רקע
ברל כצנלסון
לאן פּנינוּ?
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

(בּכינוּס חברים בּאפיקים, ו' בּחשון תש"ג)

אינני מיַצג שוּם מוֹסד ושוּם גוּף ציבּוּרי ושוּם אדם חוּץ ממני, אינני אלא שליח מַצפּוּני. אינני להוּט אחרי מסירת הוֹדעוֹת אישיוֹת בּרבּים, אך למען האמת וּלמען האחריוּת אָנוּס אני לוֹמר, שזה כּמה אינני רוֹאה עצמי חבר למרכּז המפלגה ולא לועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת ולא לשאר מוֹסדוֹת. אפשר לטעוֹן כּנגדי שפּרקתי עוֹל ושאני מסרב למלא את חוֹבוֹתי. אפשר. להתנצלוּתי אוֹמַר, שאין בּי הכּוֹח למלא את חוֹבוֹתי. הנה רוֹגשים עתה מסביב לפסק־דין של משפט המפלגה שבּיטל מנדטים. מי הוּא בּית־הדין אשר דן אוֹתי ונטל ממני את המַנדט? ימים רבּים הייתי מקבּל מנדט מטעם מפלגה מאוּחדת. גם המנדט שקיבּלתי לועידה האחרוֹנה, מכּנרת, לא היה שוֹנה. והנה אני נדרש עתה להיוֹת נציג של מפלגה מפוּלגת. אינני רוֹצה בּכך. ואינני מסוּגל ליַצג מפלגה מפוּלגת. אם יש בּי סגוּלוֹת לשירוּת הציבּוּר הן ההיפך מכּך. ואפילוּ את בּוֹשת־הפּנים שבּמצב זה איני יכוֹל לשׂאת. ממי עלי לתבּוֹע את בּירוּר ענין המַנדט שלי?

תסלחוּ לי את דרך הדיבּוּר האישי הזה. השאלה איננה של גוֹרל פּרט. אך המדַבּר בּזה אליכם רוֹאה עצמוֹ כּמי שנסתחף שׂדהוּ, השׂדה המשוּתף של כּוּלנוּ, שהייתי שוּתף לחרישתוֹ ולזריעתוֹ, ועתה נסתחף.

יהיה פּסק־הדין של ההיסטוֹריה על מפעלנוּ הארץ־ישׂראלי אשר יהיה – אדם כּמוֹני אין מלפניו חרטה על הדרך שבּחר בּה. לא על נקלה ניתנה לי הארץ. לא זכיתי בּה מן ההפקר. הגעתי אליה מתוֹך הכרעה, מתוֹך הכרעת־חיים. עצם הליכתי לארץ היה בּה יוֹתר מן ההכרעה מאשר בּכל ההכרעוֹת הגדוֹלוֹת והקשוֹת שהוּטלוּ עלי לאחר כּך. והארץ לא הכזיבה. היא העניקה מנת יסוּרים ואוֹשר בּיד נדיבה. מה שעלה בּחלקנוּ לחיוֹת ולפעוֹל מאז צעדינוּ הראשוֹנים, – אשר גישוּשים וּוַדאוּת פּנימית היוּ מעוֹרבים בּהם – אוֹשר הוּא אשר רק מעטים בּעמנוּ נתבּרכוּ בּוֹ. ואילוּ הייתי נוֹטה להסתפּק בּחלוֹמוֹת שהיוּ ל“יש” –המשק הפּוֹרח, העליה שנשתרשה, השׂפה שבּפינוּ, הבּסיס שהוּקם לעליוֹת בּאוֹת – יכוֹלתי להסיח את הדעת מכּל מיני פּגעים ולוֹמר: יש לנוּ רב. אך לא הסתפּקתי בּכך. ועתה אני קוֹרא על עצמי את פּסוּקוֹ של פרישמן: היה אחד אשר הפריז על חלוֹמוֹת נידחים.

האמַנתי בּפּוֹעל הארץ־ישׂראלי. האמנתי כּי תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית לגדוֹלוֹת נוֹצרה. דוקא משוּם שהייתי בּנעוּרי בּין פּוֹעלים, שהכּרתי תנוּעוֹת וּמפלגוֹת והכּרתי הנהגוֹת, והכּרתי אוֹתם לא מתוֹך קריאה כּי אם מתוֹך ראִיה והתבּוֹננוּת מקרוֹב, בּבתי־מלאכה וּבבתי־חרוֹשת, בּרשוּת היחיד וּברשוּת הרבּים, לא הייתי נתוּן לאוֹתה אידיאַליזציה המצוּיה כּל כּך בּקרב הנוֹער היהוּדי. ראיתי פּוֹעלים וּתנוּעוֹתיהם כּמוֹת שהם, על שאיפוֹתיהם ודרכיהם וּמוּמיהם. והיה לי יסוֹד לקווֹת שגוֹרלנוּ יהיה אחר. גם הבּעיוֹת המיוּחדוֹת שגוֹרל עמנוּ הציג לפנינוּ, התפקידים המיוּחדים שהטיל עלינוּ, תפקידי בּנין וּתקוּמת־עם, וגם המוֹרשה הרוּחנית אשר מתוֹכה צמחנוּ והחוֹמר האנוֹשי אשר ממנוּ קוֹרצנוּ – כּל אלה בּישׂרוּ לנוּ את בּוֹאוֹ של הטיפּוּס האנוֹשי המיוּחד, של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי.

וּמאז העליה השניה ועד היוֹם הן נגלה עלינוּ הטיפּוּס האנוֹשי הזה, המחוֹנן בּחבֵרוּת רבּה, אך לא בּעֶדריוּת; המקבּל עליו בּאהבת עוֹל מצווֹת, אך מוֹקיר מכּל את חירוּתוֹ הרוּחנית; השוּתף למאוֹרעוֹת עוֹלם מבּלי לוַתר על עצמאוּתוֹ הרעיוֹנית, הנוֹבעת מתוֹך הוָיתוֹ המיוּחדת. ועל יסוֹד הצמיחה האנוֹשית הזאת ועל יסוֹד הערכים הרוּחניים אשר יצרנוּ מאז ועד היוֹם, הן מוּתר היה לאדם כּמוֹני להאמין שתנוּעתנוּ חוֹננה בּחוּש־העיקר, בּחוּש ההבחנה בּין העיקר לטפל, וּלפיכך יש בּה כּדי להתגבּר על קליפּוֹת, שיחידים וגם תנוּעוֹת נפלוּ להן קרבּן, וּלפיכך גוֹבר בּה היסוֹד המאַחד וּמצרף על יסוֹדוֹת השבטיוּת והסיעתיוּת, המפרידים והמַעלים סִיגים.

והנה אני רוֹאה את עצמי, את עצמנוּ, כּאוֹתוֹ שתדלן יהוּדי אשר לפי האגדה הוֹביל דוֹרוֹן אל המלך ארגז מלא מטילי־זהב, וּבן־לילה נתחלף לוֹ הזהב שבּאַרגזוֹ בּצרוֹרוֹת ואשפּה. בּתוֹם לבּי האמַנתי כּי שמוּרים אִתנוּ מטילי־זהב של ערכי בּנין לאדם מישׂראל, ואוּלי גם לאדם בּכללוֹ. עתה אני שוֹאל: “הזאת נעמי?” אין זח ענין של חילוּקי השקפוֹת ודעוֹת. הן דמוּיוֹת־אדם נגרעוֹת לעינינוּ, הן יחסי־אדם משתבּשים בּקרבּנוּ.

מבקש אני למסוֹר לכם את החרדה הממלאה אוֹתי לגוֹרל תנוּעתנוּ, לדמוּתה. אין זוֹ שאלה של מחלוֹקת וסיעתיוּת וגוּשיוּת וּפַלגנוּת. הללוּ אינם בּעינַי אלא סימפּטוֹמים למחלה קשה אשר לא ניצלנוּ ממנה.

ואַל תבטחוּ בּהישׂגים, בּנכסים, בּמוֹסדוֹת, בּמפעלים. לא אלה הם העיקר. היוּ ימים שאדם שהיה יוֹצא מ“תחוּם המוֹשב” היהוּדי שבּרוּסיה הצארית והיה בּא למערב ורוֹאה את בּתי־הפּוֹעלים, את היוּניוֹנים, את הקוֹאוֹ­פּרטיבים, את מערכוֹת העתוֹנים, ורחַב לבּוֹ. רחַב ולא פּחד: הן אלה צעדים מאוּששים לקראת המחר. הן אלה כּיבּוּשים וַדאיים, הישׂגים בּל־יִמוֹטוּ. והם התמוֹטטוּ. הם לא עמדוּ בּפני רוּח רעה. אָכן, למד הדוֹר האחרוֹן מה ששכחוּ קוֹדמיו, בּבטחוֹנם המוּפרז וּבקלוּת־דעתם, כּי נכסי־חוֹמר ונכסי־אִרגוּן אינם נכסי צאן בּרזל, וכי כּיבּוּשי־אדם והישׂגי־אדם טעוּנים התערוּת מַתמדת בּרוּח האדם.

וּלפיכך כּשאני בּא למקוֹמוֹת הבּרוּכים, אשר כּל אַמה שבּהם מספּרת על הישׂגים והתקדמוּת וגידוּל היכוֹלת – אין שׂמחתי שלמה ואין בּטחוֹני איתן. ולא רק מפּני שעוֹד יש רוֹמל בּעוֹלם ועוֹד יש היטלר בּעוֹלם, וכל עוֹד הוּא ושכּמוֹתוֹ קיימים אין אתה יכוֹל לבטוֹח בּשוּם בּנין, וגם פּנים מאירוֹת של תינוֹק מעורֹרים בּך חרדה לגוֹרלוֹ. אלא גם משוּם שאינני רוֹאה בּאדם שלנוּ, יוֹצר המשקים האלה, את הכּוֹח הנפשי לעמוֹד בּפני רוּחוֹת רעוֹת, העשׂוּיוֹת לפרק כּל בּנין־אמת.

