(אדר ב’– ניסן תרצ"ה)

א. בויכוח הכללי

גוֹרלנוּ הוּא שאנוּ אנוּסים להגן על אמיתיוֹת ציוֹניוֹת ראשוֹניוֹת. לא נעים התפקיד, אך אין לנוּ בּרירה. חיינוּ הציוֹניים מעמידים אוֹתנוּ כּפעם בּפעם בּמבחן, ואזי מתגלה כּי אמיתיוֹת ראשוֹניוֹת טעוּנוֹת עדיין הסבּרה והגנה. בּמוֹשב זה עשׂה ד“ר רוּפּין את חשבּוֹנן של כּמה הנחוֹת שלנוּ שהיוּ בּמשך כּמה שנים בּבחינת “חכמת המִסכּן”, אך עוֹד קיימים כּמה מוּשׂגים, שעלינוּ נגזר להגן עליהם. ויש לפעמים צוֹרך להתוַכּח עם גדוֹלים וטוֹבים. מה לעשׂוֹת? מנהיגי הציוֹנוּת נוֹתנים לטעוֹם לא רק מדוּבשם, אלא אף מעוּקצם. איננוּ כּפוּיי־טוֹבה. את הדבש נקבּל ועל העוֹקץ נחלוֹק. הפּעם אצטרך להיוֹת איש־ריב בּכמה בּחינוֹת למוֹרינוּ ורבּוֹתינו_ֹ וייצמן ואוּסישקין. נדוֹנה כּאן שאלת העליה. מי שהקשיב לויכּוּח היה יכוֹל להסיק שהכּל בּסדר, וכל הרע הוּא מגרינבּוֹים, העוֹמד כּזַ’נדרם בּשער הארץ וּמוֹנע את עלייתם של ישׂראל, שהרע הוּא בּ”חלוּץ" וּבמשׂרדים הארץ־ישׂראליים. לא נשמעה זעקת העליה, לא זעקת הגוֹלה ולא זעקת המשק העברי בּארץ. והלא כּאן נתקבּצוּ שליחי הגוֹלה. אפשר לחשוֹב כּמעט שכּוּלנוּ המסוּבּים כּאן שאננים על פּרדסינוּ וּבוֹטחים על עסקינוּ הטוֹבים. כּאילוּ רוּח הפּרוֹספּריטי" צררה בּכנפיה גם את שליחי התנוּעה הציוֹנית. אפשר למצוֹא הסבּרה לכך.

לאחר שנים רבּות של חוֹסר עליה כּמעט, לאחר שבּא־כּוֹחם של הנחשבים אצלנוּ כּתוֹפסים את המרוֹבּה (ואתם הלא יוֹדעים מי אצלנוּ מתימר לתפּוֹס את במרוּבּה) דיבּר בּפני ועדת שאוּ על עליה של שלוֹשים אלף לשנה כּעל אידיאל, לאחר זה מוּבן, שעליה של חמישים אלף הביאה הקלה להרגשה של ציוֹנים. אך אם להרגשה הוּקל, הרי לציוֹנוּת עוד לא הוּקל. מספּר זה, שלפנים היה לנIּ אידיאל רחוֹק, נעשׂה מציאוּת, וּבהיוֹתוֹ למציאוּת הוּא לא רק מפגר מאחרי צרכינוּ החיוּנים, אלא מעמיד בּסכּנה את הישׂגינוּ העיקריים. בּמצב זה של הידחקוּת המוֹנים אל הארץ טבעי בדבר שזרם העליה מכיל חלקים ניכּרים שהצוֹרך שלהם בּארץ הוּא גדוֹל, אך בּעזרתם אי אפשר לשמוֹר על עמדוֹת המשק העברי. והתוֹצאה של כּמוּת זוֹ בּעליה היא שעמדוֹתינוּ הראשוֹנוֹת מוּזנחוֹת ונהרסוֹת.

גם ד“ר וייצמן דיבּר בּשׂביעת־רצוֹן מן המספּרים הללוּ, שהוּא מקוה שנַגדיל אוֹתם בּימים הבּאים בּעשׂרת אלפים אוֹ בּעשרים אלף. רצוֹני לוֹמר משהוּ על אִמרוֹתיו של וייצמן: בּתנוּעה הציוֹנית קיימת חלוּקת תפקידים נוֹחה מאד. יש אצלנוּ מַכּסימַליסטים וּמינימליסטים. ד”ר רוּפּין, למשל, מפוּרסם כּ“מינימַליסט”. מַכּסימַליסטים מתקראים אצלנוּ מי שעוֹשׂים מעשׂה־מינימוּם וּמבקשים שׂכר־מַכּסימוּם. וּמאידך ישנם בּציוֹנוּת, והיוּ בּה מימיה הראשונים, אנשים העוֹשׂים את המַכּסימוּם שבּכוֹחם לעשׂוֹת ואינם מדבּרים אלא על המינימוּם. כּך היה לילינבּלוּם, כּך רוּפּין, כּך וייצמן וכך גם אוּסישקין, הפּוֹרש בּשעת הכרעה מממַללי רברבן, ואשר גם היום הכריז כּי לגבּי התפיסה המדינית אח הוּא לטבּנקין וּלוייצמן. ויש מהם שהם מקיימים את משנת החכמים: “אמוֹר מעט ועשׂה הרבּה”, לא בּמוּבן של מיעוּט הדיבּוּר, אלא במוּבן של הכרזה על המעט. ואז יש צוֹרך לחלוֹק עליהם ולוֹמר להם שמעשׂיהם טוֹבים מאמירתם.

גאוּלה שאין עמה הצלה אינה גאוּלה

וייצמן התוַכּח עם הרב בּרלין. לדעוֹתיו של הרב בּרלין עוֹד אשוּב. אוּלם תוךֹ כּדי ויכּוּח ניסח וייצמן ניגוּד בּין גאוּלה להצלה. ניסוּח זה של וייצמן אינני מקבּל. ואני מקוה שגם וייצמן לא יאָחז בּניסוּח זה. אני אוֹמר: בּזמננוּ זה גאוּלה שאין עמה הצלה להמוֹנים גדוֹלים מישׂראל איננה גאוּלה. וכן אינני יכוֹל לקבּל את ההכרזה על איכוּת בּניגוּד לכּמוּת. התנוּעה שאני מדבּר בּשמה אינה מזלזלת בּאיכוּת. אני דוֹרש איכוּת מעוּלה גם בעבוֹדתנוּ החמרית וגם בּעבודתנוּ הרוּחנית. אנו מקבלים בּלב שלם את תביעתוֹ של וייצמן להרמת איכוּת תֹוצרת התעשׂיה שלנוּ. משקי הפּוֹעלים נתונים במאמצים בּלתי־פוֹסקים להרמת פּריוֹן העבוֹדה ואיכוּת התוצרת. אבל במצבנו כיום יש להדגיש: השאיפה לאיכוּת אינה צריכה לבוֹ א על חשבּוֹן הכמוּת. איכות שאין עמה כּמוּת גם איכוּת איננה. לא נוכל להרים את האיכוּת הציוֹנית, את איכוּת העבודה, את איכוּת המשק, מבּלי שנרים את כּמות העליה.

ויש גוֹרם של זמן. ואסוּר לנוּ להסיח את הדעת ממנוּ אפילו לשעה קלה. היוּ ימים וּשלוֹש מאות ה“מלַקקים” של גדעון הכריעות הכּף. יש זמנים שגם יחידים מכריעים. ויש זמנים וּמצבים שרק הרבּים מכריעים. מי שרוֹאה מה אֹופף אוֹתנוּ כּאן, מה אוֹ רב לנוּ כּאן, מי שרוֹאה את הסיטוּאַציה הפוליטית העולמית, את המבוּכה העולמית הגדוֹלה, את סכּנת המלחמה הממלאת את חלל עולמנו, איננוּ יכוֹל לזלזל כּל־שהוּא בּצו החמוּר: לחתוֹר אל הכּמוּת המכּסימלית כּכל המוּקדם.

מידת הבּנין וּמידת ברחמים

אבל מתוך תחימת התחוּם בּני לבין הנוּסחה של ויצמן – ושוּב: לא לבין המעשים הטוֹבים שעליהם רמז וייצמן – אני חוֹלק לחלוּטין על ההשקפה של הרב בּרלין, המחליף את מידת הבּנין בּמידת הרחמים. כּוּלנוּ בּדעה אחת שכּל ישׂראל יש להם חלק בּארץ־ישׂראל, וּמידת הרחמים אף היא אינה זרה לכוּלנו. ואילוּ היה בּנוּ הדבר תלּוי לפתוֹח את שערי הארץ לרוָחה בּפני כּל יהוּדי – היינו מתנגדים לכל דעה האוֹמרת: יהוּדי זה רצוּי וזה אינוֹ רצוּי. אבל אנחנוּ עוֹבדים בּתנאים של כּמות נתוּנה. אנחנו חייבים להילָחם על הגדלת הכּמוּת, אנחנוּ חייבים לעשוֹת מעשׂים אשר יאַפשרוּ את הגדלת הכּמוּת, אוּלם קביעה אחרוֹנה של כּמוּת העליה נתוּנה בּידי כּוֹח חיצוֹני. וכיון שאנוּּ מוּגבלים בּכמוּת מסוּימת, חוֹבה עלינו להוציא מתוֹך אוֹתה כּמוּת את מכּסימוּם הכּוֹחוֹת ההכרחיים לבנין. אינני מתכּון לבחינת תכוּנוֹת אישיוֹת, השקפוֹת וּמידוֹת. אין אנוּ בוֹחני לבבוֹת. אף לא את השייכוּת המפלגתית של העוֹלה. אינני גוֹרס כּלל וּכלל את הבחינה הזאת. תמים־דעים אני בּזה עם מר אוּסישקין שהערכוֹתינוּ אנו ּאת האנשים, אם הם בּאים “בּשביל גאוּלה אוֹ בּשביל הצלה”, אינן שווֹת הרבה, הן מתבּדוֹת לפעמים קרוֹבוֹת. אבל ישנן בּחינוֹת אחרוֹת, אוֹבּיֶקטיביוֹת, שתנוּעת בּנין קובעת לעצמה כּדי להשׂיג בּזמן הקצר בּיוֹתר תֹוצאוֹת ממשיוֹת בּיֹותר, כּדי לקצר את חבלי הקליטה של העוֹלה וּלהחיש את המעבר לחיים פּוֹריים בּארץ

מידת הבּנין מחייבת עברית

דוּגמה אחת: עברית. איני אוֹמר שכּל היוֹדע עברית חזקה עליו שהוּא אדם יותר טוֹב וציוֹני יוֹתר טוֹב. אין זה קריטריוֹן מוּחלט. אבל בּידיעת עברית יש יתרוֹן חשוּב. היא מקילה על העוֹלה את הקליטה. היא עוֹזרת לנוּ להחיש את הפּרוֹצס של יצירת חברה עברית. וּלפיכך אנוּ בּאים ואוֹמרים: בּתנאים שוים קוֹדם היהוּדי היוֹדע עברית למי שאינוֹ יוֹדע. איננוּ שוֹללים את זכוּתוֹ של היהוּדי שלא למד, אוּלם אם רוֹצים אנוּ להחיש את התהווּת האוּמה בּארץ אין לנוּ אלא להקדים את יוֹדעי עברית. הכּמוּת המוּגבּלת מצווה עלינוּ להבחין בּין המוּקדם והמאוּחר. וּמי שעלוּל יוֹתר לבוֹא בּחשבּוֹן הבּנין ראוּי לוֹ שיבוֹא על המוּקדם. ואנוּ מתאכזרים לפעמים לאח, לחבר, לבן תנוּעה קרובה ואוֹמרים להם: כּך גוֹזרת עלינוּ מידת הבּנין. ואתם אין לכם אלא להסתגל אליה וּלמלא את דרישוֹתיה.

מידת הבּנין מחייבת הכשרה

וּמידת הבּנין שוֹאלת: אם האדם מוּכשר לעבוֹדה, אם כּבר נוּסה בּעבוֹדה, אם הוּא מסוּגל להגנה על עצמוֹ ועל חברוֹ, אם הוּא מוּכן וּמזוּמן ללכת לכּפר, אוֹ לקבּל עליו חוּמרות אחרוֹת אשר ההגשמה הציוֹנית תטיל עליו. גם לאחר כּל הבּחינות והבּדיקות אין בּטחוֹן מוּחלט שכּל עולה ימלא מה שהציוֹנוּת דוֹרשת ממנוּ. יתכן לוֹמר: ותפרוּ כּל עצתי. אבל אין התנוּעה הציוֹנית פּטוּרה מחוֹבתה לחייב את כּל מי שבּא לזכּוֹת בּפּריבילגיה הגדוֹלה של עליה לארץ. התנוּעה צריכה לקבּוֹע נוֹרמוֹת של בּנין, והיא צריכה להטיל אוֹתן על העוֹלים, ואם היא תשקוֹד על כּך – תזכּה להרים את איכוּת העוֹלים וּלהגבּיר את כּוֹשר הבּניה של המחנה ואת קצב הבּניה של הארץ.

מידת הבּנין מחייבת חלוּציוּת

אינני בּא לזלזל בּערכּם של עוֹלים בּאים בּימים. יתכן שיהוּדי בּן ששים, אוֹ למעלה מזה, הרוֹצה לעלוֹת לארץ איננוּ נוֹפל כּלל וּכלל מן החלוּץ הצעיר, ואוּלי גם עולה עליו. אפשר שיהא מחוּסן בּפני כּמה מַשבּרים רוּחניים האוֹרבים לעוֹלה הצעיר. אבל אין אנוּ יכוֹלים לדוּן רק מבּחינת הערך האישי והזכוּת האישית, כּי אם מבּחינת הצרכים הבּוֹערים של הבּנין. מחוֹבתנוּ לשקוֹל בּכל פּעם: למי זקוּקה הארץ בּשעה זוֹ. זהוּ תפקיד אכזרי, וּמי שמקבּל עליו תפקיד זה יהיה מטרה ללחצים, אבל הציוֹנוּת אינה רשאית לפטוֹר עצמה מתפקיד אכזרי זה. אמנם הרב בּרלין יוֹדע כּיצד להקל על הציוֹנוּת את התפקיד. הוּא מציע למסור את כּל הסרטיפיקטים לקרוֹבים, שבּאמת אינם מסוּגלים לעבוֹדה, ואזי תהיה הממשלה אנוּסה לתת לנוּ סרטיפיקטים נוֹספים להצלת המשק. אכן, שיטת לחץ שאין טוֹבה ממנה…

“מה זה חלוּץ?”

ותמוּה הדבר שמר אוּסישקין, שמראשית עבוֹדתוֹ הציוֹנית ידע להעריך את ערך החלוּץ, שאל אוֹתנוּ, במתכּוֹנת שאלה אחת שנשאלה פּעם בּירוּשלים: “מה זה חלוּץ?” סבוּרני שמר אוּסישקין יוֹדע יפה מה זה חלוּץ, ואף הביא בּעצמוֹ דוּגמאוֹת מסוּימות. הוּא אמר: יש בּחוּרים שהלכוּ לדרוֹם ים המלח ויש שהוֹלכים עכשיו לחוּלה – אלה הם חלוּצים. אבל לגבּי אלה הוּא מסתפּק בּמוּעט: די לוֹ בּאֶלף. הדוּגמאוֹת הן טוֹבוֹת, אבל אין לצמצם בּהן בּלבד את תפקידי החלוּץ. אוּסישקין אמר כּי הליכה לנס־ציוֹנה כּבר אינה מעשה חלוּצי, אוּלם אם הליכה לעבוֹדה בּמוֹשבה היא דבר רגיל – מדוּע מעטים ההוֹלכים? מדוּע צריכה ההסתדרוּת לאחוֹז בּכל כּוֹח השפּעתה וחינוּכה כּדי להביא פּוֹעלים למוֹשבוֹת? אם העבוֹדה בּמוֹשבה היא כּה קלה ונוֹחה וּמכניסה כּמוֹ עבוֹדה עירוֹנית – מדוּע אין זרם העליה פּוֹנה מאליו לכּפר? החלוּץ מצוּוה ללכת למקוֹם שיש צוֹרך ללכת, אף על פּי שהיצר הרע מפתהוּ ללכת למקוֹם אחר. בּמילים אחרוֹת: להגבּיר את היצר הטוֹב על כּל מיני נוֹחוּיוֹת. ולתפקידים ה“בּלתי־נוֹחים” עוֹד נדרשים כּיום הזה כּמה אלפי חלוּצים. ונַענים – מעטים. ואם תחקרוּ מי וָמי הם הנענים ותמצאוּ ודאי כּי לא פּחות מתשעים אחוּזים שבּהם הם חניכי “החלוּץ”. נכוֹן הדבר, שלא כּל מי שמתקרא “חלוּץ” הוּא חלוּץ. ולא כּל מי שחוּנך בּגוֹלה להיוֹת חלוּץ נשאר נאמן לתפקידוֹ. רבּים הנוֹשׂאים את שם החלוּץ לשוא. אבל מכּל אוֹתם המוֹני העוֹלים שלא חוּנכו לחיים חלוּציים תמצאוּ רק שבּלים בּוֹדדוֹת הפּוֹנוֹת לתפקידים כּיבּוּשיים.

לכאוֹרה בּימים של נהירת המוֹנים יש ממי לבחוֹר, יש הרבּה אנשים בּגיל עבוֹדה, וּבכל זאת אנוּ עדים שהמחסוֹר בּידים עוֹבדוֹת מתחלק בּין ענפי המשק השוֹנים ללא כּל פרופורציה נכוֹנה. האנשים אינם הוֹלכים לא לרכּבת ולא לדוֹאר ולא למשטרה ולא לעבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת של הממשלה. והיה קשה מאד למצוֹא אנשים שילכוּ לים המלח. וקשה מאד להביא אנשים לידי כּך שילכו למושבה. אגלה לכם סוֹד, יש אנשים היוֹשבים ּתל־אביב וּמסתפּקים בּעבודה ימים מעטים בּשבוּע, וּבלבד שלא לעבוֹר למוֹשבה. ויש אנשים הנמצאים במושבה ואינם רוצים בעבודה חקלאית, והם מבקשים כּל מיני “סידוּרים”. עוֹד לפני כּמה שנים היוּ בּני־אדם מסוּגם של מר סוּפּרסקי וּמר גרוֹסמן מכריזים כּי חלפה עוֹנת החלוּציוּת. האידיאוֹלוֹגים של בּעל־הבּית היהוּדי היוּ משתוֹקקים ליוֹם שבּוֹ כּבר לא יהיה צוֹרך בּחלוץ. ו“השכל הישר” שלהם אמר להם כּי עם בּוֹא עליה המוֹנית ועם גידוּל מקוֹרוֹת הפּרנסה בּארץ – ודאי לא יהיה צוֹרך בּחלוּץ. והנה עינינוּ הרואוֹת, כּי כּל מה שהעליה נעשׂית גדוֹלה יוֹתר והמוֹנית יוֹתר כּן גדל יוֹתר הצוֹרך בּחלוּץ העוֹבר לפני המחנה, המעמיס על עצמוֹ תפקידים “בּלתי־נוֹחים”, שאין המוֹני העוֹלים להוּטים אחריהם; כּל מה שהאפשרוּיות גדוֹלוֹת יוֹתר כּן נדרשים יוֹתר מאמצים כּיבּוּשיים, חלוּציוּת משקית וחלוּציוּת תרבּוּתית וחלוּציוּת פּוֹליטית. היא עוֻד בּראשיתה. ועוד שנים רבּוֹת נצטרך לחנך את עצמנוּ וּלחנך את הדוֹרוֹת הצעירים לחיי חלוּצים וּלהרגשה חלוּצית. אדרבּא, עלינוּ להציג תביעוֹת גדוֹלוֹת לחינוּך החלוּצי. אם יש ליקוּיים בּחינוך החלוּצי וּבמצב ההכשרה (יש ויש!) – נאַמץ כּוֹחוֹת לתקן אוֹתם. אבל בּאיבה וּבזלזוּל לא יתוּקנוּ הדברים. גרינבּוֹים סיפּר כּאן משהוּ מסבלוֹת החלוּץ וּמיסוּרי ההכשרה. כּיצד הם ישנים וּבמה הם ניזוֹנים. הוּא לא סיפּר לכם אלא מעט מן המעט. והתרוּפה היא לא בּביטוּל ההכשרה וּבחלוּקת סרטיפיקטים ללא בּחינה וּללא כּל הכנה לחיי עבוֹדה בּארץ, אלא בּהשבּחת תנאי הקיוּם של החלוּצים והרמת החינוּך החלוּצי.

רבּים דיבּרוּ כּאן על ה“בּריחה מהכּפר”. וד"ר הוֹפמן הגדיל. על מי קוֹבלים? כּמוּבן, על “ההסתדרוּת”. היא לא הצליחה למנוֹע את הבּריחה מן הכּפר. מוּבן מאליו, לא חברי־הסתדרות אינם “בּוֹרחים”. ציוֹנים כּללים, בּני גרוֹסמן, רביזיוֹניסטים, מזרחיים – הללוּ אינם בּוֹרחים מן הכּפר. מטעם פּשוּט, מפּני שמתחילה לא הלכוּ לשם.

תנוּ קיוּם לפּוֹעל בּכּפר

וכל אלה הקוֹבלים על הבּריחה מהכּפר מה עשׂוּ כּדי למנוֹע אותה? החשבתם על כּך מה הן הסיבּוֹת המוֹציאוֹת את הפּוֹעל מן הכֹפר? “חַמרנים” שכּמוֹתנוּ אוֹמרים, כּי כּדי שהפּוֹעל יתמיד בּכּפר צריך שיוּכל שם להתקיים, לפרנס את משפּחתו. וּכדי לאַפשר את הקיוּם וּלהקטין את כּוח המוֹשך של העיר אוּלי צריך גם להרים את שׂכר העבוֹדה בּכּפר. וּמפלגת מר הוֹפמן – זו שהטיפה כּל הימים נגד ה“רוֹמַנטיקה” החקלאית ושטענה כּי העיר היא העיקר וּפתאוֹם נתגלתה לפנינו כאן כמעוּנינת כּל כּך בּחקלאוּת – אוּלי תקבּל על עצמה להרים את שׂכר העבוֹדה בּכּפר, למען יוּכל הפּוֹעל העברי להתקיים שם, ולא יצטרך לנוּד על הערים? יכולה אמנם להיוֹת גם השקפה הפוּכה, כּי צריך להוֹריד את שׂכר הפּוֹעל בּעיר. אינני שוֹלל לגמרי גם השקפה זוֹ. אני בּעד הרמת השׂכר של התימני הקטן, של עוֹזרת־הבּית, של הפּקיד הנמוֹך, של המשרת בּחנוּת, של הפּוֹעל הפּשוּט, אבל אינני מרוּצה כּלל מן השׂכר המנוּפּח של האריסטוֹקרטיה המקצֹועית בּעיר. וממפלגה אידיאליסטית כּזוֹ של מר הוֹפמן אפשר היה לקווֹת שתצווה על חבריה העירוֹניים שילכו לכפר דוקא, ובמידה שהם אנוּסים להישאר בּעיר – יוֹרידוּ קצת את שׂכרם, למען הקטין את כּוֹח־המוֹשך של העיר המוֹציא את הפּוֹעלים מן המוֹשבה. לא שמענוּ גם על תרוּפה זאת, עד כּמה שידוּע לי.

יש תרוּפה יוֹתר רצינית, ואוֹתה שמענוּ היוֹם מפּי אוּסישקין: הפּוֹעל יחזיק מעמד בּמוֹשבה, אם ידע שיש שׂכר למאמציו, שלא לעוֹלם ישאר “בּאטראק” ותלוּי בּחסד הפּרדסן; אם ידע שהתנוּעה הציוֹנית מכּירה בחוֹבתה להמציא לאחר מספּר שנוֹת עבוֹדה חלוּצית פּיסת אדמה, משק־עזר, ראשית התישבוּת. שפּיר. אבל אוֹתן המפלגוֹת שזילזלוּ בּהתישבוּת לאוּמית, שפסלות הקרנוֹת, שהכריזוּ “בּלוקדה כּספּית”, ששבּרו קוּפסאוֹת של הקרן הקימת, שגינוּ את מתן הקרקע לפּוֹעלים “השׂמאליים”, ושעשוּ כּל מה שהיה בּכוֹחם כּדי לדכּא את הכּוֹח־המֹשך של התנוּעה הציוֹנית ולגזוֹל את תקות ההתישבוּת מן העוֹבד־החלוּץ – אלה בּאוֹת עכשיו לקבּוֹל על הפּוֹעל הבּוֹרח מן הכּפר וּליַדוֹת בּוֹ אבנים!

בּרוּכים כּל אסירי העבוֹדה

אינני רוֹצה לקפּח את שׂכרם של אוֹתם הניצנים החלוּציים המתגלים אצל מפלגוֹת שמחוּץ להסתדרוּת העוֹבדים, ולא רק אצל מפלגוֹת ידידוֹת כּמוֹ “הפּוֹעל המזרחי”, כּי אם גם אצל מפלגוֹת אוֹיבוֹת להסתדרוּת. אני מקדם בּברכה את פּוֹעלי “אגוּדת ישראל”. אני מקדם בּברכה את פּוֹעלי בּית“ר בּהרצליה, שהלכו לבית־הסוֹהר משוּם שהגנוּ על עבוֹדה עברית. יִישר כּוֹחם. אבל אם זכוּת היא זאת לפוֹעלי בּית”ר, ואם מפלגתם מתגאה בּזה – כּי אז מה גדוֹלה זכוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים שמנהלת את מלחמת העבוֹדה העברית זה שלוֹשים שנה, ושיצרה את עצם המוּשג “עבוֹדה עברית” וסללה את כּל הדרכים הפּתוּחוֹת כּיוֹם לעבוֹדה עברית.

אך מה לנאסר אצל האוֹסר?

ואני שוֹאל: בּגלל הגנה על עבוֹדה עברית אצל פּרלין בּהרצליה הוֹלכים פּועלים עברים לבית־הסוֹהר, וּמפלגתם של אוֹתם הפּוֹעלים נלחמת על כּך שזכוּת חלוּקת הסרטיפיקטים תינטל מן הסוֹכנוּת “השׂמאלית” ותימסר למפלגתוֹ של פּרלין, ל“התאחדוּת האִכרים” הפרלינים. האין זה חזיון מענין? וּב“מַניפֶסט” אשר פּירסם “המנהיג”, בּערב התכּנס הועד הפּוֹעל, הכריז כּי מתוֹך שׂביעת־רצוֹן הוּא מציין את “התוֹצאוֹת החיוּביוֹת” של “מלחמת הרביזיוֹניסטים” נגד זכוּת הסוֹכנוּת בּחלוּקת הסרטיפיקטים.

משמעת וּמַצפוּן

וּמכּאן לשאלה הקרוּיה אצלנו “משמעת”. הרב בּרלין טען בּשם המַצפּוּן. כּמעט שמצא סתירה בּין הדרישה למשמעת ציוֹנית לבין המַצפּוּן. אם הרב בּרלין עוֹמד בּאמת על חוֹפש המַצפּוּן, על כּבוֹד למַצפּוּן הזוּלת – הריני שוּתף לוֹ. ואזי אבקש מ“המזרחי”, בּבוֹאוֹ מחר להציע את דרישוֹתיו הדתיוֹת, כּי יכבּד גם את מצפּוּנם של אוֹתם הציוֹנים העלוּלים לראוֹת בּאוֹתן הדרישוֹת כּפיה על מַצפּוּנם. גם אני סבוּר שמַצפּוּן קוֹדם למשמעת. אין זה חידוּש, כּי זהוּ הסכּם יסוֹדי בּתנוּעה הציוֹנית, לא הסכּם של “שוּלחן עגוֹל” המוּצע עכשיו, אלא הנחת־אב מימי פּינסקר וּמוֹהליבר, הרצל וריינס: חירוּת המַצפּוּן, כּבוֹד וסבלנוּת. ההסתדרוּת הציוֹנית לא כּפתה מעוֹלם על עניני מַצפּוּן. ולא בּזה אנוּ מחוּלקים. המלה משמעת אינה ממַצה כּלל את השאלה. יש בּה ממיעוּט הדמוּת. אין שוּּם כּונה להפריז וּלהחמיר בּדרישוֹת רגילוֹת ל“משמעת”. אין הכּונה לצמצם בּמשהוּ את זכוּת המוּעט, את זכוּת האוֹפּוֹזיציה לתעמוּלה רחבה, לחוֹפש הבּיקוֹרת. אין הכּונה לתת נשק בּידי הנהגה תקיפה להתאַנוֹת למתנגדיה, לחַפּשׂ אצלם חטאים נגד משמעת.

השאלה היא: קיוּמה או ֹפּירוּקה של ההסתדרוּת הציוֹנית. המסוּגלים אנוּ לקיים וּלטפּח אלמנטים של הוָיה מדינית: הרוֹצים אנוּ לקיים קנינים לאומיים בּעלי ערך עצוּם אוֹ מוּכנים להפקיר אוֹתם? השאלה היא, אם מוּכנים אנו להמשיך בּיצירתו של הרצל או ֹלהתיר סֶפּרטיזם פּוֹליטי לכל גוּף שירצה בּכך? אין זו כּלל וּכלל שאלה של משמעת בּמוּבן הצר של המלה, כּי אם שאלה של קיוּם לאוּמי מאוּרגן. אילוּ התכּוונוּ הרביזיוֹניסטים, כּפי שהם מתימרים, למדינה יהוּדית, אזי היו ּחסים על כּל גרעין של מַמלכתיוּת יהוּדית ולא היוּ מזלזלים בּקרנוֹת הלאוּמיוֹת וּבקונגרסים הציוֹניים ולא היוּ שוֹברים קוּפסאות של הקרן הקימת וגם לא היוּ חוֹתרים “לשבּוֹר” את ההסתדרוּת, כּי הסתדרוּת העוֹבדים היא חטיבה של כּוֹח לאוּמי וגרעין של מַמלכתיוּת עברית. והחינוּך הזה של נוֹער לשבירת קוּפסאוֹת, ההכרזה האידיאוֹלוֹגית של בּלוֹקדה כּספּית“, האוּמנם זהוּ רק הפסד של גרוּשים ולא חתירה עמוּקה תחת קנינים לאוּמיים נַעלים? והתגַנדרוּתוֹ של מנהיג בּקריעת שקל, והתגנדרוּתוֹ של מנהיג שני בּגניבת כּסף מקוּפסאת הקרן הקימת לשם תיקוּן נעלים – האוּמנם זוֹהי פּגיעה בּ”משמעת" ולא חינוּך לניהיליזם לאוּמי? האין בּחינוּך זה משוּם עקירת כּל רגש וכל כּבוֹד לקניני העם, למוֹרשת הרצל?

אוּסישקין אמר אתמוֹל בּשקט: “שבירת קוּפסאוֹת לא נפסקה”. שקט זה יש בּוֹ כּדי להפליא. האין אוּסישקין האיש חייב לתבּוֹע מאת הנוֹער הבּית"רי את כּבוֹדה של הקרן הקימת, האם לא הוּא צריך היה לתבּוֹע מאת התנוּעה הציוֹנית שתגן על כּבוֹדה מפּני תעמוּלת השיסוּי וההשמצה לגבּי הקרנוֹת הלאוּמיות?

אכן, יש מזל לרביזיוֹניסטים. להם סוֹלחים כּמה דברים שלא היוּ סוֹלחים לאחרים. דוּגמה בּוֹלטת: הפּטיציה. היש פּרוֹפּוֹרציה כּל־שהיא בּין ההפסד לתנוּעה הציוֹנית על ידי הפּטיציה לבין מידת ההתנגדות כּאן? אוּסישקין מתנגד לפּטיציה, הרב בּרלין מתנגד, ורבּים מתנגדים – אבל בּמה הם אוֹמרים להגן על התנוּעה מפּני חרב זוֹ שנוֹעצים בּגבּה?

יש בּעלי מזל בּציוֹנוּת. עוֹד מוֹסיפים להזכּיר כּאן את “ברית שלוֹם”, האוֹיב המסוּכן לאַחדוּתנוּ הפּוֹליטית, ואין איש מזכּיר כּאן את סמילנסקי. והנה רק לפני ימים אחדים נדפּס מאמר – ולא בּחוֹברת אקדמית, כּי אם בּ“בוּסתנאי”, עתוֹן שמבּיטים עליו, כּידוּע, בּעין יפה בּארמון הנציב – נגד המנדט. המדוּבר הוּא על מכס שילינג לתיבת תפּוּחי־זהב. אינני מזלזל כּלל וּכלל בּמכס, ולא בּשילינג לתיבה. והענין הזה נוֹגע לא רק לפּרדסנים העשירים, המעבידים ערבים, הוּא נוֹגע גם לאִכּר הזעיר וגם לחקלאי העובד. אני מקוה שהצעת סמילנסקי לגזוֹר על נטיעת פּרדסים לא תקוּבּל, ואני מקוה שעוֹד יהיה בּארץ ישוּב עוֹבד גדוֹל ולוֹ שטחי פּרדסים. וּוַדאי שכּוּלנוּ מעוּנינים בּביטול המכס בּאנגליה על תפּוּחי־הזהב שלנוּ. אבל מי שאיננוּ מבין מה המַנדט בּשבילנוּ, מי שמתגעגע למצב של קוֹלוֹניה בּריטית, הוּא גם את האינטרסים הכּלכּליים של חקלאוּתנוּ ותעשׂייתנוּ איננוּ מבין. אבל כּיון שרעיוֹן ההצלה על בּיטוּל המנדט הוּשמע לא על ידי “שׂמאליים” ולא על ידי “בּרית שלוֹם”, כּי אם על ידי סמילנסקי, לא רגשוּ אלה הרוֹגשים תמיד על סכּנוֹת של בּגידה לאוּמית. ישנם בּעלי פּריבילגיוֹת.

אילוּ היתה הפּטיציה, למשל נעשית לא על ידי הרביזיוֹניסטים, כּי אם על ידי “אגוּדת ישׂראל” – היוּ מרעישים עליהם את העוֹלם. תזכּרוּ את ימי המשלחת לחוּסיין. אבל כּאשר “מעשה רב” זה נעשׂה על ידי גוּף הנמצא בּמסגרת של ההסתדרוּת הציוֹנית, גוּף שיש לוֹ הרבּה ידידים, אפשר להקל ולוֹמר: “מעשׂה־ילדוּת”.

דרך הנצחון הרביזיוניסטית

הרביזיוֹניסטים הסבּירוּ את תוֹצאוֹת הפּטיציה הסבּרה אוֹריגינַלית בּיותר. “כּמעט” נצחוֹן. אכן, זהוּ אחד הנצחוֹנוֹת שלהם. ודאי מכּירים אתם את המעשיה בּיהוּדי שהתפּאר כּי זכה לשוֹחח עם הגובּרנטוֹר. כּן הגוברנטור אמר לוֹ: “פּוֹשוֹל ווֹן!” (גש הלאה!). ואת ה" פּוֹשוֹל ווֹן!" הזה מעלה הרביזיוֹניזם לשיטה פּוֹליטית בּפי בּן־חוֹרין: אין דבר, יאמר פּעם “פּוֹשוֹל ווֹן, יאמר בּשנית “”פּוֹשוֹל ווֹן”, וּשלישית, עד שמכּל ה" “פּוֹשוֹל ווֹנים” יצמח הנצחוֹן הגדוֹל. שמריהוּ לוין הגדיר פּעם את שיטתוֹ של המנהיג הרביזיוֹניסטי: להעלוֹת את הדוֹב מן המאוּרה. אם יוֹדע אתה שבּקרבת מקוֹם רוֹבץ הדוֹב, ואם אתה מכּיר בסכנה שבדבר, כי אז אין לך אלא להחריד אוֹתוֹ מרבצוֹ. וּלפי החכמה המדינית ששמענוּ כּאן יש להמשיך: אין דבר שהדוֹב שיבּר לי היוֹם צלע אחת, וּמחר שתי צלעוֹת וּמחרתים שלוֹש – סוֹף סוֹף יהיה הוּא לי לטרף. אך כּל כּמה שאני מעריך את סטירת הלחי שקיבּלנוּ בּזכוּתם של הרביזיוֹניסטים בּגֶנף, וכל כּמה שאני מעריך את תוֹצאוֹתיה המסוּכּנוֹת בּימים יבוֹאוּ – מחשיב אני יוֹתר את ההפסד בציוֹני הפּנימי. עצם חינוּכם של המוֹנים לא למעשה ציוֹני, לא להתנדבוּת, לא לתרוּמוֹת, לא להשקעוֹת בּארץ, לא לעליה, לא למאמצים וּלקרבּנוֹת, כּי אם לאמוּנה בּ“קמיע” וּב“גשר של נייר” – הוּא מעשה פּסוּל מבּחינה ציוֹנית. אבל כּשאמוּנת פּתאים זוֹ כּרוּכה בּחתירה תחת השלטוֹן הלאוּמי היחידי שיש לנוּ, הרי אי אפשר שתוֹצאתה תהיה אחרת מאשר אנַרכיה לאוּמית, הרס ציבּורי, אי־כּבוד לעם ולתנוּעת שחרוּרוֹ. ואוירה זוֹ לא תצטמצם רק בּתחוּמי המחנה החוֹתם של הפּטיציה, היא עשוּיה להתפּשט ולזרוֹע רקב בּכל המחנוֹת. מבּחינה זוֹ אני רוֹאה את ענין ה“פּטיציה” כּדחיית תקוה לחיים מַמלכתיים, כּהרחקת תקוה לעצמאוּת מדינית.

ואחרי הפּטיציה בּא עלינוּ בּימים אלה, ערב מוֹשב הועד הפּוֹעל הציוֹני, ה“אוּלטימַטוּם” מאת “המנהיג”. בּמקום קוֹנגרס ציוֹני וּוַעד פּוֹעל ציוֹני הוּצעה לנוּ “ועידת שוּלחן עגוֹל”. שוּלחן עגוֹל זה מַשמעו שוּלחן ערוּך חדש לציוֹנוּת: “בּיטוּל עקרוֹן המיוֹריזציה”. מלה נאה! וּפירושה של המימרה הנאה הוא, שהציוֹנוּת צריכה להיפּטר מן היסוֹדוֹת שהניח הרצל, היינו: דמוֹקרטיה, “אחרי רבּים להטוֹת”, והמיעוּט זכּאי לבקר, אבל חייב לכבּד את החלטוֹת הרוֹב. לא, זהוּ עיקרוֹן ישן אשר עבר זמנוֹ. ז’בֹוֹטינסקי מגיש לנוּ יסוֹד חדש, בּרוּח הזמן: “ביטוּל עקרוֹן המיוֹריזציה”. על בּיטוּל זה תקוּם המדינה היהוּדית!

וּבמקוֹם קוֹנגרס ציוֹני נזכּה בּקרוֹב, לפי המַניפסט של המנהיג, לקוֹנגרס חדש: לא של ציוֹנים ולא של רביזיוֹניסטים, כּי אם ל“קוֹנגרס של פּטיציוֹנרים”. זוֹהי איפוֹא התכנית הפּוֹליטית החדשה ודרך האִרגוּן החדשה של האוּמה העברית: על הפּטיציה יִכּוֹן האֹרגוּן הלאוּמי. בּה ימָצא הכוֹח הדרוּש לנוּ. היתנהג אוֹתוֹ קונגרס של פּטיציוֹנרים על פּי ה“עקרוֹן של המיוֹריזציה” שנתישן או וֹעל פּי עקרוֹנוֹת חדשים – לא זכינו ּלשמוע. אך רוּח ההצעה בּרוּר למדי. אפשר לצעוק חמס על ה“רייך השלישי” ולשמור אמוּנים לרוּחוֹ. מכּירים אנוּ אוֹתן התנוּעוֹת, אשר לא סגי להן בּצוּרוֹת “נושנות” של דמוֹקרטיה מאוּרגנת, והן מצמיחוֹת חדשוֹת לבּקרים צוּרוֹת “אוּלטרא־דמוֹקרטיוֹת” וּמתכּנוֹת קוֹנגרסים מיוּחדים לתפקידים מיוּחדים. וּבמַניפסט של המנהיג צפוּנה לנוּ הבטחה חשוּבה: “לעקוֹר בּלי חמלה את מלחמת המעמדוֹת מן הישוּב”. אדרבּא ואדרבּא! ישוּב בּלי מלחמת מעמדוֹת – אהיה הראשוֹן שאקבּל אוֹתוֹ. ואם יש בּידי הרביזיוֹניסטים ליצוֹר משטר־חיים אשר בֹּו תיעקר כּל מלחמת מעמדוֹת, אַרכּין בּפניהם את ראשי. אבל כּמה בּוּרוּת פּוֹליטית ועם־הארצוּת כּלכּלית וכמה חיקוּי לתוֹרת היטלר יש בּהבטחות אלוּ לעקוֹר את מלחמת המעמדוֹת על ידי… בּרית הצה"ר!

ואחרי החרמת הקרנוֹת וּשבירת הקוּפסאוֹת, ואחרי הפּטיציה ואחרי המַניפסט המאַיים בּכינוּס קוֹנגרס של פּטיציוֹנרים – אנוּ יוֹשבים כּאן ודנים… אם להכניס פּסקה של משמעת לתוֹך טוֻפס השקל. האין זה מגוּחך משהוֱ? אוסישקין מזהיר, כֱי אם יחזרו על מעשה הפטיציה ידרוֹש הוּא את הוֹצאתם. אין מוֹחי תוֹפס מה הבדל בּין פּטיציה ראשונה לשניה. אם אַזהרה רצינית היא נקבּלנה. וכדאי שאוסישקין יזכּוֹר את אַזהרתו זוֹ. אלא שעם זה אומר לנוּ אוּסישקין: משמעת – כּן, אך לא משמעת מיכנית. צריכה להיוֹת אוֹטוֹריטה מוּסרית. מכיר אני את אוסישקין זה כּמה שנים, ועֹוד זוֹכר אני את עמידתוֹ בּועידת מינסק, ואת הרצאתוֹ על ארגוּן וּתביעתוֹ: משמעת! וזוֹכר אני את דבריו אז על “הפראזה האוֹכלת בּנוּ” ואת תביעוֹתיו הנמרצוֹת לציוֹנוּת הרוּסית על ערך ההסתדרוּת החזקה ועל ההכרח בּמשמעת. וּבחַרקוֹב, וּבפרייבּוּרג, וּבקוֹנגרס השביעי, האוּמנם הסתפּק אוּסישקין רק בּ“השפעה” וּבאוטוריטה מוּסרית, וּויתר על הכּוֹח “המיכני” של הרוֹב?

