רקע
ברל כצנלסון
ההסתדרוּת הציוֹנית נתבּעת לפעוּלה תרבּוּתית
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

(בּקוֹנגרס התתשעה־עשׂר)

רבּוֹתי, בּבוֹאי לפתוֹח בּקוֹנגרס הי“ט ויכּוּח בּשאלוֹת הפּעוּלה התרבּוּתית אי אפשר לי שלא אַעלה בּזכרוֹני את גוֹרל הלשוֹן העברית ושאלוֹת התרבּוּת בּקוֹנגרסים הקוֹדמים. היוּ ימים שהדוֹבר עברית בּקוֹנגרס מספּיק היה לוֹ שבּפרוֹטוֹכּוֹל הקוֹנגרס ירָשם – בּמקוֹם מסירת תוֹכן הדברים – “שפּריכט העבּרעאיש”. הרוֹשם לא היה זקוּק לעברית, ולא נדרש ממנוּ שירשוֹם גם את הדברים האמוּרים עברית. עצם הדיבּוּר העברי היה מן הדברים האֶכּסוֹטיים שבּהם הצטיין הקוֹנגרס כּמוֹ תרבּוּש, כּאיצטלה מזרחית ודוֹמיהם. והדוֹבר עצמוֹ התכּוון בּעיקר להפגנה לשוֹנית. והיוּ ימים שהקוֹנגרס שלנוּ ידע את מלחמת ה”קוּלטוּרה", אוֹתה מלה לוֹעזית בּלתי־מוּבנת וּמטילה אֵימים. והדברים הגיעוּ לידי כּך שסיעה שלמה, “הפרַקציה הדמוֹקרטית”, יצאה פּעם אחת דמוֹנסטרטיבית מהאוּלם בּגלל עלבּוֹנה של הקוּלטוּרה. ואחר כּך בּאוּ אמנם ימים שחברי “הפרקציה” נעשׂוּ קברניטי התנוּעה הציוֹנית, אך לידי שינוּי כּל־שהוּא בּעבוֹדה התרבּוּתית של ההסתדרוּת הציוֹנית לא הביאוּ. והיוּ אחר כּך קוֹנגרסים, שנתקבּלוּ בּהם החלטוֹת נאוֹת, החל מן ההחלטה על הלשוֹן העברית כּעל הלשוֹן האוֹפוציאַלית של הקוֹנגרס ועד ההחלטוֹת של השנים האחרוֹנוֹת החוֹזרוֹת וּמצַווֹת על הקמת מחלקה לחינוּך וּלתרבּוּת עברית בּגוֹלה. האמת ניתנה להיאמר, שכּמעט כּל ההחלטוֹת האלה נשארוּ על הנייר. בּזכוּת שני מוֹשבי הועד הפּוֹעל הציוֹני שנתכּנסוּ בּירוּשלים, אשתקד והשנה, זכינוּ אמנם לפרוֹטוֹכּוֹלים שנדפּסוּ עברית, את הפרוֹטוֹכּוֹל של הקונגרס הציוֹני נדפּס עד היוֹם גרמנית.

עכשיו כּשאנוּ בּאים לדבּר על התרבּוּת העברית בּקוֹנגרס אין זה בּגדר הפגנה. אדרבּא, עכשיו, כּשאנוּ אנוּסים לפרקים לדבּר בּקוֹנגרס לא עברית, הרי זה מצדנוּ מחוּץ לגדר הטבעי, קרבּן מתוך התחשבוּת יתירה עם מי שאינוֹ מבין עברית. וּבבוֹאי עכשיו לדבּר בּשאלוֹת הלשוֹן והתרבּוּת כּוָנתי לוֹמר, ראשית כּל, כּי שאלת העבוֹדה התרבּוּתית העברית נעשׂית (אשתמש בּשם שאליעזר בּן־יהוּדה קרא למאמרוֹ הראשוֹן) ל“שאלה לוֹהטת”, לשאלה שבּה משתקף עוֹמק הפּרוֹבּלימַטיוּת של דוֹר ההגשמה.

היוּ ימים והמדבּרים בּקוֹנגרסים או בּועידוֹת אחרוֹת בּשאלוֹת תרבּוּת היוּ מתכּוונים “למען יגדיל תוֹרה”. אינני מעיז להתכּוון להגדיל תוֹרה בּדבַרי, אוּלם אני מתכּוון להגדיל תוֹרה על ידי מעשׂים שיֵעָשׂוּ להבּא מטעם התנוּעה הציוֹנית.

כיצד עוֹמדת עכשיו אצלנוּ שאלת הלשוֹן והתרבּוּת העברית? זהוּ פּרק, אחד הפּרקים העיקריים, בּשאלת קליטת העליה. לאמיתוֹ של דבר, כּל ענין הציוֹנוּת בּימינוּ, כּל השאלוֹת הגדוֹלוֹת של התישבוּת, של פינַנסים, של משק עברי, של קרקע, אינן אלא שאלוֹת של קליטת עליה. אוּלם קליטת העליה יש לה לא רק בּחינה כּלכּלית, אלא גם בּחינה רוּחנית.

אפשר שיבוֹאוּ וישאלוּ אוֹתנוּ: על מה אתם נזעקים? הלא כּל העוֹלם כּוּלוֹ יוּדע שהעברית נמצאת עכשיו בּמצב של פּריחה, ואפשר למנוֹת כּמה וכמה תוֹפעוֹת המעידוֹת עדוּת נאמנה על צמיחה וגידוּל של הלשוֹן העברית וגם של הספרוּת העברית וגם גילוּיים אחרים של תרבּוּתנוּ. חלילה לי מהקטין את ערך ההישׂגים שלנוּ, אוּלם לצוֹרך עניני זה אקצר ואוֹמר: אכן, יש גידוּל, וגידוּל מפליא, אך קשים וּגדוֹלים הם חבלי הגידוּל. יש גידוּל של בּית־הספר העברי, שעוֹד בּראשית הציוֹנוּת היה הוּא עצמוֹ בּסימן־השאלה, ויש גידוּל של הדיבּוּר העברי, שעוֹד לפני שנים לא רבּוֹת היה ענין מפוּקפק למדי. ועכשיו, בּמקוֹם מנינים אחדים של דוֹברי עברית, יש רבבוֹת, ולא רבבוֹת אלא מאוֹת אלפים. ולא רק גידוּל כּמוּתי, יש גם שינוּי יסוֹדי בּטיב הדיבּוּר וּבטעם הדיבּוּר. אנשים כּמוֹ לילינבּלוּם, אחד־העם, מנדלי וּבּיאליק הבּיטוּ בּעין רעה על הדיבּוּר העברי של בּן־יהוּדה וחששוּ שהדיבּוּר העברי הזה יתן בּפינוּ שׂפה נלעגת, חסרת־שרשים וחסרת־חיוּת, מין אַשדוֹדית, ז’רגוֹן עברי. אי אפשר לוֹמר שהחשש הזה חלף כּליל, אך הדיבּוּר העברי כּבר איננוּ מהלך על קַבַּים. מתגלה בּלשוֹן סם שכּנגד בּרבּריזמים ודרכי דיבּוּר לקוּיים. מי שעוֹקב עכשיו אחרי הדברים האלה ימצא שהדיבּוּר העברי בּארץ הוֹלך ונעשה עברי יוֹתר, חיוּני יוֹתר, פּרוּדוֹת־לשוֹן ישנוֹת וחדשוֹת הוֹלכוֹת וּמתגלוֹת, והחיאָת הלשוֹן, יציקת חיוּת וטבעיוּת לעוֹרקיה, נעשׂית לא רק על ידי הבּלשן המיוּעד לכך, אלא על ידי כּוֹחוֹת מרוּבּים: על ידי האמן ועל ידי איש העבוֹדה והמלאכה, על ידי המוֹרה ועל ידי הילד, ועל ידי האשה. התעשרוּת והתעמקוּת לשוֹננוּ ניכּרת בּכל הפּינוֹת. מי שישווה מאמר פּוּבּליציסטי עברי הכּתוּב בּימינוּ למאמרים שהיוּ כּתוּבים לפני 30־20 שנה (איני מתכּוון לאבּירי הספרוּת, כּי אם ללשוֹן הרגילה בּמאמרים בּינוֹנים), מי שיבחין פּזמוֹן עברי ותרגוּם אחראי של ספר, ותרגוּם של קוֹמדיה בּשביל תיאַטרוֹן שלנוּ יראה בּאיזוֹ מידה התקדם הפּרוֹצס של תחיית הלשוֹן העברית. היא חדלה לגמגם. אנוּ מתחילים לדבּר ולכתוֹב כּן, ולא בּאֶספּרנטוֹ וּב“לשוֹן תרגוּם”, אלא בּשפה חיה ושרשית. וכן יכוֹלים אנוּ להתפּאר לא רק בּבית־ספר עברי שלם וּבגן־ילדים עברי, אלא גם בּבתי־ספר עליוֹנים: התכניוֹן בּחיפה והאוּניברסיטה בּירוּשלים, ואפשר גם להוֹסיף שהמוֹסד הממשלתי היהוּדי המכוּון למעֵין־השכּלה גבוֹהה בּארץ – “השיעוּרים למשפּט” – אף הוּא משתמש בּלשוֹן העברית.