נפל דבר בּינינוּ. ואיני יוֹדע למי הכּוֹח לפרוֹשׂ את יריעת מה שקרה לנוּ. כּמה פּעמים זעקתי מנַהמת לבּי. עשׂיתי עצמי איש־ריב לחברים וידידים. אינני איש־ריב לצוּרת החיים של הקיבּוּץ והקבוּצה והמוֹשב וגם לא של הקיבּוּץ הארצי. אינני איש־ריב למפעלם ההתישבוּתי. אך איש־ריב אני, ללא השלָמה, לגבּי אוֹתוֹ דבר אשר נפל בּקרבּנוּ. אין עתה שטח אחד של חיים, לא בּציּבּוּר ולא בּחיי הנפש של החבר־הפּרט, אשר לא נפגע.

בּציבּוּרנוּ נאבקוּ תמיד שתי מגמוֹת: ליכּוּד וּבדילוּת. והיוּ ימים שידה של ההתלכּדוּת היתה על העליוֹנה, וּבכוֹחה עשׂינוּ את החַיִל הרב. והנה חזר עלינוּ גלגל ההתבּדלוּת והפּירוּד. אין הענין מתחיל בּסיעוֹת ואינוֹ נגמר בּסיעוֹת. נצחוֹן מגמת הפּירוּד משמיטה מידי הפּוֹעל את יעוּדוֹ ההיסטוֹרי ואת מעמדוֹ בּעמוֹ. כּמה הרבּוּ אצלנוּ לצטט את בּרנר: “מקוֹר האיחוּד הוּא בּתקוה לספינוֹת בּאוֹת, מקוֹר הפּירוּד – בּראִיית היוֹצאוֹת”. והנה עתה אפשר לדבּר גבוֹהה גבוֹהה על התכּוֹננוּת לקראת ספינוֹת בּאוֹת ואוֹתה שעה לנוֹפף את חרב־הפּירוּד.

אינני אלא מציין את התוֹפעה. אינני יוֹדע תרוּפה, ואף אינני מחפּשׂ אשמים. יש תוֹפעוֹת שהכּל שוּתפים להן. יש שוּתפים אַקטיביים ויש פּאסיביים, יש שחוֹתרים לכך מרצוֹן ויש מקבּלים ונכנעים. אך העוּבדה קיימת, והיא מוֹציאה בּני־אדם מסביבתם הטבעית וכוֹפה עליהם קוֹאַליציוֹת של שקר וזיווּגים לא כּשרים ולא טבעיים. והיא הוֹפכת זהב־אדם לאַשפּה.

כּמה שנים אנוּ עוֹמדים כּבר בּלב־המערכה. כּל שאלת ארץ־ישׂראל, כּל שאלת קיוּמנוּ כּעם הוּעמדה מחָדש לדיוּן, וּלדיוּן אכזרי, בּפני בּית־דין של עוֹלם. הרצל היה מפלל “לעוֹלם של דיינים”. והנה אנוּ נשפּטים עתה כּל יוֹם בּבית־דינוֹ של היטלר, ולכשיבוֹא הרגע המאוּשר נבוֹא לפני בּית־דינם של צ׳רצ׳יל ורוּזבלט וּסטאלין, אשר לנצחוֹנם אנוּ מתפּללים. והנה אנוּ פּה מוּקפים: רוֹמל מצד אחד, ספר לבן מצד שני, והמשפּט העוֹלמי מצד שלישי. וכל זה אינוֹ כּבשן מספּיק לנוּ שנצא ממנוּ מצוֹרפים וּמאוּחדים. וחוֹששני, שאם יִקרה האיוֹם בּיוֹתר ורוֹמל יעמוֹד לא בּמקוֹם שהוּא עוֹמד עתה כּי אם קרוֹב יוֹתר – שוּם דבר לא ישתנה אצלנוּ. האין זאת אוֹמרת, כּי נפגע משהוּ בּעצם הלב, בּמרכּז הנפש, פּגָם שאין לוֹ תקנה?

בּמה אנחנוּ עוֹסקים? בּשאלת “סיעוֹת”. בּהיסח־הדעת, מבּלי שנשאלנוּ. זכינוּ להיוֹת חברים בּמפלגה חדשה, בּמפלגת־סיעוֹת. ונמצאה הצדקה: יש כּמה פּגמים בּקרבּנוּ, לפיכך נוֹצרוּ הסיעוֹת. ושמעתי שגם שוֹללי משטר הסיעוֹת מוֹצאים יסוֹד לקיוּמן: הן יש כּמה פּגמים בּחיינוּ. יש שחיתוּת, יש חטאי מַנגנוֹן, לפיכך בּאוּ לעוֹלמנוּ סיעוֹת שכּוָנתן לתקן. אַדרבּא, תקנוּ אתם את הפּגמים ותראוּ כּי תבוּטלנה הסיעוֹת! אך האם קיוּם הסיעוֹת מסַייע לתיקוּן אוֹ מוֹנע תיקוּן?

אכן, לא עוּבדת הפּגמים והחטאים היא המפחידה, אלא חוֹסר מאמצים מצד הציבּוּר לעקוֹר את הפּגמים והחטאים. וּשחיתוּת הפּרט נעשׂית שחיתוּת הציבּוּר. מדוּע אין הציבּוּר נלחם לעקירת הפּגמים? מפּני שהוּא נתקל בּ“חזקוֹת” שוֹנוֹת ואינטרסים משוּריָנים, של גוּפים תקיפים, של “מכוֹנוֹת” ציבּוּריוֹת, אשר “לא כּדאי” אוֹ אין כּוֹח להילָחם בּהם. שחיתוּת ציבּוּרית פירוּשה: ויתוּר הציבּוּר על הגנת הצדק ועל עקירת הרע מתוֹך כּניעה בּפני כּוֹחוֹת תקיפים. ואנחנוּ מכּירים תוֹפעוֹת כּאלה גם בּעוֹלם הקפּיטליסטי וגם בּתנוּעת־הפּוֹעלים וּמכּירים את גידוּליה מן ה“בּוֹס” בּבית־החרוֹשת ועד ה“בּוֹס” בּיוּניוֹן, מן הבּיוּרוֹקרט הישן ועד הקוֹמיסַר החדיש.

מה מכניס לתוֹך זה משטר־הסיעוֹת? כּל סיעה מבקשת לעקוֹר את הרע, שהוּא נמצא כּידוּע, כּוּלוֹ בּסיעה היריבה, שבּה, אך בּה, אין מתוֹם. היא עצמה – צַדקת גמוּרה, וּלפיכך כּשם שהיא חייבת להילָחם – למען הצדק – על דחיקת רגלי חברים מן הסיעה היריבה, כּך היא חייבת להבטיח מקוֹמוֹת משוּרינים לחבריה שלה. לפיכך עיקר דאגתה של סיעה – לאחר כּל נאוּמי הסבּרה והוֹקעת פּשעיהם של חברים־יריבים – להבטיח לעצמה “עמדוֹת”. וּלשם הבטחת “עמדוֹת” צריך להוֹליך את המפלגה בּדרך “מַפתח”. כּל שיטוֹת הפּילוּג לפי האינטרסים, שהוּא טבעי בּחברה המחוּלקת למעמדוֹת וּמפלגוֹת, מוּעברוֹת עתה לתוֹך חיי המפלגה עצמה. לא האדם נשקל, לא ערכּוֹ, לא ישרוֹ, לא יכלתוֹ, אלא חשבּוֹנוֹת ואינטרסים. ועל כּל ה“חזקוֹת” הקיימוֹת, אשר נגדן יש להילָחם, נוֹספוֹת ה“חזקוֹת” החדשוֹת של הסיעוֹת. והטוֹהר והתיקוּן – מוּבטחים, כּמוּבן, מאליהם.

וּכשם שהסיעוֹת מביאוֹת לידי הבראת האוירה בּמפלגה וּבהסתדרוּת, כּך הן מביאוֹת גם לידי בּרית חדשה בּין פּוֹעלי העיר והכּפר. האם לא לכך נשׂאנוּ את נפשנוּ כּל הימים? ועכשיו זכינוּ לכמה בּריתוֹת בּין הכּפר והעיר: “השוֹמר הצעיר” יש לוֹ ליגה משלוֹ; סיעת ההנהגה של הקיבּוּץ המאוּחד כּרתה בּרית עם סיעה בּ׳ שבּתל־אביב, ויש להניח שגם שאר גוּשים לא יטמנוּ ידם בּצלחת. מה טיבן של אוֹתן הבּריתוֹת? האם הן מכניסוֹת את הפּוֹעל העירוֹני למסגרת מאמצים חלוּציים יוֹתר? לא, הן הוֹפכוֹת את הפּוֹעל העירוֹני “צד” בּיחסים שבּין הגוּשים החלוּציים־ההתישבוּתיים, והן עוֹשוֹת אַלפי חלוּצים בּוֹני המשק החקלאי “צד” לגבּי ענינים שלא אוֹתם הם חיים ולא לעוּמקם הם יוֹרדים, “צד” לגבּי חייו הפּנימיים של האִרגוּן המקצוֹעי, “צד” בּמחלוֹקוֹת מקוֹמיוֹת, בּחיכּוּכי מַנגנוֹן.

דמוּתה וגוֹרלה של תנוּעת הפּוֹעלים תלוּיים בּהגמוֹניה של החטיבה החלוּצית. הגמוֹניה זוֹ אין מַשמעה יחסנוּת ולא פּריביליגיוֹת. הגמוֹניה זוֹ מַשמעה – היעָנוּת אנשי־משק לצרכי כּלל־התנוּעה, קבּלת עוֹל וּמילוּי תפקידים והחדרת התנוּעה כּוּלה וּמוֹסדוֹתיה וּמפעליה בּרוּח חלוּצית. כּדי שהגוּשים החלוּציים יהיוּ ראוּיים להגמוֹניה זוֹ הם צריכים להשתחרר מצרוּת־עין הדדית וּמקטנוּת־מוֹחין וּלהַווֹת חטיבה חלוּצית אחידה, המעוֹררת כּבוֹד אצל כּל המוֹני־העוֹבדים. בּרגע שגוּש חלוּצי אחד פּוֹנה לחלק מעוֹבדי העיר למען קבּל ממנוּ תמיכה בּהיאָבקוּתוֹ עם חבריו־יריביו – הריהוּ מוֹכר את בּכוֹרתוֹ בּנזיד־עדשים של התנַצחוּת על “שלטוֹן”.

