(בשלושים למוֹתוֹ, כ“ד בּכסליו תרצ”ה)

ד"ר וייצמן והקהל הגדוֹל אשר נענה לקריאת הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים לכבּד את זכרוֹ של הנפטר הגדוֹל, תסלחוּ לי, אם בּדברי אצא מגדר המקוּבּל בּדברי הספּד.

אֵבל זה הוּא מיוּחד בּמינוֹ. אין זה אֵבל על אדם שהלך בּדמי ימיו, בּאמצע מלאכתוֹ. לפני ארבּעה חדשים התאספנוּ כּאן בּמקום זה לבכּות ולהספיד את גאוֹן האוּמה מתוֹך זעקת־שבר, מתוּך הכּרה גמוּרה כּי דלוֹנוּ, כּי בּאמצע חייו ובאמצע מלאכתוֹ לוּקח מאתנוּ האיש ולקח אתוֹ את כּל עוֹשר־הרוּח שהיה מזוּמן לנוּ. הפּעם יש לנוּ הרגשה אחרת. האדם אשר הלך מאתנוּ זכה לראוֹת בּמוֹ עיניו אוּלי הרבּה יוֹתר ממה שהעֵז לחלוֹם עליו בּראשית עבוֹדתוֹ. הוּא ראה את האילנוֹת הענֵפים שגדלוּ מן הנטיעוֹת הרכּוֹת אשר טיפּח. והרגשתנוּ היא הרגשת עם היוֹשב על אדמתוֹ ורוֹצה לשלם שלמי־תוֹדה לאחד הראשוֹנים והגדוֹלים בּין בּוֹניו.

חברים, איני חוֹשש פּן יחשדוּ בּי, חלילה, שהנני מ“מכבּדי עשירים”. מנדלי מוֹכר ספרים כּתב בּאחת מהקדמוֹתיו, שעל האדריסה אליו מספּיק לכתוֹב “מנדליוּ מוֹכרמרוּ ספרימוּ”, ואין צוֹרך להוֹסיף דוקא “גוֹספּוֹדינוּ יֶברֵיוּ”. גם מבּלעדי זה לא יטעוּ בּוֹ. וגם בּנוּ לא יטעוּ. יחסנוּ הנלבּב לבּרוֹן רוֹטשילד הוּא לא מפּני שהוא בּרוֹן ולא מפּני שהוּא רוֹטשילד. היחסים בּינינוּ לבין עשירי ישׂראל אינם נלבּבים בּיוֹתר. בּין הציוֹנוּת עצמה לבין עשירי ישׂראל קיים רוֹמַן טרגי מאד, רוֹמן חד־צדדי. אין צוֹרך לפרש מי היה הצד שחשק מאד מאד בּשידוּך, וּמי היה הצד שנשאר קר מאד. וּמהרצל ועד וייצמן נתנסוּ מנהיגי ישׂראל הרבּה מאד בּמאמצים הטרגיים – מאמצים לשוא – לרכּוֹש לציוֹנוּת ההוֹן היהוּדי הגדוֹל . אמרתי: “מהרצל ועד וייצמן”. יכוֹלתי להקדים. הראשוֹן מ“שלנוּ”, מיהוּדי המזרח, אשר קם בּראש התנוּעה וזכה גם להיוֹת מכוּבד על יהוּדי המערב, פּינסקר, כּבר בּיקש את הדרך אל לבּוֹתיהם ואל כּיסיהם של ”גדוֹלי" ישׂראל – ולא מצא. לאחר מַסעוֹ למערב־אירוֹפּה ודפקוֹ על לבּוֹת ערלים, הגדיר את טיבם של עשירי ישׂראל: "תיישים, לא לצמר ולא לחלב!" וּמה שאמר עליהם הרצל, כּיצד תיאר את פּגישותיו עמם, כּיצד שפך עליהם את מרירתוֹ – ידוּע למדי. ואין כּאן מקוֹם להאריך בּזה. וּבתוֹך השממה הזאת היה הבּרוֹן אֶדמוֹנד כּנאוֹת־מדבּר. לא רק בּ“מדבּר פּריס”, שאוֹתוֹ הזכּיר וייצמן, לא רק בּשממת היהדוּת הצרפתית, בּמדבּר הגדוֹל של ההוֹן היהוּדי הגדוֹל היה הבּרוֹן הזקן אוֹאַזיס¹ מוֹריק וּמחַיֶה. חזיוֹן בּפני עצמוֹ.

בּמה שאוֹמַר לא יהא כּלוּם מסיפּוּר “זכרוֹנוֹת”. אין לי להתפּאר בּזכרוֹנוֹת אישיים. רבּים הם בּישוּב האנשים אשר בּדבּרם על הבּרוֹן הם יכוֹלים לספּר כּיצד נפגשוּ אתוֹ וּמה אמר להם. אתי אין כּמוֹ אלה. הזכּרוֹן היחידי אשר לי הוּא כּמעט בּגדר קוּריוֹז: כּיצד לא נתקבּלתי אצל הבּרוֹן. הדבר היה לפני עשׂרים שנה וּמשהוּ. הבּרוֹן בּיקר בּארץ. הסתדרוּתנוּ, הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים, בּיקשה דרך לגשת אליו, להסבּיר לוֹ את עניני הישוּב, את עניני העבוֹדה העברית – גם בּפּרדסים שלוֹ – אחרת קצת ממה שהפּקידוּת שלוֹ היתה עשׂוּיה להסבּיר. ואז יצאנוּ – ש. יבנאלי ואני – בּרכיבה על חמוֹרים מן ה“חַן”² בּיפוֹ דרך כּפר קאקוּן לזכרוֹן־יעקב. תחילה היה שמץ־תקוה שהפּקידוּת תאַפשר לנוּ להתקבּל אצלוֹ – ד"ר הלל יפה עמד להשתדל בּדבר – אוּלם הפּקידוּת לא אִיפשרה, והראיוֹן לא יצא לפּוֹעל, וטלטוּלי הלילה ההוּא היוּ לשוא, אפילוּ לא לקוֹמץ זכרוֹנוֹת. בּהזדמנוּת אחרת ראיתיו רק רגע, ממרחק. השתוֹממתי למַראֵה פּניו. לא פּני “גביר”. פּנים של אמן, פּנים של איש־הרוּח. הקלף היבש של עוֹר פּניו היה מוּאר בּאוֹר נעלה.

שנים רבּוֹת תיארוּ את הבּרוֹן רוֹטשילד בספרוּת הציוֹנית כּפילנטרוֹפּ. כּך ראה אוֹתוֹ גם אדם חכם כּאחד־העם. האוּמנם היה “הנדיב הידוּע” פילנטרוֹפּ? אפשר שכּזה היה לגבּי צרפת, לגבּינוּ אנוּ היה אדם אחר לגמרי. איש־הרוּח, איש־האידיאה, איש הרעיוֹן האחד. וזאת היתה הטרגדיה שלוֹ ושלנוּ שאיש־הרוּח הזה פּעל בּאמצעים של פילנטרוֹפּ. והאמצעים הללוּ ודרך הפעוּלה הזאת הם שהסתירוּ מעיני הקהל את רוּח האיש.

בּביקוּרוֹ השלישי בּארץ, בּתרנ"ט, אמר לבני ראשוֹן־לציוֹן: “לא עניוּתכם ולא לחצכם העירוּ בּקרבּי את חפצי להוֹשיעכם, כּי רבּים הם העניים והנאנקים מחמת המציק בּארץ יוֹתר מכּם, וגם לא מרגשי חמלתי עליכם עשׂיתי זאת, רק הרעיוֹן הקדוֹש אשר אחזתם בּוֹ להוֹשיב את אדמת אבוֹתינוּ הנשַמה וּלהשיב בּנים לגבוּלם, הן המה הסיבּוֹת אשר עוֹררוּני לתמוֹך בּידכם וּלהוֹציא אל הפּוֹעל את הדבר הקדוֹש לכוּלנוּ” (“הצפירה”).

אילוּ היה פילנטרוֹפּ בּלבד לא היה יכוֹל בּשוּם אוֹפן להמשיך בּפּעוּלה שבּה התחיל. לתת 30.000 פרנקים לראשוֹן־לציוֹן, כּמוֹ שנתן לאחר שבּיקר אצלוֹ יוֹסף פיינבּרג, בּא־כּוֹחם של החלוּצים הראשוֹנים, יכוֹל גם פילנטרוֹפּ. אבל לשׂאת בּמשך עשרוֹת שנים את כּל התלאוֹת וכל הכּשלוֹנוֹת של המפעל הזה, העשיר בּתלאוֹת וּבכשלוֹנוֹת, ולא להרפּוֹת – לכך דרוּש היה כּוֹח אחר ואוֹפי אחר. לשׂאת את עוּלה של הממשלה התוּרכּית, על פּקידיה ועל בּקשישיה, ועל שיטוֹת העבוֹדה שלה שאליהן צריך היה להסתגל; לשׂאת את הכּשלוֹנוֹת של הפּקידוּת שלוֹ עצמוֹ, של האנשים בּהם היה נוֹתן אמוּן מוּחלט והם נתנוּ לתבוּסה וּלקלסה את מפעל חייו; לשׂאת את זעקת האכּרים, את יסוּריהם האמיתיים והמדוּמים, ואת הקטיגוֹריה המתמדת של עוֹשי דברוֹ על האכּרים; לשׂאת את פּשיטת־היד, את השנוֹררוּת, את “המשפּטים” המפוּרסמים אשר כּמה מן האכּרים מקבּלי־כּספּוֹ היוּ נשפּטים אתוֹ ותוֹבעים אוֹתוֹ לערכּאוֹת אוּ מאַיימים עליו בּתביעה למשפּט; לשׂאת את הבּיקוֹרת שלנוּ, את הבּיקורת של התנוּעה הציוֹנית, של העתוֹנוּת היהוּדית (“מציגים אוֹתי בּעתוֹנים כּמשעבּד” – מתאוֹנן הוּא מרה בּאחד ממכתביו הקדוּמים); וּמה שקשה אוּלי מכּל אלה – לשׂאת את הלעג והבּיטוּל של סביבתו שלוֹ, של סביבתוֹ הקרוֹבה – כּלוּם היה אדם־פילנטרוֹפּ עוֹמד בכל אלה?

ואם בּאתי להעריך בהערצה רבּה את “הנדיב הידוּע”, הריני עוֹשׂה זאת לא משוּם “ההצלחה” הגדוֹלה אשר בּה הוּכתר מפעלוֹ (אדרבּא, שגיאוֹתיו וכשלוֹנוֹתיו היוּ רבּים וקשים, והמפעל כּוּלוֹ לא ניצל אלא בּדרך “נס”, נס התנוּעה הציוֹנית), ולא משוּם הסכוּמים העצוּמים אשר השקיע בּמעשׂה ההתישבוּת, ולא משוּם כּוֹח ה“נתינה” המוּפלא שבּוֹ. מתכּוון אני בּעיקר להתגלוּת האישית, ל“ניצוֹץ”־הדוֹרוֹת אשר התלקח בּוֹ בּאש טהוֹרה.

חוֹבבי־ציוֹן היה להם פּסידוֹנים בּשביל הבּרוֹן אֶדמוֹנד: “הנדיב הידוּע”. הרי הוּא לא רצה שיפרסמוּ את שמוֹ בּרבּים, אם מתוֹך עניווּת (שאגב אינה מצוּיה בּיוֹתר לא בּנדיבינוּ ולא בּמנהיגינוּ), ואם מתוֹך תפיסה פּוֹליטית, ואם מתוֹך אי־רצוֹן להתקשר בּגלוּי בּמפעל אשר כּל כּך הרבּה תקלוֹת צפוּיוֹת לוֹ. אוּלם היה לוֹ עוֹד פּסידוֹנים לִפְנים מפּסידוֹנים. פּינסקר וליליֶנבּלוּם היוּ מדבּרים בּמכתביהם על "חוֹבבי־ציוֹן שבּפּריס”. חוֹבבי־ציוֹן בּלשוֹן רבּים. האחד שבּא בּמקוֹם הרבּים. ויוֹתר מהם. המלה "חיבּה” יש בּה משהוּ העוֹשׂה את הענין נוֹח מדי, קל מדי, זוֹל מדי, קטן מדי. בּטרם חיבּת־ציוֹן, וּבתוֹך־תוֹכן של חיבּת־ציוֹן והציוֹנוּת היוּ מוּעטים־מוּעטים, שמהוּתם היתה “אהבת־ציוֹן”, אוֹתוֹ שם שאברהם מאפּוּ נתן לסיפּוּרוֹ. אהבת־חיים. אהבה עזה. תשוּקה לוֹהטת לציוֹן. ריכּוּז הנפש בּציוֹן, שעבּוּד כּל החוּשים לציוֹן. אוֹהבי־ציוֹן אלה, בּין שהם חלוּצים אלמוֹנים, בּין שהם עוֹמדים בּמרוֹמי־התנוּעה, בּין שהם אנשי הזיה פּרוֹליטריים (כּיהוֹשע בּרזלי וּכמיכאל הלפּרן), בּין שהם “אנשי־מעשׂה” – בּזכוּתם ורק בּזכוּתם הגענוּ עד הלוֹם.

אוֹהב ציוֹן כּזה היה הבּרוֹן אֶדמוֹנד. אוֹהב מאוֹהבים. וכל מה שהוֹסיף שנים כּאילוּ גברה אהבתוֹ. קראתם אצל סוֹקוֹלוֹב את התיאוּר הנהדר של הישיש המשׂתרע על מפּת ארץ־ישׂראל וקוֹרא: “ז’אן, הבא את האַטלס!” בקריאה זוֹ מרוּמז כּל הבּרוֹן כּוּלוֹ.

עצם אהבת־ציוֹן הוּא חזיוֹן־פּלאים. אך הפּלא הכּפוּל והמשוּלש שלפנינוּ הוּא בּהתגלוּתוֹ, בּמקוֹם התגלוּתוֹ, וּבזמן התגלוּתוֹ.

בּמערב, בּטרם תוּכּר צרת־היהוּדים, כּשמכּת האנטישמיוּת עדיין לא היתה למכּת־מדינה, וּבסביבה של התבּוֹללוּת מדינית, של פּטריוֹטיזם צרפתי, של פּחד מפּני כּל צעד העלוּל למוֹטט את הישׂגי האֶמַנסיפּציה, בּאוירה של בּוּרסה, של תארי־כּבוֹד, בּנקאי בּן בּנקאי, בּרוֹן בּן בּרוֹן. בּסביבה אשר לה כּל מיני פנטסיוֹת ורק לא פנטסיה “בּרוֹנית” זוֹ. דרך הרוּח!

בּאותֹם הימים כּבר היוּ לנוּ אנשים מטיפּוּס חדש, אשר בּלבּם יקדה האש של אהבת־ציוֹן והם הציתוּ את האש בּלבבוֹת. אך אלה היוּ לא “גבירים” ולא אנשי־מדינה, ולא יד להם בּמערב. אלה היוּ בּעיקר סוֹפרים ועתוֹנאים עברים. אז עדיין לא היה המרחק – שהוּא היוֹם סימן ל“אנשי־רוּח” – בּין ה“סוֹפר” לבין ה“מפלגה”, והסוֹפרים ואנשי־הרוּח לא ראוּ את הפּעילוּת הציבּוּרית כּענין גלמי ומיכני, שהוּא למטה מכּבוֹדה של הרוּח. דויד גוֹרדוֹן, יחיאל מיכל פּינס, פּרץ סמוּלנסקין וליליֶנבּלוּם ושפ"ר היוּ כּבר משוּגעים גמוּרים לענין ארץ־ישׂראל שכּבשה את נפשם ועשׂתה אוֹתם ל”מזכּירי מפלגה" וּלעסקני־התקוּפה. בּן־דוֹרם היה הבּרוֹן אֶדמוֹנד, בּן־דוֹרם הגָר על קוֹטב אחר, בּסביבה אחרת, אבל אחד מהם.

אין הפּלא נעשׂה מוּפלא פּחוֹת על ידי מה שאנוּ חוֹתרים להבינוֹ וּלהסבּירוֹ. איננוּ יוֹדעים כּיצד נתלקח הניצוֹץ בּלבּוֹ של הבּרוֹן, אוּלם יש בּידנוּ כּמה רמזים בּוֹדדים על “גלגוּלוֹ של ניגוּן” זה. הציוֹנוּת איננה יש מאַיִן. וּמלבד קוֹרוֹתיה ההיסטוֹריים יש לה פּריהסטוֹריה עשירה, יש לה חוֹזים וּמבשׂרים. והניצוֹץ הציוֹני ריחף בּחלל־הדוֹרוֹת. מי שהוּא שמר על הגחלת לבל תדעך כּליל, מלב גדוֹל אחד נמסרה למשנהוּ. אנוּ יוֹדעים את שמוֹ של הֶס, ואנוּ יוֹדעים שהס הוּשפּע מגרץ והשפּיע עליו. אנוּ יוֹדעים שהס תירגם את גרץ לצרפתית, ואנוּ יוֹדעים כּי ההיסטוֹריה של גרץ השפיעה לא מעט על הכּרתוֹ הלאוּמית של הבּרוֹן. אנוּ יוֹדעים כּי בּפּריס, בּחוּג האַליאַנס, אשר יוֹתר ממה שטיפּחה את הכּרת האוניברסאליות של ישׂראל טיפּחה את פּוּלחן האוּניברסַליוּת של הפּטריוֹטיזם הצרפתי, היה גם חוּג קטן – קרל נֶטֶר, מיכאל אֶרלַנגר, צדוֹק כּהן – אשר כּבר נשׂאוּ בּקרבּם את חידקי הציוֹנוּת. ודאי היוּ רחוֹקים מציוּנוּת נוֹעזה וּמסקנית. הם נרתעוּ מפּני התלאוֹת. קרל נטר, מיסדה הנלהב של מקוה־ישׂראל, הוֹפיע בּבּרוֹדי בּין פּליטי הפּרעוֹת כּמי שכּבר נוֹאש בּהחלט מארץ־ישׂראל. וגם צדוֹק כּהן נוֹאש ונפחד לא פּעם. אוּלם הם אהבוּ את ארץ־ישׂראל וכאבוּ את כּאבה. ואנוּ יוֹדעים כּי מחנכוֹ של הבּרוֹן היה אַלבּרט כּהן, יהוּדי תלמיד־חכם וּמוֹקיר חכמת ישׂראל וספרוּת ישׂראל, שבּיקר כּמה פּעמים בּארץ בּשליחוּת בּית רוֹטשילד למטרוֹת פילנטרופּיוֹת. ואנוּ יוֹדעים כּי לפני שמוֹנים שנה בּיקר בּארץ הבּרוֹן ג’ימס רוֹטשילד, אביו של אֶדמוֹנד, וגם יוֹדעים כּי הוּא חקר והתענין – בּרוּח הזמן בּארצוֹת המערב – בּמה שקוֹראים היוֹם “פּרוֹדוּקטיביזציה” של הישוּב, פּנה לרבּנים בּשאלוֹת ואף התאכזב מתשוּבוֹתיהם. אנחנוּ יוֹדעים גם על נאוּמיהם “הציוֹניים” של כּרֶמיֶה ונטר בּאסיפת “כּל ישׂראל חברים” בּשנת 1869, לרגל ההחלטה על יצירת “מקוה־ישׂראל” – והבּרוֹן אז כּבן עשׂרים וארבּע, וּכּרמיֶה אז בּמרוֹם ההשפּעה. אלה הם קוים בּוֹדדים הידוּעים לנוּ, ויש להניח שהם סייעוּ – בּיוֹדעים ובלי יוֹדעים – להצמיח את החזיוֹן האישי המוּפלא הזה.

וּלפלא־האדם אשר צמח בּמקוֹמוֹ נוֹסף גם הפּלא של הוֹפעה בּזמן, בּעצם שעת הנסיוֹן ההיסטוֹרית שבּה נדרשה הוֹפעתוֹ. הוּא בא בּרגע שהכּל עמד ללכת לאיבּוּד. והוּא הביא הצלה בּרגע הדרוּש.

מה היה גוֹרלה של הציוֹנוּת כּיוֹם הזה לוּלא בּא הבּרוֹן לעזרה לראשוֹן־לציוֹן וּלפתח־תקוה בּזמן ההוּא? האם אפשר היה שתקוּם תנוּעה ציוֹנית על משׁוּאוֹתיהם של הנסיוֹנוֹת ההחלוּציים הראשוֹנים? פּתח־תקוה נוֹסדה כּידוּע, כּארבע שנים לפני ראשוֹן־לציוֹן, לפני “הרעמים בנגב”, הפּרעוֹת ברוּסיה. לפני האוֹטוֹאֶמַנסיפּציה. מיסדיה, יהוּדי הוּנגריה וירוּשלים, תלמידיו של ה“חתם סוֹפר” ויוֹצאי “הישוּב הישן”, לא היוּ כּמוֹהם למעשׂה חלוּצי נוֹעז. אך כּשבאוּ בּני־בּיל“וּ לארץ כּבר מצאוּ את פּתח־תקוה הרוּסה ועזוּבה, ורוֹב אנשיה התפּזרוּ מחוֹסר אמצעים, מפּני מחלוֹת וּמפּני התנפּלוּיוֹת ערבים. אין ספק כּי גם ראשוֹן־לציוֹן, עם ההוֹן הפּרטי” שלה, היתה צפוּיה לגוֹרל זה, למרוֹת מה שמיסדיה כּבר לא היוּ בּוֹדדים כּל כּך כּמיסדי פּתח־תקוה. ההמוּלה הדלה של חיבּת־ציוֹן לא היה בּכוֹחה להציל את מפעלם של החלוּצים הראשוֹנים. ואילמלא חש לעזרתם בּאוֹרח פּלא “הנדיב” האלמוֹני היה מַאמַצה של חיבּת־ציוֹן נגמר בּמהרה גמר מחפּיר. הפּשטנים והשלמים שבּחובבי־ציוֹן הבינוּ זאת. סמוֹלנסקין אמר: “לוּלא קם לעזרה, כּי אז אבדוּ אנשי המוֹשבוֹת, ושׂוֹנאי ישׂראל פּצחוּ פּה לבשׂר כּי תקות ישׂראל אבדה”. וליליֶנבּלוּם הוּא שידע: "לוּלא הוּא לא היה עכשיו שוּם ישוּב חדש בּארץ־ישׂראל – – היתה כּל התנוּעה כּנפל אֵשת בּל חזה שמש

וּבכן, בּזכוּתוֹ של הבּרוֹן לא ניתקה השרשרת. גם החלוּץ העֹלה בּספינה האחרוֹנה, גם הפּליט מגרמניה, גם הילד הנוֹלד בּארץ חייבים טוֹבה למי שבּא בּרגע הסכּנה וּמצא את השרשרת בּמקוֹם חוּלשתה, בּמקוֹם שעמדה להינתק, וחיבּר אוֹתה בּחוּליתוֹ שלוֹ. מעתה כּל מפעל חדש נעוּץ בּחוּליה זוֹ. אשרי האיש ואשרי הציבּוּר הממלא שליחוּת כּזאת בּתנוּעת הגאוּלה.

כּכה אני רוֹאה את אישיוּתוֹ של הבּרוֹן, כּכה אני רוֹאה את שעתוֹ הגדוֹלה. אוּלם אין להעריך את מפעל חייו מבּלי להכּיר בסתירה העמוּקה שליותה אוֹתוֹ. הוּא, היחיד בּדוֹרוֹ וּבסביבתוֹ, היה כּפוּף ומשוּעבּד לכמה וכמה מוּשׂגי סביבתוֹ. הוּא, איש החזוֹן, נצר משוֹרש תנוּעת הגאוּלה, בּיקש להגשים את החזוֹן בּדרך הפילנתרופּיה המביאה לידי ניווּן וּבדרך הפּקידוּת המביאה לידי שעבּוּד. וּמכּאן הטרגיוּת העמוּקה שבּמפעל חייו. צלה הקדיר את שמי הישוּב בּמשך עשרוֹת שנים, ושׂרידיה עוֹדם נישׂאים בּחלל עוֹלמנוּ.

היסוֹד הראשוֹן לטרגדיה של הבּרוֹן ומפעלוֹ: הזרוּת בּין המערב והמזרח. זרוּת זוֹ איננה נחלת הבּרוֹן בּלבד. כּל תוֹלדוֹת הציוֹנוּת רצוּפוֹת התנגשוּיוֹת בּין מזרח למערב. וההתנגשוּיוֹת הללוּ אינן עוֹברוֹת עלינוּ על נקלה. ועד שלא תקוּם לנוּ לשוֹן אחת, ועד שלא נשתחרר מרחשי העילאוּת והנחיתוּת והחשדנוּת ההדדית של שבטי ישׂראל זה לגבּי זה, ועד שלא נתבּוֹלל אהדדי התבּוֹללוּת עברית וארץ־ישׂראלית, עוֹד צפוּנים לנוּ כּשלוֹנוֹת רבּים.ֹ

הבּרוֹן בּבוֹאוֹ לעשׂוֹת את מעשׂהוּ בּארץ לא היה בּידוֹ לגַלם את חלוֹמוֹ על ידי יהוּדים צרפתים אוֹ גרמנים… כּאלה לא היוּ אז. הוּא היה אנוּס לבנוֹת בּיהוּדים “רוּסים”. מה חשבוּ אז בּמערב על יהוּדי רוּסיה – יִקשה לספּר. ועד היוֹם הזה עוֹדנוּ “פּגם”. וגם הבּרוֹן היה מלא פּחד. עוֹד בּמכתבוֹ הראשוֹן אל צדוֹק כּהן, שבּוֹ הוּא מוֹדיע על החלטתו להתחיל, הוּא משתף אוֹתוֹ בּספיקוֹתיו, אם אפשר לעשוֹת משהוּ עם יהוּדי רוּסיה.

וכיון שכּאלה הם היהוּדים הבּאים ליַשב את הארץ, וכיון שהם נצרכים, נזקקים לעזרה, הרי שצריך לנהל אוֹתם, להדריך, לחנך, להרכּיב אלוּפים לראשם. וּמפּי אלה שנמנוּ לנהל אוֹתם וּלחנכם נתקבּלוּ מיד ידיעוֹת בּרוּרוֹת על טיבם של היהוּדים הרוּסים הללוּ. נמצאוּ בּהם כּמה פּגמים, אמיתיים וּמדוּמים. ואחרי זמן־מה עוֹד הוּברר, כּי יהוּדי המזרח הללוּ, הפּושטים יד לעזרה והמלאים פּגמים, הנם גם תקיפים בּדעתם, ודעתם משוּנה, והם עוֹמדים על כּבודם ותוֹבעים את חירוּתם, והם סוֹררים וּמוֹרים. וּכבר אז אמרוּ על אנשי ראשוֹן וּגדרה: “ניהליסטים” ו“קוֹמוּניסטים” וּ“מסוּכּנים” (אַל תתמהוּ למלה “קוֹמוּניסטים”: הפּירוּש המוֹסקבאי למלה זוֹ עוֹד לא היה עדיין קיים, אבל בּפי הפּקידוּת הצרפתית היה זה כּבר אז שֵם גנאי). וּכבר אז כּתבוּ בּמֶמוֹרַנדוּם: זהוּ אֶלמנט שאי אפשר לבנוֹת בּוֹ ארץ. וכיון שהכּסף היה כּספּוֹ של הבּרוֹן והמוּשׂגים על דרך הבּנין מוּשׂגי פילנטרוֹפּיה והחוֹמר האנוֹשי – יהוּדי־מזרחי, שנוֹררי, פּרוּע, – הרי שהדרך היחידה לפעוֹל אתוֹ משהוּ היתה דרך האפּוֹטרוֹפּסוּת.

וכך צמחה אוֹתה שיטה איוּמה, אשר החריבה את מיטב הכּוֹחוֹת החלוּציים של האוּמה, אשר השפּילה עד דכּא את כּבוֹד האדם המתישב, אשר בּזבּזה את הוֹן הבּרוֹן (שהוּקדש לעם) לבטלה לגם לנזק, ואשר יצרה בּישוּב אוירת־חיים “רקוּבה” וּמסוֹרת מסוּכּנת. מי יכוֹל היה להימצא ראוּי לתפקיד ההנהלה וההדרכה? מי ראוּי ללמד את אנשי בּיל"וּ הפּרוּעים “סדר וּמשמעת”? אין טוֹב ממי ששירת בּצבא הצרפתי ויצא משם מוּכתר בנימוּסים. מן הטיפּוּס “הפֶלדפֶבּלי” נתמנוּ איפוֹא האנשים, אשר עליהם הוּטל להגשים את חלוֹמוֹתיו של הבּרוֹן וּללמד את חלוּצי ההתישבוּת העברית דרך־ארץ וסדר והנהלת־משק.

כּך נוֹצרה ה“אדמיניסטרציה”, ה“פּקידוּת” הבּרוֹנית, זכרה יגוֹן ואנחה לישוּב וּוַדאי גם לבּרוֹן עצמוֹ. לא תדרשוּ ממני שאסקוֹר כּאן את מעשׂיה. דייני שאזכּיר את השמוֹת: הירש, בּלוֹך, אוֹסוֹבֶצקי, שייד. למי שמכּיר קצת את תוֹלדוֹת הישוּב מספּקים השמוֹת הללוּ בלבד. מספּיק לספּר, שבּני ראשוֹן־לציוֹן, שודאי היוּ ממעריצי הבּרוֹן, נאלצוּ אחרי זמן קצר “למרוֹד” בּבּרוֹן. והם סידרוּ מרד ממש, והם השתמשוּ בּאוֹתם האמצעים החריפים, שקוֹראים להם “מעשי אַלָמוּת” (ושיוֹרשיהם של אוֹתם חלוּצים ראשוֹנים כּל כּך מתמרמרים על הפּוֹעלים בּימינוּ כּשהם אוֹחזים בּאמצעים מעין אלה), עד כּדי פּגיעה בּקדוּשת הקנין הפּרטי, ועד כּדי גירוּש פּקידי הבּרוֹן מנחלתוֹ, ואפילוּ עד כּדי אִיוּמים בּ"יד שחוֹרה”. לא האינטליגנטים של ראשוֹן־לציוֹן, אלא גם היהוּדים הפּשוּטים שבּראש־פּינה וזכרוֹן־יעקב ועקרוֹן, גם להם בּאוּ מים עד נפש. מספּיק להזכּיר, שאוֹתה פּקידוּת בּרוֹנית גירשה מראשוֹן־לציוֹן את משפּחוֹת פיינברג, בֶּלקינד, חַנקין, כּלוֹמר, טוֹבי החלוּצים, אשר שיקעוּ את כּל חייהם בּיצירת הישוּב, ואשר שמוֹתיהם יזָכרוּ בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת לא בּשוּרה אחת עם שׂכירי־הבּרוֹן, אלא עם הבּרוֹן עצמוֹ. אלה נפסלוּ על ידי הפּקידוּת הבּרוֹנית כּאֶלמנט אשר לא יסכּוֹן להתישבוּת. ולא רק הפּקידוּת עצמה חשבה כּך, אלא כּך גרסוּ גם כּמה מטוֹבי חוֹבבי־ציוֹן, אשר רבּים מהם – בּחוּץ־לארץ וגם בּארץ – עמדוּ בּהחלט לימין הפּקידוּת. הם היוּ אוֹמרים, יחד עם אליעזר בּן־יהוּדה, כּי “חירוּת וישוּב, אכּרים ובני חוֹרין – שני הפכים בּנוֹשא אחד”, וכי לבנין ישוּב חקלאי יסכּנוּ רק “אנשים המסוּגלים להיכּנע לפני כּל פּקיד ומצַווה”. מה היוּ פּני הישוּב אילוּ רעיוּן זה היה משתלט גם על לבּוֹת המתישבים וחוֹבבי־ציוֹן?

הבּרוֹן רצה להגשים את האידיאה לא על ידי חלוּצי האידיאה ונוֹשׂאיה שהם פּגוּמים וּמלאי מוּמים, אלא על ידי פּקידוּת, שהיא מוּשלמת מטבעה, עוֹשׂה רצוֹן קוֹנה, פּקידוּת ללא אידיאה. בּידיה הפקיד את מפעלוֹ, מפּיה שמע ודן על אנשים ועל מעשׂים. עליה הגן בּפני כּל בּיקורת (“אין דבר נעלם ממני. מר שייד, מר חזן, מר פארבּ מוֹדיעים אוֹתי כּל מקרה וכל מעשׂה. לא בּם האשם. מה שהם עוֹשׂים אינם עוֹשׂים אלא על דעתי”).

מה היתה התוֹצאה העיקרית של שיטת הפּקידוּת? כּל כּמה שהבּרוֹן טרח ויגע היה משׂיג את ההיפך מכּוָנוֹתיו.

הבּרוֹן היה אדם בּעל הרגשה דתית־מסרתית, ואף על פּי שהיה רחוֹק מן המסוֹרת השׂוֹררת בּיהדוּת המזרחית, היה נוֹהג להטיף מוּסר לאִכּרים על אדישוּתם לעניני דת. אתם יכוֹלים לתאר לעצמכם מה עשׂתה הפּקידוּת שלוֹ לנטוֹע בּישוּב הרגשה דתית וּצניעוּת מסרתית. היא עקרה מן השוֹרש את כּל מי ששאף לכך בּאמת. לזכרוֹן־יעקב, למשל, בּא זאב יעבּץ, ממיַצגיה הנאים בּיוֹתר של היהדוּת המסרתית. סוֹפר וּמחנך וּבלשן והיסטוֹריוֹן, בּעל השׂכּלה מרוּבּה וּבעל מידוֹת, חוֹבב־ציוֹן נלהב אשר מאס בּחיי גלוּת וּבחר – כּבר אז – להשתקע בּארץ. הוּא בּא לזכרוֹן־יעקב על מנת לשמש מוֹרה בּבית־הספר הקטן, בּתקוה לחנך את האִכּרים וּלהדריכם. מוֹרה זה לא נמצא ראוּי בּעיני הפּקידוּת לעמוֹד בּראש בּית־הספר. בּת זכרוֹן־יעקב שנשׂאה חן וחסד מלפני אליהוּ שייד, הפּקיד הראשי, נשלחה לפּריס “להשתלם” וּבשוּבה היתה היא למנהלת. וּזאב יעבּץ התענה תחת ידה. ויעבּץ, אדם טהוֹר, בּעל רגש חירוּת וכבוֹד, לא הסכּים לאמוֹר "אמן” אחרי מעשׂי הפּקידוּת, הוּא נלחם – אז! – לעבוֹדה עברית, הגן על כּבוֹדם של המתישבים, על חירוּתם וגם על משקם (הפּקידוּת, מתוֹך דאגה לפֹרחים בּגן המוֹשבה, אסרה על גידוּל עוֹפוֹת, והיתה יוֹרה בּהם, ויעבּץ יצא נגדה בּגלוּי), וסוֹפוֹ שהיה נאלץ לעזוֹב את המוֹשבה מפּני התקיפים.

וכן היה כּמעט לגבּי כּל מה שהבּרוֹן הוֹקיר ורצה. הבּרוֹן היה לוֹ חוּש לאדמה. הוּא היה נוֹתן הוֹראוֹת להרחיב את גבוֹלוֹתינוּ, לרכּוֹש שטחים חדשים. רק בּוֹדדים מבּין עוֹשׂי דברוֹ, כּמוֹ אוֹסוֹבצקי, היוּ עוֹבדים בּמגמה זוֹ. רוּבּם היוּ מתחכּמים וּמסכּלים את הוֹראוֹתיו. הוּא רצה בּשׂפה העברית. הוּא היה מן הראשוֹנים שהבין לערך זה. אבל מי דיכּא את העברית והשפּיל את כּבוֹדה ונטע צרפתית בּפי בּני האיכּרים וּבנוֹתיהם כּפּקידוּת הבּרוֹנית? הוּא רצה לראוֹת איכּר יהוּדי, עוֹבד בּמוֹ ידיו, מעביד את אשתוֹ ואת ילדיו וחי בּפשטוּת, אבל הפּקידוּת עצמה שימשה לסמל של הנכסף והנשׂגב ועקרה בּאוֹרח חייה ויחסיה כּל פּשטוּת מן המוֹשבה, ואת בּנוֹת המוֹשבה היתה משגרת לפּריס “להשתלם” ולנטוע את תרבּוּת פּריס בּישוּב החקלאי. הבּרוֹן רצה לראוֹת בּמוֹשבה שויוֹן. כּשראה את הפּוֹעלים מתפּללים בּצריף מיוּחד, אמר: צריך לבנוֹת בּית־כּנסת אחד לכּל; והפּקידוּת יצרה בּמוֹשבה מעמדוֹת עליוֹנים ותחתוֹנים וּבבית־הכּנסת עצמוֹ גדרה מקוֹמוֹת־כּבוֹד לפּקידוּת, אשר איכּר לא יקרב אליהם. הבּרוֹן דרש חסכוֹן, אבל לא היה בּזבּוּז נוֹרא יוֹתר של כּספּי ישׂראל מן הבּזבּוּז שנהגה הפּקידוּת, עד שהדבר היה לשנינה אפילוּ בערבית: “על חשבּוֹן הבּרוֹן”. כּשהאִכּרים דרשוּ תוֹספת־אדמה, בּמקוֹם השקעת כּספים אחרת, היתה הפּקידוּת מוּכנה מתוֹך קפּריסה לבזבּז פּי כּמה ולא לקנוֹת את האדמה הנדרשת. הבּרוֹן היה אחד המעטים בּין חוֹבבי־ציוֹן אשר הבין את ערך העבוֹדה העברית, הוּא דרש זאת כּפעם בּפעם מן הפּקידוּת וּמן האכּרים, היה תוֹבע זאת בּנאוּמיו וּבשׂיחוֹתיו, הכניס דרישה זוֹ אפילוּ לחוֹזים. ואתם הלא יוֹדעים מה עשׂתה הפּקידוּת הבּרוֹנית הישנה לעבוֹדה עברית. הבּרוֹן היה מוֹצא לוֹ כּמה הזדמנוּיוֹת להבליט את יחסוֹ לפּוֹעל העברי. בּאחד מבּיקוּריו בּארץ, כּשנקרא לעלוֹת לתוֹרה, עשׂה “מי שבּירך” לפּוֹעלים “העוֹבדים עכשיו והפּוֹעלים אשר עבדוּ והפּוֹעלים אשר יעבדוּ”. יחס זה ודאי לא היה מקרי. הוּא אמנם, לא התכּוון לארץ־ישׂראל עוֹבדת בּמוּבן שלנוּ, בּמוּבן סוֹציאליסטי, אבל הוּא השתוֹקק לראוֹת את עם ישׂראל עוֹבד וחי בּעבוֹדתוֹ. הפּקידוּת שלוֹ – מלבד המקרים הבּוֹדדים כּשנזדמנוּ לתוֹכה אנשי אידיאה, כּמוֹ קַלוָריסקי, למשל – היתה רחוֹקה מכּל זה בּתכלית־הריחוּק.

וּבימים אלה, כּשהכּל קוֹבלים כּל כּך על משטר אַלמוּת בּישוּב, לא מן הדין הוּא שנתעלם מגילוּיי האַלמוּת של הפּקידוּת. מי הכניס זַ’נדַרמים תוּרכּים לראשוֹן וּלעקרוֹן וּלכמה מקוֹמוֹת אחרים?

גם אני הייתי עֵד לכך. נזכּר אני מקרה מזעזע מתקוּפה מאוּחרת יוֹתר, מתקוּפת הפּקידוּת החדשה, פּקידוּת יק"א³ אשר ירשה את מקוֹמה של הפּקידוּת הבּרוֹנית, וירשה ממנה כּמה קוים, אבל כּבר נבדלה ממנה הרבּה לטוֹבה. מעשׂה זה לא אשכּח כּל ימי חיי. הדבר היה בּכנרת, בּימי המלחמה העוֹלמית. מקצוֹת הארץ נתאספוּ לשם פּוֹעלים, פּליטי יהוּדה מתחבּאים מפּני הגזירוֹת. ההסתדרוּת החקלאית מצאה להם עבוּדה, אך דירה לא נמצאה להם. הפּקידוּת היה לה בּית פּנוּי, והפּוֹעלים ניהלוּ אתה משׂא־וּמתן שתתן להם להיכּנס לדוּר בּאוֹתוֹ בּית. המשׂאּ־וּמתן טרם נגמר, וּבינתים הגיע החוֹרף. ולילה אחד והפּוֹעלים עוֹדם בּחוּץ, פּרצה סערה חזקה וגשם שוֹטף ניתך. הפּוֹעלים לא התאפּקוּ, חדרוּ אל הבּית הריק וּמצאוּ בּוֹ מקלט. אך נוֹדע הדבר לפּקידוּת, הביאוּ חיילים תוּרכּים וּבמגלבים וּבמכּוֹת הוֹציאוּ אוֹתם מן הבּית. הימים ימי סכּנה, וכל יהוּדי הוּא בּחזקת “פַרַר” (בּוֹרח מן הצבא), אך שוּם דבר לא עמד בּפני רוּגזה של הפּקידוּת, אשר יצאה “להגן” על קדוּשת הרכוּש הפּרטי. איני רוֹצה לקרוֹא עתה למעשה זה שראוּ עיני בּשם הראוּי לוֹ. לא רק הפּוֹעלים, כּל איכּרי הגליל נזדעזעוּ עד עוֹמק הנפש למראה כּוֹחה וּגבוּרתה של אוֹתה פּקידוּת, שׂרידת ימים ראשוֹנים.

יד הגוֹרל הטרגי אשר הפרידה בּין הבּרוֹן לבין המתישבים והעוֹבדים – בּניגוּד גמוּר לרצוֹנם הכּמוּס של שני הצדדים – היא שהפרידה גם בּין הבּרוֹן לבין התנוּעה הציוֹנית. בּשנים האחרוֹנוֹת, החל בּשנוֹת המלחמה, נוֹצרה מידת־מה של שיתוּף פּעוּלה בּין הנדיב הישיש לבין התנוּעה הציוֹנית, אבל כּל התקוּפה הראשוֹנה, בּימי חוֹבבי־ציוֹן וּבימי הרצל ונוֹרדוֹי, “לא קרבוּ זה לזה”. לא אדישוּת, אלא חשדוֹת, דחיוֹת, אי־הבנוֹת והיאָבקוּיוֹת גלוּיוֹת וחשאיוֹת. קצתם בּהשפעת פּקידים וּמקוֹרבים, וּקצתם מתוֹך זרוּת של האישים והסביבוֹת.

אָפיָנית בּענין זה ההתנגשוּת הראשוֹנה בּין הבּרוֹן לבין ר' שמוּאל מוֹהליבר, שהיה מן הראשוֹנים שמצאוּ דרך אל הבּרוֹן והכניסוּ אוֹתוֹ לתוֹך הפּעוּלה הישוּבית. לפי דברי הבּרוֹן השתדל אצלוֹ מוֹהליבר בּדבר גוֹרלם של המוֹני החקלאים היהוּדים האוּמללים שבּרוּסיה, והבּרוֹן נעתר לתחנוּניו והסכּים לכך, שהרב מוֹהליבר רשאי לבחוֹר עשׂרה אנשים ולשלוֹח אוֹתם לארץ, והבּרוֹן ידאג להם. מהבטחה זוֹ צמחה המוֹשבה עקרוֹן. אוּלם הרב מוֹהליבר לא היה אלא… יהוּדי רוּסי, ולא היה יכוֹל לדייק בּדיבּוּרוֹ וּבמקוֹם עשׂרה אנשים העלה – לפי דברי הבּרוֹן – י"א משפּחוֹת. ואֶדמוֹנד רוֹטשילד, העקרוֹנים האדוּקים השׂבּיעוּהוּ אף הם תמרוּרים, שוֹמר מאז עֶברה למוֹהליבר. בּמכתבוֹ לצדוֹק כּהן, שטרח הרבּה לקָרב את הלבבוֹת, הוּא כּוֹתב: “מה עשׂה ר' שמוּאל? הוּא בּחר לא עשׂרה אנשים כּי אם אחד־עשׂר בּתי־אב בּני מאתים נפש. וּבכן, ר' שמוּאל רימַני – – והמכתבים הנכתבים אליו נשארים בּלי תשוּבה – – לדיבּוּרוֹ של ר' שמוּאל מוֹהליבר אין שוּב כּל ערך בּעיני”.

אם כּך היא העוּבדה אוֹ לא כּך, כּלומר, אם דוּבּר מלכתחילה רק על “אנשים”, כּפי שנחרת בּמוֹחוֹ של הבּרוֹן, אוֹ גם על משפּחוֹתיהם, כּפי שסבר מוֹהליבר, אם הוּגבּל הרב מוֹהליבר בּמספּר עשׂרה אוֹ נאמר לוֹ עשׂרה – שנים־עשׂר, אם הביא י"א משפּחוֹת וּמאתים נפש כּאמוּר בּמכתב הבּרוֹן, אוֹ עשׂר משפּחוֹת וּמאה ואחת נפש, כּרשוּם אצל חוֹבבי־ציוֹן – לא זה העיקר. העיקר הוּא, כּיצד נשתקפוּ הדברים והיחסים והאישים בּעיני הבּרוֹן, אשר בּהתרשמוּתוֹ הוּא וּביחסיו לאישים היה תלוּי כּל כּך הרבּה, כּיצד נפגשוּ שני אנשים שהיוּ שוּתפים למעשׂה ישוּבי אחד

ההתנקשוּת הקטנה הזאת יש בּה כּדי לסמל כּמה התנגשוּיוֹת קטנוֹת וּגדוֹלוֹת שהיוּ עתידוֹת לבוֹא, ולא רק בּין הבּרוֹן לבין העסקן הציוֹני, כּי אם גם בּין כּמה וכמה אדירי הציוֹנוּת המערבית לבין העסקן הציוֹני העממי; הלה חשוּד על אי־סדר, על אי־דיוּק, על אי־עמידה בּדיבּוּרוֹ, על חוֹסר כּשרוֹן המעשׂה, על חוֹסר מידוֹת וּסגוּלוֹת שהן טבעיוֹת לגבּי בּן־תרבּוּת, בּשעה שבּעולמם הם ואצל עוֹשׂי־דברם הכּל שקוּל וּמדוּד… וכל פּקיד המרבּה בּאדישוּת וּבקרירוּת לגבּי המפעל וּבזרוּת למתישב ולאיניציאטיבה שלוֹ – הרי הוּא משוּבח מבּחינת הנאמנוּת והמעשׂיוּת והמשקיוּת.

אוּלם אם הניגוּד לחוֹבבי־ציוֹן ניתן להסתבּר גם בּיחס של בּיטוּל למיעוּט פּעוּלתם וּלדלוּת כּשרוֹנם בּפעוּלה (עד היוֹם הזה עוֹד רגילה הפּקידוּת הבּרוֹנית להעמיד את “הצלחתה” המשקית כּמוֹפת לעוּמת חוֹסר כּשרוֹן המעשׂה של הציוֹנים. והראיה בּנימינה לעוּמת נהלל…), הרי הניגוּד להרצל היה עמוֹק יוֹתר וּמוּרכּב יוֹתר מכּמה יסוֹדוֹת.

והנה כּיצד מספּר הרצל על הנסיוֹן הראשוֹן להידָבר עם רוֹטשילד: “נוֹרדוֹי מוֹדיע, כּי היה בּיחד עם צדוֹק כּהן אצל א. ר. הראיוֹן ארך 63 רגעים, שמהם דיבּר רוֹטשילד 53, ונוֹרדוֹי, בּהתאמצוּת וּבאי־נימוּס, רק עשׂרה. – – רוֹטשילד נוֹתן להביא את הסוֹפר המכוּבּד על משׂרדוֹ ולא אל בּיתוֹ. – – אנחנוּ עוֹברים איפוֹא עליו לסדר היוֹם”.

איננוּ יוֹדעים בּדיוּק מה אמר וּמה כּתב אז אדמוֹנד רוֹטשילד על הרצל, אוּלם כּל אחד מהם ודאי חשב על משנהוּ שהוּא יוּכל “לעבוֹר עליו לסדר היוֹם”. רוֹטשילד פּירש את תכניתוֹ של הרצל כּפנטסיה משוּנה “להכניס 150,000 שנוֹררים” ונפחד מפּני הסכּנוֹת הפּוֹליטיוֹת הכּרוּכוֹת בּכל הענין הבּיש הזה. הרצל ראה לפניו “אדם הגוּן, טוֹב־לב ומוּג־לב, שאינוֹ מבין את כּל הענין והיה רוֹצה לעכּבוֹ כּמוֹ שמוּגי־לב רוֹצים לעכּב ניתוּח הכרחי”.

אין אנוּ עוֹסקים כּאן בּשאלה עם מי היה הצדק. אין אנחנוּ נכנסים עכשיו לניתוּח הטעוּיוֹת הגדוֹלוֹת של שני האנשים הגדוֹלים האלה, שלא הבינוּ זה את זה ולא נתנוּ יד זה לזה. השאלה המכאיבה היא: כּלוּם היה להם רצוֹן־אמת להבין זה את זה?

והפּגישה עם אחד־העם?

זכר הפּגישה הזאת חרוּת בּעטו של אחד־העם. משלחת חוֹבבי־ציוֹן בּאה אל הבּרוֹן לדרוֹש אוֹ לבקש על בּיטוּל האפּוֹטרוֹפּסוּת. המשלחת היתה מוּרכּבת מבּני הישוּב וּמעסקני חוֹבבי־ציוֹן. את האִכּרים סירב הבּרוֹן לקבּל, כּי אינם בּני־חוֹרין, וּלאוּסישקין ולצ’לֶנוֹב וּלאחד־העם אמר “ישוּב ארץ־ישׂראל אני עשׂיתיו. אני לבדי ואין זכוּת לשוּם אדם, לאִכּרים אוֹ לחברים שלהם, להתערב וּלחַווֹת דעה במעשׂה ידי. לדבר הזה מתנגד אני לגמרי, בּהחלט וּבכל תוֹקף”.

אפשר עוֹד פּחוֹת ממה שידע הבּרוֹן מי ומי הוּא העתוֹנַאי הוינאי תיאוֹדוֹר הרצל, ידע מי ומי הוּא הסוֹפר העברי אשר גינצבּוּרג. אך אחד־העם מה ראה בּנדיב: “איש אחד בּעל אוֹצרוֹת יוֹשב בּפּריס וּמפרנס איזוּ מאוֹת עניים היוֹשבים על אדמתוֹ בּארץ־ישׂראל, מפרנס, פּעמים בּרוַח וּפעמים בּצמצוּם, אבל תמיד בּבזיוֹן וּבשפלוּת, המפעפּעים בּעמקי נפשם וּמשחיתים בּם כּל רגש של כּבוֹד והכּרה עצמית. עבדים נבזים וּשפלים הם בּעיני אדוֹנם שנוֹררים וגנבים”.

כּכה ראוּ זה את זה, להוָתנוּ, גדוֹלי ישׂראל בּדוֹר ראשוֹן לתקוּמה. הפַּנתיאוֹן ההיסטוֹרי מיַשר הדוּרים, אך טרגיוּת הניגוּדים בּשטף־החיים בּעינה עוֹמדת.

אשרינוּ, שאנוּ יכוֹלים עכשיו לדבּר על כּמה מן הניגוּדים וּמן העלבּוֹנוֹת וּמן היסוּרים כּעל דבר שבּעבר. אנוּ יכוֹלים עכשיו לראוֹת את הדברים ואת האישים ראִיה היסטוֹרית וּלהפריד בּין חזוֹן הנדיב לבין סילוּפיו בּמעשׂה. הבּרוֹן הציל את חיבּת־ציוֹן בּרגע של סכּנת כּליה. בּאה אחר כּך התנוּעה הציוֹנית והצילה את מפעלוֹ של הבּרוֹן מן הקללה שדבקה בּוֹ. מה היה גוֹרל מַאמצי הבּרוֹן והשקעוֹתיו אילמלא העליה החלוּצית שיצקה דם חדש בּעוֹרקי הישוּב, והכניסה רוּח חיים בּמפעל היישוּבי, והקימה ישוּב עוֹבד ללא פּקידוּת ואפוֹטרוֹפּסוּת? וגם מפעלוֹ של הבּרוֹן גוּפוֹ, למרוֹת כּל ההתנגדוּת, קלט מן הכּוֹחוֹת החדשים וּמן הרוּחוֹת החדשוֹת. בּמוֹשבוֹתיו של הבּרוֹן הוּקם “השוֹמר”. על אדמת הנדיב נתרחש מאוֹרע תל־חי. גם האִכּרוּת העוֹבדת שבּגליל צמחה בּמידה גדוֹלה מתוֹך העליה החלוּצית ותחת השפּעתה.

עכשיו, כשהתנועה הציונית אינה תלויה עוד בנדיבותם של יחידים, עכשיו, כּשנתגלה כּוֹחה של תנוּעת עם ושל התנדבוּת עם, כּשהתנוּעה העממית גילתה כּוֹחוֹת הגשמה שדוֹרוֹת רבּים חיכּוּ להם – עכשיו אנוּ יכוֹלים להתגבּר על הערכוֹת והניגוּדים של דוֹר קוֹדם. לא נטשטש את האמת ההיסטוֹרית, לא נתעלם מן המאֵרה שבּמשטר האפּוֹטרוֹפּסוּת, שעדיין קיימים שׂרידיו, ועדיין יש מבקשים כּפעם בּפעם להשליטוֹ אפילוּ בּמפעלי הציוֹנים. אך כּל הטרגיוּת שבּמפעל הבּרוֹן והכּשלוֹנוֹת הכּרוּכים בּוֹ לא יסתירוּ מעינינוּ את פּני הנדיב היחיד, בּתפארת נדיבוּתוֹ וּבעוֹז יחידוּתוֹ.