יכוֹלתי להמשיך קו זה ולעבוֹר לגוֹלה וּלספּר שלפני עשׂרים שנה לא ידעה הגוֹלה בּית־ספר תיכוֹני עברי. ועכשיו יכוֹלים אנוּ למנוֹת כּמה וכמה, ויכוֹלנוּ להאריך ולמנוֹת לא רק רבבוֹת תלמידי בּית־הספר העברי השלם, אלא גם כּמה וכמה רבבוֹת, ואלוּלי יוֹתר מרבבוֹת, של נוֹער בּהחלוּץ וּבתנוּעוֹת נוֹער שוֹנוֹת שבּחלקם קנוּ לעצמם את ידיעת הלשוֹן, וּבחלקם הם נמצאים בּתוֹך הפּרוֹצס של מעבר לעברית. השיר והזמר הארץ־ישׂראל, וּבמקצת גם החוֹברת והעתוֹן הארץ־ישׂראלי, חוֹדרים גם לפינוֹת רחוֹקוֹת וּמרוּחקוֹת והם כּוָבשים את הנוֹער העברי. יכוֹלנוּ לציין שהעברית חוֹדרת עכשיו גם לפינוֹת שחשבנוּ אוֹתן לאבוּדוֹת. מי שיפתח גליוֹן של “יוּדישה רוּנדשוֹי” יפגוֹש שם פרקי לימוּד עברי, מי שיבקר בקיבּוּצי הכשרה בּגרמניה וּבמערב־אירוֹפּה וּבאמריקה יכּיר מה כּוֹחה של ארץ־ישׂראל להחדיר את קניניה הרוּחניים לגוֹלה. אך אין אני מתכּוון לשעשע את נפשכם בּתמוּנוֹת חלוֹם הקם ונהיה. אין אני מדבּר כּאן לזר בּל יֵדע, ואני פּטוּר מהסבּיר כּי כּמה דברים שהיוּ בּגדר הזיה לפני דוֹר אחד היוּ לעוּבדת חיים. רצוֹני להוֹרוֹת על המכשוֹלים והפּוּרענוּיוֹת הגדוֹלוֹת שמצאוּ את העם העברי בּתקוּפה זוֹ בּחייו התרבּוּתיים ואת השפּעתם החוֹזרת על הארץ.

לפני כּעשׂרים שנה כּשאחד־העם בּיקר בּארץ־ישׂראל ועשׂה את “סך־הכּל” שלוֹ, נדמה היה לוֹ, לשביעת רצוֹנוֹ, כּי “המרכּז הרוּחני” בּארץ מתחיל להתקיים, אף על פּי שהתנוּעה הציוֹנית־המדינית לא התכּוונה לכך. הוּא ציין כּמה סימנים קלוּשים של התהווּת סביבה רוּחנית בּארץ־ישׂראל והתחלת השפּעתה על הגוֹלה. לכאוֹרה, מאז ועד עכשיו גָדלה וחָזקה ארץ־ישׂראל והתבּצרוּ לאין ערוֹך אוֹתם הקנינים הרוּחניים והלשוֹניים והספרוּתיים אשר היוּ אז בּתחילתם, ואף על פּי כן, דוֹמה שמוּתר לוֹמר עכשיו כּי החלוֹם הזה של מרכּז רוּחני בּארץ־ישׂראל המשפּיע בּתוֹר כּזה על הגוֹלה, החלוֹם הזה נתבּדה. בּא אמנם דבר, אבל לא זה. אחד־העם בּמאמריו אוֹ לוינסקי תלמידוֹ בּאוּטוֹפּיה שלוֹ “מסע לארץ־ישׂראל בּשנת ת”ת", תיארוּ לעצמם את התגשמוּת חזוֹנם בּצוּרה אידילית למדי: היהוּדים בּעוֹלם יחיוּ בּשפע וּבשלווה, יהיוּ שייכים למעמדוֹת האמידים, וּמרוֹב טוֹבה, מתוֹך רוֹב תרבּוּת, מתוֹך צרכי הנשמה היתירה הלאוּמית שלהם יתגעגעוּ לארץ־ישׂראל, והארץ תשלח להם קרני אוֹרה ותעשיר את חייהם הרוּחניים. כּלוּם יש צוֹרך להדגיש שהחלוֹם הזה נתבּדה בּהחלט? לא שארץ־ישֹראל שוֹלחת קרני אוֹרה לגוֹלה השרוּיה בּרוֹב טוֹבה, כּי אם הגוֹלה הטוֹבעת והאוּמללה והנשמדת שוֹלחת קרני מישוּש לארץ־ישׂראל לבקש מפלט והצלה. ההבדל יסוֹדי. לא שארץ־ישׂראל היא עכשיו גוּלת הכּוֹתרת בּשביל הגוֹלה האמידה והעשירה, אלא ארץ־ישׂראל היא אי־ההצלה היחידי בּשביל המוֹני ישׂראל, הנמלטים על נפשם. לא שירי־ערשׂ האידיליים והמתוּקים מימי חיבּת־ציוֹן מבטאים את תוֹכן החיים היהוּדיים בּימינוּ, אלא הקריאה הקדוּמה: “צאי מתוֹך ההפכה”. והבּאים אלינוּ אינם יהוּדים מלאים וּגדוּשים תרבּוּת עברית, שעליהם הטיל אחד־העם את יהבוֹ ולא יהוּדים שאין חסר להם בּעוֹלמם אלא ההשלמה הרוּחנית־הלאוּמית העליוֹנה, כּי אם יהוּדים פּליטי חרב, פּליטי פּרעוֹת, פּליטי דלדוּל, “נשׂרפים”, נרדפים ועקוּרים, עקוּרים לא רק מזכוּיוֹתיהם וּממעמדם הכּלכּלי והחברתי, כּי אם עקוּרים משרשי התרבּוּת הלאוּמית, עקוּרים מהוָיה תרבּוּתית, נטוּלים כּל דבק תרבּוּתי שאיחד את פּזוּרי ישׂראל בּמשך תקוּפוֹת שלמוֹת ועשׂה אוֹתם חטיבה אחת. ועלינוּ לדעת: עם היהוּדים הנשׂרפים והעקוּרים הללוּ אנוּ מצוּוים לבנוֹת את ארץ־ישׂראל.