הבּריתוֹת הבּלתי־קדוֹשוֹת בּין אנשי המשק החלוּצי וּבין הפּוֹעלים השׂכירים אין בּהן שוּם תוֹכן חלוּצי. לא הפּוֹעל הבּוֹדד נעשׂה שוּתף בּמשהוּ למפעל החלוּצי, לא הוּא נתבּע להשתתפוּת וּלמאמצים אוֹ לראִיה סוֹציאליסטית־חלוּצית של המשק בּארץ, אלא המפעל החלוּצי שבוּי בּידים שהתנַזרוּ מחלוּציוּת. לא המפעל החלוּצי גוֹרם לשינוּי כּלשהוּ בּחייהם של חברי הליגוֹת והסיעוֹת, לא הוּא מעלה אוֹתם לאֶתיקה חדשה, להשתרשוּת בּמפעל, לחיי־תרבּוּת אחרים, כּי אם הוּא נרתם בּעגלתם. הוּא מוֹריד את האדם החלוּצי, בּן־חוֹרין ועצמאי בּעוֹלמוֹ הוּא, למדרגה של בּוֹרג עיור בּ“מכוֹנה” עסקנית, שאינוֹ יוֹדע את תהליכיה ואת תכסיסיה.

רצוֹנכם לדעת מה מן האמת החלוּצית יש בּבּריתוֹת וּבסיעוֹת הללוּ –תעבירוּ לעיניכם את פּלוֹני החבר מעין־חרוֹד ואלמוֹני מדגַניה וּפלמוֹני ממשמר־העמק. לא, אלה אינם בּבּרית; תהוֹמוֹת, כּידוּע, מפרידוֹת בּיניהם, תהוֹמוֹת שבּין “מַכּסימוּם חלוּציוּת” ל“מינימוּם חלוּציוּת”, תהוֹמוֹת שבּין שיתוּף מקיף יוֹתר לבין שיתוּף מקיף פּחוֹת, תהוֹמוֹת שבּין סוֹציאליזם מַסקני לסוֹציאליזם לא־מַסקני, אך תחת זאת יש לוֹ לכל אחד מהם “נוּמר מַקבּיל” בּעיר, אם מתוֹך עוֹזבי קיבּוּץ ואם מתוֹך מי שלא טעם טעם חלוּציוּת – אתוֹ הוּא כּוֹרת בּרית־אחים אמיצה, ללא פּרץ וּצוָחה: אני לדוֹדי ודוֹדי לי.

ואינני חוֹשש לוֹמר, שהצרוֹת שלנוּ מקוֹרן לא בּמחלוֹקת התל־אביבית. כּהנה וכהנה יִקרוּ בּתנוּעוֹת המוֹניוֹת, ואם הלב לא נפגע אפשר להתגבּר עליהן. המחלוֹקת התל־אביבית נעשׂתה מסוּכּנת לתנוּעה בּגלל השידוּך המשוּנה, שידוּך לא מאהבה אלא מחשבּוֹן, שבּין אנשי קיבּוּץ ואנשי אוֹפוֹ­זיציה מַנגנוֹנית. ימים רבּים היוּ אנשים העוֹמדים עתה בּראש סיעה נעלבים וּמתמרמרים על שמיחסים להם כּוָנה של שידוּך כּזה. וסוֹפוֹ של דבר – קם וַיהי.

צרת־המפלגה מתחילה בּוֹ בּרגע שהתנוּעה הקיבּוּצית, אשר תחילה הרגישה את אחדוּתה המַהוּתית, התחילה מתפּוֹררת מבּפנים ואָבדה לה הרגשת חברוּתה ואחדוּתה, והתחילה מציגה לעצמה מטרוֹת היוֹצאוֹת מתחוּמי המפעל הקיבּוּצי.

מגמת איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית יש לה כּמה וכמה נימוּקים. יוֹדע אני כּי מי שאיננוּ רוֹצה בּאיחוּד – איננוּ רוֹצה לשמוֹע גם את הנימוּקים. והנימוּקים הראשוֹנים בּשבילי הם נימוּקי המפעל הקיבּוּצי עצמוֹ. אילמלא היוּ גוֹרמים צדדיים מערפּלים את ההכּרה הקיבּוּצית היתה נשמעת שַוְעת התנוּעה הקיבּוּצית לאיחוּד מתוֹך צוֹרך־התנוּפה שלה. כּי המפעל הקיבּוּצי זקוּק להסתייעוּת הדדית ולתנוּפה חלוּצית, לא לפי המוֹצא של תנוּעת הנוֹער, ולא לפי הגוּשפּנקה האידיאוֹלוֹגית, ולא לפי האוֹריֶנטציה הפּוֹליטית. ואילוּ היתה מחשבתנוּ נתוּנה לא ל“שלי” ו“שלך”, כּי אם לעצם המפעל – אי אפשר היה שלא נרגיש בּכך. בּיקרתי השבוּע בּתערוּכת התעשׂיה וראיתי מה שעשׂוּ יהוּדים פּליטי גלוּת – מעשׂים חלוּציים לכבוֹד וּלתפארת. ריכּוּז של מוֹח יהוּדי, של מרץ יהוּדי, של עקשנוּת יהוּדית, של העזה יהוּדית. הם סטרוּ על פּניהם של כּמה וכמה “מוּמחים”, היוֹדעים תמיד להינבא מה אי אפשר לעשׂוֹת בּארץ־ישׂראל. הם הזיזוּ את יכוֹלת הקליטה של הארץ כּמה זיזוֹת ניכּרוֹת. וּבוֹשתי על שנעדר שם מקוֹמה של ההסתדרוּת והתנוּעה הקיבּוּצית. איני יוֹדע מי גזר על כּך, מי זה מצא בּחכמתוֹ שטוֹב לה להסתדרוּת להינזר מתערוּכה זוֹ, אבל כּחבר ההסתדרוּת הרגשתי שגם עלי חלק מן האחריוּת והבּוּשה. וּכשראיתי מה שעשׂוּ יהוּדים בּוֹדדים, פּליטי־גלוּת, חזרתי שוּב למחשבתי מאז: מה היתה התנוּעה הקיבּוּצית המאוּחדת יכוֹלה לעשׂוֹת בּשביל התעשׂיה וּבשביל משיכת אלפי אנשי מלאכה וחרוֹשת ליצירה קיבּוּצית? ש. לביא היה הראשוֹן שהכריז על רעיוֹן משוּנה זה של מלאכה וחרוֹשת בּקיבּוּץ, בּשעה שהכּל היה כּל כּך רחוֹק מזה. הקיבּוּץ המאוּחד חרת סיסמה זוֹ על דגלוֹ – כּל הזכוּיוֹת להם. אך מדוּע עמידתנוּ בּתעשׂיה עוֹדנה כּל כּך דלה, גם לאחר המפעלים הבּוֹדדים שהצליחוּ?

הנימוּקים שלוּבים. נימוּקי המפעל הקיבּוּצי ונימוּקי כּלל־ההסתדרוּת ונימוּקי כּלל־המפלגה עוֹלים בּקנה אחד. אך מה בּצע בּנימוּקים אלה? יש נימוּק אחד השקוּל כּנגד כּוּלם, והוּא לבדוֹ דיוֹ לעשׂוֹת את חלוֹם איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית להזיה ריקה, ולא רק להיוֹם, כּי אם גם למחר (הן רבּים הם המבטיחים לנוּ את האיחוּד, אלא לאחר זמן) וּלאחרית הימים: הפּוֹלי­טיזַציה של התנוּעה הקיבּוּצית. וּפּוֹליטיזציה זוֹ מטבעה שוֹללת את האיחוּד הקיבּוּצי, והיא גם סוֹתרת את קיוּמה של המפלגה.

לא ההשקפוֹת האידיאוֹלוֹגיוֹת של חברי המשקים, כּי אם ההתגבּשוּת הפּוֹליטית שחלה בּגוּפים התישבוּתיים, והמגמה לעשׂוֹת את הגוּפים הללוּ לגוּפים פּוֹליטיים – היא שעוֹשׂה לאַל כּל תקוה לאיחוּד קיבּוּצי. לך והוֹכַח ל“השוֹמר הצעיר” כּי אין כּל ניגוּד קיבּוּצי בּין מפעלוֹ לבין מפעל חֶבר הקבוּצוֹת, אם הוּא נעשׂה נוֹשׂא אינטרסים פּוֹליטיים מסוּימים, וּמפעלוֹ המשקי והחברתי הנהוּ כּלי־שרת לאוֹתם אינטרסים, כּשהקיבּוּץ הארצי נהפּך – לאחר שהיה מכחיש בּמשך שנים – למפלגה פּוֹליטית המזוּינת בּחבֵרוּת אוֹטוֹמטית וּבכלים משקיים, אשר תפקידם לעזוֹר בּבּחירוֹת וּברכישת עמדוֹת וּבחתירה ל“כיבּוּש השלטוֹן”.

היוּ ימים וכוּלנוּ היינוּ מאוּחדים בּשלילת עצם הפּוֹליטיזציה של גדוּד העבוֹדה (מלבד זה ששללנוּ את תהליכי ההַשׂמָאלָה שבּוֹ), וּב“קוּנטרס” מאז תמצאוּ על כּך חוֹמר מעַנין. אין זה ענין הנוֹגע רק למפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, הוּא נוֹגע לעתידוֹ של מפעלנוּ ההתישבוּתי, והוּא נוֹקב לעוּמקי שאלת משטר־חיים סוֹציאליסטי.