לא הרביזיוֹניסטים פּסוּלים – אלא הרביזיוֹניזם

כּסבוּרים אתם שאני רוֹצה בּהוֹצאת הרביזיוֹניסטים מן ההסתדרוּת הציוֹנית? לא. הריני מוֹסר מוֹדעה: אינני רוֹצה בּכך. ַ ואוֹמַר בּגָלוּי מדוּע. רוֹצה אני בּהוֹצאת הרביזיוֹניזם – לא הרביזיוֹניסטים, אלא הרביזיוֹניזם – מחיי האוּמה. כּי רוֹאה אני את התפיסה החברתית והרוּחנית של הרביזיוֹניזם כּנוֹשׂא דסטרוּקטיבזם לאומי. ואילו היה בּידי להוֹציא את הרביזיוניזם מתוֹֹך הישוּב, מתוֹך חיי הגוֹלה – לא הייתי נרתע ממלחמה ציבּוּרית קשה בּיוֹתר. אבל זה לא יוּשג על ידי הוֹצאתם מן הקוֹנגרס. אין לי איבה לרביזיוֹניסטים, מלחמה לי ברביזיוֹניזם. גוֹרס אני את המאמר התלמוּדי: יתמוּ חטאים ולא חוֹטאים. וגם אני רוֹצה, ממש כּאוּסישקין, שאוֹתם אלפי הצעירים הרביזיוֹניסטים – שיעלוּ לארץ ויהיוּ פּוֹעלים, כּי אין להם דרך אחרת מאשר לעבוֹד – ישארוּ במחנה הציוֹני. וההצעוֹת של משמעת בּין שהוּצעוּ בּין שתוצענה, אין כונתן להוֹציא, אלא לאַפשר את הישָארוּתם. ואוֹמַר לכם בלחישה: אל תפחדוּ. הם לא יֶצאוּ. הם אינם טיפּשים כּל כּך. יש לנוּ כּבר נסיוֹן קטן אתם. וחייבים אנוּ טוֹבה למר גרוֹסמן על הנסיוֹן שעשׂה בּקטוֹביץ. שם היה מוּכן מר ז’בּוֹטינסקי למרד גדוֹל בהסתדרוּת הציוֹנית, לויתוּר על הקוֹנגרס הציוֹני ועוֹד ועוֹד. מר גרוֹסמן עמד בּפניו, והתוֹצאה היתה כּי מר גרוֹסמן נעזב ותוֹרתוֹ נתקבּלה, וּבכל חוֹמר הדין.

והיוָת שהרביזיוניסטים מחבּבים מאד חוֹזרים “חשאיים” של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל (אגב אין לנוּ שוּם חוֹזרים חשאיים שאנוּ צריכים להחבּיא אוֹתם, אלא חוֹזרים פּנימיים בּלבד, ואם הרביזיוֹניסטים להוּטים אחריהם – יבוּשם להם), הריני מוּכן להגיש להם חוֹזר אחד, שכּנראה, לא הגיע לידם. בּאחד הפרוטוקולים רשוּמים דברַי, שאמרתי לחברַי עוֹד לפני כּמה חדשים, לפני היוֹת הכרזוֹת השלוֹם: "אל תחשבוּ שהרביזיוֹניזם ישאר תמיד בּמצבו כּיוֹם. אני מניח שז’בּוֹטינסקי כּבר שבע דיוֹ את חבריו הבּריוֹנים והוּא יתן להם בּקרוֹב ספר־כּריתוּת ויאמר להם: די, בּאסטא! דוֹמה שלא טעיתי. הרביזיוֹניסטים כּבר יוֹדעים שאין להם מקוֹם ואין להם ערך בּעוֹלם היהוּדי מחוּץ לגדר ההסתדרוּת הציוֹנית. הם רק משׂחקים בּאִיוּמים. הם לא יצאוּ. ואם המנהיג יקרע שוּב את השקל ויצווה לצאת, הרי אוֹתם “אלפי צעירים” לא ישמעוּ לוֹ. הם יפנוּ לגרוֹסמן אוֹ לציוֹנים כּללים או יקימוּ דבר־מה חדש, אבל מן הקוֹנגרס הציוֹני לא יצאוּ.

אינני רוֹצה שנוֹציא אוֹתם, אבל אינני מבקש לקנוֹת את ישיבתם אתנוּ בּמחיר זה שנִתן להם לירוֹק בּפנינוּ ונַרשה להם קריעת שקלים וחתירה תחת הפּעוּלה המדינית של ההסתדרוּת הציוֹנית. תנוּעה שרוֹצה לחנך את חבריה שירחשוּ לה כּבוֹד צריכה להגן על עצמה. לפיכך אני מקבּל בּרצוֹן את הצעת הרב בּרלין בּדבר בּחירת ועדה לתיקוּן יחסי המפלגוֹת, אם כּי עוֹד לא שוֹחחתי על זאת עם חברי. נעשׂה כּל נסיוֹן להשכּיח את היחסים בּתחוּמי ההסתדרוּת הציוֹנית, אך לא נתן יד ל“שוּלחן עגוֹל”, שאינוֹ אלא גלגוּל חדש של שבירה.

ההסתדרוּת הציוֹנית בּמעלה

שתי מלים על ההסתדרוּת הציוֹנית עצמה: מן הסגנוֹן הטוֹב הוּא לדבּר בּגנוּתה וּלזלזל בּכוֹחה. זה כּמה שנים הוּרגלנוּ לראוֹתה ברפיוֹנה ולשמוֹע בּגנוּתה. עד שהתחלנו מאמינים בּירידתה, ואיננוּ מרגישים כּי כּל ענין הירידה הוּא בּדוּתה, כּי לא רק המפעל הארץ־ישׂראלי, אלא אף ההסתדרוּת הציוֹנית נמצאת בּמעלה. אחרי המלחמה היוּ להסתדרוּת הציוֹנית כּמה שנים של התפּוֹררוּת והתרוֹפפוּת. אבל בּינתים גדל דוֹר ציוֹני חדש, ונתחנכוּ נוֹשאים חדשים להסתדרות הציוֹנית. וההסתדרוּת הציוֹנית הוֹלכת ונעשׂית לעינינוּ לנוֹשׂא כּוֹח, לנוֹשׂא־ענין. וּבנוּ תלוּי הדבר שלא נחזיר את ההסתדרוּת לאוֹתו תוֹהוּ־ובוֹהוֹּ שבּוֹ היתה שרוּיה לפני זמן־מה. רבים מהנוֹאמים דיבּרוּ על דחיית “ההסכּם”. אני מציין בּכלל שמַרבּים “להתענין” בּחייה הפּנימיים של תנוּעת הפּוֹעלים התענינוּת מסוּג מיוּחד. אילוּ היו ּמתענינים בּפעוּלתנוּ המשקית, למשל, לא היוּ שוֹאלים, כּמוֹ ששאל מר גרוֹסמן: אם משקי הפּוֹעלים נוֹנים רוָחים כּיוֹם למה הם זקוּקים לגמר בּיסוּס? מי שיש לוֹ ידיעה של בּר־בּי־רב בּהתישבוּת יוֹדע כּי אין מיַשבים בּהלוָאוֹת בּנקאיוֹת וּבריבּית בּנקאית. כּן, בּחיינוּ הפּנימיים מתענינים הרבּה. מכּיר אני, למשל, מפלגוֹת ציוֹניוֹת המַצבּיעוֹת בּעד צֶנז כּספּי בּבּחירוֹת, אבל כּשהן שמעוּ שבּאיזוֹ שכוּנת פּוֹעלים יש ויכּוּח על מידת זכוּיותיהם של עוֹזבי ההסתדרוּת וּמתכּחשים לעיקרי השכוּנה – הרימוּ קוֹל זוָעה: הדמוֹקרטיה בּסכּנה. וכאן מתענינים בּיותר בּהסכּם, וּבוכים על דחייתוֹ, וּמסיקים “מסקנוֹת”.

מי השׂניא את הרביזיוֹניזם

מר גרוֹסמן מסבּיר: מה פלא, עשׂר שנים הטפתם איבה לרביזיוֹניזם, ועכשיו אתם רוֹצים בּבת אחת לתקן. מר גרוֹסמן טוֹעה: לא אנחנוּ הטפנוּ, אלא הרביזיוֹניזם לימד את הפּוֹעל לראוֹתוֹ כּאוֹיב. הפּוֹעל העברי יוֹדע קרוֹא. והוּא איננוֹ זקוּק לכך שמנהיגיו יקראוּ לפניו. הוּא קרא מאמר: “כּן, לשבוֹר”, והוּא הבין את פּירוּש המלים. הוּא קרא גם מאמר שני: “לא לשבּוֹר, לחַלק”, והוּא הבין את פּירוּש המלים. הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי קרא גם את ספרוּת הבּריוֹנים ואת הפּוֹרנוֹגרפיה הפּוֹליטית שעליה חוּנכוּ המוֹנים ציוֹנים. והוּא ראה במוֹ עיניו את המלחמה בּקרנוֹת, הפרת שביתוֹת. הואּ הכּיר לדעת מפלגה האוֹמרת כּי שביתת פּוֹעלים היא פּשע לאוּמי, וכי הפּוֹעל אסוּר לוֹ להגן בּכוֹחוֹ עצמוֹ על עניניו, אלא הוּא חייב לסמוֹך על נייטרליוּתוֹ של ז’בּוֹטינסקי אוֹ של גרוֹסמן. את כּל זה קרא, שמע וראה הפּוֹעל בּעצמוֹ, ונבהל. איני אוֹמר שהוּא צדק בפחדוֹ, אבל עוּבדה היא.

מדוּע נדחה ה“הסכּם”

אני צידדתי בּזכוּת ה“הסכּם” הזה. כּסבורים אתם שעשׂיתי זאת מפּני שאני ציוֹני טוֹב יוֹתר מחברַי השוֹללים, לאוּמי טוֹב מהם – אינכם אלא טועים. צידדתי בּזכוּת ההסכּם מפּני שאני מאמין יוֻתר מהם בּכוֹח מעמד הפּוֹעלים, בּאחדוּתוֹ, בּנצחוֹנוֹ, מפּני שאני מאמין שהפּוֹעל הבּת“רי כּשיראה אוֹתנוּ מבּלעדי מחיצוֹת־איבה יכּיר בּצדקתנוּ. מאמין אני שגם הסכּם כּזה, אף על פּי שהוּא נותן זכוּיוֹת יתירוֹת למיעוט, יכוֹל להיוֹת לטוֹבת עניני הפּוֹעל בּארץ, לטוֹבת עניני כּל הפּוֹעלים העברים בּארץ, וממילא לטובת הציוֹנוּת וּלטוֹבת האוּמה. לפיכך צידדתי בּזכוּתוֹ. אוּלם אם לאחר שבפּוֹעלים ראוּ בּמשך שנים מה עשׂתה להם המפלגה הרביזיוֹניסטית וּמה שזממה לעשוֹת, ראוּ את מפירי השביתוֹת בּזדוֹן ואת הפּוֹעלים הנשלחים בּגללם לבתי־הסוֹהר, ראוּ את המפלגה המַנחילה להם מכּוֹת־דמים ורוֹגז־לבב, אם לאחר זה לא האמינוּ בּיוֹשר כּונוֹתיה ולא חפצוּ לחתוֹם על הסכּם המוֹסר לחברי אוֹתה מפלגה זכוּיוֹת יתירוֹת להכריע בּענינים חיוּניים של מלחמת הפּועל – האוּמנם יפָּלא הדבר? אני מעריך זאת כּקוֹ צר־ראִיה, אך מי שיבוֹא וירצה “לחַלק” את המחנה שלנוּ על יסוֹד המשאל ל”לאוּמיים" וּל“קוֹמוּניסטים” אינוֹ מעיד אלא על הרהוּרי לבּוֹ ועל עם־ארציוּתוֹ בּעניני הפּוֹעל בּארץ.

היה לנוּ ויכּוּח עמוֹק וּרציני בּמשאל זה. וּוַדאי יבקשוּ לנצל את הויכּוּח להוכיח את פּירוּדנו, להוֹכיח כּי סר לב הפועלים מעל מנהיגיהם, רבותי מכּל האגַפּים, תוּכלוּ להשתעשע וּלהתנחם בּזה כּאַות נפשכם. אני מניח כּי ציבּוּר הפּוֹעלים, ולא רק חלק זה שקיבּל את דעתנו בּמלוֹאה, כּי גם אוֹתוֹ חלק אשר סרב לקבּל את דעתנו בנקודה זוֹ, עוֹד יתן לעצמוֹ וגם לעוֹלם החיצוֹני את התשוּבה: למי הוּא מאמין וּלמי איננו מאמין.

נס החוּלה

רכישת החוּלה. אנשי הקרקע יוֹדעים כּי גאוּלת שטח קרקעי איננה טראנסאַקציה כּספּית בּלבד. בּימינו זהו מעשׂה־ניסים. וּמעשה־ניסים זקוּק לשעת־כּוֹשר, לשעת־רצוֹן. וּכשמַחמיצים את השעה עוֹברוֹת שנים רבּוֹת עד שהיא חוֹזרת, אם היא עשׂוּיה לחזוֹר. לפני ארבּעים שנה ומעלה רכש חנקין את העמק את מפרץ חיפה וּשטחים בּעבר הירדן. אבל לא זכינוּ וּפעוּלה זוֹ קמלה בּאִבּה, והשטחים האלה נשמטוּ מידינוּ, בּטרם נסתיימה קנייתם. מאז עברוּ עשׂרוֹת שנים עד שבּאה שעת־כּוֹשר להצלת שטחים אחדים, ולאחרים לא בּאה עד היוֹם הזה. וּמי יודע מתי תגיע.

הקרן הקימת נכנסה בּענין החוּלה. נכנסה בּמקצת. נכנסה בּאיחוּר זמן. בּינתים ניתן לענינים להסתבּך. מה יהא עתידה של החוּלה? התיהפך ל“מגרשים”, היצאוּ סרסרים לקצוי הגוֹלה כּדי למכּוֹר ליהוּדי עשרה וחמישה דוּנם, ש“יתגוֹללוּ” אצלוֹ בּארץ ויעברוּ מיד ליד עד שיבוֹא וימצא את הבּיצה? אם יש ערך התישבוּתי, כּלכּלי וּלאוּמי לחוּלה, הרי זה לא בּיצירת משקים של ההוֹן הגדוֹל, אשר איננוּ יוֹדע למה לוֹ ללכת לשם (אם שמוּרים לוֹ שם רוַחים וכיצד יוּשגוּ וּבעבוֹדת מי יוּשגוּ), ולא בּמכירת חלקוֹת חלקוֹת ליהוּדי הגוֹלה אשר לא ידעוּ מה לעשוֹת בּחלקוֹת הללוּ. ערכּה של החוּלה הוא בּזה שהיא בּאה לשמש להתישבוּת לאוּמית גדוֹלה, אשר העוֹבד־המתישב ימצא בּה את לחמוֹ, ואשר מתוֹך נסיוֹנוֹת וּמאמצים תימָצא בּה יחידת־המחיה למשפּחה עוֹבדת, אם עשׂרים דוּנם ואם עשׂרה, ואם פּחוֹת.

כּל ענין החוּלה עלוּל ליהפך להרס ציוֹני וגם להרס כּּספּי ליהוּדים אם לא יהיה בּידי מוֹסדוֹת לאוּמיים וּלמטרוֹת התישבוּת לאוּמית. מה יהא גוֹרלה של החוּלה אם היא תוצא לבּוּרסה, אם היא תיכּנס לידי סרסרים, לידי מעבידי עבוֹדה זרה. מקוֹם זה מתבּקש ממש לעבוֹדה זרה. שם זה גם קרוב וגם נוֹח, וגם זוֹל. כּל המעלוֹת. ואין שוּם ערוּבּה אלא אם כּן תימָצא החוּלה בּידי האוּמה. קל לוֹמר, אבל קשה לעשׂוֹת. מן הנהלת הסוֹכנוּת וּמן הקרן הקימת ידָרשוּ מאמצים גדוֹלים, כּספים מרוּבּים, וגם עמידה כּנגד סיבּוּכים קשים. אין להירתע מפּני כּל אלה, כּי הציוֹנוּת זקוּקה לאוֹבּיֶקט גדוֹל של התישבוּת.

עבוֹדה עברית

מר אוּסישקין הציע הצעוֹת אחדוֹת לתיקוּן מצב העבוֹדה העברית. כּשהדברים יוֹצאים מפּי אדם כּאוּסישקין אני מקשיב להם בּכוֹבד־ראש גמוּר. אך תוֹך כּדי ההצעוֹת המעשיוֹת השתמש אוּסישקין בּנוּסחה תמוּהה. אוּסישקין הסבּיר, כּי הפּרדסן מבקש לוֹ פּוֹעלים קרוֹבים לרוּחוֹ. וּכשנשאל: מה הקירבה שהפּרדסן מרגיש לחוֹרנים – ענה כּי זוֹהי קירבה שהוּא חש לגמל ולחמוֹר. בכן, רגש של הקירבה לחַיוֹת הבּית. איני מדבּר על כונותיו של אוּסישקין, הן ודאי טוֹבוֹת. אך רוֹצה אני להבין מה טיב הקירבה המבוּקשת מצד האִכּר. האם לא נעשׂוּ כּמה נסיוֹנוֹת לתת לוֹ פּוֹעלים עברים “קרוֹבים” לוֹ? האם לא הבאנוּ לוֹ בּמוֹ ידינוּ – ש. יבנאלי ו“המשרד הארץ־ישׂראלי” בּשעתוֹ – פּוֹעלים מתימן, שלא התנגדוּ לאוּגַנדה, ולא קראוּ את אחד־העם ולא ידעוּ סוֹציאליזם מהוּ. היכן הם עכשיו הפּוֹעלים התימנים בּפּרדסים? הנה בּא “הפּוֹעל המזרחי”. האִכּר החרד ודאי צריך להרגיש קירבה יתירה לפּוֹעל החרד, והאוּמנם הנסיוֹן של “הפּוֹעל המזרחי” עם האִכּר הוּא כּל כּך מתוֹק וקל? היה זמן שהפּרדסן אמר שהפּוֹעל הבּית“רי קרוֹב ללבּוֹ. בּאוּ פּרדסני גן־השרוֹן וּכפר סבא והחליפוּ את הפּוֹעל “השׂמאלי” וה”מעמדי" בּפּוֹעל הבּת“רי. הקירבה היתה רבּה. שני הצדדים היוּ מאוּחדים בּרצון אחד: לעשׂוֹת נקמה בּהסתדרוּת, לשבּוֹר אוֹתה. מדוּע החליפוּ את הפּוֹעל הבּת”רי בּחוֹרני?

מר אוּסישקין הציע דבר אחד ממשי וחשוּב: להבטיח קרקע לפּוֹעל ההוֹלך למוֹשבה. שהפּוֹעל החקלאי ידע שהוּא איש־צבא־האוּמה, והאוּמה תדאג לוֹ; לא, חלילה, לסַפּק אל כּל מחסוֹרוֹ, אלא להמציא לוֹ משהוּ קרקע, כּלשהוּ משק. אם נדע לקיים הצעה זוֹ – ודאי נתקן את המצב בּהרבּה. אבל אף זה אינוֹ מן הדברים קלים. עלינוּ לדעת איזוּ התחייבוּיוֹת אנוּ מקבּלים עלינוּ בּזה. המוּכנים אנוּ לכך?

מכּמה צדדים – וגם ד"ר מוֹסינזון בּיניהם – סתמוּ כּאן את הגוֹלל על מלחמת הפּוֻעל לעבוֹדה עברית. אמרוּ כּי אנוּ רק צעקנוּ, משמרוֹתינוּ רק הרגיזוּ, והמצב לא הוּטב אלא הוּרע בגללנוּ. גם זה נכנס כּבר לסגנוֹן הטוֹב: להקטין את ערך מלחמת הפּוֹעל על עבוֹדה עברית ולתלוֹת את התקווֹת בּפעוּלה אחרת של “לא־אינטרסַנטים”. אלא שאוֹתה פּעוּלה אין לה בּעלים והיא אינה נעשׂית כּלל, אם אין הפּוֹעל תוֹבע אוֹתה; וגם כּשהוּא תוֹבע אוֹתה היא נעשׂית שעה קלה ואחר כּך מַרפּים ממנה. ועלי להסבּיר כּאן, שהזלזוּל הזה בּערך “המשמרת”, בּערך המלחמה שהפּוֹעל המעמדי והאינטרסַנטי מנהל על העבוֹדה העברית, איננוּ צוֹדק. ודאי, לא תמיד אנוּ מנצחים. יש גם כּשלוֹנוֹת. איש־הצבא שלנוּ לא תמיד עוֹמד על הגוֹבה. ויש שהמפקדים טוֹעים. אבל בּחשבּוֹן בּכלל יש ויש התקדמוּת. אף על פּי שאנוּ בעצמנו נוהגים להבליט יוֹתר לא את נצחוֹנוֹתינוּ, כּי אם את צרוֹתינוּ.

דוּגמה קטנה: על יד תל־אביב יש שכוּנה “בּית וגן”. שכוּנה שנוֹסדה על ידי יהוּדים יפים, בּעלי־בּתים הגוּנים “שוֹמרי־מצווה”. וּשכוּנה זוֹ, הנמצאת בּריחוּק מקוֹם ממוֹעצת פּוֹעלי תל־אביב, הסתדרה יפה מאד בּעבוֹדה זוֹלה מתוֹך קירבת־נפש לבני־חוֹרן. אך מוֹעצת פּוֹעלי תל־אביב הרחוֹקה פּרשׂה את מצוּדתה גם על “בּית וגן”. ואוֹתוֹ פּוֹעל, שאתם יוֹדעים לסַפּר עליו כּי הוּא משתמט מעמדוֹת חלוּציוֹת, ואוֹתה הסתדרוּּת אשר אתם יוֹדעים כּי קצרה ידה “להשפּיע” – עשוּ את שלהם. הם הם שהכניסוּ עבוֹדה עברית בּמידה ניכּרת ל“בית וגן”. ותל־אביב עצמה עמדה להיוֹת מוּצפת חוֹרנים. לכּמה מקצוֹעוֹת – וּבעיקר לסַבּלוּת – חדר העוֹלה מן המזרח. והנה נעשׂתה עבוֹדה מרוּבּה – ולא בּקוֹלי־קוֹלוֹת – בּמאמציהם עצמם של חברי ההסתדרוּת הנוֹגעים בּדבר, אנשי ההוֹבלה, והמבּוּל החוֹרני נהדף.

רבּים מכּם נוֹח להם להכריז שההסתדרוּת חדלה להיוֹת חלוּצית. אין אתם יכוֹלים לבטל את ערך מספּרנוּ, אין אתם יכוֹלים לבטל את ערך עמק יזרעאל ועמק חפר, אין לבטל גם את ערך ההנהלה “שלנוּ”, והרי אפשר לפחוֹת לצעוֹק על הפּוֹעל שאינו חלוץ ושהוּא בּוֹרח מן הכּפר. כּנראה, שמסביבנוּ הכּל שוֹפע ציוֹנוּת וחלוּציוּת מסביבנוּ ציוֹנים טוֹבים המקיימים את כּל המצווֹת הציוֹניוֹת, המקבּלים בּסבר פּנים יפוֹת את העוֹלים החדשים ואינם פּוֹשטים את עוֹרם, וּמקרבים אוֹתם לעבוֹדה, וכל מעשׂיהם לשם בּנין הארץ. והחלק היחיד בּישוּב שהוּא פּוֹרק עוֹל ועני ממַעשׂ, הרי זוֹ ההסתדרוּת. משתמשים בּבּיקוֹרת שאנוּ מבקרים את עצמנוּ, בּתביעוֹת החמוּרוֹת שאנוּ תוֹבעים מאת חברינוּ, כּדי לגלוֹת את קלוֹננוּ בּרבּים. לא אוֹמַר שאין בּמחנה הגדוֹל שלנוּ כּמה גילוּיים שליליים שלא דבקוּ בּנוּ כּמה מנגעי ה“פּרוֹספּריטי”, אבל אם יש בּתנוּעה בציוֹנית חלק שמעמיד על עצמוֹ מצווֹת ממש, שמחנך את חבריו לחוֹבוֹת וּלמאמצים חלוּציים, ששוֹלח את חבריו בּאלָפים אל הכּפר, שמביא את חבריו למסירת מאוֹת דוּנמים לקרן הקימת בּלי ספּקוּלַציה, שנלחם על נפש הציונוּת – הרי זוֹ תנוּעת הפּוֹעלים בּציוֹנוּת.

מי זוֹעק על הספסרוּת

על הספּקוּלציה דוּבּר פּה בּקוֹל ענוֹת חלוּשה. כּאילוּ מתוֹך הכּרה כּללית שקצרה ידנוּ מהוֹשיע. מר סוּפּרסקי ציטט מימרה יפה של עצמוֹ, כּי ההינטרלַנד של תל־אביב זה הים. חוֹששני, שהים הוא ההינטרלַנד לא של תל־אביב בּלבד אלא של כּל ארץ־ישראל. כּאן נקוּדת התוּרפּה של הפּרוֹספּריטי: היא נזוֹנה בּחלקה הגדוֹל מניצוּל היהוּדי המסכּן העוֹלה מן הגוֹלה והיוֹשב עוֹד בגוֹלה. הזעקה נגד הספּקוּלציה אינה פּרי התמרמרוּת מוּסרית־סוֹציאליסטית. היא נוֹבעת מתוֹך הגזל והעוֹשק שנעשקים המוֹני ישׂראל הקרוּיים “מעמד בּינוֹני”. זעקה זוֹ היתה צריכה להקיף את כּל העוֹלם הציוֹני, וּמה משוּנה הדבר שגם זעקה זוֹ נשארת בּעיקר ענינם של הפּוֹעלים בּלבד. מר גרוֹסמן יש לוֹ טענוֹת למוֹדות הלאוּמיים וּלמוֹסדוֹת ההסתדרוּת: מה רשוּתם לטעוֹן נגד הספּקוּלציה, אם בּמקרה פּלוני ואלמוֹני שילמתם בּעצמכם בּיוֹקר? מר גרוֹסמן היה בּידוֹ פּעם אמצעי מצוּין בּמלחמה הפּליטית. שמו “פּאוּזה”; שביתת בּנין. עכשיו הוּא מבקש, כּנראה, ב“פּאוּזה” נגד הספסרוּת, שהקרן הקימת לא תקנה קרקע, כּל עוֹד שׂוֹררים מחירים כֹאלה, וההסתדרוּת לא תשכּן את חבריה.

היאוּש המוּחלט מהמלחמה בּספסרוּת קרקעית הוּא בּלתי מוּצדק. העצוֹת הטוֹבוֹת של “רזרבה קרקעית חפשית” הן טֹובוֹת מאד. אבל היא לא בּידינוּ. אילוּ היתה הממשלה עוֹשׂה את רצוֹנכם היתה אף היא יכוֹלה לעזוֹר לנוּ בּכך. אבל יש הצעוֹת של עזרה מצדה שיש בּהן יוֹתר להזיק מאשר לעזוֹר. אין להניח שציבּוּר מאוּרגן, הרוֹצה בּאמת להגן על עצמוֹ, אין לוֹ כּל אמצעים.

מי עֹוסק בּספסרוּת

אילוּ היוּ עוֹסקים בּספּקוּלציה זוֹ רק גוֹנבי־כּיס ונוֹכלים מקצוֹעיים, זייפנים ורמאים נחוּתי־דרגה, לא היה האסוֹן גדוֹל כּל כּך. אבל כּלוּם אינכם יוֹדעים שבּמעל הזה יש יד לציוֹנים חשוּבים וּלחברות ציוֹניוֹת וּלעסקנים ציוֹנים? כּלוּם יצרנוּ אַתמוֹספירה ציבּוּרית כּזאת שיהיוּ מתבּיישים בּכך? איני מתכּוון למסוֹר כּאן פּרטים. מתוך המלחמה בּספּקוּלציה שהתנהלה בּחדשים האחרוֹנים על ידי “דבר” נתגלוּ לנוּ כּמה פּרטים מחרידים: נתגלה שחברוֻת התוֹפסוֹת מקוֹם בּחיים הציוֹניים מתחרוֹת בּקרן קימת. נתגלוּ שוּתפוּיוֹת עם ערבים כּדי להרים מחירי קרקעוֹת וּלהסיג גבוּל. מי הגיב על כּל אלה? כּלוּם אין גם נגד אלה שוּם כּוֹח ציבּוּרי היכוֹל לרסן אוֹתם? יש בּנקים הקשוּרים בּמפלגוֹת ציוֹניוֹת, וגם הם עוֹסקים בּספּקוּלציוֹת מכוֹערוֹת.

מדוּע אין כּוֹח בּמפלגות לטהר את המוֹסדוֹת הקשוּרים בּהן? מדוּע דיבּר מר אוּסישקין בּענין כּזה בּקוֹל ענוֹת חלוּשה? יוֹדע אני מנסיוֹני בּמשך החדשים האלה, שמלחמה עתוֹנאית שיטתית בּלבד הביאה פּירוֹת. נגלוּ מעשי תככים וּנכלים, אוּרגנוּ קוֹנים, הוּפסקה קפיצת המחירים למעלה, ואצל אחדים גם נתעוֹררה הבּוּשה. יוֹדע אני אנשים שפּרשוּ מן הספסרוּת. וּוַדאי אפשר היה להגיע לתוֹצאוֹת הרבּה אילוּ התנהלה המלחמה בּנאמנוּת בּכוֹחוֹת ציבּוּריים משוּתפים.

איה מלחמתה של האֶכּסקוּטיבה?

וכאן אני מצטרף לבּקוֹרת נגד האֶכּסקוּטיבה שלא פּעלה בּנדוֹן זה. ואני מצטער על העסקנים הציוֹניים הגדוֹלים שחששוּ ללכלך את ידיהם בּמלחמה זוֹ. אם אוּסישקין סבוּר שקרקע ועבוֹדה הם הם שני העיקרים, כּי אז אין להגן עליהם מתוֹך אנינוּת יתירה, מתוֹך שמירה על הכּבוֹד שלא יגָרע. המלחמה הישרה והאמיצה היא המכבּדת את בּעליה. ואילוּ היוּ הנהלת הסוֹכנוּת והקרן הקימת נכנסוֹת בּכל הרצינוּת למלחמה זוֹ היינוּ ודאי מצילים הרבּה ממוֹן ישׂראל וּמצילים אדמה לישׂראל.

הנזיפה לעתוֹנים

בּהזדמנוּת זו: אוּסישקין נזף בּעתוֹנים. אַל תדפּיסוּ מוֹדעוֹת כּאלה. אני מקבּל את הנזיפה ואענה עליה בּגילוּי־לב. בּתקוּפה הראשוֹנה של קיוּם “דבר” – בּשנוֹת הגיאוּת של העליה הרביעית – ניתנה פּקוּדה למנהל מחלקת המוֹדעוֹת שלא יקבּל שוּם מוֹדעוֹת לפרסוּם בּעניני “מגרשים”. “דבר” לא פּירסם בּמשך זמן רב שוּם מוֹדעוֹת על נכסים בּלתי־נדים, לא פּסוּלוֹת ואף לא כּשרוֹת. נוֹכחנוּ שאנוּ פּוֹגעים לרעה גם בּענינים שאינם פּסוּלים. ראינוּ שאין זוֹ שיטה נכוֹנה; וחדלנוּ ממנה. ושוּב נכשלנוּ בּחברוֹת בּלתי־מהוּגנוֹת. כּיצד יוּכל מנהל מחלקת המוֹדעוֹת להבחין מה כּשר וּמה פּסוּל?

הנה דוּגמה אחת. מעשׂה בּחברה מנוּולת המתנקשת בּקרן הקימת, בּגבוּלוֹת עמק יזרעאל. אוֹתה חברה מַסיגה גבוּל, מפקיעה מחירים, מקפּחת את משקי העוֹבדים הזקוּקים לאדמה זוֹ, וּמוֹכרת אדמת־בּעל, הבּאה בּחשבּוֹן רק לפלחה חרבה, בּמגרשים בּני עשׂרה דוּנם לאנשי עיר, המרוּמים על ידה. והמוֹסדוֹת יוֹדעים וּמחרישים. משנודעוּ לנוּ פּרטי הדבר מפּי אנשי המשקים חדלנוּ לקבּל את המוֹדעוֹת של אוֹתה חברה והוֹקענוּ את מעשׂיה. אבל מנַין יֵדע מנהל מחלקת המוֹדעוֹת בּטיבם של עסקי קרקעוֹת? מדוּע יהיה הוּא הפּוֹסק מה ראוּי לפרסוּם ומה אסוּר בּפרסוּם?

אילוּ היתה הנהלת הסוֹכנוּת מרכּזת בּידיה את הפּיקוּח על כּל עניני הקרקעוֹת וחברוֹת ההתישבוּת וּמפעלי השיכּוּן, היה אפשר להכריח כּל עסק קרקעי שיקבּל על עצמוֹ את ההשגחה של המוֹסד המרכּזי. כּל חברה קרקעית שהיתה מסתלקת מפּיקוּח מרכּזי היתה מאבּדת כּל אפשרוּת להוֹפיע בּפני הציבּוּר וּלדבּר אל הלקוֹחוֹת. אם יקוּם מוֹסד כּזה ודאי יקבּל על עצמוֹ עתוֹן ההסתדרוּת, ואני רוֹצה לקווֹת כּי גם שאר העתוֹנים, שלא לפרסם שוּם מוֹדעה מאת חברה שלא הסכּימה לקבּל על עצמה את הפּיקוח מצד המוֹסד הלאוּמי המרכּזי לעניני קרקעוֹת. אני על כּל פּנים לא אקבּל אז לפרסוּם מוֹדעה בּלי אישוּר משוּם חברה. החמצנוּ הרבּה, אבל עוֹד לא החמצנוּ הכּל. נתקן מה שעוֹד ניתן לתיקוּן.

ב. בּויכּוח על ה“העברה”

בּויכּוּח הזה יש לי קצת נחמה. מר שוֹקן הגדיר כּאן את הקוֹנגרס הפּראגאי כּקוֹנגרס שקבע פּוֹליטיקה לאוּמית נכוֹנה בּשאלת קיוּמה של היהדוּת הגרמנית. עכשיו מבינים זאת לא רק ציוֹני גרמניה בּלבד. אוּלם בּפּראג, בּקוֹנגרס וּמסביב לוֹ, שׂררה אוירה אחרת. נמצאתי אז בּמערכה כּבדה, יחיד נגד רבּים, גם בּסיעתי שלי. הנה רבּים היוּ סבוּרים שעקרוֹן “החרם” עדיף גם על הצלת נפשוֹת ישׂראל ועל פּדיוֹן רכוּשם ועל החָשת בּנין הארץ. וּבקוֹשי גדוֹל נמצא “רוֹב קטן” בּפּראג, וּבזכוּתוֹ ניצלנוּ ממעשׂי־תעתוּעים פּוֹליטיים, וגם עלה להציל משהוּ, אמנם לא יוֹתר ממשהוּ, מן ההזדמנוּיוֹת הגדוֹלוֹת של פּדיוֹן שבוּיי ישׂראל וּבנין המוֹלדת.

ויכּוּח זה על הטרנספר יש בּוֹ ענין רב מבּחינת המחשבה הציוֹנית. כּאן לפנינוּ דוּגמה מוּפלגת כּיצד מסַלפים אצלנוּ מוּשגים ציוֹנים, כּיצד משתמשים בּשמוֹת נערצים בּהיפּוּך גמוּר לרוּחם. דוֹגלים בּשם הרצל ועל הפּעוּלה להצלת יהוּדי גרמניה אוֹמרים: ענין לרחמנוּת, יעסקוּ בּזה יהוּדי גרמניה עצמם. דוֹגלים בּשם הרצל ואוֹמרים: החרם בּמלחמה עם צוֹררינוּ הוּא עיקרוֹן מקוּדש, המחייב את כּל התנוּעה הציוֹנית והוּא עדיף ממצוַת הבּנין. כּלוּם יש לך סילוּף גדוֹל מזה? והלא הרצל שלל, ראשית כּל, את עצם האפשרוּת שהתנוּעה הציוֹנית תכניס עצמה לעניני פּוֹליטיקה ארצית.

הרצל השאיר לכל ציוֹני את הזכוּת להיוֹת תוֹמך בּממשלת הארץ אוֹ להילחם בּה, אבל דרש בּכל תוֹקף שההסתדרוּת הציוֹנית לא תתערב בּמלחמוֹת וּבסבכים הארציים. ושנית, הרצל ראה את כּל המלחמה בּאנטישמיוּת וּבצוֹררי ישׂראל שהיא נדוֹנה לעקרוּת, ודרש לפיכך לרכּז את כּל כוחנוּ בּמאמצי הבּנין וּבמדיניוֹת המכוּונת כּוּלה להצלה וּלבנין. והנה, כּשהתחוֹללה הפּוּרענוּת הגדוֹל על ראש יהוּדי גרמניה בּאוּ אלינוּ “יוֹרשי הרצל”, ז’בּוֹטנסקי וּגרוֹסמן בּדרישה להפוֹך את ההסתדרוּת הציוֹנית לתנוּעת חרם. בּאוֹתה שעה שחברנוּ חיים ארלוֹזוֹרוֹב נשלח מטעם ההנהלה הציוֹנית וּבּהסכמה נפשית עמוּקה של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ לבחוֹן את כּל האפשרוּיוֹת וּלגייס את כּל הכּןֹחוֹת לשם אִרגוּן יציאת אשכּנז, בּרוּחוֹ של הרצל, בּאוֹתה שעה לא היה להם ל“מכּסימַליסטים” כּביכוֹל, שוּם ענין לא בּהצלת יהוּדי גרמניה ולא בּהטית היציאה הזאת לאפיק הבּנין בּארץ, אלא בּפַּרוֹלה עוֹברת לסוֹחר: “מלחמה בּהיטלר”.

וגם כּאן לפנינוּ דוּגמה בּוֹלטת כּיצד מליצה פּטריוֹטית מתגלגלת להיפּוּכה. מי עוֹד דוֹגל בּדאגה ל“סתם יהוּדי” וּבאמוּנה בּערך ההוֹן הפּרטי של היהוּדי כּפּטריוֹטים שלנוּ. והנה בּאה שעת־מבחן ולא שׂרד מזה כּלוּם. בּמשך דוֹרוֹת רבּים טיפּחוּ יהוּדים את מצוַת “פּדיוֹן שבוּיים” כּמצוה עליוֹנה. ויהוּדים ידעוּ בּשנוֹת נדוּדיהם מה חשוּב הדבר להציל את ממוֹנם של ישׂראל מידי צוֹרריהם. ולא פּעם היוּ יהוּדים מסתכּנים למען הצלת ממוֹן לא שלהם, אלא ממוֹן ישׂראל סתם.

אבל לפּטריוֹטים שלנוּ זרים המוּשגים “הגָלוּתיים” האלה. מה להם “פּדיוֹן שבוּיים”, מה להם הצלת ממוֹן ישׂראל, מה להם השקעת הפּליטה האחרוֹנה של הרכוּש היהוּדי בּקרקע המוֹלדת, כּנגד צלצלי תרוּעה של “חרם”? טענוּ פּה כּנגדנו שאנוּ חוֹתרים תחת “הסוֹלידריוּת הלאוּמית”. כּן, חתרנוּ תחת הסוֹלידריוּת “הלאוּמית” של ה“פוֹלקיסטים” וה“בּוּנדאים” ושל כּל שׂוֹנאי־ציוֹן, אשר עשוּ מענין הטרנספר קרנים לנגח את התנוּעה הציוֹנית. בּמשך כּמה חדשים אי אפשר היה לעבוֹר בּרחוֹב היהוּדי וּלדבּר על ארץ־ישׂראל, משוּם שכּל העתוֹנוּת היהוּדית, האַנטי־ציוֹנית וה“פּטריוֹטית”, עשׂתה יד אחת להתקיף את מפעל־המעט של הצלת הוֹן ונפש מגרמניה. אינני נכנס לניתוּח, מה היה הכּוֹח המכריע בּליכּודם של כּל הכּוֹחוֹת הללוּ, אם ידי הפירמוֹת וסוֹכני הממשלוֹת, אשר אמרוּ להיבּנוֹת מן החרם על תוֹצרת גרמניה, אוֹ האהבה המשוּתפת לפּוֹעל הארץ־ישׂראלי, “האחראי” לטרנספר ו“הנהנה” הימנוּ. על כּל פּנים, המַקהלה המשוּתפת של פּטריוֹטי ציוֹן עם שוֹנאי־ציוֹן פּעלה בּמרץ רב.

וּמתוֹך שבחוֹ של הטרנספר אני בּא לדבּר בּגנוּתוֹ. תחת לחץ הטרוֹר הזה וּמתוֹך חוֹסר אוֹמץ־לב עשׂתה ההסתדרוּת הציוֹנית משגה כּבד: הפקירה את יהוּדי גרמניה. היא נתנה להם ליפּוֹל בּידי ספּקוּלנטים, שניצלוּ אוֹתם למען בּצעם וּלמטרוֹת לא־ישוּביוֹת. וחלק גדוֹל מכּספּי הטרנספר שימש לא לטוֹבת היהוּדי הפּליט מגרמניה וגם לא לטוֹבת הבּנין הישוּבי. בּנקוּדה זוֹ שוֹנה דעתי מדעתוֹ של מר שוֹקן. אני אוֹמר: יש לנוּ חוֹבוֹת כּלפּי היהוּדי הפּרטי שאנוּ מצילים את כּספּוֹ, אבל יש לנוּ חוֹבוֹת גם כּלפּי כּלל ישׂראל וּכלפּי בּנין הארץ. איננוּ מחוּיבים להציל ממוֹן ישׂראל, כּדי שהיהוּדי יפקיע כּאן מחירי מגרשים ויסיג גבוּל ויעשׂה את ארץ־ישׂראל קפנדריה להשקעת כּספּוֹ בּשוייץ וּבהוֹלַנד וּבקפריסין. שלטוֹן ציבּוּרי הבּא לסייע את הפּרט וּמעמיד לשירוּתוֹ את מכשיריו הפּוֹליטיים והכּספּיים, רשאי להציג גם דרישוֹת לאוֹתוֹ פּרט. מוּתר לחייב אוֹתוֹ בּהשקעוֹת פּרוֹדוּקטביוֹת בּארץ. המוֹסדוֹת הציוֹניים ויתרוּ על זכוּתם לחייב את היהוּדי המציל את כּספּוֹ להשקיע את כּספּוֹ בּארץ בּמפעלים מוֹעילים וּברוָחים נוֹרמַליים, וגם ויתרוּ על זכוּתם להשגיח בּעין פּקוּחה על כּל שמציעים חיהוּדי זה, על כּל הצעוֹת־הפּיתוי שמַמטירים על היהוּדי הנוֹפל בּרשת “בּעלי־היזמה”. ויתוּר זה פּוֹגע בּעניני היהוּדי־הפּליט וּפוֹגע בּעניני הציוֹנוּת. אין להפקיר את יהוּדי גרמניה, אין לוֹמר להם שידאג כּל אחד לעצמוֹ. צריך להציל כּל מה שבּידנוּ להציל, וצריך להשתחרר מפּחד המתנגדים וּלהקים פּקוּח לאוּמי־אחראי על הטרנספר, כּדי להגן על עניניו של היהוּדי העוֹלה וּכדי להבטיח את השקעת הכּספים השוֹטפים בּארץ בּמפעלים בּריאים וּמוֹעילים.

ג. לדין־וחשבּוֹן של ועדת הבּנקים

אין להמתיק את המר שבּפרשה זוֹ של “אוֹצר ההתישבוּת”, אין כּאן שאלה של אבדן הוֹן בּלבד, של בּזבּוּז ממוֹן לאוּמי יקר בּגלל הנהלת עסקים לקוּיה. כּאן מכּה מוּסרית קשה לתנוּעה הציוֹנית. ואסוּר לנוּ להתעלם מן הכּאב והחרפּה אשר נחלנוּ.