תבקרוּ את העליה כּמה שתבקרוּ (כּל עליה שקדמה רוֹאה בּחריפוּת יתירה את נגעי העליה שלאחריה), תגלוּ בּה כּל מיני חטאים וּמוּמים מכּל מיני בּחינוֹת – כּאלה הם היהוּדים, כּאלה הם הבּאים אלינוּ, וּבהם ואִתם עלינוּ לבנוֹת את הארץ.

וּשאלתנוּ הלוֹהטת היא: כּיצד נעשׂה אוֹתם לעם? זוֹהי שאלת ההכשרה. היא הטרידה אוֹתנוּ גם בּהיוֹתנוּ מעטים. אחד־העם תבע “הכשרת הלבבוֹת”, אלא שלא מצא נוֹשׂא סוֹציוֹלוֹגי מסוּים בּעם להכשרת־לבבוֹת זוֹ. בּאָה אחר כּך העליה השניה והיא היא אשר מתוֹך נסיוֹנה וסבלוֹתיה הגיעה לידי הכּרת הצוֹרך בּהכשרה: הכשרה גוּפנית, הכשרה מקצוֹעית בּעבוֹדה והכשרה עברית ותרבּוּתית. עם ראשית העליה השלישית קמה תנוּעת החלוּץ שזה בּעצם תכנה: הכשרה ויצירת כּלים לכך. עכשיו אנוּ עוֹמדים בּראשית עליה המוֹנית, אנוּ מאמינים שאין זה מרוָם־העליה, שהארץ צריכה לעליה גדוֹלה יוֹתר ושהעם צריך לעליה גדוֹלה יוֹתר, עליה המוֹנית מחַייבת הכשרה המוֹנית, והשאלה היא בּמה נפגוֹש עליה זו? המוֹנים אלה נטוּלי שרשים עברים, בּרוּבּם מעוּטי־תרבּוּת בּכלל, מחוּסרי הכנה נפשית לקראת גוֹרלנוּ ותפקידנוּ בּארץ, – מה נעשׂה ולא יהיוּ לנוּ לרוֹעץ, מה נעשׂה להם כּדי שיתערוּ בּתוֹכנוּ ויצטרפוּ לבּוֹנים?

ולא הרי העליה ההמוֹנית עכשיו כּהרי העליה הראשוֹנה ושניה. אז עדיין היה העם היהוּדי בּהמוֹניו הגדוֹלים, מחוּץ לחלקים קטנים שנשבּוּ לטמיעה, חי את חייו המסרתיים, עדיין היה קיים “החדר” העברי, החינוך העברי העממי, וההוי היהודי היה עדיין בּרוֹבּוֹ יוֹנק משכבוֹת תרבּוּת עמוּקוֹת. עכשיו המצב שוֹנה לגמרי. בּיננוּ וּבין העליוֹת הקוֹדמוֹת רוֹבצת מלחמת־העוֹלם והיא חפרה חריץ עמוֹק שאין למלא אוֹתוֹ, כּמה אמוּנוֹת תמימוֹת שהיוּ לנוּ לפני המלחמה נשמדוּ כּליל. לפני דוֹר אחד היה מקוּבּל בּעוֹלם הלאוּמי וגם בּעוֹלם הציוֹני שסכּנת האַסימילַציה אינה חלה בּעצם אלא על הקיבּוּצים היהוּדים, מעוּטי האוּכלוֹסין, שבּארצוֹת המערב. אלה, מתוך היוֹתם מוּעטים בּין הרבּים, לא יכלוּ לעמוֹד בּפני אוֹר האֶמנסיפּציה, אבל אנחנוּ, ההמוֹנים הגדוֹלים בּמזרח אירוֹפּה, שהיוּ, כּמוֹ שאָמרוּ אז, בּגוּשים “קוֹמפּקטיים”, שם בּמקוֹם שישנה צפיפוּת יהוּדית וּדביקוּת עממית, שם ודאי ימָצא הכּוֹח לעמוֹד בּפני ההתבּוֹללוּת. באָה המלחמה ותוֹצאוֹתיה ועשׂוּ את האמוּנה הזאת אילוּזית־שוא. היהדוּת המזרחית קוֹדם כּל נתוּנה בּצפּרני התבּוֹללות חדשה, מאוֹנס וּמרצוֹן. בּא החזיוֹן הטרגי, אוּלי הטרגי בּיוֹתר בּתוֹלדוֹת ישׂראל: השמד הלאוּמי הכּפוּי על היהדוּת הרוּסית, עקירתה מחיי האוּמה בּכללה וּמקרקע התרבּוּת העברית. אוֹתוֹ השבט אשר לו החלק העיקרי בּיצירת הספרוּת העברית החדשה והוּא נתן את הכּוֹחוֹת העיקריים לתנוּעת התחיה. אוֹתוֹ השבט שנתן לנוּ את גאוֹן השירה העברית בּימינוּ ואת גדוֹלי המחשבה הלאוּמית של תקוּפתנוּ, הוּא נמצא זה ט“ו שנים בּמצב של אַסימילַציה מאוֹנס. אפשר לחלקים ממנוּ נטמעים לתיאבוֹן, כּמוֹ בּכל קיבּוּץ יהוּדי שנפתחים לפניו שערי ה”זכוּיוֹת“, אך הכּלל הנהוּ קרבּן אילם של אַסימילַציה הכּפוּיה עליו בּאכזריוּת־זדוֹן. והקיבּוּצים היהוּדים הגדוֹלים הקיבּוּץ הפּוֹלני, הרוֹמני, הליטאי והקַרפַּטוֹ־רוּסי, בּאיזה מצב הם נמצאים עכשיו? קשה לקרוֹא לזה אסימילציה בּמוּבן המקוּבּל. רגילים היינוּ לאחד את המוּשׂג התבּוֹללוּת עם הצטרפוּת לתרבּוּת אירוֹפּה, עם השׂכּלה גבוֹהה יוֹתר. אך יש טמיעה שכּוּלה בּוּרוּת ועם־הארצוּת, טמיעה הכּרוּכה בּחוֹסר השׂכּלה וּבערוּת. הטמיעה האוֹכלת עכשיו את הקיבּוּצים היהוּדים הגדוֹלים איננה כּרוּכה בּאֶמנסיפּציה, בּהתעלוּת כּכּלית ותרבּוּתית. כּל עיקרה הוּא: דֶנציוֹנליזציה, עקירת המוֹני ישׂראל מהוָיתם הלאוּמית. העם השליט אינוֹ רוֹצה בּנוּ מבּחינה כּלכּלית ודוֹחף אוֹתנוּ החוּצה אוֹ למחשכּי הגיטוֹ, ועם זה הוּא שוֹלל מאתנוּ את האפשרוּת של חיים רוחניים עצמיים. אינני עוֹסק עכשיו בּסקירה מַקיפה על המצב, והנני מסתפּק בּקוים אחדים. היהדוּת הפּוֹלנית, שלפני דוֹר אחד היתה כּוּלה חניכת החדר העברי, ולוּ גם בּצוּרוֹתיו הפּגוּמוֹת בּיוֹתר, מוֹסרת עכשיו מאתים אלף ילדים לבתי־ספר פּוֹלנים. תעברוּ בּקרפּטוֹ־רוּס, בּמוֹלדת החסידוּת הפּרימיטיבית בּיוֹתר, ותמצאוּ שם את רוֹב ילדי ישׂראל, ילדים מגוּדלי פּיאוֹת ארוּכּוֹת וחוֹבשי־כּיפּוֹת, ילדים שהוֹריהם הם חסידים ממוּנקַטש, ואלה אוּלי לוֹמדים עם ה”רבּי" שעה אחת בּיוֹם, אבל את חינוּכם כּביכוֹל, את השׂכּלתם האלמנטרית, הם מקבּלים בּבתי־ספר נכרים. וקיבּוּץ עלוּב זה איננוּ אחיד גם בּטמיעתוֹ. תמצאוּ בּוֹ ילדים ששׂפת לימוּדם מַדיָרית, וילדים שבּית־ספרם הוּא צֶ’כי, וגם ילדים המקבּלים את חינוּכם בּלשוֹן… רוּסית בּדיאַלקט של שבט רוּסי נידח. ואין זוֹ שאלת הלשוֹן בּלבד. הלשוֹן היא בּשבילנוּ המַפתח לקנינים הרוּחניים של האוּמה. ובשביל הדוֹר הצעיר המתחנך בּעברית נעשׂית הלשוֹן העברית גם מַפתח לתרבּוּת האנוֹשית הכּללית, לתרבּוּת העבוֹדה, לתרבּוּת היוֹצרת נכסי רוּח חדשים. לחלקים גדוֹלים בּישׂראל אין הטמיעה בּימינוּ פּוֹתחת שערי השׂכּלה ודעת, ואין להם צינוֹר אחר לתרבּוּת האנוֹשית מלבד השׂפה העברית.