בּמרכּזוֹ של משטר סוֹציאליסטי עוֹמדת שאלת האדם בּחברה. החברה הקיימת, הקפּיטליסטית, האַנַרכית בּיסוֹדה, מבטיחה לפּרט “חוֹפש” וּפוֹטרת עצמה מכּל אחריוּת למחיתוֹ. הגידוּל הבּלתי־פּוֹסק של כּוֹחוֹת היִצוּר, השׂגשׂוּג של הטכניקה, התרחבוּת דרכי התחבּוּרה העוֹלמית –עוֹשׂים יוֹתר ויוֹתר את כּדוּר־הארץ לחטיבה משקית אחת, והם כּוֹפים על החברה האנוֹשית כּוּלה דרכי־יִצוּר וחלוּקת תפקידים כּלכּליים. מלחמוֹת־העוֹלם רק החישוּ את התהליכים האלה, שכּוּלנוּ נתוּנים בּתוֹכם. הקוֹלקטיביזציה של העוֹלם גוֹברת והוֹלכת. החברה הסוֹציאליסטית אינה מפקיעה עצמה מאחריוּת למחיתוֹ של הפּרט, אך היא גם אינה מפקיעה את הפּרט מחוֹבתוֹ לשרת בּמפעל היִצוּר. האדם, כּל אדם, נעשׂה בּוֹרג בּמכוֹנת היִצוּר. הוּא חייב להישמע ל“סידוּר־העבוֹדה”. אך האם יהָפך לבוֹרג גם בּשאר שטחי־החיים? היֵהָפך “סידוּר־העבוֹדה” גם לרֶגלַמֶנטַציה של הליכוֹת חיים וּפעילוּת רוּחנית וחברתית? התיהפך הנהלת המשק לשלטוֹן אדם בּאדם? התצווה החברה החדשה גם על אמוּנוֹת ודעוֹת?

כּל נביאי הסוֹציאליזם התנבּאוּ לחירוּת האדם, לביטוּל שלטוֹן אדם בּאדם. שׂוּמה עליו לחפּשׂ צוּרוֹת־חיים אשר תקיימנה את מַכּסימוּם ההבטחוֹת. הפרדה גמוּרה בּין הסמכוּת הכּלכּלית של החברה לבין שאר סַמכוּיוֹתיה הוּא תנאי לכך. לכמה תחוּמי־חיים נתוּן אדם בּימינוּ? הוּא עוֹבד בּמפעל משקי מסוּים וּמקבּל את מרוּתה של הנהלת המשק. כּיצרן הוּא חבר לאיגוּד מקצוֹעי, כּצרכּן הוּא משתתף בּאיגוּד צרכּני, בּעניני תרבּוּת הוּא חבר לאגוּדה תרבּוּתית, אם הוּא דתי הוּא שייך לכנסיה של מאמינים, אם יש לוֹ זיקה לאמנוּת, הרי הוּא שייך לחוּג של יוֹצרי־אמנוּת או נֶהני־אמנוּת, כּבן־עיר יש לוֹ מרוּת של העיריה, כּבן־מדינה יש לוֹ מרוּת המדינה וכוּ׳. בּאה מרוּת אחת וכוֹפה עליו את רצוֹנה בּניגוּד לרצוֹנוֹ, הרי הוּא מוֹצא נוֹחם אוֹ הקלה בּתחוּם שני, שבּוֹ הוֹלמת המרוּת את מַאוַייו. ושַווּ בּנפשכם גוֹרלוֹ של אדם כּשכּל המרוּיוֹת מתחבּרוֹת למרוּת אחת המקיפה הכּל וקוֹבעת הכּל. לאָן יברח אדם מאימת המרוּת הכּוֹללת, האוֹפפת אוֹתוֹ מכּל צד ואיננה נרתעת מהחדיר עצמה לכל נַקבּוּביוֹת הנפש? והן היוּ ימים שידענוּ כּי השקפוֹת ודעוֹת ועֶמדה מדינית והתאַגדוּת חברתית הן מקניניו היקרים בּיוֹתר של הפּרט, וכל הנוֹגע בּהן נוֹגע בּצפּוֹר הנפש.

החברה הקיבּוּצית היא חברה מיוּחדת בּמינה. היא נוֹתנת לאדם משק וּבית, חברה, בּטחוֹן־קיוּם, חינוּך־לילדיו, וכמה דברים אשר אינם ניתנים על נקלה להגדרה. עתה בּאים להעמיס עליה גם מדיניוּת מחַייבת ואידיאוֹ­לוֹגיה מחַייבת, עוֹשׂים אוֹתה למפלגה ולכּנסיה כּאחת. והן עדיין אנוּ עוֹמדים בּראשית. טרם גדלוּ ילדים. טרם השמיעוּ קוֹלם. והן כּיוֹם הזה כּבר רבּים שוֹקעים בּאדישוּת וּמשאירים את “הענינים הללוּ” לאחרים, – ל“מנהיגים”, ורבּים פּוֹרשים הצדה מתוֹך אי־הסכּמה חשאית. והן אין הקבוּצה מתכּוונת להישאר כּת סגוּרה. הן אנחנוּ מוּכרחים להיוֹת רבּים־רבּים, ואפילוּ מיליוֹנים. מה תהיה דמוּת־החיים שלנוּ, מה תהיה דמוּת־האדם בּחברה זוֹ?

לא מקרה הוּא שתנוּעת הפּוֹעלים החפשית מטַפּחת ענפים עצמאיים וּמַקבּילים – מקצוֹעי, קוֹאוֹפּרטיבי, מדיני, תרבּוּתי – אף על פּי שכּל הענפים יוֹנקים זה מזה. כּמה היוּ מתמרמרים פּוֹעלים סוֹציאליסטיים בּארצוֹת הקתּוֹליוֹת – בּבּלגיה, למשל – על שהכּנסיה הקתוֹלית משתמשת בּעזרה החמרית הרבּה שהיא מגישה לפּוֹעלים להשליט עליהם את מדיניוּתה. גם כּאן בּארץ, לפני היוֹת ועידת חיפה, שללנוּ את מגַמתן של המפלגוֹת לעשוֹת את היצירוֹת המשקיוֹת לקנינן. וכך אני שוֹלל עתה את הפיכת הבּריתוֹת הכּלכּליוֹת־התישבוּתיוֹת למפלגוֹת פּוֹליטיוֹת אוֹ אידיאוֹלוֹגיוֹת ואת התנַשׂאוּתן לשׂים יד על עוֹלמוֹ הרוּחני של החבר, על זכוּיוֹתיו המדיניוֹת ועל חירוּתוֹ המַצפּוּנית. נשמוֹר על התחוּמים!

איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית, אשר מטבעוֹ אי אפשר לוֹ שיִזדהה עם איזוֹ כּת אידיאוֹלוֹגית, וּממילא יש בּוֹ כּדי להבטיח מרחב למגַמוֹת מדיניוֹת ורוּחניוֹת, הוּא בּעינַי איפוֹא לא פּאליאַטיב, ולא צוֹרך השעה דוקא מתוֹך “חשבּוֹן מפלגתי”, כּי אם דרך הנוֹבעת מפּנימיוּתוֹ של המפעל הקיבּוּצי.

אפשר היה יוֹתר קל להשלים עם התפּלגוּת תנוּעתנוּ לסיעוֹת, אילוּ מצאנוּ שקיים קו רעיוֹני בּרוּר, שלפיו בּני־אדם מתחבּרים זה לזה ונפרדים זה מזה. גם אז היה זה מכאיב, אך לא כּל כּך מבייש. אך כּשם שלא הקו החלוּצי הוּא התוֹחם בּין סיעוֹת כּך לא הקו הרעיוֹני הוּא הקוֹבע.

איני אוֹמר שאין בּינינוּ הלָכי־דעוֹת שוֹנים ואין ניגוּדי־השקפוֹת. אך מתי לא היוּ? וּכלוּם יתכן שבּעוֹלם כּל כּך אוּמלל וּמבוּלבּל וּמסוּכסך ימָלט הדוֹר ממהוּמה וּמבוּכה רעיוֹנית וּמחילוּקי־דעוֹת, בּין בּענינים שבּיסוֹד בּין בּענינים שבּעליית־גג?

לפני זמן־מה בּא לידי מאמר של חבר. אני מכּירוֹ כּשלוֹש עשׂרוֹת שנים ויוֹדע שהוּא שוֹחר־טוֹב. והנה הוּא כּוֹתב לתוּמוֹ, שאמנם נשקפה סכּנה גדוֹלה לקיוּמה של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, אלא שהיא חלפה. וּבשל מה היתה הסכּנה? בּשל היחס להסכּם היטלר־סטאלין. ואני לא ידעתי כּלל כּי בּגלל אי־הסכּמה להסכּם זה נדוֹנוּ פּוֹעלי ארץ־ישׂראל לפילוּג. אין לנוּ אלא להוֹדוֹת להיטלר שבּהפירוֹ את ההסכּם הצילנוּ ממחלוֹקת זוֹ.

אין מחסוֹר, כּמוּבן, בּמאמצים להמציא “בּיסוּסים” אידיאוֹלוֹגיים לחוּקיוּת הפּירוּד. וּבעלי הבּיסוּסים, כּרגיל בּענין זה, על פּי רוֹב “ממרחק יביאוּ לחמם”. מה שָם כּך, אף אצלנו כּך. אלא שבּעצם התלקחוּת המריבה והגשת עצים למדוּרה נתכּנס מרכּז המפלגה וּלאחר כּמה דיוּנים עניניים קיבּל (כּפי שסוּפר לי, כּמעט פּה אחד) סעיפי תכנית בּשאלוֹת סוֹציאליס­טיוֹת עקרוֹניוֹת וּבשאלוֹת ציוֹניוֹת מדיניוֹת, בּצוּרת “המצע” לועידת ההסתדרוּת. היכן היה הקו המפריד?

