רקע
ברל כצנלסון
בּחינת דרכים וּמוּשׂגים (על הסכּם־עבוֹדה עם
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

הסתדרוּת האכּרים הלאוּמיים.)

(בּמוֹעצת ההסתדרוּת, י״ח בּאב תרצ״ד)


בּקוֹרוֹת מפלגוֹת הפּוֹעלים היהוּדיוֹת מצוּיה תוֹפעה שאפשר לכנוֹתה בּשם: גלגוּל של תיאוֹריה, מעין "גלגוּל של ניגוּן״, גלגוּל שסוֹפוֹ הנהוּ ההיפך הגמוּר מנקוּדת מוֹצאוֹ. אלה הנשבּעים בּוֹקר וערב בּשם בּרוּכוֹב, האם הם המַטיפים לנוּ כּאן: משק יהוּדי מיוּחד בּארץ־ישׂראל? להד״ם! יש משק ארצי ותוּ לא. ואם תשאל: והרי כּל תוֹרתוֹ של בּרוּכוֹב עוֹמדת על אוֹתה ההכּרה, כּי בּתחוּמי ההוָיה הכּלכּלית של ארצוֹת וּמדינוֹת קיימת מציאוּת כּלכּלית־יהוּדית ולה תנאיה המיוּחדים, פּרי השתלשלוּת היסטוֹרית מסוּימת? והרי על הכּרה זוֹ נלחם בּרוּכוֹב כּנגד התפיסה הבּוּנדאית, שהיתה מוֹדה בהוָיה יהוּדית לשוֹנית ותרבּוּתית בּלבד, אך לא בּהוָיה כּלכּלית מיוּחדת של יהוּדים וּממילא התעלמה מן שאלוֹת העבוֹדה וההגירה הנוֹבעוֹת ממנה? על זאת ישיבוּ "התלמידים״ כּי הם נאמנים לתוֹרת הרב ושוֹמרים עליה מכּל משמר: בּמשנתוֹ של בּרוּכוֹב מצאנוּ על מציאוּת יהוּדית־כּלכּלית בּבֶּרדיצ׳ב וּבוַרשה וּבניוּ־יוֹרק, אבל לא מצאנוּ שם כּלוּם על כּלכּלה יהוּדית מיוּחדת בּארץ־ישׂראל. אדרבּא, שם שָנינוּ כּי בּארץ־ישׂראל יקוּם "מרכּז־עבוֹדה טריטוֹריאַלי״, ואנוּ מחזיקים בּמשנה זוֹ בּכל כּוֹחנוּ); ולא יתכן שגם בּמרכּז־עבוֹדה טריטוֹריאַלי תתקיים כּלכּלה יהוּדית וגם בּוֹ נצטרך להתחבּט בשאלוֹתיה. לפיכך יוֹדעים הם, "התלמידים״, נאמנה כּי תל־אביב וּרחוֹבוֹת ונהלל ועין־חרוֹד ועזה וג׳נין וּבית־שאַן – משק אחד הוּא.

זוֹהי האירוֹניה שבּגלגוּל התיאוֹרטי, וקשה ממנה האירוֹניה שבּגלגוּל המעשׂי. “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל, כּמוֹ כּל הזרמים הציוֹניים שבּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, הוֹרתם ולידתם בּמרד נגד הקיוּם הכּלכּלי־הגָלוּתי, ראשית אוֹנם וכינוּס המוֹניהם בּאוּ להם מן הזעקה המרה נגד דחיקת רגלי הפּוֹעל היהוּדי מעֶמדוֹת־עבוֹדה פּשוּטוֹת וראשוֹניוֹת, תמצית־תוֹרתם היתה התרעה על האסוֹן ועל הקלוֹן שבּקיוּם כּלכּלי־גָלוּתי. עכשיו נתגלגלוּ "פּוֹעלי־ציוֹן״ שׂמאל גלגוּלי־תיאוֹריה וגלגוּלי־חיים עד שהם מרכּינים פּוּמבּית את ראשם בּפני מסע־הנצחוֹן של הכּלכּלה הגָלוּתית כּאן, בּארץ שהוּכרזה על ידיהם ל״מרכּז־עבוֹדה טריטוֹריאַלי״ להמוֹני ישׂראל מבקשי עבוֹדה. ולא די להם שהם אוֹמרים "אמן״ אחרי מציאוּת אוֹיבת בּנפש לקיוּם מעמד־פּוֹעלים עברי, עוֹד הם מעמידים פּנים צהוּבּות של "פּיכּחוּת מעמדית״.

והרי הם, "הפּיכּחים״, מלגלגים עלינוּ ועל מאמצינוּ לעמוֹד בּגוּפנוּ בּפּרץ בּפני סכּנת הכּלכּלה המנַחם־מֶנדלית הנשקפת לנוּ. רצוֹננוּ לחנך את הפּוֹעל, שיהא רוֹאה לא רק מה שמתחת לחָטמוֹ, שיהא רוֹאה את עניניו ואת עניני מעמדוֹ לא רק בּשׂכר־עבוֹדה גבוֹה, ארעי וּמלאָכוּתי, שאין עמוֹ שוּם בּיצוּר־של־קבע לפּוֹעל העברי וּלכוֹחוֹ המעמדי, ושיהא מסוּגל למאמצי כּיבּוּש ועבוֹדה פּוֹריה ולרכישת עמדה איתנה בּעבוֹדה. את רצוֹננוֹ זה הם מבטלים בּתכלית הבּיטוּל בּקריאת־אירוֹניה שאין בּפיהם למעלה הימנה: "אוּדַרניקי!״ כּלוּם מזלזלים הם בּתוֹאר־הצטיינוּת זה, כּשהוּא ניתן שָם, בּרשוּתוֹ של השלטוֹן התקיף? חלילה. הם רק מלגלגים על דמוּת הפּוֹעל המצטיין כּאן, בּמפעלנוּ אנוּ, הזעיר והנלעג, בּמקוֹם שאין שלטוֹן אשר יחלק אוֹתוֹת־הצטיינוּת, בּמקוֹם שהכּוֹח הדוֹחף וּמדַרבּן למאמצים איננוּ אלא זה: החרדה לגוֹרל אַחים־עוֹלים וּמבקשי־עבוֹדה, דרבּן שאין בּוֹ כּידוּע, משוּם מעמדיוּת כּבּירה ונמרצה.

חוֹששני כּי אלה היוֹדעים להעריץ את האוּדַרניקים שם וּלבטל אוֹתם פּה לא היוּ מעוֹלם בּמצטיינים שם, כּשם שאינם שוּתפים למאמצי חלוּציוּת פּה.


לא לפי קו הסיעוֹת


ועכשיו, לויכּוּח הפּנימי המתנהל בּינינוּ, בּין אלה הנוֹשׂאים בּעוֹל בּקשת העבוֹדה לעוֹלה היהוּדי, בּעוֹל "כּיבּוּש העבוֹדה״ והמאמצים החלוּציים הנדרשים למענוֹ, והיוֹדעים את הערך המכריע של הנצחוֹן אוֹ הכּשלוֹן בּשטח זה בּשביל עלייתנוּ וקיוּמנוּ וגוֹרלנוּ הכּלכּלי והסוֹציאלי – ואפשר להוֹסיף: המדיני והתרבּוּתי – בּארץ. ואחזוֹר שוּב, למנוֹע מכשוֹל: הויכּוּח הזה מצדי אינוֹ לפי הקו המפריד בּין הסיעוֹת בּהסתדרוּת. אַל יראה "השוֹמר הצעיר״ את דברַי מוּפנים דוקא נגדוֹ. יש שגיאוֹת משוּתפוֹת לוֹ וּלחברי סיעתנוּ. בּיקרתי מכוּּונת לגוּפם של דברים, ואַל נא תקבּלוּ אוֹתה אחרת מכּפי כּונתה.

אנוּ עוֹמדים עכשיו בּמערכה הקשה בּיוֹתר מיוֹם היוֹת עוֹבד עברי בּין שבי ציוֹן. מה שיש לוֹמר על המנַשלים וּלהוֹקיע את פּשעיהם – אמרנוּ ועוֹד נאמר. כּאן רוֹצה אני לעמוֹד על פּשעינוּ אנוּ, על שגגוֹת ואי־הבנוֹת שלנוּ שבּהן נסתייעוּ החוֹתרים תחת העבוֹדה העברית.

זה שנים אחדוֹת עוֹמד נטע הרפּז וּשאר חברים אשר לא הרפּוּ ידיהם ממאמצי כּיבּוּש עבוֹדה בּמוֹשבה והם חוֹזרים וּמזהירים אוֹתנוּ על המצב הבּלתי־בּריא המתהווה בּמוֹשבה, על כּוֹשר־העבוֹדה של העוֹלה החדש ההוֹלך וּפוֹחת, על כּמה מוּשׂגים משוּבּשים המפריעים את השתרשוּת הפּוֹעל בּעבוֹדה. האַזהרוֹת לא מצאוּ הד.


נגד תלישוּת משקית


העוֹלה החדש לא מצא בּמוֹשבה בּשנים האחרוֹנוֹת אוירה שתכניס אוֹתוֹ לחיי עבוֹדה כּתיקוּנם, לא מצא בּמשק השׂכיר חברים מבוּגרים וּמוּשרשים שיסבּירוּ לוֹ את תפקידוֹ. הצעיר העוֹלה מן הגוֹלה, מן הציבּוּריוּת שבּגוֹלה, עם מוּשׂגיה השטחיים, עם תפיסתה המיוּחדת של מלחמת־המעמדוֹת, עם תלישוּתה המשקית ועם פּשטנוּתה הרעיוֹנית, לא תפס את מצבוֹ. פּעמים לא ידע להבחין בּין מלחמת־המעמד על עמדתוֹ ועל יעוּדוֹ לבין איבה־סתם, בּין הגנת עניניו וּכבוֹדוֹ של הפּוֹעל לבין ניצוּל הכּוֹח המעמדי למטרוֹת פּסוּלוֹת, בּין נשׂיאת דגל המעמד בּרמה לבין חילוּל שם הפּוֹעל.

התנוּעה כּוּלה היתה חייבת לראוֹת את הדבר הזה ולעמוֹד על משמר עניני הפּוֹעל ועתידוֹ של כּלל־הפּוֹעלים, אם גם בּניגוּד למוּשׂגים אוֹ לאינ­טרסים מדוּמים של פּוֹעל־פּרט אוֹ של חלקי־ציבּוּר חסרי נסיוֹן בּעבוֹדה וּבמשק וּבחיי הארץ וּביחסים בּין פּוֹעלים לבעלים. היתה זוֹ חוֹבה מעמדית גדוֹלה. אוּלם רק מעטים הבינוּ לחוֹבה זוֹ. ואלה לא נעזרוּ על ידי הציבּוּר, ועל ידי כּוֹחוֹת בּעלי־השפּעה בּציבּוּר. הדרישה ליחס רציני ואחראי של החבר בּמילוּי עבוֹדה נעשׂתה ל״בלתי־פּוֹפּוּלָרית״. ורק מעטים בּחרוּ להיוֹת בּלתי־פּוֹפּוּלָריים וּלחנך את הפּוֹעל להיוֹתוֹ אדם פּוֹרה בּעבוֹדה וּלנהל את עניני הפּוֹעל ואת הגנת עניניו בּפני המעבידים מתוֹך הבנה משקית מַקיפה. רבּים בּחרוּ בּדרך אחרת: ללכת לפי שוּרת ההתנגדוּת הפּחוּתה בּיֹותר, לראוֹת את דרישת פּריוֹן־העבוֹדה וּקביעת יחסים מסוּדרים בּין פּוֹעלים לבעלים כּ״פשרנוּת״ מזיקה ולשׂים לקלסה את המעטים אשר אינם מאמינים כּי כּוֹחוֹ של הפּוֹעל הוּא בּהפקרוּת וּבאנַרכיה. יערי מכריז עכשיו כּי גם "השוֹמר הצעיר״ הוּא בּעד חינוּך ליחס טוֹב לעבוֹדה. מה טוֹב. אך עלי לוֹמר לוֹ כּי חבריו בּמוֹשבה תפסוּ מקוֹם חשוּב (אף על פּי שהם לא היוּ היחידים) בּחינוּך להקלת־ראש בּערך פּריוֹן־העבוֹדה. וּכשהחברים העמלים בּביצוּר עמדוֹתינוּ בּמוֹשבה והרוֹאים את הנוֹלד היוּ בּאים אל ציבּוּרנוּ בּדרישוֹת אוֹ בּהצעוֹת להעלָאַת כּוֹשר־העבוֹדה של הפּוֹעל, ליצירת יחסים בּריאים וּמסוּדרים עם הבּעלים, אוֹ למניעת זעזוּעים שהפסדם המשקי והמעמדי בּצדם, היתה הזעקה מקיפה את המחנה: פּלשתים עליך, הפּוֹעל! מפּא״י "מוֹכרת״ אוֹתך! וגם מתוֹך חברי מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל היוּ נגררים אחרי דקלַמַציה זו הפּוֹטרת מבּחינת הדברים לגוּפם כּל רעיוֹן בּריא, המקדם את עניני הפּוֹעל וּמגבּיר את כּוֹחוֹ, ניתן אצלנוּ להיפּסל בּקריאוֹת־הגנאי: "פּשרה״, "ויתוּר״, קריאוֹת שאין עליהן ערעוּר. המלה "הסכּם״ עצמה הפכה אצלנוּ לשם־גנאי, כּאילוּ ה״מלחמה״ היא המטרה ולא ההישׂג המתבּטא בּ״הסכּם״.

טרם למדוּ אצלנוּ להבין כּי החינוּך המעמדי הנאמן, חינוּך לחיי פּוֹעל־חלוּץ הכּוֹבש עבוֹדה ויוֹצר משק וּמשנה תנאים ורוֹכש השפּעה, חייב להכיל גם את חינוּך הפּוֹעל לתפיסה משקית, להכּרת זכוּיוֹתיו וגם חוֹבוֹתיו בּמשק, לדרישת זכוּיוֹתיו וּלמילוּי חוֹבוֹתיו, למוּשׂגים ריאַליים – ולא רוֹמַנטיים – על עניניו ועל דרכי מלחמתוֹ ועל הכּוֹחוֹת שבּהם הוּא מתנגש.

גם לאחר החינוּך הקיבּוּצי הניתן בּגוֹלה עוֹד נתקל כּל קיבּוּץ בּארץ, מכּל זרם שהוּא, בּצוֹרך לסַגל את חברוֹ החדש למציאוּת המשקית של הקיבּוּץ, למוּשׂגיה ולחוֹבוֹת הנוֹבעוֹת ממנה. קיים מרחק נפשי ושׂכלי – לגבּי הבנת צרכי המשק ונוֹרמוֹת העבודה והחיים בּתוֹכנוּ – בּין חבר הקיבּוּץ הותיק וּבין העוֹלה החדש. על אחת כּמה וכמה – חסרה לנוֹער העוֹלה הבנה בּתנאי העבוֹדה והיחסים הסוֹציאליים בּמשק השׂכירוּתי.

הבּא מן הגוֹלה מביא אתוֹ מטען מסוּים של רעיוֹנוֹת, מוּשׂגים והערכוֹת, והוּא שוֹמר אמוּנים גם לכמה ערכין אשר עבר זמנם ונסחף מקוֹמם. לא על נַקלה מעכּל כּל "דוֹר״־עליה את הנסיוֹן של קוֹדמיו. לא בּבת אחת רוֹכשים לעצמם דוֹרוֹת הפּוֹעלים־העוֹלים את הלקח המגוּבּש של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. יתכן כּי כּאן נקוּדת־הכּוֹבד של פּעוּלתנוּ. אם תנוּעת הפּוֹעלים לא תדע להנחיל לכל דוֹר ודוֹר של עוֹלים את תמצית נסיוֹנה, את חכמת־חייה, את תרבּוּתה החברתית, את מה שעבר ונבחן בּכוּר־המַצרף של מלחמוֹתיה וכיבּוּשיה וכשלוֹנוֹתיה – כּי אז היא נדוֹנה להיגָרר אחרי מוּשׂגיו של כּל גל־עליה, בּין מטוּשטשים וּבין מוּפרזים, לקדש את סגנוֹן־החיים השוֹלט בּכל "עוֹנה״ המשגרת לנוּ פּליטים, כּלוֹמר, לוַתר על התקדמוּת בּלתי־פּוֹסקת, ללכת מחיל אל דחי.


פּחד ההסכּמים מנַין?


יש להוֹדוֹת: ענין "הסכּמי־עבוֹדה״ עדיין איננוּ מחוּור בּקהלנוּ. עוֹד מפחידים בּוֹ תינוֹקוֹת מבוּגרים. הוּא מוּקף עב־ענן של אמרים מפוֹצצים, המרחפים בּעוֹלמוֹת ערטילָאים וּנטוּלים כּל כּוֹח הבחנה מציאוּתית. אמרים אלה צלילם עז, אוּלם הגיוֹנם המעמדי דל. הם משכּירים את הפּוֹעל וּמשקרים לוֹ. כּנביאי־השקר הם מבטיחים נצחוֹן בּכל מערכה וּמערפּלים את הראִיה וּמַתישים את הכּוֹח. ולא רק העוֹלה החדש, אשר לעתים איננוּ יוֹדע כּל תחנת־מעבר בּין היחסים הסוֹציאליים שבּכלכּלה נימוּשית והרוּסה לבין "קרב אחרוֹן״ בּמהפּכה הסוֹציאלית, לא רק הוּא מפחד מפּני הדחליל של "הסכּם״. גם על רבּים מהותיקים והמנוּסים מטיל ההסכּם אימה. גדוֹל כּוֹחה של שגרה. והתנאים המיוּחדים שבּהם צמחה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ ושבּהם התנהלה מלחמת הפּוֹעל השׂכיר גרמוּ לכך שהשגרה המזלזלת בּ״הסכּם״ חזקה אצלנוּ, אף על פּי שהפסדיה המעמדיים כּבר ניתנים לסיכּוּם בּרוּר.

בּעוֹלם הגדוֹל צמח מעמד הפּוֹעלים השׂכירים בּחיק התעשׂיה הקפּיט­ליסטית. ההוֹן קדם למעמד הפּוֹעלים המאוּרגן. בּעלי־ההוּן עמדוּ חזקים ותקיפים, מאוּרגנים וּמזוּינים, וּלעוּמתם פּוֹעל חלש, מעמיד צעדיו הראשוֹנים, וּמשלם בּקרבּנוֹת רבּים מחיר כּל פּסיעה נכבּשת. הפּוֹעל ידע את כּוֹח בּעליו, את הכּוֹח אשר לא יֵדע רחם, אשר ימחץ ולא ירָתע. וידע מה קשה המלחמה. וּלפיכך ידע הפּוֹעל להעריך לא רק את נשקוֹ המקצוֹעי – את השביתה – כּּי אם גם כּל תמיכה של דעת הקהל, כּל התחלה של תחוּקה סוֹציאלית, כּל הסכּם המקבּל תוֹקף משפּטי. לפיכך ידע מַרכּס, עם כּל מזגוֹ המַהפּכני, להוֹקיר את ההתחלה הצנוּעה של תחוּקה סוֹציאלית בּאנגליה. לפיכך למדוּ ההסתדרוּיוֹת המקצוֹעיוֹת הגדוֹלוֹת בּארצוֹת התעשׂיה להעריך את "הסכּמי־העבוֹדה״, והיוּ מגייסים את מיטב כּוֹחוֹתיהם למלחמה על כּריתת חוֹזי־עבוֹדה ועל שמירתם.

לא כּן היה בּארץ. כּאן קדם הפּוֹעל. עליית הפּוֹעלים מבקשי־עבוֹדה קדמה לעליית ההוֹן. הפּוֹעל יצר את עצמוֹ מתחילתוֹ כּכוֹח ציבּוֹרי מלוּכּד. המשק העלוּב של הארץ היה כּוּלוֹ אנַרכי. הפקרוּת גמוּרה היתה בּכּל. המשטר בּארץ לא ידע בּמשך שנים רבּוֹת שוּם הגנה על העוֹבד, גם לא כּבל את ידי העוֹבד מהילָחם וּמהתאַגד.

כּנגד תקיפוּתוֹ של המעביד־הפּרט, כּנגד בּצעוֹ, כּנגד "חוֹפש־הבּחירה״ שלוֹ, כּנגד שרירוּתוֹ, התיצב הפּוֹעל כּציבּוּר, המאוּחד בּסבלוֹתיו וּבתנאי קיוּמוֹ, מוּכן לקרב וּלקרבּן, אחוּז־רעיוֹן, מוּדרך בּלהט האידיאה. בּמלוֹא לחצוֹ הציבּוּרי חתר להקשוֹת על הבּעלים את "הנוֹחיוּת״ של העבוֹדה הזרה. וּמוּקף עבוֹדה זוֹלה וּמשוּעבּדת על סביבוֹתיו עלה מתוֹך השפל ויצר בּלחצוֹ הציבּוּרי אי כּלכּלי, אשר תנאיו שוֹנים בּהרבּה מכּל מה שידעה הארץ וידעוּ הארצוֹת הסמוּכוֹת. נצחוֹנוֹתיו של הפּוֹעל היוּ מרוּבּים. כּמה ממה שהוּשׂג בּעוֹלם הגדוֹל לאחר מלחמוֹת כּבדוֹת וּממוּשכוֹת ונפתלוֹת, ישרוֹת ועקיפוֹת, בּסיוּע ציבּוּרי וּממלכתי, השׂיג הפּוֹעל כּאן בּכוֹח תנוּפתוֹ ואִרגוּנוֹ בּלבד. גוֹרמים לאוּמיים עמדוּ לימינוֹ. תפקידוֹ החלוּצי הגבּיר את כּוֹחוֹ. לפיכך התרגל לראוֹת את הצד שכּנגד כּאגוֹז רך הנפצח על נקלה. הוּא ראה כּל הישׂג כּכיבּוּש בּל יִמוֹט, אשר אינוֹ זקוּק לביצוּר נוֹסף, כּיוֹצר תקדים בּטוּח. הוּא לא ראה צוֹרך בּ״חתימה של צד שלישי״, בּאישוּר משפּטי, בּהסכּם מוּכּר בּציבּוּר. אדרבּא, הוּא חשש ל״הסכּם״ שמא יכבּוֹל את ידיו מכּיבּוּשים נוֹספים. הוּא חשש לחוּקת עבוֹדה שמא תצמצם את כּוֹחוֹ הכּוֹבש. הוּא בּטח בּכוֹחוֹ בּלבד, וראה כּל מקרה־ניגוּד לחוּד, וראה כּל מעביד לחוּד.

הוּא ראה קוֹניוּנקטוּרה מעמדית חוֹלפת כּראוֹת יחס־­כּוֹחוֹת סוֹציאלי בּן־קיימא. הוּא בּטח בּה, זילזל בּביצוּר כּיבּוּשיו, וטעה טעוּת קשה. הוּא אמנם טעם את טעם התנגדוּתוֹ ואיבתוֹ של המעביד־הפּרט, אך את האיסטרטגיה שלוֹ בּנה על רפיפוּתו וּתחיחוּתוֹ של מעמד המעבידים. ונענש.


התקפת המעבידים


הצמיחה הקפּיטליסטית עשׂתה את שלה: המעבידים גדלוּ והעשירוּ והתלכּדוּ למעמד לוֹחם, תוֹקף, מתגרה. עילָאוּתוֹ הלאוּמית והחברתית של הפּוֹעל־החלוּץ עוֹררה בּקרבּם קנאה ותאוַת נקם סוֹציאלי. רגש זה חזק בּיוֹתר אצל מעבידי עבוֹדה זרה. המעביד־הפּרט איננוּ מסתפּק מעתה בּהגנת עניניו הפּרטיים. לחשבּוֹן ההוֹן והרוָחים וּליצר הבּצע נצטרף יצר השלטוֹן ותאוַת הפיצוּי החברתי. הפּריחה הכּלכּלית הגבּירה את כּוֹחוֹ והוֹסיפה תוֹקף להכּרתוֹ המעמדית. גם ליכּוּדוֹ ותקפּוֹ של הפּוֹעל שימשוּ גוֹרם מדַרבּן. לא עוֹד המעביד־הפּרט עוֹמד מעתה בּקשרי־מלחמה עם ציבּוּר הפּוֹעלים, אלא מעמד המעבידים. ואף על פּי שאינוֹ שלם בּתוֹכוֹ הנהוּ מגלה סוֹלידריוּת רבּה בּמלחמה עם הפּוֹעל. כּבר ראינוּ כּיצד שביתה אצל מעביד אחד גוֹררת השבּתה בּענף תעשׂיה שלם, כּיצד סכסוּך בּין קבּלני בּנין לפוֹעליהם מתחדד בּעזרת התאחדוּת האִכּרים, כּיצד כּל נסיוֹן של "שבירת״ שביתה, של הריסת קוֹאוֹפּרטיב מוֹצא לוֹ אוֹהדים ותוֹמכים. והמלחמה נגד הפּוֹעל היא רבּת־פּנים: נגד זכוּיותיו המוּניציפּליוֹת, נגד הסתדרוּתוֹ, בּעד אִרגוּני פּוֹעלים מתחרים, וּלבסוֹף – בּעד עבוֹדה זרה. וּמעמד המעבידים התקיף והמעשיר גם מצא לוֹ בּני־בּרית פּוֹליטיים וכוֹחוֹת מסַייעים: פּליטים ממחנה־העבוֹדה המשׂכּירים עצמם לרשוּת התקיפים, למעלה מזה – הממשלה וּמכשיריה הרבּים, ועל הכּל – מחנה פּוֹעלים מוּסתים נגד אחיהם המסגירים עצמם בּחימה שפוּכה לטירוּף "השבירה״.

אמנם שיטת השבירה וּפריעת פּרעוֹת בּפוֹעלים אין בּה משוּם תוֹספת בּריאוּת למשק, וההתגָרוּיוֹת בּהסתדרוּת בּעזרת אִרגוּני מפירי־שביתה אין בּהן כּדי להעשיר את הבּעלים (אפילוּ כּשהם נתמכים על ידי הסוֹלידריוּת של חבריהם), ויש גם בּין המעבידים המבינים כּי מחנוֹת "השוֹברים״ עשוּיים להקיז דם לא רק לתנוּעת הפּוֹעלים, אלא גם למשק ולבעליו – אוּלם בּשעת חדוה והשתוֹללוּת־יצרים־מעמדיים אין שׂמים לב לקטנוֹת כּאלה, אין נשמעים לדעה מיוּשבת ואין חוֹשבים חשבּוֹנוֹת לימים רחוֹקים. דיה לצרה בּשעתה. התקוה להתיש את כּוֹחה של ההסתדרוּת כּדאית היא לרבּים שבּגללה יפָּרע המשק ויהָרסוּ חיי החברה והאַלָמוּת תשתפּך בּראש חוּצוֹת, כּדאית היא גם למעריצי המשקיוּת והסדר ול״מתעבי״ האַלָמוּת.


רוֹמַנטיקה מעמדית


ועדיין רבּים בּקרבּנוּ חסידי המעמדיוּת הפּרימיטיבית אשר לא שמעוּ לקוֹל האוֹתוֹת הראשוֹנים ואינם שוֹמעים לקוֹל האוֹתוֹת האחרוֹנים. והם משעשעים את נפשם בּאמוּנה תפלה כּי כּכל אשר יִרבּוּ יסוּרי המלחמה כּן יִרבּוּ השַאנסים לנצחוֹן, וכי אוירת הסכּמים וחוֹזי־עבוֹדה וחוּקי־עבוּדה דנה את הפּוֹעל לחוּלשה וּלכשלוֹן, ואוירה של הפקרוּת מעמדית, של התגוֹששוּת בּלתי־מרוּסנת, של בּריחה ממרוּת ציבּוּרית היא המבטיחה לפּוֹעל כּי ידוֹ שלוֹ תהיה על העליוֹנה.

היוּ שעוֹת־כּוֹשר ויכוֹלנוּ ליצוֹר בּארץ יחסים מסוּדרים בּין פּוֹעלים למעבידים בּהיקף רחב (אַל תטעוּ בּדברַי. בּאָמרי "יחסים מסוּדרים״ איני מתכּוון לגן־עדן ולא למשטר סוֹציאליסטי. שוּם חוּקת־עבוֹדה ושוּם הסכּם־עבוֹדה אינם מוּבטחים מהתַנקשוּיוֹת ואינם פּוֹטרים את הפּוֹעל מעמידה בּמלוֹא־תחמָשתוֹ על משמר כּיבּוּשיו. ושוּם חוּקת־עבוֹדה ושוּם הסכּם אין בּהם כּדי למנוֹע את הפּוֹעל ממאמצים נוֹספים לקראת הישׂגים חדשים. ערכּוֹ של הסכּם אינוֹ אלא בּיִצוּב התנאים, בּביצוּר הכּיבּוּשים, בּהפחתת זעזוּעים, בּהכבּדה על התנַקשוּיוֹת. וּבזה ערכּוֹ הרב גם לפּוֹעל וגם למשק). החמצנוּ אוֹתן שעוֹת־כּוֹשר, כּי חברינוּ הפריזוּ בּהערכת יציבוּתה של הקוֹניוּנקטוּרה המעמדית שנראתה להם נוֹחה. הם זילזלוּ בּערך הישׂגים שהיה בּידם ליצב וּלבצר, זילזלוּ מתוֹך אמוּנה תמימה, כּי אם לא יסתפּקוּ בּזה ישׂיגוּ לאחר זמן יוֹתר. מנהלי הפּוֹליטיקה המקצוֹעית שלנוּ נמשלוּ לאוֹתוֹ מחנה כּוֹבש, אשר נחפּז לכבּוֹש ולא ידע לבצר את כּיבּוּשיו, ואשר מתוֹך אמוּנה בּכוֹחוֹ הכּוֹבש בּלבד נמנע מהיכּנס בּמשׂא־וּמתן וּמְסַכּם את תוֹצאוֹת כּיבּוּשיו בּשעה נוֹחה.


״ועדת החמישה־עשׂר״


היה היתה "ועדת החמישה־עשׂר״ לקביעת חוּקת הגנת העוֹבד בּראשוּתוֹ של ד״ר רוּפּין. חוּקה זוֹ – אילוּ הוּסכּמה בּוַעדה – היתה עתידה להתקבּל בּקוֹנגרס הציוֹני וליצוֹר עוּבדה משפּטית־לאוּמית, ואוּלי גם להשפּיע על תחוּקת העבוֹדה של הממשלה, וּלהווֹת גוֹרם פּרוֹגרסיבי בּארץ, לטוֹבת העוֹבד וּלטוֹבת המשק.

הוַעדה היתה קרוֹבה לגמר־עבוֹדתה. לא אוֹמַר שהמעבידים הלכוּ בּרצוֹן שלם לקראת קביעת החוּקה, שהם – המחבּבים לתבּוֹע "שלוֹם״ בּין מעמדוֹת – הבינוּ את הערך הרב של חוּקה זוֹ והקלוּ על קבּלתה. אבל עלי לוֹמר, לצערי, שגם חברינוּ לא הבינוּ אוֹתה שעה את ערכּה, את ערך סעיפיה השוֹנים ואת ערכּה עצמה בּתוֹר חוּקה כּוֹללת, המוּכּרת על ידי שני הצדדים ומאוּשרת על ידי הישוּב והתנוּעה הציוֹנית. שׂיחקה להם התקוה כּי מה שלא הוּשׂג בּמשׂא־וּמתן בּתוֹך הועדה יוּשׂג בּמשך הזמן בּאמצעים יוֹתר אפקטיביים, וּלפיכך השלימוּ בּלב קל עם התפּרדוּת החבילה. כּדאי לשוּב עכשיו וּלעיין בּפּרוֹטוֹכּוֹלים של אוֹתה ועדה, כּדי להיוָכח מה הפסיד ציבּוּר הפּוֹעלים וּמה הפסיד המשק הארץ־ישׂראלי והישוּב כּוּלוֹ בּאשר ויתרוּ על "ההסכּם״ ועל "הפּשרוֹת״ וּבחרוּ להמשיך בּסטאטוּס קבוֹ "החפשי״. כּּדאי לוֹ לציבּוּר הפּוֹעלים שיִמנה וידע, כּמה מלחמוֹת – מוּצלחוֹת וּמוּכשלוֹת – נאלצנוּ לאסוֹר מאז על דרישוֹת אלמנטריוֹת, שאוֹתה הצעת־חוּקה היתה מוּכנה להכּיר בּהן בּהחלטיוּת. וּמאידך, כּדאי להם לבעלי התעשׂיה בּארץ שיחַשבוּ את שׂכרם ואת הפסדיהם ואת שׂכרה והפסדה של התעשׂיה הארץ־ישׂראלית בּגלל זה שהם נשארוּ "חפשים״ וּפטוּרים מ״עוּלה״ של חוּקת־עבוֹדה.


הצעת ההסכּם הראשוֹן בּשרוֹן


והיוּ ימים של משׂא־וּמתן בּינינוּ לבין מוֹשבוֹת השרוֹן, שעדיין עמדוּ אז כּוּלן על בּסיס העבוֹדה העברית. עמדנוּ על סף חתימת הסכּם כּללי עם השרוֹן. ושוּב לא אוֹמַר שהאִכּרים היוּ נלהבים לאוֹתוֹ הסכּם. אבל רבּים רבּים מחברינוּ הטוֹבים בּמוֹשבוֹת התנגדוּ לוֹ. כּאלה, בּערך, היוּ הנימוּקים: מה מחַדש ההסכּם? עבוֹדה עברית – קיימת בּין כּה וכה. עבוֹדה מאוּרגנת־הסתדרוּתית – עוּבדה היא, בּכל השרוֹן. את שׂכר־העבוֹדה אינוֹ מעלה. וּבכן, למה ההסכּם? הוּא אינוֹ משנה מן הקיים, ואנוּ מקַוים כּי בּידינוּ לשנוֹתוֹ לטוֹבה.

נימוּקים אלה וכיוֹצא בּהם – כּּוֹחם היה רב. והם ניצחוּ: ההסכּם נדחה ונדחה. מאמציהם של "הפּשרנים״ המאמינים בּערך ההסכּמים היוּ לשוא. עכשיו יכוֹלים אנוּ לסקוֹר את התוֹצאוֹת. מה שנראָה לחברינוּ כּנכסי־צאן־בּרזל: עבוֹדה עברית שלמה ואִרגוּן פּוֹעלים אחד בּכל השרוֹן – היה לנחלת העָבר. מאז ניהלנוּ כּמה מלחמוֹת קשוֹת בּשרוֹן, אבל רוּבּן כּכוּלן לא על כּיבּוּשים חדשים, אלא על הגנת דברים ראשוֹניים. נלחמנוּ, והתוֹצאוֹת ידוּעוֹת: מאז הכניס אידלמן את אנשי "השבירה״ לשם התחרוּת בּהסתדרוּת ועד נישוּל הפּוֹעל העברי מן השרוֹן.


למי ניחא בּהֶפקרא?


ושוּב. אַל נא תתלוּ כּוָנוֹת זרוֹת בּדברַי. לא הצגתי ואיני מציג הסכּמים וחוּקת־עבוֹדה ישוּבית כּקמיע, כּסגוּלה בּדוּקה מפּני כּל התנקשוּת. טעוּת מכשילה היא מה שהפּוֹעל חוֹשב את המלחמה לקלה. המערכה כּבדה וּמוּרכּבת, וגוֹרמי ההתנקשוּת מרוּבּים. ואסוּר להשאיר פּרצה. גם הסכּמים טעוּנים הגנה. וגם הם יהיוּ בּטלים וּמבוּטלים אם הפּוֹעל יתפּרק את נשקוֹ. אך חוֹסר הסכּמים משאיר תמיד את הדרך פּתוּחה בּלי קו־הגנה ראשוֹן והוּא מקיים מצב המגרה וּמפַתה את האוֹיב לבל יחמיץ כּל שעת־תוּרפּה. שנוֹת האפלה שבּאוּ על תנוּעת הפּוֹעלים ועל העוֹלם כּוּלוֹ לימדוּנוּ כּי שוּם כּיבּוּש מדיני, סוֹציאלי ותרבּוּתי איננוּ מוּבטח לעוֹלם ועד אם אין לוֹ כּוֹחוֹת־הגנה מספּיקים, אך בּשנים אלה גם למדנוּ להכּיר מה חשוּב ללוֹחמים כּל קו־הגנה נוֹסף, כּל מצוּדה נוֹספת. והסכּם זה שמצרף לכיבּוּשיו של הפּוֹעל גם את הגוּשפּנקה המשפּטית ואת ההכּרה הציבּוּרית – אַל יהא קל בּעיניך. יִטעה הפּוֹעל אם הוּא יבנה את האיסטרטגיה המעמדית שלוֹ מתוֹך תפיסת "אני ואפסי עוֹד״. יש ויש גוֹרמים ואין להתעלם מהם, ואין לזלזל בּהם. ויטעה הפּוֹעל אם יהא סבוּר כּי בּרפיפוּת המרוּת הציבּוּרית יִגבּר כּוֹחוֹ. יש אחרים הסבוּרים כּי "בּהפקרא ניחא להם״. מעמד הפּוֹעלים – לא ניחא לוֹ בּהפקרא.

ואַל נא יגלוּ פּנים בּדברי כּי כּוֹחם של הפּוֹעלים נמצא – בּקו־הירידה. טעוּת היא. כּּלל־הפּוֹעלים בּארץ גדל הרבּה בּכמוּתוֹ, והוּא הולך וגדל בּלי הרף. משקיו וּמוֹסדוֹתיו מתבּצרים, ואין ספק כּי הוֹלכת וּמצטבּרת בּוֹ יכוֹלת רבּה. אלא שחסרים כּוֹחוֹת אשר יטפּחוּ ויגלוּ את היכוֹלת הגנוּזה ויַפנוּ אוֹתה לאפיקים של יצירה גדוֹלה ושל מלחמה גדוֹלה. אינני מתנבּא לימי שקט ושלוה ואיני נרתע מפּני ההכרח להילָחם מלחמוֹת פּוֹריוֹת, אבל אני מתקוֹמם נגד בּזבּוּז כּוֹחוֹתיו של הפּוֹעל לבטלה בּמערכוֹת אשר אין עמן ואי אפשר שיהיה עמן נצחוֹן והתקדמוּת, וּבתרוּעת־מרד על שׂפתים הן מַנחילוֹת לנוּ כּשלוֹנוֹת וּתבוּסוֹת.

זה כּמה שנים שאני קוֹרא תגָר על כּמה קוים של הפּוֹליטיקה שלנוּ בּמוֹשבה, שיש בּהם עצימת־עין מפּני הסכּנוֹת האוֹרבוֹת, החמצת הזדמנוּיוֹת של בּיצוּר עמדוֹת וגם הסתבּכוּת בּמלחמוֹת מיוּתרוֹת, שאין בּהן להוֹעיל, וּלהזיק יש בּהן.


פּריוֹן עבוֹדה


מַרדנוּת זוֹ בּשאלת "התוֹצרת״ מה מַשמעוּתה? מיעוּט התוֹצרת נעשׂה, חלקוֹ בּצדק וחלקוֹ בּהפרזה, לאחד הנימוּקים העיקריים בּמלחמה נגד עבוֹדה עברית. בּאה ההסתדרוּת וּמסכּימה לקביעת נוֹרמוֹת, אשר יבטיחוּ את פּריוֹן העבוֹדה. על כּך עוֹנים אצלנוּ בּמקהלה: שעבּוּד הפּוֹעל! מכּל מה שלמדנוּ בּדבר מלחמת־השחרוּר של הפּוֹעל לא שמענוּ שיראה את שעבּוּדוֹ בּכך שהוּא חייב לעשׂוֹת בּשעוֹת עבוֹדתוֹ מלאכה שלמה וּפוֹריה. בּתמימוּתנוּ אוֹ בּבערוּתנוּ היינוּ סבוּרים עד עתה כּי שעבּוּדוֹ של הפּוֹעל פּירוּשוֹ: השלילת זכוּת אִרגוּנוֹ, שלילת זכוּיוֹתיו המדיניוֹת, הרכּבת אדוֹנים לראשוֹ, וכיוֹצא בּאלה. אבל כּי תשלוּם שׂכר־העבוֹדה לפי פּריוֹנה נכנס בּגדר "שעבּוּד״, זוֹהי תוֹרה חדשה שנתחדשה אצלנוּ. לאמיתוֹ של דבר, אין תוֹרה זוֹ נחלתוֹ של הפּוֹעל העירוֹני שלנוּ, הרגיל בּכך והמקבּל כּדבר מוּבן מאליו כּי מַרבּה תוֹצרת מַרבּה שׂכר. אבל בּכּפר נתחדשה תוֹרה זוֹ ואף נתקדשה, וכל הכּוֹפר בּה נוֹגע ּבבבת עינוֹ של מעמד הפּוֹעלים.

וקלוּת־ראש אידיאוֹלוֹגית שנוֹהגים אצלנוּ בּשאלת פּריוֹן־העבוֹדה כּלוּם לא היתה לנוּ לרוֹעץ?

כּמעט שוּם פּוֹעל איננוּ בּא לארץ כּפוֹעל מוּגמר. לא מבּחינת כּוֹשר־העבוֹדה וידיעת־העבוֹדה ואף לא מצד רצוֹן־העבוֹדה. גם רצוֹן זה טעוּן חיזוּק. מעבר קשה הוּא לבן י״ח לעבוֹד יוֹם יוֹם עבוֹדה קשה, ואפילוּ בּמשק קיבּוּצי־עצמי אין אדם נעשׂה פּוֹעל טוֹב על רגל אחת, וּכשהוּא בּא למוֹשבה וּמוֹצא שם סגנוֹן סַלחני וּוַתרני לעצלנוּת וּלרשלנוּת בּעבוֹדה כּיצד יתחנך ויהיה לפוֹעל טוֹב?

יערי אמר כּי שום פּרדסן עוֹד לא פּשט את הרגל מחמת התוֹצרת הלקוּיה. אפשר. אבל סבוּרני כּי כּמה פּוֹעלים פּשטוּ את הרגל. ואיני רוֹצה בּשוּם אוֹפן שתנוּעת הפּוֹעלים תפשוֹט את הרגל. רצוֹננוּ ותפקידנוּ ליצוֹר מעמד פּוֹעלים בּוֹנה־ארץ ולא לטפּח בּטלנוּת ונַצלנוּת וּפּרזיטיזם בּלבוּש פּרוֹליטרי. הסוֹלידריוּת המעמדית מחייבת הגנה על החלש ועזרה לחלש, אך לא חיפּוּי על התנהגוּת שיש בּה חילוּל שם הפּוֹעל וסיכּוּן עמדוֹתיו.


קבּלנוּת חקלאית


חוּמרה יתירה החמיר על עצמוֹ הפּוֹעל החקלאי בּענין הקבּלנוּת. מה שהוּתר לפּוֹעל העירוֹני, מה שהוּתר לפוֹעל־בּנין בּמוֹשבה – נאסר על הפּוֹעל בּחקלאוּת. מדוּע?

יתכן שעצם העבוֹדה הקבּלנית כּרוּכוֹת בּה פּגימוֹת. ויש לבער אחריהן. ואם שיטת העבוֹדה בּקבּלנוּת היא עצמה פּסוּלה – תבוֹא ההסתדרוּת וּתבטל אוֹתה. אך מהוּ ההגיוֹן המעמדי שבּדבר שההסתדרוּת תהא נוֹהגת היתר בּקבּלנוּת בּכמה ענפי עבוֹדה, וּבעזרתה תאַפשר שם לפּוֹעל שׂכר גבוֹה, ותאסוֹר על הקבּלנוּת דוקא בּחקלאוּת, בּמקוֹם שהיאָבקוּת הפּוֹעל על קיוּמוֹ קשה בּיוֹתר?

מה קוֹבע את שיטוֹתינוּ המקוּדשוֹת, האם הגיוֹן משקי וסוֹציאלי החָל על התנוּעה כּוּלה אוֹ צירוּף השתלשלוּיוֹת וּמקרים המתקבּל כּגזירה מעמדית עילָאית?

אגב, היוּ ימים והפּוֹעל החקלאי שׂם את תקותוֹ דוקא בּיציאה מתחת ידי "המשגיח״ לעבוֹדת קבּלנוּת חפשית, שהוּא מסדר אוֹתה כּרצוֹנוֹ ועל אחריוּתוֹ וראה בּה דרגה גבוֹהה יוֹתר בּסידוּר תנאי עבוֹדתוֹ. עוֹד הועידה החקלאית השניה שנתכּנסה בּפתח־תקוה, לפני כּ״ב שבים, הכריזה על הצוֹרך בּיצירת קבוּצוֹת קבּלניוֹת. ואכן, קבוּצוֹתינוּ הראשוֹנוֹת בּמטעים: בּ״דוֹרשי־ציוֹן״, בּ״גן־שמוּאל״ ו״אחַוה״ ו״עבוֹדה״, נבנוּ וגדלוּ בּעיקר על יסוֹד הקבּלנוּת.וּפתאוֹם נגלָה כּי יש חוֹק מעמדי בּל־יעבוֹר בּמוֹשבה: עבוֹדה יוֹמית דוקא . כּלוֹמר: בּחקלאוּת קשוּר הפּוֹעל לשׂכר יוֹמוֹ, הזעוּם. גם חריצוּת וּפריוֹן עבוֹדה לא יעזרוּ לוֹ. וּבעיר, וּבבנין – שָׁאנִי. שם הוּא יכוֹל להתעלוֹת. רק בּחקלאוּת הוּא חייב בּחוּמרוֹת מיוּחדות, חייב לנהוֹג בּמרוֹם הצדקוּת המעמדית. מה התוֹצאה? הפּוֹעל אוֹמר: יהיוּ האחרים צדיקים גמוּרים, ואני אלך לי. דייני בּמה שקיימתי עד עכשיו. אכן, שיטה כּלכּלית חסוּדה זוֹ שהשליטוּ בּמוֹשבה גם לה יד בּבּריחה המחרידה מן הכּפר.


לשכּת־עבוֹדה


וּמן המוּשׂגים העיקריים שנתקדשוּ בּמוֹשבה: לשכּת־עבוֹדה מעמדית. מי שמסכּים לסידוּר אחר של לשכּת־העבוֹדה אוֹמרים לוֹ: אתה מַפקיר נכס מעמדי יקר, אתה מַסגיר את מכשיר האִרגוּן שלנוּ.

אגב, היוּ ימים וּ״פוֹעלי־ציוֹן״ שׂמאל, חסידי הלשכּה "המעמדית״ כּיוֹם, תבעוּ לשכּת־עבוֹדה מוּניציפּלית דוקא. אבל מי יזכּוֹר נוֹשנוֹת? עכשיו הוּרמה לשכּת־העבוֹדה בּצוּרתה הקיימת למדרגת עיקרוֹן מעמדי.

ואני אינני רוֹאה בּזה אלא קידוּש מציאוּת מקרית. לא מרצוֹננוּ, לא בּמחשבה מעמדית תחילה יצרנוּ את הלשכּה בּצוּרתה הקיימת, אלא על כּרחנוּ. מראשית ימינוּ בּיקשנוּ לשתף בּעוֹל הדאגה להמצאת עבוֹדה את האִכּר. לא חפצנוּ להטיל על הלשכּה שוּם תפקידים אחרים מלבד המצאת עבוֹדה וחלוּקתה, וידענוּ כּי בּלי שיתוּף האִכּרים תהיה פּעוּלתה פּחוּתה. רדפנוּ אחריהם, והם לא נענוּ (מלבד יחידים). להם היה ניחא גם בּלי "לשכּה״. הספּיק שוּק העבוֹדה "על יד הדוֹאר״. לא היתה לנו בּרירה, והקימוֹנוּ לשכּה משלנוּ. ממילא קיבּלה צוּרה של מוֹסד הסתדרוּתי. יתכן כּי בּמשך הימים היה נוֹח להטיל עליה תפקידים אִרגוּניים. אבל לא לכך נוֹצרה. ערכּה של הלשכּה הוּא בּמידת יכלתה להמציא עבוֹדה, לגלוּת מקוּרוֹת עבוֹדה. מה בּצע בּנאמנוּתה המעמדית אם תש כּוֹחה בּשוּק העבוֹדה? והלשכּה ההסתדרוּתית בּמוֹשבה מעוֹרבת, ללא השתתפוּת האִכּרים, נדוֹנה מתחילת בּרייתה לקיוּם עלוּב. אבל התרגלנוּ בּכך והתרגלנוּ להאמין כּי טוֹב לנוּ בּכך, וכל שינוּי מן המַטבּע שנתקדש ממיט שוֹאה על מעמד הפּוֹעלים, וחייבים אנוּ ליהרג ולא לעבוֹר על צוּרת־אִרגוּן זוֹ של הלשכּה.

בּשרוֹן היה מצב אחר. העבוֹדה העברית השלמה שיותה ממילא ערך אחר ללשכּה. התחילוּ האִכּרים תוֹבעים, "לשכּה משוּתפת״. וּבמקוֹם שנאמר אנחנו לאִכּרים: בּבקשה, רבּוֹתי, היכּנסוּ ללשכּה ותעזרוּ לשׂאת בּעוֹל דאגוֹתיה, וּבפרט בּעוֹל יצירת עבוֹדה בּעוֹנוֹת המתוֹת אוֹ המצאת עבוֹדה לפוֹעלת וכוּ' (הם הם תפקידי הלשכּה) ואנחנוּ נהיה התוֹבעים ולוֹחצים על הלשכּה שתמלא את תפקידה בּאמוּנה – בּמקוֹם זה הכרזנוּ על הלשכּה כּעל נכס מעמדי דוקא, וּפתחנוּ את כּל השערים בּפני הדמַגוֹגיה של רביזיוֹניסטים שצעקוּ: הבוּ לנוּ לשכּה לאוּמית, לשכּה נייטרלית! וגם סמילנסקי החרה־החזיק: לשכּה נייטרלית! הלא תבינוּ כּמה נחוּצה לשכּה נייטרלית למשה סמילנסקי, ועד כּמה מוּכן עַם־הבּוּסתנאים בּמוֹשבה המעוֹרבת לשׂאת בּעוּלה וּבאחריוּתה של לשכּת־עבוֹדה עברית.

לפני עשׂרים שנה הצעתי אני, מטעם ההסתדרוּת החקלאית, הקמת לשכּה משוּתפת אוֹ נייטרלית (אז עוֹד לא "העמיקוּ״ כּל כּך בּהגדרוֹת) וּבוֹררוּת ישוּבית. סמילנסקי לא קיבּל אז. ולא היה לוֹ צוֹרך בּכך. עצם הדרישה לתיווּך וּלבוֹררוּת נשמעה אז כּרדיקליוּת מחוּצפת, כּרצוֹן "להתערב״ בּעניניו של האִכּר. בּהֶפקרא היה ניחא להם. עכשיו נתַנוּ אנחנוּ להם להמשיך בּהפקרוּת בּשוּק־העבוֹדה, להשתמט תמיד מעבוֹדה עברית, להחרים עבוֹדה מאוּרגנת, להעדיף אִרגוּני "שבירה״, ועם כּל זה להוֹפיע בּפני העוֹלם כּחסידי "רגוּלַציה לאוּמית״, כּדוֹרשים, כּביכוֹל, זכוּת־עבוֹדה שוה לכל יהוּדי, כּמתקוֹממים נגד "מוֹנוֹפּוֹלין״ וּכמגיני היהוּדי "סתם״ המבקש עבוֹדה. נאחזנוּ בּמכשיר לא־יִצלח, דבקנוּ בּוֹ ונתַנוּ לוֹ שיהָפך נשק מוּרעל נגדנוּ.


כּיצד מבקרים הסכּם


הסכּם־העבוֹדה עם "החקלאים הלאוּמיים״ נתקף הרבּה. אני מוֹדה כּי ההסכּם איננוּ אידיאלי ואיננוּ מכיל כּל מה שהסכּם־עבוֹדה צריך להכיל. ואני מצטער שאין בּוֹ העלָאַת השׂכר היסוֹדי בּחקלאוּת, העלאה שאפילוּ כּמה מהאִכּרים כּבר הכּירוּ בּצדקתה, אוּלם לרוּח הבּיקוֹרת השׂוֹררת אצלנוּ אָפיינית הזעקה המרה של "השעבּוּד״: ההסכּם משעבּד את העוֹלה החדש, אם האִכּר איננוּ מחליף אוֹתוֹ בּמשך עשׂרת הימים הראשוֹנים חייב הוּא לעבוֹד אצל אוֹתוֹ אִכּר עד חדשַים. הזוֹעקים שכחוּ, ראשית, כּי כּל אוֹרך "השעבּוּד\״ הזה אינוֹ אלא חדשַים, ושנית, שהעוֹלה החדש נהנה לפי ההסכּם מזכוּת מיוּחדת, שאין מוֹדדים את שׂכר עבוֹדתוֹ בּמידת תוֹצרתוֹ. הרי זוֹ הקלה חשוּבה לעוֹלה בּימי עבוֹדתוֹ הראשוֹנים.

איני מתכּוון לבדוֹק את ההסכּם לסעיפיו. עמדתי על הסעיף האמוּר, ששימש נוֹשׂא לקטרוּג, מפּני שיש בּוֹ רק להעיר על כּשרוֹן־ההפרזה הטוֹב עלינוּ.

אין להעריך את ההסכּם הזה מבּחינה פּרוֹפֶסיוֹנַלית בּלבד. צריך להעריכוֹ גם מבּחינת המקוֹם והזמן. ודאי, ערכּוֹ פּחוּת מערך אוֹתוֹ הסכּם שניסחנוּ לפני כּמה שנים בּמשׂא־וּמתן עם מוֹשבוֹת השרוֹן, ולא נתקבּל בּשעתוֹ. ותכנוֹ פּחוּת משוּם שהיקפוֹ פּחוּת. מפּני שאין לנוּ עכשיו גוּש שלם של מוֹשבוֹת השרוֹן הרוֹצוֹת בּעבוֹדה עברית. ודוקא מזה יש ללמוֹד. וחבל שמכּל אלה שעיכּבוּ בּשעתם את חתימת אוֹתוֹ הסכּם ראשוֹן אין אף אחד אשר יקוּם עכשיו ויוֹדה בּגלוּי כּי שגה אז, וכי שגיאתוֹ גרמה תקלה והפסד לעניני הפּוֹעל וּלמעמדוֹ בּמוֹשבה. אכן, גם בּיחסים כּלכּליים וסוֹציאליים יש להיזהר מפּני חזרה על אוֹתה מעשׂיה מימי החוּרבּן, מעשׂיה בּשליחה של מַרתא בּת בֵּיתוּס שנשלח לשוּק להביא סוֹלת וּמצא שהסוֹלת נזדבּנה כּוּלה, חשש לקחת ממה שיש והלך והחזיר ידיעה לגברתוֹ כּי סוֹלת אין. נצטוה להביא פת נקיה, חזר והוֹדיע כּי אין פּת נקיה ויש פּת קיבּר. עד שחזר נזדבּנה גם זוֹ. וכן עוֹד ועוֹד.


המערכה בּשרוֹן


את ההסכּם עם החקלאים הלאוּמיים צריך להעריך לאוֹר המערכה אשר בּה אנוּ עוֹמדים כּיוֹם. מערכה כּזוֹ עוֹד לא היתה לנוּ מיוֹם היוֹת תנוּעת פּוֹעלים בּארץ.

בּוּסתנאיוּת מַשמינה, תקיפה וּמַתקיפה. אינה מסתפּקת בּעבוֹדה הערבית והחוֹרנית אצלה. עינה צרה בּאוֹתם האִיים הפּרדסניים, הנוֹהגים בּעבוֹדה עברית מלאה. למה יהיוּ אלה לה למזכּירי־עווֹן?

ואִתה בּברית – השלטוֹן המכּה אוֹתנוּ בּחוֹסר העליה וכוֹפה עלינוּ עבוֹדה זרה, וּמטיל עלינוּ (לפי יזמת התאַחדוּת האִכּרים) חוּקת־משמרוֹת. וּלעזרתה עוֹמדת המשטרה. אגרוֹפים, אַלוֹת, בּתי־סוֹהר.

ויש משפּט בּארץ. וּביחסוֹ לעבוֹדה העברית הנלחמת על נפשה – נוֹכחנוּ.

ועל הכּל – התוֹצאה של חוֹסר עליה: לא היה צבא־עבוֹדה למערכה זוֹ. וּמחסוֹר זה הוּא שקבע את תוֹצאוֹתיה המעשׂיוֹת הבּלתי־אמצעיוֹת של המערכה: בּלי אניוֹת רבּוֹת של עוֹלים אשר יספּיקוּ גם לעיר וגם למוֹשבה, גם למרכּזים המוֹשכים וגם למקוֹמוֹת המרוּחקים – אין כּל תקוה לקיים את עמדוֹת העבוֹדה. שׂמנוּ את תקותנוּ בּעוֹד אניה ועוֹד אניה, הם יצילוּ. ואלה לא הספּיקוּ. נוֹדה: בּרית המנַשלים עם הממשלה חזקה מאתנוּ בּמערכה זוֹ. אך האם מפּני כּך נזלזל בּערך מלחמתנוּ? כּּלוּם זוֹהי המערכה האחרוֹנה?

עוֹד ימים רבּים עתיד הפּוֹעל העברי להיאָבק על זכוּתוֹ לעבוֹדה, כּלוֹמר: למקוֹם לעצמוֹ וּלעמוֹ תחת השמש. עוֹד ריבּוֹא־רבבוֹת יהוּדים ידפּקוּ על שערי הארץ ויבקשוּ מקלט, כּלוֹמר – קוֹדם כּל: עבוֹדה. וגוֹרלם של כּל אלה יהא נחתך על פּי זה, אם נצליח ואם לא נצליח לבצר להם כּאן מקוֹם־עבוֹדה. ולא בּמערכה אחת יחָתך הגוֹרל. וגם מערכה אשר אינה מביאה את התוֹצאה המעשׂית הבּלתי־אמצעית הרצוּיה יכוֹלה וּצריכה לשמש בּאַחריתה לנצחוֹן. כּמה פּעמים נכשלוּ אנשי העליה השניה בּמאמציהם, אבל המאמצים הללוּ – ״שלא הוּכתרוּ בּהצלחה״ – נצטרפוּ לסך־הכּל של חרישה וּזריעה בּהכּרת המוֹנים ושל גיבּוּש הכּוֹח אשר שבע יפּוֹל וקם, ולא ישוּב ריקם.


זעקת המשמרוֹת השקטוֹת

וּמבּחינה זוֹ יש להעריך את המערכה בּכפר־סבא. כּמה ליגלגוּ על המשמרוֹת השקטוֹת, כּמה בּיקשוּ להוֹכיח שהמנַשל הציניקן לא יבּהל מפּניהן. וחברינוּ העוֹמדים בּמשמרוֹת כּמה מהם נפלוּ בּרוּחם למראה אי־פּוֹריוּתה של המשמרת. אך גם אלה וגם אלה נתעלם מעיניהם משקלה הפּנימי של המשמרת, תפקידה החינוּכי וכוֹח חדירתה להכּרת־המוֹנים בּישוּב וּבציוֹנוּת.

מעוֹלם, גם בּתקוּפוֹת של חוֹסר־עבוֹדה ורעב המוֹני, שחזרוּ עלינוּ לא פּעם, לא נשמעה בּרמה תביעת העבוֹדה העברית כּמוֹ בּמערכת כּפר־סבא. מתוֹך המשמרוֹת השקטוֹת בּקעה ועלתה זעקת העבוֹדה העברית, וּבעצם ימי השׂוֹבע והגיאוּת והשמנת הלבבוֹת קרענוּ את יריעת השאננוּת וגילינוּ לישוּב וגם לגוֹלה את אימת הנישוּל והעקירה המרחפת על ראש הישוּב העברי.

וקוֹל המשמרת נשמע. זאת הפּעם הראשוֹנה שמלחמת העבוֹדה העברית לא נשארה בּתחוּמי ההסתדרוּת בּלבד. ודאי קראתם בּ״דבר״ את הנאוּמים של מוֹרים וסוֹפרים בּקלוּבּ "מַסד״: "למה הלכנוּ למשמרת?״ חבל שלדברים הללוּ לא נמצאוּ גוֹאלים וקנאים אשר ידבּירוּ את כּתלי הבּנינים, ואשר ישלחוּם בּתפוּצוֹת ישׂראל. ולא יחידים בּלבד נענוּ לקריאתנוּ, כּי אם גם סוּגים רבּים והסתדרוּיוֹת שלמוֹת. נזכּוֹר בּיחוּד את מרכּז המוֹרים ואת ועד אגוּדת הסוֹפרים (וצר לי לוֹמר, אלא שחוֹבה היא לוֹמר: תגוּבתוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים הרחב לא הלמה כּלל וּכלל את גוֹדל הענין ואת חוֹמר הענין. מעטים נתנוּ הרבּה, ורבּים לא נתנוּ אלא מעט. מעטים נתנוּ חדשי־עבוֹדה. נפרדוּ מעל משפּחוֹתיהם וּמשקיהם והלכוּ לעבוֹדה שׂכירה בּמוֹשבה, על כּל מַנעמיה. הלכוּ למאסר. קידשוּ את שם ההסתדרוּת. אבל כּלוּם חי בּזה הציבּוּר בּמידת הראוּי? כּלוּם גילה בּזה ציבּוּר הפּוֹעלים את כּל יכלתוֹ? האין כּאן אוֹתוֹת מדאיגים?).


יחסנוּ לחקלאים הלאוּמיים


וּלאוֹר מערכה זוֹ יש לראוֹת את ההסכּם הזעיר עם החקלאים הלאוּמיים. אנוּ דנים בּדבר בּלי שמץ אידיאַליזציה. זהוּ ארגוּן של בּעלים. ויש להם אינטרסים של בּעלים. המשׂא־וּמתן לא טישטש את ניגוּדי־האינטרסים בּינינוּ לביניהם. אבל יהא בּזה משוּם קלוּת־דעת ותוֹרנוּת פּשטנית אם הניגוּד החשוּב הזה יסתיר מעינינוּ את השיתוּף החשוּב: את היוֹתנוּ משוּתפים אִתם בּמלחמת העבוֹדה העברית על קיוּמה. בּעצם התקפת הנישוּל, בּעצם חוֹסר הידים העבריוֹת והנזקים הרבּים הנגרמים על ידי כּך לפּרדסן הנאמן עם העבוֹדה העברית, בּעצם הפּיתוּיים הרבּים וה״נוֹחוּיוֹת״ הרבּוֹת לכל מחרים וּמנַשל – עוֹמדים אלה בּגבוּרה וּמביאים את קרבּנוֹתיהם למען המשק העברי, שלא יהָפך למלה ריקה, וּמתאַגדים למען התחזק ולא להיסחף בּזרם העכוּר. והסכּם־עבוֹדה בּינינוּ לבינם – מלבד תפקידוֹ ליצב את תנאי העבוֹדה הקיימים ולמנוֹע התנַקשוּיוֹת – יש לוֹ עוֹד תפקיד: להעדיף – מבּחינת הספקת ידים עוֹבדוֹת – את המשק העברי השלם על המשק הקיים בּעבוֹדה מעוֹרבת וּלהגבּיר את כּוֹח עמידתם של החקלאים הלאוּמיים על משמר העבוֹדה העברית בּמוֹשבה.

שיטה זוֹ, שבּה נקטה ההסתדרוּת לאחר לקח רב, אינה נראית לרבּים, הסבוּרים כּי מרוֹם הנאמנוּת המעמדית והאיסטרטגיה הסוֹציאליסטית היא לחדד את היחסים וּלהחריף את המלחמה דוקא עם אלה "התלוּיים״ בּנוּ, המקבּלים עליהם את מצווֹת העבוֹדה העברית. קיימת פּרקטיקה עשירה בּמגמה זוֹ והיא גם הביאה את "פּריה״: ההיא עוֹזרת לדחוֹף חוּגים פּחוֹת חסוּנים לזרוֹעוֹת המחרימים.

בּפּרקטיקה זוֹ אין כּל חידוּש. לאסוֹנוֹ של מעמד הפּוֹעלים בּשנים קשוֹת אלוּ רבּוּ בּתוֹכוֹ החכמים אשר לימדוּ אוֹתוֹ לפלג וּלפוֹרר את עצמוֹ וּללַכּד וּלגַבּש את מתנגדיו וצוֹרריו. ואנחנוּ כּאן, אשר בּכמה דברים העזנוּ לחטוֹא למוּשׂגים המקוּבּלים וּמקוּדשים אצל מפלגוֹת הפּוֹעלים השליטוֹת, העזנוּ גם בּזה לשנוֹת מן המטבּע המקוּבּל: בּשנוֹת הפּירוּד העוֹלמי וּמלחמת־אחים בּמחנה העוֹבדים בּיקשנוּ אנחנוּ כּאן את דרך האיחוּד, ולא "החזית המאוּחדת״ העשירה בּתכסיסים וּבתמרוֹנוֹת וּבפוּלמוֹסין, אלא דרך האיחוּד האמיתי – ההסתדרוּת האחת והכּוֹללת. ואין לנוּ להתבּייש על "סטיה״ זוֹ מ״דרך־המלך״ של תנוּעת הפּוֹעלים בּימינוּ. וגם לגבּי כּל אלה שאינם נמצאים אתנוּ בּמחיצה מעמדית וסוֹציאלית אחת אנחנוּ מעיזים לנהוֹג לא לפי התיאוֹריה הרוֹאה בּכל מי שאיננוּ אתנוּ "גוּש ריאַקציוֹני אחד״, שאין לוֹ תקנה. אנחנוּ מבחינים בּוֹ בּין אנשי "שבירה״ וּבריוֹנוּת לבין אנשי בּניה ותרבּוּת, מבחינים בּין מציפי הישוּב בּעבוֹדה זרה וזוֹלה לבין הנאמנים עם העבוֹדה העברית להלכה וּלמעשֹה. נמדוֹד לכל חוּג בּמידה הראוּיה לוֹ.


הפּיקחים הכּוֹפרים והפּתאים המאמינים


יערי ראה צוֹרך להכריז בּוַדאוּת כּי "אין כּבר עכשיו פּה אדם המאמין בּעבוֹדה עברית בּמאה אחוּזים״. אם כּדבריו כּן הוּא הרי זה, כּנראה, נצחוֹנוֹ שלוֹ, של יערי. את נעימת הנצחוֹן הלא שמענוּ גם בּדבריו האחרים: נוּצח, כּידוּע, הסוֹצאינטֶרן; נוּצח, כּידוּע, חקוֹמאינטרן; וּבכן – ניצח "השוֹמר הצעיר״… אַשריהוּ וטוֹב לוֹ.

איני יוֹדע מי מסר לוֹ ליערי יפּוּי־כּוֹח להכרזה זוֹ. על כּל פּנים לא אני. אם "הכּל״ כּבר חכמוּ עד כּדי כּפירה, בּוֹחר אני להישאר הפּתי המאמין. אגב, למען הדיוּק: מפקפּק אני אם "עבוֹדה עברית בּמאה אחוּזים״ זהוּ דבר שבּאמוּנה. בּשבילי זהוּ ענין של הכּרה, רצוֹן וּמאמצים. יתכן שיערי יוֹדע כּי מחנה "הפּיכּחים״ הבּלתי־מאמינים גדל. יתכן כּי בּימים אלה, שהם ימי נסיוֹן לעצם העבוֹדה העברית, יוֹצאים מן החוֹרים כּל קטני־אמוּנה וּקטני־רצוֹן והם מכריזים בּאוֹמץ לבב על התפּכּחוּתם ועל תגלית־כּפירתם אוֹ על רצוֹנם שלא לרצוֹת והם עוֹד מבּיטים בּגוֹדל־לבב על "הפּתאים־המאמינים״ ויש שהם גם יוֹדעים ועדים כּי לאמיתוֹ של דבר אין כּבר אדם מאמין בּכמוֹ אלה. אך אַל נא בּגוֹדל־לבב!

לא רק ידיד יוּכּר בּעת־צרה, גם רעיוֹן וגם נוֹשׂא־רעיוֹן. לא חדשה היא כּי מדי בּוֹא שעת־נסיוֹן לרעיוֹן מתרבּים החכמים והנבוֹנים היוֹדעים להוֹכיח כּי אין בּוֹ ממש, וּמבּית וּמחוּץ פּוֹרצים המתנבּאים כּי הוּא "עתיד לפשוֹט את הרגל״.

אך לא כּל רעיוֹן נאוֹת לקבּל עליו גזר־דין של תקיפי השעה המוּמחים להמית, ואם יש בּוֹ בּרעיוֹן כּוֹח, ואם יש לוֹ כּוֹחוֹת חיים המנַשׂאים אוֹתוֹ, כּי אז עוֹד עתיד הנדוֹן למיתה להוֹשיט לשוֹן לדייניו וּלכל ה״חברא קדישא״.

הזוֹכרים אַתם את הנבוּאוֹת הפּסקניוֹת שהיוּ משמיעים אצלנוּ לא כּבר, בּשנוֹת המַשבּר הכּלכּלי וּבשנוֹת המַשבּר המדיני? הזוֹכרים אַתם על מה גזרוּ אז אנשים חכמים כּלָיה? מה היוּ אוֹמרים אז למי שהיה "מאמין״ בּעליה של 40.000 לשנה? לא אֶמנה עכשיו את כּל אוֹתם הדברים שנחשבוּ בּאוֹתם הימים כּחלוֹמוֹת שנתבּדוּ (ורק פּתאים אוֹ בּדאים עוֹד מחזיקים בּהם) – ועכשיו הנה הנם גילוּיים טבעיים של מציאוֹת וַדאית.

וּמה קרה? מה נשתנה, מה נפל, שנהיה חייבים "להאמין״ בּעבוֹדה עברית שלא בּמאה אחוּזים?

אילוּ הגענוּ לידי מצב שיש בּו 90% עבוֹדה עברית, תשעים אחוּזים ממשיים וּוַדאים, ואנוּ היינוּ עוֹמדים וטוֹרחים להשׂיג את עשׂרת האחוּזים האחרוֹנים, ואז היה בּא יערי וטוֹען בּשם עוּבדוֹת מסַייעוֹת לוֹ ואוֹמר לנוּ: חדלוּ לכם מעשׂרת אלה, הלא אמרנוּ, חוֹמה אחרוֹנה זוֹ לא תבקיעוּ ולא כּדאי לכם לכבּוֹש אוֹתה, ו״שוּם אדם כּבר אינוֹ מאמין עתה בּעבוֹדה עברית בּמאה אחוּזים״, היה אוּלי טעם ל״מזמוֹר למנצח״ זה.

עכשיו, שלא עשׂרת האחוּזים האחרוֹנים הם ממנוּ והלאה, אלא עשׂרת האחוּזים הראשוֹנים הם בּחזקת סכּנה גדוֹלה; עכשיו כּשאנוּ מפסידים יוֹם יוֹם עמדוֹת עבוֹדה ראשוֹניוֹת ויסוֹדיוֹת, אשר בּטחנוּ בּהן; עכשיו כּשהמדוּבּר הוּא לא על תוֹספת כּיבּוּש וחדירה, אלא על עמידה בּפני אימת־הנישוּל, והחרב מתהפּכת על כּל עמלנוּ; עכשיו כּשהאינוַזיה הבֶּדוית עוֹמדת ללחוֹך כּלחוֹך השוֹר את הישׂגי הפּוֹעל העברי אשר ראינוּם איתנים וּמבוּצרים; עכשיו נוכח הפּרספּקטיבה של מבּוּל עבוֹדה זוֹלה מכּל היבּשת המַקיפה אוֹתנוּ – מה התפּארוּת־הנצחוֹן הזאת בּתוֹרה המבשׂרת אוֹ מאַשרת עבוֹדה עברית לא מלאה? האם משוּם שעבוֹדה עברית היא לא מלאה, משוּם שהיא פּחוֹת מִמְלאה, היא גם ריאַלית יוֹתר? ואם כּל המפחית הרי הוּא ריאַלי – למה לא נלך אחרי מי שמפחית יוֹתר מן "השוֹמר הצעיר״? וּמדוּע נאמין שאוֹתה השתלשלוּת הענינים הגוֹזרת כּלָיה על עבוֹדה עברית בּמאה אחוּזים תתגלגל עד המקוֹם הרצוּי ליערי (היכן הוּא?) ושם תעמוֹד על עמדה ותשאיר לנוּ לפליטה עבוֹדה עברית לא בּמאה אחוּזים? (בּכמה אחוּזים?)

כּבר נאמר: העכשיו אנוּ עוֹמדים לא בּפרשת הגשמה של "מאה אחוּזים״, אלא עוֹמדים על נפשנוּ מפּני נישוּל. אך אם התפקיד המעשׂי בּרגע זה הוּא מצוּמצם אין אנוּ רשאים לצמצם את אָפקנוּ ואת רצוֹננוּ. נקל הוּא להציג את מי שמחנך לעבוֹדה עברית מלאה כּשָר בּשירים על לב רע. "החיים הם נגדנוּ״. אבל כּוֹחוֹ החינוּכי של רעיוֹן איננוּ בּסיגוּלוֹ לאוֹפק המצוּמצם של הרגע הקשה. רעיוֹן מחנך אינוֹ ניתן לשיעוּרים. ואפילוּ איננוּ מתגשם מיד וּבבת אחת אלא שעל שעל – איננוּ רשאי לוַתר על אמיתוֹ, על אָפקוֹ ועל שלימוּתוֹ.

בּתנאי מציאוּתנוּ אנוּ, הסוֹגרת בּפנינוּ כּל סדק לחדירה למשק הלא־יהוּדי, והפּוֹתחת לרוַחה את השערים לעבוֹדה לא־יהוּדית בּמשקנוּ, בּתנאי מציאוּתנוּ אנוּ המעמידה כּנגד הפּוֹעל היהוּדי העוֹלה מרחוֹק את הפּוֹעל הלא־יהוּדי בּן הארץ והסביבה הקרוֹבה – יש צוֹרך קוֹדם כּל להעמיד את רעיוֹן העבוֹדה העברית בּכל שלימוּתוֹ, בּכל תוֹקף זכוּתוֹ המוּסרית, בּצדקתוֹ הסוֹציא­ליסטית, בּהכרחיוּתוֹ הלאוּמית. לא לסגל לכוֹחוֹת ארעיים ולא לפוֹרר וּלמַעט דמוּת. "החיים הם כּנגדנוּ״ היוֹם, כּוֹח עבוֹדתנוּ ישנה את החיים מחר ויעשׂה אוֹתם "בּעדנוּ״.


עבוֹדה עברית – ללא עקיפין


עוּד לא היתה שעה כּשרה וּמחַייבת להפנוֹת את חינוּך הנוֹער לרעיוֹן העבוֹדה העברית כּשעה זוֹ שיש בּה כּדי לפקוֹח עינים וּלגלוֹת את התהוֹם הפעוּרה לרגלינוּ. אַל נהיה מתבּיישים מפּני המלעיגים על "האוּטוֹפּיה״ של עבוֹדה עברית מלאה בּמשק היהוּדי. מי שחוֹשש להכּיר בּחוֹבה מיוּחדת של המשק היהוּדי לפּוֹעל היהוּדי, מי שחוֹשש לתבּוֹע בּפירוּש מאת המשק היהוּדי שיבטיח בּשלימוּת את מקוֹם הפּוֹעל היהוּדי בּתוֹכוֹ, מי שמבקש להשׂיג את זכוּת העבוֹדה לפּוֹעל היהוּדי בּדרכי עקיפין, מעיד על עצמוֹ שלא עמד עדיין על תנאי קיוּמוֹ של הפּוֹעל העברי, ועל הגוֹרמים העצוּמים המבקשים לדחוֹף אוֹתנוּ חזרה לקיוּם כּלכּלי גָלוּתי.

מי יוֹדע אם לא צפוּיה לנו מהדוּרה חדשה של מעשׂה־בּיאליסטוֹק, מקוֹם אשר הפּוֹעל תפס תחילה עמדה מבוּצרת בּמלאכה וּבתעשׂיה, ואחר כּך, עם חילוּפי נוּל־היד בּמכוֹנוֹת־אריגה, הוּחלף גם הפּוֹעל היהוּדי בּנכרי. מי יבטיח לנוּ כּי מה שמתרחש עכשיו בּשרוֹן לא יחזוֹר עלינוּ גם בּתעשׂיה?


אִרגוּן פּוֹעלים טריטוריאַלי


החבר אֶרם יוֹדע את התרוּפה בּה׳ הידיעה: ארגוּן פּוֹעלים טריטוֹריאלי, כּלוֹמר: בּיטוּל אָפיה הלאוּמי של ההסתדרוּת; ארגוּן מקצוֹעי כּל־ארצי, ללא "מחיצוֹת״ לאוּמיוֹת. והטענה מוּפנית אלינוּ: יש ויש תרוּפה, אלא שאַתם אינכם מעיזים לנסוֹת בּה.

ואם אוֹמַר לאֶרם כּי כּבר ניסוּ בּתרוּפה זוֹ וּללא הוֹעיל? אמנם לא בּארץ ניסוּ בּה, אבל הלא אין אנוּ פּוֹסלים נסיוֹן־חוּץ. ואוֹמַר בּפירוּש: בּשוּם מקוֹם לא פּתר "הארגוּן המשוּתף״ בּשוּם צוּרה את שאלת העבוֹדה העברית. אסתפּק רק בּדוּגמה אחת: פּוֹלין, אשר משם בּאים "פּוֹעלי־ציוֹן״, חסידי האִרגוּן הטריטוֹריאַלי. שם מאוּרגנת התנוּעה המקצוֹעית בּמסגרוֹת ארציוֹת ולא לאוּמיוֹת. שם אין מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל הדוֹרשת ארגוּן לאוּמי של התנוּעה המקצוֹעית (כּדרישת כּמה מפלגוֹת סוֹציאליסטיוֹת של עמי המיעוּט, הרוֹאים בּארגוּן מקצוֹעי־לאוּמי – בּברית עם שאר הארגוּנים – את הערוּבּה הממשית להגנת זכוּת עבוֹדתם של פּוֹעלי עַם־המיעוּט). הפּוֹעל מיהוּדי מיוּצג שם בּמידה גדוֹלה על ידי ה״בּוּנד״, הקוֹמוּניסטים״, "פּוֹעלי־ציוֹן״ שׂמאל, וכוּלם – רוֹממוּת הארגוּן הטריטוֹריאַלי בּפיהם. ואוּלי יאמר לי אֶרם: מה המשען אשר נמצא בּתנוּעה המקצוֹעית שם, הטריטוֹריאַלית והאינטרנַציוֹנלית, לפּוֹעל היהוּדי התוֹבע את זכוּתוֹ לעבוֹדה?

ושם הן היתה שאלת הפּוֹעל היהוּדי פּשוּטה בּיוֹתר: שם הוּא לא בּא ממרחקים, שם הוּא לא תוֹבע עבוֹדה למען עוֹלים וּמי שעתיד לעלוֹת, שם היה הפּוֹעל היהוּדי בּן־המקוֹם, מחוּסר־עבוֹדה בּמקוֹם. וּמה הן תוֹצאוֹת "המלחמה על הזכוּת לעבוֹד״ אף על פּי ששם קיים ארגוּן פּוֹעלים "טריטוֹ­ריאַלי״? מי שאוֹמר כּי פּפּ״ס אשמה לא אמר כּלוּם לפתרוֹן השאלה. נניח שכּן הוּא. אך, ראשית, מנַין לוֹ לאוֹמר שהפּוֹעל הערבי בּהמוֹניו יהיה יוֹתר צוֹדק לפּוֹעל היהוּדי ויוֹתר בּין־לאוּמי בּהכּרתוֹ מן הפּוֹעל הפּוֹלני, חניך פּפּ״ס? ושנית, כּלוּם מעטים הם המאמצים המַהפּכניים והאינטרנַציוֹנַליסטיים שהוּשקעוּ בּתנוּעת הפּוֹעלים הפּוֹלנית, הָחֵל ממפלגת "פּרוֹליטריאַט״ וּפּס״ד בּימי רוֹזה לוּכּסמבּוּרג וחבריה והַמשך בּמפלגה קוֹמוּניסטית חזקה כּל השנים שלאחר המלחמה? וכל זה לא הוֹעיל בּכלוּם, לא בּמעשׂה ולא בּהכּרה, לתיקוּן אחד פּעוּט: להבטיח עבוֹדה לפּוֹעל היהוּדי בּמידה שוה עם הפּוֹעל בּן עם־הרוֹב.

וּמה שלא הצליח הפּוֹעל היהוּדי להשׂיג מאת הפּוֹעל הפּוֹלני לאחר שיתוּף מעמדי עשׂרוֹת בּשנים – ישׂיג הפּוֹעל היהוֹדי, לפי התפיסה ה״בּרוּכוֹביסטית״ של אֶרם, מאת הבֶּדוי החוֹרני. בּוֹ עזרתנוּ!..


בּפני תפיסוֹת של בּוֹסר


גלי העליה קוֹבעים את ההרכּב האנוֹשי של תנוּעתנוּ. הקריאה החלוּצית פּוֹנה קוֹדם כּל אל הנוֹער. והוּא נענה. על זאת אנוּ שׂמחים. על זאת אנוּ בּוֹנים.

הרכּב זה של ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ מוֹליד גם שאלוֹת מיוּחדוֹת. כּל שתגדל העליה, כּל שיִרבּה המחנה, כּן יִמעט האחוּז של החברים המצוּידים בּערכי התנוּעה, בּרכוּשה הנסיוֹני. כּיצר נַנחיל למחנוֹת הגדלים והמצטרפים את ערכינוּ, את נסיוֹננוּ?

שאלה זוֹ מסתעפת לכמה שאלוֹת. חמוּרה היא שאלת הנחלת הלשוֹן והתרבּוּת העברית לדוֹר מוּצל מטמיעה וּמכּלָיה תרבּוּתית. הפּעם אנוּ דנים בּשאלוֹת קיוּמנוּ הכּלכּלי. יש קוֹשי מיוּחד לחנך את הנוֹער העוֹלה לראִיה בּהירה של מציאוּתנוּ הכּלכּלית, שלא להעביר בּכּל־מכּל־כּל את המוּשׂגים שקלט בּסביבתוֹ הקוֹדמת לתוֹך ההוָיה שלנוּ, שיִרחש כּבוֹד למוּשׂגים ולקנינים אשר נתגבּשוּ בּתנוּעתנוּ בּארץ כּפרי התפּתחוּת חיוּנית, שידע כּי עליו ללמוֹד וּלהכּיר את הדברים בּטרם יצא עליהם ל״מלחמה״. עכשיו כּבר לא אנשי העליה השניה בּלבד נוּהגים להסתמך על נסיוֹנם ועבָרם. גם חזן כּבר השתמש היוֹם, – להנאתי – בּהוֹכחה ממה שהיה "בּימיו״. גם ריפטין כּבר עלוּל להיראוֹת בּפני חברוֹ הצעיר המזוּין בּחוֹברוֹת האחרוֹנוֹת כּ״פשרן וּמסתגל״. וּמחוֹבתה של התנוּעה לעמוֹד בּכל כּוֹח בּפני תפיסוֹת־של־בּוֹסר, ואף אם הבּוּסר הזה שלנוּ הוּא, בּוֹסר־עליה, בּוֹסר־נעוּרים.

יש צוֹרך בּחינוּך וּבהכשרה וּבהשׂכּלה חברתית לקראת חיי פּוֹעל שׂכיר בּמוֹשבה.

יש צוֹרך לפזר את הערפל של מוּשׂגים ערטילָאים, המקימים חַיִץ בּין החלוּץ־העוֹלה וּבין המציאוּת בּה הוּא פּוֹעל. לא יתכן שנבחר שלוֹשה חברים למחלקת המוֹשבוֹת ונַפקיר אוֹתם לקטרוּג וּללגלוּג וּלסַבּוֹטז', בּאין אתם מחנה הרוֹאה נכוֹחה את תנאי קיוּמוֹ וּמלחמתוֹ והמוּכשר לבצר את כּיבּוּשי קוֹדמיו. והנסיוֹן של מַגדיאל יוֹכיח.

אם אין אנוּ רוֹצים להפסיד עמדוֹת בּמוֹשבה, אם רוֹצים אנוּ להמשיך בּמסע החדירה והבּיצוּר של העבוֹדה העברית, עלינוּ לבקש ליצוֹר בּמוֹשבה יחסים נוֹרמַליים כּדוּגמת היחסים בּמקוֹמוֹת־התעשׂיה המסוּדרים שבּארץ, שם התגבּרנוּ על יחסים פּרוּעים. שם אין הפּוֹעל מבזבּז את כּוֹחוֹתיו בּמלחמוֹת נוֹאשוֹת על זכוּיוֹת ראשוֹניוֹת וּבעמידה בּפני התנַקשוּיוֹת. שם הוּכנסה ההיאָבקוּת המעמדית בּאפיקים מסוּדרים, המבטיחים לפּוֹעל התקדמוּת מַתמדת. למצב זה צריך לחתוֹר גם הפּוֹעל בּמוֹשבה. למצב זה צריך גם לחנך את הפּוֹעל בּמוֹשבה.


המלצות קוראים
תגיות