אם סבוּרים אתם שהסכּנה היחידה הצפוּיה לשלמוּתוֹ התרבּוּתית של הישוּב היא בּעליה ההמוֹנית הזאת, הרי אתם טוֹעים. הארץ עצמה, למרוֹת כּל הישׂגינוּ, נוֹשאת סכּנוֹת איוּמוֹת. מפלצת ההתיַוונוּת מאַימת עלינוּ בגלגוּלים חדשים. גם בּית־הספר העברי, גם חֶבֶר הסוֹפרים שלנוּ, גם העתוֹנוּת העברית, גם התיאַטרוֹן העברי, אינם משנים את הרוֹשם הכּללי: בּבל לשוֹנוֹת. אפשר טבעי הדבר, כּשם שהוּא טבעי בּערי־נמל וּבארצוֹת המכניסוֹת מהגרים, אך אין הסכּנה פּוֹחתת בּגלל זה. תשאלוּ, מי משַוה לארץ דמוּת זוֹ של בּבל לשוֹנוֹת? והתשוּבה היא כּמוֹ בּימים קדוּמים: יד החוֹרים והסגָנים בּמַעל ראשוֹנה. דוקא השכבוֹת המסוּדרוֹת בּיוֹתר, הפּקידוּת הגבוֹהה, לא רק הפּקידוּת הממשלתית הגבוֹהה, אלא גם פּקידוּת ציוֹנית גבוֹהה, וראשי חברוֹת וּמנהלי מוֹסדוֹת – ידם בּיצירת אוֹתה האַתמוֹספירה הצוֹררת להתהווּת תרבּוּת עברית. יוֹתר משיש בּה מן הבּוּרוּת ועם־הארצוּת יש בּה מן הסנוֹבּיוּת. עוֹד מעט והלשוֹן העברית בּארץ תישאר שׂפתן של השכבוֹת “הנמוּכוֹת”, של העדוֹת הנידחוֹת, של בּני הכּפר, של אנשי העמקים. אלה היחידים ישמרוּ לה אמוּנים בּתוֹך אוירה כּללית של ליבנטיניוּת, קַריֶריזם וּסנוֹבּיוּת. השׂפה תוּדח לחקלאוּת והשכבוֹת העליוֹנוֹת והחשוּבוֹת תהיינה תפוּסוֹת לשבעים תרבּוּיוֹת, היוֹצרוֹת בּארץ אוירה של חוֹסר כּל תרבּוּת, של תלישוּת רוּחנית, אדישוּת ויהירוּת. אנוּ כּבר מתקרבים בּארץ לסוּלם תרבּוּתי אשר בּשלַבּיו התחתוֹנים ילדים עזוּבים וּמחוּסרי־חינוּך בּמספרים מפחידים וראשוֹ מגיע לשכבוֹת עליוֹנוֹת, מחוּסרוֹת־תרבּוּת ועשירוֹת־תרבּוּת, אך חסרוֹת זיקה למלאכת הבּנין, לחיי הישוּב ולחיי העם, מרוּבּוֹת־צרכים, אלא שאין להן צוֹרך בּתרבּוּת העברית המקוֹרית, ואין להן קשרים עם היחידים והציבּוּרים היוֹצרים את תרבּוּת החיים העברים בּארץ.

סכּנוֹת מרוּבּוֹת אוֹרבוֹת לנוֹער העברי הארץ־ישׂראלי, בּחלקוֹ הגדוֹל אינוֹ מסתפּק בּאפשרוּיוֹת החינוּכיוֹת שיש לוֹ בּארץ, והוּא נוֹשׂא את עיניו ל“השתלמוּת” בּחוּץ־לארץ. מַשמעוֹ של הדבר: קריֶריזם, בּריחה מהתפקידים הקשים שהארץ מציגה ליהוּדי הצעיר, השתמטוּת מן החיים הפּשוּטים שהאָרץ מאַפשרת. רדיפה זוֹ אחרי “השתלמוּת” מתישבת יפה עם התנפּחוּת ודלוּת רוּחנית. תעברוּ בּבירוֹת אירוֹפּה ותמצאוּ בּכל מקוֹם קוֹלוֹניוֹת גדוֹלוֹת של צעירים וּצעירוֹת מארץ־ישׂראל, גוֹמרי בּתי־ספר תיכוֹנים, ואפרוֹחים שיצאוּ מקנם בּטרם העמיקוֹ שרשים בּחיי הארץ, בּמאמציה, בּספרוּתה! בּאמתחתם מעט סיסמאוֹת פּטריוֹטיוֹת, אבל אינם מוּכנים כּלל וּכלל לקבּל על עצמם את העוֹל שארץ־ישׂראל מטילה. מה יהיה ערכּם כּשישוּבוּ?