וּכשאין ויכּוּח רעיוֹני יש “טענוֹת”. וּבזמן האחרוֹן, כּפי ששמעתי, מעסיקים הרבּה בּזה את ציבּוּרנוּ וגוֹרפים טענוֹת על טענוֹת. יתכן כּי יסוֹד מספּיק הן לקיים מחלוֹקת, כּי את מי אין “טענוֹת”? אפשר שגם אִתי יֶשנן. אלא שאדם שאין סיעה בּכיסוֹ למה יעסיק את הציבּוּר בּכך?

יש שהזרַקוֹר הויכּוּחי שלנוּ נוֹפל על “ההנהגה”: המפלגה נתוּנה עתה בּמצב כּזה בּשל “ההנהגה”. לעוֹלם אינה מַכרעת ואף איננה מקיימת את החלטוֹת התנוּעה. איני מפקפּק שמַה שקוֹראים “הנהגה” (איני יוֹדע בּדיוּק מי היא) יש לה חלקהּ שלה בּמצב הדברים שנשתּבּש. ואף אני מוּכן להיוֹת קטיגוֹר לה, אך לא בּאוירה של סיעוֹת, שבּה עוֹסקים בּאישיוּתם של חברים רק כּדי לעשׂוֹתם מפלצת בּעיני תינוֹקוֹת של בּית רבּן.

אם הכּוָנה היא להחליף את ההנהגה הקיימת בּאחרת – מדוּע לא יאָמרוּ הדברים בּאוֹפן בּרוּר, וּמדוּע לא יגישוּ לציבּוּר את רשימת האנשים אשר יבוֹאוּ בּמקוֹמם? אם יש אנשים אשר הציבּוּר סבוּר כּי תש כּוֹחם, רשאי הוּא לוֹמר להם, גם לאחר ששירתוּ אוֹתוֹ בּאמוּנה ימים רבּים: “פּנוּ־דרך”. יש חוּקים בּחיים הציבּוריים, אפשר הם אכזריים לפּרט, אבל הכרחיים. לא נעשׂה מהנהגת עניני הציבּור ענין של “חזקה”.

אך מענינת אוֹתי שאלה אחרת, אם אפשר לוֹמר, בּיאוֹגרפית! מאימתי נעשׂוּ אנשים, שיצאוּ וּבאוּ לפנינוּ וניהלוּ את מלחמוֹתינוּ וּבנוּ את בּניננוּ, מאימתי נעשׂוּ נטוּלי אוֹמץ־לב ועוֹז־מחשבה וחסרי כּוֹח־הכרעה? האם לא מן הראוּי למצוֹא את התאריכים?

והן לא רחוֹקים הימים שהמפלגה ידעה לקבּל הכרעוֹת חשוּבוֹת מאד. הן עוֹד בּשנת יסוּדה של המפלגה היה לנוּ ויכּוּח פּוֹליטי גדוֹל בּשאלת המשטר המדיני. הימים ימי דיבּוּרים על “מוֹעצה מחוֹקקת”. והיוּ חילוּקי־דעוֹת בּין ארלוֹזוֹרוֹב לביני, בּיני לבין בּן־גוּריוֹן. מה עשׂתה המפלגה? כּינסה מוֹעצה מיוּחדת לשאלה זוֹ, המוֹעצה דנה והחליטה וקבעה את שיטתה המדינית, והחברים המתוַכּחים קיבּלוּ עליהם את הדין וּפעלוּ לפי אוֹתה שיטה שקבעה המפלגה.

וגם בּשנה השניה לקיוּם המפלגה היה עליה להחליט בּענין גדוֹל – והחליטה. שנים רבּוֹת ארך ויכּוּח בּהסתדרוּת מסביב ל“ניר”. אדם יקר כּאליעזר יפה ראה סכּנה בּהקמת “חברת התישבוּת עוֹבדים”, בּעלת מרוּת על חבריה ועוֹמדת תחת השפּעת ה“עיר” – וההתנגדוּת הזאת שנתמכה על ידי המוֹשבים עיכּבה את הקמת “ניר” כּפעם בּפעם (לא זילזלתי מעוֹלם בּחששוֹתיו של אליעזר יפה, אך אני חוֹשב גם עתה, כּמוֹ שחשבתי אז, שהוּא החטיא את הכּתוֹבת). עם הקמת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל ניטל העוֹקץ מכּמה חששוֹת (וּבינתים קוּצץ התפקיד החברתי של “ניר”). אך אז שלל יוֹסף אהרוֹנוֹביץ את התכניוֹת הפינַנסיוֹת החדשוֹת שהיוּ קשוּרוֹת בּ“ניר”. וגם שלילה זוֹ גרמה עיכּוּב רב. מה עשׂתה המפלגה? העמידה את השאלה לדיוּן בּועידה, הועידה החליטה, והמפעל, אשר לא מעטים שללוּ אוֹתוֹ, ורבּים לא האמינוּ בּוֹ, הוּקם.

ושוּב היתה שאלה שתבעה הכרעה: הסכּם־עבוֹדה עם רביזיוֹניסטים. שאלה שזיעזעה את התנוּעה כּוּלה. לפני כּך לא היינוּ מעוֹלם מחוּלקים כּמוֹ בּשאלה זוֹ. בּאה המפלגה והכריעה. וכיצד הכריעה? לא בּצוּרה הרגילה. “עד המלך יבוֹא הדבר”. אמרוּ: רפרנדוּם, והלכנוּ לרפרנדוּם. נפלנוּ בּמשאָל וקיבּלנוּ עלינוּ את הדין. אינני חוֹזר בּי מעֶמדתי אז, ואני חוֹשב גם היוֹם שדחיית ההסכּם היתה שגיאה, מַס לקוֹצר־ראִיה של ציבּוּר. אני סבוּר, שאילוּ קוּים אז ההסכּם היה כּיוֹם הזה גם כּוֹחה של ההסתדרוּת גדוֹל יוֹתר והיינוּ קרוֹבים יוֹתר לאַחדוּת כּלל הפּוֹעלים.

אני סבוּר גם כּיוֹם שבּמלחמה נגד סכּנוֹת פאשיסטיוֹת אין עוֹשׂים הרבּה בּצעקוֹת “להשמיד עד חרמה”. אני ושכּמוֹתי קיבּלנוּ עלינוּ את הדין של מדיניוּת בּלתי־נבוֹנה מתוֹך חרדה לאַחדוּת התנוּעה.

ואחר כּך היה בּקרבּנוּ שוּב ויכּוּח גדוֹל ונוֹקב: מה מוּתר וּמה אָסוּר בּמלחמה עם הרביזיוֹניזם. שכּמוֹתי יכלוּ להרכּין ראש בּפני שיטה בּלתי־נבוֹנה, אך לא השלמנוּ עם שיטה לא הוֹגנת, עם הכנסת האגרוֹף כּפּוֹסק לחיינוּ הציבּוּריים. היוּ לנוּ ויכּוּחים קשים, לא בּשאלוֹת תכסיס, כּי אם בּשאלוֹת מַצפּוּן. וסוֹף סוֹף בּא המרכּז, ואחריו מוֹעצת־המפלגה, והכריעוּ הכרעה ששׁמה קץ ל“דרכי־מלחמה פּסוּלוֹת”. וּכשבּסניף עירוֹני חשוּב נעשׂה מעשׂה בּניגוּד לקו שקבעה המפלגה, לא נמנע המרכּז מִגנוֹת את המעשׂה וּלהכריז קֳבָל־עם כּי הוּא “בּניגוּד להשׂקפוֹת המפלגה”.

איני עוֹסק פּה בּהיסטוֹריה. אני רק מעביר בּזכרוֹני עוּבדוֹת בּוֹדדוֹת. מה קרה איפוֹא לתנוּעתנוּ, שהיא, אוֹ “ההנהגה” שלה, חדלה להכריע

בּענינים השנוּיים בּויכּוּח? אדרבּא, היוּ אַתם גיבּוֹרים והכריעוּ כּשמכּל צד כּוֹבלים את ידיכם.

היתה, למשל, ועידת־רחוֹבוֹת. היא בּיקשה להכריע. היא קיבּלה את עקרוֹן איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית ודרשה מן החברים שיבקשוּ דרכים

להגשימוֹ. והן אַתם יוֹדעים כּיצד טרחוּ להגשימוֹ. היא החליטה על איחוּד הנוֹער, והן אַתם יוֹדעים כּיצד נתקיימה אוֹתה החלטה. אך אַל תחשבוּ כּי שתים אלה הן החלטוֹת יחידוֹת של ועידת רחוֹבוֹת. כּבר הוֹרה לֶנין, כּי אפשר להצבּיע בּידים בּעד המלחמה וּברגלים נגד. כּך עשׂתה גם ועידת רחוֹבוֹת. היא החליטה על איחוּדים, אך היא גם בּחרה מרכּז לפי מַפתח הסיעוֹת. אַתם, צירי הועידה, שוֹללי הסיעוֹת, אישרתם אז את משטר־הסיעוֹת.

זמן־מה השתתפתי בּנסיוֹן להחזיר למפלגה את סמכוּתה ואת כּוֹשר ההכרעה והבּיצוּע. אוֹתה שעה למדתי כּמה דברים: למדתי שהחלטוֹת מזכּירוּת המפלגה בּמידה שהן חלוֹת אישית על חבר המזכּירוּת יש להן תקוה להתקיים. אך אם הן תלוּיוֹת בּציבּוּר, וּבפרט אם הן נוֹגעוֹת לאיזוֹ סיעה אוֹ לאיזה גוּש – הריהן פּיסוֹת נייר מחוּק. אפילוּ תכנית של שיתוּף פּעוּלה (לא יוֹתר!) בּין “גוֹרדוֹניה” ו“הנוֹער העוֹבד”, שנדוֹנה והוּחלטה בּכמה שלַבּים – לא יצאה לפּוֹעל. מספּיק שצד אחד יאמר: לא. למדתי שרצוֹן רוֹב גדוֹל בּמפלגה שהוּבּע בּמשאָל אינוֹ עוֹמד בּפני כּוֹחה של סיעה. אין בּכוֹחה של מפלגה לרסן סיעה בּתוֹכה, אך יש ויש בּידי סיעה, בּידי כּל סיעה, בּין שהיא קרוּיה סיעה בּין שאיננה קרוּיה, לשתק את המפלגה, את כָּשרה לפעוּלה, את רצוֹנה, את חייה.