אנוּ דנים בּמאוּחר. וספק אם יהיה בּידינוּ לתקן מה שנפגם בּעבר מבּחינה כּספּית, אך למען עתידה של התנוּעה אין לעבוֹר על הענין “לסדר היֹום”. כּיצד קרה הדבר שאנשים אשר התנוּעה האמינה להם והפקידה בּידיהם את אוֹצרה, כּיצד קרה שאנשים כּאלה נכשלו? וכיצד נוֹצרה מסביב למוֹסד הפינַנסי הלאוּמי אוירה של רשלנוּת ציבּוּרית שסייעה להביא את הדברים עדי כּשלון?

מי מאתנוּ יכוֹל לוֹמר למראה כּל זה: “ידינוּ לא שפכוּ את הדם הזה”? ואף על פּי שסיעת העבוֹדה יכוֹלה ללַמד זכוּת על עצמה, כּי ידה לא היתה בּענינים האלה, כּי לא נתנוּ לה מעוֹלם לגשת קרוֹב לעניני הבּנקים (שזכוּ לשמירה מעוּלה לבל יחדרוּ לתוכם, חלילה בּני הגזע הנמוך שאינם ראוּיים לטפּל בּעניני כּספים), – אין לפטוֹר גם אותה ממידת אחריוּת. לא היתה לנוּ רשוּת להיכּנע ל“טאבּוּ” הזה. אסוּר היה לנוּ להשלים עם המשטר הזה המוֹסר את כּספי האוּמה, ספוּגי דמעוֹת ותקוה, לידי חבוּרה סגוּרה ללא קוֹנטרוֹלה רצינית וּללא השפּעה של כוֹחוֹת חברתיים. העבירוּ לתוֹך תנוּעתנוּ העממית את מוּשגי האוֹליגַרכיה הפיננסית. הרגילוּ את התנוּעה הציוֹנית כּי אין למסוֹר דין־וחשבּוֹן על עניני הבּנקים ואין גם לתבּוֹע. החזיקוּ בּאמוּנה המסתוֹרית שמנהלי הבּנקים הם כל־יכוֹלים וכל־יוֹדעים, ואין להרהר אחריהם.

ועם זה נכנסוּ לתנוּעתנוּ סגנוֹן־חיים ושיטוֹת תשלוּמים והוֹצאוֹת שאינם הוֹלמים בּשוּם אוֹפן תנוּעה עממית, תנוּעה של עם דל ואביוֹן. מי שהעיר על זאת וּמי שתבע תיקוּן נחשב אוֹ לבטלן אוֹ למתנקש בּ“אישים”. וכך יצרנוּ בּמוֹ ידינוּ אוירה כּזאת הקוֹראת לכשלוֹנוֹת. ולא תהא כּפּרה לנוּ אם לאחר המכּה הקשה אשר הוּכּינוּ לא ימָצא בּנוּ הכּוֹח לראוֹת את הנגעים שלנוּ, לשנוֹת את מצב הדברים בּיסוֹדם, וּלהראוֹת לעצמנוּ כּי בּתנוּעה הציוֹנית יש דין ויש דיין.

ד. על יחסי מפלגות

לאחר שהסיעוֹת השוֹנוֹת ראוּ צוֹרך עם סיוּם עבוֹדת המוֹשב להצהיר הצהרוֹת, יוּרשה גם לסיעתנוּ, סיעת־העבוֹדה, לוֹמר בּשעה מאוּחרת זוֹ כּיצד היא רוֹאה את עבוֹדת המוֹשב הזה, השני למוֹשבי הועד הפּוֹעל הציוֹני בּירוּשלים, וּמה הדרך בּה סיעת־העבוֹדה מבקשת להוֹליך את התנוּעה הציוֹנית.

הרבּה הנהלוֹת היוּ להסתדרוּת הציוֹנית, מהן בּנוֹת מפלגה אחת וּמהן בּנוֹת קוֹאַליציה, אם רחבה ואם מצוּמצמת, והרבּה מוֹשבים היוּ לועד הפּוֹעל הציוּני – כּוּלם בּחוּץ־לארץ. מוֹשב זה, כּמוֹ הנהלה זוֹ, הוֹכיחוּ שהם מוּשרשים בּהוָיה הציוֹנית לעוּמקה, חדוּרי עממיוּת וּמלאי רצוֹן להבנה הדדית מַכּסימלית וּמבקשים את הדרך לאיחוּד התנוּעה הציוֹנית כּכל מידת האפשרוּת.

היוּ כּאן הערב כּמה הצבּעוֹת בּשאלוֹת גדוֹלוֹת, אשר הטרידוּ את התנוּעה הציוֹנית. ההצבּעוֹת הללוּ, שבּאוּ לאחר נַפתוּלים רבּים וּלאחר ויתוּרים גדוֹלים מצד מפלגת הרוֹב וּשאר מפלגוֹת הקוֹאַליציה, הוֹכיחוּ בּבירוּר מספּיק כּי ניתן הדבר לאחד חלקים גדוֹלים וּמכריעים של התנוּעה הציוֹנית גם בּשאלוֹת השנוּיוֹת בּמחלוֹקת. הסכּם זה הוּשג לא בּגזירה מלמעלה ולא בּתוֹקף החלטוֹת של ועדוֹת־הסכּם. אין הסכּם עתיד לבוֹא מתוֹך הכרזוֹת של מפלגוֹת שהן רוֹצוֹת בּהסכּם. לא בּהכרזה תלוּי הדבר. ואם הרב בּרלין מוֹדיע שהוּא מוּכן להסכּם כּללי בּתנאי שיתבּסס על סגנוֹן חיים דתי הרצוּי לוֹ, הרי עליו להבין שכּל עוֹד ישנם מיליוֹנים של יהוּדים, אשר סגנוֹן חייהם הוּא אחר, אין הוֹדעה שלוֹ עלוּלה להביא לידי הסכּם. עם סיעה שהוֹכיחה גם בּהצבּעה זוֹ שאיננה מבינה מה לנו שלימוּת ההסתדרוּת הציוֹנית וּמה הסכּנה שבּספּרטיזם פּוֹליטי, עם סיעה שדוֹגלת בּמרוּת לאוּמית וּמסרבת לקבּל על עצמה מרוּת לאוּמית בּשאלות החיוּניוֹת של האוּמה, לא יתכן הסכּם ציוני, כּל כּמה שהיא לא תכריז על רצוֹנה בּהסכּם.

מצדנוּ יהיוּ הדברים גלוּיים וּברוּרים: לא נִתן להשלוֹת את נפשנוּ בּדברי שלוֹם שאין עמם שלוֹם אמת, ולא נסכּים לרמוֹת את המוֹן בּית ישׂראל. כּל אדם בּלתי־משוּחד שראה עמידתנוּ כּאן בּמוֹשב, ששמע את דברי חברינוּ בּויכּוּח, וּבפרט את דברי חברנוּ בּן־גוּריוֹן, יכוֹל היה להיוָכח כּי סיעת־העבוֹדה מבקשת להוֹליך את התנוּעה הציוֹנית למַכּסימוּם של קוֹנסוֹלידציה, למכּסימוּם של איחוּד וליכּוּד, למכּסימוּם של כּוֹח, אוּלם זה לא יוּשג על ידי ויתוּר על עיקרים, על ידי שההסתדרוּת הציוֹנית תהיה עיר פּרוּצה, שכּל אחד יהא רשאי להפקיר את עמדוֹתיה המדיניוֹת אוֹ את עמדוֹתיה הישוּביוֹת וּלהזיק למכשיריה הפיננסיים.

נזרקה כּאן מלה, שהחלטוֹת שנתקבּלוּ יצרוּ אצלנוּ מעמד של “מחוּסרי־זכוּיוֹת”. זהוּ ההיפך מן האמת. שוּם זכוּת לא ניטלה משוּם ציוֹני. ניטלה רק הזכוּת האחת מציוֹני: הזכוּת לעמוֹד בּתוֹך ההסתדרוּת ולחתוֹר תחתיה; הזכּות להינוֹת מכּל הזכוּיוֹת ולהיוֹת פּטוּר מכּל החוֹבוֹת. אוֹי לנוּ שהיה צוֹרך מיוּחד ליטוֹל זכוּת זוֹ. עכשיו יש לכל חבר בּהסתדרוּת הציוֹנית זכוּיוֹת שווֹת וגם חוֹבוֹת שווֹת. וּמכּל מי שמבקש להיוֹת אתנוּ שוּתף לאחריוּת ציוֹנית נדרוֹש שיהיה נאמן לעיקר זה בּכל מקוֹם, לא רק בּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית, כּי אם גם בּכנסת־ישׂראל וּבמוֹסדוֹת מוּניציפּליים. קוֹאַליציה הדוֹרשת שויוֹן בּמקוֹם אחד וּמתנקשת בּוֹ בּמקוֹם שני – איננה בּרית־אמוּנים.

מדוּע ראינוּ צוֹרך להתרכּז בּשעה זוֹ בּביצוּר ההסתדרוּת הציוֹנית? משוּם שאנוּ רוֹאים צוֹרך, לקראת הימים הגדוֹלים הבּאים עלינוּ, לחַשל את המכשיר הגדוֹל שנתן לנוּ הרצל למוֹרשה. שעה זוֹ שנוּ חיים בּה אנוּ רוֹאים כּשעה גדוֹלה, אם כּי שעה טרגית. “עת צרה היא ליעקב וּממנה יוָשע”. בּאוּ לנוּ ימים, אשר מעטים מאד האמינוּ כּי יזכּוּ לראוֹתם בּמוֹ עיניהם, ימים של עליה עממית, ימים של התעוֹררוּת עמוּקה שהקיפה גם שבטים מרוּחקים. וימים אלה צוֹפנים בּתוֹכם לא רק דברים חשוּבים, כּי אם גם סכּנוֹת־חוּץ וסכּנוֹת־פְּנים. וּכנגדם יש להגבּיר את כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית, אשר בּעזרתה בּנינוּ מה שבּנינוּ עד כּה וּבעזרתה רכשנוּ את זכוּיוֹתינוּ ואת מעמדנוּ המדיני. ההחלטוֹת של שקל ועל משמעת אינן אלא אוֹתוֹת הבראה, סימנים לרצוֹן הנמרץ לצאת מתוֹך התוֹהוּ ובוֹהוּ. מעשי ההבראה בּאים. ועוֹד יבוֹאוּ. בּלי דברי חוֹנף וּבלי הסתפּקוּת בּיֵש, אנוּ רשאים להבּיט על תקוּפת־העבוֹדה של הנהלה זוֹ, שנוֹצרה בּתנאים טרגיים ועל בּסיס קוֹאַליציוֹני צר – שלא חפצנוּ בּוֹ – בּרצוֹן ובגאוֹן. היא גלתה לא רק חוּשים ציוֹניים עמוּקים ולא רק כּוֹשר־פּעוּלה רב, כּי אם גם יחס צוֹדק ולוֹיאַלי לכל החלקים הקוֹנסטרוּקטיביים שבּתנוּעה הציוֹנית.

ואנוּ מכריזים קֳבָל־עם: אם כּי איננוּ מתבּיישים בּמעשי הקוֹאַליציה הצרה שלנוּ וּמאמינים שהיא פּעלה יוֹתר והיתה עממית יוֹתר מכּמה קוֹאַליציוֹת “רחבוֹת” – הננוּ שוֹאפים לשיתוּף מַכּסימלי של כּל הכּחוֹת הבּוֹנים בּציוֹנוּת, לשיתוּף מכּסימלי על יסוֹד תכנית־פּעוּלה מסוּימת וּמוּסכּמת. אין אנוּ קוֹבעים את יחסנוּ לפי חשבּוֹנוֹת של העבר, אם כּי החשבּוֹנוֹֹת מרים מאד; אין אנוּ קוֹבעים את יחסנוּ מתוֹך שׂנאה אישית אוֹ קיבּוּצית. יחסינוּ יקָבעוּ לפי גילוּיי הרצוֹן והיכוֹלת לשׂאת יחד בּמעשה הציוֹני וּבאחריוּת לבּנין.

כּל כּמה שמבקשים להציג אוֹתנוּ כּמפלגה צרת־לב, הדוֹאגת אך לשלטוֹנה, לא יטוּ אוֹתנוּ מדרכּנוּ. אנוּ רוֹאים את עצמנוּ כּמפלגת החלוּץ בּעם. והכּבּוּשים אשר כּבשנוּ לישוּב ולתנוּעה הציוֹנית הם המַרשים לנוּ להטיל על עצמנוּ תפקיד מכַוון וּמדריך גם להבּא.

בּיומנוֹ של הרצל מסוּפּר על פּגישתוֹ הראשוֹנה עם פּוֹעלים יהוּדים בּאסיפת־עם בּמזרחה של לוֹנדוֹן. איזה געגוּעים לוֹהטים ואיזה צוֹרך נפשי לראוֹת את עצמוֹ חי ופוֹעל למען ההמוֹנים הללוּ ולראוֹתם בּתוך מחנה הציוֹנוּת הנגאל! תנוּעת העבוֹדה היא אשר הביאה את דבר הציוֹנוּת לרבבוֹת פּוֹעלים יהוּדים נידחים ועזוּבים, אשר שוּם בּת־קוֹל ציוֹנית לא הגיעה אליהם. הבאנוּ אוֹתם אל המפעל הציוֹני ואל המחשבה הציוֹנית. ושוּב, הרצל בּפגישוֹתיו עם יחידים מהנוֹער היהוּדי ידע והרגיש כּי להם תביא הציוֹנוּת גאוּלה וּפדוּת, והוּא גם ראה מה עתידים הללוּ לתת לציוֹנוּת. עכשיו אנוּ יכוֹלים לציין כּי 70,000 פּוֹעלים עברים עוֹמדים תחת דגלנוּ בּארץ, וּמחנוֹת עצוּמים של נוֹער ציוֹני בּגוֹלה מתחנכים לאוֹר מפעלנוּ. הם מחכּים ליוֹם אשר בּוֹ תינתן להם הזכוּת הגדוֹלה להיוֹת מגשימי חזוֹן הרצל.

אין אנוּ מתעלמים מן הקוֹשי המיוּחד וּמן הסכּנוֹת המיוּחדוֹת שבּמצבנוּ. אנוּ נתוּנים לא רק בּתוֹך שׂמחה של גידוּל, כּי אם גם בּתוֹך יסוּרי גידוּל. שנים אלה הן המסוּכּנוֹת לנוּ בּיוֹתר. גידוּלנוּ מעוֹדד יצרי איבה ופחד, ועדין לא גברנוּ במידה זוֹ שאוֹיבינוּ יתיאשוּ לחלוּטין מכּל נסיוֹן להתנקם בּנוּ. איננוּ רוֹאים את השנים הבּאוֹת ראִיה אוֹפּטימית הן מבּחינת המציאוּת הפּוֹליטית הסוֹבבת אוֹתנוּ והן מבּחינת המצבים הפּנימיים בּישוּב וּבעליה. העליה ההמוֹנית מביאה אִתה גם את נגעיה. להסתערוּת ההמוֹנית הגדוֹלה אוֹרבת גם סכּנת מַשבּרים כּלכּליים וחברתיים. כּנגד הסכּנוֹת הללוּ נבקש תרוּפה בּהתמדת העליה וּבהגבּרתה. וּבפני כּל סכּנוֹת־חוּץ וסכּנוֹת־פּנים ונוֹכח האפשרוּיוֹת הגדוֹלוֹת הנפתחוֹת לפנינוּ – נחתוֹר בּכל כּוֹח לבצר את ההסתדרוּת הציוֹנית, המנוֹף לכיבּוּשים מדיניים וישוּביים. לפיכך אנוּ דוֹחים הצעוֹת מסוּג “שוּלחן עגוֹל”, הבּאוֹת להתחרוֹת בּהסתדרוּת הציוֹנית ולחתוֹר תחתיה. אנוּ מכריזים על רצוֹננוּ הגלוּי שבּוֹ הלכנוּ בּמוֹשב זה וּבוֹ נמשיך ללכת: לאחד מַכּסימוּם של כּוֹחוֹת העם העברי בּתוֹך ההסתדרות הציונית לפעוּלה קוֹנסטרוּטיבית ולאחריוּת משותפת.

(באסיפת פעילים ערב הבחירות לקונגרס התשעה עשר)

א

איני מתכּוון בּדברַי הבּאים לתעמוּלת־חוּץ אלא להסבּרה בּפנים. רוֹאה אני חשיבוּת יתירה בּכך, שהחלק הפּעיל בּציבּוּרנוּ יראה בּעינים פּקוּחוֹת את השינוּיים המתהווים בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית ואת אָפיה המיוּחד של מערכה זוֹ בּה אנוּ עוֹמדים עכשיו.

רבּים הם שאינם מבחינים כּלל בּרצינוּתה של מערכה זוֹ בּשבילנוּ. לא רק בּמחנה מתנגדינוּ יש מאמינים שענינם בּתוך ההסתדרוּת הציוֹנית אבוּד, ש“השלטוֹן” כּביכוֹל (לפי הז’רגוֹן הפּוֹליטי השגוּר) “נכבּש” על ידי הפּוֹעלים. גם בּין הפּוֹעלים עצמם יש הרוֹאים כּך את הדבר: כּיון שהפּוֹעלים נתבּצרוּ בּציוֹנוּת, כּיון שהם הצליחוּ להפריך את ההנחה ששׂררה בּעוֹלם הבּעל־בּיתי בּמזרח וּבמערב שהפּועל איננוּ מוּכשר לשלטוֹן וּלהנהלת־משק בּריאה וּליצוּג פּוֹליטי בּר־השפּעה, כּיון שהפּוֹעלים מביאים לקוֹנגרס את הפּעוּלה הישוּבית והכּספּית והמדינית בּמצב יוֹתר בּריא ממה שקיבּלוּ לידם, כּיון שהרביזיוֹניסטים בּרחוּ מן המערכה והעידוּ בּזה כּי נתיאשו מתקותם לכבּוֹש את ההסתדרוּת הציוֹנית – הרי שהפּוֹעלים מוּבטחים בּ“שלטוֹנם” בּין כּה וכה, וּבכן מַאי נַפקא מינה אם יפיצוּ שקלים יוֹתר או קצת פּחוֹת, אם כּוּלם ילכוּ לבּחירוֹת אוֹ רק מקצתם. וּמערכה זוֹ שאנוּ עוֹמדים בּה, השקטה והבּטוּחה בּנצחוֹנה מכּל מה שהיה לפניה, מה היא עלוּל לשנוֹת בּמצבנוּ? פּתגם ישן־נוֹשן אוֹמר: לא כּל הנוֹצץ זהב הוּא. ועל משקל זה צריך הפּוֹעל בּימינוּ לשנן לעצמוֹ: לא כּל הסוֹאן מַהפּכני הוּא. לא בּרעש – ההכרעה. אנוּ עוֹמדים עכשיו בּמערכה שקטה בּצוּרתה וּרצינית בּתכנה. ישנם אלמנטים המוֹדים כּי הפּוֹעל נעשׂה כּוֹח מכריע בּציוֹנוּת והם מתיאשים מהתגבּר עליו בּדרך חוּקית־הסתדרוּתית. הם נעשׂים פּסיביים בּפנים על מנת להיוֹת אַקטיביים מבּחוּץ. הם מבקשים להתבּצר מחוּץ לציוֹנוּת, לשפּוֹך סוֹללוֹת מהן יִירוּ בּפּוֹעל וּבהסתדרוּת הציוֹנית. הדבר נעשׂה בּדרכים שוֹנוֹת: בּדרך הרביזיה, בּדרך התאחדוּת האִכּרים וּודאי גם בּדרכים אחרוֹת. כּזאת היא המערכה השקטה האוֹפפת אוֹתנוּ. ואוֹי לוֹ לפּוֹעל אם יפּוֹל בּפּח של שקט מדוּמה זה.

ב

אין לראוֹת את המערכה הציוֹנית מופרשת מחיי עוֹלם, אין לראוֹת את מסכת הפּוֹעל בּציוֹנוּת כּאילוּ היא תלוּשה ועקוּרה מן המסכת הגדוֹלה של מלחמוֹת סוֹציאליוֹת בּימינוּ. אמנם עם אחד וּמיוּחד אנחנוּ, וּמידת יסוּרינוּ אף היא מיוּחדת בּמינה, אך מציאוּתנוּ כּוּלה מוּשפּעת מן המציאוּת העוֹלמית. וּכדי לראוֹת וּלהעריך את המערכה שלנוּ יש לראוֹת וּלהבין את המציאוּת העוֹלמית האוֹפפת אוֹתנוּ.

מעמד הפּוֹעלים בּרוֹב ארצוֹת העוֹלם נחל תבוּסה קשה וּמחפּירה. הפּוֹעל נחל את המפּלוֹת בּעוֹדוֹ מתכּוון להיוֹת כּוֹח גדוֹל, הכּוֹח המכַוון והמכריע בּהיסטוֹריה האנוֹשית החדשה. המפּלוֹת בּאוּ לאחר נצחוֹנוֹת גדוֹלים של הפּוֹעל וּבשעה שראה עצמוֹ בּדרך לנצחוֹן המכריע. רוֹב ארצוֹת אירוֹפּה עוֹמדוֹת עכשיו על מַשוּאוֹת, משוּאות הסוֹציאליזם וּתנוּעת הפּוֹעלים, משוּאוֹת הדמוֹקרטיה והתרבּוּת ההוּמַניסטית.

וּלמרבה התבוּסה בּאוֹת בּעקבוֹתיה, כּעיט על הפּגרים, רוּחוּת של תבוּסה. מה שהוֹתירוּ המפּלוֹת מכַלוֹת הרוּחוֹת הרעוֹת. הן עוֹשוֹת שַמוֹת בּנפש הפּוֹעל: יאוּש, בּריחה מן המחנה, כּניעה לתקיף, רגימת אבנים בּעבָר הנערץ של תנוּעת הפּוֹעלים, זלזוּל שפל בּאלה הכּוֹחוֹת ההיסטוֹריים אשר הוֹציאוּ את הפּוֹעל מאפלה, הרימוּ אוֹתוֹ מאשפּתוֹת ועשוּ אוֹתוֹ למעמד בּעל אידאָה וּשאיפוֹת וכוֹח. הפּוֹעל מתחיל יוֹרק בּעברוֹ, מתכּחש לתנוּעתוֹ, חדל לכבּד את עצמוֹ, את קניניו הרוּחנים והחברתיים. הוּא קוֹלט – גם מבּלי דעת – את מוּשגי האוֹיב, את דרכי דיבּוּרוֹ, את העויוֹתיו. ולא חשוּב הדבר שהפּוֹעל מרכּיב לפרקים למוּשגים ולמוּנחים הללוּ גיווּן משלוֹ, גיווּן “שמאלי”. הלבוּש “המַהפּכני” איננוּ משנה את התוֹכן: יאוּש הפּוֹעל מעצמוֹ, אי־כּבוֹד לעצמוֹ, לא בּיקוֹרת ולא חרטה על שגיאוֹת ששגה, אלא בּיטוּל סיטוֹני למכוֹרתוֹ הרוּחנית, יריקה בּבּאר ממנה שתה.

ויוֹתר ממה שהפּוֹעל הוּא חסר־אוֹנים מפּני מצב הדברים, הרי הוּא חסר־אוֹנים מפּני שהוּא חש עצמוֹ חסר־אוֹנים. הפּרספּקטיבוֹת הישנוֹת אבדוּ לוֹ וחדשוֹת לא גילה. ויש שהוּא מַשׁכּיר וּמגָרה עצמוֹ, מבקש תנחוּמים בּפוּרקן רגשים רדיקליים. אך לאחר הניסיוֹן המר של השנים האחרוֹנוֹת, לאחר השפע הזה של גילוּיים רדיקליים מצד חלקים גדוֹלים של מעמד הפּוֹעלים וּמצד האינטליגנציה יפת־הרוּח, אי אפשר שלא נגיע למסקנה, כּי בּכל אלה היה הפּנְים נבוּב. בּכל הגילוּים הללוּ, המהפּכניים והאוּלטרא־מעמדיים כּביכוֹל, לא היה כּוֹח כּוֹבש, ואפילוּ כּוֹח־מגן רציני לא היה. וּבימינוּ אלה, כּשמגיעים אלינוּ הדיהם של גלי הגיאוּת האוּלטרא־רדיקלית הסוֹחפת את האינטליגנציה בּארצוֹת הבּרית וּבצרפת, אינם מעוֹררים בּיטחה בממשיוּתם. מְעֲנָה אוֹתך השאלה: קוֹלוֹת תרוּעה אלה מה הם, אם בּשׂוֹרת־הצטרפוּת של אגף לוֹחם רציני, אשר לא יעזוֹב את המערכה בּשוּם מצב וּפנים, אוֹ גלגוּל חדש של אוֹתוֹ “קוֹל ענוֹת־גבוּרה” הנוֹשא בּקרבּוֹ את בּשוֹרת… המפּלה? אתה מעיין בּספרוּת זוֹ של גיאוּת רדיקלית והיא כּתוּבה במידה של יכוֹלת ספרוּתית, של ליטוּש פּוּלמוּסי, וּבמידה גדוֹלה הימנה, של הרגשת עילָאוּת, של הנאה עצמית (בּיטוּל מגבוֹה למעשׂיהם של האנשים הקטנים המלכלכים את ידיהם בּטָרחם וּבעָנים של הפּוֹעלים כּהוָיתם, וחיתוּך דיבוּרם של הכּוֹתבים כּאילו יש בּכיסם קמיע רדיקלי לכל הפּוּרענוּיוֹת) – ואתה רוֹאה לפניך חזרה בּמהדוּרה שניה על התמוּנוֹת המוּכּרוֹת לנוּ מן הנסיוֹן הגרמני: לא ליכּוּד כּוֹחוֹת המוֹנים לשם הדבר האחד והיחיד – להתיצב בּראש העם וּלנהל את מלחמת שחרוּרוֹ ולשמוֹר אוֹתוֹ מן המוֹקשים הזרוּעים לרגליו – אלא מעין שעשוּע מַהפּכני מגרה וּמהַנה העשוּי להסתיים סיוּם טרגי, כּי הוּא לחוּד והעם לחוּד. שכבוֹת מסוּימות בּציבּוּר הפּוֹעלים ובאינטליגנציה, מהן רדיקליוֹת בּאמת וּבתמים וּמהן משתעשעוֹת בּרדיקליזם, משוּלוֹת לקטר יפה וּמצוּחצח אך זה יצא מבּית־החרוֹשת, קל, זריז, וּמהיר־התנוּעה, הקשוּר לרכּבת־משא כּבדה. הקטר נוֹשף בּמלוֹא החזה, אָץ־רץ על גבּי הפּסים ואינוֹ חש שהשרשרת נקרעה והקרוֹנוֹת הכּבדים ניתקים ונשארים בּמרחק מאחוֹריו.

ג

תנאי הכרחי לנצחוֹן הסוֹציאליזם הוּא: חיבּוּר אמיץ בּין החלוּץ לבין המחנה, בּין תנוּעת הפּוֹעלים הסוֹציאליסטית לבין “העם”. צריך שההמוֹנים היוֹדעים כּי רע להם מבּלי לראות מוֹצא, יכּירוּ בּתנוּעת הפּוֹעלים את הבּיטוּי הנאמן למכאוֹבם, את החיפּוּש הישר של המוֹצא, את הלב הפּוֹעם עם העם בּסבלותיו, את המעמד המנהיג מבּלי התנשׂא. יכּירוּ וירחשוּ אֵמוּן ולא יפּלוּ בּפּח של הרפּתקנים ונוֹכלים פּוֹליטיים. חוֹסר יכלתה של תנוּעת הפּוֹעלים להגיע לידי כּך הוּא שגרם למפלוֹת לא פּחוֹת – אם לא יוֹתר – מאשר תרמיוֹתיהם של בּעלי הוֹן ותעלוּליהם של הפאשיסטים.

נוֹכח היאוּש העמוֹק האוֹכל לבּוֹת המוֹנים, נגד גלי הקוֹנטר־רבוֹלוּציה העוֹלמית המסתערת בּתאוַת השמד על הישׂגי העבוֹדה והתרבּוּת האנוֹשית – מוּטלים על כּל תנוּעוֹת־פּוֹעלים שהיוּ לפליטה תפקידים חינוּכיים ואיסטרטגיים מיוּחדים בּמינם:

א. לעזוֹר לפּוֹעל לבל יאבּד את אמוּנתוֹ בּעצמוֹ וּבתנוּעתו, לבל יפּוֹל קרבּן לאָבדן־האמוּנה בּסוֹציאליזם, העלוּל להתלבּש בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, גם בּבריחה גלוּיה מתנוּעת העבוֹדה (וּמן העבוֹדה!) וגם בּהפלגוֹת “מעמדיוֹת” שאין בּהן שוּם כּיבּוּשים ושוּם כּוֹח־מגן מעמדי אלא גירוּי כוֹחוֹת האוֹיב וּנתינת־יד לחוֹתרים.

ב. לנהל את מלחמת מעמד הפּוֹעלים ככּוֹח שהמוֹני העם יראוּ בּוֹ לא כּנוּפיה אֶגוֹאיסטית, לא כּת מבקשי פּריבילגיוֹת, לא אנשי־צֶך, לא אריסטוֹקרטיה מקצוֹעית אשר עינה לשמירת המוֹנוֹפּוֹלין שלה; בּאוֹפן שכּל שכבה נמוּכה בּסוּלם החברה תראה בּפּוֹעל את מגן־היוֹשר וּתבקש להידבק בּתנוּעתוֹ.

ג. להשתמש בּכּוֹח היצוּג הנכבּש על ידי הפּוֹעל בּמוֹסדוֹת השלטוֹן הלאוּמי והמוּניציפּלי לשם מעשׂים של ממש, אמיצים וּשקוּלים ורחבי־לב, אשר יגלוּ לעין כּל את כּשרוֹן־המעשה של תנוּעת הפּוֹעלים ואת מידת הזהוּת השלמה של עניני הפּוֹעל ועניני העם בּכללוֹ.

אלה הם התפקידים הצנוּעים בּצוּרתם וּגדוֹלים בּתכנם העוֹלים בּימינוּ בּחלקן של תנוּעוֹת פּוֹעלים שלא נוּצחוּ ואינן רוֹצוֹת להיוֹת מנוּצחוֹת.

ד

אל ירָאה הדבר ליהירוּת אם אוֹמר, כּי בּין תנוּעוֹת הפּוֹעלים המעטוֹת, אשר הצליחוּ להקים סכר בּפני נחשוֹלי הפאשיזם וּבפני התיאַבוֹן העוֹלה להוֹציא חזרה מידי הפּוֹעל את אשר כּבש לוֹ – תוֹפסת תנוּעתנוּ בּארץ מקוֹם ניכּר. היוּ ימים ועתוֹנוּת הרביזיה היתה מלגלגת עלינוּ שאנוּ המפלגה התקיפה בּיוֹתר בּאינטרנציוֹנל השני. בּלגלוּג עַקמני זה היה יוֹתר משוּם קנאה וחריקת־שינים ורמז מאַיים לצד בּעלי־הבּתים: אל תנוּמוּ, בּטלנים! בּזמן האחרוֹן מתחילה העוּבדה להגיע גם לידיעתם של חוּגים סוֹציאליסטיים אינטרנציוֹנליים, כּי יש פּינה אחת בּעוֹלם וּבה תנוּעת הפּוֹעלים לא בּלבד שהיא שוֹמרת על עמדוֹתיה, אלא גם הוֹלכת מחיל אל חיל: גידוּלה אינוֹ פּוֹסק, והיא מקיימת מעשׂים וּמחנכת המוֹנים וּמרבּה השפּעתה בּארץ וּבחוּץ־לארץ, ונעשית לכוֹח מדריך וּמנהיג בּעם.

נוֹח לוֹ לאדם להעריך דברים בּמרחק־מה, לאחר זמן, כּשבּאה “ההיסטוֹריה” הכּתוּבה וּמכנה בּשם את התקוּפה וּמדביקה עליה תו וּמקילה לאדם את ההערכה לחיוּב גמוּר אוֹ לשלילה גמוּרה. בּתקוּפוֹת שההיסטוֹריה נעשׂית בּהן, נעשׂית מתוֹך מבוּכה וּלבטים וּפסיחות ונקלעת בּין שעבּוּד ושחרוּר וּבין הריסה לבנין, יש חשיבוּת יתירה לכך שאנשים יכּירוּ בּערך בדברים בּעוֹדם נעשׂים ויעמדוּ בּהכּרה בּרוּרה על תוֹכן עשׂייתם. מסוּפּקני אם פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, ואפּילוּ הפּעילים והנלהבים שבּהם, עוֹמדים על חשיבוּת התפקיד שנפל בּחלקנוּ בּתקוּפה זוֹ.

ה

קהל עוֹלי־גוֹלה אנחנוּ. הטוֹבה שמצאנוּ בּארץ עוֹלה על מיטב חלוֹמוֹתינוּ, והרעה אשר מצאַנתוּ עוֹלה על מירע סיוּטנוּ. כּמאמר המשוֹרר: “מכּל פּחדים הֵרֵעָה, וַתיף מכּל חלוֹם”. מי חוֹזה־שחוֹרוֹת אשר חזה לנוּ את חזוֹן־הבּלהוּת של הספסרוּת הארץ־ישׂראלית המפקירה לא רק את הפּוֹעל, את הדייר, את האדם־“הקטן”־העוֹלה, אלא את כּל עמדתנוּ בּארץ, את כּל עתידנוּ?

הנה היינוּ עדים לכך שפּרדס שנחשב לעברי, בּלב מוֹשבה יהוּדית, הוּפקע מידי ישׂראל, ו“נזדעזע הישוּב” – יש אוֹמרים, נזדעזע אפילוּ ראש התאחדוּת האִכּרים – וּמחתה המוֹשבה, אשר גידלה זרע־ישרים זה, והטיפוּ מוּסר גם אלה המלגלגים על כּל הטפת־מוּסר לפּרדסנים. וּראו: לא הוֹעילה ההתרגשוּת, לא הוֹעילה המחאה, לא הועילה הטפת־מוּסר של מקוֹרבים. כּוֹח דהֶפקרא עדיף.

אנחנוּ הרוֹאים כּיצד אדמת ארץ־ישׂראל, המקוּדשת, תקותוֹ של עם ישׂראל, נעשׂית סחוֹרה עוֹברת לכל טמא־נפש, לכל צבוּע וּמסיג־גבוּל וּלכל נוֹכל הסוֹחט רוָחים ממפלט־עם.

אנחנוּ הרוֹאים כּיצד אנשים אשר בּאוּ הנה ממדינוֹת שוֹנוֹת, וּמבין שנהנוּ שם מסדרי תרבּוּת וּמזכוּיוֹת שווֹת לכל אזרח וּבין שסבלוּ מעוֹשק וקיפּוּח־זכוּיוֹת, היוּ דוֹגלים בּשם הצדק ושויוֹן זכוּיוֹת לכּל והתימרוּ בּכבוֹד תנוּעת התחיה העברית שהיא למעלה מן הבּצע וּמאינטרסים של מעמדוֹת ושכּל ישׂראל יש לוֹ חלק בּה, והנה האנשים הללוּ בּכל מקוֹם שידם תקיפה אינם בּוֹשים לגזוֹל לעין השמש את זכוּת הבּחירה מאלפי אנשים, אינם בּוֹשים להשתמש בּכל אמצעי ערמוּמיוּת ועוֹשק וּבלבד שיִפחת מספּר האזרחים בּעלי הזכוּיוֹת, אינם בּוֹשים ואינם מפחדים לגזוֹל מהוֹרים־פּוֹעלים את זכוּתם לחנך את ילדיהם בּרוּחם – אנוּ רוֹאים כּל זאת ולבּנוּ מתמלא חימה וגם כּלימה על כּל אשר בּאַתנוּ. אך מי מאתנוּ חוֹשב מה היה גוֹרלנוּ, וּמה היה גוֹרל הציוֹנוּת וּמה היה קלסתר פּניו של הישוּב, אילמלא אוֹתה העֶמדה אשר הפּוֹעל כּבש לוֹ ושמר עליה לבל תוּצא מידיו.

ו

בּעליוֹתינוּ האחרוֹנוֹת נתרבּוּ הפּוֹעלים העירוֹניים אשר המלים: עמק יזרעאל אוֹ עמק חפר, קבוּצה וקיבּוּץ וּמוֹשב – הם להם מוּשגים מעוּרפלים. בּלעדי אלה היה כּל בּניננוּ – חוֹל וכל ישוּבנוּ – כּגלגל סוּפה. אך אם קיים בּארץ ישוּב עברי עוֹבד, מדגניה שנוֹסדה לפני חצי יוֹבל ועד הנקוּדה האחרוֹנה בּבית־שאָן, הרי כּל זה לא היה קם אילמלא קו היצירה והמלחמה של תנוּעת הפּוֹעלים. לא משוּם שהיוּ “ציוֹנים טוֹבים” שהבינוּ שאין ציוֹנוּת מבּלעדי התישבוּת עוֹבדת וּלפיכך נתעוֹררוּ לעשׂוֹתה, אלא משוּם שהיוּ עוֹבדים שנתנוּ את נפשם על כּך, ושתבעוּ ונלחמוּ והיוּ לצנינים ולא נרתעוּ וידם האחת עשׂתה בּמלאכה והאחת אחזה בּשֶלח המלחמה הפּנימית בּציוֹנוּת – משוּם כּך נוֹצר מה שנוֹצר. בּתקופה של ריאַקציה עוֹלמית ושל התגבּשוּת כּוֹחוֹת אַנטי־ציוֹניים בּישוּב הצלחנוּ להקים וּלקיים אִיים של ציוֹנוּת־אמת, איים של משק־עבוֹדה עברי, שהם הם הקרקע לתרבּוּת עברית בּלתי־מזוּיפת. אכן, לא היה בּכוֹחנוּ להציל את הישוּב מן ההפקרוּת והאנַרכיה, אך לתוֹך עוֹלם זה של אנרכיה כּלכּלית וציבּוּרית הצלחנוּ להכניס גוֹרמים לאוּמיים רגוּלַטיבייים, המרסנים בּכמה בּחינוֹת את פּעוּלתו הנפסדת.

הצלחנוּ, ראשית כּל, ליצוֹר הסתדרוּת עוֹבדים, אשר איננה נוֹתנת שהפּוֹעל יהיה למרמס. ואין דבר בּציוֹנוּת המרסן כּל כּך את המַאוַיים “הפּטריוֹטיים” של תקיפי הארץ כּכוֹח־פּוֹעלים זה. והסתדרוּת זוֹ היא המַקליטה את העליה וּמחנכת אוֹתה וּמאַגדת אוֹתה וּמכניסה אוֹתה לחיי הארץ, לחיי התרבּוּת העברית (ואם כּי לא בּמידה מספּקת, אך יש כּאן התחלה). בּאמצעות ההוֹן הלאוּמי והתקציב העברי־ממלכתי אנוּ מקיימים בּתוֹך עוֹלם הספסרוּת את הגוֹרם של קרקע לאוּמי, וּבתוך המשק המתנכּר ליד היהוּדית – מאמצי בּיצוּר של העבוֹדה העברית.

כּזה וכזה הוּא תוֹכן המערכוֹת שלנוּ בּציוֹנוּת, וּבתוֹכן זה הלכנוּ ועלינוּ מקוֹנגרס לקוֹנגרס, מעת היינוּ קוֹמץ פּוֹעלים בּוֹדדים בּארץ עד היוֹתנוּ עם רב, משפּיע ומכריע.

ז

אוּלם גידוּלוֹ של כּוֹח עוֹלה הוּא היוֹצר בּעיוֹת חדשוֹת, והוּא העוֹשה עכשיו אל המערכה השקטה חמוּרה למדי.

אַחד הקוים בּקוֹנגרס זה: יציאת הרביזיוֹניסטים. יש ששׂמחוּ לכך, יש שהאמינוּ כּי יציאתם (אוֹ הוֹצאתם) של הרביזיוֹניסטים תביא הקלה לעוֹלמנוּ. אינני חוֹשש להוֹדוֹת כּי אינני שׂמח ליציאתם, וכי מלכתחילה ראיתי בּה לא הקלה אלא תקלה. אמנם תקלה להם, אך גם להסתדרוּת הציוֹנית. יציאת הרביזיוֹניסטים מתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית איננה משחררת עדיין את העוֹלם היהוּדי מן הנגע הרביזיוֹניסטי. החַידק קיים וּמשמש גוֹרם מפריד וּמרקיב. יציאתם עלוּלה להביא אוֹתם לידי התפּוֹררוּת והתנַוונוּת, כּמוֹ האוּגַנדיסטים בּשעתם (וגם הללוּ הרעילוּ את האויר לשנים רבּוֹת) וּבינתים הם משמשים בּן־בּרית דֶמוֹרליזַציוֹני לגבּי כּמה חלקים העוֹמדים בּחוּץ, וגם בּפנים. ספק אם הרביזיה עצמה תראה שׂכר בּעמל יציאתה, אך היא עתידה להגבּיר את התיאבוֹן של חלקים שוֹנים, המוּכנים תמיד לסַפסר בּ“תנאים” וּב“דרישוֹת”. אלה מוּכנים כּבר עכשיו לדרוֹש שכר על אי־הפּרישה. לא מקרה הוּא שפּלוֹני מכריז עכשיו בּקוֹלי־קוֹלוֹת כּי לא שָקַל, ואלמוֹני מנפנף וּמאיים בּכרטיס־הכּנסת. כּמוֹ שמאַיימים על האם האמיתית בּ“גזוֹרוּ”, כּך מאַיימים על הכּוֹחוֹת הקונסטרוּקטיביים בּ“איש לאוֹהליך”.

כּאן הקו החדש שבּמערכה: לא רק התמדה בּעמדה על עניני העבוֹדה והעליה החלוּצית וההתישבוּת העוֹבדת, כּהמשך הדרך ההיסטוֹרית של תנוּעת הפּוֹעלים, אלא גם שמירה על קיוּמה וכוֹחה וכשרוֹן פעוּלתה של ההסתדרוּת הציוֹנית בּפני כּל המתנקשים בּה בּגלוּי אוֹ בסתר.

ח

אין דוֹמה דרכּה של תנוּעת הפּוֹעלים בּימי התגבּשוּת ראשוֹנית לבין דרכּה בּתקוּפה שבּה היא קרוּאה לאחוֹז בּהגה הנהגת העם.

בּראשית דרכּה נתוּנה תנוּעת הפּוֹעלים כּלה להטפה ולכיבוּש זכוּיוֹת ראשוֹניוֹת, להבלטה מכּסימלית של הקוים המבדילים בּינה לבין שאר שכבוֹת החברה. כּוּלה נתוּנה לעצמה, לכיבּוּשיה, לחשבּוֹנוֹתיה, ליִחוּד דמוּתה. השאר כּאילוּ אינוֹ קיים בּשבילה. החברה שמסביב לה אינה אלא “גוּש ריאַקציוֹני אפל”. האִכּר הזעיר, בּעל־המלאכה העמל, החנוָני הקטן, הפּקיד, ואף הפּוֹעל החקלאי – כּל מי שאיננוּ הוֹלך ל“חדר” אצל מעמד הפּוֹעלים איננוּ מענין אוֹתה עדיין. אין זה אלא חוֹמר הטעוּן ריסוּק והרתחה בּתוֹך הדוּד ההיסטוֹרי עד שיֵצא משם בּדמוּת פּרוֹליטרי כּשר ואז יכּנס למישרים לתוֹך צינוֹר מעמד־הפּוֹעלים. ודאי לא בּמקרה השתלטה השקפה זו. הצוֹרך הפּרוֹפַּגַנדיסטי הוֹליד אוֹתה. בּשעה שתנוּעת הפּוֹעלים הצעירה וחסרת־הנסיוֹן בּאה ללכּד המוֹנים ולעשוֹת מהם חטיבה אחת, הרי היא בּוֹחרת בּדרך הקצרה. אך עם גידוּלה וכיבּוּשיה הגדוֹלים של התנוּעה מתגלה כּי הגישה הפּרוֹפּגנדיסטית איננה ממַצה כּלל וּכלל את חוֹמר הדין הסוֹציוֹלוגי. בּא הרגע ההיסטוֹרי המכריע, כּשתנוּעת הפּוֹעלים עוֹמדת על סף השלטוֹן והיא נדרשת לצאת מתוֹך המסגרת הנפשית של מפלגה הדוֹאגת להבטיח לעצמה את זכוּיוֹתיה וּלהתיצב בּראש העם, לענוֹת על מכאוֹביו וּמשאלוֹתיו, ולא רק בּמזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא כּאשר הסכּינה, אלא בּכשרון־המעשה, נוֹעז ושקוּל כּאחד. וּדרישוֹתיו של העם לתנוּעת הפּוֹעלים בּשעה זוֹ הן גדוֹלוֹת ונמרצוֹת יוֹתר מאשר למפלגה מן המפלגוֹת “השוֹמרוֹת על הקיים”. ואם בּפרק זה של ההיסטוריה חי מעמד־הפּוֹעלים בּמוּשגיו הראשוֹנים בּעוֹדוֹ נער, אם איננוּ תוֹפס את ה“דיאַלקטיקה ההיסטוֹרית”, אם איננוּ חש מהוּ הדבר שהוּא מקוֹרא לוֹ, אם איננוֹ יוֹדע להתאים את שיטוֹת התעמוּלה לעניני החיים, אלא משעבּד את עניני החיים לשגרת הפּרוֹפּגנדה, אם איננוּ מוּכשר לראוֹת את כּל הסובב אוֹתוֹ וּלדבּר את דברוֹ אל חלקי־עם גדוֹלים שמחוּצה לוֹ וּלהוֹשיט להם יד למען נַהל את העם בּדרכּוֹ, כּי אז הוּא מתחייב בּנפשוֹ. אזי יתכן כּי כּל נצחוֹנוֹתיו הקוֹדמים המרוּבּים יתנדפוּ כּעשן.

ט

גם תנוּעתנוּ נקראת עכשיו לעמוֹד בּנסיוֹן זה. מעוֹלם לא היינוּ אמנם מפלגה אוֹפּוֹזיציוֹנית סתם, כּי ההגשמה האישית־החלוּצית העמיקהּ את הרגשתנוּ וּראִייתנוּ. אך מה קלה היתה מלחמתנוּ הרעיוֹנית מימי ווֹלפסוֹן ועד ימי סַאקר לעוּמת הקשיים שנתגלוּ לפנינוּ משעה שנעשׂינוּ אחראים לא רק למעשׂי ידינוּ בּרשוּתנוּ המעמדית, אלא גם להנהגת האוּמה.

חיי החברה אינם עוֹמדים. כּוֹחוֹת עוֹלים ויוֹרדים. נוֹשאי תפקידים מתחלפים. לאידיאוֹלוֹגיה הציוֹנית יש נוֹשאים מרוּבּים. גם “פּוֹעלי ציוֹן” שׂמאל נוֹשׂאים, על פּי דרכּם,דגל של אידיאוֹלוֹגיה ציוֹנית, אוּלם תנוּעה אינה חיה בּהכּרה אידיאוֹלוֹגית בּלבד, בּאמירת “אני מאמין”. תנוּעה לוֹבשת דמוּת־הגוּף: הסתדרוּת. וּתנוּעה נישׂאת בּאהבה להסתדרוּת, בּמסירוּת למוֹסדוֹתיה וּלמפעליה, בּנכוֹנוּת לשׂאת בּיסוּריה. שנים רבּוֹת היתה קיימת חלוּקת־תפקידים מסוּימת בּתנוּעה הציוֹנית. בּעל־הבּית הציוֹני עם מיטב האינטליגנציה שלוֹ יש לוֹ זכוּיוֹת היסטוֹריות גדוֹלוֹת. הוּא היה הפּטריוֹט של ההסתדרוּת הציוֹנית. הוּא אהב אוֹתה, האמין בּה, ראה בּה את מקוֹמוֹ, זיהה עצמוֹ עמה. הוּא הוּא בּעיקר נשׂא בּעוּלה: עוֹל הקיוּם הכּספּי, עוֹל האִרגוּן, העבוֹדה המדינית. בּינתים צמחוּ לאט לאט תפקידים חדשים: עבוֹדה, הגנה, שמירה, חיים חלוּציים בּארץ, עמידה איתנה בּימי מלחמה, פּרעוֹת וּמשבּרים. תפקידים אלה, אשר העם עוֹד לא ידע אוֹתם, עלוּ בּעיקרם בּחלקוֹ של המחנה החלוּצי. בּתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית היוּ הראשונים מקיימי ההסתדרוּת, והשנִיים – פּעמים ילדי שעשוּעים ויוֹתר: בּנים חוֹרגים. לא לחינם היוּ לפנים הציוֹנים “הכּללים” קוֹראים לעצמם “ציוֹנים־סתם”, וּמפרשים בּלעז: “שטאם־ציוֹניסטען” כּלוֹמר, ציוֹני־הגזע, להבדיל מן האגפּים הענֵפים. הפּוֹעלים לא נחשבוּ אלא כּענף.

וּראוּ מה אירע שׂוּדדוּ המערכוֹת: “ענף” העבוֹדה גדל ושׂיגשׂג ועלה על ה“גזע”. ועוֹד יוֹתר מן השינוּיים בּגוֹדל בּאוּ שינוּיים בּתפקידים. חלקים גדוֹלים שהיוּ נוֹשאי הציוֹנוּת ירדוּ מל הבּמה, נידלדלוּ ונתרוֹששוּ, מהם נכנסוּ (הם וּבניהם) למחנה העבוֹדה, וּמהם שנעשׂוּ בּעלי “אינטרסים” מסוּימים בּארץ־ישׂראל, וההסתדרוּת הציוֹנית חדלה מסַפּק אוֹתם. יש להם בּארץ (אוֹ הם חוֹלמים שיהיוּ להם) נחלוֹת וּפרדסים וּמגרשים והם מגשימים את “חזונם” בּלי הקרן הקימת וקרן־היסוֹד. וּבמידה שעוֹלה הכּוֹח החלוּצי בּציוֹנוּת הוֹלך ונחלש הפּתוֹס הציוֹני של בּעל־הבּית, הוּא חדל לראוֹת בּפּוֹעל־החלוּץ את הדוֹר השני, המַגשים והיוֹרש. הוּא רוֹאה בּוֹ את האוֹיב, את הזר. למה לוֹ לעבוֹד בּשביל אחרים? למה לוֹ להיוֹת מַרבּה נכסים בּשביל כּלל ישׂראל אם הוּא יכוֹל להרבּוֹת נכסים לעצמו? וכל הוֹלך וּמתבּלט פּרוֹצס של התחַמקוּת מעוֹל הציוֹנוּת, תחילה אצל סוּגים מסוּימים בּמוֹשבוֹת עד שמצאוּ בּמשה סמילנסקי את שוֹפרם וסוֹפרם, וּמשם לתקיפים העירוֹניים ולַבּעל־בּית הציוֹני היוֹשב עכשיו בּתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית כּ“מחוּתן” שנפגע.

י

וּבאוֹתוֹ זמן שדגל הציוֹנוּת הוֹלך ונשמט – בּתוֹקף הפּרוֹצסים של בּנין הארץ – מידי כּמה חוּגים הוֹלכת וגוֹברת הרגשת הקשר הגוֹרלי של הפּוֹעל עם ההסתדרוּת הציוֹנית. את קשר־החיים עם האידיאה הציוֹנית ידע הבּיל"וּיי הראשוֹן וידע הפּוֹעל הראשון בּעליה שניה, אבל שנים רבּוֹת עברוּ עד שהגיעוּ להכּרת הקשר העמוֹק הזה בּינוֹ לבין ההסתדרוּת הציוֹנית.

סבוּרני שהפּרוֹצס הזה עדיין לא הגיע למרוֹם התפּתחוּתוֹ. ספק אם הכּרתוֹ של הפּוֹעל מַדבּיקה את צמיחתוֹ, והידלדלוּת הרוּחנית של בּעל־הבּית בּציוֹנוּת צוֹעדת בּצעדים מהירים בּטרם הגיע מעמד הפּוֹעלים למלוֹא בּגרוּתוֹ הרוּחנית. עם האידיאוֹלוֹגיה של העליה הרביעית ועם המַשבּר שלאחריה הגיעוּ לתנוּעה הציוֹנית ימים ללא אמוּנה בּהוֹן הלאוּמי, בּקרקע לאוּמית, בּכּוֹח הקוֹלוֹניזטוֹרי של התנוּעה, בּערכּה של ההסתדרוּת הציוֹנית. גם פּעוּלתוֹ המדינית של וייצמן לא נסתמכה על כּתפים רחבוֹת של הסתדרוּת ציוֹנית חזקה. אדרבּא, היא היתה כּרוּכה בּחוֹסר הרגשת כּבוֹד להסתדרוּת הזאת המרוּשלת והמדוּלדלת. אך אם כּוֹחוֹת אחרים בּציוֹנוּת היוּ יכוֹלים להסתמך על מעשׂי־ניסים פּוֹליטיים אוֹ על תקיפוּתם בּעוֹלם הקפּיטליסטי – אנחנוּ איננוּ יכוֹלים לקיים את שליחוּתנוּ המדינית וההתישבוּתית אלא על הבּסיס של הסתדרוּת ציוֹנית עממית, רבּת־המוֹנים, בּעלת חכוֹלת פּנימית גדוֹלה, בּעלת ליכּוּד וּדביקוּת בּעלת סמכוּת לאוּמית.

יא

וּבנקוּדה זוֹ עלוּל הקוֹנגרס הי“ט לוֹמר דבר־מה מכריע. דוקא משוּם שערב קוֹנגרס זה חל המאוֹרע של יציאת הרביזייוֹניסטים. מאוֹרע זה יש לראוֹתוֹ כּמוֹ שהוּא. יציאתם של הרביזיה אין פּירוּשה פּרישת אנשים המוּכנים להתיחד בּקרן־זוית ולבנוֹת בּמה לעצמם. זוֹהי יציאה לשם ספּקוּלציה על אלמנטים שוֹנים המפחדים מפּני הגמוֹניה של הפּוֹעל בּציוֹנוּת. תאוַת־לבּם היא להטיל פּחדים על בּעל־הבּית: “נשארת לבדך עם המַרכּסיסטים!” מי שראה את המבוּכה שהשׂתררה לאחר יציאת הרביזיה בּחוּגים מסוּימים של ישוּב יבין שערך יציאתם הוּא לא בהיעדרם של הכּוֹחוֹת ה”מַמלכתיים" כּביכוֹל, אלא בּכּוֹח המוֹשך של סיסמה האנַרכית האַנטי־ממלכתית: “איש לאוֹהליך”.

מליון השוֹקלים – בּוֹ התשוּבה הראשוֹנה לסיסמה זוֹ. להיקף כּזה לא הגיע עדיין שוּם קוֹנגרס ציוֹני. אילוּ היה הרצל זוֹכה לכך היה אוּלי ניצל מהרבּה יסוּרים ואפשר היה מגיע להישׂגים פּוֹליטיים אחרים. יש נחת בּתשוּבה זוֹ. יש חיוּניוּת עממית בּקוֹנגרס זה, אשר כּוּנס על ידי אֶכּסקוּטיבה “פּוֹעלית” בּעיקרה.

התשובה השניה צריכה להינתן בּבּחירוֹת. חלילה לחברינוּ שישקטוּ על זרי הנצחוֹן שלהם בּפעוּלת השקל. אדישוּת בּמערכת הבּחירוֹת עשוּיה להאביד מה שרכשנוּ בּמערכת השקל. הצטרפוּת המוֹנים אלינוּ בּבּחירוֹת תבצר את עמדת הפּוֹעל בּציוֹנוּת ותגבּיר את כּוֹח פּעוּלתה של ההסתדרוּת הציוֹנית.

יב

צריך שהפּוֹעל ירגיש כּי כּאן, בּמערכת הבּחירוֹת לקוֹנגרס, נחתכים עניניו החיוּניים. והם אינם ניתנים לניתוּח וּלהפרדה, בּין שהם עניני הגנה על העוֹבד ועל העוֹלה החדש וּבין שהם עניני הקרקע הלאוּמי והצלת העם מפּני הספסרוּת וההפקעה, וּבין שהם ענינים מדיניים ותרבוּתיים. כּל הזנחה כּאן עתידה לכוֹפף את קוֹמתנוּ מחר בּשאר שטחי החיים.

מכּיר אני בּמקצת את הז’רגוֹן הפּוֹליטי של אוֹתם חוּגים, אשר מתוֹך מעמדיוּת “כּפוּלת־שמונה” הם מדבּרים על לב הפּוֹעל שיזלזל בּמערכה זוֹ. יוֹדע אני שיש קסם ידּוע במימרוֹת פּשטניוֹת המקפּלוֹת את כּל העוֹלם כּוּלוֹ ואת כּל סבכי ההיסטוֹריה של ימינוּ בּמוּנחים מקוּדשים אחדים. אבל אפשר לחזוֹר על המוּנחים הללוּ בּוֹקר וערב ואפשר לרקוד “קדוֹש קדוֹש קדוֹש” לפני “מעמד הפּוֹעלים” היוֹשב בּמרוֹמים מוּפשטים, מבּלי לדעת בּמה להגבּיר את כּוֹחוֹ, כּיצד להרים את קרנוֹ. משוּם כּך יש למערכת השקל והבּחירוֹת לקוֹנגרס תפקיד חינוּכי פּנימי. יוֹתר משאָנוּ זקוּקים להסבּרה שהפּוֹעל לא יצבּע בּעד מתנגדיו, אנוּ זקוּקים לחינוּך הפּוֹעל כּנגד אדישוּת ופּסיביוּת והתכּחשוּת לעצמוֹ בּמַסוה של “מעמדיוּת” מזוּיפת. בּאיזמל אכזרי יש לנַתח את המימרוֹת המתהלכוֹת וּלגלוֹת שאינן אלא קליפּוֹת נבוּבוֹת.

יש להילחם על נפשוֹ של כּל פּוֹעל וכל עוֹלה חדש, שיכּיר וימצא את מקוֹמוֹ כּפוֹעל עברי בּתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית.

יג

מה עלינוּ לעשוֹת למחרת הבּחירות?

בּמשך שנים הוּרגלנוּ שכּל דעתוֹ ורגישוּתוֹ של הקוּנגרס נתוּנוֹת לשני ענינים: לפּוֹליטיקה “גבוֹהה” ולבחירוֹת האֶכּסקוּטיבה. מי יוֹדע כּמה תאווֹת חנוּקוֹת מסַפּקת הנשמה היהוּדית כּשהיא מטפּלת בּפּוליטיקה גבוֹהה, בּשמיעת “סוֹדוֹת מאחוֹרי הפּרגוֹד” וּבביקוֹרת ההנהגה. ואף על פּי שמעוֹלם עוֹד לא הזיז הדיוּן הקוֹנגרסאי את מדיניוּתנוּ זיזה כּל־שהיא, אין מוּכנים אצלנוּ לוַתר על העלאת הגֵרה. וכן ידוּעה גם התמוּנה העגוּמה של טיפּוּל בּהרכּבת האֶכּסקוּטיבה.

בּמידה שיִגדל כּוֹחה של תנוּעת הפּוֹעלים תגדל אחריוּתה. וחוֹבה עליה לראוֹת עצמה אחראית לא רק לפעוּלוֹת מסוּימוֹת של ההנהגה הציוֹנית, אלל אף לסגנוֹן החיים הציבּוּריים בּציוֹנוּת. חוֹבה עליה לשפּר את דמוּת הקוֹנגרסים, לשחרר אוֹתם ממעמסה מיוּתרת וּמכוֹערת. לגבּי הבּעיוֹת הפּוֹליטיוֹת, וּבפרט בּשאלת המוֹעצה המחוֹקקת, אפשר להביא את הקוֹנגרס בלי וכחנוּת יתירה וּבלי להג רב לידי עמדה אחת, בּרוּרה ואמיצה. את שאלת הרכּב ההנהגה ויחסי המפלגוֹת צריך להבהיר כּכל האפשר לפני היכּנס הקוֹנגרס לפעוּלה קוֹנסטרוּקטיבית.

אם סבוּרים אנוּ שכּינוּס הקוֹנגרס איננוּ תפקיד פוֹרמלי בּלבד, ואם מלבד בּחירת אֶכּסקוּטיבה עוֹד יש לקוֹנגרס תפקידים ציוֹניים מעשׂיים וחינוּכיים, כּי אז עלינוּ להביא לפני הקוֹנגרס שאלוֹת שבּיכלתוֹ לברר וּלחַוור וּלהכריע בּהן, ותכניוֹת־פּעוּלה המוּתאמוֹת לצרכינוּ הגדלים ולאפשרוּיוֹת הגנוּזוֹת בּתנוּעה.

אם נצליח לפתוֹר בּחיוּב את השאלוֹת הפּוֹליטיוֹת ואת שאלת הרכּב ההנהגה ערב פּתיחת הקוֹנגרס, נוּכל לרכּז את תשוּמת לבּם של הצירים ושל התנוּעה כוּלה בּג' נקוּדוֹת הנראוֹת לי עיקריוֹת בּשעה זוֹ.

א. תכנית פּעוּלה כּספּית־קרקעית־ישוּבית.

ב. הבראה אִרגוּנית של ההסתדרוּת הציוֹנית העוֹלמית וההסתדרוּיוֹת הארציות.

ג. הכנסת הפּעוּלה התרבּוּתית וּמתן חינוּך ציוֹני להמוֹנים לתחוּמי העבוֹדה של ההסתדרוּת הציוֹנית.

יד

אסתפּק בּהסבּרה קצרה. כּמה שנים התקיימה ההסתדרוּת הציוֹנית בּמצב של אָבדן־עצוֹת. היא לא פּשטה את הרגל, אבל חיתה בּהכּרה כּי פּשיטת־הרגל מוּכרחה לבוֹא. שׂיא השאיפה היה: “קוֹנסוֹלידציה של הקיים”, ואף אוֹתה לא הוֹציאוּ לפּוֹעל. בּרוּך השם, ממצב זה יצאנוּ. שוּלמוּ חוֹבוֹת, הוּשג מלוה, יש “כּזית” של התישבוּת חדשה. יצאנוּ מתוֹך מַשבּר פּרמַנֶנטי, ניצלנוּ מפּשיטת רגל כּספּית. זכוּת היא למי שהביא לידי כּך. אך משׂמחה עוֹדנוּ רחוֹקים. הגשמת הציוֹנוּת מה תהא עליה אם נצעד בּצעדים אלה? זאת היא השאלה אשר לא תתן לנוּ מנוֹח, ואסוּר שתתן לנוּ מנוֹח. ושוּב אנוּ פּוֹנים לרעיוֹן המלוה. מלוה זה שפּיקחים ראוּהוּ כּאוּטוֹפּיה בּזמן שדרש אוֹתוֹ נחמן סירקין וּבזמן שהכריזה עליו “אחדוּת־העבוֹדה” ותבע אוֹתוֹ ארלוֹזוֹרוֹב, – לא היה זמן נוֹח יוֹתר להגשמתוֹ משעה זוֹ. המלוה שנעשׂה על ידי קרן־היסוֹד משׂמח וּמעוֹדד, אבל עיקר ערכּוֹ בּהבראה הכּספּית של קוּפּת ההנהלה וּבסימפטוֹמַטיוּת שבּוֹ. מבּחינת הגשמת תכנית ישוּבית וקרקעית מוּתאמת לצוֹרך השעה הדוֹחקת לא התקדמנוּ על ידוֹ. צריך שכּל הכּוֹחוֹת הציוֹניים יכניסוּ את עצמם להגשמת תכנית פינַנסית וקרקעית גדוֹלה, על יסוֹד נסיוֹננוּ הישוּבי והחקלאי, על יסוֹד העמדוֹת שרכשה ההסתדרוּת הציוֹנית, על יסוֹד גידוּל העליה והישוּב.

טו

השאלה האֹרגוּנית בּציוֹנוּת היתה, כּרגיל, נחלת “ספֶּצים”, מוּמחים לסעיפים ולסעיפי־סעיפים. אך סוֹף סוֹף מכּירים גם מי שאין להם ענין בּדקדוּקי־סעיפים, כּי שאלת קיוּמה וכוֹשר פּעוּלתה של ההסתדרוּת הציוֹנית נוֹגעת לכוּלנוּ. דלדוּלן של ההסתדרוּיוֹת הארציוֹת, הדיפרנציאַציה החדשה בּתוֹך הציוֹנוּת, הצוֹרך לשתף את כּל הזרמים והכּוֹחוֹת בּעוֹל ההסתדרוּת והמפעלים הציוֹניים – כּל אלה עוֹשׂים את השאלה לחיוּנית. בּקוֹנגרסים האחרוֹנים הוּצגה לא פּעם שאלת הריאוֹרגַניזציה של ההסתדרויוֹת הארציות, וּמדי פּעם נמצאוּ כּוֹחוֹת מעוּנינים בּעצירה. הקוֹנגרס הי"ט צריך להביא את הדברים לידי בּירוּר מכריע ולמצוֹא את צוּרוֹת הליכּוּד והאִרגון המַתאימוֹת למצבים החדשים.

טז

כּמה קוֹנגרסים לפני המלחמה עסקוּ בּויכּוּחים על “קוּלטוּרה”. התרבּוּת העברית לא נוֹשעה מזה. לאחר המלחמה נכנסה ההסתדרוּת הציוֹנית בּעוֹל החזקת החינוּך העברי בּארץ (בּשנים הראשוֹנוֹת גם תמכה בהנחלת הלשוֹן לעוֹלים), וּשאלוֹת התרבּוּת והחינוּך העברי בּגוֹלה הוֹעלוּ לפרקים על הבּמה, אך לא מצאוּ להם גוֹאלים. מצבם התרבּוּתי של המוֹני ישׂראל בּגוֹלה וגוֹרלה של העליה ההמוֹנית מחייבים אוֹתנוֹּ להעלוֹת את שאלת התרבּוּת על סדר יֹומו של הקוֹנגרס כּשאלה אַקטוּאַלית כּשאלה לוֹהטת בּשביל הציוֹנוּת.

הכשרתם הרוּחנית והתרבּוּתית של העוֹלים קובעת בּמידה מרוּבּה את גוֹרלם בּארץ ואת קלסתר פּני הישוּב. כּל עוּד היתה העליה הזאת מוּעטת היוּ הכּוֹחוֹת הפּנימיים שבּתוֹכה ושבּישוּב מספּקים בּשביל חינוּכה. גם העליה השניה, המהוּללת עכשיו, הגיעה למַה שהגיעה רק לאחר עבוֹדה חינוּכית מאוּמצת, שנעשׂתה בּה על ידי קוֹמץ אנשים מתוֹכה. עכשיו אנוּ עוֹמדים בּסימן של עלית 50 ו־60 אלף לשנה, ואנוּ מקוים שאחרי הרבבוֹת יבוֹאוּ מאוֹת אלפים. והעליה בּאה מארצות של טמיעה תרבּוּתית או מארצוֹת של עניוּת מדלדלת ומנַוונת. והבּוּרוּת בּעוֹלם היהוּדי גוברת, וּבית־הספר העברי מפרפּר, ושרשי־תרבּוּת נעקרים. בּמצב זה מקבּלת שאלת החינוּך והתרבּוּת חריפוּת יתירה. ואין לסמוֹך על כּך שתיפּטר מאליה. התנוּעה הציוֹנית צריכה לקחת את המַכשלה הזאת תחת ידיה.

אין אנוּ עוֹקרים את שאלוֹת התרבּוּת משאר שאלוֹת הציוֹנוּת. אנוּ מתכּוונים ליהוּדי שיחיה לא על ספסרוּת ולא על העבדת עבוֹדה זוֹלה וזרה ושעוֹלמוֹ הרוּחני לא יהיה תרגוּם מדוּיק מנַלֶבקי וּמקוּרפירסטנדאם. כּדי שהיהוּדי יהיה אזרח בארץ העברית, בּוֹנה משקה ועוֹמד בּהגנתה ונלחם את מלחמוֹתיה המדיניוֹת הוּא זקוּק למידה מרוּבּה של שרשיוּת בּתוֹך עמוֹ, שיהא מדּבר בלשוֹן עמוּ וחי בּרמת־תרבּוּת גבוהה יוֹתר מזוֹ שבּה עוֹמדים כּיוֹם רוּבּם של אוּכלוֹסי ישׂראל בּתפוּצוֹת.

וגם לפעוּלה זוֹ – כּמוֹ לשאר פּעוּלוֹת ציוֹניוֹת – הוּקצב לנוּ זמן מוּעט. כּשם שישנן כּמה וכמה עמדוֹת קרקעיוֹת, מדיניוֹת וכלכּליוֹת שאנוּ אוֹמרים לעצמנוּ: אוֹ שנחזיק בּן מיד אוֹ שנפסידן; כּשם שאנוּ מתקשים להחזיר לעמנוּ מה שהוּזנח בּשטח העבוֹדה העברית בּמוֹשבה, כּך גם בּשדה התרבּוּת: אוֹ שנכניס את העוֹלה למסגרת של תרבּוּת עברית ונהפוֹך אוֹתוֹ לעוֹזר בּקליטת גלי העליוֹת הבּאוֹת, אוֹ שבּמשך זמן קצר תיהפך ארץ־ישׂראל לבבל של שׂפוֹת ונעמוֹד בּקרוֹב בּפני המוֹני עוֹלים אנ־אַלפא־בּיתיים ללא ספר, ללא עתוֹן עברי, ללא תיאַטרוֹן עברי וּללא כּל הכשרה רוּחנית לצרכי הבּניה הלאוּמית. שוּם כּוֹח ציבּוּרי אינוֹ חזק כּל צרכּוֹ כּדי להעמיד סכר בּפני הנחשוֹל של חוֹסר־תרבּוּת העוֹמד להציף את עמלנוּ. רק הסתדרוּת ציוֹנית בּלבד, אם תכּיר בּכך, תוּכל להעמיס על עצמה את התפקיד הגדוֹל הזה.

(בּועידת הקרן הקימת לישׂראל בּלוּצרן)

אילוּ הייתי צריך להרצוֹת על שאלה זוֹ מעל בּמת הקוֹנגרס אוֹ בּאסיפת־עם, לא הייתי חוֹשש לחזוֹר על כּל האַלפא־בּיתא הציוֹנית, אבל כּאן אני מתקשה. אני מתבּוֹנן בּפני האוּלם וסבוּר אני שכּל אחד מכּם יוֹדע את כּל התוֹרה. ואכן, ספק הוּא אם כּדאי הדבר להעסיק ועידה של עסקנים מעשׂיים בּפּרוֹבּלימוֹת עיוּניוֹת. דיינוּ שנעסוֹק פּה בּשאלה האחת: כּיצד להרבּוֹת את אמצעיה של הקרן הקימת. אבל לחוּג עניני ועידתנוּ נכנסוּ גם פּרוֹבּלימוֹת כּלליוֹת של הקרן הקימת, ואני מבין כּכה את תפקיד הבּירוּרים: למצוֹא בּשביל עבוֹדתנוּ התעמוּלָתית איזוּ הוֹראוֹת חדשוֹת ואיזה הסבּרים חדשים, אין הכּונה לחַדש “חידוּשים”, אלא לראוֹת את עקרוֹנינוּ הישנים לאוֹר המציאוּת החדשה.

אַרשה לעצמי להקדים משהוּ. אצלנוּ מתקשים לחזוֹר על ה“אַלפא־בּיתא”. מבּיטים על זה מלמעלה למטה. כּאילוּ אנוּ נדרשים תמיד לחַדש חידוּשים. אך תנוּעוֹת גדוֹלוֹת אינן מתעייפוֹת לחזוֹר על מוּשכּליהן הראשוֹניים בּלי הרף. הדברים הראשוֹניים אינם מתיישנים, הם חיים וּמתחדשים בּכל פּעם. ואם התנוּעה הציוֹנית אין בּה הכּוֹח לחיוֹת מחָדש בּמלוֹא הרעננוּת את ענינינוּ היסוֹדיים: ארץ־ישׂראל, קרקע, לשוֹן עברית, עבוֹדה עברית – הרי שיש בּה פּגם. הנסיוֹן של תנוּעתנוּ מוֹכיח כּי אם בּא לתנוּעה רגע קשה, אזי עוֹמדים בּמבחן לא איזה חידוּשים דקים מן הדקים, כּי אם הדברים היסוֹדיים, הפּשוּטים, האלמנטריים דוקא. שני נסיוֹנוֹת קשים היוּ לציוֹנוּת: הנסיוֹן של אוּגַנדה והנסיוֹן של האידישיזם. בּשנים אלה עמדוּ בּמבחן הדברים הפּשוּטים בּיוֹתר: עצם החוּש לארץ־ישׂראל ועצם החוּש ללשון העברית. ונדרשוּ הכּוֹחוֹת העצוּמים בּיוֹתר מאת התנוּעה כּדי לעמוֹד בּמבחן פּשוּט זה.

ועכשיו עוֹמדים שוּב בּנסיוֹן שני דברים אלמנטריים: קרקע ועבוֹדה. ושני הדברים האלפא־בּיתיים הללוּ מוּארים לנוּ עכשיו בּאוֹר כּל כּך טרגי, וגוֹרלנוּ ההיסטוֹרי כּוּלוֹ נבחן על ידיהם בּמבחן כּל כּך אכזרי, שאם לא נמצא בּקרבּנוּ את הכּוֹח לעמוֹד בּנסיון זה – יהיוּ נדוֹנים לכליָה כּל ההישׂגים הגדוֹלים שלנוּ אשר עליהם ידוּבּר בּקוֹנגרס ועליהם נתוּנה דעת הקהל הציוֹני.

מהלכת בּדיחה ציוֹנית שאפשר לפרש אוֹתה גם פּירוּש טרגי למצבנוּ. ההלצה מספּרת על מַטיף ציוֹני מוּבהק שכּל ימיו היה דוֹרש וּמתאר את כּל הטוֹב וההדר הכּלוּל בּשיבת ציוֹן. לאחר שנים רבּוֹת של הטפה זכה לעלוֹת ולראוֹת את ארץ־ישׂראל כּמוֹת שהיא, וּבשוּבוֹ לגוֹלה וּבחדשוֹ את הטפתוֹ פּתח ואמר: רבּוֹתי, אוֹתוֹ השקר הגדוֹל שהטפתי לכם בּמשך עשרים שנה, מתבּרר שאינוֹ אלא… אמת". אנוּ נוֹהגים לספּר בּדיחה זוֹ כּשדעתנוּ מבוּדחת עלינוּ. אלא שנראה לי כּי לגבּי מצב עניננוּ כּיוֹם צריכים אנוּ לנַסח את ההלצה הזאת ניסוּח אחר, ניסוּח מר ועצוּב. התעמוּלה הציוֹנית יש בּה לא רק חלוֹמוֹת ורוּדים, היא יוֹדעת גם לשוֹן של תוֹכחה ושל איוּמים. שנים רבּוֹת היינוּ אוֹמרים: אם לא נעשׂה זאת וזאת יהיה רע, ורע מאד. ניבּאנוּ לקטסטרוֹפוֹת, ניבּאנוּ למצב שבּא עכשיו על יהוּדי גרמניה, לחוּרבּן הכּלכּלי של יהוּדי המזרח. והנה בּאה המציאוּת ההיסטוֹרית היהוּדית, והיא אוֹמרת: אוֹתם המוֹראים, שאתם מַטיפי הציוֹנוּת אִיימתם בּהם על העם היהוּדי וּבעצמכם לא האמנתם בּהם (והראָיה – כּי לא הסקתם מאִיוּמיכם את המסקנוֹת הדרוּשוֹת) ואפשר חשבתם שזאת היא מליצה טוֹבה לשם תעמוּלה, ראוּ עכשיו והיוָכחוּ, שלא מליצה ריקה זאת, המציאוּת מרה ממנה. נזכּר אני בּדברי נחמן סירקין בּשעה שבּא לארץ וראה בּעיניו את המציאוּת של עבוֹדה זרה: “בּדברי התוֹכחה והזעם שלנוּ כּיוֹם יש אוּלי משוּם פּתוֹס של פּוּלמוֹס, אבל אוֹי לנוּ אם מחר יֵהפך זה לאמת”. והנה – האמת המרה הזאת בּאַתנוּ.

כּאן יוֹשבים אנשים הנמצאים בּתוֹך העבוֹדה המעשׂית למען ארץ־ישׂראל, רבּים מכּם היוּ כּבר בּארץ־ישׂראל. ואוּכל להגיד לכם בּגילוּי־לב, שאנוּ הוֹלכים וּמגיעים למצב זה שכּל הנבוּאוֹת השחוֹרוֹת שניבּאנוּ להם בּמר שׂיחנוּ – הוֹלכוֹת וּמתקיימוֹת. איני מדבּר עתה על האיוּמים לגבּי הגוֹלה. אלה נתקיימוּ יוֹתר ממה שניבּא הרצל וּממה שניבּא פּינסקר. אבל גם האיוּמים לגבּי הארץ הוֹלכים וּמתקיימים. אנחנוּ, ציוֹני ההוֹן הלאוּמי, ציוֹני הקרן הקימת, ציוֹני העבוֹדה העברית, היינוּ אוֹמרים השכּם והערב, שמבּלי אלה אין הציוֹנוּת ציוֹנוּת. והנה בּאים הדברים בּכל מוֹראיהם. שוּם אדם מאִתנוּ איננוּ מבקש להיוֹת נוֹאם פּסימי. לא מצמצוּם אפקינוּ אנוּ שוֹאבים את חיוּתנוּ. כּוּלנוּ חיים מזה שאנוּ שׂמחים לכל נצחוֹן חדש, לכל יהוּדי שבּא לארץ, לכל דוּנם קרקע שנוֹסף לנוּ. אבל יחד עם זה אי אפשר שלעצוֹם עין ולא נראה את הדברים כּמוֹ שהם, בּכל אכזריוּתם.

זכוּרים לנוּ בּציוֹנוּת כּמה ויכּוּחים גדוֹלים, והיוּ בּיננוּ דעוֹת שנחשבוּ לקיצוֹניוֹת, ואנשי־המעשׂה המתוּנים דחוּ אוֹתן, והנה בּאָה המציאוּת וּמאַשרת את דעוֹת הקיצוֹניוֹת הללוּ בּחריפוּת יתירה. לפני חמש־עשׂרה שנה, בּשנת 1920 היה ויכּוּח גדוֹל בּציוֹנוּת, הויכּוּח הראשון אחרי המלחמה. מתכּוון אנכי לויכּוּח בּועידת לוֹנדוֹן בּשאלת הקרקע. הקיצוֹניים שבּיננוּ אמרוּ: לא נגיע לעוֹלם לגאוּלת קרקע בּקנה־מידה הגוּן, אם לא נאמר לעצמנוּ: קרן קימת ורק קרן קימת. מוֹדה אני, שהתפיסה הזאת היה בּה מן הקיצוֹניוּת הנוֹעזה, היה בּה מן הנסיוֹן לוֹמר שנכריח את כּל העם היהוּדי להכּיר רק בּמכשיר אחד בּשביל הקרקע העברית בּארץ־ישׂראל. והיה משוּם סכּנה בּכך שאם העם לא ישמע לנוּ, אז גם אדמה לאוּמית לא תהיה לנוּ וגם אדמה פּרטית לא תהיה לנוּ. והנה התפיסה הקיצוֹנית הזאת נדחתה אז וניצחה התפיסה המעשׂית שאמרה: גם זה וגם זה. לכאוֹרה תפיסה ריאַליסטית בּיוֹתר, שלא התכּוונה, חלילה, להצר את צעדי הקרן הקימת (“אַדרבּא, תכניסוּ כּספים, ונגאל קרקע וּנספּק את הסנטימנט הלאוּמי ואת צרכי המתישבים מחוּסרי־הוֹן”). וּמאידך גיסא, התכּוונה שלא להחמיץ את השעה וּלאַפשר לבעלי־הוֹן להשתמש בּכספּם להרחבת רכוּשנוּ הקרקעי.

עכשיו, לאחר חמש־עשׂרה שנה, אנוּ יכוֹלים לבדוֹק לאוֹר הנסיוֹן את החשבּוֹן הזה. ונדמה לי שהחשבּוֹן יהיה עצוּב עד מאד. כּמוּת הקרקע שנרכּשה בּמשך הזמן הזה לא היתה גדוֹלה בּיוֹתר. היא היתה עלוּבה למדי. היא היתה עלוּבה למדי מצד שני הגוֹרמים, גם על ידי המכשיר הלאוּמי ועוֹד יוֹתר על ידי המכשיר הפּרטי. אוֹתוֹ המכשיר הפּרטי הבּלתי־מוּגבּל, שאינוֹ תלוּי בּהתנדבוּת וּבתרוּמוֹת, שבּוֹ תלוּ תקווֹת שהוּא יעשׂה גדוֹלוֹת בּענין זה, הוּא על כּל פּנים לא עשׂה גדוֹלוֹת, הוּא עשׂה רק קטנוֹת. וּכשתעיינוּ בּמפּת ארץ־ישׂראל תראוּ כּיצד פּעל הרכוּש הזה: בּכל מצב של סכּנה וּבכל שעה של מַשבּר כּאילוּ לא היה קיים, כּל אדמה שבּה לא היתה תקוה לרוַח מידי, אליה לא פּנה. וּכשנגלוּ לפניו אפשרוּיוֹת של רוָחים לא השגיח בּעניני האוּמה, לא דאג להפסד של ממוֹן ישׂראל, לא חשש להסגת גבוּל של הפּרט ושל הכּלל. לא זה בּלבד שהוּא הכזיב את התקווֹת ועשׂה מעט, אלא כּיצד פּעל? יוֹתר ממה שגאַל – גדר את דרך בּפני הגאוּלה, ועשק את ההוֹן העברי. חבל שאין לנוּ בּהנהלת הסוֹכנוּת וּבקרן הקימת שוּם מוֹסדוֹת של חקירוֹת מדוּיקוֹת, ואנחנוּ מוּכרחים לעמוֹד על הדברים רק מתוֹך הסתכּלוּת כּללית. אם נעשׂה חשבּוֹן בּאיזוֹ מידה עזרה הקניה הפרטית של הקרקע והרחיבה את הרכוש הלאומי ובאיזו מידה הכבּידה על גאוּלת הקרקע, בּאיזוֹ מידה בּיזבּזה כּסף יהוּדי וּבאיזוֹ מידה גרמה לדיוַלואציה של הוֹן יהוּדי, בּין ההוֹן הלאוּמי וּבין ההוֹן הפּרטי של היהוּדי העוֹלה, אזי אי אפשר לנוּ שלא נבוֹא לידי מסקנוֹת עצוּבוֹת. בּמידה שעשׂינוּ משהוּ יִקרנוּ את מחיר האדמה בּידינוּ, והבאנוּ לידי כּך שההוֹן שלנוּ שוה אוּלי העשׂירית ממה שהיה שוה.

אוֹתה השקפה של “גם זה וגם זה” היא שהביאה למיעוּט אמצעיה של הקרן הקימת, היא שמנעה את התנוּעה הציוֹנית מהעמיד את המכשיר הלאוּמי שלנוּ בּמקוֹם המגיע לוֹ, וגרמה לחוֹסר עזרה מצד הכּוֹחוֹת הציוֹניים המרכּזיים. וההפקרוּת והאנַרכיה בּשדה קניית הקרקע גרמוּ לא רק לכך שאנחנוּ מפסידים בּלי הרף הוֹן לאוּמי וּפרטי של עם עני ואביוֹן, אלא גם לידי תוֹצאוֹת עצוּבוֹת בּכמה שטחים של חיינוּ בּארץ. שׂאוּ עינים בּכל מקוֹם שתפנוּ ותראוּ מצבים קשים שוֹנים, ואם תשאלוּ למקוֹרם תמצאוּ שהוּא: מצבנוּ הקרקעי.

לכאוֹרה רוֹצים כּוּלנוּ להפנוֹת את העליה אל החקלאוּת, כּכל האפשר. רצוֹננוּ להקים חקלאוּת בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, חקלאוּת שלמה, ואם אי אפשר – חקלאוּת למחצה, חקלאוּת חצי־עירוֹנית, חקלאוּת בּקרבת העיר. ארצנוּ היא קטנה, ולכן שאפנוּ לחקלאוּת אינטנסיבית, וכאשר התחלנוּ לבנוֹת ערים קראנוּ להן ערי־גנים, אמרנוּ: לא נבנה כּאן גיטאוֹת, לא נחדש כּאן את עיירוֹת הגוֹלה. כּאשר בּאנוּ וראינוּ את חזוּת־פּניה של פּתח־תקוה, עם רחוֹבוֹתיה ללא עץ וּללא גינה, התבּיישנוּ ואמרנוּ: נבנה בּיד יוֹתר רחבה, נטע גנים, נדאג לצוּרת הערים. הבּיטוּ עכשיו ותראוּ איזוֹ צוּרה מקבּלת התישבוּתנוּ. ולא רק מפּני שהאטביזם היהודי נוֹטע את כּל היחסים הגלוּתיים בּארץ־ישׂראל, אלא מפּני שבּאמת כּבר אי אפשר אחרת. היה זמן שעמדנוּ עוֹד בּפרשת התישבוּת חקלאית על שטח של 150 דוּנמים למשפּחה. ואז היה לנוּ ויכּוּח גדוֹל בּדבר בּנין שכוּנוֹת־עוֹבדים סביב הערים. היוּ שאמרוּ: צריך לתת לכל אחד שני דוּנם וחצי. והיוּ שאמרוּ כּי צריך לבנוֹת על 10 דוּנם, ואם זהוּ בּלתי אפשרי הרי אסוּר לבנוֹת שכוּנוֹת כּאלה. והנה עכשיו כּשיש לנוּ כּבר שכוּנוֹת־עוֹבדים בּמקוֹם שיש אדמה לקרן קימת, אנוּ מתוַכּחים אם מוּתר לנוּ להשאיר למתישבים דוּנם או אנוּ חייבים, להצטמצם בּחצי דוּנם. ואנחנוּ יוֹדעים שבּחצי דוּנם לא תהיה חקלאוּת, וּפירוּש הדבר שהפּוֹעל העירוֹני ישאר פּוֹעל עירוֹני גמוּר. אבל מה נעשׂה? מחירי הקרקע, וחוֹסר אמצעים להמציא אדמה לעוֹלים שיבוֹאוּ, והשתוֹללוּת הספסרוּת מסביב, והיצר הרע השוֹלט כּיוֹם, וחוֹסר הבּטחוֹן שהאדם ישתמש בּקרקע רק לצרכי משק ושלא יהפוֹך את המגרש שלוֹ לענין של ספּקוּלציה – כּל זה מביא אוֹתנוּ בּהכרח לשכוּנוֹת־עוֹבדים של חצי דוּנם למתישב, ואוּלי נהיה חייבים להגיע אף לפחוֹת מזה. למעשה עוֹמדים כּבר בּבּתים משוּתפים בּשטח קטן יוֹתר.

דוּגמה שניה: דמוּת העיר. בּתל־אביב חי שליש הישוּב. ואם “ההתפּתחוּת” הזאת תימשך כּך, מי יוֹדע אם האחוּז של תל־אביב בּישוּב לא ילך ויעלה. בּעוֹלם הגדוֹל עדיין היהוּדים מתגאים בּתל־אביב. אוּלם אנחנוּ היוֹשבים בּתל־אביב יוֹדעים שתל־אביב הוֹלכת ונהפּכת לעיר מכוֹערת, לעיר ללא גנים וּללא ירק, לעיר של שלדי בּטוֹן, שאי אפשר לנשוֹם בּה, לעיר שאין בּה מגרשי־משחק לילדים, שאין בּה מגרשים ציבּוּריים. בּמצב זה של ספּקוּלַציה מטוֹרפת, של יוֹקר כּל שטח, שהיהוּדי שבּא מחוּץ־לארץ צריך להשקיע אלפים בּכדי להיוֹת בּעל־בּית קטן, בּמצב הזה הכרחי הדבר שהעיר הזאת תיהפך למה שהיא כּיוֹם, חסרת ירק, סגוּרה בּין חוֹמוֹת.

לא נקטתי אלא שתי דוּגמאוֹת מתוֹך רבּוֹת, שיש בּהן כּדי להוֹכיח כּי בּמוֹ ידינוּ יצרנוּ לנוּ מצב כּזה, המביא אוֹתנוּ בּהכרח לידי צוּרוֹת חיים שהן ההיפך ממשׂא־נפשנוּ. וּמה בּצע אם יבוֹאוּ אחר כּך אנשי תרבּוּת, אנשי אמנוּת, אוֹהבי טבע, ויצהירוּ שהילד היהוּדי צריך לגדוֹל בּטבע וּלהתחנך לחקלאוּת, ואנשי משק ילַמדוּ אוֹתנוּ כּיצד צריך לבנוֹת ערים ושכוּנוֹת. הלקח הטוֹב יבוֹא בּמאוּחר.

ואוּלי לוּכּסוּס הוּא שיהיוּ גנים בּתל־אביב, שלעיר העברית תהיינה ריאוֹת בּריאותֹ ושתהיה נשימה בּריאה לאנשי העיר. אוּלי אפשר להשלים עם כּך שארץ־ישֹראל תהיה כּוּלה אינדוּסטריה וכוּלה ארוּבּוֹת עשן, ועיקר אוּכלוֹסינוּ יהיה פּרוֹליטריוֹן עירוני בלי כל זיקה לקרקע. אך האם יהיה זה פרוליטריון עברי? ודאי כּבר הגיעה אליכם הבּשׂוֹרה הרעה, כּי מצב העבוֹדה העברית איננוּ טוֹב. אבל כּל כּמה ששמעתם בּענין זה לא עמדתם עדיין על האסוֹן הגדוֹל שהתחוֹלל על ראשנוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת האלה, שנוֹת פּריחה וגיאוּת בּנוּסח המקוּבּל.

היה זמן שהמוּשׂג הזה היה זר וּמוּזר לרוֹב הציוֹנים הטוֹבים. היה זמן שהכּרת ערך העבוֹדה העברית היתה רק נחלת יחידים. בּמשך יוֹתר מעשׂרים שנה השלימה הציוֹנוּת – מלבד יחידים בּוֹדדים – עם קיוּמוֹ של “אִכּר” יהוּדי הקיים על עבוֹדת בּני עם אחר. עד שסוֹף סוֹף התחיל רעיוֹן העבוֹדה העברית להיקלט בּתוֹך התנוּעה ונעשה כּמעט לדבר מוּסכּם וּמקוּבּל בּציוֹנוּת. וּבאמת הוּשגו הישׂגים חשוּבים: נוֹצר טיפּוּס של עוֹבד יהוּדי, שקוֹדם לא האמינוּ באפשרוּתוֹ. אבל בּינתים בּאה בּארץ “התפּתחוּת” חדשה והוֹכיחה לנוּ שכּיבּוּשנוּ זה איננוּ כּיבּוּש ודאי, שעדיין “עדין ודק” ושכּל רוּח, ואפילוּ רוּח מצוּיה, יכוֹלה לעקוּר אוֹתוֹ.

גם בּשאלת עבוֹדה עברית התנהל בּיננוּ לפני מספּר שנים ויכּוּח אידיאוֹלוֹגי. היוּ בּיננוּ אנשים שאמרוּ שאין תקוה לעבוֹדה עברית בּמשק הפּרטי. הרבּה פּוֹעלים חשבוּ כּכה. היוּ שבּיססוּ את ההשקפה הזאת בּמַסקניוּת מרוּבּה. (וילנסקי, למשל), הם אמרוּ כּי בּהתחשב עם יצר הבּצע של נוֹתן העבוֹדה וּבהתחשב עם האגוֹאיזם הטבעי שלוֹ, וּבהתחשב עם זה שאנוּ מוּקפים ים גדוֹל של עבוֹדה זוֹלה – אין תקוה לפּוֹעל העברי שימצא את מקוֹמוֹ קבע אצל המעביד העברי הפּרטי. בּשעתוֹ היה בּזה גם משוּם מליצה פּוּלמוֹסית חריפה. אבל הרצוֹן שלנוּ לבנוֹת וּלהאמין אמר לנו: אנחנוּ לא נקבּל את התיאורֹיה הקיצוֹנית הזאת; תבוֹא קליטת העליה מכּל מקוֹם, וגם מן המשק הפּרטי. ואמנם בּאוּ ימים והתפיסה המעשׂית הזאת כּאילוּ ניצחה. ראינוּ בּגידוּלה של תעשיה הבּנוּיה על עבוֹדה עברית וגם זכינוּ לראוֹת בּשרוֹן משק מטעים פּרטי על אדמה פּרטית בּחלקוֹ הגדוֹל, והוּא מתפּתח בּעבוֹדה עברית. גם לנוּ, לחסידי הקרן הקימת, לחסידי ההוֹן הלאוּמי, היה בּזה משוּם שׂמחה, כּי לא חפצנוּ בּנבוּאה השחוֹרה שניבּטה אלינוּ מתוֹך הפּרוֹגנוֹזה העיוּנית. אמנם הננוּ למוּדי נסיוֹן מר. אבל חפצנוּ להאמין שבּתנאים טוֹבים, בּלחץ ציבּוּרי מסוּים, יקוּם משק פּרטי חזק וקיים על עבוֹדה עברית. ראינוּ בּזה תקווֹת גדוֹלוֹת לעליה, והיא היתה הקוֹבעת בּשבילנוּ. והנה מה שנראָה לנוּ בּמשך מספּר שנים כּדבר איתן וּבטוּח התערער בּזמן האחרוֹן, והתערער בּצוּרה עמוּקה מאד ודוקא בּימים של גידוּל העליה, משוּם שעליה זוֹ תש כּוֹחה החלוּצי והכּבּוּשי. יש שעינם צרה בּעליה הזעוּמה של חלוּצים, והם חוֹשבים שמן הדין וּמן היוֹשר להפחית את מספּר הרשיוֹנוֹת הניתן עוֹד לחלוּצים, ואז יבוֹא הכּל על מקוֹמוֹ בּשלוֹם, והם חוֹשבים שזוֹהי השקפה “ציוֹנית”, הדוֹאגת בּמידה שוה ל“כל ישׂראל”. אבל הציוֹנוּת אין לה חשבּוֹן של שבטים וחשבּוֹן של מעמדות ואין היא מחלקת את החוֹבוֹת והזכוּיוֹת לפי קלַסיפיקציה שוֹלטת זוֹ. הציוֹנוּת מבקשת לדעת מי מַגשים את הציוֹנוּת וּמי איננוּ רוֹצה לעבוֹד בּה, מי רוֹצה ללכת לכּפר וּמי איננוּ רוֹצה. רק קבּלת חוֹבוֹת מסוּימוֹת מענינת את הציוֹנוּת וקוֹבעת את מתן זכוּיוֹתיה. וּבהרכּב זה של עליה כּמוֹ שהוּא עכשיו כּל כּך הרבּה פּיתוּיים לעוֹלה היהוּדי, שאין לוֹ הכרח ללכת לעבוֹדה ואין לוֹ הכרח לעבוֹד בּתנאים קשים ואין לוֹ הכרח ללכת לעבוֹד בּכּפר, בּמקוֹם שאין הוּא מקבּל אלא עשׂרים גרוּש ליוֹם. וּמאידך גיסא, המשק היהוּדי בּכל מיני סקטוֹרים שׂמח להתרוֹקנוּת שוּק העבוֹדה מעוֹבדים יהוּדים. בּמקוֹם להילחם בּממשלה שתתן לנוּ עליית עוֹבדים גדוֹלה, בּמקוֹם לשקוֹד על כּך שיהיה לנוּ הרכּב יוֹתר פרוֹדוּקטיבי של העליה, התחילוּ לפרוֹק את העוֹל. והתוֹצאה: בּמשך השנים האלה הפסדנוּ הרבּה פּוֹזיציוֹת עיקריוֹת. היה זמן ושטח גיאוֹגרפי מסוּים היה כּוּלוֹ יהוּדי – השרוֹן היה טריטוֹריה יהוּדית שלמה – אמנם לא על אדמת הקרן הקימת, כּי אם על אדמה פּרטית וּבהוֹן פּרטי (בּחלק בּעזרת הוֹן לאוּמי), אבל יהוּדי כּוּלוֹ. בּמשך זמן קצר נהפּכה מציאוּת זוֹ לדבר שהיה ואיננו. באבדן השרוֹן העברי יש לא רק הפסד של כּך וכך מקוֹמוֹת עבוֹדה שהיוּ ליהוּדים ואינם, של כּך משקים שהיוּ אתמוֹל משקים יהוּדים, והיוֹם כּבר אינם משקים יהוּדים, והם משמשים לנוּ עכשיו מקוֹר של סכּנוֹת פּוֹליטיוֹת לאֵזוֹר זה, שהיה אך לפני זמן־מה כּוּלוֹ יהוּדי. בּאבדן השרוֹן יש יוֹתר מזה. יש אבדן הבּטחוֹן, כּי עבוֹדה עברית בּמשק היהוּדי היא דבר של קיימא. אבד הבּטחוֹן בּהישׂגינוּ הלאוּמיים העיקריים. לפני זמן קצר עוֹד אפשר היה לוֹמר: אכן, יש מוֹשבוֹת שנתישנוּ ונסתאבוּ בּעבוֹדה זרה, יש מי שמאמין בּתקנתן ויש מי שמתיאש מהן ונוֹשא אוֹתן כּמכּה וּכחרפּה, אבל מעכשיו – מה שהוֹלך ונוֹצר עכשיו זה על כּל פּנים יהיה יהוּדי. האמוּנה הזאת ניטלה עכשיו בּהחלט וּבאכזריות גמוּרה, גם מה שיש היוֹם בּידנוּ אין בּוֹ בּטחוֹן שיתקיים בּידינוּ.

ואם סבוּרים אתם שאסוֹן זה אירע רק לחקלאוּת, שהיא מוּעדת לפוּרענוּת, ששׂכר העבוֹדה נמוֹך שם בּיוֹתר והפּוֹעל היהוּדי איננוּ להוּט ללכת לשם, הרי אתם טוֹעים. הנגע הזה הוֹלך וּמתפּשט בּארץ. תל־אביב איננה כּבר כּיוֹם עיר של עוֹבדים יהוּדים בּמאה אחוּז. יש ענפים, אמנם ענפים “נמוּכים”, כּמוֹ סַבּלוּת וכוּ', שלשם חדרוּ כּבר אלפי ערבים. ואם סבוּרים אתם שהתעשיה העברית בּטוּחה מפּני חדירת עבוֹדה עברית, אינכם אלא טוֹעים. לתעשׂיה העברית יש סקטוֹרים שוֹנים. יש תל־אביב, ישנה ירוּשלים וישנה חיפה וּלכל אחת מהן תנאים היסטוֹריים משלה. בּירוּשלים שלטה עבוֹדה ערבית תמיד והיא לא נדחתה משם וקיימת שם עד היוֹם הזה. תל־אביב היא היחידה הנמצאת בּמצב טוֹב למדי מפּני שתעשייתה קמה לאחר שהיה כּבר בּעיר ציבּוּר פּוֹעלים חזק וּמאוּרגן, שידע לשמוֹר על זכוּת עבוֹדתוֹ, אבל גם בּה יש כּבר פּינוֹת שחדרוּ לשם פּועלים ערבים. בּחיפה המצב מסוּכּן בּיוֹתר. העיר היא בּין־לאוּמית, ותעשייתה משמשת כּוֹח מוֹשך לערבי הסביבה וּליוֹצאי הארצוֹת השכנוֹת. לקרן הקימת יש בּמפרץ חיפה שטח קרקע הגוּן הּשביל פּיתוּח התעשׂיה. זהוּ אוּלי המקרה הראשוֹן בּארץ שהעם העברי יכוֹל היה להמציא שטח מספּיק לכל בּעל תעשׂיה מבּלי שזה יצטרך להוֹציא מכּיסוֹ סכוּם גדוֹל לרכישת קרקע. זוֹהי עזרה גדוֹלה לתעשׂיה. והנה כּמה עוּבדוֹת שבּעלי תעשׂיה אינם רוֹצים ליהנוֹת מאדמת הקרן הקימת והם הוֹלכים וּמשלמים מאוֹת פוּנטים לדוּנם למען תהיה האדמה קנינם הפּרטי. יש להם ודאי נימוּקים שוֹנים לכך. ואחד הנימוּקים הוּא: הפּחד שעל אדמת הקרן הקימת יהיוּ חייבים לעבוֹד בּעבוֹדה עברית. הם אינם אוֹמרים שאינם רוֹצים לעבוֹד בּעבוֹדה עברית. אבל כּבר פּוֹחדים מפּני ההתחייבוּת הזאת.

דברי אלה אינם ממַצים כּלל וּכלל את השאלה. לא התכּוַנתי בּהם אלא לציין כּי בּמשך השנתיים האלה, שהיוּ טוֹבוֹת לכאוֹרה מצד גידוּל כּמוּת האוּכלוֹסין היהוּדים, הוּפחתה יכלתנו הקרקעית, הוּפחתה האפשרוּת של התבּססוּת כּלכּלית בּריאה והוּפחתוּ האפשרוּיוֹת של עבודה עברית. בּמצב זה חוֹבה עלינו לחזוֹר לרעיוֹן, שנראה היה כּאילוּ עבר זמנוֹ, לרעיוֹן האוֹמר: בּטחוֹן בּעבוֹדה עברית וּבמשק עברי ישנוֹ רק על אדמת הקרן הקימת. לא בּלב קל אני מַסיק מסקנה זוֹ. אין אני שׂמח כּלל וּכלל לוַתר על הסיכּוּיים של ההוֹן הפּרטי. לגבּי כּל חזיוֹן בּעם היהוּדי וכל חזיוֹן בּציוֹנוּת, אנוּ שוֹאלים ראשית כּל: האם זה מגדיל את יכוֹלת הקליטה של ארץ־ישׂראל, מגדיל את האפשרוּיוֹת של העברת המוֹנים לארץ־ישׂראל? והפּוֹעלים לא פּחוֹת מאחרים, ואוּלי יוֹתר, שׂמחים לכל זרימה של הוֹן יהוּדי לארץ, אם אך אין זה הוֹן המַבריח משהוּ מן הארץ. וכל הוֹן יהוּדי, אם בחקלאוּת ואם בתעשׂיה ואם בּמסחר ואם בּסַפּנוּת, המוֹסיף עבוֹדה עברית בּארץ, אנחנוּ מקדמים אוֹתוֹ בּברכה. אבל מה נעשׂה והמציאוּת המרה בּאה ואוֹמרת לנוּ שנתרוֹפף הבּטחוֹן בּעבוֹדה הנעשׂית על ידי ההוֹן הפּרטי. ויש דאגה רצינית שההוֹן הזה לא יבגוֹד בּנוּ. וּלפיכך יש צוֹרך גם בּסיוּעוֹ של ההוֹן הלאוּמי וגם בּקוֹנטרוֹלה של ההוֹן הלאוּמי, בּכדי שההוֹן הפּרטי הזה ישמש למטרתוֹ, בּכדי שלא יֵהָפך להוֹן ספּקוּלַטיבי בּכדי שלא יֶהפך להוֹן המגָרש עבוֹדה עברית.

וּמצב זה מטיל על הקרן הקימת בּתקוּפה הקרוֹבה תפקידים יסוֹדיים. יוֹתר נכוֹן, מרחיב תפקידים קיימים. התפקיד האחד – שעסקנוּ בּוֹ עד עכשיו בּמידוֹת קטנוֹת, אפשר לוֹמר בּלי חשק, ועכשיו נצטרך להגדיל אוֹתוֹ – זהו: עזרה קרקעית לעוֹבד העברי למען יוּכל להתקיים בּמשק העברי, אדמה למחנוֹת ולשכוּנוֹת־עוֹבדים בּקרבת המוֹשבוֹת. בּחוּגי הפּוֹעלים לא נתלהבוּ לפּרספּקטיבה זוֹ של מגרש קטן של דוּנם או שני דוּנמים אוֹ חצי דוּנם לפּוֹעל היהוּדי למען ישאֵר כּל ימי חייו שׂכיר בּמשק הפּרטי. שאפנוּ לכך שכּל עוֹבד חקלאי יוּכל להגיע לאחר תקוּפה ידוּעה של עבוֹדה שׂכירה לעמידה בּרשוּת עצמוֹ כּחקלאי שלם. אוּלם התקווֹת האלה לא נתמלאוּ. הטֶמפוֹ של עבוֹדת הקרן הקימת לא הספּיק, ואי אפשר שיספּיק, לצייד כּל עוֹבד יהוּדי בּאדמה למשקוֹ. מאידך גיסא, גם בּחוּגי הנהלת הקרן הקימת לא שׂמחוּ כּל כּך לעבוֹדוֹת כּאלה, למתן קרקע למחנוֹת פּוֹעלים על יד המוֹשבוֹת, לשכוּנוֹת על יד המוֹשבוֹת. הפּרספּקטיבוֹת של “עמקים”, של עמק יזרעאל, של עמק זבולוּן, של עמק חפר, של עמק הירדן, של שטחים גדוֹלים מרוּכּזים עם נקוּדוֹת חקלאיוֹת שלמוֹת, עם משק חקלאי מגוּון וּמעוֹרב, משכוּ את הקרן הקימת הרבּה יוֹתר מאשר אוֹתה העבוֹדה העלוּבה של הקמת שכוּנוֹת בּקרבת המוֹשבוֹת, שעל פּי רוֹב מצריכה רכישת אדמה בּמחירים גבוֹהים מאד. אוּלם מה שעבר עלינוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת, ההתמוֹטטוּת הזאת של עמדוֹתינוּ, מכריח אוֹתנוּ להתיחס – לא אוֹמַר בּיתר רצוֹן, אבל בּיתר הכּרת ההכרח הגדוֹל בּאוֹתן הקניוֹת הקשוֹת והיקרוֹת והבּלתי־נוֹחוֹת, המיוּעדוֹת לבצר את העבוֹדה העברית בּמשק העברי. לעסקני הקרן הקימת אוֹלי אין בּזה משוּם בּשוֹרה. הפּרספּקטיבה של קניית אדמוֹת יקרוֹת בּמגרשים קטנים אינה כּל כּך מוֹשכת את הלב מבּחינה תעמוּלתית. אבל עלינוּ להכּיר שהתפקיד הזה של בּיצוּר העבוֹדה העברית בּמשקים העבריים עוֹמד בּמידה כּזוֹ בּמרכּז הציוֹנוּת וקוֹבע בּמידה כּזוֹ את אֳפי הישוּב העברי, ואוּלי גם את גוֹרלנוּ מבּחינת הבּטחוֹן ומהבּחינה הפּוֹליטית, שנצטרך להטיל עלינוּ תפקיד זה בּמלוֹא הכּרת חשיבוּתוֹ.

אין להניח כּלל כּיוֹם שאפשר להכניס עבוֹדה עברית בּאַמת־מידה רחבה למשק החקלאי היהוּדי הפּרטי בּלי עזרת הקרן הקימת. בּודאי שמעתם שבּמשך החדשים האחרוֹנים קיבּלה התאחדוּת האִכּרים מטעם הסוֹכנוּת היהוּדית 400 סרטיפיקטים בּשביל להעלוֹת עוֹבדים יהוּדים מטיפּוּס כּזה, שדעת התאחדוּת האִכּרים תהיה נוֹחה הימנוּ. עכשיו הוּבאוּ האנשים האלה. לכאוֹרה אפשר היה לחשוֹב: מצד אחד התאחדוּת גדוֹלה, עשירה ותקיפה המעוּנינת להוֹכיח סוֹף סוֹף כּי גם לה רצוֹן טוֹב ושהיא יוֹדעת להכניס עבוֹדה עברית בּמקוֹם שאחרים אינם עוֹשים זאת, וּמאידך גיסא, פּוֹעלים יהוּדים המוּחזקים כּבעלי תביעוֹת קטנוֹת יוֹתר מהפּוֹעלים המצוּיים בּארץ – ודאי אפשר היה לחשוֹב שהם יסתדרוּ בּלי עזרת הקרן הקימת, בּיחוּד לאחר שהתאחדוּת האִכּרים איננה מחסידי הקרקע הלאוּמי. והנה עוֹד בּטרם בּוֹאם וּלאחר בּוֹאם של העוֹלים הנ"ל, בּאה התביעה הנמרצת מצד התאחדוּת האִכּרים לקרן הקימת: הבוּ לנוּ קרקע! והתביעוֹת אינן קטנוֹת ואינן זולוֹת. ואני מספּר זאת לא למען הקטין את ערך התביעה. אין העוֹלים הללוּ אשמים שהמוֹשבוֹת העשירוֹת לא הקציבוּ שוּם שטחים לאִכסוּן העוֹבד היהוּדי. חוֹבתנוּ לעשׂוֹת זאת לגבּי העוֹלים הללוּ כּמוֹ לגבּי אחרים (לא פּחוֹת אבל גם לא יותר. לפעמים אני חוֹשש שמתוֹך כּבוֹד־יתר לתקיפים וּמתוֹך לחץ התקיפים סוֹבלים החלוּצים שלא זכוּ לחסוּתם של הנכבּדים. הייתי עד לעוּבדה, דבּמוֹשבה שבּה נמצאים פּוֹעלים מהסתדרוּיוֹת שוֹנוֹת והם מחזיקים שם מעמד ללא מגרש וּללא צריף, וסוֹבלים תלאוֹת רבּוֹת, בּאוֹתה מוֹשבה אל עמדוּ לבוֹא העוֹלים מטעם “התאחדוּת האִכּרים”, וטרם בּאוּ, וּכבר הוּקצב להם שטח הגוּן לבנינים. אבל זהוּ ענין לחוּד). הדרישה הזאת למחנוֹת ולשכוּנוֹת־עוֹבדים בּשביל פּוֹעלי המוֹשבוֹת תלך ותגדל, והקרן הקימת לא תוּכל להימנע מלטפּל בּזה, כּמה שלא יהיה קשה הדבר. היא לא תוּכל להשאיר מקוֹמוֹת העלוּלים לקלוֹט עבוֹדה עברית בּלי קרקע, וקרן היסוֹד לא תוכל להשאיר אוֹתם בּלי צריפים וּבלי עזרה סַניטרית.

התפקיד השני של הקרן הקימת לגבּי בּיצוּר העבוֹדה העברית זהוּ לסַפּק יוֹתר קרקע להתישבוּת בּצוּרוֹתיה השוֹנוֹת. צריך שהעוֹבד החקלאי יהיה לו הבּטחוֹן המוּחלט שלאחר מספּר שנים של עבוֹדה שׂכירה בּחקלאוּת תהיה לוֹ האפשרוּת להתנחל בּרשוּת עצמוֹ ותהיה לוֹ זכוּת–קְדימה לגבּי אחרים. וּמתוֹך הכּרה שהבּטחוֹן המוּחלט בּעבוֹדה עברית ישנוֹ אך ורק על אדמת הקרן הקימת, אנחנוּ צריכים לגשת גם לשאלוֹת ההתישבוּת הפּרטית. בּמשך השנים האחרוֹנוֹת נעשוּ בּענין זה נסיוֹנוֹת שוֹנים. היוּ שנים שאנשי ההתישבוּת הפּרטית לא פּנוּ כּלל לקרן הקימת, לא עלה כּלל על דעתם שיש להם ענין לנטוֹע פּרדסים על אדמה שאינה שלהם. שׂררוּ אוֹתם המוּשגים של בּעל־הבּית הקטן החוֹשב שגאוּלת הקרקע טוֹבה ויפה, אבל לא בּשבילוֹ. בּינתים האדמה מתיקרת. עכשיו ישנם רבּים המוּכנים לעשׂוֹת אתנוּ חסד וּלקבּל קרקע מקרן הקימת בשביל משק פּרטי. ואף על פּי שכּמוּת האדמה שלנוּ איננה מספּיקה ואף שאין ספק שיהוּדי העוֹבד בּארץ בּעבוֹדה חקלאית קוֹדם מבּחינה מוּסרית וּמבּחינה מעשׂית לכל יהוּדי אחר, הריני מוֹצא שהקרן הקימת מתוֹך רצוֹנה לנטוֹע וּלהרבּוֹת חקלאוּת בּארץ, מתוֹך רצוֹנה לאַפשר ליהוּדים מטיפּוּסים שוֹנים להשתרש בּחקלאוּת בּארץ־ישׂראל, מעוּנינת למצוֹא אפשרוּיוֹת וּלהקציב שטחי קרקע בּשביל יהוּדים בּעלי אמצעים, שהיוּ יכוֹלים אוּלי להסתדר בּאמצעים שלהם, מפּני שהיא יוֹצרת על ידי זה את הטיפּוּס הרצוּי של משק חקלאי על אדמה לאוּמית. תשווּ את אוֹתן החלקוֹת של הקרן הקימת שהקצבנוּ להתישבוּת פּרטית בּסביבות שוֹנוֹת, בּשרוֹן וּבעמק חפר, תשווּ עם כּל מה שנעשׂה בּשטחים האחרים ותראוּ מה רב ההבדל: גם שם ישנה עבוֹדה עברית, אבל היא לא תמיד מלאה, היא לא תמיד בּטוּחה. וגם בּמקוֹמוֹת המתימרים בּעבוֹדה עברית, אך בּא רגע של קוֹשי וּכבר חוֹדרת עבוֹדה זרה. כּמה וכמה חברוֹת חשוּבוֹת וּמכוּבּדוֹת, שנוֹצרוּ לכתחילה על יסוֹד של עבוֹדה עברית וחבריהן היוֹשבים בּחוּץ־לארץ שוֹלחים כּסף וּבטוּחים שהעבוֹדה של אדמתן היא עברית, מיד כּשמתהווה קצת קוֹשי בּדבר והעבוֹדה העברית נעשית שם חלקית אוֹ נדחית לגמרי. זהוּ ההבדל הגדוֹל בּין ההתישבוּת הפּרטית וּבין ההתישבוּת על אדמת הקרן הקימת. ההתישבוּת הפּרטית, אפילוּ כּשהיא נַעשית מתוֹך הרצוֹנוֹת הטוֹבים בּיוֹתר, זיקתה לעבוֹדה עברית נתוּנה להשפּעוֹת שוֹנוֹת. אין בּידינוּ שוּם כּוֹח ממלכתי שיקשר אוֹתה לצמיתוּת לעבוֹדה העברית, בּכל התנאים. עדין הדבר תלוּי בּרצוֹן טוֹב של המתישב, בּמתן תנאים נוֹחים, עדין “הבּרירה” תמיד בּידוֹ. מה שאין כּן על אדמת הקרן הקימת. אינני רוֹצה להשלוֹת אתכם ולוֹמר שהכּל בּענין זה על אדמת הקרן הקימת בּסדר. כּנראה, שגם החוֹק של הקרן הקימת איננוּ מספּיק. עוּבדה היא שגם בּאדמוֹת של הקרן הקימת ישנן ּפינוֹת המשתמטוֹת מעבוֹדה עברית! פּה הזכּרוּ את גדרה. אינני רוֹצה לדבּר על ענינים ששמעתי וקראתי ועינַי לא ראוּ. אבל אסוּר לנוּ להתעלם מן הרעוֹת אצלנוּ. בּמשך הזמן האחרוֹן עברתי בּשתי פּינוֹת של הקרן הקימת וראיתי במוֹ עינַי עבוֹדה ערבית. ראיתי זאת בּמוֹשב מַרמוֹרק, מוֹשב של תימנים, אנשי־עבוֹדה, בּני שבט יהוּדי שבּעצמו סבל כּל כּך מהעבוֹדה הערבית, ועכשיו זכה לאחר טלטוּלים וּתלאות לקבּל מן הקרן הקימת אדמה בּלב מוֹשבה וּבנינים נאים. עברתי וראיתי חוֹרשים ערבים. וּכששאלתי לוֹ לבעל המגרש מה פּשר הדבר אמר לי: כּלוּם אני יחידי? וּכלוּם בּעבוֹדוֹת אחרוֹת אין עוֹבדים כּאן ערבים? ולפני זמן בּיקרתי בּמפעל שהוּא מפעל חלוּצי, והקרן הקימת מסרה לוֹ שטח הגוּן בּעין יפה וּמצאתי שם פּוֹעל עברי אחד ויתרם ערבים. אינני רוצה לפרש בּשם, כּי עוֹדני מקווה שהקרן הקימת תדרוֹש את תיקוּן הדבר. ודאי יגידוּ שקשה להשׂיג פּוֹעלים עברים בּשביל מפעל זה, אבל בּשביל הקרן הקימת אין זה תירוּץ. מכּאן אנוּ למדים שלא די בּחוֹזה בּלבד. נחוּץ עוֹד משהוּ. נחוּצה גם עין פּקוּחה מצד הקרן הקימת. ודאי אין זה מן הדברים הנעימים לתבּוֹע, להעיר וּלהטיף מוּסר. אבל אין מקיימים משק לאוּמי על מתן חסדים בּלבד. הקרן הקימת חייבת לשקוֹד על כּך. והמתישב ידוֹע ידע שיש עין צוֹפיה, שאם לא כּן עשוּיוֹת הפּרצוֹת האלה להתרחב.

ועוֹד כּמה מלים על מה שלמדנוּ בּשנים אלה בּעניני קרקע. כּמוֹ שנתבּדוּ הרבּה תקווֹת בּענין העבוֹדה העברית, כּך גם נתבּדה הרבּה בּענין הקרקע. אנשים תמימים מאמינים בּתוֹם לבּם, שאם יהוּדי קנה קרקע בּארץ־ישׂראל וקיבּל קוּשאן, הרי האדמה יהוּדית לעוֹלם. בּאה המציאוּת והוֹרסת אמוּנה תמימה זוֹ. ידוּע לכם המעשׂה בּפּרדס של צֶרקוֹב בּלב מוֹשבה יהוּדית, בּלב נס־ציוֹנה, שנמכּר לערבים. מי שרוֹצה יכוֹל להתנחם בּכך שאין זה מן המעשים בּכל יוֹם, ושהדבר עוֹרר רוֹגז וכוּ'. אך בּאתמוֹספירה ידוּעה וּביחסים ידוּעים טבעי הוּא הדבר הזה. מי שמכּיר מוֹשבה זוֹ, שנבנתה לפני הרבּה שנים על ידי פּוֹעלים עברים, וּבלעה הרבּה כּסף ציוֹני, גם כּספּוֹ של חוֹלם החלוֹמוֹת מיכאל הלפּרין וגם כּספּי חיבּת־ציוֹן, וּמתישביה היוּ מבּין הפּוֹעלים של ימי הבּרוֹן, ועכשיו הוּצפה עבוֹדה ערבית והוּקפה אדמה ערבית – לא יתפּלא על שבּתוֹכה נתאַפשר מעשה צרקוֹב. וּמי שחוֹשב שאי זה אלא מקרה יחידי הרי הוּא טוֹעה. תוֹלדוֹת ההתישבוּת החקלאית והעירוֹנית בּארץ מספּרוֹת לנוּ כּמה מעשיוֹת מסוּג זה. תעברוּ על יד ה“מוֹסקוֹבּיה” בּירוּשלים ותדעוּ שהמגרש הזה היה פּעם שייך ליהוּדים, וכן המגרש שעליו עוֹמד עתה הבּנין האיטלקי הגדוֹל על יד מאה־שערים. וכן הבּנין הגדוֹל בּירוּשלים, בּרחוֹב אליעזר בּן־יהוּדה, שעבר מידי הכשרת הישוּב לידי יהוּדי פּרטי וּממנוּ לידי ערבי מעשירי ירוּשלים. וצפוֹנה מפּתח־תקוה על יד היקרוֹן יש פּרדס גדוֹל שנקרא לפנים פּרדס בַּרַג. היה שייך ליהוּדי עשיר שבּא לפני המלחמה לפתח־תקוה וכל כּך שׂמחוּ עליו ועל רכוּשוֹ. והנה הרכוּש הזה עבר לערבים. אין המקרים הללוּ כּל כּך בּוֹדדים. ויש שהם מסעירים את הישוּב, את הנעשׂה אין לוֹ תקנה. כּך היה גם בּמקרה צרקוֹב. אנשים פּיקחים מבטלים את דרכי מלחמוֹתינוּ על עבוֹדה עברית ואוֹמרים: מה ערך למשמרוֹת שלכם? והנה בּמעשה צרקוֹב היוּ משמרוֹת של אִכּרים, היוּ משלחוֹת וּמחאוֹת, ואף על פּי שעל אוֹתן המשמרוֹת לא קיטרגוּ ולא זילזלוּ בּהן – לא היתה השפּעתן יתירה ממשמרוֹתינוּ אנוּ. הוּתרה הרצוּעה!

לאוֹר כּל זה אי אפשר שלא נפקח את עינינוּ ולא נראה מחָדש את ערך אמיתיוֹתינוּ הראשוֹנוֹת. ואזי גם עבוֹדתנוּ למען הקרן הקימת תהיה אחרת. ענין הקרקע בּציוֹנוּת, שחוֹבבי־ציוֹן הבינוּ בּאוֹפן הפּשוּט בּיוֹתר, עדיין איננוּ מוּבן לא לחוּגים הרחבים של הציוֹנוּת וגם לא למנהיגי הציוֹנוּת. בּימים אלה היה בּארץ־ישׂראל אחד מחשוּבי ציוֹני אמריקה וגילה אצלנוּ אמריקה, שענין הקרקע הוּא חשוּב מאד. שמחתי לתגלית האמריקאית החשוּבה הזאת, שסוֹף סוֹף לאחר חמישים וחמש שנים מימי יסוּד ראשוֹן־לציוֹן אנחנוּ זוֹכים לקבּל הסכּמה מחוּגים חשוּבים על חשיבוּת ענין הקרקע.

מצד אחד, לא הוּבן ענין הקרקע; וּמצד שני, עד כּמה שהוּבן, הלכוּ הציוֹנים ועשוּ דברים על חשבּוֹן הקרן הקימת. אזכּיר רק דוּגמה אחת: את ענין קהיליית ציוֹן בּאמריקה. ציוֹני אמריקה אחרי המלחמה, בּימי וילסוֹן, פּיתחוּ תכניוֹת רדיקליוֹת מאד בּועידת פּיטבּוּרג. הם היוּ אז כּמוֹ עכשיו בּסטַדיה פּרוֹגרסיבית, אך לא עלה על דעתם לאסוֹף תרוּמוֹת הגוּנוֹת לקרן הקימת, כּי אם הלכוּ ויצרוּ מפעל קרקעי עצמאי והסבּירוּ לכל הציוֹנים הטוֹבים שהוּא יפתוֹר את כּל שאלוֹת הקרקע בּארץ־ישׂראל, לפי מיטב ההשקפוֹת הרדיקליוֹת של אמריקה, עם ה“סינגל טֶקְס” וכוּ'. התוֹצאוֹת ידוּעוֹת. וסוֹפוֹ של דבר, כּל עוֹל הדאגוֹת והסתבּכוּת וההפסדים נפל על הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, רוֹב הקרקעוֹת עברוּ אחר כּך לקרן הקימת, שהיתה צריכה לשלם, כּמוּבן, בּעד כּל ההוֹצאוֹת שקהיליית ציוֹן עשׂתה בּזמנה. זוֹהי רק דוּגמה אחת. יכוֹלתי להביא דוּגמאוֹת אחרוֹת מחברוֹת אחרוֹת וּמארצוֹת אחרוֹת.

עוּבדה היא, שעד עכשיו לא תפסה הקרן הקימת את מקוֹם הכּבוֹד הראוּי לה בּתנוּעה הציוֹנית. אין הכּוָנה להתחרוֹת עם איזוֹ קרן אחרת ועם פּעוּלוֹת ציוֹניוֹת אחרוֹת, אני מוּכן לדרוֹש גם פּעוּלוֹת ציוֹניוֹת נוֹספֹת על מה שאנוּ עוֹשים עכשיו. אבל שוּם פּעוּלה איננה צריכה להעמיד בּקרן־זוית את הקרן הקימת. עם כּל הכּבוֹד לקוּפסה וּלשיטות הפּעוּלה הקיימוֹת של הקרן הקימת אין אנחנוּ יכוֹלים להסתפּק בּזה. אינני רוצה להקטין כּלל את ערך הפּעוּ שאנחנוּ עוֹשׂים ואת חשיבות האמצעים הפשוטים, הקטנים, העממיים שלנוּ אני יודע שכּל פּרוּטה של הקרן הקיימת רווּיה רגש וּרווּיה נשמה, אנחנו יכולים להיוֹת גאים בּזה שיצרנוּ את הקוּפסה, שיצרנוּ את עבוֹדת הילדים בּעד הקרן הקימת. כּל אלה הם דברים יפים מאד. מבּחינת חינוּך העם הרי אלה דברים מצוּינים. אבל כּלוּם יתכן הדבר שבּאמצעים כּאלה תיגָאל קרקע? האפשר שתוּשׂג בּאוֹתם התנאים הפּוֹליטיים המיוּחדים ששׂוֹררים בּארץ, שגם הם מיַקרים את הקרקע, בּתנאים אלה, שה“סחוֹרה” הזאת היא בּידי המוֹכר סחוֹרת מוֹנוֹפּוֹלין, והמוֹכר יוֹדע שאנחנוּ מוכרחים לקנוֹת אוֹתה בּכל מחיר שהוּא, – אוּסישקין הִמשיל פּעם את אדמת ארץ־ישׂראל לרפוּאה שמשלמים בּעדה כּל מחיר שדוֹרשים – כּלוּם יתכן שבּתנאים כּאלה נוּכל לפתוֹר את שאלת הקרקע בּאוֹתן שיטוֹת הפּעוּלה שלנוּ הרגילוֹת?

וכאן אני בּא לשאלה שאיננה נוֹתנת לי מנוּחה. ואם כּי ידעתי שלא מעל בּמה זוֹ תיפּתר, אינני פּטוּר מלהעיר אוֹתה בּלי הרף עד שהמעשׂה הנדרש בּוֹא יבוֹא. ישנה טעוּת יסוֹדית בּכל הפּוֹליטיקה ההתישבוּתית שלנוּ, גם בּעניני הקרקע וגם בּעניני ההתישבוּת. אנחנוּ עוֹבדים כּאילוּ היוּ לפנינוּ עוֹד מאה אוֹ מאתים שנה לרכישת קרקע וּלהתישבוּת חקלאית. אנחנוּ עוֹבדים כּאילוּ מתוֹך אילוּזיה שיש לנוּ עוֹד מרחק של זמן ויש מרחב חפשי. רגילים אצלנוּ לוֹמר: יש לנוּ אמצעים – נעשׂה, אין לנוּ – לא נעשׂה. ואנשי־המעשׂה, אנשי הבּיזנס, בציוֹנוּת יצרוּ את ההשקפה המעשׂית: יש לך מזוּמנים תקנה אדמה, אין לך מזוּמנים – אַל תקנה. בּרוּך השם שהנהלת הקרן הקימת לא לגמרי נשמעה לשיטה הזאת, נשמעה בּמקצת וּמרדה בּמקצת. אילוּ היתה נשמעת לשיטה הזאת, לא היה בּידינוּ לא עמק יזרעאל ולא עמק חפר ולא מפרץ חיפה. כּל אלה, וגם שטחים אחרים, לא נרכּשוּ בּכספים שהיוּ מוּנחים אצלנוּ בּקוּפה, אלא בּהקפה, בּקבּלת עוֹל התחייבוּיוֹת קשוֹת לזמנים ארוּכּים. ואחרת אי אפשר היה. אני מאמין שהקרן הקימת תלך ותגדל משנה לשנה גם בּשיטוֹת פּעוּלתה הרגילוֹת, ואני מאמין שבּנינוּ וּנכדינוּ יכניסוּ לקרן הקימת יוֹתר ממה שאנחנוּ חוֹלמים על זה. אנחנוּ בּעצמנוּ רוֹאים איך הקרן הקימת הוֹלכת וּגדלה בּארץ־ישׂראל, והרי יש לנוּ שם רק ראשית ישוּב, וזה מבטיח לנוּ גדוֹלוֹת. אך מה בּצע אם בּעוֹד חמישים שנה תהיה לנוּ קרן קימת גדוֹלה ועשירה עם הכנסוֹת של מליוֹנים פוּנטים בּשנה, מה יהיוּ שוים אז, מה נוּכל לקנוֹת בּהם אז? ואוּלי תגוע אז הקרן הקימת מפּני שלא יהיה מה לעשׂוֹת בּכּספים האלה. בּכל העוֹלם הגדוֹל ידוּעה ההלכה שאין מקימים משק מהכנסוֹת המשק בּלבד. מקימים משק מכּספּי השקעה, ממלוה. אין שוּם עיר בּעוֹלם ואין שוּם מדינה בּעוֹלם הבּוֹנה את הרכּבוֹת שלה אוֹ את מסילוֹת־הבּרזל שלה אוֹ את מכוֹני ההשקאה מתקציבה היא, כּי אם היא מקימה אוֹתם על חשבּוֹן הדוֹרוֹת הבּאים. אין שוּם תנוּעה ממלכתית החוֹששת למַשכּן את הכנסוֹת השנים הבּאוֹת וּלהטיל עוֹל על הדוֹרוֹת הבּאים, לטוֹבתם, כּדי להציל אוֹתם וּכדי להכין את עתידם. ההכּרה הזאת צריכה לפעם בּלבּוֹת כּולנוּ, מנשיא הקרן הקימת עד העוֹבד בּמקוֹם הקטן בּיוֹתר: לא נוּכל לפתוֹר את שאלת הקרקע אם לא נוֹסיף לכל מכשירי האוֹסף שלנוּ, עם הגדלתם והרחבתם וּמלחמה בּעד זכוּיוֹתיהם, צוּרוֹת חדשוֹת שיאַפשרוּ לנוּ, על חשבּוֹן האוֹספים הבּאים, לעשׂוֹת פּעוּלוֹת ישוּביוֹת גדוֹלוֹת.

יש לי הכּרה עמוּקה שאם יעלה בּידינוּ לשנוֹת בּתנוּעה הציוֹנית את היחס לקרן הקימת וּלהעמיד את ענין הקרקע בּמרכּז הציוֹנוּת בּשביל התקוּפה הקרוֹבה, אז גם האוֹספים הרגילים שלנוּ יתנוּ הרבּה יוֹתר, מספּר העוֹבדים יגדל ויתחנכוּ עוֹבדים חדשים ונוּכל אז גם למצוֹא אמצעים אחרים בּצוּרוֹת אחרוֹת. אמנם אלה יהיוּ כּספים על מנת להחזיר, אבל הפּעוּלוֹת שיֵעָשׂוּ יגדילוּ את ההכנסוֹת, ויהיה בּמה להחזיר. אם ישוּבנוּ העירוֹני והחקלאי יגדל, יגדל גם כּוֹח־המוֹשך שלנוּ.

לא הייתי פּה בּויכּוּח ולא שמעתי כּמה דברים ואני מתאר לעצמי שיש הרגשוֹת פּסימיוֹת אצלנוּ לגבּי האפשרוּיוֹת של רכישת קרקע בּארץ. חפצתי לוֹמר דבר־מה מתוֹך התבּוֹננוּתי אני בזמן האחרוֹן, מתוֹך מסעי בּארץ והסתכּלוּתי. אין שוּם ספק שהפסדנוּ הרבּה בּמשך השנים האלה, הפסדנוּ בּמוּבן כּספי והפסדנוּ עוֹד יוֹתר בּמוּבן הגיאוֹגרפי. ישנם שטחים גדוֹלים שלפני זמן־מה יכלוּ לעמוֹד לרשוּתנוּ ועכשיו אין לנוּ כּל דריסת־רגל שם ואין לנוּ תקוה לחדוֹר לשם בּאיזה זמן. אמנם, כּציוֹני אינני מתיאש משוּם אדמה בּארץ־ישׂראל. אם לא נשׂג אוֹתה היוֹם נשׂיג אוֹתה מחר, ואם לא נשׂיג אוֹתה מחר נשׂיג אוֹתה בעוֹד עשׂרים שנה. אלה הם תנחוּמים לאוֹרך ימים. ואין זה קו למלחמה פּוֹליטית ריאַלית. לפני זמן־מה דוּבּר אצלנוּ על שטח, צפוֹנה ממפרץ חיפה עד הגבוּל הסוּרי, אחד השטחים היוֹתר יפים והיוֹתר יקרים בּארץ־ישׂראל. יכוֹלנוּ להשׂיג אוֹתוֹ אילוּ היתה לנוּ לפני שנתים, שלוֹש שנים הלוָאָה של מאה אלף לירוֹת. יכוֹלנוּ לרכּוֹש על ידי כּך עֶמדה בּעלת ערך כּלכּלי וּפּוֹליטי כּבּיר. זה היה מגדיל את ההינטרלַנד של מפרץ חיפה. הדבר הזה לא נעשׂה, לא היוּ אמצעים בּעין, לא היה מי שיתלהב לרעיוֹן הזה. רוֹב הציוֹנים ה“הגוּנים” ודאי אינם יוֹדעים גם את המקוֹם הזה. הגיאוֹגרפיה של ארץ־ישׂראל בּשביל רבּים מאתנוּ היא מתל־אביב ועד פּתח־תקוה וּרחוֹבוֹת. אנחנוּ החמצנוּ ונכנסוּ גרמנים, אלה שמכרוּ לנוּ בּקרבת תל־אביב דוּנם בּשמוֹנה מאוֹת לירוֹת ועכשיו הם קוֹנים את השטחים העצוּמים בּמקוֹמוֹת הנ"ל.

ואחרי כּל מה שהחמצנוּ עוֹד יש בּארץ שטחי קרקע לקניה, עוֹד יש מה לעשׂוֹת בּשביל הדוֹר שלנוּ, אוּלי דברים גדוֹלים יוֹתר מאשר עשׂינוּ עד עכשיו. רכישתם תדרוֹש מאמצים כּספּיים גדוֹלים והתאַמצוּיוֹת פּוֹליטיוֹת כּבּירוֹת. לא פּה המקוֹם לדבּר עליהם. חפצתי רק לרמז בּזה שעוֹד צפוּנים לנוּ בּמשך השנים הקרוֹבוֹת מפעלים קרקעיים גדוֹלים, שישמשוּ, אם לא היוֹם, הרי לאחר תקופה מסוּימת, רזרבה הגוּנה בּשביל התישבוּת גדוֹלה. הדבר הזה לא יֵעָשׂה אלא אם כּן יעלה בּידינוּ לפקוֹח את עיני העוֹלם הציוֹני וּלהראוֹת לפניו את כּל חוֹסר הבּסיס של העליה הנוֹכחית, וגם של ההתישבוּת הנוֹכחית, אם אין היא מלוּוה בּעבוֹדה קרקעית רצינית וּבעבוֹדה קרקעית לאוּמית. תפקידנוּ להוֹציא את ההכּרה הזאת מהחוּג המצוּמצם של אנשי הקרן הקימת ולעשׂוֹת אוֹתה לחלק אינטגרלי של דאגוֹת האֶכּסקוּטיבה ושל המשׂא־וּמתן בּועד הפּוֹעל הציוֹני ושל הכּרת טוֹבי האישים הציוֹניים. אזי נרכּוֹש לנוּ גם כּוֹחוֹת חדשים וגם אמצעי פּעוּלה כּאלה שעד עכשיו לא היוּ לנוּ ושאוּלי גם לא חלמנוּ עליהם.

(בּקוֹנגרס התשעה־עשׂר, בּויכּוּח הכּללי)

קוֹנגרס נכבּד! לחיים הפּרלמנטריים של העם הציוֹני מוּקדשים בּסך הכּל ימים ספוּרים פּעם בּשנתיים, ויש צער רב לראוֹת למַה מתבּזבּזים הימים האלה. לאנשים הבּאים מתוֹך המעשׂה הציוֹני יש צער רב לראוֹת בּמה אָנוּ כּאן מבלים את הזמן.

בּמה עסוּקה אוֹפּוֹזיציה אצלנוּ?

אינני מזלזל בּערך של אוֹפּוֹזיציה. אדרבּא, אני סבוּר שכּל מפלגת רוֹב יש לה צוֹרך בּאוֹפּוֹזיציה, שיש בּה כּדי להפרוֹת את החיים וּלגלוֹת פּינוֹת חבוּיוֹת בּלתי־נראוֹת לעין מפלגת הרוֹב. אכן, יש צוֹרך להיפּגש וּלספּר על מה שאנוּ עוֹשׂים, יש צוֹרך לבוֹא ולעשׂוֹת כּאן זה עם זה – ואפילוּ חבר עם מתנגד – את חשבּוֹן הנפש ואת חשבּוֹן המעשׂים. אדרבּא, יבוֹא כּל חלק ויספּר מה עשׂה וּבמה קידם הוּא את עניננוּ. אדרבּא, תבוֹא גם מפלגת מדינת היהוּדים וּתספּר בּאיזוֹ מידה קירבה אוֹתנוּ למדינת היהוּדים. וּבמקוֹם זה מקדישה האוֹפּוֹזיציה את זמנה בּעיקר ללעז, ללעז פּוֹליטי, ללעז סוֹציאליסטי וגם ללעז דתי, ואם בּקוֹנגרסים הקוֹדמים היתה בּעיקר האוֹפּוֹזיציה שוֹפכת את לבּה על מצבנוּ הפּוֹליטי וּמבּיעה את תביעוֹתינוּ לממשלה, אם בסגנוֹן נכוֹן אוֹ בסגנוֹן שאיננוּ נכוֹן, הרי בּזמן האחרוֹן “השלטוֹן” היחידי שכּנגדוֹ מתקוֹממת האוֹפּוֹזיציה זהוּ שלטוֹן הרוֹב בּציוֹנוּת.

לפני הקוֹנגרס בּא לידי מאמר שבּידח את דעתי. אחד ממנהיגי המפלגוֹת בּישׂראל, מר מאיר גרוֹסמן, הכריז בּעצם יוֹם הבּחירוֹת, כּי עייפנוּ מהמפלגוֹת הישנוֹת וּמהסיסמאוֹת הישנוֹת וּמהפּרוֹגרמוֹת הישנוֹת וּמהאישים הישנים ויש צוֹרך בּאישים חדשים וּבמפלגוֹת חדשוֹת וּבסיסמאוֹת חדשוֹת. וּמוּבן מאליו כּי האיש החדש בּעל הסיסמאוֹת החדשוֹת והפּרֹוגרוֹמוֹת החדשוֹת זהוּ מאיר גרוֹסמן, הוּא ולא אחר. שמענוּ את הסיסמאוֹת הללוּ והכּרנוּ בּיתר שׂאת את מַהוּתה של האוֹפּוֹזיציה שלנוּ, זוֹ שבּקוֹנגרס וזוֹ שמחוּץ לקוֹנגרס.

מהוּ התוֹכן הפּוֹליטי של האוֹפּוֹזיציה הזאת כּיוֹם? בּעינַי אין זה אלא סיכּוּן גוֹרלוֹ של שבט בּישׂראל, סיכּוּן מאמצי הבּנין בּזמננוּ. בּדרך דיבּוּר זה, לכאוֹרה אוּלטרא־פּטריוֹטי וּ“מדיני אמיתי”, על ענין הנוֹגע להצלתם ולגאוּלתם של יהוּדי גרמניה רוֹאה אני סגנוֹן בּלתי־ציוֹני, בּלתי־יהוּדי. אני אנוּס להיוֹת זהיר בּלשוֹני, כּי אני מרגיש עצמי אחראי לפעוּלוֹת אלה וּלגוֹרל שבט יהוּדי זה ואינני יכוֹל ליהנוֹת מ“חירוּת” הלשוֹן של מר גרוֹסמן. בּמשך כּל המרטירוֹלוֹגיה היהוּדית טיפּחנוּ בּקרבּנוּ את רגש הסוֹלידריוּת והכּרת שוּתפוּת הגוֹרל. ידענוּ שאסוּר לסַכּן גוֹרל יהוּדים, ידענוּ מה זה פּדיוֹן שבוּיים, ידענוּ מה זוֹ הצלת ממוֹן ישׂראל. עכשיו, בּתקוּפה זוֹ, שבּצדק השוה אוֹתה בּן־גוּריוֹן עם מסעי־הצלב ועם ימי חמֶלניצקי, מגלים אנשים, המתיימרים להיוֹת ציוֹנים פּוֹליטיים, הרגשוֹת שאין להן כּל קשר עם הרגשה ציוֹנית. רוֹצים להשתמש בּבימה הציוֹנית היחידה לא לשם החשת הגאוּלה, אלא לשם קיוּם מצוַת מחאָה. והלא כּל אחד ואחד מאתנוּ יש לוֹ עשׂרים בּמוֹת שנוֹצרוּ לשם מחאוֹת. כּשאני לעצמי הריני סבוּר שלגבּי קטסטרוֹפּוֹת עוֹלמיוֹת כּמוֹ מסע־הצלב וּכמוֹ גזירוֹת ת“ח ות”ט ויציאת אשכּנז עכשיו יש מן הגיחוּך בּענין המחאָה חסרת־המעשׂה; וּכשבּאה התנוּעה היחידה בּישׂראל, היחידה בּעוֹלם שיש בּידה מעשׂה כּל־שהוּא להצלת רבבוֹת נפשוֹת, ולא הצלה סתם אלא גאוּלה, גאוּלת ילדי ישׂראל, אשר בּמקוֹם שישמשוּ לבֵנים הנרמסוֹת בּטיט וּבדם יהָפכוּ ללבנים חיוֹת בּבנין החירוּת שלנוּ – נפגש מעשׂה רב זה בּחרפוֹת וּבזלזוּל. הלא זאת הפּעם הראשוֹנה בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת, למן הפּרעוֹת בּרוּסיה בּשנת 1881 בקישינוֹב ואוּקראינה, שארץ־ישׂראל יש בּידה, ולוּ גם בּמידה קטנה, לענוֹת על אסוֹן לאוּמי גדוֹל, יש בּידה אפשרוּת חלקית להציל חלקים חשוּבים של יהוּדי גרמניה, וּבמשך מספּר שנים אוּלי להציל את כּל אלה מהיהדוּת הגרמנית אשר ישארוּ בּחיים.

לקח יהדוּת רוּסיה – אַזהרה לנוּ

האם לא היינוּ צריכים ללמוֹד משהוּ לגבּי גרמניה מן הטרגדיה הרוּסית שלנו? הלא היינוּ עדים שחוּליה גדוֹלה נקרעה מישׂראל, היינוּ עדים לכך כּיצד נקרעוּ מיליוֹני יהוּדים מעל עמם, כּיצד החרימוּ לא רק את התנוּעה הציוֹנית אלא גם את לשוֹננוּ ותרבּוּתנוּ וכל ערכינוּ הלאוּמיים, והיינוּ עדים לכך כּיצד שוּלחוּ אנשים בּעווֹן קשר נפשי עם הציוֹנוּת לסיבּיר לפּוֹליט־איזוֹלַטוֹרים. האם לא נבין אנחנוּ מה רב הערך של שמירת שבט יהוּדי לבל ידח מאתנוּ?

כּשאני נזכּר בּיהדוּת הרוּסית מתכּוון אני לא רק להאשים משטר ידוּע וּמדינה מסוּימת, אלא להאשים את עצמנוּ, את כּוּלנוּ, שבּמשך כּל השנים לא נמצא בּנוּ אוֹתוֹ הלהט אשר ידחף אוֹתנוּ לכך שנעמיד לפנינוּ את חידוּש הקשרים בּינינוּ וּבין היהוּדים הרוּסים כּתפקיד פּוֹליטי חיוּני, וחשוּב לא רק בּשבילם, אלא גם בּשביל עתידה של ארץ־ישׂראל. זה לא נעשׂה עד היוֹם. לצערי רב. אֶכּסקוּטיבה הלכה ואֶכּסקוּטיבה בּאָה, וּדברים בּקוֹנגרס נאמרוּ, אבל עדיין לא הגענוּ לכך שדבר זה יֵעשׂה לסעיף פּרוֹגרמַתי בּעבוֹדתנוּ.

“אפּוֹטרוֹפּסוּת” של גרוֹסמן לתעשׂיה – מה טיבה?

בּמקוֹם שאעשׂה את רצוֹני ואדבּר על אוֹתם הצרכים הציוֹניים שבּשבילם נקרא הקוֹנגרס, אני מוּכרח בּלי חשק להשׂיג על דברי הלעז שנשמעוּ מעל הבּמה הזאת.

מר גרוֹסמן הכריז כּאן שהתעשׂיה בּארץ־ישׂראל נחנקת בּעֶטיוֹ של החלק הזה היוֹשב כּאן בּשׂמאל. גרוֹסמן רוֹצה לעשׂוֹת עצמוֹ טריבּוּן של התעשׂיה כּשם שחבריו שבּחוּץ עוֹשים עצמם טריבּוּנים של היהדוּת הדתית. אך האם מילאָה התעשׂיה בּארץ את ידי מר גרוֹסמן שידבּר בּשמה? מכּיר אני קצת את התעשׂיה שלנוּ, מכּיר אני את פּוֹלק, נוֹבוֹמייסקי, שנקר, רוֹטנבּרג, קרימנר ואחרים. לא פּעם בּאתי אתם בּקשרים ולא שמעתי מהם טענוֹת מסוּג זה. אינני זקוּק להביא את השקפוֹתיהם הם על ההסתדרוּת בּתוֹר גוֹרם חשוּב בּבנין הארץ. איננוּ זקוּקים להסכּמוֹת. אני תוֹמך את עדוּתי לא בּדיבּוּרים, כּי אם בּעבוֹדתנוּ המשוּתפת. אין זוֹ אידיליה, יש כּאן היאָבקוּת טבעית מתוֹך הגנתנוּ על עניני הפּוֹעל. התעשׂיה בּארץ הוֹלכת ונבנית על ידי בּוֹני־התעשׂיה ולא על ידי פּטפּטני התעשׂיה. וּבוֹני התעשׂיה יוֹדעים את ערך ההסתדרוּת בּמשק הארץ־ישׂראלי.

טכסיס ישן: משבּחים את השליח וּמלעיזים על

שוֹלחיו

נימה חדשה הוּכנסה לויכּוּח: הרבּה שבחים לנאוּמוֹ של בּן־גוּריוֹן, מפּי האדוֹנים שוַרצבּרד, שמוֹרק ואחרים. וּבצד זה: אמנם, דבריו של בּן־גוּריוֹן חשוּבים, אבל מעשׂיכם שלכם הם סתירה מוּחלטת להשקפוֹת הללוּ. אילוּ לא היתה בּחוּגי האוֹפּוֹזיציה שוֹלטת, בּמחילה מכּבוֹדכם, עם־ארצוּת לגבּי ענינינו, אילוּ ידעוּ שם לקרוֹא מה כּוֹתבים אצלנוּ ולשמוֹע מה מדבּרים אצלנוּ, היוּ יוֹדעים שדבריו של בּן־גוּריוֹן אינם דברי סטיה מדרך תנוּעת הפּוֹעלים. אלא סיכּוּם דרך, פּרי המעשׂים שיצרה תנוּעת הפּוֹעלים, אילמלא המעשׂים הללוּ והכּיבּוּשים שלנוּ לא היה יכוֹל בּן־גוּריוֹן להשמיע את המחשבוֹת שהשמיע כּאן.

מַטיפים לנוּ “אחדוּת”, מטיפים לנוּ “נגד שׂנאָה”, מטיפים לנוּ יחסי־עבוֹדה מסוּדרים. מר שמוֹרק בּא ללַמד: אסוּר לתת את נוֹתני־העבוֹדה ל“פוֹשעים”. יפה. ואפשר שעתוֹניו של מר שמוֹרק בּלבוֹב וּבירושלים, “הציוֹני הכּללי” ודוֹמיהם, הם בּיטוּיים השלמים של שלילת השׂנאה? ואם אסוּר שאִכּר מחרים יחָשב לפוֹשע ישׂראל, על אחת כּמה וכמה פּוֹעל עברי – מדוּע יהיה מוּצג יוֹם יוֹם ושבוּע שבוּע כּמחריב הישוּב וּפוֹשע ישׂראל? כּמה יפה הטענה הזאת נגד השׂנאה. ואוּלי יוֹאילוּ האנשים הללוּ הדוֹגלים בּשם האהבה לבדוֹק לאוֹרה את כּתיבתם ואת מעשׂיהם בּארץ וּבגוֹלה. אינני כּל כּך שלם בּרוּחי שאשלוֹל את השׂנאה בּכל מצב שהוּא. ודאי, אסוּר להפוֹך התנגדוּת חברתית לשׂנאה אישית. ואם ניסוּ פּה לוֹמר שהפּוֹעל בּארץ שוֹנא את נוֹתן־העבוֹדה, הרי זה לעז. מכּיר אני יחסים מסוּדרים בּאלפי משקים, אבל יש בּארץ שׂנאה ואינני מכחיש זאת. יש שׂנאָה למחרימים, יש שׂנאה למי שמביא משטרה שתאסור את משמרת העבודה העברית, יש שנאה למי שעל ידי פּוֹליטיקה מסוּימת מביא לידי קיצוּץ העליה (כּי תיאוֹריה זוֹ של עבוֹדה מעוֹרבת היא גוֹרם פּוֹליטי ממשי לצמצוּם העליה), יש שׂנאָה למי שרץ לממשלה ודוֹרש שתוֹציא חוֹק נגד משמרת עבוֹדה עברית. מה עשׂתה הציוֹנוּת הכללית נגד חזיוֹנוֹת כּאלה המרבּים שׂנאה בּישׂראל וּמחַדדים את היחסים בּישוּב, ואף את היחסים בּין האִכּר והנוֹער הציוֹני? מה עשׂיתם אתם בּכדי למנוֹע חזיוֹנוֹת אלה? הלא קראתם לברית נגדנוּ את כּל אוֹיבי העבודה העברית. עוֹד מכּיר אני רבּים מכּם, ציוֹנים כּללים, בּמצבים אחרים. מכּיר אני אנשים העוֹמדים וּמטיפים לנוּ מוּסר נגד “השׂנאה” הזאת, וּזכוּרני שהם נאמוּ פּעם נאוּמים אחרים. אני נזכּר בּבּוֹגרשוֹב, וּבמה שנאם בּחנוּכּת עין־גנים לפני עשׂרים וחמש שנים, על מחרימי העבוֹדה העברית, ואף אז היה ציוֹני כּללי.

אחדוּת – אך לא בּמחיר נפשה של הציוֹנוּת

רוֹצה אני לבאר קצת את ענין ה“אחדוּת” אשר בּשמה מדבּרים, כּיון שאנוּ רוֹצים בּאמת להקים את אחדוּת התנוּעה הציוֹנית. רוֹצה אני לוֹמר בּגילוּי־לב: יש תנאים לאחדוּת הזאת. מי שאיננוּ נוֹשׂא שֵם אחדוּת לאוּמית לשוא, הרי זה מתחייב למשהוּ. על עבוֹדה עברית כּבר דיבּרתי. והאוּמנם חוֹשבים אתם שאפשר לבנוֹת אחדוּת על קיפּוּח זכוּת הבּחירה, על יסוֹד צֶנז גבוֹה בּמוֹשבוֹת ועל שלילת זכוּת הבּחירה מאלפי דיירים־תוֹשבים בּעיר? כּלוּם תיתָכן אחדוּת אשר תעמיד מחוּץ לחיים הישוּביים אלפי אזרחים בּוֹנים בּארץ־ישׂראל? האפשר לדגוֹל בּאחדוּת ועם זה להתנקש בּחוּקת כּנסת ישׂראל? האם סבוּרים אתם שאפשר לתבּוֹע אחדוּת ועם זה לחתוֹר תחת אחדוּת הסתדרוּת הפּוֹעלים?

ועוֹד סיסמה יפה לכם: סידוּר יחסי עבוֹדה מתוֹך השפּעה לאוּמית עליוֹנה. רבּוֹתי, אוֹתי לא תפחידוּ בּסיסמה זאת. אני מוּכן לרדת לעוּמקה. אינני סבוּר שמרוּת לאוּמית היא ענין רק לפינוֹת צדדיוֹת של החיים בּציוֹנוּת. אדרבּא, לדעתי הסוֹציאליזם עצמוֹ הנהוּ בּטוּי מַסקני ושלם של מרוּת לאוּמית. בּמקוֹם שהמרוּת הלאוּמית איננה מזוּיפת, בּמקוֹם שהיא דמוֹקרטית בּאמת, שם חייבת כּל תנוּעה סוֹציאליסטית לתמוֹך בּה. אך כּיצד אתם רוֹצים לפתוֹר את ענין יחסי העבוֹדה? נדבּר על זה בּיוֹשר לבב: אתם הוֹלכים בּענין זה בּדרכי המפלגוֹת הריאַקציוֹניוֹת שבּעוֹלם. אתם לוֹקחים צימוּק אחד מכּל התסבּיך שבּיחסי־עבוֹדה, זה הקרוּי בּוֹררוּת חוֹבה, ואוֹמרים: בּבקשה מכּם, קבּלוּ נא את האִמרה הזאת. ואני אוֹמר: אין פּוֹתרים שאלוֹת גדוֹלוֹת כּאלה על ידי אִמרה החביבה משוּם מה עליכם. גם מי שמאמין בּתוֹם־לב בּבוֹררוּת־חוֹבה, אם הוּא אינוֹ מרבּה דברים בּעלמא, יוֹדע כּי בּוֹררוּת זוֹ אינה אלא הגג, אבל קוֹדם שמקימים את הגג מניחים את היסוֹד. סידוּר יחסי־עבוֹדה מַצריך יסוֹד רחב, ורק אחרי שמניחים את היסוֹד הזה יש טעם לדוּן על בּוֹררוּת־חוֹבה או על צוּרה אחרת שתוּסכּם. תארוּ לכם שתבוֹאוּ לחברת בּני־אדם המחוּלקים בּענינים אזרחיים ותגידוּ: למה אתם רבים, תמַנוּ שוֹפט. ואַל תמרוּ את פּיו. האם לא ישאלוּ האנשים אתכם: מהוּ המשפּט אשר על יסוֹדוֹ ישפּוט השוֹפט? האוּמה יוֹצרת את החוֹק ועל יסוֹד החוֹק הזה דנים השוֹפטים. ואם בּרצינוּת חוֹשבים אתם על תיקוּן יחסי עבוֹדה, אז תניחוּ בּיסוֹד הדבר את ההכּרה שהציוֹנוּת קוֹבעת חוּקת עבוֹדה ונכנסת לתוֹך כּל הענינים של שׂכר־עבוֹדה והגנת העוֹבד והגנת המשק. אך האם בּמימרה של שוּק, הטוֹבה להטפה בּחוּץ־לארץ, תבוֹאוּ לפתוֹר קוֹמפּלכּס של יחסים כּל כּך מסוּבּך כּמוֹ יחסי־עבוֹדה בּמדינה מתהווה? ועוֹד, מדוּע אני צריך להאמין לכם שאתם רוֹצים לפתוֹר שאלה זאת בּיוֹשר לבב? הלא תנאי קוֹדם לבוֹררוּת־חוֹבה היא נייטרליוּת – כּלוֹמר, לא להרכּין ראש בּפני התקיף. וּכלוּם יש לכם האפשרוּת ליצוֹר בּוֹררוּת נייטרלית של אנשים נייטרליים? הלא אתם נכנעים לכל התקיפים, הלא שמַטתם בּדרך את כּל המוּשגים הסוֹציאליים שבּהם התחילה הציוֹנוּת. אתם דוֹגלים בּשם הרצל וּמטיפים מוּסר בּשמוֹ ואבדתם את כּל התוֹכן הסוֹציאלי של הרצל ואתם רוֹצים שנסמוֹך עליכם ונמסוֹר את גוֹרל ההמוֹנים הנמצאים בּארץ, ואת גורל ההמוֹנים העוֹמדים לעלוֹת לארץ, לקוֹמץ אנשים שאין להם הכּוֹח הפּנימי להַווֹת כּוֹח נייטרלי בּניגוּדי המעמדוֹת בּארץ.

ואַתם, שלא טרחתם כּלל לחדוֹר לתוֹך סבכי היחסים הסוֹציאליים בּישוּב, מעלימים עין מזה שבּארץ הוֹלכת וּמתהווה תוֹרה של יחסי־עבוֹדה, אמנם לא תוֹרה שבּכתב, אבל שבּעל־פּה, תוֹרה שבּמעשה, של הסכּמי עבוֹדה. אם אין מתערבים מחרחרי ריב אנשים ה“שוֹברים” לשם פּרינציפּ, אם אין מחדדים בּמזיד את היחסים בּין פּוֹעלים לפוֹעלים – אזי מסתדרים יחסי עבוֹדה מתוּקנים בּארץ גם בּתעשיה וגם בחקלאוּת. אתם, מתוֹך תעמוּלה מפלגתית אוֹיבת לנוּ, מתוֹך הפחת ניגוּדים בּין פּוֹעלים וּפוֹעלים, אתם יוֹצרים אוֹתוֹ הפּחד ואוֹתה האַתמוֹספירה הנרגזת בּקרב היהוּדים בּעוֹלם, כּאילוּ אין בּארץ תנאים נוֹחים לגידוּל המשק. מסוּפּקני, אם יש בּעוֹלם תנוּעת פּוֹעלים, אשר תוֹך כּדי הגנתה על עניני הפּוֹעל ותוֹך כּדי המלחמוֹת שהיא מנהלת על זכוּיוֹת הפּוֹעל, היא בּעצמה מתלמדת וּמלמדת את הפּוֹעל לחרוֹד ולשקוֹד על עניני המשק העברי כּמוֹ שעוֹשה תנוּעת הפּוֹעלים העברית בּארץ.

הזוֹרע פּירוּד בּין פּוֹעלים – חוֹטא לציוֹנוּת

וּמתוֹך שאתם שוֹאפים לאחדוּת העם וּלהרמוֹניה, לא הסתפּקתם בּחידוּד היחסים בּדרך כּלל וּבחוֹסר כּל פּעוּלה ממשית בּשביל עבוֹדה עברית וּבשביל יצירת עוּבדוֹת שיש בּהן להיטיב את היחסים בּארץ, אלא בּאתם ועשׂיתם את המעשׂה הרב: הקימוֹתם אִרגוּן נפרד של פּוֹעלים. אני מדבּר כּאן בּשם כּוֹח ציבּוּרי כּזה שכּבר ראה הרבּה בּחייו ושמע את ההכרזה המפוּרסמת: “כּן, לשבּוֹר!” ושמע גם הכרזה שניה: “לחַלק!” והוּא איננוּ נבהל. סוֹף סוֹף מאמינה ההסתדרוּת בּעצמה וגם בּהגיוֹן ידוּע של חיי הארץ וגם בּהגיוֹן ידוּע של הפּוֹעל, ואפילוּ בּהגיוֹנוֹ של נוֹתן־העבוֹדה. אבל חוֹבתנוּ לאמוֹר לכם: אתם חוֹטאים בּזה חטא כּבד, חטא לפּוֹעל, חטא לציוֹנוּת. אתם חוֹטאים בּזה לפּוֹעל כּיון שאתם מפרידים בּין פּוֹעל לפוֹעל ואתם מחלישים את כּוֹח הפּוֹעל, אתם נוֹתנים תקווֹת בּלב המעבידים, מן המקוּלקלים שבּהם, שיוּכלוּ להשתמש בּזה לרעת הפּוֹעל, לקוֹמם פּוֹעל נגד פּוֹעל. אתם הוֹלכים בּאוֹתה הדרך המעוּרערה שבּה הלכוּ אוֹיבי הפּוֹעלים בּכל מקוֹם וּמקוֹם. ואתם חוֹטאים חטא כּבד לציוֹנוּת, מפּני שהציוֹנוּת מעוּנינת, ראשית כּל, בּשלוֹם פּנימי, ואין שלוֹם פּנימי אם אין שלוֹם בּין פּוֹעלים לפוֹעלים. הציוֹנוּת יוֹדעת שריב בּין פּוֹעלים לפוֹעלים הוּא מסוּכּן וּמזיק יוֹתר מאשר בּין פּוֹעלים וּבעלים. ההפרדה המלָאכוּתית הזאת היא חטא ציוֹני כּפוּל, מפּני שכּל אחד מכּם כּל כּמה שהוּא חדוּר קנאה וצרוּת־עין ושׂנאה לפּוֹעל, מוּכרח להוֹדוֹת (כּמוֹ שהוֹדוּ רבּים גם פּה) שתנוּעת הפּוֹעלים היא גוֹרם ציוֹני כּבּיר, גוֹרם מדיני, גוֹרם ישוּבי וגם גוֹרם תרבּוּתי. את הגוֹרם הזה אין בּכוֹחכם לבטל ושוּם כּוֹח אוֹיב לא יבטל אוֹתוֹ. והתנוּעה הציוֹנית מעוּנינת בּכך שהכּוֹח הזה יהיה גדוֹל כּכל האפשר. ואם מאמינים אתם שיש תוֹכן ציוֹני בּתנוּעתכם, הרי הייתם צריכים להימצא בּפנים ההסתדרוּת, כּדי להגבּיר את אָפיוֹ הציוֹני של הגוֹרם הזה.

איזהוּ מקוֹמם של הפּוֹעלים הציוֹנים הכּללים?

אחד הנוֹאמים כּאן בּא לתאר את הטרגדיה של הפּוֹעל מקרב הציוֹנים הכּללים הנמצא בּהסתדרוּת בּ“גלוּת”, כּביכוֹל, והוּא אמר שהפּוֹעל שאיננוּ נמנה על המפלגוֹת השליטוֹת בּהסתדרוּת העוֹבדים אין לוֹ אפשרוּת של עבוֹדה. אני מכחיש זאת בּכל תוֹקף, זוֹהי סחוֹרת אֶכּספּוֹרט מצוּינת. לפי אוֹתם היחסים השׂוֹררים בּגוֹלה בּין אגוּדת פּוֹעלים אחת לשניה וּלפי כּל היחסים השׂוֹררים בּקרב הרחוֹב היהוּדי בּגוֹלה, יאמינוּ לכם. אבל אנשים היוֹדעים את המצב בּארץ, גם בּקרב האנשים שלכם, לא יאמינוּ. רק לפני זמן קצר קראתי בּ“בוּסתנאי” מאמר של ציוֹני כּללי אחד, חבר התאחדוּת האִכּרים, שאינוֹ חשוּד, חס וחלילה, על תפיסה סוֹציאליסטית, והוּא העיד שהיחס בּהסתדרוּת לפּוֹעלים מבּין, “הציוֹנים הכּללים” היה לא רק לפי הצדק כּי אם גם לִפְנים משוּרת הדין. הוּא מסבּיר זאת בּרצוֹנה של ההסתדרוּת לקָרב ולמשוֹך כּוֹחוֹת נוֹספים. אך לא הנימוּק חשוּב, אלא העוּבדה. והעוּבדה היא, שגם אחרי ההכרזה של האִרגוּן המיוּחד, שהוּא ספק קיים וספק אינוֹ קיים, גם אחר זה נמצאים בּתוֹכנוּ יוֹתר פּוֹעלים מקרב הציוֹנים הכּללים מאשר אצלכם, הציוֹנים הכּללים. העזרה שניתנת על ידי המוֹסדוֹת העצמיים של הפּוֹעלים, על ידי בּנק הפּוֹעלים, על ידי קוּפּת־חוֹלים, השתדלוּתנוּ בּכל המוֹסדוֹת האחרים, גם בּקרן הקימת, בּשביל קרקע לטוֹבת גוּף זה אוֹ אחר של הנוֹער הציוֹני הכּללי, וּלטוֹבת מפעלי התישבוּת של הנוֹער הזה, כּל אלה יעידוּ שמצד עצם סידוּר החיים והשיתוּף בּעבוֹדה לא היתה מעוֹלם שוּם הפלָיה לרעה, וגם שוּם פּגיעה מבּחינה רעיוֹנית. בּהסתדרוּת העוֹבדים קיימים זרמים שוֹנים וּבין הזרמים הללוּ ישנם ניגוּדים לא קלים וישנם זרמים שאינם יוֹשבים על הספסלים האלה, וּביניהם וּביננוּ יש אוּלי ניגוּדים יוֹתר גדוֹלים מאשר בּיננוּ לבין הנוֹער החלוּצי מקרב הציוֹנים הכּללים. אף על פּי כן קיימים כּל החוּגים האלה בּהסתדרוּת העוֹבדים והם נלחמים על השפּעתם. אין שוּם חוּקה בּהסתדרוּת ואין שוּם תקנוֹת אשר יכבּידוּ על זרם חדש, אם יש לוֹ אידיאוֹת והשקפוֹת והמוֹנים, ויסגרוּ בּעדוֹ את הדרך וימנעוּ ממנוּ להבליט את עצמוֹ בּמלוֹא כּוֹח השפּעתוֹ.

אתם נוהגים לתאר את תנוּעתנוּ כּשעטנז, והראָיה, שיש לה דגלים שוֹנים והימנוֹנים שוֹנים, ואתם מבוֹרכים בּאחדוּת שלמה. אם אתם מפחידים את העוֹלם היהוּדי בּשם “האינטרנציוֹנל” השני, אשאל אתכם: האוּמנם להיוֹת ציוֹני וקפּיטליסט מוּתר מבּחינה ציוֹנית ולהיוֹת ציוֹני וסוֹציאליסטי אסוּר? לא רק אנחנוּ, גם אַתם, הציוֹנים הכּללים, חידשתם הימנוֹנים וּסמלים. לחרדי ישׂראל ישנה סימבּוֹליקה לאוּמית כּשרה, ציציוֹת, טלית וּתפילין ואתם לא הסתפּקתם בּסמלים אלה, בּאתם וחידשתם סמלים חדשים. ולא אמרתם שאתם גוֹזרים בּזה את האוּמה לשנים. ואם התנוּעה שלנוּ, שהיא למעשׂה יוֹצרת את העם האחד וּמקיימת את השׂפה העברית ואת התרבּוּת העברית, אם מתוֹך סיבּוֹת נפשיוֹת וסוֹציאליוֹת והיסטוֹריוֹת יש לה צוֹרך בּיצירת סימבּוֹליקה שלה, לוֹחמת וּמַרדנית יוֹתר, כּלוֹם תהפכוּ זאת לעילה בּשביל הפרדת העם לשנַים וּבשביל גזירת תנוּעת הפּוֹעלים לשנַים?

אחוּד וּפירוּד בּחינוּך

אתם מתארים אוֹתנוּ כּמפוֹררי החינוּך. אני רוֹצה לוָמר לזרם הציוֹני הכּללי: הנה אתם נלחמים בּעד אחדוּת החינוּך העברי. מה הפּרוּשה של “אחדוּת החינוּך”? אם פּירוּשה הוּא: לשוֹן אחת, מינימוּם של השכּלה אלמנטרית, היסטוֹריה של העם, קנינים עיקריים לאוּמיים, תנאים סַניטריים מסוּימים; כּלוֹמר, אם פּירוּש הדבר הוּא שקוֹמפּלקס שלם של עקרוֹנוֹת אנוֹשיים לאוּמיים יוּנח בּיסוֹד החינוּך, אם זוֹהי אחדוּת החינוּך, הרי אנחנוּ קנאים לאַחדוּת החינוּך. ועוֹד אַחדוּת החינוּך פּרוּשה: פּיקוּח אחד בּארץ, רשת אדמיניסטרטיבית אחת, בּעלוּת לאוּמית אחת. אבל אם אתם סבוּרים שאחדוּת החינוּך פּירוּשה קסרקט חינוּכי, שמישהוּ יבוֹא ויקבּע טיפּוּס אחד לכל יהוּדי הרוֹצה לחנך את ילדיו ויאמר לוֹ: “כּזה ראה וקדש”, הרי אנחנוּ שוֹללים אחדוּת שכּזוֹ. ההסתדרוּת אומרת: תהא כּל משפּחה יהוּדית רשאית לחנך את ילדיה בּאחד מסוּגי בּתי־הספר המאוּשרים מטעם הרָשוּת הלאוּמית העליוֹנה. עוּבדה היא, שמלבד הניגוּדים עם ה“אגוּדה” ועם האידישיסטים, אין לנוּ כּיוֹם הזה גם בּתחוּמי התנוּעה הלאוּמית אפשרוּת אוֹבּיֶקטיבית לקיים טיפּוּס של בּית־ספר אחד בּארץ.

היה זמן שהיה לנוּ בּית־ספר אחד. זה היה לפני היוֹת ההשׂכּלה ולפני הציוֹנוּת. זה היה בּית־הספר הדתי. ואילוּ קמה אז תנוּעה ציוֹנית, היה זה אוּלי בּטבע הדברים שמתוֹך שלטוֹן הדת בּישׂראל, היה מוּקם בּית־ספר דתי, בּטיפּוּס האחד והיחיד. אבל כּשבּאתם אתם, הציוֹנים, המשׂכּילים האֶפּיקוֹרסים, כּאשר הקימוֹתם את “בּית־הספר בּיפוֹ”, הכרזתם בּזה שבּתקוּפתנוּ אנוּ אין אפשרוּת לבית־ספר אחיד להתקיים. אתם הייתם הראשוֹנים לפרוֹש מן החדר, שהיה מקוּבּל בּאוּמה. ואתם יוֹדעים איזוֹ מלחמה גדוֹלה עוֹרר בּית־הספר שלכם וכמה זה הזיק בּשעתוֹ לחיבּת־ציוֹן. ולא נמנעתם מזאת. אינני מאשים אתכם על שעשׂיתם מה שעשׂיתם, אבל אני דוֹרש שלא תנהגוּ איפה ואיפה. אם יש בּידכם להתפּשר עם “המזרחי” וּלהקים בּית־ספר אחד משוּתף לכם ולוֹ, כּמוֹ שמַטיפים עכשיו כּמה אנשים חשוּבים, החרדים “על הדת”, כּעוֹרך ה“בּוּסתנאי”, למשל, ותהפכוּ את בּית־הספר הכּללי לבית־ספר דתי למחצה, בּבקשה, עשוּ. אוּלם אל תכפּוּ אוֹתוֹ על זוּלתכם. ואל תאשימוּ אתם את האחרים בּפילוּג, שאתם פּתחתם בּוֹ. כּשבּאוּ ד"ר בּוֹגרשוֹב וחבריו וניגשוּ להקמת הגימנסיה, היה מעשׂה זה פּילוּג אוֹ איחוּד? הגימנסיה מתחילה בּמכינוֹת בּגיל של בּית־ספר עממי. ואפשר אין זה פּוֹגע בּאַחדוּת ישׂראל משוּם שהגימנסיה נוֹעדה לבני אמידים היכוֹלים לשלם יוֹתר. אם אתם מתיחסים בּרצינוּת לאחדוּת החינוּך, אם אתם רוֹצים להגבּיר את התוֹכן המאַחד, עליכם להוֹדוֹת שבּמצב הזה של העם העברי, בּמצב זה של הישוּב קיימים זרמים בּוֹלטים בּעלי אוֹפי שלם הצריכים לבוֹא לידי בּיטוּי גם בּחינוּך. אנחנוּ, אנשי התנוּעה החלוּצית בּישׂראל, מעריכים מה שעשׂה בּית־הספר הכּללי שהיה לפנינוּ. יוֹדעים אנוּ מה עשׂה בּית־הספר הכּללי בּשביל הלשוֹן וּבשביל יצירת עצם הטיפּוּח של בּית־ספר חדש בּארץ. אבל התנוּעה הציוֹנית אינה מסתפּקת בּוֹ ואינה יכוֹלה להסתפּק בּוֹ, מפּני שיש לנוּ צרכים חלוּציים, ויש לנוּ צרכים חברתיים, מפּני שאנחנוּ מלמדים בּעין־חרוֹד וּבנהלל, וּמחנכים את הילד בּתל־אביב שילך לעין־חרוֹד וּלנהלל, וזה דוֹרש יוֹתר ארץ־ישׂראליוּת, יוֹתר חלוּציוּת ויותר חברתיוּת ממה שיש לבית־הספר הרגיל. ואילוּ היתה רק טוֹבת החינוּך לנגד עיניכם הייתם אוּלי מכּירים לנוּ טוֹבה על שאנחנוּ סוֹללים אוּלי דרך גם בּשביל בּית־הספר שלכם.

בּדבר אחד אני מסכּים לד“ר בּוֹגרשוֹב: גם אני שוֹלל את החינוּך המפלגתי. זרמים קוּלטוּריים, זרמים פּדגוֹגיים, חברתיים – כּן. בּעלוּת מפלגתית – לא. בּית־הספר אינוֹ צריך להיוֹת קנין של מפלגה, לא של מפּא”י ולא של “המזרחי” ולא של הציוֹנים הכּללים. ההוֹרים רשאים לבחוֹר את שיטת החינוּך בּשביל ילדיהם – בּמסגרת החוּקה הלאוּמית והפּקוּח הלאוּמי. כּמוּבן, הוֹרים בּאמת ולא הוֹרים מזוּיפים, לא “ארגוּן ההוֹרים בּמוֹשבוֹת” המוֹציא מהכּלל חלק של ההוֹרים ועוֹשׂה את החינוּך לקנין התקיפים בּמוֹשבוֹת. ארגוֹני הורים דמוֹקרטיים עם זכוּיוֹת שווֹת לכל ההוֹרים – זהוּ הפּרינציפּ שצריך להיוֹת מוּנח בּיסוֹד החינוּך בּארץ. ל“אחדוּת החינוּך” הקסַרקטינית, כּפי שאתם מבינים, לא יסכּים היהוּדי הדתי וגם לא הפּוֹעל. הוּא לא יסכּים למסוֹר את חינוּך ילדיו לידים שאינן נאמנוֹת עליו. אם זוֹהי מלחמתכם הרי זוֹ מלחמת־סרק, העלוּלה רק למרר את החיים לשוא. וּראוּ, קיימים בּארץ זרמים אוֹטוֹנוֹמיים של חינוּך, שוּם זרם אינוֹ חוֹשב לוַתר על האוֹטוֹנוֹמיה שלוֹ, בּאה הסתדרוּת העוֹבדים ואמרה: אנחנוּ מוּכנים לוַתר על זכוּיוֹת אדמיניסטרטיביוֹת מסוּימוֹת הנתוּנוֹת לנוּ, וּלהכליל את החינוּך שלנוּ בּתוֹך הרשת החינוּכית־האַדמיניסטרטיבית של כּנסת ישׂראל. בּמקוֹם לקבּל זאת בּשׂמחה פּצחוּ בּצעקה, וניתן “אוּלטימטוּם”: אוֹ שתבטלוּ את החינוּך שלכם אוֹ שתישָארוּ כּמוֹ שאתם כּיוֹם. מן האוּלטימַטוּם הזה “גזוֹרוּ” אפשר היה לראוֹת עד כּמה רצינית התביעה הזאת לאַחדוּת החינוּך מצדכם.

“חטאם” של המאוּרגנים ו“הבה נתחַכּמה” של

חסרי־האִרגוּן

ועוֹד פּרינציפּ אחד הוּכרז כּאן בּשם הציוֹנוּת הכּללית נגדנוּ. שיווּי־זכוּיוֹת של מאוּרגנים ולא־מאוּרגנים. פּרינציפּ נעלה: אל יקוּפח שוּם אדם מישׂראל, הגנה על האינטרסים של “סתם יהוּדי”. אך נבדוֹק נא את תכנה של האִמרה הזאת. מאימתי נעשׂתה התנוּעה הציוֹנית חסידה של חוֹסר ארגוּן? מאימתי נעשׂה חוֹסר־ארגוּן ראוּי לפרס בּעניני הציוֹנוּת? כּל ענין הציוֹנוּת בּנוּי על פּרינציפּ של אִרגוּן. בּא הרצל לעם מפוּזר וּמפוֹרד, לא “מאוּרגן” ואמר: התארגנוּ. כּל החטאים שאתם מוֹנים בּנוּ, הם ענינים של אִרגוּן ציוֹני. שמוֹרק אוֹמר: מה ערך לתכניוֹת חדשוֹת, להבטחוֹת להתישבוּת, אם – אוֹי ואבוֹי – “1800 איש יוֹשבים כּבר על האדמה”. מר שמוֹרק בּוֹכה על זאת. מוּטב היה אילמלא היוּ האנשים האלה כּוֹבשים וּמעבּדים את הקרקע, אלא מפוּזרים בּערים, ואת האדמה “שוֹמרים” למי שלא עלה עדיין לארץ־ישׂראל ולא התארגן להתישבוּת. אלה הם המוּשגים החדשים שאתם מחדשים בּציוֹנוּת. מי שהתארגן למען ארץ־ישׂראל, מי שהכשיר עצמוֹ, מי שעלה, מי שעבד בּחקלאוּת – הריהוּ מפסיד. אילוּ אתם, המקנאים בּכוֹח אִרגוּננוּ הייתם אוֹמרים: גם אנחנוּ נלך לארגן המוֹנים, הייתי אוֹמר: תבוֹא עליכם בּרכה. יש עם עברי גדוֹל, אנחנוּ כּינסנוּ מסביב לדגלנוּ חצי מיליוֹן שוָקלים, אירגנוּ וכבשנוּ חוּגים רחבים בּאמריקה וּבּפּוֹלין בּשביל ארץ־ישׂראל. ואם גם אַתם רוֹצים לעשׂוֹת זאת, בּבקשה. אבל מתוֹך חוֹסר הכּשרוֹן שלכם לארגן המוֹנים אתם בּאים בּשתי המצאוֹת. אתם אוֹמרים לנוּ: אתם כּבר אירגנתם את המכּסימוּם שיכוֹלתם לארגן. כּל השארית, שארית ישׂראל, לנוּ היא. זוהי המצאה אחת. וההמצאה השניה: בּמקוֹם להכּיר בּחשיבוּת עקרוֹן האִרגוּן בּשביל הציוֹנוּת אתם שוֹללים אוֹתוֹ מעיקרוֹ.

על הספסרוּת ועל עזיבת הכּפר

כּוּלכם חוֹצבים להבוֹת נגד הספסרוּת. איך תילָחמוּ נגדה בּלי אִרגוּן, ואיך תילחמוּ בּעד עבוֹדה עברית בּלי אִרגוּן? דיבּרתם כּוּלכם בּלב מר על התוֹפעה שהפּוֹעלים בּוֹרחים מהמוֹשבוֹת. אני כּל כּך שׂמח שהאדוֹנים הללוּ, אשר הם עצמם הלכוּ, כּידוּע, למוֹשבוֹת ושלחוּ הרבּה פּוֹעלים למוֹשבוֹת, הם הבּוֹכים מרה על שפּוֹעלים עברים עוֹזבים את המוֹשבוֹת. לא אשאל כּמה פּוֹעלים שלחתם אַתם למוֹשבוֹת, לא אשאל כּמה פּוֹעלים הכניסה מפלגת המדינה העברית בּמשך כּל ימי חייה למוֹשבוֹת. אוּלם אשאל אתכם, יוֹדעי הכּל: הידעתם שבּמשך הזמן של הבּריחה מהכּפר נוֹספוּ בּכל זאת לפי הסטטיסטיקה של המרכּז החקלאי 1600 פּוֹעלים עברים בּמוֹשבוֹת? אינני מרוּצה מזה כּלל. ההסתדרוּת החליטה לגַייס עוֹד 3000 פּוֹעלים בּשביל המוֹשבוֹת. הידעתם מאין בּאוּ אלה? האם אלה “סתם יהוּדים” בּוֹדדים, “קרוֹבים”? (אוֹתם הקרוֹבים שכּוּלכם נעשׂיתם חסידים שלהם, כּאילוּ בּנין הארץ דוֹרש קרוֹבים; דוקא לבּיל"וּיים לא היוּ קרוֹבים בּארץ, לאנשי העליה השניה לא היוּ קרוֹבים בּארץ, וּבכל זאת עשׂוּ משהוּ). אלה שהלכוּ למוֹשבוֹת והחזיקוּ מעמד בּמוֹשבוֹת בּתוך הפּרוֹספּריטי והקוֹניוּקטוּרה השׂוֹררת בּערים, הם פּוֹעלים מאוּרגנים, חברי הקיבּוּץ המאוּחד, “השוֹמר הצעיר”, הבּחרוּת הסוֹציאליסטית ודוֹמיהם, וגם תימנים. הפּוֹעלים התימנים בּארץ הם אלמנט חשוּב, וּתנוּעת הפּוֹעלים לפני 25 שנים, לפני שדרשה זאת ממנה התאחדוּת האִכּרים, שלחה את אחד מטוֹבי חבריה להעלוֹת פּוֹעלים תימנים. ההסתדרוּת עסקה בענין זה לא מעט, והתימנים יש להם אִרגוּנים משלהם, אך אם יש כּוֹח מאוּרגן, אני תוֹבע ממנוּ אחריוּת ציוֹנית. ואני שוֹאל את מר גלוּסקא, בּא־כּוֹח אִרגוּן מסוּים של התימנים, הצריך להיוֹת אחראי בּעד עבוֹדה עברית אצל התימנים, מדוּע בּשכוּנוֹת התימנים, על אדמת הקרן הקימת ישנה עבוֹדה ערבית?

עֶמדה מאוּחדת כּלפּי “המוֹעצה המחוֹקקת”

כמה מילים בּדבר המוֹעצה המחוֹקקת. לא מפּני שיש לי להוֹסיף על אוֹתם הדברים הבּרוּרים שדיבּר כּאן בּן־גוּריוֹן, אלא משוּם שנעשׂים מכּל צד נסיוֹנוֹת לסַלף את עמדתנוּ, כּאילוּ ציוֹנוּתם של הציוֹנים הכּללים מעוּנינת בּכך שהעוֹלם יראה את מפלגת הרוֹב בּציוֹנוּת כּאלמנט בּלתי־בּטוּח בּשאלה זו. ואני חשבתי לתוּמי שכּוּלנוּ מעוּנינים בּכך שלא יהיוּ כּאן שוּם ויכּוּחי דקדוּק בּענין המוֹעצה המחוקקת, אלא שתישָמע דעה אחת של הקוֹנגרס כּוּלוֹ שלא תרשה ליהוּדי להשתתף בּמוֹעצה המחוֹקקת, נגד רצוֹן הקוֹנגרס. יש, כּנראה, ציוֹנים שהבנתם המדינית היא אחרת, הם מעוּנינים להראוֹת שיש חלקים כּשרים הנלחמים “עד הסוֹף” ויש כּאלה שמחר יוַתרוּ. מזכּרים לנוּ את חטאנוּ שאמרנוּ, כּי רק על יסוֹד של שיווּי מוּחלט של שני העמים אפשר יהיה להקים מוֹסד מחוֹקק בּארץ. אינני מתחרט על פּיסקה זאת. בּויכּוּח הפּנימי על המוֹעצה המחוֹקקת בּתוך העם העברי נשמעוּ שלוֹש נוּסחאוֹת. הציוֹנים הכּללים אוֹמרים: אנחנוּ נסכּים למוֹעצה מחוֹקקת רק לאחר שנהיה רוֹב בּארץ. בּמסירת מוֹדעה זוֹ, שכּל זמן שאחרים מהַווים רוֹב אין אנוּ מסכּמים למוֹעצה מחוֹקקת, אלא כּשאנחנוּ נהיה רוֹב נסכּים, כּלוּלה פּסגת “החכמה המדינית”. כּלוּם יש לך הסבּרה פּוֹליטית טוֹבה מזוֹ? “אגוּדת ישׂראל” ניסחה את עמדתה בּהגדרה אחרת – ואני מזכּיר זאת לשבחה – שכּל זמן שלא ימָצא הסכּם והבנה גמוּרה בּין הם העברי וּבין העם הערבי אי אפשר ליסד את המוֹעצה המחוֹקקת. כּך אמרה מפלגה שאין לה שם של מפלגה ציוֹנית פּוֹליטית. בּאה מפּא“י ואוֹמרת: אמנם אין אנחנוּ מרוּצים מהמצב האדמיניסטרטיבי השׂוֹרר בּארץ, אין אנוּ חוֹשבים כּלל וּכלל ששלטוֹן גמוּר של הפּקידוּת האנגלית בּכל עניני הארץ הוּא המצב האידיאלי המבטיח את צרכי האוּכלוֹסים, אוּלם אנחנוּ שוֹללים כּל רפוֹרמה פּוֹליטית המתנקשת בּזכוּיוֹתינוּ ואיננוּ מסכּמים לשוּם רפוֹרמה שאיננה נוֹתנת לנוּ מחצית השפּעה, זאת אוֹמרת, אפשרוּת למנוֹע כּל התנקשוּת בּנוּ. הדברים ראוּיים לויכּוּח רציני. אבל נדמה לי שהמצב המדיני בּרגע זה מחייב הסכּמה מוּחלטת וּשלמה של כּל הקוֹנגרס ולא רצוֹן להוֹכיח למי שהוּא כּי " טוֹב אני מחברי”.

עת לבצע את המלוה הלאוּמי!

אילוּ היתה הנהגת הקוֹנגרס תלוּיה בּי הייתי מעמיד בּמרכּז הקוֹנגרס בּתקוּפה זו של עליה המוֹנית ושל חוֹסר כּל פּרוֹפּוֹרציה בּין עליית ההמוֹנים היהוּדים בּארץ־ישׂראל וּבין הקלטתם, את השאלה הישנה והחדשה תמיד: יצירת הוֹן לאוּמי גדוֹל, קוֹדם כּל לשם פּתרוֹן שאלוֹתינוּ הקרקעיוֹת ואחר כּך בּשביל פּתרוֹן שאלוֹתינוּ הישוּביוֹת. אוּלם, לצערנוּ הרב, אין דעתוֹ של הקוֹנגרס נתוּנה לשאלוֹת כּאֵלוּ. לקוֹנגרס יש תשוּקה וענין לכל מיני ויכּוּחים. אבל לא לפּרוֹבּלימוֹת הקוֹלוֹניזטוֹריוֹת שלנוּ.

הרעיון של המלוה הלאוּמי איננוּ חדש. בּודאי יש הרבּה אנשים הדוֹרשים לעצמם פַּטֶנט על הרעיוֹן הזה. הזכוּת הגדוֹלה תהא לא למי שידבּר על המלוה הלאוּמי, אלא למי שיעשׂה אוֹתוֹ. התקדמנוּ הרבּה לקראת המלוה הגדוֹל. התקדמנוּ על ידי מה שעשׂתה האכּסקוּטיבה, התקדמנוּ הרבּה על ידי המצב בּארץ־ישׂראל, על ידי מצב המשק שלנוּ, וגם על ידי גוֹרם חדש, שנוֹסף בּזמן האחרוֹן: שבּארץ־ישׂראל ישנם כּספים וישנה תביעה בּארץ שכּספים אלה “לא ילכוּ בּטל” ויוּשקעוּ בּמפעלי בּנין ויצירה. וּבכן, מבּחינת התנאים האוֹבּיֶקטיבים יש התקדמוּת מרוּבּה. והאֶכּקוּטיבה החדשה לא תקיים את תקווֹתינוּ אם בּמשך השנתיים הבּאות לא תַפנה את תשׂוּמת לבּה – מחוּץ לכל הפּוּלוֹת הנוֹרמליוֹת, להגדלת ההוֹן הלאוּמי – לגיוּס כּספּי אשראי לפתרוָן שאלוֹתינוּ הקרקעיוֹת וההתישבוּתיוֹת. זוֹהי דרישתנוּ הנמרצת.

בּין התביעוֹת: תחנת־מחקר כּלכּלית

ועוֹד דרישוֹת אחדוֹת יש לי לאֶכּסקוּטיבה הבּאה. מכּל צד מַרבּים לדבּר על יזמה כּלכּלית, על תעשׂיה וכדוֹמה. כּאן דיבּר בּן־גוּריוֹן על “חכמת ישׂראל” בּמוּבן החדש. ועלי לציין, לצערי, שבּחיינוּ המשקיים איננוּ מגלים חכמה זוֹ. עדיין לא יצרה התנוּעה הציוֹנית מכשירים רציניים כּדי שדברינוּ על הכּלכּלה לא יהיוּ פּטפּוּטים בּעלמא. לא ליד אֶכּסקוּטיבה ולא ליד הבּנקים ולא ליד האוּניברסיטה העברית אין לנוּ מוֹסד מחקר רציני שממנוּ נוּכל לקבּל תשוּבוֹת שקוּלוֹת על עניני משק, על עניני אֶכּספּוֹרט, תעשׂיה, מסים וּמכס. מן ההכרח שיוּקם סוֹף סוֹף המוֹסד הזה, לחקירה, למתן ידיעוֹת, להדרכה.

מוֹסד לביקוֹרת

כּמו ֹכן אני מצטרף לאלה שדרשוּ הקמת מוֹסד לביקוֹרת בּציוֹנוּת. אף על פּי שאני שייך למפלגת הרוֹב, הנני מעוּנין בּכל לבּי בּמוֹסד לביקוֹרת. כּל התנוּעה הציוֹנית מעוּנינת בּמוֹסד לביקוֹרת. אנחנוּ מעוּנינים בּאֵמוּן מוּחלט מצד העם, אנחנוּ מעוּנינים בּסדרים ישרים בּמוֹסדוֹת שלנוּ, אנחנוּ מעוּנינים בּעבוֹדה כּספּית ישרה וצוֹדקת וּבחשבוֹנוֹת מסוּדרים. אנחנוּ מעוּנינים בּכך שיוָצר אצלנוּ בּכל מחיר מוֹסד של קוֹנטרוֹלה שירכּוֹש לוֹ לעצמוֹ את האֵמוּן של התנוּעה.

קרן כּללית לחוֹסר־עבוֹדה

אני מוּכן להצטרף לכמה דרישוֹת של האוֹפּוֹזיציה. מר גרוֹסמן דרש מאת האֶכּסקוּטיבה שתיצוֹר קרן כּללית לחוֹסר־עבוֹדה. אני מצטרף בּכל לב לדרישה הזאת. אגלה סוֹד למר גרוֹסמן: זה כּבר כּמה חדשים שמצד הסתדרוּת הפּוֹעלים נדרשת האֶכּסקוּטיבה להבטיח סכוּמים שנתיים (מכּספּי הרזרבה של המלוה) לקרן כּללית בּפני חוֹסר־עבודה. אני רוֹצה לקווֹת שעל ידי זה שההסתדרוּת דוֹרשת זאת, לא תיפּסל עצם הדרישה אצל מר גרוֹסמן כּ“מפלגתית”.

אני מצטרף גם לדאגה הזאת לימים רעים היכוֹלים לבוֹא על הישוּב גם מבּחינת הבּטחוֹן, גם מבּחינת סידוּרים כּלכּליים מסוּימים, זה דוֹרש את התאמת החקלאוּת שלנוּ וּשאר עניני המזוֹנוֹת לצרכי כּלל הישוּב. היתה זאת דרישה תמידית של תנוּעת הפּוֹעלים. וּבזמן המלחמה הקוֹדמת עשׂינוּ משהוּ בּענין זה. וגם עכשיו דוֹרשת ההסתדרוּת שנכַוון את משקנוּ כּכה שיוּכל בּתנאים קשים לסַפּק את צרכינוּ אנוּ. אוּלם אני רוֹצה לוֹמר: גם דאגה לבטחון וגם דאגוֹת אחרוֹת מחַייבוֹת אחדוּת התנוּעה הציוֹנית, אחדוּת מפעלים, קוֹנטרוֹלה מוּחלטת שלה על הענינים בּארץ.

קוֹאַליציה – אך לא בּאֶכּסקוּטיבה בּלבד

אני מצטרף בּכל לב לאלה האוֹמרים שהמצב בציוֹנוּת מחייב קוֹאַליציה רחבה כּכל האפשר – קוֹאַליציה ישרה ונאמנה הרוֹצה לפעוֹל וּמוּכנה לפעוֹל יחד וּרחבה כּכל האפשר. אבל גם לי דרישוֹת לקוֹאַליציה הזאת, יהיה נא לכם אוֹמץ לדוּן על הדרישוֹת ההלוּ. קוֹאַליציה רחבה על שוּם מה? כּבר אמר בּצדק ד"ר גוֹלדמן שהוּא מאַחל לקוֹאַליציה רחבה שלא תהיה גרוּעה מהקוֹאַליציה הצרה – אני אַרשה לעצמי להיוֹת גם בּאוֹפּוֹזיציה למפלגתי וּלהנהגתי ואני דוֹרש מהקוֹאַליציה שבּחרתי בּה יוֹתר מאמצים וכמה וכמה דברים שלא נעשוּ בּמשך השנה הזאת. הנימוּק בּעד קוֹאַליציה רחבה הוּא: לשמוֹר על כּך שמלחמת הרעיוֹנוֹת אצלנוּ וּמלחמת האינטרסים שלנוּ לא יהָפכוּ למלחמת־אזרחים. אך אם זאת היא המטרה, אז צריך שהקוֹאַליציה לא תצטמצם בגוּף אחד של הנהלה הציוֹנית, כּי אם תקיף את כל השטחים. מה טעם לקוֹאַליציה בּאכּסקוּטיבה הציוֹנית, אם בּמוֹסדוֹת אחרים, חשוּבים מאד גם הם, הקוֹבעים את היחסים בּתוֹך בישוּב, אם שם אין קוֹאַליציה, אם שם יש קיפּוּח עם מלחמה מרה. מה טעם בּדבר אם, למשל, בּועד הלאוּמי ישנה קוֹאַליציה בּיננוּ וּבין “המזרחי” וּבאוֹתוֹ זמן יוֹשב בּא־כּוֹח “המזרחי” בּעיריית תל־אביב וחוֹתר תחת זכוּיוֹת הפּוֹעל העברי וּמפיץ שׂנאה וּמקפּח את זכוּת הבּחירה של הפּוֹעל לעיריה? האוּמנם לזה תיקָרא קוֹאַליציה? התיתכן קוֹאַליציה בּציוֹנוּת המניחה מקוֹם לחתירה תחת כּנסת ישׂראל? אנחנוּ שוֹאפים בּכל לב לקוֹאַליציה רחבה. אבל היא מחַייבת שהאֶתיקה של קוֹאַליציה והפּרוֹגרמה של הקוֹאַליציה תתפּשט על כּל שטחי החיים בּארץ, על כּל אוֹתם השטחים שהציוֹנוּת משפּיעה שם.

תנאים להרחבת הקוֹאַליציה

היסוד הראשון של קוֹאַליציה הוּא הוֹדיה בּזכוּת אזרח לכל יהוּדי בּארץ־ישׂראל, הפסקת הקיפּוּח של זכוּיוֹת יהוּדיוֹת בּערים וּבמושבוֹת.

זכוּת אחת ליהוּדי גם בציוֹנוּת, גם בּכנסת ישׂראל, גם בּעירית תל־אביב וגם בּמוֹשבוֹת.

ואחדוּת בּשאר השטחים. אחדוּת החינוּך והפסקת הדצנטרליזציה. כּבר הסבּרתי: לא אחדוּת של קסרקטין, כּי אם מַכּסימוּם האפשרי בּתנאים הקיימים. ואחדוּת בּשאר השטחים החשוּבים בּשביל גוֹרל הציוֹנוּת; אחדוּת של הפּוֹעלים בּארץ, שקידה מאוּחדת על עניני שלוֹמנוּ וּבטחוֹננוּ בּארץ.

בּקוֹאַליציה הזאת נדרוֹש ארגוּן הסתדרוּת ציוֹנית אחידה בּכל הארצוֹת, למען תהיה הזכוּת לכל יהוּדי, בּין שהוּא בּן מפלגה וּבין שאיננוּ בּמפלגה, להשפּיע בּכל עניני הציוֹנוּת, לבחוֹר בּכל מי שהוּא רוֹצה, להצטרף לזרם בּרגע שהוּא רוֹצה וללכת ממנוּ בּשעה שהוּא רוֹצה.

פּה דיבּרוּ בּאירוֹניה על האפקים שפּתח לפנינוּ בּן־גוּריוֹן. נמצא חכם אחד בּין הנוֹאמים שקרא לזה “ליציטציה”. מעַנין שדוקא אלה שכּל עבוֹדתם בּציוֹנוּת היתה להתחרוֹת זה בּזה, מי יכוֹל “להבטיח” יוֹתר וּלהתפּאר לפני יהוּדים תמימים כּי להם יש “מטרה סוֹפית”, כּי בּכיסם מוּנחת מדינת היהוּדים, דוקא אלה מלגלגים עכשיו עלינוּ על שאנחנוּ, בּתוֹר סיכּום של מעשׂים, בּאים להתווֹת דרך לזמן ארוֹך. מי שמדבּר כּך כּמוֹ שדיבּרוּ המלגלגים, סימן שאיננוּ ראוּי ואיננוּ מסוּגל לראוֹת אחרת. וּמי שיצר עד עכשיו את העמדוֹת הציוֹניוּת יכוֹל, מבּלי לדבּר על “מטרוֹת סוֹפיוֹת”, להתווֹת דרך פּעוּלה לשנים הבּאוֹת.

לכל אלה המפחידים את התנוּעה הציוֹנית בּשלטוֹננוּ, בּגידוּלנוּ וּבריבּוּינוּ, אני רוֹצה לאמוֹר שתים־שלוֹש מלים של גילוּי־לב. אין עיננוּ צרה בּכם ונשׂמח אם יקוּם “המזרחי” ויארגן את היהדוּת הדתית, ואם יקוּם “הפּוֹעל המזרחי” ויכבּוֹש המוֹנים גדוֹלים לעבוֹדה ולחלוּציוּת בּשם רעיוֹן הדת והעבוֹדה, אם הציוֹנים הכּללים ימצאוּ המוֹנים ויאַרגנוּ אוֹתם. אבל אַל תזלזלוּ אתם בּגידוּלנוּ ואַל תקטינוּ את ערכּנוּ, ולא רק מתוֹך הכּבּוּשים המעשׂיים והישוּביים שלנוּ. תחטאוּ לאמת אם לא תכּירו כּי נתוּנים מאמצינוּ להקמת סוּכּת ציוֹן הנוֹפלת. ואנחנוּ מעיזים לאמוֹר, שאנחנוּ הוֹלכים להקים את סוּכּת ציוֹן הנוֹפלת.

מה הציוֹנוּת דוֹרשת היוֹם הזה מן העם היהוּדי

אוֹהבים להזכּיר אצלנוּ ימים מלפנים, כּשההסתדרוּת הציוֹנית היתה בּמלוֹא תפארתה. מה נדרש אז מהיהוּדי? מה היוּ אז האינטרסים של היהוּדי בּציוֹנוּת? הציוֹנוּת הכּללית דיבּרה בּשם האוֹרגַניזציה וּבשם המשמעת. הזקנים שבּיניכם יזכּרוּ כּיצד נלחמוּ אז על רעיוֹן האוֹרגַניזציה הציוֹנית, הם יזכּרוּ את מלחמת אוּסישקין על כּוֹח אוֹרגניזציה ועל תקיפוּתה. אבל בּינתים קרוּ כּמה וכמה דברים, וחלקים שלמים כּאן שהכּירוּ שאוֹרגניזציה זאת עוֹבדת מתוֹך חוּקים פּנימיים בּשביל יצירת עבוֹדה, התישבוּת ועַם עוֹבד בּארץ התקרבוּ לתנוּעה הזאת. ועכשיו אנחנוּ רוֹאים את ההסתדרוּת הציוֹנית בּחוּלשתה. הגיעה השעה – המצב הפּוֹליטי מחייב והאנַרכיה הישוּבית בּארץ מחייבת זאת, – לבוֹא וּלהקים מחדש את המכשיר של הרצל, שיהיה מכשיר בּעל כּוֹח, בּעל יכוֹלת, בּעל ערך בּשביל כּוּלנוּ, גם בּשביל השליטים וגם בּשביל האוֹפּוֹזיציה, שהעם העברי, גם אוֹיבנוּ וגם הכּוֹחוֹת מבּחוּץ ירגישוּ כּי לפניהם עַם מאוּרגן. בּדרך זוֹ אנחנוּ הוֹלכים, בּה אנוּ מחנכים את ההמוֹנים וּבה אנוּ רוֹצים להדריך את התנוּעה הציוֹנית בּמידה שהיא נשמעת לנוּ.

“מכַנס האדמה העברית”

בּהיסטוֹריה של רוּסיה מסוּפּר כּי ימים רבּים היה העם הרוּסי מפוּזר וּמפוֹרד לכמה נסיכוּיוֹת וּשבטים ושלטוֹנוֹת קטנים, עד שקם מלך אחד בּמוֹסקבה ואִיחד את כּל הנסיכוּיוֹת הללוּ למדינה אחת, הוּא זכה לכך שקראוּ לוֹ בּהיסטוֹריה הרוּסית: “מכַנס האדמה הרוּסית”. זהוּ התפקיד ההיסטוֹרי שנפל בּחלקנוּ, הפּוֹעל בּציוֹנוּת רוֹצה להיוֹת “מכַנס האדמה העברית”.

(בּקוֹנגרס התתשעה־עשׂר)

רבּוֹתי, בּבוֹאי לפתוֹח בּקוֹנגרס הי“ט ויכּוּח בּשאלוֹת הפּעוּלה התרבּוּתית אי אפשר לי שלא אַעלה בּזכרוֹני את גוֹרל הלשוֹן העברית ושאלוֹת התרבּוּת בּקוֹנגרסים הקוֹדמים. היוּ ימים שהדוֹבר עברית בּקוֹנגרס מספּיק היה לוֹ שבּפרוֹטוֹכּוֹל הקוֹנגרס ירָשם – בּמקוֹם מסירת תוֹכן הדברים – “שפּריכט העבּרעאיש”. הרוֹשם לא היה זקוּק לעברית, ולא נדרש ממנוּ שירשוֹם גם את הדברים האמוּרים עברית. עצם הדיבּוּר העברי היה מן הדברים האֶכּסוֹטיים שבּהם הצטיין הקוֹנגרס כּמוֹ תרבּוּש, כּאיצטלה מזרחית ודוֹמיהם. והדוֹבר עצמוֹ התכּוון בּעיקר להפגנה לשוֹנית. והיוּ ימים שהקוֹנגרס שלנוּ ידע את מלחמת ה”קוּלטוּרה", אוֹתה מלה לוֹעזית בּלתי־מוּבנת וּמטילה אֵימים. והדברים הגיעוּ לידי כּך שסיעה שלמה, “הפרַקציה הדמוֹקרטית”, יצאה פּעם אחת דמוֹנסטרטיבית מהאוּלם בּגלל עלבּוֹנה של הקוּלטוּרה. ואחר כּך בּאוּ אמנם ימים שחברי “הפרקציה” נעשׂוּ קברניטי התנוּעה הציוֹנית, אך לידי שינוּי כּל־שהוּא בּעבוֹדה התרבּוּתית של ההסתדרוּת הציוֹנית לא הביאוּ. והיוּ אחר כּך קוֹנגרסים, שנתקבּלוּ בּהם החלטוֹת נאוֹת, החל מן ההחלטה על הלשוֹן העברית כּעל הלשוֹן האוֹפוציאַלית של הקוֹנגרס ועד ההחלטוֹת של השנים האחרוֹנוֹת החוֹזרוֹת וּמצַווֹת על הקמת מחלקה לחינוּך וּלתרבּוּת עברית בּגוֹלה. האמת ניתנה להיאמר, שכּמעט כּל ההחלטוֹת האלה נשארוּ על הנייר. בּזכוּת שני מוֹשבי הועד הפּוֹעל הציוֹני שנתכּנסוּ בּירוּשלים, אשתקד והשנה, זכינוּ אמנם לפרוֹטוֹכּוֹלים שנדפּסוּ עברית, את הפרוֹטוֹכּוֹל של הקונגרס הציוֹני נדפּס עד היוֹם גרמנית.

עכשיו כּשאנוּ בּאים לדבּר על התרבּוּת העברית בּקוֹנגרס אין זה בּגדר הפגנה. אדרבּא, עכשיו, כּשאנוּ אנוּסים לפרקים לדבּר בּקוֹנגרס לא עברית, הרי זה מצדנוּ מחוּץ לגדר הטבעי, קרבּן מתוך התחשבוּת יתירה עם מי שאינוֹ מבין עברית. וּבבוֹאי עכשיו לדבּר בּשאלוֹת הלשוֹן והתרבּוּת כּוָנתי לוֹמר, ראשית כּל, כּי שאלת העבוֹדה התרבּוּתית העברית נעשׂית (אשתמש בּשם שאליעזר בּן־יהוּדה קרא למאמרוֹ הראשוֹן) ל“שאלה לוֹהטת”, לשאלה שבּה משתקף עוֹמק הפּרוֹבּלימַטיוּת של דוֹר ההגשמה.

היוּ ימים והמדבּרים בּקוֹנגרסים או בּועידוֹת אחרוֹת בּשאלוֹת תרבּוּת היוּ מתכּוונים “למען יגדיל תוֹרה”. אינני מעיז להתכּוון להגדיל תוֹרה בּדבַרי, אוּלם אני מתכּוון להגדיל תוֹרה על ידי מעשׂים שיֵעָשׂוּ להבּא מטעם התנוּעה הציוֹנית.

כיצד עוֹמדת עכשיו אצלנוּ שאלת הלשוֹן והתרבּוּת העברית? זהוּ פּרק, אחד הפּרקים העיקריים, בּשאלת קליטת העליה. לאמיתוֹ של דבר, כּל ענין הציוֹנוּת בּימינוּ, כּל השאלוֹת הגדוֹלוֹת של התישבוּת, של פינַנסים, של משק עברי, של קרקע, אינן אלא שאלוֹת של קליטת עליה. אוּלם קליטת העליה יש לה לא רק בּחינה כּלכּלית, אלא גם בּחינה רוּחנית.

אפשר שיבוֹאוּ וישאלוּ אוֹתנוּ: על מה אתם נזעקים? הלא כּל העוֹלם כּוּלוֹ יוּדע שהעברית נמצאת עכשיו בּמצב של פּריחה, ואפשר למנוֹת כּמה וכמה תוֹפעוֹת המעידוֹת עדוּת נאמנה על צמיחה וגידוּל של הלשוֹן העברית וגם של הספרוּת העברית וגם גילוּיים אחרים של תרבּוּתנוּ. חלילה לי מהקטין את ערך ההישׂגים שלנוּ, אוּלם לצוֹרך עניני זה אקצר ואוֹמר: אכן, יש גידוּל, וגידוּל מפליא, אך קשים וּגדוֹלים הם חבלי הגידוּל. יש גידוּל של בּית־הספר העברי, שעוֹד בּראשית הציוֹנוּת היה הוּא עצמוֹ בּסימן־השאלה, ויש גידוּל של הדיבּוּר העברי, שעוֹד לפני שנים לא רבּוֹת היה ענין מפוּקפק למדי. ועכשיו, בּמקוֹם מנינים אחדים של דוֹברי עברית, יש רבבוֹת, ולא רבבוֹת אלא מאוֹת אלפים. ולא רק גידוּל כּמוּתי, יש גם שינוּי יסוֹדי בּטיב הדיבּוּר וּבטעם הדיבּוּר. אנשים כּמוֹ לילינבּלוּם, אחד־העם, מנדלי וּבּיאליק הבּיטוּ בּעין רעה על הדיבּוּר העברי של בּן־יהוּדה וחששוּ שהדיבּוּר העברי הזה יתן בּפינוּ שׂפה נלעגת, חסרת־שרשים וחסרת־חיוּת, מין אַשדוֹדית, ז’רגוֹן עברי. אי אפשר לוֹמר שהחשש הזה חלף כּליל, אך הדיבּוּר העברי כּבר איננוּ מהלך על קַבַּים. מתגלה בּלשוֹן סם שכּנגד בּרבּריזמים ודרכי דיבּוּר לקוּיים. מי שעוֹקב עכשיו אחרי הדברים האלה ימצא שהדיבּוּר העברי בּארץ הוֹלך ונעשה עברי יוֹתר, חיוּני יוֹתר, פּרוּדוֹת־לשוֹן ישנוֹת וחדשוֹת הוֹלכוֹת וּמתגלוֹת, והחיאָת הלשוֹן, יציקת חיוּת וטבעיוּת לעוֹרקיה, נעשׂית לא רק על ידי הבּלשן המיוּעד לכך, אלא על ידי כּוֹחוֹת מרוּבּים: על ידי האמן ועל ידי איש העבוֹדה והמלאכה, על ידי המוֹרה ועל ידי הילד, ועל ידי האשה. התעשרוּת והתעמקוּת לשוֹננוּ ניכּרת בּכל הפּינוֹת. מי שישווה מאמר פּוּבּליציסטי עברי הכּתוּב בּימינוּ למאמרים שהיוּ כּתוּבים לפני 30־20 שנה (איני מתכּוון לאבּירי הספרוּת, כּי אם ללשוֹן הרגילה בּמאמרים בּינוֹנים), מי שיבחין פּזמוֹן עברי ותרגוּם אחראי של ספר, ותרגוּם של קוֹמדיה בּשביל תיאַטרוֹן שלנוּ יראה בּאיזוֹ מידה התקדם הפּרוֹצס של תחיית הלשוֹן העברית. היא חדלה לגמגם. אנוּ מתחילים לדבּר ולכתוֹב כּן, ולא בּאֶספּרנטוֹ וּב“לשוֹן תרגוּם”, אלא בּשפה חיה ושרשית. וכן יכוֹלים אנוּ להתפּאר לא רק בּבית־ספר עברי שלם וּבגן־ילדים עברי, אלא גם בּבתי־ספר עליוֹנים: התכניוֹן בּחיפה והאוּניברסיטה בּירוּשלים, ואפשר גם להוֹסיף שהמוֹסד הממשלתי היהוּדי המכוּון למעֵין־השכּלה גבוֹהה בּארץ – “השיעוּרים למשפּט” – אף הוּא משתמש בּלשוֹן העברית.

יכוֹלתי להמשיך קו זה ולעבוֹר לגוֹלה וּלספּר שלפני עשׂרים שנה לא ידעה הגוֹלה בּית־ספר תיכוֹני עברי. ועכשיו יכוֹלים אנוּ למנוֹת כּמה וכמה, ויכוֹלנוּ להאריך ולמנוֹת לא רק רבבוֹת תלמידי בּית־הספר העברי השלם, אלא גם כּמה וכמה רבבוֹת, ואלוּלי יוֹתר מרבבוֹת, של נוֹער בּהחלוּץ וּבתנוּעוֹת נוֹער שוֹנוֹת שבּחלקם קנוּ לעצמם את ידיעת הלשוֹן, וּבחלקם הם נמצאים בּתוֹך הפּרוֹצס של מעבר לעברית. השיר והזמר הארץ־ישׂראל, וּבמקצת גם החוֹברת והעתוֹן הארץ־ישׂראלי, חוֹדרים גם לפינוֹת רחוֹקוֹת וּמרוּחקוֹת והם כּוָבשים את הנוֹער העברי. יכוֹלנוּ לציין שהעברית חוֹדרת עכשיו גם לפינוֹת שחשבנוּ אוֹתן לאבוּדוֹת. מי שיפתח גליוֹן של “יוּדישה רוּנדשוֹי” יפגוֹש שם פרקי לימוּד עברי, מי שיבקר בקיבּוּצי הכשרה בּגרמניה וּבמערב־אירוֹפּה וּבאמריקה יכּיר מה כּוֹחה של ארץ־ישׂראל להחדיר את קניניה הרוּחניים לגוֹלה. אך אין אני מתכּוון לשעשע את נפשכם בּתמוּנוֹת חלוֹם הקם ונהיה. אין אני מדבּר כּאן לזר בּל יֵדע, ואני פּטוּר מהסבּיר כּי כּמה דברים שהיוּ בּגדר הזיה לפני דוֹר אחד היוּ לעוּבדת חיים. רצוֹני להוֹרוֹת על המכשוֹלים והפּוּרענוּיוֹת הגדוֹלוֹת שמצאוּ את העם העברי בּתקוּפה זוֹ בּחייו התרבּוּתיים ואת השפּעתם החוֹזרת על הארץ.

לפני כּעשׂרים שנה כּשאחד־העם בּיקר בּארץ־ישׂראל ועשׂה את “סך־הכּל” שלוֹ, נדמה היה לוֹ, לשביעת רצוֹנוֹ, כּי “המרכּז הרוּחני” בּארץ מתחיל להתקיים, אף על פּי שהתנוּעה הציוֹנית־המדינית לא התכּוונה לכך. הוּא ציין כּמה סימנים קלוּשים של התהווּת סביבה רוּחנית בּארץ־ישׂראל והתחלת השפּעתה על הגוֹלה. לכאוֹרה, מאז ועד עכשיו גָדלה וחָזקה ארץ־ישׂראל והתבּצרוּ לאין ערוֹך אוֹתם הקנינים הרוּחניים והלשוֹניים והספרוּתיים אשר היוּ אז בּתחילתם, ואף על פּי כן, דוֹמה שמוּתר לוֹמר עכשיו כּי החלוֹם הזה של מרכּז רוּחני בּארץ־ישׂראל המשפּיע בּתוֹר כּזה על הגוֹלה, החלוֹם הזה נתבּדה. בּא אמנם דבר, אבל לא זה. אחד־העם בּמאמריו אוֹ לוינסקי תלמידוֹ בּאוּטוֹפּיה שלוֹ “מסע לארץ־ישׂראל בּשנת ת”ת", תיארוּ לעצמם את התגשמוּת חזוֹנם בּצוּרה אידילית למדי: היהוּדים בּעוֹלם יחיוּ בּשפע וּבשלווה, יהיוּ שייכים למעמדוֹת האמידים, וּמרוֹב טוֹבה, מתוֹך רוֹב תרבּוּת, מתוֹך צרכי הנשמה היתירה הלאוּמית שלהם יתגעגעוּ לארץ־ישׂראל, והארץ תשלח להם קרני אוֹרה ותעשיר את חייהם הרוּחניים. כּלוּם יש צוֹרך להדגיש שהחלוֹם הזה נתבּדה בּהחלט? לא שארץ־ישֹראל שוֹלחת קרני אוֹרה לגוֹלה השרוּיה בּרוֹב טוֹבה, כּי אם הגוֹלה הטוֹבעת והאוּמללה והנשמדת שוֹלחת קרני מישוּש לארץ־ישׂראל לבקש מפלט והצלה. ההבדל יסוֹדי. לא שארץ־ישׂראל היא עכשיו גוּלת הכּוֹתרת בּשביל הגוֹלה האמידה והעשירה, אלא ארץ־ישׂראל היא אי־ההצלה היחידי בּשביל המוֹני ישׂראל, הנמלטים על נפשם. לא שירי־ערשׂ האידיליים והמתוּקים מימי חיבּת־ציוֹן מבטאים את תוֹכן החיים היהוּדיים בּימינוּ, אלא הקריאה הקדוּמה: “צאי מתוֹך ההפכה”. והבּאים אלינוּ אינם יהוּדים מלאים וּגדוּשים תרבּוּת עברית, שעליהם הטיל אחד־העם את יהבוֹ ולא יהוּדים שאין חסר להם בּעוֹלמם אלא ההשלמה הרוּחנית־הלאוּמית העליוֹנה, כּי אם יהוּדים פּליטי חרב, פּליטי פּרעוֹת, פּליטי דלדוּל, “נשׂרפים”, נרדפים ועקוּרים, עקוּרים לא רק מזכוּיוֹתיהם וּממעמדם הכּלכּלי והחברתי, כּי אם עקוּרים משרשי התרבּוּת הלאוּמית, עקוּרים מהוָיה תרבּוּתית, נטוּלים כּל דבק תרבּוּתי שאיחד את פּזוּרי ישׂראל בּמשך תקוּפוֹת שלמוֹת ועשׂה אוֹתם חטיבה אחת. ועלינוּ לדעת: עם היהוּדים הנשׂרפים והעקוּרים הללוּ אנוּ מצוּוים לבנוֹת את ארץ־ישׂראל.

תבקרוּ את העליה כּמה שתבקרוּ (כּל עליה שקדמה רוֹאה בּחריפוּת יתירה את נגעי העליה שלאחריה), תגלוּ בּה כּל מיני חטאים וּמוּמים מכּל מיני בּחינוֹת – כּאלה הם היהוּדים, כּאלה הם הבּאים אלינוּ, וּבהם ואִתם עלינוּ לבנוֹת את הארץ.

וּשאלתנוּ הלוֹהטת היא: כּיצד נעשׂה אוֹתם לעם? זוֹהי שאלת ההכשרה. היא הטרידה אוֹתנוּ גם בּהיוֹתנוּ מעטים. אחד־העם תבע “הכשרת הלבבוֹת”, אלא שלא מצא נוֹשׂא סוֹציוֹלוֹגי מסוּים בּעם להכשרת־לבבוֹת זוֹ. בּאָה אחר כּך העליה השניה והיא היא אשר מתוֹך נסיוֹנה וסבלוֹתיה הגיעה לידי הכּרת הצוֹרך בּהכשרה: הכשרה גוּפנית, הכשרה מקצוֹעית בּעבוֹדה והכשרה עברית ותרבּוּתית. עם ראשית העליה השלישית קמה תנוּעת החלוּץ שזה בּעצם תכנה: הכשרה ויצירת כּלים לכך. עכשיו אנוּ עוֹמדים בּראשית עליה המוֹנית, אנוּ מאמינים שאין זה מרוֹם־העליה, שהארץ צריכה לעליה גדוֹלה יוֹתר ושהעם צריך לעליה גדוֹלה יוֹתר, עליה המוֹנית מחַייבת הכשרה המוֹנית, והשאלה היא בּמה נפגוֹש עליה זו? המוֹנים אלה נטוּלי שרשים עברים, בּרוּבּם מעוּטי־תרבּוּת בּכלל, מחוּסרי הכנה נפשית לקראת גוֹרלנוּ ותפקידנוּ בּארץ, – מה נעשׂה ולא יהיוּ לנוּ לרוֹעץ, מה נעשׂה להם כּדי שיתערוּ בּתוֹכנוּ ויצטרפוּ לבּוֹנים?

ולא הרי העליה ההמוֹנית עכשיו כּהרי העליה הראשוֹנה ושניה. אז עדיין היה העם היהוּדי בּהמוֹניו הגדוֹלים, מחוּץ לחלקים קטנים שנשבּוּ לטמיעה, חי את חייו המסרתיים, עדיין היה קיים “החדר” העברי, החינוך העברי העממי, וההוי היהודי היה עדיין בּרוֹבּוֹ יוֹנק משכבוֹת תרבּוּת עמוּקוֹת. עכשיו המצב שוֹנה לגמרי. בּיננוּ וּבין העליוֹת הקוֹדמוֹת רוֹבצת מלחמת־העוֹלם והיא חפרה חריץ עמוֹק שאין למלא אוֹתוֹ, כּמה אמוּנוֹת תמימוֹת שהיוּ לנוּ לפני המלחמה נשמדוּ כּליל. לפני דוֹר אחד היה מקוּבּל בּעוֹלם הלאוּמי וגם בּעוֹלם הציוֹני שסכּנת האַסימילַציה אינה חלה בּעצם אלא על הקיבּוּצים היהוּדים, מעוּטי האוּכלוֹסין, שבּארצוֹת המערב. אלה, מתוך היוֹתם מוּעטים בּין הרבּים, לא יכלוּ לעמוֹד בּפני אוֹר האֶמנסיפּציה, אבל אנחנוּ, ההמוֹנים הגדוֹלים בּמזרח אירוֹפּה, שהיוּ, כּמוֹ שאָמרוּ אז, בּגוּשים “קוֹמפּקטיים”, שם בּמקוֹם שישנה צפיפוּת יהוּדית וּדביקוּת עממית, שם ודאי ימָצא הכּוֹח לעמוֹד בּפני ההתבּוֹללוּת. באָה המלחמה ותוֹצאוֹתיה ועשׂוּ את האמוּנה הזאת אילוּזית־שוא. היהדוּת המזרחית קוֹדם כּל נתוּנה בּצפּרני התבּוֹללות חדשה, מאוֹנס וּמרצוֹן. בּא החזיוֹן הטרגי, אוּלי הטרגי בּיוֹתר בּתוֹלדוֹת ישׂראל: השמד הלאוּמי הכּפוּי על היהדוּת הרוּסית, עקירתה מחיי האוּמה בּכללה וּמקרקע התרבּוּת העברית. אוֹתוֹ השבט אשר לו החלק העיקרי בּיצירת הספרוּת העברית החדשה והוּא נתן את הכּוֹחוֹת העיקריים לתנוּעת התחיה. אוֹתוֹ השבט שנתן לנוּ את גאוֹן השירה העברית בּימינוּ ואת גדוֹלי המחשבה הלאוּמית של תקוּפתנוּ, הוּא נמצא זה ט“ו שנים בּמצב של אַסימילַציה מאוֹנס. אפשר לחלקים ממנוּ נטמעים לתיאבוֹן, כּמוֹ בּכל קיבּוּץ יהוּדי שנפתחים לפניו שערי ה”זכוּיוֹת“, אך הכּלל הנהוּ קרבּן אילם של אַסימילַציה הכּפוּיה עליו בּאכזריוּת־זדוֹן. והקיבּוּצים היהוּדים הגדוֹלים הקיבּוּץ הפּוֹלני, הרוֹמני, הליטאי והקַרפַּטוֹ־רוּסי, בּאיזה מצב הם נמצאים עכשיו? קשה לקרוֹא לזה אסימילציה בּמוּבן המקוּבּל. רגילים היינוּ לאחד את המוּשׂג התבּוֹללוּת עם הצטרפוּת לתרבּוּת אירוֹפּה, עם השׂכּלה גבוֹהה יוֹתר. אך יש טמיעה שכּוּלה בּוּרוּת ועם־הארצוּת, טמיעה הכּרוּכה בּחוֹסר השׂכּלה וּבערוּת. הטמיעה האוֹכלת עכשיו את הקיבּוּצים היהוּדים הגדוֹלים איננה כּרוּכה בּאֶמנסיפּציה, בּהתעלוּת כּכּלית ותרבּוּתית. כּל עיקרה הוּא: דֶנציוֹנליזציה, עקירת המוֹני ישׂראל מהוָיתם הלאוּמית. העם השליט אינוֹ רוֹצה בּנוּ מבּחינה כּלכּלית ודוֹחף אוֹתנוּ החוּצה אוֹ למחשכּי הגיטוֹ, ועם זה הוּא שוֹלל מאתנוּ את האפשרוּת של חיים רוחניים עצמיים. אינני עוֹסק עכשיו בּסקירה מַקיפה על המצב, והנני מסתפּק בּקוים אחדים. היהדוּת הפּוֹלנית, שלפני דוֹר אחד היתה כּוּלה חניכת החדר העברי, ולוּ גם בּצוּרוֹתיו הפּגוּמוֹת בּיוֹתר, מוֹסרת עכשיו מאתים אלף ילדים לבתי־ספר פּוֹלנים. תעברוּ בּקרפּטוֹ־רוּס, בּמוֹלדת החסידוּת הפּרימיטיבית בּיוֹתר, ותמצאוּ שם את רוֹב ילדי ישׂראל, ילדים מגוּדלי פּיאוֹת ארוּכּוֹת וחוֹבשי־כּיפּוֹת, ילדים שהוֹריהם הם חסידים ממוּנקַטש, ואלה אוּלי לוֹמדים עם ה”רבּי" שעה אחת בּיוֹם, אבל את חינוּכם כּביכוֹל, את השׂכּלתם האלמנטרית, הם מקבּלים בּבתי־ספר נכרים. וקיבּוּץ עלוּב זה איננוּ אחיד גם בּטמיעתוֹ. תמצאוּ בּוֹ ילדים ששׂפת לימוּדם מַדיָרית, וילדים שבּית־ספרם הוּא צֶ’כי, וגם ילדים המקבּלים את חינוּכם בּלשוֹן… רוּסית בּדיאַלקט של שבט רוּסי נידח. ואין זוֹ שאלת הלשוֹן בּלבד. הלשוֹן היא בּשבילנוּ המַפתח לקנינים הרוּחניים של האוּמה. ובשביל הדוֹר הצעיר המתחנך בּעברית נעשׂית הלשוֹן העברית גם מַפתח לתרבּוּת האנוֹשית הכּללית, לתרבּוּת העבוֹדה, לתרבּוּת היוֹצרת נכסי רוּח חדשים. לחלקים גדוֹלים בּישׂראל אין הטמיעה בּימינוּ פּוֹתחת שערי השׂכּלה ודעת, ואין להם צינוֹר אחר לתרבּוּת האנוֹשית מלבד השׂפה העברית.

אם סבוּרים אתם שהסכּנה היחידה הצפוּיה לשלמוּתוֹ התרבּוּתית של הישוּב היא בּעליה ההמוֹנית הזאת, הרי אתם טוֹעים. הארץ עצמה, למרוֹת כּל הישׂגינוּ, נוֹשאת סכּנוֹת איוּמוֹת. מפלצת ההתיַוונוּת מאַימת עלינוּ בגלגוּלים חדשים. גם בּית־הספר העברי, גם חֶבֶר הסוֹפרים שלנוּ, גם העתוֹנוּת העברית, גם התיאַטרוֹן העברי, אינם משנים את הרוֹשם הכּללי: בּבל לשוֹנוֹת. אפשר טבעי הדבר, כּשם שהוּא טבעי בּערי־נמל וּבארצוֹת המכניסוֹת מהגרים, אך אין הסכּנה פּוֹחתת בּגלל זה. תשאלוּ, מי משַוה לארץ דמוּת זוֹ של בּבל לשוֹנוֹת? והתשוּבה היא כּמוֹ בּימים קדוּמים: יד החוֹרים והסגָנים בּמַעל ראשוֹנה. דוקא השכבוֹת המסוּדרוֹת בּיוֹתר, הפּקידוּת הגבוֹהה, לא רק הפּקידוּת הממשלתית הגבוֹהה, אלא גם פּקידוּת ציוֹנית גבוֹהה, וראשי חברוֹת וּמנהלי מוֹסדוֹת – ידם בּיצירת אוֹתה האַתמוֹספירה הצוֹררת להתהווּת תרבּוּת עברית. יוֹתר משיש בּה מן הבּוּרוּת ועם־הארצוּת יש בּה מן הסנוֹבּיוּת. עוֹד מעט והלשוֹן העברית בּארץ תישאר שׂפתן של השכבוֹת “הנמוּכוֹת”, של העדוֹת הנידחוֹת, של בּני הכּפר, של אנשי העמקים. אלה היחידים ישמרוּ לה אמוּנים בּתוֹך אוירה כּללית של ליבנטיניוּת, קַריֶריזם וּסנוֹבּיוּת. השׂפה תוּדח לחקלאוּת והשכבוֹת העליוֹנוֹת והחשוּבוֹת תהיינה תפוּסוֹת לשבעים תרבּוּיוֹת, היוֹצרוֹת בּארץ אוירה של חוֹסר כּל תרבּוּת, של תלישוּת רוּחנית, אדישוּת ויהירוּת. אנוּ כּבר מתקרבים בּארץ לסוּלם תרבּוּתי אשר בּשלַבּיו התחתוֹנים ילדים עזוּבים וּמחוּסרי־חינוּך בּמספרים מפחידים וראשוֹ מגיע לשכבוֹת עליוֹנוֹת, מחוּסרוֹת־תרבּוּת ועשירוֹת־תרבּוּת, אך חסרוֹת זיקה למלאכת הבּנין, לחיי הישוּב ולחיי העם, מרוּבּוֹת־צרכים, אלא שאין להן צוֹרך בּתרבּוּת העברית המקוֹרית, ואין להן קשרים עם היחידים והציבּוּרים היוֹצרים את תרבּוּת החיים העברים בּארץ.

סכּנוֹת מרוּבּוֹת אוֹרבוֹת לנוֹער העברי הארץ־ישׂראלי, בּחלקוֹ הגדוֹל אינוֹ מסתפּק בּאפשרוּיוֹת החינוּכיוֹת שיש לוֹ בּארץ, והוּא נוֹשׂא את עיניו ל“השתלמוּת” בּחוּץ־לארץ. מַשמעוֹ של הדבר: קריֶריזם, בּריחה מהתפקידים הקשים שהארץ מציגה ליהוּדי הצעיר, השתמטוּת מן החיים הפּשוּטים שהאָרץ מאַפשרת. רדיפה זוֹ אחרי “השתלמוּת” מתישבת יפה עם התנפּחוּת ודלוּת רוּחנית. תעברוּ בּבירוֹת אירוֹפּה ותמצאוּ בּכל מקוֹם קוֹלוֹניוֹת גדוֹלוֹת של צעירים וּצעירוֹת מארץ־ישׂראל, גוֹמרי בּתי־ספר תיכוֹנים, ואפרוֹחים שיצאוּ מקנם בּטרם העמיקוֹ שרשים בּחיי הארץ, בּמאמציה, בּספרוּתה! בּאמתחתם מעט סיסמאוֹת פּטריוֹטיוֹת, אבל אינם מוּכנים כּלל וּכלל לקבּל על עצמם את העוֹל שארץ־ישׂראל מטילה. מה יהיה ערכּם כּשישוּבוּ?

ואין אתה עוֹמד על מצבנוּ התרבּוּתי בּארץ־ישׂראל, אם לא תעמוֹד על מצבוֹ של היוֹצר העברי. אי אפשר שלא לציין את הסתירה העמוּקה בּין הגיאוּת הכּלכּלית של הארץ, הניכּרת כּל כּך בּמצבה של האינטליגנציה המקצוֹעית (עוֹרך־דין, רוֹפא, מהנדס), לבין מצב האנשים אשר הקדישוּ את עצמם ליצירה עברית, אם יצירת ספרוּת עברית ואם יצירת תיאַטרוֹן עברי, אם טיפּוּל בּמוּסיקה עברית, ואם מדע עברי. על אלה אפשר להמשיל: “כּל העוֹלם אינוֹ נזוֹן אלא בּשביל חנינא בּני”, וחנינא זה אין לוֹ אפילוּ קב החרוּבים. בּאוֹתוֹ זמן שהארץ משמשת כּלי־קיבּוּל לרבבוֹת אדם וּמשלמת בּעין יפה לכמה וכמה בּעלי־מקצוֹעוֹת, משלמת הרבּה יוֹתר ממה שמוּתר לעם עני לשלם, ואפילוּ סוֹפר עברי בּמידה שנכנס לעבוֹדת תרגוּם אוֹ הוֹראה, אוֹ פּקידוּת, יכוֹל למצוֹא מחיה, הרי האמן העברי הנשאר נאמן בּקשיוּת־עוֹרף ליצירה המקוֹרית שלוֹ – אין לוֹ גוֹאל. הוּא היתוֹם היחיד בּזמננוּ בּחברה העברית בּארץ. זה הכּלל: כּל מי שקשר את עצמוֹ קשר־אמת עם היצירה העברית אין לוֹ אוֹתה האחיזה בּארץ שיש לכל אדם אחר. ואין תימַה בּדבר, הלא חלקים גדוֹלים בּישוּב, ודוקא החלקים האמידים והמסוּדרים שבּקרבוֹ, אין להם כּל צוֹרך בּיצירה זוֹ.

מי יקבּל על עצמוֹ לשנוֹת את המצב? מי יקח על עצמוֹ את הדאָגה לטיב העליה, להכשרה תרבּוּתית המוֹנית בּגוֹלה, לחינוּך יוֹתר עמוֹק של העם, לטיפּוּח הספרוּת העברית וּשאר ענפי היצירה העברית? יש אוֹמרים: הסתדרוּת מיוּחדת, מַקבּילה להסתדרוּת הציוֹנית. בּעלי הזכּרוֹן יזכּרוּ שבּועידת מינסק הציע אחד־העם להקים הסתדרוּת מיוּחדת וּמַקבּילה לעניני תרבּוּת. מאז ועד היוֹם חוֹזר הרעיוֹן בּלבוּשים שוֹנים, מכריזים עליו בּלי הרף, מקימים בּשבילוֹ בּמוֹת. לאחר ועידת מינסק היוּ קוֹנפֶרנציוֹת בּהאג, בּבּרלין ושוּב בּבּרלין – לפני המלחמה, ואחריה שוּב מוֹעצוֹת וּמוֹעצוֹת, ועד להכרזת “בּרית עברית עוֹלמית”, וּתביעה בּלתי פּוֹסקת: הבוּ לנוּ קוֹנגרס עברי! לאחר עשׂרוֹת שנים של הצעוֹת והכרזוֹת ונסיוֹנוֹת אלה, מוּתר להעיד שהבּרכה לא היתה שרוּיה בּהם. אילוּ אפשר היה לבנוֹת תרבּוּת עברית בּרזוֹלוּציוֹת, בּתביעוֹת, בּהתמרמרוּת על ההסתדרוּת הציוֹנית, היתה התרבּוּת העברית מזמן בּנוּיה על תלה, אך מה שנוֹצר עד עכשיו הוּא פּרי עמל יחידים וּקבוּצוֹת על הקרקע שנחרש על ידי התנוּעה הציוֹנית. וּמעט, מעט מאד, יש לזקוֹף לזכוּתן של מוֹעצוֹת והסתדרוּיוֹת “עוֹלמיוֹת”. דוֹמה שאין מכּירים עדיין אצלנוּ שהסתדרוּיוֹת לאוּמיוֹת וקוֹנגרסים לאוּמיים אינם מן הדברים הנעשׂים בּידים. בּימינוּ יש הרבּה אנשים הנמשלים לאוֹתוֹ חוֹבש פּיקח ש“ידע” כּי לאמיתוֹ של דבר הלא אין כּלל דוֹפק. נתרבּו אצלנוּ החובשים־הפּיקחים, מאמינים שאם יעמידוּ פּנים נאמין להם. הפּיקחים הללוּ אינם יוֹדעים שיש מאוֹרעוֹת היסטוֹריים שאינם ניתנים לחיקוּי, וגילוּי־שכינה אינוֹ נעשׂה בּידים. הקוֹנגרס הציוֹני של הרצל וההסתדרוּת הציוֹנית שנוֹצרה על ידוֹ הרי הם בבחינת הוֹפעה חד־פּעמית בּהיסטוריה, וכל חיקוּי לה לא יִצלח. אוּלי קראתם את “אַלוּף בּצלוּת ואַלוּף שוּם”, של בּיאליק, הראשוֹן שהכניס בּצל למדינה נחל כּבוֹד ותפארת, השני שהתקנא בּוֹ, קנאה שמביאה לידי חיקוּי, והכניס שוּם לאוֹתה מדינה – היה לצחוֹק. והמזכּים אוֹתנוּ בּקוֹנגרסים חדשים וּבהסתדרוּיוֹת לאוּמיוֹת חדשוֹת, מוֹכיחים שאינם יוֹדעים יראת־הכּבוֹד מהי.

אין גוֹאל אחר לתחייתנוּ התרבּוּתית אלא התנוּעה הציוֹנית. היא עצמה. ממנה ידָרש, והיא סוֹף סוֹף תיעָנה. ההסתדרוּת הציוֹנית גם בּלא יוֹדעים וגם שלא בּמתכּוון נעשׂתה לגוֹרם המַפרה בּיוֹתר את התרבּוּת העברית. הרצל זה, ששאל שאלת תם: “תרבּוּת עברית מהי?” ואשר חשש כּל כּך להכנסת הויכּוּחים על התרבּוּת העברית לציוֹנוּת, מי כּמוֹהוּ הכשיר קרקע בּשביל תרבּוּת עברית? איננוּ יכוֹלים לתאר לעצמנוּ כּלל את צמיחת ספרוּתנוּ החדשה, את דוֹרם של פיאֶרבּרג, בּיאליק, בּרדיצ’בסקי וטשרניחוֹבסקי ועד בּרנר, אילמלא ההוֹפעה של הציוֹנוּת הפּוֹליטית. זה כּוֹחה של תנוּעה ציבּוּרית גדוֹלה. קיימים קשרים עמוּקים, סמוּיים מן העין, בּין תנוּעוֹת ציבּוּריוֹת גדוֹלוֹת לבין היצירה הרוּחנית. קשר עמוֹק כּזה קיים בּין תנוּעת העבוֹדה העברית לבין צמיחת התרבּוּת העברית של ימינוּ. הפּוֹעל העברי, מראשית התהווּתוֹ בּארץ, נעשׂה המשען הנאמן בּיוֹתר ללשוֹן ולתרבּוּת העברית, ולא רק כּקוֹרא וּכמעריץ וּכתוֹמך, כּי אם גם כּיוֹצר קרקע פּוֹרה בּשביל היצירה הרוּחנית, כּיוֹצר ערכים רוּחניים.

נכוֹן הדבר שהתנוּעה הציוֹנית חטאה הרבּה. היא חטאה, כּמוֹ כּל התנוּעוֹת הפּוֹליטיוֹת כּמעט, שהן משמשוֹת את העליה הרוּחנית בּאַקראי, שלא בּמתכּוון, שלא בּהכּרה בּרוּרה, ואינן מקדישוֹת לפּעוּלה התרבּוּתית את המקוֹם הראוּי לה. מכאיב היה לפגוֹש בּראש התנוּעה הציוֹנית סוּג אנשים שבּכל מסירוּתם הציבּוּרית נשארוּ זרים לאוֹת עברית, כּשם שמכאיב היה לראוֹת אנשים אשר להם שרשים עמוּקים בּתרבּוּת עברית, אלא שהם גוֹרסים שיטת “שתי רשוּיוֹת”: עסקנוּת ציבּוּרית לחוּד וחיי תרבּוּת לחוּד. שיטה זוֹ של שתי רשוּיוֹת צריכה לעבוֹר מן העוֹלם. וגם חסידי התרבּוּת העברית, הרוֹצים להפריד בּין התנוּעה הציוֹנית וּבין התנוּעה העברית וּמאמינים כּי על ידי זה שנקים כּלים נפרדים לעבוֹדה תרבּוּתית עברית נתקן את המצב – אינם מסייעים לתיקוּן המצב.

ההגיוֹן התיאוֹרטי יכוֹל להפריד חזיוֹנוֹת היסטוֹריים לחלקיהם, אך ההיסטוֹריה עצמה היא סינתיטית. קיימים אוֹ היוּ קיימים “ציוֹנים־בּלתי־עברים” וגָלוּתיים וטריטוֹריאַליסטים־ עברים. אך אלה אינם אלא חזיוֹנוֹת אישיים, ולא חברתיים. הם אינם מבטאים את ההתפּתחוּת ההיסטוֹרית. ההיסטוֹריה לא נתנה לנוּ חוֹפש הבּחירה לגבּי הארץ וּלגבּי הלשוֹן, והיא גם איננה מסכּימה להפרדה “ההגיוֹנית והמציאוּתית” בּין התנַערוּתנוּ המדינית והחברתית לתקוּמתנוּ התרבּוּתית.

אינני מתכּוון להתווֹת בּקוֹנגרס הזה תכנית מַקיפה של אוֹתה הפּעוּלה התרבּוּתית שעמנוּ נזקק לה ושארץ־ישׂראל נזקקת לה בּימינוּ. אילוּ גיליתי לכם כּל מה שאני נוֹשׂא בּליבּי הייתי בּעינכם כּשָר בּשירים על לב רע. אני רוֹאה עצמי פּטוּר מלהביא עכשיו לפניכם את רשימת כּל הדברים הניתנים בּכלל להיעשוֹת, מפּני שאני מביא בּחשבּוֹן את צמצוּם כּוֹחוֹתינוּ ואת מיעוּט אמצעינוּ בּשעה זוֹ. אוּלם מאמין אני כּי אם נגש לעבוֹדה יצמחוּ הכּוֹחוֹת ויתרבּוּ האמצעים. אֶמנה כּאן רק את הדברים העיקריים שבּהם אנחנוּ מוּכרחים להתחיל מבּלי לדחוֹת. ראשית, ההסתדרוּת הציוֹנית צריכה לקבּל על עצמה אוֹתם הצרכים התרבּוּתיים הלאוּמיים שאינם יכוֹלים להיעשוֹת אלא על ידי כּוֹח מַמלכתי. גידוּלוֹ של הישוּב יוֹצר תנאים נוֹחים לצמיחת הספרוּת והעתוֹנוּת והתיאטרוֹן בּארץ. התהווּתה של שכבה מעוֹרה בּלשוֹן וּבתרבּוּת העברית, שכבה ההוֹלכת וּגדלה – סוֹפרים, מוֹרים וגננוֹת, פּוֹעלים, נוֹער – יוֹצרת צרכים ואפשרוּיוֹת כּאחד. מן הצרכים יש העלוּלים להתמלא בּכוֹחוֹת הקהל הארץ־ישׂראלי, ואינם טעוּנים אלא יד ממריצה וּמכַוונת, ויש היכוֹלים להיעשׂוֹת רק על ידי המדינה העברית, כּלוֹמר, ההסתדרוּת הציוֹנית. יש מפעלים מוֹנוּמנטליים שאנחנוּ חוֹלמים עליהם זה משנים. עכשיו כּבר אינם בּגדר של לוּכּסוּס, אלא בּגדר צרכים חיוּניים לישוּב ולדוֹר הצעיר הגָדל בּארץ. איננוּ יכוֹלים להשאיר אוֹתוֹ בּגלוּת רוּחנית וּבליבנטיניוּת, ולא נוּכל לשלוֹח אוֹתוֹ לקבּל את השׂכּלתוֹ היסוֹדית בספרוּיוֹת לוֹעזיות.

דוּגמאוֹת אחדוֹת. אֶנציקלוֹפּדיה גדוֹלה, אֶנציקלוֹפּדיה עברית וּכללית כּאחת, שלפני כּחמישים שנה הוּחל בּה – רק הוּחל – בּוַרשה ושאוֹתה תבע מר סוֹקוֹלוֹב, ושדוּבּר עליה כּפעם בּפעם. עכשיו היא חשוּבה לא בּשביל קוֹרא עברי יקר, אלא בּשביל הדוֹר הצעיר. היא צריכה לשמש מוֹסד־השלָמה למה שהוּא למד בּבית־הספר. הקמת מפעל גדוֹל זה פיּרוּשוֹ: ריכּוּז חֶבֶר עוֹבדים מדעיים וספרוּתיים, לברכה לארץ וּלתרבּוּתנו. ענין שני – מלוֹן עברי מדעי.

ואזכּיר רק בּקצרה את מפעל הכּינוּס אשר בּיאליק בּיקש להקדיש לוֹ את חייו והדבר לא עלה בידיו, בּאשמתנוּ. הוּא נתן לנוּ את ספר האגדה, וכל השאר עדיין מחכּה לגוֹאלים; וּבמוּשׂג כּינוּס אין אני מתכּוון לספרוּת העתיקה בּלבד, אלא גם לספרוּת החדשה. דוֹמה ששוּם אחד מגדוֹלי סוֹפרינוּ – מרמח"ל, למאפּוּ וּסמוֹלנסקין, ועד הסוֹפרים המפוּרסמים בּיוֹתר שבּדוֹרנוּ, לא זכוּ לכינוּס הגוּן, מתוֹך ידיעה ואהבה וכבוֹד.

וּבהקבּלה לכּינוּס – תרגוּם. כּוָנתי לא לתרגוּם שוּקי הנעשׂה בּשביל לסַפּק את הדרישה לחוֹמר־קריאה קל, אלא לתרגוּם של ספרוּת קלַסית עוֹלמית, של דברי שירה וּמדע, נכסי עוֹלם. וכן מתכּוון אני ליצירת ספרוּת מדעית בּעברית. יש לקרוֹע על אוֹתה עוּבדה מבישה שחיים וּפוֹעלים בּארץ מאוֹת אנשי־מדע בּטכניקה, בּחימיה, בּרפוּאה, בּמדעים חברתיים – הם שוֹלחים את לחמם על פּני מים רבּים, הרחק מגבוּלנוּ רוֹב חכמי ישׂראל היוֹשבים בּארץ מפרסמים את מחקריהם בּחוּץ־לארץ, בּשפוֹת לוֹעזיוֹת. וּמתכּוון אני גם לטיפּוּח היצירה המקוֹרית בּשלבּיה העליוֹנים ולגאוּלת היוֹצר מתנאי השעבּוּד והניווּן שהוּא נתוּן בּהם עכשיו.

עד כּאן התפקידים המרכּזיים הארץ־ישׂראליים.

אוּלם אני מתכּוון גם לעבוֹדה תרבּוּתית בּגוֹלה. ושל לתת מקום לתקוות מופרזות: עבודת התרבות בגולה היא כל כך רחבה וכל כּך מתבּוֹססת בּדלוּתה, שאין בידינוּ כּלל וּכלל לספּק כּיום הזה את צרכי הגוֹלה. עם כּל הכּרתנוּ בּערך בּית־הספר העברי בּגוֹלה וּבערך הגדוֹלוֹת שעשׂה למען הארץ, למען העליה וּלמען החלוּץ וּלמען תנוּעת הנוֹער העברי, אין לנוּ כּל אפשרוּת לקבּל עלינוּ את העוֹל החמרי של בּתי־הספר בּגוֹלה. וּלוַאי שיספּיקוּ כּוֹחוֹתינו בּשביל תמיכה מרכּזית, בּשביל המצאת אינסטרוּקטוֹרים ארץ־ישׂראליים, מוּמחים פּדגוֹגים, שליחינוּ המחנכים שיבקרוּ בּכל בּית־ספר בּגוֹלה שירצה להשתמש בּעזרתנוּ, בּין שהוּא עברי בּשלימוּתוֹ, בּין שהוּא עברי למחצה. כּל בּית־ספר שיהיה מוּכן לקבּל את ההשפּעה החינוּכית של ארץ־ישׂראל, שיחפּוֹץ לשלוֹח את מוֹריו לארץ־ישׂראל בּשביל להשתלם בּסמינַריוֹנים, שירצה להשתמש בּספרי לימוּד ושימוּש והדרכה שנוֹציא בּשבילם – כּל אלה יהיוּ ראשים ליהנוֹת מעזרתנוּ.

וחפצתי להבהיר כּאן נקוּדה אחת: עלינוּ לכוון את פּנינוּ קוֹדם כּל אל המוֹרה, אל המוֹרה העברי שחטאנוּ לוֹ ועזבנוּהוּ לנפשוֹ. אם אין אנחנוּ עשירים כּל כּך שנוּכל לסַפּק את צרכי הילד העברי, צרכי בּית־הספר העברי בּגוֹלה, הרי נדאג לפחוֹת למוֹרה העברי, לחַזק את ידיו, להרים את קרנוֹ וּלהרים את רמתוֹ המקצוֹעית והרוּחנית והחברתית. כּלל המוֹרים העברים יש לוֹ זכוּיוֹת גדוֹלוֹת בּתנוּעת התחיה, אך לא מעט יש לזקוֹף גם לחוֹבוֹ. זכוּרים לטוֹבה כּל אוֹתם המלמדים מן הנוּסח הישן והמוֹרים מן הנוּסח החדש שנתנוּ כּל כּך הרבּה להקמת דוֹר עברי. ולא יכוּפּר לכל אלה – ואם גם גדוֹלוֹת זכוּיוֹתיהם בּשטחים אחרים – שהשׂניאוּ על תלמידיהם את העברית. ואם רוֹצים אנוּ בּחידוּש הפּעוּלה התרבּוּתית וּבהרמתה, תפקידנוּ הראשוֹן הוּא: חינוּך המוֹרה העברי, “השבּחת הגזע” והרמת קרנוֹ. צריך שיכּירוּ אצלנוּ בּחשיבּוּת החלוצית של תפקיד המוֹרה.

נקוּדה שניה: הכשרה תרבּוּתית המוֹנית. מה שנעשׂה עכשיו בּדלוּת כּזאת, בּחוֹסר כּוֹחוֹת וּבחוֹסר אמצעים בּ“החלוּץ” – טעוּן הרחבה, הדרכה ועזרה. וכן בּהסתדרוּיוֹת הנוֹער. וגם בּהסתדרוּיוֹת הנשים.

כּיצד יעָשׂוּ הדברים האלה? בּאיזה אמצעים יעָשׂוּ? רצוֹני לענוֹת בּגילוּי־לב: אילוּ היה הדבר תלוּי בּי, אילוּ היוּ ההסתדרוּת הציוֹנית וּמוֹסדוֹתיה מוּכנים לכך הייתי מביא לקוֹנגרס הזה הצעה בּרוּרה: קרן שלישית, קרן לתרבּוּת עברית. ואין כּל אפשרוּת לפתוֹר את שאלוֹת עבוֹדתנוּ התרבּוּתית פּתרוֹן ממש בּלי קרן תרבּוּת. כּשם שיש לנוּ קרן לקרקע, כּשם שיש לנוּ קרן להתישבוּת, כּך הכרחית לנוּ קרן־תרבּוּת. לצערי הרב, למדתי מתוֹך התענינוּתי בּשאלה זוֹ שאיננוּ ראוּיים עדיין למעשׂה רב ושלם זה. עדין רוֹב העסקנים הציוֹנים שלנוּ חיים בּאוֹתם המוּשׂגים שפּעוּלה אחת צרה וחברתה, והם סבוּרים כּדויד פרישמן, שישנוֹ רק רוּבּל אחד, והוּא מסתוֹבב בּכל מקוֹם, ואם אַתה נוֹתן אוֹתוֹ כּאן לא יגיע למקוֹם אחר. אני כּשלעצמי שוֹלל את ההשקפה הזאת. מאמין אני שישנם מַעינוֹת חתוּמים בּאוּמה ויש לגַלוֹתם. והמים יפרצוּ. יש נימים שוֹנוֹת וצריך לנגוֹע בּהן. מה שחסר לתנוּעה הציוֹנית זה לא תוֹרמים ונוֹתנים, אלא מְעַשׂים, מאַספים ותוֹבעים. השליח הטוֹב של הקרן הוּא לא רק גוֹבה, הוּא גם מחנך וּמקיץ נרדמים. מאמין אני שאם התנוּעה הציוֹנית תעמיס על עצמה עוֹד תפקיד גדוֹל, תמצא בּזכוּת זוֹ אנשים חדשים אשר יתחנכוּ לתפקיד זה וישׂאוּ בּעוֹל.

כּיון שאינני מעוּנין בּויכּוּחים אלא בּמעשׂים, בּהתחלת מעשׂים אשר יוֹבילוּ למטרה, הריני אנוּס להסתפּק הפּעם בּהצעת פּשרה – לא בּהצעת פּשרה שתמסוֹר את הענין לוַעדה, כּרגיל אצלנוּ, כּי אם בּפשרה שתטיל עלינוּ התחייבוּיוֹת מסוּימוֹת, ולוּ גם בּלתי־מספּקוֹת.

כּל עוֹד אין לנוּ קרן־תרבּוּת, אשר תרכּז את כּל הפּעוּלה התרבּוּתית של ההסתדרוּת הציוֹנית – עלינוּ לבקש להפעיל את המוֹסדוֹת הקיימים, וּלהקים מה שכּבר התחייבנוּ עליו ולא קיימנוּ.

המוֹסד האחד הוּא מוסד בּיאליק. זכוּת היא לאֶכּסקוּטיבה הזאת שהקימה מוֹסד זה, ראשון בּמינוֹ בּתנוּעתנוּ. המוֹסד השני, שעדיין איננוּ קיים אף על פּי שהוּחלט עליו בּכמה קוֹנגרסים, הוּא המחלקה המפוּרסמת לתרבּוּת וחינוּך. נוֹסיף לכך שגם מחלקת האִרגוּן של ההסתדרוּת הציוֹנית איננה צריכה לטפּל בּחיים האַדמיניסטרטיביים בּלבד, אלא שעליה מוּטלים גם תפקידים של חינוּך המוֹנים ותעמוּלה כּוֹבשת וּמעמיקה – והיוּ לנוּ גרעינים ראשוֹנים לפעוּלה תרבּוּתית ממשית.

מנַין יבוֹאוּ האמצעים? כּל עוֹד אין הסכּמה מטעם הקרנוֹת הלאוּמיוֹת להקמת קרן שלישית הרי הן חייבוֹת לשׂאת בּעוֹל. השנה הקציבה קרן־היסוֹד חמשת אלפים לירוֹת בּשביל מוֹסד בּיאליק. עכשיו החליטה ההנהלה הציוֹנית שתפנה גם לקרן הקימת וּלמחלקת האִרגוּן שכּל אחת מהן תשתתף בּמוֹסד בּיאליק. יש להרחיב את הענין הזה. יש עוֹד בּהסתדרוּת הציוֹנית גוּפים שאנחנוּ רשאים לדרוש מהם עזרה לעבוֹדה תרבּוּתית, כּגוֹן “הדסה” בּאמריקה והסתדרוּת ויצ"וֹ. ההסתדרוּת הציוֹנית צריכה לרכּז תקציב יסודי של 25 אלף לירוֹת לשנה. מַגבּיוֹת המוֹניוֹת לא יעָשׂוּ למען מוֹסד בּיאליק, אוּלם ההסתדרוּת הציוֹנית מסכּימה לרכישת תרוּמוֹת ותוֹרמים מיוּחדים. אין ספק שיש בּעמנוּ כּמה מוֹסדוֹת, קהילוֹת וחברוֹת וגם יחידים העלוּלים להימשך לפעוּלתנוּ התרבּוּתית. וגם מבּין אלה שעדיין אינם נענים לעבוֹדתנוּ הפּוֹליטית והישוּבית ימָצאוּ אנשים אשר יֵעָנוּ לעבוֹדתנוּ התרבּוּתית – והאוּניברסיטה בּירוּשלים תוֹכיח.

אגב, לא כּל פּעוּלתנוּ התרבּוּתית תלוּיה בּכספים העוֹמדים לרשוּתנוּ. כּמה דברים ניתנים להיעָשׂוֹת בּהשפּעה מכוּונת. דוּגמה אחת: יש לנוּ בּירוּשלים האוּניברסיטה העברית, מוֹסד גדוֹל, מוֹסד המרַכּז כּבר כּיוֹם הזה כּמה מאוֹת סטוּדנטים וכמה עשׂרוֹת חוֹקרים וּמלוּמדים, זקנים וּצעירים, שאנחנוּ תוֹלים בּהם תקווֹת. אוּלם עדיין אין האוּניברסיטה מוּרגשת בּארץ וּבגוֹלה בּמידה הראוּיה. דרוּש קשר יוֹתר קרוֹב בּין התלמידים והמוּסמכים והמַרצים לבין הצרכנים החיוּניים של הארץ ושל העם בּגוֹלה. צריך שהאוּניברסיטה תתן חיל־חלוּצים לעבוֹדתנוּ התרבּוּתית. הנה מתחילה האוּניברסיטה בּהקמת המחלקה הפּדגוֹגית. צריך שהמחלקה הזאת, הבּאה למלא צוֹרך חיוּני, תגיע לרמה חשוּבה כּדי שתוּכל להעלוֹת את רמת החינוּך בּארץ וּבגוֹלה.

ודוּגמה שניה: כּנסת ישׂראל. ההסתדרוּת הציוֹנית עשׂתה מעשׂה צוֹדק בּהטילה את עוֹל החינוּך של הישוּב על הכּנסת. הישוּב העברי בּארץ הוּא ישוּב אמיד, ישוּב עשיר בחלקוֹ, בּתוֹר כּלל מאוּרגן הוּא חייב לשׂאת בּחינוּך ילדיו, בּלי להיזָקק לעזרת הגוֹלה. ואפשר יש לדרוֹש ממנוּ שישׂא גם בּעבוֹדה תרבּוּתית עממית בּארץ. מדוּע אנוּסה כּיוֹם הזה ההסתדרוּת הציוֹנית להקציב מקוּפּתה הדלה 20000 לא"י להחזקת בּתי־ספר בּישוּב? מפּני שהממשלה מקפּחת אוֹתנוּ. ושנית מפּני שכּנסת ישׂראל משוּללת אוֹתן הזכוּיוֹת שיש לה לקהילה היהוּדית בּבּרלין. כּמה סיבּוֹת לדבר. המדינאים שלנוּ לא החשיבוּ את אִרגוּן הישוּב, ולא טרחוּ להנחיל לכּנסת את הזכוּת להטיל מסי־חוֹבה. בּרגע שנגיע לכך – ואני חוֹשב שאפשר להגיע לכך, אם האֶכּסקוּטיבה תקבּע לעצמה את הדבר כּאַחד התפקידים המרכּזיים – תיעָשׂה הכּנסת לכוֹח ממשי וּמימלא תוּכל לשמש מכשיר הגוּן לפעוּלתנוּ התרבּוּתית בּארץ.

מת עלינוּ בּיאליק. חָלקנוּ לוֹ בּחייו אהבה והערצה מלוֹא חָפנַיִם. אינני יוֹדע אם מי שהוּא מגדוֹלינוּ בּדוֹרוֹת האחרוֹנים זכה בּחייו למידה זוֹ של הערצה ואהבה. רק את האחת אשר בּיקש אוֹתה לא נתַנוּ לוֹ – את האפשרוּת המלאה של עבוֹדה תרבּוּתית בּכל כּוֹח תנוּפתוֹ. נתַנוּ לוֹ שיבּזבז את זמנוֹ ואת כּוֹחוֹ וידפּוֹק על דלתי גבירים. כּמה דוֹרוֹת אם יעבדוּ ספק אם ימַלאוּ מה שהחסיר מאִתנוּ בּיאליק בּלכתוֹ. שוּם החלטה לא תמלא את כּוֹח היצירה שנגנז עם ארוֹנוֹ, אך יכוֹלים אנוּ, בּאם רצוֹננוּ ונאמנוּתנוּ לקיים את צוָאָתוֹ המעשׂית, לקיים את דרישוֹתיו מאתנוּ לגבּי הספרוּת העברית, לגבּי טיפּוּח היצירה והלשוֹן. ישנה נא הקוֹנגרס הפּעם ממנהגי הקוֹנגרסים הקוֹדמים ויניח יסוֹד למפעל תרבּוּתי העתיד לגדוֹל וּלשנוֹת את דמוּת חיינוּ, להציל אוֹתנוּ ממצב של עֵרב־רב בּמוֹלדת. יעשׂה זאת הקוֹנגרס ויתקן בּמשהוּ את החטא שחטאנוּ כּוּלנוּ למשוֹררנוּ הגדוֹל, את החטא שחטאנוּ לעצמנוּ לצו האוּמה.