ואין אתה עוֹמד על מצבנוּ התרבּוּתי בּארץ־ישׂראל, אם לא תעמוֹד על מצבוֹ של היוֹצר העברי. אי אפשר שלא לציין את הסתירה העמוּקה בּין הגיאוּת הכּלכּלית של הארץ, הניכּרת כּל כּך בּמצבה של האינטליגנציה המקצוֹעית (עוֹרך־דין, רוֹפא, מהנדס), לבין מצב האנשים אשר הקדישוּ את עצמם ליצירה עברית, אם יצירת ספרוּת עברית ואם יצירת תיאַטרוֹן עברי, אם טיפּוּל בּמוּסיקה עברית, ואם מדע עברי. על אלה אפשר להמשיל: “כּל העוֹלם אינוֹ נזוֹן אלא בּשביל חנינא בּני”, וחנינא זה אין לוֹ אפילוּ קב החרוּבים. בּאוֹתוֹ זמן שהארץ משמשת כּלי־קיבּוּל לרבבוֹת אדם וּמשלמת בּעין יפה לכמה וכמה בּעלי־מקצוֹעוֹת, משלמת הרבּה יוֹתר ממה שמוּתר לעם עני לשלם, ואפילוּ סוֹפר עברי בּמידה שנכנס לעבוֹדת תרגוּם אוֹ הוֹראה, אוֹ פּקידוּת, יכוֹל למצוֹא מחיה, הרי האמן העברי הנשאר נאמן בּקשיוּת־עוֹרף ליצירה המקוֹרית שלוֹ – אין לוֹ גוֹאל. הוּא היתוֹם היחיד בּזמננוּ בּחברה העברית בּארץ. זה הכּלל: כּל מי שקשר את עצמוֹ קשר־אמת עם היצירה העברית אין לוֹ אוֹתה האחיזה בּארץ שיש לכל אדם אחר. ואין תימַה בּדבר, הלא חלקים גדוֹלים בּישוּב, ודוקא החלקים האמידים והמסוּדרים שבּקרבוֹ, אין להם כּל צוֹרך בּיצירה זוֹ.

מי יקבּל על עצמוֹ לשנוֹת את המצב? מי יקח על עצמוֹ את הדאָגה לטיב העליה, להכשרה תרבּוּתית המוֹנית בּגוֹלה, לחינוּך יוֹתר עמוֹק של העם, לטיפּוּח הספרוּת העברית וּשאר ענפי היצירה העברית? יש אוֹמרים: הסתדרוּת מיוּחדת, מַקבּילה להסתדרוּת הציוֹנית. בּעלי הזכּרוֹן יזכּרוּ שבּועידת מינסק הציע אחד־העם להקים הסתדרוּת מיוּחדת וּמַקבּילה לעניני תרבּוּת. מאז ועד היוֹם חוֹזר הרעיוֹן בּלבוּשים שוֹנים, מכריזים עליו בּלי הרף, מקימים בּשבילוֹ בּמוֹת. לאחר ועידת מינסק היוּ קוֹנפֶרנציוֹת בּהאג, בּבּרלין ושוּב בּבּרלין – לפני המלחמה, ואחריה שוּב מוֹעצוֹת וּמוֹעצוֹת, ועד להכרזת “בּרית עברית עוֹלמית”, וּתביעה בּלתי פּוֹסקת: הבוּ לנוּ קוֹנגרס עברי! לאחר עשׂרוֹת שנים של הצעוֹת והכרזוֹת ונסיוֹנוֹת אלה, מוּתר להעיד שהבּרכה לא היתה שרוּיה בּהם. אילוּ אפשר היה לבנוֹת תרבּוּת עברית בּרזוֹלוּציוֹת, בּתביעוֹת, בּהתמרמרוּת על ההסתדרוּת הציוֹנית, היתה התרבּוּת העברית מזמן בּנוּיה על תלה, אך מה שנוֹצר עד עכשיו הוּא פּרי עמל יחידים וּקבוּצוֹת על הקרקע שנחרש על ידי התנוּעה הציוֹנית. וּמעט, מעט מאד, יש לזקוֹף לזכוּתן של מוֹעצוֹת והסתדרוּיוֹת “עוֹלמיוֹת”. דוֹמה שאין מכּירים עדיין אצלנוּ שהסתדרוּיוֹת לאוּמיוֹת וקוֹנגרסים לאוּמיים אינם מן הדברים הנעשׂים בּידים. בּימינוּ יש הרבּה אנשים הנמשלים לאוֹתוֹ חוֹבש פּיקח ש“ידע” כּי לאמיתוֹ של דבר הלא אין כּלל דוֹפק. נתרבּו אצלנוּ החובשים־הפּיקחים, מאמינים שאם יעמידוּ פּנים נאמין להם. הפּיקחים הללוּ אינם יוֹדעים שיש מאוֹרעוֹת היסטוֹריים שאינם ניתנים לחיקוּי, וגילוּי־שכינה אינוֹ נעשׂה בּידים. הקוֹנגרס הציוֹני של הרצל וההסתדרוּת הציוֹנית שנוֹצרה על ידוֹ הרי הם בבחינת הוֹפעה חד־פּעמית בּהיסטוריה, וכל חיקוּי לה לא יִצלח. אוּלי קראתם את “אַלוּף בּצלוּת ואַלוּף שוּם”, של בּיאליק, הראשוֹן שהכניס בּצל למדינה נחל כּבוֹד ותפארת, השני שהתקנא בּוֹ, קנאה שמביאה לידי חיקוּי, והכניס שוּם לאוֹתה מדינה – היה לצחוֹק. והמזכּים אוֹתנוּ בּקוֹנגרסים חדשים וּבהסתדרוּיוֹת לאוּמיוֹת חדשוֹת, מוֹכיחים שאינם יוֹדעים יראת־הכּבוֹד מהי.

אין גוֹאל אחר לתחייתנוּ התרבּוּתית אלא התנוּעה הציוֹנית. היא עצמה. ממנה ידָרש, והיא סוֹף סוֹף תיעָנה. ההסתדרוּת הציוֹנית גם בּלא יוֹדעים וגם שלא בּמתכּוון נעשׂתה לגוֹרם המַפרה בּיוֹתר את התרבּוּת העברית. הרצל זה, ששאל שאלת תם: “תרבּוּת עברית מהי?” ואשר חשש כּל כּך להכנסת הויכּוּחים על התרבּוּת העברית לציוֹנוּת, מי כּמוֹהוּ הכשיר קרקע בּשביל תרבּוּת עברית? איננוּ יכוֹלים לתאר לעצמנוּ כּלל את צמיחת ספרוּתנוּ החדשה, את דוֹרם של פיאֶרבּרג, בּיאליק, בּרדיצ’בסקי וטשרניחוֹבסקי ועד בּרנר, אילמלא ההוֹפעה של הציוֹנוּת הפּוֹליטית. זה כּוֹחה של תנוּעה ציבּוּרית גדוֹלה. קיימים קשרים עמוּקים, סמוּיים מן העין, בּין תנוּעוֹת ציבּוּריוֹת גדוֹלוֹת לבין היצירה הרוּחנית. קשר עמוֹק כּזה קיים בּין תנוּעת העבוֹדה העברית לבין צמיחת התרבּוּת העברית של ימינוּ. הפּוֹעל העברי, מראשית התהווּתוֹ בּארץ, נעשׂה המשען הנאמן בּיוֹתר ללשוֹן ולתרבּוּת העברית, ולא רק כּקוֹרא וּכמעריץ וּכתוֹמך, כּי אם גם כּיוֹצר קרקע פּוֹרה בּשביל היצירה הרוּחנית, כּיוֹצר ערכים רוּחניים.