כּשאני שוֹאל את עצמי מאימתי נגלה שאין למפלגה כּוֹח הכרעה, אני חוֹזר לנקוּדה שנראית עכשיו כּמוֹ מלפני המבּוּל: הדיוּנים על “החלוּץ”. זכוּר הדבר כּיצד נתחדדוּ ענינים בּארץ וּבגוֹלה בּתוֹך הגוּשים הישוּביים וּביחסי הסתדרוּיוֹת הנוֹער מסביב לפעוּלת שליחי ההסתדרוּת בּ“החלוּץ”. השליחים ניתן להם יִפּוּי־כּוֹח מטעם ההסתדרוּת, אבל את ההוֹראוֹת לפעוּלתם היוּ מקבּלים ממרכּזים שוֹנים, שבּפניהם ראוּ עצמם אחראים אחריוּת של ממש, וּבמקרים של אי־הסכּמה בּיניהם לבין אוֹתם מרכּזים היוּ נקראים חזרה. אלא כּשניסה מישהוּ לקרוֹא לדברים בּשמם היה העלבּוֹן בּוֹקע עד לב השמים. סוֹף סוֹף נכנס מרכּז המפלגה לדוּן בּדבר, והיוּ לא מעט דיוּנים, אך לא הגיע להכרעה. את הויכּוּח סיים למעשׂה היטלר. מדוּע לא הכריע המרכּז? מפּני שדוקא אוֹתם החברים הטוֹענים בּלי הרף: הכרעה, הכרעה, כּשראוּ שההכרעה אם תפּוֹל לא תהיה בּהתאם לרצוֹנם, התחילוּ צוֹעקים שאין למפלגה סמכוּת מוּסרית לדוּן על עניני “החלוּץ”. ואפילוּ קראתי איגרת אַפּוֹסטוֹלית לכל התפוּצוֹת שהכריזה על עיקרוֹן חדש זה, שלוּחה מאת אדם ששימש אוֹתה שעה בּתפקיד חשוּב בּמַנגנוֹן המפלגה.

ודוּגמה מימים קרוֹבים. דוּגמה שבּעינַי היא נוֹקבת יוֹתר מכּל הענינים השנוּיים בּויכּוּח. בּוַעד הפּוֹעל של ההסתדרוּת דנים הרבּה בּעניני גיוּס. על כּל פּנים זהוּ הענין החיוּבי הגדוֹל בּיוֹתר שבּוֹ עוֹסקת עתה ההסתדרוּת (אני אוֹמר זאת בּהרגשה מעוֹרבת: עם כּל מה שענין הגיוּס הוּא בּעינַי הענין המעשׂי־המרכּזי לשעה זוֹ, אני מצטער לראוֹת שתקוּפה של גיאוּת בּמשקים, של בּיטוּל־אַבטלה, של עליית ערך הארץ כּמרכּז חרָשתי וכוּ׳, עוֹברת על ההסתדרוּת כּוּלה בּלי התבּצרוּת נוֹספת, בּלי כּיבּוּשי שטחים חדשים, בּלי התכּוֹננוּת לימים שלאחר המלחמה. אכן, אין ההסתדרוּת מתעוֹררת למעשׂי־חנוּפה, אלא אם כּן יש מי שרוֹצה בּזה מאד מאד וּמוּכן להיאָבק על כּך, מי וָמי עתה הנעגנים ליצירה הסתדרוּתית דוקא וּמי וָמי המוּכנים להיאָבק על כּך?). האם ההסתדרוּת היא שקוֹבעת למעשׂה את עניני הגיוּס בּשביל חבריה? האם המפלגה היא שקוֹבעת בּשביל חבריה? בּימים שעוֹד הייתי יוֹשב בּישיבוֹת המרכּז היה יוֹשב עמדי חבר, אדם יקר ודוֹגל בּמַסקניוּת ותוֹבע בּוֹקר וערב: הכרעה, הכרעה! והנה הוּא לא הסכּים לעמדת הרוֹב בּעניני הגיוּס. אפשר סבוּרים אַתם שהוּא תבע כּינוּס מוֹעצת המפלגה, ועידה, רֶפֶרֶנדוּם? לא. הוּא הוֹדיע: אני יוֹצא למוֹעצת הקיבּוּץ ואָביא לפניה את ערעוּרי, ושם ידוּנוּ.

דוּגמה קלַסית לזכוּת הכרעה בּהסתדרוּת העניק לנוּ “השוֹמר הצעיר”. הוּא שוּתף, כּמוּבן, לכל הדיוּנים וּלכל ההחלטוֹת. אך הן חלוֹת עליו רק כּשהוּא רוֹצה בּכך. שיטתוֹ היא: בּעד המלחמה בּהיטלר, בּעד חזית שניה, אך בּתנאי שאת החזית השניה יעשׂוּ האנגלים וּשאר אוּמוֹת העוֹלם, ואנחנוּ נילָחם עם היטלר רק כּאן, על אדמתנוּ, בּשוּם אוֹפן לא בּמקוֹם אחר. ואני אינני דן כּלל וּכלל בּעצם השאלה, אלא על “הנתינוּת הכּפוּלה”. הן לגבּי “השוֹמר הצעיר” אין זוֹ הלכה תיאוֹרטית, הן הוּא לפי עיקרוֹן זה גם מסַדר למעשׂה את גיוּס חבריו ואת חשבּוֹנוֹת הגיוּס. וּמי יאמר לוֹ מה תעשׂה? ואם ענין הגיוּס נתוּן להכרעה אחרוֹנה של הגוּשים – למה לא יֵאָמר הדבר הזה בּגלוּי ולמה “ההכרעוֹת” הפיקטיביוֹת בּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת והמפלגה, אם לא הן המחייבוֹת?

אכן, המפלגה אינה מכריזה ואף אינה דנה בּכמה שאלוֹת חיוֹניוֹת וּכאוּבוֹת. אכן, המפלגה אף מַכשילה את חבריה, שאינה מוֹנעת אוֹתם ממעשׂי־מדחה, כּשהיא נוֹתנת להם לשבת בּכל מיני “ליגוֹת” החוֹתרוֹת תחת המפלגה, בּגָלוּי אוֹ בּסתר; כּשהיא מאַפשרת לחברים לשבת על שני כּסאוֹת – כּסא המפלגה וכסא לַנדסמַנשַפט המבקש להיוֹת למפלגה; כּשאיננה מוֹחה בּידי חברים בּעלי זכוּיוֹת על שהם – מבּלי להימָלך בּמפלגה – משתפים פּעוּלה עם אַ־ציוֹנים ואנטי־ציוֹנים. אך מי שימנה כּשלוֹנוֹת כּהנה וכהנה הן יוֹדע כּי בּחוֹזק־יד מנעוּ את המפלגה מלעסוֹק בּכל ענין חיוּני שהוּא, בּאשר העסיקוּה ועִייפוּה והוֹגיעוּה בּדרישוֹת של “אחוּזים” וּ“מַפתח”, ונוֹפפוּ עליה בּחרב־האִיוּם: תעשׂוּ רצוֹננוּ– מוּטב, וָלא– אנוּ יוֹצאים בּרשימה מיוּחדת)!

וחברים בּאים למפלגה בּטענוֹת טוֹבוֹת וצוֹדקוֹת: מדוּע אין לה בּימה טוֹבה, מדוּע אין לה ירחוֹן טוֹב? והטוֹענים אינם שוֹאלים את עצמם ממי וָמי הם דוֹרשים את דרישוֹתיהם הצוֹדקוֹת. אם החברים אינם חוֹששים לעיין בּדפּים ישנים הייתי מַפנה אוֹתם לקוֹבץ “בּעבוֹדה”, שיצא על ידי ההסתדרוּת החקלאית בּימי המלחמה הקוֹדמת. התנהל שם ויכּוּח על יחסי ההסתדרוּת והמפלגוֹת. ואדם נלבּב כּאליעזר יפה, שעשׂה הרבּה בּשביל ההסתדרוּת החקלאית בּגליל, וּכשחזר ליהוּדה פּרש והתחיל עוֹשׂה מטעם “הפּוֹעל הצעיר” (אפילוּ את “גן־הירק” הוֹציא בּשם המפלגה), הגין על המצב הקיים: אַל תהיוּ קוֹבלים על התחרוּת המפלגוֹת, אלא תפעל ההסתדרוּת ותעשׂה – והכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם. לעוּמתוֹ טענוּ חברים, שהמפלגוֹת לא בּלבד שהן נכנסוֹת לתחוּמה של ההסתדרוּת, אלא שהן אינן ממציאוֹת אנשים לפעוּלה הסתדרוּתית. וחוֹששני שאוֹתוֹ הויכּוּח קיים עתה בּתוֹך המפלגה. מאַיִן תקוּם בּימה טוֹבה למפלגה אם כּל גוּש מתבּשל בּתוֹך הרוֹטב שלוֹ וחי בּאוּטארקיה רוּחנית משלוֹ. אַנשי הסיעוֹת גילוּ הרבּה טמפּרמנט בּהתקפוֹת הדדיוֹת, אך האם פּיתחוּ צוֹרך בּבירוּר הדדי, בּפעוּלה רוּחנית משוּתפת?

כּדי למנוֹע טעוּת. אין אני אוֹיב לבּימוֹת השוֹנוֹת הקיימוֹת. אינני בּעד צנטרליזציה בּעניני רוּח. אני עוֹקב בּענין עתוֹנים של כּמה משקים בּמידה שהם מגיעים אלי. ואני מכּיר־טוֹבה על כּל דבר טוֹב שאני מוֹצא בּכל מקוֹם. אך אם מוּתר לאדם חיצוֹני להבּיע דעה – אוֹמַר: הפּגוּם הוּא לא בּזה שגוּשים יש להם כּלי־מבטא שלהם, אלא שהם כּל כּך ממַעטים להיוֹת כּלי־מבטא שלהם. אילוּ היו בּימוֹת הגוּשים מוּקדשוֹת לחיים ולחוָיוֹת של חבריהם, לחילוּפי־דעוֹת חפשיים של חברים, לויכּוּח פּנימי, – היוּ הן לא רק מסַפּקוֹת צוֹרך חיוּני, אלא אף מעוֹררוֹת ענין אמיתי והכּרת־טוֹבה גם אצל קוֹראים מן החוּץ. אך כּשהן בּאוֹת בּמקוֹם בּימוֹת אידיאוֹלוֹגיות וּפּוֹליטיוֹת הן מאַבּדוֹת הרבּה מערכּן, וּבאוֹפן אוֹבּיֶקטיבי מוֹנעוֹת התהווּת בּימה רעיוֹנית מרכּזית. מנַיִן תקוּם הבּימה הטוֹבה של המפלגה? הן צריך שיהיה תחילה צוֹרך בּה. ואם חברים פּעילים, כּקוֹראים וּכאוֹחזי־עט, יכוֹלים לספּק את צרכיהם הרוּחניים בּאוֹפן אוּטארקי – מי הוּא שיקים בּשבילם בּימה כּלל־מפלגתית אוֹ כּלל־פּוֹעלית? אפשר לדרוֹש מאדם שישלם מסים לעוֹד גוּף ועוֹד גוּף, אך האם אפשר לדרוֹש הימנוּ פּיצוּל נפשי הוֹלך וגדוֹל? אם הגוּש ההתישבוּתי איננוּ בּשבילוֹ רק מפעל־יצירה משקי־חברתי, כּי אם גם מרכּז אידיאוֹלוֹגי וּפּוֹליטי, שבּוֹ הוּא מקבּל מן המוּכן את הניוּאַנס הסוֹציאליסטי שלוֹ, המַבדיל אוֹתוֹ מן הזוּלת, ואת הניוּאַנס הציוֹני שלוֹ, המבדיל אוֹתוֹ מן הזוּלת, – מה הצוֹרך הנפשי שיש לוֹ בּבימה כּללית ומשוּתפת לוֹ ולַזוּלת? אם יש לוֹ כּל מיני סמינַריוֹנים, אשר החוֹתם המיוּחד הקרוֹב לנפשוֹ טבוּע עליהם, – מה ענין לוֹ בּמפעל לימוּדי משוּתף עם אחרים, בּמקוֹם שהוּא צריך לחלק את “ההשפּעה” עם עוֹד מי שהוּא, בּשעה שכּל “מישהוּ” הוּא, לאמיתוֹ של דבר, זר, אם לא צר ואוֹיב?

וּבמצב כּזה מה הפּלא שהמפלגה כּמפלגה חדלה להיוֹת גוֹרם מחנך, ולא רק לגבּי נוֹער סתם, כּי אם לגבּי חבריה עצמה? וּלפי מצב זה כּבר מתחדשוֹת גם תיאוֹריוֹת. כּבר שמעתי אוֹמרים: היכן זה כּתוּב שמפלגה צריכה לחַנך נוֹער? ושמעתי עתה עוֹד: מי זה אוֹמר שמפלגה צריכה להחליט בּכוֹח הרוֹב? ואם כּן הוּא, אזי אני בּא ואוֹמר: מי זה אוֹמר שמפלגה צריכה להתקיים? מפלגה שאינה אלא שֵם קיבּוּצי למפלגוֹת עוֹינוֹת זוֹ את זוֹ וצרוֹת זוֹ לזוֹ – למה לה להתקיים?

לקיוּמה של מפלגה טוֹבה לא די בּפּרוֹגרמה טוֹבה, ואפילוּ בּצירוּף “היאָבקוּת” שיש רוֹאים אוֹתה כּתנאי לחיים תקינים בּמפלגה. אין לחיוֹת בּמפלגה בּלי להרגיש כּבוֹד אליה, בּלי הרגשת חבֵרוּת, וגם בּלי יחס של חברוּת וכבוֹד ל“הנהגה”. אם מדבּרים על אנשי־ההנהגה כּעל עבריינים, שמשוּם מה אין מעמידים אוֹתם אל הכּוֹתל ואף אין זוֹרקים אוֹתם לאַשפּתוֹת, הרי שדיבּוּר זה – תהיה כּוָנת הדוֹבר אשר תהיה –עוֹשׂה את שליחוּתוֹ (המכוּונת לפלוֹני אוֹ לאלמוֹני) לגבּי המפלגה כּוּלה, וּשליחוּת מכרסמת זוֹ נעשׂית, אם בּמהירוּת ואם אַט־אַט, בּהתמדה וּביסוֹדיוּת.

מפלגה יכוֹלה לשׂאת חילוּקי־דעוֹת, “היאָבקוּת”. אך אינה יכוֹלה לשׂאת מחיצוֹת, אטימוּת־נפש, מבּט עכוּר. בּתנוּעה מתרקמת ידידוּת, אך גם בּמגע קרוֹבים אוֹרבוֹת פּרידוֹת והתרחקוּיוֹת. כּך הוּא, ואין לקבּוֹל. אך כּשאַתה רוֹאה חברים, בּני־לוָיה, אשר שוּתפוּת של שנים רבּוֹת שאין ערוֹך לה מחַבּרת אוֹתם, מביישים את חמדת־עלוּמיהם; כּשאַתה רוֹאה פּרישתם של בּני־אדם שאינם בּאים ואֹומרים: אנוּ חוֹלקים עליך, הבה נא וניוָכחה, אוֹ אנחנוּ קוֹבלים עליך, הבה והגן על עצמך, אוֹ דרכינוּ נפרדוֹת, היֶה שלוֹם – אלא פּוֹרשים בּשתיקה וּבקדרוּת וּבהידוּק־שינַיִם, – הרי זה מפחיד. הרי זה מעיד כּי חָרבוּ מַעינוֹת הנפש. הרי זה מעיד כּי מקוֹר הניגוּדים הוּא לא בּחילוּקי־דעוֹת וחיפּוּשׂי־דרכים, אלא גנוּז יוֹתר, חמוּר יוֹתר, עכוּר יוֹתר, אוּלי גם בּלתי־מוּדע לפליגים, מעֵבר לתחוּם המוּכּר והרציוֹנַלי.


כּך רוֹאה אני עתה את תנוּעתנוּ: מבּחינת כּוֹשר התנוּפה והבּיצוּע – היא משוּתקת, מבּחינה רוּחנית – מַעינוֹתיה נחרבים. הנכסים של כּלל התנוּעה חדלוּ לעוֹרר התלהבוּת ואהבה (מי עכשיו נלהב לשמע “המַשבּיר” אוֹ קוּפּת־חוֹלים אוֹ “סוֹלל־בּוֹנה” אוֹ המרכּז החקלאי אוֹ הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת – תהיינה פּעוּלוֹתיהם אשר תהיינה?) וּנכסים חדשים לכלל־התנוּעה אינם נוֹצָרים, והאוירה הציבּוּרית אינה עשׂוּיה לסַייע את יצירתם. איש איש ל“אָהלוֹ”, איש איש לחשבּוֹן גוּשוֹ.

אין אני אלא מציין את המצב, אינני מחפּשׂ בּמי לתלוֹת את הקוֹלר ואינני עוֹסק בּהיסטוֹריה. ואשר למצב הקיים אני רוֹאה את כּוּלנוּ שוּתפים לוֹ, ואינני מחלק את העוֹלם לפוֹשעים וּלצדיקים. אתם, היוֹשבים ממוּלי, אפשר רוֹאים עצמכם צדיקים גמוּרים; הן אַתם שוֹללים את משטר־הסיעוֹת ורוֹצים בּדפּוֹליטיזציה של הגוּשים וּבאיחוּד הנוֹער, ואפילוּ בּאיחוּד קיבּוּצי, ואף על פּי כּן אין אַתם בּעינַי פּחוֹת שוּתפים למצב הקיים ממי שמַצדיק את משטר־הסיעוֹת והפּירוּדים. יתר על כּן, בּעינַי אני אחריוּתכם אַתם גדוֹלה בּיוֹתר, שכּן לא ניסיתם בּכל הרצינוּת לעמוֹד בּפּרץ ולמנוֹע את “ההתפּתחוּת” האמוּלה הזאת, וּגדוֹלה מזוֹ: אפשר מאד שנקוּדת ההתהווּת של הפּרצוֹת בּתנוּעתנוּ היא בּסֶקטוֹר החלוּצי־הבּוֹנה של תנוּעתנוּ, השקוּע כּוּלוֹ עד תוֹם בּמפעל הבּנין, ואין לבּוֹ הוֹלך אחרי “דברים בּטלים”. טבעי הדבר, שאדם מישׂראל העוֹלה לארץ ונעשׂה איש־עבוֹדה ממש, וּבפרט שהוּא נעשׂה לא עוֹבד־סתם, כּי אם בּוֹנה משק וּמקים חברה, יאמר: דיינוּ. אני עוֹשֹה את שלי, בּמלוֹא אוֹני, בּתמצית מוֹחי, ויעשׂוּ אחרים את השאר. ודאי יש עוֹד ענינים נחוּצים: יש קרן קימת ויש קרן־יסוֹד, ויש עליה, ויש מדיניוּת ציוֹנית, ויש שאלה ערבית, ויש לשוֹן עברית ויש חינוּך יהוּדי בּגוֹלה, ויש פּוֹעל בּעיר, ויש הסתדרוּת – אך האם ממני ידָרש כּל זה? לשם כּך קיימים אחרים. על אדמת ישׂראל וּבסביבה של פּלחים יהוּדים נוֹצרה אוֹתה סַטירה נפלאה של יוֹתם בּן ירוּבּעל על כּל דיקטטוּרה ועל כּל תאוַת־שׂררה: “הלוֹך הלכוּ העצים למשוֹח עליהם מלך, ויאמרוּ לזית מָלכה עלינוּ. ויאמר להם הזית: הֶחֱדלתי את דשני אשר בּי יכַבּדוּ אלהים ואנשים והלכתי לנוּע על העצים – – ויאמר האָטד – – בּוֹאוּ חסוּ בּצלי, ואין אַיִן תצא אש מן האָטד ותאכל את ארזי הלבנוֹן”1. בּעוֹמק לבּוֹ רוֹאה כּל איש־משק את ה“עסקנוּת” וה“פּוֹליטיקה” כּענינוֹ של העסקן־האָטד. הוּא מוּכן לחיוֹת בּשלוֹם עם העסקן, מוּכן אפילוּ לחלוֹק לוֹ “כּבוֹד”, לעתים גם להשתתף בּצערוֹ, וּבלבד שלא תיפּגע חלוּקת־תפקידים נוֹחה זוֹ שבּין הזית לבין האָטד.