נכוֹן הדבר שהתנוּעה הציוֹנית חטאה הרבּה. היא חטאה, כּמוֹ כּל התנוּעוֹת הפּוֹליטיוֹת כּמעט, שהן משמשוֹת את העליה הרוּחנית בּאַקראי, שלא בּמתכּוון, שלא בּהכּרה בּרוּרה, ואינן מקדישוֹת לפּעוּלה התרבּוּתית את המקוֹם הראוּי לה. מכאיב היה לפגוֹש בּראש התנוּעה הציוֹנית סוּג אנשים שבּכל מסירוּתם הציבּוּרית נשארוּ זרים לאוֹת עברית, כּשם שמכאיב היה לראוֹת אנשים אשר להם שרשים עמוּקים בּתרבּוּת עברית, אלא שהם גוֹרסים שיטת “שתי רשוּיוֹת”: עסקנוּת ציבּוּרית לחוּד וחיי תרבּוּת לחוּד. שיטה זוֹ של שתי רשוּיוֹת צריכה לעבוֹר מן העוֹלם. וגם חסידי התרבּוּת העברית, הרוֹצים להפריד בּין התנוּעה הציוֹנית וּבין התנוּעה העברית וּמאמינים כּי על ידי זה שנקים כּלים נפרדים לעבוֹדה תרבּוּתית עברית נתקן את המצב – אינם מסייעים לתיקוּן המצב.

ההגיוֹן התיאוֹרטי יכוֹל להפריד חזיוֹנוֹת היסטוֹריים לחלקיהם, אך ההיסטוֹריה עצמה היא סינתיטית. קיימים אוֹ היוּ קיימים “ציוֹנים־בּלתי־עברים” וגָלוּתיים וטריטוֹריאַליסטים־ עברים. אך אלה אינם אלא חזיוֹנוֹת אישיים, ולא חברתיים. הם אינם מבטאים את ההתפּתחוּת ההיסטוֹרית. ההיסטוֹריה לא נתנה לנוּ חוֹפש הבּחירה לגבּי הארץ וּלגבּי הלשוֹן, והיא גם איננה מסכּימה להפרדה “ההגיוֹנית והמציאוּתית” בּין התנַערוּתנוּ המדינית והחברתית לתקוּמתנוּ התרבּוּתית.

אינני מתכּוון להתווֹת בּקוֹנגרס הזה תכנית מַקיפה של אוֹתה הפּעוּלה התרבּוּתית שעמנוּ נזקק לה ושארץ־ישׂראל נזקקת לה בּימינוּ. אילוּ גיליתי לכם כּל מה שאני נוֹשׂא בּליבּי הייתי בּעינכם כּשָר בּשירים על לב רע. אני רוֹאה עצמי פּטוּר מלהביא עכשיו לפניכם את רשימת כּל הדברים הניתנים בּכלל להיעשוֹת, מפּני שאני מביא בּחשבּוֹן את צמצוּם כּוֹחוֹתינוּ ואת מיעוּט אמצעינוּ בּשעה זוֹ. אוּלם מאמין אני כּי אם נגש לעבוֹדה יצמחוּ הכּוֹחוֹת ויתרבּוּ האמצעים. אֶמנה כּאן רק את הדברים העיקריים שבּהם אנחנוּ מוּכרחים להתחיל מבּלי לדחוֹת. ראשית, ההסתדרוּת הציוֹנית צריכה לקבּל על עצמה אוֹתם הצרכים התרבּוּתיים הלאוּמיים שאינם יכוֹלים להיעשוֹת אלא על ידי כּוֹח מַמלכתי. גידוּלוֹ של הישוּב יוֹצר תנאים נוֹחים לצמיחת הספרוּת והעתוֹנוּת והתיאטרוֹן בּארץ. התהווּתה של שכבה מעוֹרה בּלשוֹן וּבתרבּוּת העברית, שכבה ההוֹלכת וּגדלה – סוֹפרים, מוֹרים וגננוֹת, פּוֹעלים, נוֹער – יוֹצרת צרכים ואפשרוּיוֹת כּאחד. מן הצרכים יש העלוּלים להתמלא בּכוֹחוֹת הקהל הארץ־ישׂראלי, ואינם טעוּנים אלא יד ממריצה וּמכַוונת, ויש היכוֹלים להיעשׂוֹת רק על ידי המדינה העברית, כּלוֹמר, ההסתדרוּת הציוֹנית. יש מפעלים מוֹנוּמנטליים שאנחנוּ חוֹלמים עליהם זה משנים. עכשיו כּבר אינם בּגדר של לוּכּסוּס, אלא בּגדר צרכים חיוּניים לישוּב ולדוֹר הצעיר הגָדל בּארץ. איננוּ יכוֹלים להשאיר אוֹתוֹ בּגלוּת רוּחנית וּבליבנטיניוּת, ולא נוּכל לשלוֹח אוֹתוֹ לקבּל את השׂכּלתוֹ היסוֹדית בספרוּיוֹת לוֹעזיות.

דוּגמאוֹת אחדוֹת. אֶנציקלוֹפּדיה גדוֹלה, אֶנציקלוֹפּדיה עברית וּכללית כּאחת, שלפני כּחמישים שנה הוּחל בּה – רק הוּחל – בּוַרשה ושאוֹתה תבע מר סוֹקוֹלוֹב, ושדוּבּר עליה כּפעם בּפעם. עכשיו היא חשוּבה לא בּשביל קוֹרא עברי יקר, אלא בּשביל הדוֹר הצעיר. היא צריכה לשמש מוֹסד־השלָמה למה שהוּא למד בּבית־הספר. הקמת מפעל גדוֹל זה פיּרוּשוֹ: ריכּוּז חֶבֶר עוֹבדים מדעיים וספרוּתיים, לברכה לארץ וּלתרבּוּתנו. ענין שני – מלוֹן עברי מדעי.

ואזכּיר רק בּקצרה את מפעל הכּינוּס אשר בּיאליק בּיקש להקדיש לוֹ את חייו והדבר לא עלה בידיו, בּאשמתנוּ. הוּא נתן לנוּ את ספר האגדה, וכל השאר עדיין מחכּה לגוֹאלים; וּבמוּשׂג כּינוּס אין אני מתכּוון לספרוּת העתיקה בּלבד, אלא גם לספרוּת החדשה. דוֹמה ששוּם אחד מגדוֹלי סוֹפרינוּ – מרמח"ל, למאפּוּ וּסמוֹלנסקין, ועד הסוֹפרים המפוּרסמים בּיוֹתר שבּדוֹרנוּ, לא זכוּ לכינוּס הגוּן, מתוֹך ידיעה ואהבה וכבוֹד.

וּבהקבּלה לכּינוּס – תרגוּם. כּוָנתי לא לתרגוּם שוּקי הנעשׂה בּשביל לסַפּק את הדרישה לחוֹמר־קריאה קל, אלא לתרגוּם של ספרוּת קלַסית עוֹלמית, של דברי שירה וּמדע, נכסי עוֹלם. וכן מתכּוון אני ליצירת ספרוּת מדעית בּעברית. יש לקרוֹע על אוֹתה עוּבדה מבישה שחיים וּפוֹעלים בּארץ מאוֹת אנשי־מדע בּטכניקה, בּחימיה, בּרפוּאה, בּמדעים חברתיים – הם שוֹלחים את לחמם על פּני מים רבּים, הרחק מגבוּלנוּ רוֹב חכמי ישׂראל היוֹשבים בּארץ מפרסמים את מחקריהם בּחוּץ־לארץ, בּשפוֹת לוֹעזיוֹת. וּמתכּוון אני גם לטיפּוּח היצירה המקוֹרית בּשלבּיה העליוֹנים ולגאוּלת היוֹצר מתנאי השעבּוּד והניווּן שהוּא נתוּן בּהם עכשיו.

עד כּאן התפקידים המרכּזיים הארץ־ישׂראליים.

אוּלם אני מתכּוון גם לעבוֹדה תרבּוּתית בּגוֹלה. ושל לתת מקום לתקוות מופרזות: עבודת התרבות בגולה היא כל כך רחבה וכל כּך מתבּוֹססת בּדלוּתה, שאין בידינוּ כּלל וּכלל לספּק כּיום הזה את צרכי הגוֹלה. עם כּל הכּרתנוּ בּערך בּית־הספר העברי בּגוֹלה וּבערך הגדוֹלוֹת שעשׂה למען הארץ, למען העליה וּלמען החלוּץ וּלמען תנוּעת הנוֹער העברי, אין לנוּ כּל אפשרוּת לקבּל עלינוּ את העוֹל החמרי של בּתי־הספר בּגוֹלה. וּלוַאי שיספּיקוּ כּוֹחוֹתינו בּשביל תמיכה מרכּזית, בּשביל המצאת אינסטרוּקטוֹרים ארץ־ישׂראליים, מוּמחים פּדגוֹגים, שליחינוּ המחנכים שיבקרוּ בּכל בּית־ספר בּגוֹלה שירצה להשתמש בּעזרתנוּ, בּין שהוּא עברי בּשלימוּתוֹ, בּין שהוּא עברי למחצה. כּל בּית־ספר שיהיה מוּכן לקבּל את ההשפּעה החינוּכית של ארץ־ישׂראל, שיחפּוֹץ לשלוֹח את מוֹריו לארץ־ישׂראל בּשביל להשתלם בּסמינַריוֹנים, שירצה להשתמש בּספרי לימוּד ושימוּש והדרכה שנוֹציא בּשבילם – כּל אלה יהיוּ ראשים ליהנוֹת מעזרתנוּ.

וחפצתי להבהיר כּאן נקוּדה אחת: עלינוּ לכוון את פּנינוּ קוֹדם כּל אל המוֹרה, אל המוֹרה העברי שחטאנוּ לוֹ ועזבנוּהוּ לנפשוֹ. אם אין אנחנוּ עשירים כּל כּך שנוּכל לסַפּק את צרכי הילד העברי, צרכי בּית־הספר העברי בּגוֹלה, הרי נדאג לפחוֹת למוֹרה העברי, לחַזק את ידיו, להרים את קרנוֹ וּלהרים את רמתוֹ המקצוֹעית והרוּחנית והחברתית. כּלל המוֹרים העברים יש לוֹ זכוּיוֹת גדוֹלוֹת בּתנוּעת התחיה, אך לא מעט יש לזקוֹף גם לחוֹבוֹ. זכוּרים לטוֹבה כּל אוֹתם המלמדים מן הנוּסח הישן והמוֹרים מן הנוּסח החדש שנתנוּ כּל כּך הרבּה להקמת דוֹר עברי. ולא יכוּפּר לכל אלה – ואם גם גדוֹלוֹת זכוּיוֹתיהם בּשטחים אחרים – שהשׂניאוּ על תלמידיהם את העברית. ואם רוֹצים אנוּ בּחידוּש הפּעוּלה התרבּוּתית וּבהרמתה, תפקידנוּ הראשוֹן הוּא: חינוּך המוֹרה העברי, “השבּחת הגזע” והרמת קרנוֹ. צריך שיכּירוּ אצלנוּ בּחשיבּוּת החלוצית של תפקיד המוֹרה.

נקוּדה שניה: הכשרה תרבּוּתית המוֹנית. מה שנעשׂה עכשיו בּדלוּת כּזאת, בּחוֹסר כּוֹחוֹת וּבחוֹסר אמצעים בּ“החלוּץ” – טעוּן הרחבה, הדרכה ועזרה. וכן בּהסתדרוּיוֹת הנוֹער. וגם בּהסתדרוּיוֹת הנשים.

כּיצד יעָשׂוּ הדברים האלה? בּאיזה אמצעים יעָשׂוּ? רצוֹני לענוֹת בּגילוּי־לב: אילוּ היה הדבר תלוּי בּי, אילוּ היוּ ההסתדרוּת הציוֹנית וּמוֹסדוֹתיה מוּכנים לכך הייתי מביא לקוֹנגרס הזה הצעה בּרוּרה: קרן שלישית, קרן לתרבּוּת עברית. ואין כּל אפשרוּת לפתוֹר את שאלוֹת עבוֹדתנוּ התרבּוּתית פּתרוֹן ממש בּלי קרן תרבּוּת. כּשם שיש לנוּ קרן לקרקע, כּשם שיש לנוּ קרן להתישבוּת, כּך הכרחית לנוּ קרן־תרבּוּת. לצערי הרב, למדתי מתוֹך התענינוּתי בּשאלה זוֹ שאיננוּ ראוּיים עדיין למעשׂה רב ושלם זה. עדין רוֹב העסקנים הציוֹנים שלנוּ חיים בּאוֹתם המוּשׂגים שפּעוּלה אחת צרה וחברתה, והם סבוּרים כּדויד פרישמן, שישנוֹ רק רוּבּל אחד, והוּא מסתוֹבב בּכל מקוֹם, ואם אַתה נוֹתן אוֹתוֹ כּאן לא יגיע למקוֹם אחר. אני כּשלעצמי שוֹלל את ההשקפה הזאת. מאמין אני שישנם מַעינוֹת חתוּמים בּאוּמה ויש לגַלוֹתם. והמים יפרצוּ. יש נימים שוֹנוֹת וצריך לנגוֹע בּהן. מה שחסר לתנוּעה הציוֹנית זה לא תוֹרמים ונוֹתנים, אלא מְעַשׂים, מאַספים ותוֹבעים. השליח הטוֹב של הקרן הוּא לא רק גוֹבה, הוּא גם מחנך וּמקיץ נרדמים. מאמין אני שאם התנוּעה הציוֹנית תעמיס על עצמה עוֹד תפקיד גדוֹל, תמצא בּזכוּת זוֹ אנשים חדשים אשר יתחנכוּ לתפקיד זה וישׂאוּ בּעוֹל.

כּיון שאינני מעוּנין בּויכּוּחים אלא בּמעשׂים, בּהתחלת מעשׂים אשר יוֹבילוּ למטרה, הריני אנוּס להסתפּק הפּעם בּהצעת פּשרה – לא בּהצעת פּשרה שתמסוֹר את הענין לוַעדה, כּרגיל אצלנוּ, כּי אם בּפשרה שתטיל עלינוּ התחייבוּיוֹת מסוּימוֹת, ולוּ גם בּלתי־מספּקוֹת.

כּל עוֹד אין לנוּ קרן־תרבּוּת, אשר תרכּז את כּל הפּעוּלה התרבּוּתית של ההסתדרוּת הציוֹנית – עלינוּ לבקש להפעיל את המוֹסדוֹת הקיימים, וּלהקים מה שכּבר התחייבנוּ עליו ולא קיימנוּ.

המוֹסד האחד הוּא מוסד בּיאליק. זכוּת היא לאֶכּסקוּטיבה הזאת שהקימה מוֹסד זה, ראשון בּמינוֹ בּתנוּעתנוּ. המוֹסד השני, שעדיין איננוּ קיים אף על פּי שהוּחלט עליו בּכמה קוֹנגרסים, הוּא המחלקה המפוּרסמת לתרבּוּת וחינוּך. נוֹסיף לכך שגם מחלקת האִרגוּן של ההסתדרוּת הציוֹנית איננה צריכה לטפּל בּחיים האַדמיניסטרטיביים בּלבד, אלא שעליה מוּטלים גם תפקידים של חינוּך המוֹנים ותעמוּלה כּוֹבשת וּמעמיקה – והיוּ לנוּ גרעינים ראשוֹנים לפעוּלה תרבּוּתית ממשית.

מנַין יבוֹאוּ האמצעים? כּל עוֹד אין הסכּמה מטעם הקרנוֹת הלאוּמיוֹת להקמת קרן שלישית הרי הן חייבוֹת לשׂאת בּעוֹל. השנה הקציבה קרן־היסוֹד חמשת אלפים לירוֹת בּשביל מוֹסד בּיאליק. עכשיו החליטה ההנהלה הציוֹנית שתפנה גם לקרן הקימת וּלמחלקת האִרגוּן שכּל אחת מהן תשתתף בּמוֹסד בּיאליק. יש להרחיב את הענין הזה. יש עוֹד בּהסתדרוּת הציוֹנית גוּפים שאנחנוּ רשאים לדרוש מהם עזרה לעבוֹדה תרבּוּתית, כּגוֹן “הדסה” בּאמריקה והסתדרוּת ויצ"וֹ. ההסתדרוּת הציוֹנית צריכה לרכּז תקציב יסודי של 25 אלף לירוֹת לשנה. מַגבּיוֹת המוֹניוֹת לא יעָשׂוּ למען מוֹסד בּיאליק, אוּלם ההסתדרוּת הציוֹנית מסכּימה לרכישת תרוּמוֹת ותוֹרמים מיוּחדים. אין ספק שיש בּעמנוּ כּמה מוֹסדוֹת, קהילוֹת וחברוֹת וגם יחידים העלוּלים להימשך לפעוּלתנוּ התרבּוּתית. וגם מבּין אלה שעדיין אינם נענים לעבוֹדתנוּ הפּוֹליטית והישוּבית ימָצאוּ אנשים אשר יֵעָנוּ לעבוֹדתנוּ התרבּוּתית – והאוּניברסיטה בּירוּשלים תוֹכיח.

אגב, לא כּל פּעוּלתנוּ התרבּוּתית תלוּיה בּכספים העוֹמדים לרשוּתנוּ. כּמה דברים ניתנים להיעָשׂוֹת בּהשפּעה מכוּונת. דוּגמה אחת: יש לנוּ בּירוּשלים האוּניברסיטה העברית, מוֹסד גדוֹל, מוֹסד המרַכּז כּבר כּיוֹם הזה כּמה מאוֹת סטוּדנטים וכמה עשׂרוֹת חוֹקרים וּמלוּמדים, זקנים וּצעירים, שאנחנוּ תוֹלים בּהם תקווֹת. אוּלם עדיין אין האוּניברסיטה מוּרגשת בּארץ וּבגוֹלה בּמידה הראוּיה. דרוּש קשר יוֹתר קרוֹב בּין התלמידים והמוּסמכים והמַרצים לבין הצרכנים החיוּניים של הארץ ושל העם בּגוֹלה. צריך שהאוּניברסיטה תתן חיל־חלוּצים לעבוֹדתנוּ התרבּוּתית. הנה מתחילה האוּניברסיטה בּהקמת המחלקה הפּדגוֹגית. צריך שהמחלקה הזאת, הבּאה למלא צוֹרך חיוּני, תגיע לרמה חשוּבה כּדי שתוּכל להעלוֹת את רמת החינוּך בּארץ וּבגוֹלה.

ודוּגמה שניה: כּנסת ישׂראל. ההסתדרוּת הציוֹנית עשׂתה מעשׂה צוֹדק בּהטילה את עוֹל החינוּך של הישוּב על הכּנסת. הישוּב העברי בּארץ הוּא ישוּב אמיד, ישוּב עשיר בחלקוֹ, בּתוֹר כּלל מאוּרגן הוּא חייב לשׂאת בּחינוּך ילדיו, בּלי להיזָקק לעזרת הגוֹלה. ואפשר יש לדרוֹש ממנוּ שישׂא גם בּעבוֹדה תרבּוּתית עממית בּארץ. מדוּע אנוּסה כּיוֹם הזה ההסתדרוּת הציוֹנית להקציב מקוּפּתה הדלה 20000 לא"י להחזקת בּתי־ספר בּישוּב? מפּני שהממשלה מקפּחת אוֹתנוּ. ושנית מפּני שכּנסת ישׂראל משוּללת אוֹתן הזכוּיוֹת שיש לה לקהילה היהוּדית בּבּרלין. כּמה סיבּוֹת לדבר. המדינאים שלנוּ לא החשיבוּ את אִרגוּן הישוּב, ולא טרחוּ להנחיל לכּנסת את הזכוּת להטיל מסי־חוֹבה. בּרגע שנגיע לכך – ואני חוֹשב שאפשר להגיע לכך, אם האֶכּסקוּטיבה תקבּע לעצמה את הדבר כּאַחד התפקידים המרכּזיים – תיעָשׂה הכּנסת לכוֹח ממשי וּמימלא תוּכל לשמש מכשיר הגוּן לפעוּלתנוּ התרבּוּתית בּארץ.

מת עלינוּ בּיאליק. חָלקנוּ לוֹ בּחייו אהבה והערצה מלוֹא חָפנַיִם. אינני יוֹדע אם מי שהוּא מגדוֹלינוּ בּדוֹרוֹת האחרוֹנים זכה בּחייו למידה זוֹ של הערצה ואהבה. רק את האחת אשר בּיקש אוֹתה לא נתַנוּ לוֹ – את האפשרוּת המלאה של עבוֹדה תרבּוּתית בּכל כּוֹח תנוּפתוֹ. נתַנוּ לוֹ שיבּזבז את זמנוֹ ואת כּוֹחוֹ וידפּוֹק על דלתי גבירים. כּמה דוֹרוֹת אם יעבדוּ ספק אם ימַלאוּ מה שהחסיר מאִתנוּ בּיאליק בּלכתוֹ. שוּם החלטה לא תמלא את כּוֹח היצירה שנגנז עם ארוֹנוֹ, אך יכוֹלים אנוּ, בּאם רצוֹננוּ ונאמנוּתנוּ לקיים את צוָאָתוֹ המעשׂית, לקיים את דרישוֹתיו מאתנוּ לגבּי הספרוּת העברית, לגבּי טיפּוּח היצירה והלשוֹן. ישנה נא הקוֹנגרס הפּעם ממנהגי הקוֹנגרסים הקוֹדמים ויניח יסוֹד למפעל תרבּוּתי העתיד לגדוֹל וּלשנוֹת את דמוּת חיינוּ, להציל אוֹתנוּ ממצב של עֵרב־רב בּמוֹלדת. יעשׂה זאת הקוֹנגרס ויתקן בּמשהוּ את החטא שחטאנוּ כּוּלנוּ למשוֹררנוּ הגדוֹל, את החטא שחטאנוּ לעצמנוּ לצו האוּמה.

המלצות קוראים
תגיות