אלא שחלוּקת־תפקידים נוֹחה זוֹ, שאיש־העבוֹדה אוּלי מוּכן לה מבּלי לחַשב חשבּוֹנוֹת רבּים, נוֹשׂאת בּקרבּה סתירה כּפוּלה. היא סוֹתרת מגַמה אחת שבּיסוֹד נפשוֹ של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי, והיא סוֹתרת את החשבּוֹן הציוֹני.

הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי שוֹלל את חלוּקת העוֹלם לעמֵלי־כּפּים וּלאנשי־רוּח. וּממיטב שאיפוֹתיו היה להרוֹס את המחיצה הזאת, תוֹצאה של עבדוּת־דוֹרוֹת בּעָבר והרת־פּוּרענוּיוֹת בּהוֹוה. אין הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי מַרכּין ראשוֹ בּּפני “המוּמחה” וּבפני “העסקן”, ואין הוּא מקבּל את דינם בּלי ערעוּר, ועצם יצירתוֹ הגוּפנית והמשקית של הפּוֹעל, היוֹנקת מן הרוּח והשוֹאפת לשינוּי דמוּת חמרית ורוּחנית כּאחת, מערערת חלוּקה זוֹ בּשעה שה“נוֹחוּת” מקיימת אוֹתה.

וחלוּקת־תפקידים זוֹ סוֹתרת גם את עצם המעשׂה הציוֹני. אפשר אילוּ היה הפּוֹעל העברי עוֹשׂה את שלוֹ בּארץ בּנוּיה, שיש לה “מעמד” של הנהגה ושל פּקידוּת, ואין היא זקוּקה אלא לקיוּם הקיים, היה יכוֹל אוּלי – בּניגוּד לאחת ממגַמוֹתיו היסוֹדיוֹת – לוֹמר: יתנהג העוֹלם כּמנהגוֹ, ואני, פּלח עברי, אעשׂה את שלי. אלא שאוֹתוֹ חלוּץ מישׂראל טוֹעה אם הוּא סבוּר שהוּא יבנה משק וּמישהוּ יעשׂה בּשבילוֹ את גאוּלת הקרקע, את העליה, את הציוֹנוּת, את המדיניוּת העברית, את התרבּוּת העברית. החלוּץ־הפּרט יכוֹל להיוֹת בּעל זכּרוֹן קצר, אך הכּלל החלוּצי איננוּ רשאי לשכּוֹח ראשוֹנוֹת והוּא חייב לדעת מה דמוּת היתה למפעל הארץ־ישׂראלי בּימי הפּקידוּת הבּרוֹנית, בּימי ועד־הצירים, אצל וַעדוֹת המוּמחים וכוּ׳, וגם חייב לדעת עד מה נגזר עלינוּ, מראשית ימינוּ, להילָחם על דמוּת המפעל הארץ־ישׂראלי עם ידידים, עם שלוּמי־אמוּני הציוֹנוּת. הן לא מתוֹך אהבת כּסאוֹת ותיקים עקרנוּ אנשים מעבוֹדתם ושלחנוּ אוֹתם למוֹסדוֹת העליוֹנים, ואם נַשקיף קצת לפנים, למַה שצפוּי לנוּ עתה מן הגוֹלה – יִגדל עוֹד ההכרח הזה לגלוֹת בּתוֹך הציבּוּר הפּוֹעלי כּוֹחוֹת לחינוּך, להגנה לאוּמית, למדיניוּת ציוֹנית. אין לנוּ בּרירה: אוֹתוֹ פּוֹעל הבּוֹנה משק מוּכרח גם לבנוֹת תנוּעה. כּשם שהוּא נתבּע להשתתף בּמלחמה וּלהקים גדוּדים יהוּדיים.

אין להתעלם מן הקוֹשי. הוּא עצוּם. האדם שלנוּ שוֹאף משעת עלייתוֹ לריכּוּז נפשי, והנה הוּא נתבּע “להתפּזר” בּעוֹלמוֹת שוֹנים. הוּא רוֹצה להעמיק שרשים בּאדמת־מטעוֹ, והנהוּ נתבּע לכמה עקירוֹת, שאינן עוֹברוֹת בּלי יסוּרים, ואוּלי גם בּלי עוֹנש. קוֹשי למשק, קוֹשי לחברה. וכל כּמה שהמשק והחברה נעשׂים יוֹתר ויוֹתר דברים של ממש, כּל מה שהם משׂגשׂגים יוֹתר – קשה להם יוֹתר לחַשב את חשבּוֹנה של התנוּעה, בּמידה שהיא פּוֹעלת מחוּץ למשק, וּלהטיל על עצמם את עוּלה. מבּחינה זוֹ מעריך אני מאד מה שעשׂוּ הגוּשים, שהוֹציאוּ את המשק מבּדידוּתוֹ, שנאבקוּ עם “האֶגוֹאיזם הקדוֹש” שלוֹ והטילוּ עליו מצווֹת למען חוּג רחב יוֹתר. אך לא היה מי שיטיל בּכוֹח את מעמסת הכּלל כּולוֹ על החברה המשקית.

חברים בּעלי זכּרוֹן זוֹכרים אוּלי אוֹ יוֹדעים שהניגוּד הזה, המיוּחד בּמינוֹ, בּין שני ענפים של האילן האחד – בּין ההתרכּזוּת בּבנין משק וחברה לבין ההתפּזרוּת לצוֹרך בּנין כּלל־התנוּעה – אוֹכל בּמחשכּים את אנשינוּ מראשית הימים. אילוּ היה יוֹסף בּוּסל חי אִתנוּ היה יכוֹל בּזה לספּר משהוּ, ראשוֹני כּנרת יכוֹלים בּזה לספּר. וכמה מפעלים שלנוּ קמוּ מתוֹך היאָבקוּת פּנימית זאת. אך עדיין אין רוֹאים אצלנוּ שאלה זוֹ כּשאלת־גוּרל לא רק לפּרט, אלא אף לַכּלל. כּשאני שוֹאל את עצמי כּיצד הגענוּ למַה שהגענוּ, אינני יכוֹל שלא לראוֹת כּיצד החָבר הטוֹב, בּוֹנה המשק, המסלק את כּל חוֹבוֹתיו לציבּוּר, הכּוֹאב את כּאבה של התנוּעה, המתעוֹרר לעתים להבּיע דעה משלוֹ, אבל סוֹמך בּדרך כּלל על אחרים, ואינוֹ רוֹצה “לנוּע על העצים” – הפקיע עצמוֹ מאחריוּת לדרך התנוּעה וּלגוֹרלה. הוּא השלים עם “חלוּקת־התפקידים” ונתן לדברים שיתגלגלוּ כּאשר הם מתגלגלים. וּבמידה שקמוּ מבּין אנשי המשקים דקי־תחוּשה וּמַרחיקי־ראוֹת ועֵרים למצב עניני הכּלל – היוּ חבריהם עוֹזבים אוֹתם לאנחוֹת.

אינני יכוֹל לרכּך את מראה־עינַי. רוֹאה אני את עניננוּ בּכל רע. יש מי שרוֹאה את הפּירוּד של היוֹם, את הסיעוֹת של היוֹם, וּבוֹכה. אני רוֹאה אוֹתן כּפי שהן עשׂוּיוֹת להיוֹת מחר. אני רוֹאה גם את סיעוֹת־המשנה שבּקפלי הסיעוֹת הקיימוֹת. אם נמשיך ללכת בּדרך בּה אנוּ הוֹלכים – גם הללוּ יהיוּ לעוּבדה. אני רוֹאה את הנשקף מדרך זוֹ לנוֹער בּארץ. ושבר־המפלגה איננוּ שברה שלה בּלבד. מפלגתנוּ איננה קיימת בּשביל עצמה; היא כּלי־שרת לכלל־הפּוֹעלים, לציוֹנוּת, לעליית־עם, לכלל־האוּמה, לבנין חיים מדיניים עצמאיים, להקמת חברת־העבוֹדה העברית בּארץ. נפגם הכּלי – נפגם השירוּת, ניזוֹקוּ הענינים עצמם. מי יִרפּא את שברנוּ?

המחלה העמיקה. בּהבּעת משאלוֹת חסוּדוֹת לא תוּסר. בּלי הזדעזעוּת כּל הגוּף והתעוֹררוּת כּל כּוֹחוֹת החיים שבּוֹ להדיפת המכּנה – לא נינָצל.

אין לנוּ רפוּאה אלא מבּפנים, מתוֹך־תוֹכנוּ, מתוֹך הכּוֹחוֹת הגנוּזים בּקרב ציבּוּרנוּ החלוּצי־הבּוֹנה.

היבוֹא הנס הזה?



  1. שוֹפטים ט׳, ח׳ — ט״ו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות