(בשלושים למוֹתוֹ, כ“ד בּכסליו תרצ”ה)

ד"ר וייצמן והקהל הגדוֹל אשר נענה לקריאת הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים לכבּד את זכרוֹ של הנפטר הגדוֹל, תסלחוּ לי, אם בּדברי אצא מגדר המקוּבּל בּדברי הספּד.

אֵבל זה הוּא מיוּחד בּמינוֹ. אין זה אֵבל על אדם שהלך בּדמי ימיו, בּאמצע מלאכתוֹ. לפני ארבּעה חדשים התאספנוּ כּאן בּמקום זה לבכּות ולהספיד את גאוֹן האוּמה מתוֹך זעקת־שבר, מתוּך הכּרה גמוּרה כּי דלוֹנוּ, כּי בּאמצע חייו ובאמצע מלאכתוֹ לוּקח מאתנוּ האיש ולקח אתוֹ את כּל עוֹשר־הרוּח שהיה מזוּמן לנוּ. הפּעם יש לנוּ הרגשה אחרת. האדם אשר הלך מאתנוּ זכה לראוֹת בּמוֹ עיניו אוּלי הרבּה יוֹתר ממה שהעֵז לחלוֹם עליו בּראשית עבוֹדתוֹ. הוּא ראה את האילנוֹת הענֵפים שגדלוּ מן הנטיעוֹת הרכּוֹת אשר טיפּח. והרגשתנוּ היא הרגשת עם היוֹשב על אדמתוֹ ורוֹצה לשלם שלמי־תוֹדה לאחד הראשוֹנים והגדוֹלים בּין בּוֹניו.

חברים, איני חוֹשש פּן יחשדוּ בּי, חלילה, שהנני מ“מכבּדי עשירים”. מנדלי מוֹכר ספרים כּתב בּאחת מהקדמוֹתיו, שעל האדריסה אליו מספּיק לכתוֹב “מנדליוּ מוֹכרמרוּ ספרימוּ”, ואין צוֹרך להוֹסיף דוקא “גוֹספּוֹדינוּ יֶברֵיוּ”. גם מבּלעדי זה לא יטעוּ בּוֹ. וגם בּנוּ לא יטעוּ. יחסנוּ הנלבּב לבּרוֹן רוֹטשילד הוּא לא מפּני שהוא בּרוֹן ולא מפּני שהוּא רוֹטשילד. היחסים בּינינוּ לבין עשירי ישׂראל אינם נלבּבים בּיוֹתר. בּין הציוֹנוּת עצמה לבין עשירי ישׂראל קיים רוֹמַן טרגי מאד, רוֹמן חד־צדדי. אין צוֹרך לפרש מי היה הצד שחשק מאד מאד בּשידוּך, וּמי היה הצד שנשאר קר מאד. וּמהרצל ועד וייצמן נתנסוּ מנהיגי ישׂראל הרבּה מאד בּמאמצים הטרגיים – מאמצים לשוא – לרכּוֹש לציוֹנוּת ההוֹן היהוּדי הגדוֹל . אמרתי: “מהרצל ועד וייצמן”. יכוֹלתי להקדים. הראשוֹן מ“שלנוּ”, מיהוּדי המזרח, אשר קם בּראש התנוּעה וזכה גם להיוֹת מכוּבד על יהוּדי המערב, פּינסקר, כּבר בּיקש את הדרך אל לבּוֹתיהם ואל כּיסיהם של ”גדוֹלי" ישׂראל – ולא מצא. לאחר מַסעוֹ למערב־אירוֹפּה ודפקוֹ על לבּוֹת ערלים, הגדיר את טיבם של עשירי ישׂראל: "תיישים, לא לצמר ולא לחלב!" וּמה שאמר עליהם הרצל, כּיצד תיאר את פּגישותיו עמם, כּיצד שפך עליהם את מרירתוֹ – ידוּע למדי. ואין כּאן מקוֹם להאריך בּזה. וּבתוֹך השממה הזאת היה הבּרוֹן אֶדמוֹנד כּנאוֹת־מדבּר. לא רק בּ“מדבּר פּריס”, שאוֹתוֹ הזכּיר וייצמן, לא רק בּשממת היהדוּת הצרפתית, בּמדבּר הגדוֹל של ההוֹן היהוּדי הגדוֹל היה הבּרוֹן הזקן אוֹאַזיס¹ מוֹריק וּמחַיֶה. חזיוֹן בּפני עצמוֹ.

בּמה שאוֹמַר לא יהא כּלוּם מסיפּוּר “זכרוֹנוֹת”. אין לי להתפּאר בּזכרוֹנוֹת אישיים. רבּים הם בּישוּב האנשים אשר בּדבּרם על הבּרוֹן הם יכוֹלים לספּר כּיצד נפגשוּ אתוֹ וּמה אמר להם. אתי אין כּמוֹ אלה. הזכּרוֹן היחידי אשר לי הוּא כּמעט בּגדר קוּריוֹז: כּיצד לא נתקבּלתי אצל הבּרוֹן. הדבר היה לפני עשׂרים שנה וּמשהוּ. הבּרוֹן בּיקר בּארץ. הסתדרוּתנוּ, הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים, בּיקשה דרך לגשת אליו, להסבּיר לוֹ את עניני הישוּב, את עניני העבוֹדה העברית – גם בּפּרדסים שלוֹ – אחרת קצת ממה שהפּקידוּת שלוֹ היתה עשׂוּיה להסבּיר. ואז יצאנוּ – ש. יבנאלי ואני – בּרכיבה על חמוֹרים מן ה“חַן”² בּיפוֹ דרך כּפר קאקוּן לזכרוֹן־יעקב. תחילה היה שמץ־תקוה שהפּקידוּת תאַפשר לנוּ להתקבּל אצלוֹ – ד"ר הלל יפה עמד להשתדל בּדבר – אוּלם הפּקידוּת לא אִיפשרה, והראיוֹן לא יצא לפּוֹעל, וטלטוּלי הלילה ההוּא היוּ לשוא, אפילוּ לא לקוֹמץ זכרוֹנוֹת. בּהזדמנוּת אחרת ראיתיו רק רגע, ממרחק. השתוֹממתי למַראֵה פּניו. לא פּני “גביר”. פּנים של אמן, פּנים של איש־הרוּח. הקלף היבש של עוֹר פּניו היה מוּאר בּאוֹר נעלה.

שנים רבּוֹת תיארוּ את הבּרוֹן רוֹטשילד בספרוּת הציוֹנית כּפילנטרוֹפּ. כּך ראה אוֹתוֹ גם אדם חכם כּאחד־העם. האוּמנם היה “הנדיב הידוּע” פילנטרוֹפּ? אפשר שכּזה היה לגבּי צרפת, לגבּינוּ אנוּ היה אדם אחר לגמרי. איש־הרוּח, איש־האידיאה, איש הרעיוֹן האחד. וזאת היתה הטרגדיה שלוֹ ושלנוּ שאיש־הרוּח הזה פּעל בּאמצעים של פילנטרוֹפּ. והאמצעים הללוּ ודרך הפעוּלה הזאת הם שהסתירוּ מעיני הקהל את רוּח האיש.

בּביקוּרוֹ השלישי בּארץ, בּתרנ"ט, אמר לבני ראשוֹן־לציוֹן: “לא עניוּתכם ולא לחצכם העירוּ בּקרבּי את חפצי להוֹשיעכם, כּי רבּים הם העניים והנאנקים מחמת המציק בּארץ יוֹתר מכּם, וגם לא מרגשי חמלתי עליכם עשׂיתי זאת, רק הרעיוֹן הקדוֹש אשר אחזתם בּוֹ להוֹשיב את אדמת אבוֹתינוּ הנשַמה וּלהשיב בּנים לגבוּלם, הן המה הסיבּוֹת אשר עוֹררוּני לתמוֹך בּידכם וּלהוֹציא אל הפּוֹעל את הדבר הקדוֹש לכוּלנוּ” (“הצפירה”).

אילוּ היה פילנטרוֹפּ בּלבד לא היה יכוֹל בּשוּם אוֹפן להמשיך בּפּעוּלה שבּה התחיל. לתת 30.000 פרנקים לראשוֹן־לציוֹן, כּמוֹ שנתן לאחר שבּיקר אצלוֹ יוֹסף פיינבּרג, בּא־כּוֹחם של החלוּצים הראשוֹנים, יכוֹל גם פילנטרוֹפּ. אבל לשׂאת בּמשך עשרוֹת שנים את כּל התלאוֹת וכל הכּשלוֹנוֹת של המפעל הזה, העשיר בּתלאוֹת וּבכשלוֹנוֹת, ולא להרפּוֹת – לכך דרוּש היה כּוֹח אחר ואוֹפי אחר. לשׂאת את עוּלה של הממשלה התוּרכּית, על פּקידיה ועל בּקשישיה, ועל שיטוֹת העבוֹדה שלה שאליהן צריך היה להסתגל; לשׂאת את הכּשלוֹנוֹת של הפּקידוּת שלוֹ עצמוֹ, של האנשים בּהם היה נוֹתן אמוּן מוּחלט והם נתנוּ לתבוּסה וּלקלסה את מפעל חייו; לשׂאת את זעקת האכּרים, את יסוּריהם האמיתיים והמדוּמים, ואת הקטיגוֹריה המתמדת של עוֹשי דברוֹ על האכּרים; לשׂאת את פּשיטת־היד, את השנוֹררוּת, את “המשפּטים” המפוּרסמים אשר כּמה מן האכּרים מקבּלי־כּספּוֹ היוּ נשפּטים אתוֹ ותוֹבעים אוֹתוֹ לערכּאוֹת אוּ מאַיימים עליו בּתביעה למשפּט; לשׂאת את הבּיקוֹרת שלנוּ, את הבּיקורת של התנוּעה הציוֹנית, של העתוֹנוּת היהוּדית (“מציגים אוֹתי בּעתוֹנים כּמשעבּד” – מתאוֹנן הוּא מרה בּאחד ממכתביו הקדוּמים); וּמה שקשה אוּלי מכּל אלה – לשׂאת את הלעג והבּיטוּל של סביבתו שלוֹ, של סביבתוֹ הקרוֹבה – כּלוּם היה אדם־פילנטרוֹפּ עוֹמד בכל אלה?

ואם בּאתי להעריך בהערצה רבּה את “הנדיב הידוּע”, הריני עוֹשׂה זאת לא משוּם “ההצלחה” הגדוֹלה אשר בּה הוּכתר מפעלוֹ (אדרבּא, שגיאוֹתיו וכשלוֹנוֹתיו היוּ רבּים וקשים, והמפעל כּוּלוֹ לא ניצל אלא בּדרך “נס”, נס התנוּעה הציוֹנית), ולא משוּם הסכוּמים העצוּמים אשר השקיע בּמעשׂה ההתישבוּת, ולא משוּם כּוֹח ה“נתינה” המוּפלא שבּוֹ. מתכּוון אני בּעיקר להתגלוּת האישית, ל“ניצוֹץ”־הדוֹרוֹת אשר התלקח בּוֹ בּאש טהוֹרה.

חוֹבבי־ציוֹן היה להם פּסידוֹנים בּשביל הבּרוֹן אֶדמוֹנד: “הנדיב הידוּע”. הרי הוּא לא רצה שיפרסמוּ את שמוֹ בּרבּים, אם מתוֹך עניווּת (שאגב אינה מצוּיה בּיוֹתר לא בּנדיבינוּ ולא בּמנהיגינוּ), ואם מתוֹך תפיסה פּוֹליטית, ואם מתוֹך אי־רצוֹן להתקשר בּגלוּי בּמפעל אשר כּל כּך הרבּה תקלוֹת צפוּיוֹת לוֹ. אוּלם היה לוֹ עוֹד פּסידוֹנים לִפְנים מפּסידוֹנים. פּינסקר וליליֶנבּלוּם היוּ מדבּרים בּמכתביהם על "חוֹבבי־ציוֹן שבּפּריס”. חוֹבבי־ציוֹן בּלשוֹן רבּים. האחד שבּא בּמקוֹם הרבּים. ויוֹתר מהם. המלה "חיבּה” יש בּה משהוּ העוֹשׂה את הענין נוֹח מדי, קל מדי, זוֹל מדי, קטן מדי. בּטרם חיבּת־ציוֹן, וּבתוֹך־תוֹכן של חיבּת־ציוֹן והציוֹנוּת היוּ מוּעטים־מוּעטים, שמהוּתם היתה “אהבת־ציוֹן”, אוֹתוֹ שם שאברהם מאפּוּ נתן לסיפּוּרוֹ. אהבת־חיים. אהבה עזה. תשוּקה לוֹהטת לציוֹן. ריכּוּז הנפש בּציוֹן, שעבּוּד כּל החוּשים לציוֹן. אוֹהבי־ציוֹן אלה, בּין שהם חלוּצים אלמוֹנים, בּין שהם עוֹמדים בּמרוֹמי־התנוּעה, בּין שהם אנשי הזיה פּרוֹליטריים (כּיהוֹשע בּרזלי וּכמיכאל הלפּרן), בּין שהם “אנשי־מעשׂה” – בּזכוּתם ורק בּזכוּתם הגענוּ עד הלוֹם.

אוֹהב ציוֹן כּזה היה הבּרוֹן אֶדמוֹנד. אוֹהב מאוֹהבים. וכל מה שהוֹסיף שנים כּאילוּ גברה אהבתוֹ. קראתם אצל סוֹקוֹלוֹב את התיאוּר הנהדר של הישיש המשׂתרע על מפּת ארץ־ישׂראל וקוֹרא: “ז’אן, הבא את האַטלס!” בקריאה זוֹ מרוּמז כּל הבּרוֹן כּוּלוֹ.

עצם אהבת־ציוֹן הוּא חזיוֹן־פּלאים. אך הפּלא הכּפוּל והמשוּלש שלפנינוּ הוּא בּהתגלוּתוֹ, בּמקוֹם התגלוּתוֹ, וּבזמן התגלוּתוֹ.

בּמערב, בּטרם תוּכּר צרת־היהוּדים, כּשמכּת האנטישמיוּת עדיין לא היתה למכּת־מדינה, וּבסביבה של התבּוֹללוּת מדינית, של פּטריוֹטיזם צרפתי, של פּחד מפּני כּל צעד העלוּל למוֹטט את הישׂגי האֶמַנסיפּציה, בּאוירה של בּוּרסה, של תארי־כּבוֹד, בּנקאי בּן בּנקאי, בּרוֹן בּן בּרוֹן. בּסביבה אשר לה כּל מיני פנטסיוֹת ורק לא פנטסיה “בּרוֹנית” זוֹ. דרך הרוּח!

בּאותֹם הימים כּבר היוּ לנוּ אנשים מטיפּוּס חדש, אשר בּלבּם יקדה האש של אהבת־ציוֹן והם הציתוּ את האש בּלבבוֹת. אך אלה היוּ לא “גבירים” ולא אנשי־מדינה, ולא יד להם בּמערב. אלה היוּ בּעיקר סוֹפרים ועתוֹנאים עברים. אז עדיין לא היה המרחק – שהוּא היוֹם סימן ל“אנשי־רוּח” – בּין ה“סוֹפר” לבין ה“מפלגה”, והסוֹפרים ואנשי־הרוּח לא ראוּ את הפּעילוּת הציבּוּרית כּענין גלמי ומיכני, שהוּא למטה מכּבוֹדה של הרוּח. דויד גוֹרדוֹן, יחיאל מיכל פּינס, פּרץ סמוּלנסקין וליליֶנבּלוּם ושפ"ר היוּ כּבר משוּגעים גמוּרים לענין ארץ־ישׂראל שכּבשה את נפשם ועשׂתה אוֹתם ל”מזכּירי מפלגה" וּלעסקני־התקוּפה. בּן־דוֹרם היה הבּרוֹן אֶדמוֹנד, בּן־דוֹרם הגָר על קוֹטב אחר, בּסביבה אחרת, אבל אחד מהם.

אין הפּלא נעשׂה מוּפלא פּחוֹת על ידי מה שאנוּ חוֹתרים להבינוֹ וּלהסבּירוֹ. איננוּ יוֹדעים כּיצד נתלקח הניצוֹץ בּלבּוֹ של הבּרוֹן, אוּלם יש בּידנוּ כּמה רמזים בּוֹדדים על “גלגוּלוֹ של ניגוּן” זה. הציוֹנוּת איננה יש מאַיִן. וּמלבד קוֹרוֹתיה ההיסטוֹריים יש לה פּריהסטוֹריה עשירה, יש לה חוֹזים וּמבשׂרים. והניצוֹץ הציוֹני ריחף בּחלל־הדוֹרוֹת. מי שהוּא שמר על הגחלת לבל תדעך כּליל, מלב גדוֹל אחד נמסרה למשנהוּ. אנוּ יוֹדעים את שמוֹ של הֶס, ואנוּ יוֹדעים שהס הוּשפּע מגרץ והשפּיע עליו. אנוּ יוֹדעים שהס תירגם את גרץ לצרפתית, ואנוּ יוֹדעים כּי ההיסטוֹריה של גרץ השפיעה לא מעט על הכּרתוֹ הלאוּמית של הבּרוֹן. אנוּ יוֹדעים כּי בּפּריס, בּחוּג האַליאַנס, אשר יוֹתר ממה שטיפּחה את הכּרת האוניברסאליות של ישׂראל טיפּחה את פּוּלחן האוּניברסַליוּת של הפּטריוֹטיזם הצרפתי, היה גם חוּג קטן – קרל נֶטֶר, מיכאל אֶרלַנגר, צדוֹק כּהן – אשר כּבר נשׂאוּ בּקרבּם את חידקי הציוֹנוּת. ודאי היוּ רחוֹקים מציוּנוּת נוֹעזה וּמסקנית. הם נרתעוּ מפּני התלאוֹת. קרל נטר, מיסדה הנלהב של מקוה־ישׂראל, הוֹפיע בּבּרוֹדי בּין פּליטי הפּרעוֹת כּמי שכּבר נוֹאש בּהחלט מארץ־ישׂראל. וגם צדוֹק כּהן נוֹאש ונפחד לא פּעם. אוּלם הם אהבוּ את ארץ־ישׂראל וכאבוּ את כּאבה. ואנוּ יוֹדעים כּי מחנכוֹ של הבּרוֹן היה אַלבּרט כּהן, יהוּדי תלמיד־חכם וּמוֹקיר חכמת ישׂראל וספרוּת ישׂראל, שבּיקר כּמה פּעמים בּארץ בּשליחוּת בּית רוֹטשילד למטרוֹת פילנטרופּיוֹת. ואנוּ יוֹדעים כּי לפני שמוֹנים שנה בּיקר בּארץ הבּרוֹן ג’ימס רוֹטשילד, אביו של אֶדמוֹנד, וגם יוֹדעים כּי הוּא חקר והתענין – בּרוּח הזמן בּארצוֹת המערב – בּמה שקוֹראים היוֹם “פּרוֹדוּקטיביזציה” של הישוּב, פּנה לרבּנים בּשאלוֹת ואף התאכזב מתשוּבוֹתיהם. אנחנוּ יוֹדעים גם על נאוּמיהם “הציוֹניים” של כּרֶמיֶה ונטר בּאסיפת “כּל ישׂראל חברים” בּשנת 1869, לרגל ההחלטה על יצירת “מקוה־ישׂראל” – והבּרוֹן אז כּבן עשׂרים וארבּע, וּכּרמיֶה אז בּמרוֹם ההשפּעה. אלה הם קוים בּוֹדדים הידוּעים לנוּ, ויש להניח שהם סייעוּ – בּיוֹדעים ובלי יוֹדעים – להצמיח את החזיוֹן האישי המוּפלא הזה.

וּלפלא־האדם אשר צמח בּמקוֹמוֹ נוֹסף גם הפּלא של הוֹפעה בּזמן, בּעצם שעת הנסיוֹן ההיסטוֹרית שבּה נדרשה הוֹפעתוֹ. הוּא בא בּרגע שהכּל עמד ללכת לאיבּוּד. והוּא הביא הצלה בּרגע הדרוּש.

מה היה גוֹרלה של הציוֹנוּת כּיוֹם הזה לוּלא בּא הבּרוֹן לעזרה לראשוֹן־לציוֹן וּלפתח־תקוה בּזמן ההוּא? האם אפשר היה שתקוּם תנוּעה ציוֹנית על משׁוּאוֹתיהם של הנסיוֹנוֹת ההחלוּציים הראשוֹנים? פּתח־תקוה נוֹסדה כּידוּע, כּארבע שנים לפני ראשוֹן־לציוֹן, לפני “הרעמים בנגב”, הפּרעוֹת ברוּסיה. לפני האוֹטוֹאֶמַנסיפּציה. מיסדיה, יהוּדי הוּנגריה וירוּשלים, תלמידיו של ה“חתם סוֹפר” ויוֹצאי “הישוּב הישן”, לא היוּ כּמוֹהם למעשׂה חלוּצי נוֹעז. אך כּשבאוּ בּני־בּיל“וּ לארץ כּבר מצאוּ את פּתח־תקוה הרוּסה ועזוּבה, ורוֹב אנשיה התפּזרוּ מחוֹסר אמצעים, מפּני מחלוֹת וּמפּני התנפּלוּיוֹת ערבים. אין ספק כּי גם ראשוֹן־לציוֹן, עם ההוֹן הפּרטי” שלה, היתה צפוּיה לגוֹרל זה, למרוֹת מה שמיסדיה כּבר לא היוּ בּוֹדדים כּל כּך כּמיסדי פּתח־תקוה. ההמוּלה הדלה של חיבּת־ציוֹן לא היה בּכוֹחה להציל את מפעלם של החלוּצים הראשוֹנים. ואילמלא חש לעזרתם בּאוֹרח פּלא “הנדיב” האלמוֹני היה מַאמַצה של חיבּת־ציוֹן נגמר בּמהרה גמר מחפּיר. הפּשטנים והשלמים שבּחובבי־ציוֹן הבינוּ זאת. סמוֹלנסקין אמר: “לוּלא קם לעזרה, כּי אז אבדוּ אנשי המוֹשבוֹת, ושׂוֹנאי ישׂראל פּצחוּ פּה לבשׂר כּי תקות ישׂראל אבדה”. וליליֶנבּלוּם הוּא שידע: "לוּלא הוּא לא היה עכשיו שוּם ישוּב חדש בּארץ־ישׂראל – – היתה כּל התנוּעה כּנפל אֵשת בּל חזה שמש

וּבכן, בּזכוּתוֹ של הבּרוֹן לא ניתקה השרשרת. גם החלוּץ העֹלה בּספינה האחרוֹנה, גם הפּליט מגרמניה, גם הילד הנוֹלד בּארץ חייבים טוֹבה למי שבּא בּרגע הסכּנה וּמצא את השרשרת בּמקוֹם חוּלשתה, בּמקוֹם שעמדה להינתק, וחיבּר אוֹתה בּחוּליתוֹ שלוֹ. מעתה כּל מפעל חדש נעוּץ בּחוּליה זוֹ. אשרי האיש ואשרי הציבּוּר הממלא שליחוּת כּזאת בּתנוּעת הגאוּלה.

כּכה אני רוֹאה את אישיוּתוֹ של הבּרוֹן, כּכה אני רוֹאה את שעתוֹ הגדוֹלה. אוּלם אין להעריך את מפעל חייו מבּלי להכּיר בסתירה העמוּקה שליותה אוֹתוֹ. הוּא, היחיד בּדוֹרוֹ וּבסביבתוֹ, היה כּפוּף ומשוּעבּד לכמה וכמה מוּשׂגי סביבתוֹ. הוּא, איש החזוֹן, נצר משוֹרש תנוּעת הגאוּלה, בּיקש להגשים את החזוֹן בּדרך הפילנתרופּיה המביאה לידי ניווּן וּבדרך הפּקידוּת המביאה לידי שעבּוּד. וּמכּאן הטרגיוּת העמוּקה שבּמפעל חייו. צלה הקדיר את שמי הישוּב בּמשך עשרוֹת שנים, ושׂרידיה עוֹדם נישׂאים בּחלל עוֹלמנוּ.

היסוֹד הראשוֹן לטרגדיה של הבּרוֹן ומפעלוֹ: הזרוּת בּין המערב והמזרח. זרוּת זוֹ איננה נחלת הבּרוֹן בּלבד. כּל תוֹלדוֹת הציוֹנוּת רצוּפוֹת התנגשוּיוֹת בּין מזרח למערב. וההתנגשוּיוֹת הללוּ אינן עוֹברוֹת עלינוּ על נקלה. ועד שלא תקוּם לנוּ לשוֹן אחת, ועד שלא נשתחרר מרחשי העילאוּת והנחיתוּת והחשדנוּת ההדדית של שבטי ישׂראל זה לגבּי זה, ועד שלא נתבּוֹלל אהדדי התבּוֹללוּת עברית וארץ־ישׂראלית, עוֹד צפוּנים לנוּ כּשלוֹנוֹת רבּים.ֹ

הבּרוֹן בּבוֹאוֹ לעשׂוֹת את מעשׂהוּ בּארץ לא היה בּידוֹ לגַלם את חלוֹמוֹ על ידי יהוּדים צרפתים אוֹ גרמנים… כּאלה לא היוּ אז. הוּא היה אנוּס לבנוֹת בּיהוּדים “רוּסים”. מה חשבוּ אז בּמערב על יהוּדי רוּסיה – יִקשה לספּר. ועד היוֹם הזה עוֹדנוּ “פּגם”. וגם הבּרוֹן היה מלא פּחד. עוֹד בּמכתבוֹ הראשוֹן אל צדוֹק כּהן, שבּוֹ הוּא מוֹדיע על החלטתו להתחיל, הוּא משתף אוֹתוֹ בּספיקוֹתיו, אם אפשר לעשוֹת משהוּ עם יהוּדי רוּסיה.

וכיון שכּאלה הם היהוּדים הבּאים ליַשב את הארץ, וכיון שהם נצרכים, נזקקים לעזרה, הרי שצריך לנהל אוֹתם, להדריך, לחנך, להרכּיב אלוּפים לראשם. וּמפּי אלה שנמנוּ לנהל אוֹתם וּלחנכם נתקבּלוּ מיד ידיעוֹת בּרוּרוֹת על טיבם של היהוּדים הרוּסים הללוּ. נמצאוּ בּהם כּמה פּגמים, אמיתיים וּמדוּמים. ואחרי זמן־מה עוֹד הוּברר, כּי יהוּדי המזרח הללוּ, הפּושטים יד לעזרה והמלאים פּגמים, הנם גם תקיפים בּדעתם, ודעתם משוּנה, והם עוֹמדים על כּבודם ותוֹבעים את חירוּתם, והם סוֹררים וּמוֹרים. וּכבר אז אמרוּ על אנשי ראשוֹן וּגדרה: “ניהליסטים” ו“קוֹמוּניסטים” וּ“מסוּכּנים” (אַל תתמהוּ למלה “קוֹמוּניסטים”: הפּירוּש המוֹסקבאי למלה זוֹ עוֹד לא היה עדיין קיים, אבל בּפי הפּקידוּת הצרפתית היה זה כּבר אז שֵם גנאי). וּכבר אז כּתבוּ בּמֶמוֹרַנדוּם: זהוּ אֶלמנט שאי אפשר לבנוֹת בּוֹ ארץ. וכיון שהכּסף היה כּספּוֹ של הבּרוֹן והמוּשׂגים על דרך הבּנין מוּשׂגי פילנטרוֹפּיה והחוֹמר האנוֹשי – יהוּדי־מזרחי, שנוֹררי, פּרוּע, – הרי שהדרך היחידה לפעוֹל אתוֹ משהוּ היתה דרך האפּוֹטרוֹפּסוּת.

וכך צמחה אוֹתה שיטה איוּמה, אשר החריבה את מיטב הכּוֹחוֹת החלוּציים של האוּמה, אשר השפּילה עד דכּא את כּבוֹד האדם המתישב, אשר בּזבּזה את הוֹן הבּרוֹן (שהוּקדש לעם) לבטלה לגם לנזק, ואשר יצרה בּישוּב אוירת־חיים “רקוּבה” וּמסוֹרת מסוּכּנת. מי יכוֹל היה להימצא ראוּי לתפקיד ההנהלה וההדרכה? מי ראוּי ללמד את אנשי בּיל"וּ הפּרוּעים “סדר וּמשמעת”? אין טוֹב ממי ששירת בּצבא הצרפתי ויצא משם מוּכתר בנימוּסים. מן הטיפּוּס “הפֶלדפֶבּלי” נתמנוּ איפוֹא האנשים, אשר עליהם הוּטל להגשים את חלוֹמוֹתיו של הבּרוֹן וּללמד את חלוּצי ההתישבוּת העברית דרך־ארץ וסדר והנהלת־משק.

כּך נוֹצרה ה“אדמיניסטרציה”, ה“פּקידוּת” הבּרוֹנית, זכרה יגוֹן ואנחה לישוּב וּוַדאי גם לבּרוֹן עצמוֹ. לא תדרשוּ ממני שאסקוֹר כּאן את מעשׂיה. דייני שאזכּיר את השמוֹת: הירש, בּלוֹך, אוֹסוֹבֶצקי, שייד. למי שמכּיר קצת את תוֹלדוֹת הישוּב מספּקים השמוֹת הללוּ בלבד. מספּיק לספּר, שבּני ראשוֹן־לציוֹן, שודאי היוּ ממעריצי הבּרוֹן, נאלצוּ אחרי זמן קצר “למרוֹד” בּבּרוֹן. והם סידרוּ מרד ממש, והם השתמשוּ בּאוֹתם האמצעים החריפים, שקוֹראים להם “מעשי אַלָמוּת” (ושיוֹרשיהם של אוֹתם חלוּצים ראשוֹנים כּל כּך מתמרמרים על הפּוֹעלים בּימינוּ כּשהם אוֹחזים בּאמצעים מעין אלה), עד כּדי פּגיעה בּקדוּשת הקנין הפּרטי, ועד כּדי גירוּש פּקידי הבּרוֹן מנחלתוֹ, ואפילוּ עד כּדי אִיוּמים בּ"יד שחוֹרה”. לא האינטליגנטים של ראשוֹן־לציוֹן, אלא גם היהוּדים הפּשוּטים שבּראש־פּינה וזכרוֹן־יעקב ועקרוֹן, גם להם בּאוּ מים עד נפש. מספּיק להזכּיר, שאוֹתה פּקידוּת בּרוֹנית גירשה מראשוֹן־לציוֹן את משפּחוֹת פיינברג, בֶּלקינד, חַנקין, כּלוֹמר, טוֹבי החלוּצים, אשר שיקעוּ את כּל חייהם בּיצירת הישוּב, ואשר שמוֹתיהם יזָכרוּ בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת לא בּשוּרה אחת עם שׂכירי־הבּרוֹן, אלא עם הבּרוֹן עצמוֹ. אלה נפסלוּ על ידי הפּקידוּת הבּרוֹנית כּאֶלמנט אשר לא יסכּוֹן להתישבוּת. ולא רק הפּקידוּת עצמה חשבה כּך, אלא כּך גרסוּ גם כּמה מטוֹבי חוֹבבי־ציוֹן, אשר רבּים מהם – בּחוּץ־לארץ וגם בּארץ – עמדוּ בּהחלט לימין הפּקידוּת. הם היוּ אוֹמרים, יחד עם אליעזר בּן־יהוּדה, כּי “חירוּת וישוּב, אכּרים ובני חוֹרין – שני הפכים בּנוֹשא אחד”, וכי לבנין ישוּב חקלאי יסכּנוּ רק “אנשים המסוּגלים להיכּנע לפני כּל פּקיד ומצַווה”. מה היוּ פּני הישוּב אילוּ רעיוּן זה היה משתלט גם על לבּוֹת המתישבים וחוֹבבי־ציוֹן?

הבּרוֹן רצה להגשים את האידיאה לא על ידי חלוּצי האידיאה ונוֹשׂאיה שהם פּגוּמים וּמלאי מוּמים, אלא על ידי פּקידוּת, שהיא מוּשלמת מטבעה, עוֹשׂה רצוֹן קוֹנה, פּקידוּת ללא אידיאה. בּידיה הפקיד את מפעלוֹ, מפּיה שמע ודן על אנשים ועל מעשׂים. עליה הגן בּפני כּל בּיקורת (“אין דבר נעלם ממני. מר שייד, מר חזן, מר פארבּ מוֹדיעים אוֹתי כּל מקרה וכל מעשׂה. לא בּם האשם. מה שהם עוֹשׂים אינם עוֹשׂים אלא על דעתי”).

מה היתה התוֹצאה העיקרית של שיטת הפּקידוּת? כּל כּמה שהבּרוֹן טרח ויגע היה משׂיג את ההיפך מכּוָנוֹתיו.

הבּרוֹן היה אדם בּעל הרגשה דתית־מסרתית, ואף על פּי שהיה רחוֹק מן המסוֹרת השׂוֹררת בּיהדוּת המזרחית, היה נוֹהג להטיף מוּסר לאִכּרים על אדישוּתם לעניני דת. אתם יכוֹלים לתאר לעצמכם מה עשׂתה הפּקידוּת שלוֹ לנטוֹע בּישוּב הרגשה דתית וּצניעוּת מסרתית. היא עקרה מן השוֹרש את כּל מי ששאף לכך בּאמת. לזכרוֹן־יעקב, למשל, בּא זאב יעבּץ, ממיַצגיה הנאים בּיוֹתר של היהדוּת המסרתית. סוֹפר וּמחנך וּבלשן והיסטוֹריוֹן, בּעל השׂכּלה מרוּבּה וּבעל מידוֹת, חוֹבב־ציוֹן נלהב אשר מאס בּחיי גלוּת וּבחר – כּבר אז – להשתקע בּארץ. הוּא בּא לזכרוֹן־יעקב על מנת לשמש מוֹרה בּבית־הספר הקטן, בּתקוה לחנך את האִכּרים וּלהדריכם. מוֹרה זה לא נמצא ראוּי בּעיני הפּקידוּת לעמוֹד בּראש בּית־הספר. בּת זכרוֹן־יעקב שנשׂאה חן וחסד מלפני אליהוּ שייד, הפּקיד הראשי, נשלחה לפּריס “להשתלם” וּבשוּבה היתה היא למנהלת. וּזאב יעבּץ התענה תחת ידה. ויעבּץ, אדם טהוֹר, בּעל רגש חירוּת וכבוֹד, לא הסכּים לאמוֹר "אמן” אחרי מעשׂי הפּקידוּת, הוּא נלחם – אז! – לעבוֹדה עברית, הגן על כּבוֹדם של המתישבים, על חירוּתם וגם על משקם (הפּקידוּת, מתוֹך דאגה לפֹרחים בּגן המוֹשבה, אסרה על גידוּל עוֹפוֹת, והיתה יוֹרה בּהם, ויעבּץ יצא נגדה בּגלוּי), וסוֹפוֹ שהיה נאלץ לעזוֹב את המוֹשבה מפּני התקיפים.

וכן היה כּמעט לגבּי כּל מה שהבּרוֹן הוֹקיר ורצה. הבּרוֹן היה לוֹ חוּש לאדמה. הוּא היה נוֹתן הוֹראוֹת להרחיב את גבוֹלוֹתינוּ, לרכּוֹש שטחים חדשים. רק בּוֹדדים מבּין עוֹשׂי דברוֹ, כּמוֹ אוֹסוֹבצקי, היוּ עוֹבדים בּמגמה זוֹ. רוּבּם היוּ מתחכּמים וּמסכּלים את הוֹראוֹתיו. הוּא רצה בּשׂפה העברית. הוּא היה מן הראשוֹנים שהבין לערך זה. אבל מי דיכּא את העברית והשפּיל את כּבוֹדה ונטע צרפתית בּפי בּני האיכּרים וּבנוֹתיהם כּפּקידוּת הבּרוֹנית? הוּא רצה לראוֹת איכּר יהוּדי, עוֹבד בּמוֹ ידיו, מעביד את אשתוֹ ואת ילדיו וחי בּפשטוּת, אבל הפּקידוּת עצמה שימשה לסמל של הנכסף והנשׂגב ועקרה בּאוֹרח חייה ויחסיה כּל פּשטוּת מן המוֹשבה, ואת בּנוֹת המוֹשבה היתה משגרת לפּריס “להשתלם” ולנטוע את תרבּוּת פּריס בּישוּב החקלאי. הבּרוֹן רצה לראוֹת בּמוֹשבה שויוֹן. כּשראה את הפּוֹעלים מתפּללים בּצריף מיוּחד, אמר: צריך לבנוֹת בּית־כּנסת אחד לכּל; והפּקידוּת יצרה בּמוֹשבה מעמדוֹת עליוֹנים ותחתוֹנים וּבבית־הכּנסת עצמוֹ גדרה מקוֹמוֹת־כּבוֹד לפּקידוּת, אשר איכּר לא יקרב אליהם. הבּרוֹן דרש חסכוֹן, אבל לא היה בּזבּוּז נוֹרא יוֹתר של כּספּי ישׂראל מן הבּזבּוּז שנהגה הפּקידוּת, עד שהדבר היה לשנינה אפילוּ בערבית: “על חשבּוֹן הבּרוֹן”. כּשהאִכּרים דרשוּ תוֹספת־אדמה, בּמקוֹם השקעת כּספים אחרת, היתה הפּקידוּת מוּכנה מתוֹך קפּריסה לבזבּז פּי כּמה ולא לקנוֹת את האדמה הנדרשת. הבּרוֹן היה אחד המעטים בּין חוֹבבי־ציוֹן אשר הבין את ערך העבוֹדה העברית, הוּא דרש זאת כּפעם בּפעם מן הפּקידוּת וּמן האכּרים, היה תוֹבע זאת בּנאוּמיו וּבשׂיחוֹתיו, הכניס דרישה זוֹ אפילוּ לחוֹזים. ואתם הלא יוֹדעים מה עשׂתה הפּקידוּת הבּרוֹנית הישנה לעבוֹדה עברית. הבּרוֹן היה מוֹצא לוֹ כּמה הזדמנוּיוֹת להבליט את יחסוֹ לפּוֹעל העברי. בּאחד מבּיקוּריו בּארץ, כּשנקרא לעלוֹת לתוֹרה, עשׂה “מי שבּירך” לפּוֹעלים “העוֹבדים עכשיו והפּוֹעלים אשר עבדוּ והפּוֹעלים אשר יעבדוּ”. יחס זה ודאי לא היה מקרי. הוּא אמנם, לא התכּוון לארץ־ישׂראל עוֹבדת בּמוּבן שלנוּ, בּמוּבן סוֹציאליסטי, אבל הוּא השתוֹקק לראוֹת את עם ישׂראל עוֹבד וחי בּעבוֹדתוֹ. הפּקידוּת שלוֹ – מלבד המקרים הבּוֹדדים כּשנזדמנוּ לתוֹכה אנשי אידיאה, כּמוֹ קַלוָריסקי, למשל – היתה רחוֹקה מכּל זה בּתכלית־הריחוּק.

וּבימים אלה, כּשהכּל קוֹבלים כּל כּך על משטר אַלמוּת בּישוּב, לא מן הדין הוּא שנתעלם מגילוּיי האַלמוּת של הפּקידוּת. מי הכניס זַ’נדַרמים תוּרכּים לראשוֹן וּלעקרוֹן וּלכמה מקוֹמוֹת אחרים?

גם אני הייתי עֵד לכך. נזכּר אני מקרה מזעזע מתקוּפה מאוּחרת יוֹתר, מתקוּפת הפּקידוּת החדשה, פּקידוּת יק"א³ אשר ירשה את מקוֹמה של הפּקידוּת הבּרוֹנית, וירשה ממנה כּמה קוים, אבל כּבר נבדלה ממנה הרבּה לטוֹבה. מעשׂה זה לא אשכּח כּל ימי חיי. הדבר היה בּכנרת, בּימי המלחמה העוֹלמית. מקצוֹת הארץ נתאספוּ לשם פּוֹעלים, פּליטי יהוּדה מתחבּאים מפּני הגזירוֹת. ההסתדרוּת החקלאית מצאה להם עבוּדה, אך דירה לא נמצאה להם. הפּקידוּת היה לה בּית פּנוּי, והפּוֹעלים ניהלוּ אתה משׂא־וּמתן שתתן להם להיכּנס לדוּר בּאוֹתוֹ בּית. המשׂאּ־וּמתן טרם נגמר, וּבינתים הגיע החוֹרף. ולילה אחד והפּוֹעלים עוֹדם בּחוּץ, פּרצה סערה חזקה וגשם שוֹטף ניתך. הפּוֹעלים לא התאפּקוּ, חדרוּ אל הבּית הריק וּמצאוּ בּוֹ מקלט. אך נוֹדע הדבר לפּקידוּת, הביאוּ חיילים תוּרכּים וּבמגלבים וּבמכּוֹת הוֹציאוּ אוֹתם מן הבּית. הימים ימי סכּנה, וכל יהוּדי הוּא בּחזקת “פַרַר” (בּוֹרח מן הצבא), אך שוּם דבר לא עמד בּפני רוּגזה של הפּקידוּת, אשר יצאה “להגן” על קדוּשת הרכוּש הפּרטי. איני רוֹצה לקרוֹא עתה למעשה זה שראוּ עיני בּשם הראוּי לוֹ. לא רק הפּוֹעלים, כּל איכּרי הגליל נזדעזעוּ עד עוֹמק הנפש למראה כּוֹחה וּגבוּרתה של אוֹתה פּקידוּת, שׂרידת ימים ראשוֹנים.

יד הגוֹרל הטרגי אשר הפרידה בּין הבּרוֹן לבין המתישבים והעוֹבדים – בּניגוּד גמוּר לרצוֹנם הכּמוּס של שני הצדדים – היא שהפרידה גם בּין הבּרוֹן לבין התנוּעה הציוֹנית. בּשנים האחרוֹנוֹת, החל בּשנוֹת המלחמה, נוֹצרה מידת־מה של שיתוּף פּעוּלה בּין הנדיב הישיש לבין התנוּעה הציוֹנית, אבל כּל התקוּפה הראשוֹנה, בּימי חוֹבבי־ציוֹן וּבימי הרצל ונוֹרדוֹי, “לא קרבוּ זה לזה”. לא אדישוּת, אלא חשדוֹת, דחיוֹת, אי־הבנוֹת והיאָבקוּיוֹת גלוּיוֹת וחשאיוֹת. קצתם בּהשפעת פּקידים וּמקוֹרבים, וּקצתם מתוֹך זרוּת של האישים והסביבוֹת.

אָפיָנית בּענין זה ההתנגשוּת הראשוֹנה בּין הבּרוֹן לבין ר' שמוּאל מוֹהליבר, שהיה מן הראשוֹנים שמצאוּ דרך אל הבּרוֹן והכניסוּ אוֹתוֹ לתוֹך הפּעוּלה הישוּבית. לפי דברי הבּרוֹן השתדל אצלוֹ מוֹהליבר בּדבר גוֹרלם של המוֹני החקלאים היהוּדים האוּמללים שבּרוּסיה, והבּרוֹן נעתר לתחנוּניו והסכּים לכך, שהרב מוֹהליבר רשאי לבחוֹר עשׂרה אנשים ולשלוֹח אוֹתם לארץ, והבּרוֹן ידאג להם. מהבטחה זוֹ צמחה המוֹשבה עקרוֹן. אוּלם הרב מוֹהליבר לא היה אלא… יהוּדי רוּסי, ולא היה יכוֹל לדייק בּדיבּוּרוֹ וּבמקוֹם עשׂרה אנשים העלה – לפי דברי הבּרוֹן – י"א משפּחוֹת. ואֶדמוֹנד רוֹטשילד, העקרוֹנים האדוּקים השׂבּיעוּהוּ אף הם תמרוּרים, שוֹמר מאז עֶברה למוֹהליבר. בּמכתבוֹ לצדוֹק כּהן, שטרח הרבּה לקָרב את הלבבוֹת, הוּא כּוֹתב: “מה עשׂה ר' שמוּאל? הוּא בּחר לא עשׂרה אנשים כּי אם אחד־עשׂר בּתי־אב בּני מאתים נפש. וּבכן, ר' שמוּאל רימַני – – והמכתבים הנכתבים אליו נשארים בּלי תשוּבה – – לדיבּוּרוֹ של ר' שמוּאל מוֹהליבר אין שוּב כּל ערך בּעיני”.

אם כּך היא העוּבדה אוֹ לא כּך, כּלומר, אם דוּבּר מלכתחילה רק על “אנשים”, כּפי שנחרת בּמוֹחוֹ של הבּרוֹן, אוֹ גם על משפּחוֹתיהם, כּפי שסבר מוֹהליבר, אם הוּגבּל הרב מוֹהליבר בּמספּר עשׂרה אוֹ נאמר לוֹ עשׂרה – שנים־עשׂר, אם הביא י"א משפּחוֹת וּמאתים נפש כּאמוּר בּמכתב הבּרוֹן, אוֹ עשׂר משפּחוֹת וּמאה ואחת נפש, כּרשוּם אצל חוֹבבי־ציוֹן – לא זה העיקר. העיקר הוּא, כּיצד נשתקפוּ הדברים והיחסים והאישים בּעיני הבּרוֹן, אשר בּהתרשמוּתוֹ הוּא וּביחסיו לאישים היה תלוּי כּל כּך הרבּה, כּיצד נפגשוּ שני אנשים שהיוּ שוּתפים למעשׂה ישוּבי אחד

ההתנקשוּת הקטנה הזאת יש בּה כּדי לסמל כּמה התנגשוּיוֹת קטנוֹת וּגדוֹלוֹת שהיוּ עתידוֹת לבוֹא, ולא רק בּין הבּרוֹן לבין העסקן הציוֹני, כּי אם גם בּין כּמה וכמה אדירי הציוֹנוּת המערבית לבין העסקן הציוֹני העממי; הלה חשוּד על אי־סדר, על אי־דיוּק, על אי־עמידה בּדיבּוּרוֹ, על חוֹסר כּשרוֹן המעשׂה, על חוֹסר מידוֹת וּסגוּלוֹת שהן טבעיוֹת לגבּי בּן־תרבּוּת, בּשעה שבּעולמם הם ואצל עוֹשׂי־דברם הכּל שקוּל וּמדוּד… וכל פּקיד המרבּה בּאדישוּת וּבקרירוּת לגבּי המפעל וּבזרוּת למתישב ולאיניציאטיבה שלוֹ – הרי הוּא משוּבח מבּחינת הנאמנוּת והמעשׂיוּת והמשקיוּת.

אוּלם אם הניגוּד לחוֹבבי־ציוֹן ניתן להסתבּר גם בּיחס של בּיטוּל למיעוּט פּעוּלתם וּלדלוּת כּשרוֹנם בּפעוּלה (עד היוֹם הזה עוֹד רגילה הפּקידוּת הבּרוֹנית להעמיד את “הצלחתה” המשקית כּמוֹפת לעוּמת חוֹסר כּשרוֹן המעשׂה של הציוֹנים. והראיה בּנימינה לעוּמת נהלל…), הרי הניגוּד להרצל היה עמוֹק יוֹתר וּמוּרכּב יוֹתר מכּמה יסוֹדוֹת.

והנה כּיצד מספּר הרצל על הנסיוֹן הראשוֹן להידָבר עם רוֹטשילד: “נוֹרדוֹי מוֹדיע, כּי היה בּיחד עם צדוֹק כּהן אצל א. ר. הראיוֹן ארך 63 רגעים, שמהם דיבּר רוֹטשילד 53, ונוֹרדוֹי, בּהתאמצוּת וּבאי־נימוּס, רק עשׂרה. – – רוֹטשילד נוֹתן להביא את הסוֹפר המכוּבּד על משׂרדוֹ ולא אל בּיתוֹ. – – אנחנוּ עוֹברים איפוֹא עליו לסדר היוֹם”.

איננוּ יוֹדעים בּדיוּק מה אמר וּמה כּתב אז אדמוֹנד רוֹטשילד על הרצל, אוּלם כּל אחד מהם ודאי חשב על משנהוּ שהוּא יוּכל “לעבוֹר עליו לסדר היוֹם”. רוֹטשילד פּירש את תכניתוֹ של הרצל כּפנטסיה משוּנה “להכניס 150,000 שנוֹררים” ונפחד מפּני הסכּנוֹת הפּוֹליטיוֹת הכּרוּכוֹת בּכל הענין הבּיש הזה. הרצל ראה לפניו “אדם הגוּן, טוֹב־לב ומוּג־לב, שאינוֹ מבין את כּל הענין והיה רוֹצה לעכּבוֹ כּמוֹ שמוּגי־לב רוֹצים לעכּב ניתוּח הכרחי”.

אין אנוּ עוֹסקים כּאן בּשאלה עם מי היה הצדק. אין אנחנוּ נכנסים עכשיו לניתוּח הטעוּיוֹת הגדוֹלוֹת של שני האנשים הגדוֹלים האלה, שלא הבינוּ זה את זה ולא נתנוּ יד זה לזה. השאלה המכאיבה היא: כּלוּם היה להם רצוֹן־אמת להבין זה את זה?

והפּגישה עם אחד־העם?

זכר הפּגישה הזאת חרוּת בּעטו של אחד־העם. משלחת חוֹבבי־ציוֹן בּאה אל הבּרוֹן לדרוֹש אוֹ לבקש על בּיטוּל האפּוֹטרוֹפּסוּת. המשלחת היתה מוּרכּבת מבּני הישוּב וּמעסקני חוֹבבי־ציוֹן. את האִכּרים סירב הבּרוֹן לקבּל, כּי אינם בּני־חוֹרין, וּלאוּסישקין ולצ’לֶנוֹב וּלאחד־העם אמר “ישוּב ארץ־ישׂראל אני עשׂיתיו. אני לבדי ואין זכוּת לשוּם אדם, לאִכּרים אוֹ לחברים שלהם, להתערב וּלחַווֹת דעה במעשׂה ידי. לדבר הזה מתנגד אני לגמרי, בּהחלט וּבכל תוֹקף”.

אפשר עוֹד פּחוֹת ממה שידע הבּרוֹן מי ומי הוּא העתוֹנַאי הוינאי תיאוֹדוֹר הרצל, ידע מי ומי הוּא הסוֹפר העברי אשר גינצבּוּרג. אך אחד־העם מה ראה בּנדיב: “איש אחד בּעל אוֹצרוֹת יוֹשב בּפּריס וּמפרנס איזוּ מאוֹת עניים היוֹשבים על אדמתוֹ בּארץ־ישׂראל, מפרנס, פּעמים בּרוַח וּפעמים בּצמצוּם, אבל תמיד בּבזיוֹן וּבשפלוּת, המפעפּעים בּעמקי נפשם וּמשחיתים בּם כּל רגש של כּבוֹד והכּרה עצמית. עבדים נבזים וּשפלים הם בּעיני אדוֹנם שנוֹררים וגנבים”.

כּכה ראוּ זה את זה, להוָתנוּ, גדוֹלי ישׂראל בּדוֹר ראשוֹן לתקוּמה. הפַּנתיאוֹן ההיסטוֹרי מיַשר הדוּרים, אך טרגיוּת הניגוּדים בּשטף־החיים בּעינה עוֹמדת.

אשרינוּ, שאנוּ יכוֹלים עכשיו לדבּר על כּמה מן הניגוּדים וּמן העלבּוֹנוֹת וּמן היסוּרים כּעל דבר שבּעבר. אנוּ יכוֹלים עכשיו לראוֹת את הדברים ואת האישים ראִיה היסטוֹרית וּלהפריד בּין חזוֹן הנדיב לבין סילוּפיו בּמעשׂה. הבּרוֹן הציל את חיבּת־ציוֹן בּרגע של סכּנת כּליה. בּאה אחר כּך התנוּעה הציוֹנית והצילה את מפעלוֹ של הבּרוֹן מן הקללה שדבקה בּוֹ. מה היה גוֹרל מַאמצי הבּרוֹן והשקעוֹתיו אילמלא העליה החלוּצית שיצקה דם חדש בּעוֹרקי הישוּב, והכניסה רוּח חיים בּמפעל היישוּבי, והקימה ישוּב עוֹבד ללא פּקידוּת ואפוֹטרוֹפּסוּת? וגם מפעלוֹ של הבּרוֹן גוּפוֹ, למרוֹת כּל ההתנגדוּת, קלט מן הכּוֹחוֹת החדשים וּמן הרוּחוֹת החדשוֹת. בּמוֹשבוֹתיו של הבּרוֹן הוּקם “השוֹמר”. על אדמת הנדיב נתרחש מאוֹרע תל־חי. גם האִכּרוּת העוֹבדת שבּגליל צמחה בּמידה גדוֹלה מתוֹך העליה החלוּצית ותחת השפּעתה.

עכשיו, כשהתנועה הציונית אינה תלויה עוד בנדיבותם של יחידים, עכשיו, כּשנתגלה כּוֹחה של תנוּעת עם ושל התנדבוּת עם, כּשהתנוּעה העממית גילתה כּוֹחוֹת הגשמה שדוֹרוֹת רבּים חיכּוּ להם – עכשיו אנוּ יכוֹלים להתגבּר על הערכוֹת והניגוּדים של דוֹר קוֹדם. לא נטשטש את האמת ההיסטוֹרית, לא נתעלם מן המאֵרה שבּמשטר האפּוֹטרוֹפּסוּת, שעדיין קיימים שׂרידיו, ועדיין יש מבקשים כּפעם בּפעם להשליטוֹ אפילוּ בּמפעלי הציוֹנים. אך כּל הטרגיוּת שבּמפעל הבּרוֹן והכּשלוֹנוֹת הכּרוּכים בּוֹ לא יסתירוּ מעינינוּ את פּני הנדיב היחיד, בּתפארת נדיבוּתוֹ וּבעוֹז יחידוּתוֹ.

(שבעים וחמש שנים ליסוּד מוֹצא)ַ

היוֹם – כ“ו בּטבת תרצ”ה – מציין תאריך מיוּחד בּמינוֹ בּתוֹלדוֹת הישוּב, תאריך אשר מן הראוּי לבל ישָכח. בּיוֹם זה, לפני שבעים וחמש שנים, הוּחלה המוֹשבה העברית הראשוֹנה בּארץ, המוֹשבה הקטנה מוֹצא בּקרבת ירוּשלים. מתוֹך חוֹמוֹתיה של ירוּשלים יצאוּ חוֹלמיה וּמיסדיה של מוֹצא. שני עוֹלים – האחד עוֹלה פּוֹלין (זקנוֹ של ר' דויד יֶלין), והשני עוֹלה בּבל (ממשפּחת יחזקאל יהוּדה) היוּ הנחשוֹנים הראשוֹנים אשר הצליחוּ לגַלם בּפוֹעל ממש את השתוֹקקוּתם לאדמת ארץ־ישׂראל. הם הֵעזוּ לצאת מבּין חוֹמוֹת העיר העתיקה, אשר בּה היה כּלוּא הישוּב היהוּדי, והתאַחזוּ בּתחוּמי הכּפר הערבי קוֹלוֹניה, אשר כּרמי הזית והגפן שלוֹ הרחיבוּ את ליבּם. נקוּדה עברית קטנה זוֹ היתה מפוּזרת כּל ימיה בּתוֹך נחלת הכּפר הערבי, שלא כּשאר הנקוּדוֹת הישוּביוֹת שבּאוּ אחריה ושעמדוּ על סוֹד־הריכּוּז. ואכן, היא ידעה הרבּה תלאוֹת ונתנַסתה בּהרבּה נסיוֹנוֹת, החל מן הלחץ אשר לחץ אוֹתה בּימיה הראשוֹנים שֵיך אבּוּ־גוֹש, אשר הפּיל חִתיתוֹ על כּל עוֹברי־דרך, ועד נסיוֹנה המר בּאב תרפּ"ט, עת נשפכוּ דמי בּניה ואוֹרחיה.

וגם קוֹרוֹתיה הפּנימיוֹת של מוֹצא הן מרוּבוֹת גלגוּלים ונסיוֹנוֹת: מימי המתאַחז הראשוֹן בּתוכה, ר' יהוֹשע יֶלין, אשר שמר לה אמוּנים עד ימי זקנתוֹ, דרך מתישביה מתוֹך פּוֹעלי רחוֹבוֹת מעליית תרנ"א ועד אשר חוּדשוּ פּניה, על ידי הקמת מוֹצא־עלית, זה המאמץ המעט שנעשׂה בּעזרת הועד הלאוּמי על ידי יחידים אשר לא יכלוּ נשׂוֹא את חרפּת העזוּבה והחוּרבּן וחשוּ בּחוֹבה לכפּר בּבנין על דם בּניה השפוּך.

על אדמת מוֹצא נטע הרצל את עצוֹ ועל אדמתה נגדע. ועל אחת מגבעוֹתיה, בּקרבת “אֶרז” הרצל הגדוּע, הוּקם בּית־ההבראה “אַרזה”, הנוֹתן צל וּמנוּחה והחלפת־כּוֹח לאלפי עמלים ועמלוֹת, הממשיכים את המפעל החלוּצי־הישוּבי אשר בּוֹ החלוּ ראשוֹני מוֹצא.

שבעים וחמש שנים של תוֹלדוֹת הישוּב, של פּוּרענוּיוֹת ונסיוֹנוֹת ושל בּדידוּת ואמוּנים וּמאמצים ללא הירָתע – יזָכר נא היוֹם ויזָכרו לטוֹבה חלוּצי מוֹצא הראשוֹנים.

מאימתי אתם מוֹנים את ראשית הישוּב החקלאי העברי בּארץ, את חידוּש ישוּבנוּ החקלאי לאחר כּל החוּרבּנוֹת?

לא רק לילד יש יוֹם־הוּלדת. כּל כּפר אצלנוּ יוֹדע את יוֹם הוּלדתוֹ. ויש גם שעמק שלם חוֹגג כּוּלוֹ בּבת־אחת יוֹם־הוּלדת כּללי. הנה אך זה חגג עמק חפר, הצעיר בּעמקינוּ, את יוֹם־הוּלדתוֹ החמישי; הנה חגגה עכשיו גדרה, מוֹשבת בּני בּיל"וּ, את יוֹם־הוּלדתה החמישים. אך מי הבּכוֹר בּין כּל משכּנוֹתינוּ החקלאיים בארץ?

יש יאמר: הלא ידוּע, ראשוֹן־לציוֹן. שמה מעיד. הלא זוֹהי המוֹשבה הראשוֹנה, יסדוּה עוֹלי הגוֹלה בּתרמ"ב. הלא זוֹהי המוֹשבה הראשוֹנה לעליה הראשוֹנה.

ויש ידען יאמר: לא. ראשוֹן־לציוֹן אינה הראשוֹנה. פּתח־תקוה קדמה לה. עוֹד בּטרם פּרצה העליה הראשוֹנה מרוּסיה יסדוּה בּני ירוּשלים ועוֹלי־הוּנגריה. בּתרל"ח, ארבּע שנים לפני ראשוֹן־לציוֹן נוֹסדה פּתח־תקוה.

והמַקדים יאמר: גם פּתח־תקוה איננה הראשוֹנה. קדמה לה מקוה־ישׂראל, בּית־הספר החקלאי העברי הראשוֹן בּארץ. יסדוֹ קרל נֶטֶר, מטעם חברת “כּל ישׂראל חברים” בּשנת תר"ל, שמוֹנה שנים לפני פּתח־תקוה.

אך עוֹד לא תמה ההתחרוּת על גביע הראשוּנוּת. עוד יש נקוּדה חקלאית אחת והיא קשישה גם ממקוה־ישׂראל. מוֹצא שמה. מוֹצא שבהרי ירוּשלים, על אֵם־הדרך הנשקפת אל עמק הזיתים הנהדר של עין־כּרם. בּת שבעים וחמש שנים מוֹצא זוֹ הקטנה היוֹם.

ודאי ימָצאוּ חקרנים ונַקרנים שיערערוּ גם על ראשוֹנּותה של מוֹצא, והם יספּרוּ כּי עוֹד לפני שמוֹנים שנה נקנתה חלקת פּרדס בּקרבת יפוֹ על ידי משה מוֹנטיפיוֹרי (כּיוֹם אין שם כּבר שוּם סימני פּרדס, אלא שכוּנה עירוֹנית, היא שכוּנת מוֹנטיפיוֹרי, השוֹכנת מוּל שרוֹנה) – ואף על פּי כן זכּאית מוֹצא לתבּוֹע לעצמה את משפּט הבּכוֹרה; היא היא הנקוּדה החקלאית הראשוֹנה אשר מתישבים עברים התאחזוּ בּה.

והחלוּץ הראשוֹן אשר יזם את דבר ההתנחלוּת העברית בּמוֹצא היה לא פּוֹעל ולא בּן פּוֹעל, לא איכּר ולא בּן איכּר, זה היה ר' דויד טביא, אבי־אביו של ר' דויד ילין שבּימינוּ, המוֹרה והחוֹקר והעסקן. ר' דויד טביא היה תוֹשב העיר העתיקה בּירוּשלים, שעלה מלוֹמזָ’ה שבּפּוֹלין לפני מאה ואחת שנה (תקצ"ד). בּעיר העתיקה לא היוּ ליהוּדים בּתים משלהם, ועל אחת כּמה וכמה לא גנים ולא גינוֹת, לא חצרוֹת מרוּוָחוֹת. עוֹלי הגוֹלה היוּ נוֹהגים לשׂכּוֹר דירוֹת מן הערבים. אוּלם ר' דוד טביא זה צר היה לוֹ המקוֹם בּעיר העתיקה, בּרחוֹבוֹתיה “הצרים והעקלקלים והמלוּכלכים והמעוֹּפּשים” (כּדברי בּנוֹ בּספר זכרוֹנוֹתיו) ונפשוֹ בּיקשה מרחב שדוֹת וזיו־כּרמים. הוּא בּיקש להתנחל מחוּץ לחוֹמוֹת העיר עד שזכה סוֹף סוֹף לרכּוֹש בּשביל בּנוֹ, יהוֹשע, נער־אברך בּן שבע־עשרה, חלקת אדמה בּכפר סמוּך לירוּשלים, בּכפר ששמוֹ בּפי הערבים מימי הרוֹמאים “קוֹלוֹניה” ולכֹפר הזה כּמה וכמה מעלוֹת: “הוּא מצוּין בּאוירוֹ הזך והנעים וּמימיו הקלים והמתוּקים. שלוֹשה מעינוֹת גדוֹלים יש שם, לבד מַעינוֹת קטנים. בּכל סביבוֹת ירוּשלים לא נמצא מקוֹם יפה ונעים כּמוֹהוּ”.

ועוֹד מעלה אחת יש לוֹ למקוֹם הזה, שלא כּל מקוֹם זוֹכה לוֹ: בּר־יוֹחסין הוּא. בּשמוֹ העברי הקדמוֹן: “מוֹצא” – בּא בּתנ"ך וגם בּמשנה. בּימי כּיבּוּש יהוֹשע היה כּפר זה בּחלקוֹ של שבט בּנימין, וּבימי הבּית השני היה זוֹכה לכבוֹד גדוֹל, כּי בּסוּכּוֹת היוּ בּני ירוּשלים יוֹצאים למוֹצא, מקוֹם המים החיים הקרוֹב בּיוֹתר לעיר, וּמלקטים שם ענפי ערבה. כּלוּם לא היה בּכל אלה כּדי להקסים?

“בּבוֹאנוּ בּפּעם הראשוֹנה אל המקוֹם הזה – מספּר ר' יהוֹשע יֶלין לאחר כּמה עשרוֹת שנים – בּשאפנוּ את האויר הזך וּבהריחנוּ את ריח הפּרחים הנעים וּשתוֹתנוּ את המים הקלים והמתוּקים, אשר כּל אלוּ לא יֵראוּ ולא ימָצאוּ בּירוּשלים וּבכל סביבוֹתיה, התפּעלנוּ עד מאד”.

וכך נתאחזוּ יהוֹשע יֶלין – בּן עוֹלה פּוֹלין – וגיסוֹ שאוּל יחזקאל יהוּדה – בּן עוֹלה בּבל – בּאדמת מוֹצא.

אך התאחזוּת זוֹ, לפני שבעים וחמש שנים, לא היתה כּל כּך פּשוּטה. אין זה דוֹמה למי שהוֹלך מתל־אביב ורוֹכש לוֹ פּרדס בּאחת המוֹשבוֹת הסמוּכוֹת. ואף לא כּכניסת עוֹלה חדש לתוֹך משק חקלאי קיים. המתישבים היו נתיני חוּץ־לארץ, וּלפי חוּקי המדינה התוּרכּית, לא היוּ בּני חוּץ־לארץ רשאים לרכּוש נחלוֹת מחוּץ לעיר. הקניה עצמה לא היתה איפוֹא כּחוֹק, ולא היה כּל בּיטחוֹן בּקנין, והמתישבים היוּ תלוּיים בּחסדי הפּקידים רוֹדפי שוֹחד ושליטים עריצים. כּי לא החוֹק ולא המשפּט שלטוּ בּארץ אלא כּנוּפיוֹת שֵיכים תקיפים, חַמסנים ורצחנים. “ממשלת השיכים על התוֹשבים ועל רכוּשם היתה ממשלת עריצים בּלתי־מוּגבּלת. כּל מוֹשל היה לוֹ גדוּד של חיילים פּרשים מאנשי משפּחתוֹ וּקרוֹביו, וּממשלתם פּרושׂה על כּל התוֹשבים לחמסם וּלגזלם, להענישם וּלהלקוֹתם; וגם בּתי־סוֹהר קבעוּ להם בּבתיהם, לאסוֹר בּכבלי־בּרזל את כּל אשר ימרה את פּיהם ולא ימהר לשלם את הקנס אשר הוּטל עליו”. ושיך אשר כּזה, מוּצטפה אַבּוּ־גוֹש, הפּיל את חתיתוֹ על כּל סביבת ירוּשלים, וגם בּני מוֹצא ידעוּ את ידוֹ הקשה.

היציאה אל מחוּץ לעיר, והישיבה של יהוּדים בּוֹדדים בּתוֹך כּפר ערבי (כּי מוֹצא לא נבנתה כּמוֹשבה עברית בּפני עצמה, אלא חלקוֹת פּזוּרוֹת בּתחוּמי הכּפר הערבי), היוּ לא רק מעשׂה נוֹעז, אלא גם מעשׂה מסוּכּן.

כּזאת היתה ראשית מוֹצא. מאז חלפוּ שנים הרבּה, וּבני מוֹצא גם ידעוּ תלאוֹת הרבּה. המתישבים הראשוֹנים רפוּ ידיהם, ואחריהם בּאוּ חדשים, וגם מן החדשים רק מעטים דבקוּ בּמקוֹם ונשארוּ בּוֹ. אחר כּך בּאוּ מוֹסדוֹת ציבּוּריים – “חוֹבבי־ציוֹן” וּ“בני־בּרית – והם הרחיבוּ את הנחלה העברית שבּמוֹצא והכניסו מתישבים חדשים מן הפּוֹעלים שלפני ארבּעים וכמה שנים, ושוּב בּאוּ תלאוֹת ונסיוֹנוֹת בּימי המלחמה העוֹלמית, ואחר כּך הנסיוֹן המר בּיוֹתר: טבח הדמים בּימי אב תרפּ”ט.

אוּלם מוֹצא הקטנה והפּזוּרה היוּ לה בּנים נאמנים וידידים מסוּרים. המתנחל הראשוֹן בּתוכה, ר' יהוֹשע ילין, שהאריך ימים, אהב אוֹתה והיה חוֹזר אליה תכוּפוֹת גם בּשנוֹת זקנתוֹ. ר' יחיאל מיכל פּינס, איש ירוּשלים, שקד על הרחבת גבוּלוֹתיה והוּא הכניס לתוֹכה לפני יוֹתר מארבּעים שנה מתישבים מפּוֹעלי המוֹשבוֹת. מאלה דבקוּ משפּחוֹת אחדוֹת בּמקוֹם היפה עד היוֹם הזה. על אחת הגבעוֹת של מוֹצא נטע הרצל בּרוֹש רך (בּטעוּת קראוּ לוֹ אז: אֶרז), בּרוֹש זה אשר נגדע בּימי המלחמה. אך גם ל“ארז” הרצל הגדוּע נמצאוּ מקנאים אשר לא נתנוּ להשכּיח את זכרוֹ והפכוּ את המקוֹם הזה לפינת־חמד בּארץ. כּאן הקימה קוּפּת־חוֹלים של הסתדרוּת העוֹבדים, בּמאמציו המרוּבּים של אברהם הרצפֶלד, את בּית־ההבראה “אַרזה”, לזכרה של החברה שׂרה שמוּקלר, האחוֹת הטוֹבה והרחמניה של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, אשר נשמתה יצאה בּרפּאה את חוֹלי הקדחת בּיסוּד־המעלה. אל בּית־הבראה זה נוֹהרים אנשים עמלים ונשים עמלות מכּל פּינות הארץ לאחר מחלה ודלדוּל וּבה ימצאוּ מנוּחה וצל ויחליפוּ כּוֹח.

שוֹממה ואוּמללה עמדה מוֹצא לאחר התקפת־הדמים של תרפ"ט. עמל בּוֹניה היה לשלל לפּוֹרעים, ודם נקיים נשפּך בּבתיה. אך נמצא לה גוֹאל למוֹצא אשר לא נח ולא שקט עד אשר ריפּא את פּצעיה והשיב אוֹתה לחיים ישוּביים. בּמאמציו של הרצפלד וּבעזרתוֹ של הועד הלאוּמי נבנתה מוֹצא ועל אחת מגבעוֹתיה הוּקמה שכוּנה חדשה: מוֹצא עִלית.

כּכה עברוּ על המקוֹם הקטן והנאה הזה שבעים וחמש שנים, בּתלאוֹת וּבנסיוֹנוֹת וּבמאמצים חלוּציים אשר אינם נרתעים מפּני הפּוּרענוּיוֹת.

וּבזכוּתם של ראשוֹנים וּמַמשיכים וּמַתמידים הגענוּ אנחנוּ כּוּלנוּ, הישוּב העברי, מנקוּדה ראשוֹנה בּמוֹצא עד דרוֹך השוֹמר והעוֹבד היהוּדי הראשוֹן בּעמק החוּלה, העמק החדש אשר קם לנוּ בּימים אלה.

לא ניתקה השרשרת.

תערוּכת העתוֹנוּת – מפעל תרבּוּתי שמן הראוּי שיֵהפך ממעשׂה־ארעי למוֹסד קבע – מאַפשרת לראוֹת וּלהראוֹת את עתוֹנוּת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית לא רק בּפני עצמה, אלא גם בּתוֹך מסגרת כּוֹללת, בּקשר עם מה שקדם לה. סוּגיה זוֹ אינה מחוּורת עדיין אלא מעט. גם מעריצים נלהבים וגם מקטרגים אדוּקים רגילים לראוֹת עתוֹנוּת זוֹ כּיצוּר בּפני עצמוֹ, אוֹ כּזמוֹרת־זר, אך לא כּחוֹטר מגזע העתוֹנוּת העברית.

אין תימַה. רוֹבד חדש זה בּספרוּת העברית איננוּ פּרי צמיחה רגילה. איננוּ נראה כּ“המשך”. הוֹרתוֹ ולידתוֹ בּהפיכה. הוּא צף ועלה לא מחיק מהלך חיים כּתיקוּנם, אלא מחיק התמוֹטטוּת מצוּקי־חיים. התהווּתוֹ בּאה תוֹך קטסטרוֹפה ווּלקנית בּחיי ישׂראל.

עתוֹנוּת העבוֹדה בּארץ בּאה לעוֹלם עם העליה השניה. בּחיקה נבטה, על קרקעה גדלה. המרד שבּמעשׂה הציוֹני – כּלוֹמר ישוּבי, חברתי ואישי – שמרד קוֹמץ עוֹלים צעירים, ילדי פּרעוֹת והפיכוֹת, נתלוָה אצלם, בּני עם הספר, גם בּמרד שבּכתב. העליה השניה לא מצאה לעצמה לא אחיזה ולא משען ולא ניב־שׂפתים כּלשהוּ בּעתוֹנוּת של זמנה, לא בּזוֹ שהיתה קיימת אז בּארץ ולא בּזוֹ שבּגוֹלה, לא בּזוֹ ששׂרדה עוֹד ללשוֹן העברית העזוּבה, אשר בּניה יצאוּה (ממש!) ולא בּזוֹ הציוֹנית־לוֹעזית הפּוֹרחת (אז!).

העליה השניה היתה עליית־עלוּמים. אף היא ידעה קוֹל־מצהלוֹת, קוֹל־תרוּעת־נעוּרים. אוּלם גברה עליה השתיקה, שתיקת נמלטים על נפשם מתוֹך ההפיכה. ואוּלי גם שתיקת נדהמים למראה המוֹלדת השוֹממה. בּספרוֹ של אדם העליה השניה כּתוּב לפרקים תכוּפים: שתיקה! שתיקה מתוֹך יסוּרים. עבוֹדה מתוֹך שתיקה. הדק שינים ועבוֹד! (על דרך ההלצה, שיש בּה מן האמת, אפשר לאמוֹר, שכּמה מהם היוּ מחבּבים את הדיבּוּר על אוֹדוֹת השתיקה). אוּלם היא עצמה – העליה השניה – היתה זעקה גדוֹלה וּמרה. וּזעקה זוֹ הכרח היה לה שתתפּרץ. עקת נפשה ויסוּרי מציאוּתה היוּ למעלה מכּוֹחה. והם כּפוּ עליה בּקשת בּיטוּי ויצירת מכשירי מלחמה רוּחנית משלה.

היא לא יכלה להישען על בּימות קיימוֹת ולא על אנשי־השם, אשר לא ידעוּה ולא חפצוּ לדעתה. כּשם ש“המציאוּת” המרה של הישוּב חפרה תהוֹם בּין העליה השניה לבין שׂרידי העליוֹת הראשוֹנוֹת (תרמ"א – תרנא), כּך גם בּעוֹלם העתוֹנוּת. הדוֹר העוֹלה מצא עצמוֹ בּמדבּר־שממה.

בּקלסתר־פּניהם של הזקנים המצוּמקים והמצוֹררים, שתש כּוֹחם וּמהם שירדוּ מנכסיהם החלוּציים, ועמדוּ כּצר למעפּיל החדש, לא יכלוּ “החדשים” להבחין את דמוּת “האבוֹת” המהוּללים. והללוּ, “האבוֹת”, גם בּירידתם וּבתשישוּתם זכרוּ לעצמם את חסד נעוּריהם אשר הפך את שמם לאגדה, לא יכלוּ להכּיר בּבּנים הבּלתי־קרוּאים, הפּרוּעים והמתחצפים, יוֹרשים־מַגשימים לחזוֹן־עלוּמיהם. ועל אחת כּמה וכמה שהגדוֹלים שבּהם והטוֹבים שבּהם, אנשי הרוּח והשם שבּהם, לא יכלוּ לראוֹת בּנערים הללוּ, שדעתם לא נתישבה עליהם, ורוּחם לא נצטללה, והם מתרוֹננים וגם מקוֹננים, מחציפים ומתיפּחים, הוֹזים וגם נוֹאשים, קנאים וגם תלוּשים, רוֹהבים וכוֹשלים – לא יכלוּ לראוֹת בּהללוּ את החוּליה המיוּחדת, את הדוֹר היוֹרש. לא יכלוּ וגם לא ביקשוּ לראוֹת בּהם את המשמרת החדשה בּתוֹלדוֹת האוּמה וּבחיי רוּחה. האם עוֹד בּכלל בּיקשוּ לראוֹת משמרת חדשה? האם לא עיפה נפשם מכּל האכזבוֹת הרבּוֹת אשר הנחיל להם גוֹרלם וּמן האכזבה העמוּקה שנתאַכזבוּ בּחלוֹם־נעוּריהם?

כּי דוֹר בּדוֹר ימרוֹד – זהוּ מדרך הטבע; כּי אבוֹת יזעפוּ על בּנים וּבנים ילעיבוּ בּאבוֹת, וּזקנים ישאלוּ בּביטוּל: מה הנערים האמֵללים האלה עוֹשׂים? – מדרך העוֹלם האנוֹשי הוּא. אוּלם כּי דוֹר ינתק מדוֹר, כּי דוֹר לדוֹר יהיה כּלא היה – זוּהי קללה מיוּחדת מפּרשת “התוֹכחה” שלנוּ. לא בּלבד שדוֹר יקוּט בּדוֹר, אלא שאינוֹ מכּיר את הדוֹר־יריבוֹ, שאינוֹ מבקש להכּיר אוֹתוֹ, אינוֹ יוֹדע אוֹתוֹ, וגם אינוֹ יוֹדע שיש לדעת אוֹתוֹ, וּלפיכך מצוּיים אצלנוּ חזיוֹנוֹת תמוּהים: דוֹר האבוֹת לא בּלבד שהוּא זוֹעף, אלא גם מתקנא בּבּנים ועינוֹ צרה בּזיוָם, בעזוּז עלוּמיהם ואפילוּ בּזרי־עינוּייהם; ומאידך – ה“לא ידע את יוֹסף” חל אצלנוּ גם… על מנשה ואפרים. והלא דוֹר שאינוֹ מכּיר את אביו אינוּ מכּיר גם את עצמוֹ. אינוֹ יוֹדע מה ירש וּבמה מרד.

בּנדוֹן זה אפשר לוֹמר: בּוֹשנוּ מכּל תנוּעה. תתבּוֹננוּ בּחיי עמים וּתנוּעוֹת. בּכמה סקרנוּת שׂכלית והשתוֹקקוּת נפשית מבקשים הדוֹרוֹת החדשים להתחקוֹת על עקבוֹתיהם של קוֹדמיהם ולחדוֹר לעוֹלמם הרוֹחני של “אבוֹת”, “מבשׂרים”, “צוֹפים”, “חלוּצים”, “ראשוֹנים”. בּמידה שההכּרה החברתית נעשׂית מוּרכּבת יוֹתר, נעשׂוֹת תוֹלדוֹת אידיאוֹת והזרמים החברתיים ענף־מחקר חשוּב; וחקר הדמוּיוֹת האישיוֹת העוֹלוֹת מתוֹך התסיסה הרוּחנית (בּין שהן דמוּיוֹת “מרכּזיוֹת” וּמיצגוֹת את הרבּים וֹבין שהן דמוּיוֹת “מלווֹת” וּפוֹרשוֹת לצדי דרכים) הוֹלך ותוֹפס מקוֹם ניכּר בּהשׂכּלתם של משׂכּילי הדוֹר. לא ארבּה למנוֹת דוּגמאוֹת. ראוּ נא מה עשׂתה התנוּעה הסוֹציאליסטית, בּאַרכיוֹנה וּבמאַספיה וּבעבוֹדוֹת חוֹקרים, להכּרת עבָרה וּלחקר הזרמים והכּיתוֹת והאישים אשר צפנוּ בּתוֹכם זרעוֹני־בשׂוֹרה של התפיסה החדשה. והספרוּת הרוּסית המעוּלה לא חדלה עשׂרוֹת בּשנים להפוֹך ולהפוֹך בּחקר תוֹלדוֹת האינטליגנציה והציבּוּריוּת הרוּסית (היהוּדי גרשנזוֹן לבדוֹ מה העמיק לעשׂוֹת להבהרת דמוּיוֹת נשכּחוֹת מבּין הדֶקבּריסטים והסלבוֹפילים); והשלטוֹן הסוֹביטי, זה שלכאוֹרה בּא לקעקע את כֹל העָבָר, זה שהרים יד על מוֹריו ורבּוֹתיו, זה שרוֹאה עצמוֹ לא רק בּר־פּלוּגתא, אלא גם אוֹיב בּנפש לתנוּעוֹת מתמוֹל ולמחַנכיו מתמוֹל, כּמה כּוֹחוֹת עצוּמים משקיע הוּא בּחקר התנוּעוֹת הציבּוּריוֹת אשר על בּרכּיהן גדל ואוֹתן ירש וּבהן מרד.

התנוּעוֹת המַרדניוֹת שמניתי נתבּרכוּ בּחוּש היסטוֹרי. הן יוֹדעוֹת כּי לא צצוּ כּקצף על פּני מים. הן יוֹדעוֹת שהמרד שלהן איננוּ צמח בּן־בּלי־שוֹרש. אוֹתוֹ צמח שהיה למשל אצל העברים הקדמוֹנים: “גלגל לפני סוּפה” הן יוֹדעוֹת שיש להן היסטוֹריה ואף פּרה־היסטוֹריה, מכוֹרה ושרשים.

לא כּן חלקה של הציבּוּריוּת היהוּדית. היא חיה, מקצתה מרצוֹן וּמקצתה מאוֹנס, חיי־רוּח קיקיוֹניים, כּאילוּ חסרנוּ “ספר־יוֹחסין” רעיוֹני, כּאילוּ לא היתה לנוּ שוּם “שלשלת קבּלה” של נפתוּלי רוּח ושל קניני תרבּוּת.

אנוּ מטפּחים את השכחה. וכאילוּ גאים אנוּ על קוֹצר־הזכּרוֹן שבּוֹ חוֹנַנוּ. בּמטבּע־השכחה אנוּ משלמים לדוֹרוֹת שעל כּתפיהם עלינוּ, לאידיאוֹת ולחוָיוֹת שאִתן נאבקנוּ וּמתוֹך היאָבקוּתנוּ היינוּ למַה שהיינוּ. ואת עוֹמק מרידתנוּ אנוּ מוֹדדים לא בּכוֹח יצירתנוּ, לא בּכשרוֹננוּ לזרוֹת וּלנפּוֹת ולהפריד וּלהרכּיב, אלא בּכשרוֹננוּ לשכּוֹח. הסוֹציאל־פּסיכוֹלוֹג אשר יבוֹא ויחקוֹר את תנוּעוֹתינוּ הציבּוּריוֹת יהיה רשאי להוֹציא משפּט, שכּל מה שאנוּ רוֹאים עצמנוּ קיקיוֹניים יוֹתר, בּני־בּלי־שוֹרשים יוֹתר, הרינוּ מאמינים שאנחנוּ “משוּחררים” יוֹתר, נַעלים יוֹתר, נמרצים יוֹתר. כּאילוּ היה זה מוּשׂכּל קבוּע בּחלל עוֹלמנוּ שהשרשים הם הם המעכּבים את גידוּל צמרתנוּ אל על.

אין לראוֹת בּדברים האלה קטרוּג על ימינוּ דוקא אוֹ על דוֹרנוּ בּלבד אוֹ על חוּג מסוּים. המדוּבּר הוּא על מחלה שתקפה את האוֹרגַניזם הלאוּמי שלנוּ זה דוֹרוֹת אחדים, מעת התחילוּ אצלנוּ מדמים, כּי חוֹמוֹת הגיטוֹ מוֹט התמוֹטטוּ. פּרקנוּ מעלינוּ את עוֹל ה“אתה בּחרתנוּ” הגיטוֹאי, ותוֹך כּדי הרגשת שחרוּר ועליה בּסוּלם החברה האירוֹפּית, נפלנוּ לתוֹך בּירא עמיקתא של נחיתוּת, שאיננוּ יוֹדעים לצאת ממנה עד היוֹם הזה. לא רק ההשׂכּלה וההתבּוֹללוּת, אלא אף המהפּכנוּת היהוּדית ואפילוּ האידיאוֹלוֹגיוֹת הלאוּמיוֹת חדוּרוֹת הרגשת נחיתוּת. אין אנוּ יוֹדעים לרחוֹש כּבוֹד לעצמנוּ, למעשׂה־ידינוּ, לפרי־רוּחנוּ, לאבוֹתינוּ, לבנינוּ. נחיתוּת זוֹ היא הגוֹרמת לבריחה מעצמנוּ, התוֹפסת מקוֹם רב כּל כּך בּהיסטוֹריה הישׂראלית החדשה; וספרוּת ההשׂכּלה, שבּכוֹח עבריוּתה היתה קשוּרה בּטבּוּרה אל גזע האוּמה, היתה נמלטת מנחיתוּת־ההוֹוה אל הערצת ימי־קדוּמים. בּדרך־המלך הזאת הלכה גם הציוֹנוּת. וכן גם “חכמת ישׂראל”. נוֹח לה לטפּל בּגוילים עתיקים, בּגאוֹנים וּבפייטנים, בּ“תוֹר הזהב” של ספרד, ולא בּתוֹלדוֹת הקוּלטוּרה הישׂראלית והתסיסוֹת הציבּוּריוֹת בּדוֹרוֹת האחרוֹנים. ההשׂכּלה וערכיה וּמלחמוֹתיה, הציוֹנוּת (המוֹנה כּבר היסטוֹריה של מאה שנים!), תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, מפעלי ההתישבוּת היהוּדית בּארץ וּבארצוֹת הפּזוּרים, המלחמוֹת הפּנימיוֹת הגדוֹלוֹת בּאוּמה אשר מהן תוֹצאוֹת לעתידנוּ – אלה עוֹדם נמצאים מחוּץ לתחוּם המחקר, מחוּץ ל“חכמת ישׂראל” הרשמית. וּמצב זה לא שוֹנה בּהרבּה אפילוּ בּאוּניברסיטה העברית. עוֹדנוּ רחוֹקים, למשל, מקתדרה לתוֹלדוֹת הציוֹנוּת אוֹ לחקר תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, אף על פּי שכּבר זכינוּ לכך שסוֹציוֹלוֹגיה ודימוֹגרפיה יהוּדית נמצאוּ כּשרוֹת להוֹראה.

גם בּחוּגי המשׂכּילִים העברים, נאמני הספרוּת העברית, לא ידעוּ מה זה לטפּל מתוֹך רגשי כּבוֹד וענין בּחקר דוֹר חוֹלף. לאחר מוֹתוֹ של יל"ג, המשוֹרר הגדוֹל והאבּיר הלוֹחם של ההשׂכּלה, נמצא לוֹ חסיד־מעריץ, יצחק יעקב וייסבּרג, שאסף והוֹציא שני כּרכים מאיגרוֹת המשוֹרר. עכשיו אנוּ חייבים תוֹדה מרוּבּה לוייסבּרג, שהציל מכּלָיה את העזבוֹן היקר הזה, שיש בּוֹ ענין רב מצד הלשוֹן והסגנוֹן והאישיוּת של כּוֹתבן, וחוֹמר מרוּבּה לתוֹלדוֹת הספרוּת וּלהכּרת התקוּפה. וייסבּרג עצמוֹ, סוֹפר מפוּרסם בּזמנוֹ, היה ודאי נשכּח מלב אילמלא קשר את שמוֹ בּמעשׂה רב זה. בּזמנוֹ עוֹרר הדבר קטרוּג ממש. ראוּ בּזה מעשׂה חסיד שוֹטה, המפליג בּערך כּל פּתקה של רבּוֹ. מילא “איגרוֹת שד”ל" הוּבן פּרסוּמן, כּי הן לא היוּ איגרוֹת בּמוּבן המקוּבּל, אלא משׂא־וּמתן של מחקר, אבל איגרוֹת ממש, המטפּלוֹת בּענינים שבּין סוֹפר לחברוֹ? וכן, כּשאייזיק הירש וויס, בּעל “דוֹר דוֹר ודוֹרשיו”, שהיה מפוּרסם כּגדוֹל החוֹקרים בּדוֹרוֹ, פּירסם בּהיוֹתוֹ בּן שמוֹנים חלק ראשוֹן מספר זכרוֹנוֹתיו, וּבוֹ תיאר את עוֹלם הרוּח שבּוֹ גדל, ואת דרכי החינוּך שהיוּ נהוּגים בּילדוּתוֹ, וסיפּר על חכמי דוֹרוֹ שהשפּיעוּ עליו, תמהוּ מעריציו: כּלוּם לכך, למעשׂיוֹת של מה־בּכך כּאלה, קיוינוּ מאת בּעל “דוֹר דוֹר ודוֹרשיו”? ואמנם, שני החלקים האחרוֹנים לא ראוּ אוֹר מעוֹלם, ולא ידוּע אם נשתמרוּ בּאיזה מקוֹם.

כּאוֹתוֹת לטוֹבה בּמעמקי ההכּרה של דוֹרנוּ יש לציין מפעלים בּוֹדדים, פּרי ההתנדבוּת וההתמכּרוּת המרוּבּה של יחידים: בּגוֹלה – האַרכיוֹן של ה“בּוּנד” (שמאַספוֹ ושוֹמרוֹ, פ. קוּרסקי, גָלה אתוֹ מגֶנף לבּרלין, וּמבּרלין לפריס, וּמשם?), ליקוּטי הפוֹלקלוֹר היהוּדי, מפעלי המכוֹן היהוּדי בּוילנה; וּבארץ – האוֹסף של שבַדרוֹן, הארכיוֹן הציוֹני, ההתחלה של ארכיוֹן־העבוֹדה, ואוֹסף העתוֹנים של ז. פֶּבזנר בּתל־אביב. מי שעמד על קוֹצר־הזכּרוֹן המחפּיר ועל חוֹסר היחס של האינטליגנציה הישׂראלית, בּכלל זה גם “הלאוּמית”, לנכסיה התרבּוּתיים, לאישיה, לשׂרידים שנתגלגלוּ לרשוּתה (דוּגמה אחת מהרבּה: המעשׂה שסיפּר שבדרוֹן בּספרייתוֹ של יוֹסף פּרל בּטרנוֹפּוֹל), רשאי אוּלי לראוֹת בּיחידים אלה, שהפקידוּ עצמם – מבּלי ש“נתבּקשוּ” ונתמנוּ – להיוֹת שוֹמרים על שׂרידים תרבּוּתיים מפּני הכּלָיה – אוֹתוֹת לזמנים חדשים, לשחרוּר עצמי מהתבּטלוּת וּנחיתוּת.

העלים הבּלים המציצים אלינוּ מתוֹך “אוֹסף העתוֹנוּת העברית” יש בּהם להביא בּלבּנוּ הרגשת־צניעוּת. לא מעט לעג נשפּך מעל דפּי הספרוּת “החדשה” – שכּבר נתישנה בּינתים – על הבּטלנוּת ששׂררה בּתקוּפה הראשוֹנה של העתוֹנוּת העברית, על דקדוּקי־העניוּת, על ההתנַצחוּת וההתקוֹטטוּיוֹת, שתפסוּ את עמוּדי העתוֹנים מאז. בּאיזה יחס של ביטוּל נתחנך כּל קוֹרא משׂכּיל לגבּי “הלבנוֹן” ו“החבצלת” השמרניים. והנה לאחר עשׂרוֹת שנים, כּשכּבר חדלנוּ להיוֹת “צד” בּמלחמוֹת ההן, אנוּ חוֹזרים וּמדפדפים בּתוֹך קמצי העלים הללוּ, ואנוּ מתחילים רוֹחשים להם רחשי תוֹדה עמוּקים. מתוֹך הענינים הקוּריוֹזיים, הפּעוּטים, העלוּבים, מתוֹך צוּרוֹת־הבּיטוּי הילדוּתיוֹת, מתוֹך המליצוֹת ושברי הפּסוּקים – ניבּטים אלינוּ פּני חלוּצים, חלוּצי המפעל הישוּבי העתיד לבוֹא, חלוצי החלוֹם המדיני, חלוּצי ההבראה הכּלכּלית, חלוּצי ההשתוֹקקוּת לקרקע, חלוּצי הלשוֹן והספרוּת. עלים דלים אלה, לכאוֹרה לא תוֹאר ולא הדר להם, לעוּמת מפעלי העתוֹנוּת והספרוּת שהקים דוֹר אחרוֹן, אוּלם חשיבוּתם לא תסוּלא בּפז. חשיבוּת של ראשוֹנים ושל סוֹללים, בּדוֹמה לחשיבוּתן של התחלוֹת ההתישבוּת הראשוֹנוֹת. מה רב המהלך מן החקלאוּת האוּמללה של פּתח־תקוה וּגדרה לפני חמישים שנה אל המשק החקלאי האינטנסיבי שבּעמקינוּ היוֹם, אבל שוּם אדם בּר־דעת לא יתנשׂא על הראשוֹנים. אדרבּא, כּל חלוּץ –ממשיך ירגיש, גם אם לא ידע, מה היוּ הכּוֹחוֹת הצפוּנים בּאלה אשר אחזוּ באֵת וּבמַחרשה ועלוּ על החוֹלוֹת ושקעוּ בּבּיצוֹת הללוּ, אלא מתוֹך הרגשה סתוּמה, כּי מכּאן יתחדשוּ חיי האוּמה, וּמכּאן תצמח מוֹלדת. זכוּת היא שאין דוֹמה לה, וכוֹחוֹת־נפש ענקיים גלוּמים בּמי שחצב מתוֹך עצמוֹ זכוּת זוֹ. ראשוֹנוּת מעין זוֹ נשקפת לנוּ גם מעל עמוּדי העתוֹנים הישנים.

וראשוֹנוּת זוֹ, – כּשמנַערים מעליה את אבק השכחה והדעוֹת הקדוּמוֹת – מספּרת לנוּ כּי בּיוֹדעים אוֹ בּלי יוֹדעים הרינוּ: המשך. כּי ישנן נימים חבוּיוֹת המתוּחוֹת מדוֹר לדוֹר, וּמבּימה לבימה, אשר גם הניגוּדים הגדוֹלים, ניגוּדי אבוֹת וּבנים, ניגוּדי תקוּפוֹת וּמַעמדוֹת סוֹציאליים, אינם עשׂוּיים לנתק אוֹתן. חוּטים אלה יוֹסיפוּ לחיוֹת, כּשהם ארוּגים בּמסכת חיינוּ המתחדשים.

כּשאתה קוֹרא בּגליוֹנוֹת “הלבנוֹן” הראשוֹן משנת תרכ”ג (1863) על רכישת אוֹתוֹ כּרם בּמוֹצא שהשנה מלאוּ לוֹ שבעים וחמש שנים, ועל התנַפּלוּיוֹתיו של שיך אבּוּ־גוֹש, ועל הרפּתקאוֹתיהם של שני היהוּדים הראשוֹנים שהסתבּכוּ בּקניוֹת קרקע, ללא חוֹק וּמשפּט, אי אפשר שלא תראה עין בּעין, כּי לפניך זרעים ראשוֹנים של המעשׂים הנוֹבטים בּימינוּ.

וּכשאתה קוֹרא בּ“הלבנוֹן” של שנת 1867 קוֹרספּוֹנדנציה מירוּשלים, וּבה מסוּפּר על תלָאוֹתיהם של העניים ועל לחצם של תקיפי העדה בּסַטירה חריפה בּסגנוֹן הזמן ההוּא, אי אפשר שלא תרגיש בּמלחמה זוֹ וּבשנינה זוֹ את רוּח הזמן הזה.

הנה למשל: “והרב החכם בּאשה מו”ה¹ דוד חזן הי“ו² הוּא חכם וּמבין מדעתוֹ את חפץ הממשלה, וע”כּ התיעץ על אוֹפן אשר המס הזה (לצרכי צבא – המעתיק) ירגישוּ העניים בּיוֹתר למען יזעקוּ אל ה' בּחזקה; כּי הוּא לא העריך את המס לאיש איש כּפי ערכּוֹ וּרכוּשוֹ ורק העלה את המס הזה על מכס הבּשׂר אשר ינתן מכּבר. והבּשׂר אשר נמכּר ליהוּדים הוּא עתה כּפלים מבּשׂר הנמכּר לישמעֵאלים, וּמיוֹקר הבּשׂר אשר עתה, יאמרוּ העניים מי יתן ונשאר עוֹד בשׂר על עצמוֹתינוּ – – ואוּלם בּאמת הרב החכם בּאשה בּתתוֹ את המס על הבּשׂר לא היתה כּוָנתוֹ חלילה להצר לישׂראל, רק יוֹדע שהבּרכה אינה מצוּיה רק בּדבר הסמוּי מן העין, וּמס הנגבּה מן הבּשׂר הוּא סמוּי מן העין – – יתן ה' וישיב לנוּ בּמהרה שוֹפטינוּ כּבראשוֹנה ויוֹעצינוּ כּבתחילה, כּעתירת המצטער בּצרתן של ישׂראל וּבשׂמחתן שׂמח".

האם לא נשתמרה בּשוּרוֹת אלה של בּן־ירוּשלים לוֹחם ושנוּן רענַנוּתן מלפני כּשבעים שנה, והאם אין לראוֹת את הקו המתוּח בּין המסוּפּר כּאן לבין מעשׂה התקיפים וּלבין רוּח הנפתלים עם התקיפים כּיוֹם?

וּבאוֹתם הימים יוֹשב בּיפוֹ העיר היהוּדי הנלהב המריץ איגרת ל“הלבנוֹן” וחוֹתם הק'³ מאיר האמבּוּרגר, שוּ“ב בעה”ק⁴ יפוֹ". ואדם זה, עיניו רוֹאוֹת “שיוֹם יוֹם כּבוֹד ארצנוּ יגדל ותתנער מאבלוּתה ועפר שממוּתה” והרי הוּא קוֹרא מתוֹך התפּעלוּת:

“יבוֹאוּ נא אלה שראוּ את יפוֹ העיר לפני שנה, אם יכּירוּה היוֹם אשר חידשה פּניה, רחוֹבוֹתיה נתרחבוּ ונתישרוּ, וּמפּה דרך מצרימה יסוֹלוּ דרך ויאמרוּ לעשׂוֹת גם מסילת־בּרזל”.

וגם עלייתם של בּני אמריקה, בּני כּיתה נוֹצרית־משיחית, זוֹ שיסדה את המוֹשבה הראשוֹנה בּיפוֹ (הידוּעה עכשיו בּשם “המוֹשבה האמריקנית”) ושכלה את רוֹב בּניה, מעוֹררת בּוֹ רגשים מהוּלים שׂמחה למראה בּניית הארץ, תקוה (כּמוֹ שקיווּ עוֹד רבּים אתוֹ) שעליה זוֹ תשמש מוֹפת ליהוּדים וקנאה:

“והבּאים מאמעריקא ליסד קאָלאָניען, המה יכלילוּ פּאר ארצנוּ. וּמה נחמד לראוֹת את השׂדוֹת והגנוֹת שזרעוּ והצמיחוּ ועשׂוּ פּרי, אך זאת נגע עד לבּי שעד היוֹם לא נוֹספוּ על בּני אמעריקא אלה איזה מאחינוּ לעבוֹד אִתם יחד את הארץ”.

ואם תבקשוּ להתחקוֹת על ההתחלוֹת הראשוֹנוֹת של הדיבּוּר העברי, תפגשוּ משהוּ על עמוּדי אוֹתם העתוֹנים. שנים רבּוֹת לפני היוֹת “בּית העם” בּירוּשלים על נאוּמיו והספּדיו, כּבר סוּפּר בּ“הלבנוֹן” על אזכּרה שנערכה בּירוּשלים, 3 בּמַרס 1867, לחוֹקר ש. מוּנק על ידי הדירקטוֹר של בּית החוֹלים רוֹטשילד, וּבאזכּרה זוֹ “האדוֹן יצחק פּראגר הי”ו הבּיע אִמרי חן ונוֹעם בּשׂפה העברית לפני הנאספים".

מה אנוּ יוֹדעים על כּל אוֹתן ההברקוֹת הרעיוֹניוֹת וההתחלוֹת שנתרקמוּ בּסימטוֹת ירוּשלים הישנה בּין צעירי הישיבוֹת, בּין ה“אוֹחזים בּעט סוֹפר”, בּין כּל מיני גיבּוֹרים אלמוֹנים שהעיזוּ וניסוּ ונתנפּצוּ אל חוֹמוֹת המציאוּת?

מה אנוּ יוֹדעים על כּל אלה בּני צפת וּטבריה אשר חלמוּ על חקלאוּת ועל יציאה למרחב, והיוּ מַמטירים מכתבים על מוֹנטפיוֹרי, וּמגינים על עצמם מפּני האוֹמרים שאין בּני הישוּב רוֹצים בּחיי עבוֹדה, וּמיסדים חברוֹת ואגוּדוֹת לשם התישבוּת?

מה אנוּ יוֹדעים על ר' עקיבא יוֹסף שלֶזינגר⁵, מיוֹצאי אוּנגרן, קנַאי שבּקנאים, בּעל הספרים “לב עברי” ו“נער עברי”, שהיוּ בּשעתם מטרה לחיצי המשׂכּילים, והוּא, משהגיע לירוּשלים, התמכּר לחיבּוּר תכניוֹת מדיניוֹת – עד כּדי יצירת צבא יהוּדי – והיה מבקש פּתרוֹנוֹת רדיקליים לכמה שאלוֹת כּלכּליוֹת ואַדמיניסטרטיביוֹת הקשוּרוֹת בּעצמאוּת מדינית, וזכה לכך שהוּחרם על ידי בּית־דין צדק של ירוּשלים, וּבין המחרימים – בּן ארצוֹ, ר' חיים יוֹסף זוֹננפלד, מצעירי בּית־הדין בּאוֹתם הימים.

מה אנוּ יוֹדעים על שד“ר⁶ ירוּשלמי, ר' חיים צבי שניאוּרסוֹן, יהוּדי יפה־קוֹמה וּבעל נימוּסין, וּבעל הסבּרה יפה, “אשר לפני מלכים יתיצב”, והוּא לימד לשוֹנוֹ לדבּר אנגלית, והיה הוֹלך לארצוֹת אירוֹפּה ואמריקה ולקצוֹת אסיה ואוֹסטרליה וּמבשׂר את גאוּלת ישׂראל, וּמפרסם מכתבים וחוֹברוֹת בּאנגלית על ידיעת הארץ ועל מצב ישׂראל בּארצוֹת שוֹנוֹת, מתוֹך השקפה פּוֹליטית רחבה – אפשר לוֹמר: רדיקלית בּרוּח שנוֹת הששים למאה הי”ט, בּמגמה בּרוּרה של התישבוּת קרקעית ו“ציוֹנית־מדינית”, בּלשוֹננוּ היוֹם, וּמתוֹך אמוּנה נלהבת כּי קרוֹב היוֹם. שד“ר זה היה מַרצה ודוֹרש גם בּפני אוֹדיטוֹריוֹת נוֹצריוֹת, והיה רוֹכש לוֹ בּכל מקוֹם מעריצים וֹמכבדים (שהיוּ מעידים עליו, כּי איננוּ מבקש שׂכר אלא חוֹנן ונוֹתן) והגיע גם עד גראנט, נשׂיא ארצוֹת־הבּרית, והרצה לפניו בּעל־פּה וגם בּכתב על מצבם של יהוּדי רוֹמניה, ועל גאוּלת ישׂראל, ועל הצוֹרך למַנוֹת קוֹנסוּלים שיהיוּ למגן לישׂראל. ועם זה היה מריץ מכתבים ל”ג’וּאיש כּרוניקל"⁷ וּמתנה את תלאוֹת הישוּב וּמעוֹרר בּלי הרף למה שקוֹראים בּימינוּ “פּרוֹדוּקטיביזציה” של הישוּב והעמדת האנשים על הקרקע.

אף על פּי שכּבר נכתבוּ כּמה חיבּוּרים לתוֹלדוֹת הציוֹנוּת, וּבהם גם חשוּבים למדי, לא נוּכל להתבּרך בּלבּנוּ שאנוּ יוֹדעים את תוֹלדוֹת תנוּעת השחרוּר הישׂראלית, שעמדנוּ על סוֹד התגלוֹתה והתהווּתה. עדיין לא נתגלוּ כּמה וכמה חוּליוֹת, עדיין הרבּה פּרשוֹת סתוּמוֹת, כּמה דמוּיוֹת חשוּבוֹת לוּטוֹת בּערפל, וכמה קשרים רוּחניים וּמעשׂיים בּין איש לאיש וּבין דוֹר לדוֹר לא נתחוורוּ לנוּ. רק כּשילוּקטוּ אחד אחד כּל הניצוֹצוֹת הפּזוּרים בּדוֹרוֹת האחרוֹנים, שבּישׂרוּ – בּגישוּשי־רעיוֹן, בּהברקוֹת גאוֹניוֹת וּבטעוּיוֹת אכזריוֹת – את החזוֹן והמעשׂה העתידים לבוֹא, רק אז נוּכל לחדוֹר להבנת ראשית תוֹלדוֹת המהפּכה העברית.

כּונת הדברים כּאן אינה אלא להדגיש את קרבת הרוּח וּמשׂא הנפש בּין דוֹרוֹת שוֹנים, בּני עוֹלמוֹת רחוֹקים וּמנוּגדים, וּמאוּחדים בּנקוּדת־בּעֵרה אחת. דוֹרוֹת מַגשימי המהפּכה וּמחדשי חיי ישׂראל לא יהיוּ כּפוּיי־טוֹבה לקוֹדמיהם וּמבשׂריהם.

־־־־־

העתוֹן הראשוֹן אשר יש לראוֹתוֹ בּמידת־מה כּפּרוֹטוֹטיפּוּס של עתוֹנוּת העבוֹדה בּארץ הוּא: “יהוּדה וירוּשלים” שנוֹסד ונערך על ידי יוֹאל משה סלוֹמוֹן.

יהוּדי ירוּשלמי, תוּרכּי, לבוּש קפטן, וּשׂפתוֹ אידיש לַמדנית מתוּבּלת בּדברי תוֹרה, בּכל מנהגיו והליכוֹתיו טיפּוּס ירוּשלמי מן הישוּב הישן – היה איש רב־פּעלים זה, אשר פּעמה בּוֹ רוּח חלוֹצית, ואשר האציל מרוּחוֹ גם על הבּימה אשר יסד.

גם אביו של יוֹאל משה, ר' מרדכי סלוֹמוֹן, וּזקנוֹ ר' זלמן צוֹרף היוּ מחוֹלמי ההתישבוּת הקרקעית וּמן הראשוֹנים שבּיקשוּ לנטוֹע מלאכה ויגיע־כּפים בתוֹך הישוּב. והוּא עצמוֹ היה ממיסדי השכוּנוֹת הראשוֹנוֹת בּירוּשלים, מחוּץ לחוֹמה – “נחלת שבעה” ועוֹד – והעיקר מקבוּצת מיסדי הישוּב החקלאי שטיפּלוּ כּמה זמן בּיסוּד מוֹשבה על יד יריחוֹ, על אדמת הג’יפטליק⁸, עד אשר נתיאשוּ ממנה ונאחזוּ סוֹף סוֹף בּאדמה שקראוּ לה “פּתח־תקוה”.

עתוֹן קטן זה, אשר לא האריך ימים, נתיסד בּכוָנה בּרוּרה: לפלס דרך ליצירת ישוּב עברי חקלאי. העתוֹן היה מלא תכניוֹת מתכניוֹת שוֹנוֹת: הבאת מים לירוּשלים, פּתיחת “פאבּריקין” ⁹ והעיקר הטפה להתישבוּת חקלאית, והעוֹרך עצמוֹ לא רצה להסתפּק בּהטפה בּלבד. אך קיבּל את האפשרוּת להיאָחז בּאדמת פּתח־תקוה, קם ועזב את עריכת עתוֹנוֹ, וּבמכתבוֹ לידידוֹ רשם את הדברים, אשר את הֵדם נשמע אחר כּך אצל רבּים, אשר אוֹתה הרגשה היתה להם לנחלה: “ימתקוּ לי רגבי האדמה אשר אשׂדד מאלפי דברים וּנאוּמים רבּים”. דומה שבּזה נסתיימה הקריֶרה הספרוּתית שלוֹ.

העליה “הראשוֹנה”, עליית בּיל“וּ וראשוֹן־לציוֹן ויסוּד־המעלה וזכרוֹן יעקב – לא יצרה את הבּיטוּי העתוֹנאי שלה. אנשי הכּתב העיקריים שלה לא כּתבוּ עברית, אלא רוּסית. התעוּדה הספרוּתית הכי־חשוּבה של עליית בּיל”וּ – רשימוֹת חיסין – נכתבוּ רוּסית והיוּ נדפּסוֹת בּ“ווֹסחוֹד” האנטיציוֹני. סבוּרני כּי הספרוּת הארץ־ישׂראלית וחינוּך הנוֹער הציוֹני הפסידוּ הרבּה על ידי כּך, שדברי חיסין הנאמנים והחינניים לא היו להם מַהלכים אלא בחוג האינטליגנציה הקוראת רוסית, ונשארוּ רוּבּם טמוּנים עד היוֹם בּירחוֹנים ישנים. זכוּרה לטוֹב ועדת התרבּוּת של הסתדרוּת העוֹבדים שהצילה משכחה את יוֹמנוֹ מימי בּיל"וּ והגישה אוֹתוֹ לקוֹרא העברי.

בּימי העליה הראשוֹנה נוֹצר בּארץ “הצבי” של בּן־יהוּדה, הראשוֹן שבּיקש ליצוֹר בּארץ עתוֹנוּת בּמוּבנה המקוּבּל. העתוֹנוּת הפּריסאית שימשה לוֹ לקו. בּעתוֹניו של בּן־יהוּדה (“הצבי”, “ההשקפה”, “האור”) היה הרבּה מן החידוּש, חידוּשי־מלים וגם חידוּשי תוֹכן. זכוּרה עוֹד התלהבוּתוֹ של אַחד־העם למאמר על “הזבל” שמצא בּ“הצבי”, ושהרגיש בּוֹ את ריח האדמה, אוּלם חַדשנוּתוֹ וחלוּציוּתוֹ של בּן־יהוּדה היוּ לוֹ תחוּמים צרים למדי. הוּא נלחם על הדיבּוּר העברי, הוּא נכנס בּריב עם שליטי הישוּב הישן, ותוֹך כּדי מלחמתוֹ זוֹ עבר מהסתגלוּת וּמוַתרנוּת בעניני דת וּמסוֹרת למלחמתיוּת משׂכּילית, אוּלם בּהיאבקוּת הקשה של האִכּר־המתישב ושל הפּוֹעל העברי נגד האפּוֹטרוֹפּסוּת והעריצוּת של הפּקידוּת הבּרוֹנית, התיצב בּן־יהוּדה על צד התקיפים. בּן־יהוּדה ראה סכּנה לישוּב בּטיפּוּס האִכַּר המשׂכּיל והעוֹמד על דעתוֹ והמַמרה את פּי הפּקידוּת. הוּא האמין כּי אין תקוה לישוּב חקלאי אלא אם כּן יהיוּ אכּרים “פּשוּטים”, צייתנים, העוֹשׂים את רצוֹנה של הפּקידוּת ואינם בּאים עליה בּטרוּניה וּבביקוֹרת. תפיסה מעין זוֹ קבעה את עמדתוֹ גם לפּוֹעלים “החדשים”. עתוֹנוּתוֹ של בּן־יהוּדה, שלא תמכה בּאכּרי המוֹשבוֹת בּימי מלחמתם בּפּקידוּת, עמדה לימינם בּשעה שהפּוֹעלים “החדשים” הכריזוּ מלחמה על העבוֹדה הזרה, על האוּגנדיזם ועל הרוּח השׂוֹררת בּמוֹשבוֹת. העליה השניה לא ראתה ולא יכלה לראוֹת בּעתוֹנוּתוֹ של בּן־יהוּדה וּמשפּחתוֹ, בּכל סגנוֹנה והלַך־רוּחה, את הבּיטוּי לשאיפוֹתיה, לחוָיוֹתיה וּלמלחמוֹתיה.

כּמה מן היסוֹדוֹת, שבּאוּ לידי גילוּי שלם בּספרוּת העבוֹדה, הוּבלטוּ לראשוֹנה בּרוֹב כּנוּת וחן על ידי זאב יעבּץ. קבציו של יעבּץ, הערוּכים בּטוּב טעם וּבלשוֹן עברית מדוּקדקת, היוּ בּעצם נסיוֹן ראשוֹן ליצוֹר בּימה ארץ־ישׂראלית ספרוּתית ממש, רווּית טל־הארץ, מעֵין מה שבּיקש לאחר שנים שׂ. בּן־ציוֹן בּיסדוֹ את “העוֹמר”,

זאב יעבּץ נמנה עם מיסדי “המזרחי”, אף על פּי שמפלגת “המזרחי” נחלה מעט מאד מהלָך־רוּחוֹ, מסגנוֹנוֹ וּמיחסיו לשאלוֹת הישוּביוֹת והכּלכּליוֹת. הוּא היה אוֹרתוֹדוֹכּס גמוּר ואדוּק, שהכּה שרשים עמוּקים בּספרוּת העברית החדשה. מזיגה מיוּחדת בּמינה: שלם ותמים בּעוֹלמוֹ הרוּחני כּבן־דוֹרוֹ של רש“י ואוֹהב “יפיפוּתוֹ של יפת” וּמבקש להכניסה בּאהלי־שם, היסטוֹריוֹן וּבעל־אגדה, בּלשן וּפייטן, כּפוּף בּכּל למסוֹרת ודוֹחה את כּל העקמוּמיוּת והאוריריוּת שבּחיי ישׂראל, חוֹקר וסוֹפר לילדים, שמרן וּמחַדש כּאחד, מחבּב את כּל המקוּדש וּמבקש לחדש את חיי ישׂראל על יסוֹד של נקיוֹן, טוּב־טעם, אהבת הטבע והעבוֹדה וסדרי־חיים מתוּקנים. ואדם תמים וּמתוּן וזהיר זה נתקל בּארץ־ישׂראל בּרקבוֹן של הפּקידוּת הבּרוֹנית ושל העבוֹדה הזרה, ויצא בּכלי־זינוֹ עליהם. מנַיִן היוּ ליהוּדי תמים ויוֹשב־אוֹהל זה מוּשׂגים כּל כּך בּריאים בּעניני משק והתישבוּת ועבוֹדה, כּמוֹ שהם נתגלוּ בּמאמריו מאוֹתה תקוּפה? בּקבציו בּשנוֹת תרנ”א–תרנ"ב, הוּצגה כּבר שאלת העבוֹדה העברית (על ידי העוֹרך ועל ידי משתתפיו, בּתוֹכם מ. דיזנגוֹף) בּשיעוּר קוֹמה והתנהלה מלחמה על כּבוֹד האדם המתישב בּפני האפּוֹטרוֹפּסוּת הפּקידוּתית.

הנסיוֹן העתוֹנאי הראשוֹן, הקרוֹב קרבה עמוֹקה לעתוֹנוּת־העבוֹדה כּפי שנתגלה אחר כּך, היה נסיוֹנוֹ של יהוֹשע בּרזלי. עוֹד בּטרם היתה לוֹ בּימה לעצמוֹ, מיוּחדת בּמינה, היה הוּא בּמאמריו לעתוֹני חוּץ־לארץ, בּמכתביו לעסקנים, בּתכניוֹתיו, בּסקירוֹתיו וגם בּרשימוֹת הבּלטריסטיוֹת – ניצנים ראשוֹנים של ספרוּת יפה ארץ־ישׂראלית – מביא לידי בּיטוּי את החדש המתרקם בּארץ, את קוֹרטוֹב־האידיליה של הכּרם הצעיר, את שׂמחתוֹ וחרדתוֹ של האכּר, את אנקת הפּוֹעל, כּכל מה שתפסה נשמתוֹ הרוֹמנטית.

וּבימים קשים לישוּב, לאחר הכּשלוֹן הגדוֹל שהנחילה הספסרוּת לגל הראשוֹן של עליה עממית (תרנ"א), בּימי יציאָה וגירוּשים והידלדלוּת היש־המעט שבּישוּב החדש, התחיל בּרזילי מוֹציא את “מכתבי בּית הלוי”, עלוֹנים אינפוֹרמַטיביים, שמוֹנה עמוּדים העלוֹן, שהיוּ נשלחים לחוּץ־לארץ לחברי “בּני משה”. זה היה נסיוֹן ראשוֹן ליצוֹר קשר אמיץ בּין אנשי המפעל בּארץ וּבין נאמני הרעיוֹן בּגוֹלה. בּבּימה הקטנה והחשאית הזאת לא היוּ דברי ספרוּת, לא היתה שוּם מַאמריסטיקה. כּוּלה היתה – כרוֹניקה בּאוֹתיוֹת זעירוֹת, פֶּטיט: ידיעוֹת על יציאה מן הארץ, על חבלי עוֹלים המתגנבים לארץ, על גירושים, על מצב הפּוֹעלים, על התמַעטוּת העבוֹדה העברית, על הקדחת, על מצב המוֹשבוֹת, מספּרים. שוּם תעמוּלה ושוּם קישוּט המצב. ידיעוֹת כּהוָיתן, מרוֹת בּרוּבּן. וגם עכשיו, לאחר ארבּעים שנה, אתה מאזין בּשוּרוֹת־כרוֹניקה אלוּ את רטט נשמתוֹ של אוֹתוֹ אדם, אשר בּער כּל ימיו בּאש־הגאוּלה, עד אשר נשׂרפה נפשוֹ בּלהבה.

יהוֹשע בּרזילי עלה לארץ בּימי היוָסד “אגוּדת הפּוֹעלים" הראשוֹנה, והוּא היה להם לידיד־נפש. וכן היה, לאחר דוֹר, לבני העליה השניה. הבדלי גיל והבדלי סגנוֹן לא קבעוּ את יחסוֹ. בּשעה שבּני גילוֹ וּבני דוֹרוֹ נקרשה ספינתם בּקרח הבּעל־בּתיוּת, נמשך הוּא בּכל נימי נפשוֹ אחרי כּל מה שראה בּוֹ את יקוֹד החלוּציוּת. הרבה קוים נפשיים נמשכים בין אדם זה, משוררה של חיבת־ציון, אשר נפשוֹ חוֹלת־אהבה ממש לארץ־ישׂראל, איש האוּטוֹפּיה הציוֹנית שהיה לאַפּוֹסטוֹל של “בּני משה” הפּיכּחים והמתוּנים, וּבין תנוּעת הפּוֹעלים. הדמיוֹן המפליא בּין ה“מכתבים” אשר הוֹציא לבין מכתבי בּני העליה השניה בּעתוֹנוּתם – מגבּיר בּנוּ את הכּרת אחדוּתוֹ של האוֹפי החלוּצי בּכל דוֹר ודוֹר.

אייר תרצ"ה.

שוב רוּשש עוֹלמנוּ. שוּב הוּתז אחד הראשים היפים שבּדוֹר, אחד מבּעלי שיעוּר־קוֹמה המעטים. נסתלק אחד השׂרידים היחידים. אחד האחרוֹנים מדוֹר־ראשוֹנים, דוֹר מחוֹללי התנוּעה הציוֹנית.

וּבדוֹר מפוֹאר זה היה שמריהוּ לוין מן הדמוּיוֹת המפוֹארוֹת. ראש עברי יפה, קוים חדים, כּל ניד־פּניו יבּיע אוֹמר. דק בּהתרשמוּתוֹ, מהיר בּתפיסתוֹ, שנוּן בּהבּעתוֹ, בּרוּך־הוּמוֹר ורב־חן. אמן שבּעל־פּה.

ובין בּני גילוֹ, אחרוֹני־הראשוֹנים, אחד היחידים אשר ליחוֹ לא נס וטעמוֹ לא פּג עד שעתוֹ האחרוֹנה. שנוֹת רעה ותחלוּאים ויסוּרים לא יִבּשוּ את רענַנוּתוֹ הנפשית, לא צימצמוּ את רוֹחב דעתוֹ, לא נטעוּ בּוֹ רחשי־קנאה לדוֹר בּא, לא גזלוּ ממנוּ את שאר־רוּחוֹ, את חנוֹ את ראִייתוֹ החדה, את תגוּבתוֹ הערה.

רק לפני ימים אחדים שמענוּהוּ מדבּר בּקהל על בּיאליק, לא דברי קינה והספּד, אלא דברי אהבה, מדרש אהבה. רק לפני ימים אחדים ישב אתנוּ ושפך לבּוֹ על מצב הענינים, והיה מלא חרדה גדוֹלה לבּאוֹת, וּביקש להתגבּר על מכאוֹביו ולצאת שוּב למערכה, החליט לנסוֹע ללוֹנדוֹן, להשתתף בּקוֹנגרס הציוֹני, בּמוֹעצת האוּניברסיטה, והנה – איננוּ.

לתנוּעה הציוֹנית כּוּלה אבד כּלי־חמדה, איש חזוֹן ואיש־אמוּנים. לתרבּוּת העברית אבד אחד העושׂים והמעַשׂים הגדוֹלים אשר התהלך עם בּיאליק, והיחידי בּין מנהיגי הדוֹר אשר היה לבּיאליק משען־אמת. לתנוּעת־העבוֹדה בּציוֹנוּת אבד ידיד־נפש, אוֹהב ואהוּב. מעֵת עלייתוֹ הראשוֹנה אל הארץ, בּגשתוֹ להקמת בּנין התכניוֹן בּחיפה – מעשׂה רב וכבּיר לעבוֹדה העברית בּשעתוֹ – ועד מכתבוֹ לפני ימים אחדים ל“דבר” ליוֹם העשׂוֹר נתרקמוּ בּינוֹ לבין תנוּעת העבוֹדה ואישיה יחסי כּבוֹד וידידוּת־אמת, אשר הלכוּ והעמיקוּ. הוּא שמר אמוּנים לתנוּעת העבוֹדה בּימי טוֹבה, ועוֹד יוֹתר בּימי רעה. הוּא גשר גשרים על פּני דוֹרוֹת בּציוֹנוּת, והוּא שׂמח שׂמחה תמה לכל הישׂג חדש של תנוּעתנוּ, לכל התגלוּת חדשה שנגלוּ לוֹ אנשינוּ. לבּוֹ החכם והתמים לא ידע מרירוּת וקנאה. ואנחנוּ, ידידיו הצעירים ממנוֹ, אהבנוּהוּ. אהבה שאינה תלוּיה בּדבר. אהבנוּ את חנוֹ, את קסמוֹ, את טהרוֹ. שאַבנוּ מלוֹא־חָפנַיִם ממַעינוֹתיו. שׂמחנוּ לניצוֹצוֹת־רוּחוֹ. שׂמחנוּ לראוֹת בּינינוּ את תפארת דוֹר חוֹלף, והנה חלף ואיננוּ.

סיון תרצ"ה.

אוֹרַח חייו

שמריהוּ לוין, איש הרוּח, איש החזוֹן, סוֹפר בּעל טעם וּמַטיף בּחסד עליוֹן, תלמיד חכם ושוֹחר חכמה, היה גם איש רב־פּעלים. אחד העוֹשׂים הגדוֹלים בּציוֹנוּת וּבתרבּוּת העברית.

הוּא היה אחד המאוּשרים אשר זכה למצוֹא את עצמוֹ ואת דרכּוֹ בּראשית עלוּמיו. הקדיש עצמוֹ להיוֹת משרת ונוֹשׂא־כּלים וּמטיף ולוֹחם וּמעַשׂה למען חזוֹן הגאולה.

זאת היתה אהבתוֹ הגדוֹלה, אהבת־נעוּרים ואהבת־זקוּנים.

והוּא זכה גם לראוֹת את הזיוֹת ילדוּתוֹ קוֹרמוֹת עוֹר וּבשׂר, הוּא זכה לראוֹת את צמיחת התנוּעה מזרעוֹניה הראשוֹנים וּמנבטיה החיורים לאילן רב־שרשים ורב־פּארוֹת אשר שוּם סערה לא תעקרהוּ.

נוֹלד בּ־1867. מסויִסלוֹביץ, עיירה קטנה בּפלך מינסק, סמוּך לסלוּצק וּלבּוֹבּרוּיסק, יצא אל העוֹלם הגדוֹל. ינק מן החדר והישיבה, ספג את אוירם לכל ימי חייו, וּבמוּקדם פּנה אל בּית־הספר הריאלי הממשלתי, ודרך גלגוּלים וּנדוּדים – אל אוּניברסיטאוֹת בּרלין וקניגסבּרג. אוּלם הגרעין של סוִסלוֹביץ היה חזק מאד. לוּז־של־שדרה שאינוֹ נימוֹח ואינוֹ מתמסמס. העלם “שמריהוּ בּן־חיים” שאב מן התרבּוּת האירוֹפּית מלוֹא חפנַיִם, הוּא פּתח את לבּוֹ לקראת העוֹלם הגדוֹל, אך קסמיו הרבּים של עוֹלם־חוּץ לא הוֹציאוּ אוֹתוֹ מעוֹלמוֹ שלוֹ, לא ניתקוּ את שפע הנימים הדקוֹת אשר בּעזרתן ינק מעוֹלמוֹ שלוֹ, עוֹלם התחוּשה והחכמה היהוּדית, עוֹלם המדרש והאגדה. מכמַני־התרבּוּת האירוֹפּית רק עזרוּ לו ֹ למצוֹא את עצמוֹ, להכּיר בּמַהוּתוֹ, לינוֹק משרשיו שלוֹ, בּהם הצטייד לדרך הארוּכּה אשר לפניו.

וּמעת נתגלָה בּין ראשוֹני הצעירים הלאוּמיים שבבּוֹבּרוּיסק וּבמינסק, ואחר כּך בּבּרלין, בּאוֹתה קבוּצת סטוּדנטים מפוֹארת אשר ידעה לראשוֹנה כּמה לבטים נפשיים ורעיוֹניים בּדרכּה אל הציוֹנוּת, ואשר התיצבה לשירוּת הציוֹנוּת בּטרם היוֹת תנוּעה ציוֹנית (ליאוֹ מוֹצקין, נחמן סירקין, אביגדוֹר יעקוֹבּסוֹן, ויִבּדלוּ לחיים: יוֹסף לוּריא, היינריך לוה, חיים וייצמן), היה שמריהוּ לוין מן הדמוּיוֹת הבּוֹלטוֹת בּיוֹתר, המקוֹריוֹת, המבוֹרכוֹת, אשר בּהעמידן את עצמן בּלב שלם לרשוּת הכּלל ולרשוּת התנוּעה, אינן מטשטשוֹת טשטוּש כּל־שהוּא את פּרצוּפן העצמי, המיוּחד, אלא מבליטוֹת אוֹתוֹ בּכל חנוֹ וּקסמיו.

העלם השחוּם והצנוּע, קל־התנוּעה וּשנוּן־הלשוֹן, אוֹהב מַהתלוֹת ושׂיחת־רעים, מצא לוֹ בּחוּמי התנוּעה המתהוָה את תפקידוֹ המיוּחד, את שבילוֹ המיוּחד. הד"ר לפילוֹסוֹפיה הצעיר מן האוּניברסיטה הגרמנית, אשר העריץ את היצירה הספרוּתית והמדעית ואשר בּיקש לכאוֹרה לעצמוֹ בּזה את “העוֹלם הבּא” הרוּחני שלוֹ, גילה לעצמוֹ את שרשוֹ שלוֹ ואת שליחוּתוֹ שלוֹ: היוֹת מַגיד בישׂראל! בּפירוּש: מגיד, לא מַרצה ולא נוֹאם, אלא מגיד, נצר מגזע המגידים היהוּדים, בּן־בּנם של בּעלי האגדה. נשמתוֹ חוּצבה מהיכל המדרש והמשל. הוּא לא היה, בּכל אהבתוֹ לדבר וּבכל התעסקוּתוֹ בּכך, איש המקצוֹע, חוֹקר המדרש, אלא ממשיך הדרשנוּת, ממשיך היצירה הדרשנית. שלא לטעוֹת, לא היה בּוֹ כּלוּם מן הדרשנוּת המוֹדרנית, מעיקוּם הכּתוּבים, מהלבּשת יצירי־קדוּמים מַדים שאינם הוֹלמים אוֹתם. טעמוֹ הטוֹב ותרבּוּתוֹ המעוֹדנת וֹמקוֹריוּתוֹ הדרשנית האמיתית שמרוּ עליו מפּגע רע. בּכל שׂפה שבּה היה מגיד את דברוֹ לישׂראל – ורבּוֹת הן השׂפוֹת: אידיש, רוּסית, גרמנית, אנגלית ועברית – עמד בּוֹ טעמוֹ המקוֹרי. אוֹתה צוּרת־דיבּוּר יהוּדית־מקוֹרית ואוֹתה רוּח־חכמה יהוּדית ואוֹתה מזיגה מוּפלאה של פּיקחוּת ותוֹם, של להבה וּמַהתלה, של הצלפת־שוֹט והמוֹן רחמים, של מַעמקי־הוָיה ורפרוּף על פּני תהוֹמוֹת, של כּוֹבד חיים וקלוּת־ראש. ואת כּל עוּשר הדרשנוּת הזאת העמיד ללא שיוּר לצוֹרך התנוּעה, אשר לה נשבּע אהבת־עוֹלם.

רבּים מחבריו דגלוּ להלכה בּירוּשה הלאוּמית הגדוֹלה, אך שמריהוּ בּעצם דמוּתוֹ, בּהליכוֹתיו, בּתנוּעוֹת פּניו וגווֹ, בּאִמרוֹת־הכּנף שלוֹ, בּניבים השנוּנים וּבכל הלך־רוּחוֹ סימל את הירוּשה.

והד“ר לפילוֹסוֹפיה הצעיר ויתר על כּמה מחלוֹמוֹת נעוּריו האישיים, עזב את העבוֹדה הספרוּתית שהתחיל בּה בּחברת “אחיאסף” (“שירת ישראל”, הכנת מלוֹן עברי) והתמסר כּוּלוֹ למַגידוּת ציוֹנית. מכּאן ה”רבּנוּת מטעם" בּגרוֹדנה וּביֶקַטֶרינוֹסלב, מכּאן משׂרת המַטיף בּוילנה, בּ“טהרת הקוֹדש”, מבצר ההשׂכּלה הוילנאית מימי אד"ם הכּהן. הכּל היה מכוּוַן לשליחוּת אחת: לעוֹרר לבבוֹת לקראת חזוֹן־הגאוּלה.

כּמה פּרקים בּחיי שמריהוּ לוין אינם אלא אֶפּיזוֹדוֹת לגבּי דרך־חייו העיקרית: היוֹתוֹ ציר לדוּמה הרוּסית, חתימתוֹ על “כּרוּז ויבּוֹרג” שקרא את אזרחי רוּסיה שלא לשלם מיסים, יציאתוֹ המוּחלטת מרוּסיה והשתקעוּתוֹ בּמערב. גם כּאן הוּא ממשיך, בּצוּרה מחוּדשת, בּתפקיד המגיד. הוּא חדר ליהדוּת הגרמנית ועשׂה בּה נפשוֹת, והיה בּין האנשים העיקריים אשר הביאוּ את “עֶזרה” (הילפספעריין) הבּרלינית לידי הקמת התכניוֹן בּחיפה. והוּא עצמוֹ יצא בּאוֹתם הימים לארץ־ישׂראל והשתקע בּחיפה וניגש לבּנין.

כּאן, בּארץ, נעשׂה שמריהוּ לוין, איש הדיבּוּר והעט, למפקח על מלאכת הבּנין. וַדאי זכוּתוֹ היא שהבּנין הנהדר הזה, הבּנין הציבּוּרי החשוּב הראשוֹן של הישוּב החדש, נבנה על טהרת העבוֹדה העברית וּמתוֹך יחסים נאים עם הפּוֹעלים. אוּלם ישיבה שקטה זוֹ בּארץ לא ארכה הרבּה. רצוֹנה של “עזרה” לנהל את לימוּדי התכניוֹן בּשׂפה הגרמנית הביאוּ לידי “מלחמת הלשוֹנוֹת”. וּשמריהוּ לוין התיצב בּראש הנלחמים. בּימי אוּגַנדה היה שמריהוּ לוין מראשי “אוֹמרי לָאו”, וּבימי נשׂיאוּת ווֹלפסוֹן היה הוּא בּין הנלחמים ל“עבוֹדה מעשׂית” בּארץ וּמהתוֹמכים בּעבוֹדת וַרבּוּרג־רוּפּין. כּשניצחה שיטת העבוֹדה המעשׂית וּפּרוֹפסוֹר וַרבּוּרג נתמַנה לנשׂיאוּת וציוֹנים “מן המזרח” נכנסוּ לראשוֹנה לתפקיד הנהגה בּציוֹנוּת (צ’לנוֹב, יעקוֹבּסוֹן, לוין), היה שמריהוּ לוין לחבר הוַעד הפּוֹעל הציוֹני המצוּמצם (כּך נקראה אז ההנהגה הציוֹנית). הוּא היה אחד המגַשרים בּין המזרח למערב, שליח היהדוּת המזרחית אל היהדוּת המערבית. בּתפקיד זה פּעל בּגרמניה, וּביֶתר שׂאֵת – בּארצוֹת־ הבּרית של אמריקה.

שליחוּתוֹ הציוֹנית של שמריהוּ לוין לאמריקה – שליחוּת שמילא אוֹתה בּכמה פּרקים, לפני המלחמה וּבשעת המלחמה וּלאחר המלחמה – זוֹהי פּרשה גדוֹלה וּמזהירה בּפני עצמה. הוּא חרש שם חרישה עמוּקה, הוּא כּבש לבבוֹת, הוּא חדר לעוֹלמוֹת אטוּמים וּמבוּצרים. הוּא בּיקש לפתוֹח את הכּיסים והלבבוֹת כּאחד. והוּא המשוּלח המוּשבּע, ה“שנוֹרר” הלאוּמי, ממַניחי היסוֹדוֹת ל“קרן־היסוֹד” וּמעוֹבדיה הנאמנים, ראה כּעיקר עבוֹדתוֹ את פּתיחת הלבבוֹת. ואת עבוֹדת־הפּרך הזאת עשׂה מתוֹך אהבה, לא רק אהבה לענין, לציוֹנוּת, כּי אם גם אהבה ליהוּדי אשר אליו הטיף, אשר אוֹתוֹ הוֹכיח. לא רבּים ידעוּ להוֹקיר כּמוֹתוֹ את היהדוּת האמריקאית וּלגלוֹת בּה ניצוֹצוֹת וּלהאמין בּאצילוּת־רוּחה הלוֹחשת מתחת לאֵפר הבּיזנס וה“אוֹלרייט”. אמוּנתוֹ ואהבתוֹ פּתחוּ לפניו שערים ועשׂוּ אוֹתוֹ לשליח הגדוֹל של הציוֹנוּת אל יבּשוֹת רחוֹקוֹת. הוּא היה מן הראשוֹנים שהכּירוּ בּתפקידה של היהדוּת שבּארצוֹת האַנגלוֹ־סַכּסיוֹת, והוּא בּיקש דרכים אל נפש היהוּדי בּאנגליה, בּקנדה, בּדרוֹם אפריקה.

מיטב הגיגיו היוּ נתוּנים לספרוּת העברית. מנעוּריו השתתף בּעתוֹנוּת העברית, בּלוּח “אחיאסף”. כּשבא אחד־העם והקים את “השילוֹח” נעשׂה שמריהוּ לוין למַשקיף הקבוּע בּירחוֹן. בּימי שהוּתוֹ בּאמריקה ערך יחד עם י. ד. בּרקוֹביץ את “התוֹרן” ושקד עליו. אוּלם ילד־שעשוּעיו היה “דביר”, שבּיְסוּדוֹ השתתף יחד עם ח. נ. בּיאליק. הוּא השקיע בּ“דביר” חלק גדוֹל מהוֹנוֹ, משך ל“דביר” כּספּי ידידיו וּמעריציו. לא פּעם אחת יצא לנדוֹד בּשליחוּת “דביר”, ולא מעט תלאוֹת ויסוּרים נשׂא בּגללוֹ. גם בּימי חייו האחרוֹנים טיכּס עצוֹת להציל את המפעל, שראה אוֹתוֹ כּצוָאָה של בּיאליק, וּלהפקידוֹ בּידים נאמנוֹת.

בּגלל מַכאוֹביו הגוּפניים היה אנוּס לוַתר בּשנים האחרוֹנוֹת על מַסעי התעמוּלה. אוּלם גם כּאן היה מתעוֹרר כּפעם בּפעם ויוֹצא לעזרת “קרן היסוֹד”, אוֹ למען “הבּימה”, אוֹ למען יהוּדי רוּסיה. והוֹפעתוֹ בּציבּוּר היתה תמיד חזיוֹן אמנוּתי עמוֹק.

בּשנים האחרוֹנוֹת התמכּר לכתיבת זכרוֹנוֹתיו, האמין שהם ינחילוּ לוֹ “עוֹלם הבּא” ספרוּתי. את תוֹלדוֹת כּתיבתוֹ זאת סיפּר בּהקדמה לתרגוּם העברי, שנדפּסה בּגליוֹן העשׂוֹר של “דבר”; את זכרוֹנוֹתיו כּתב אידיש, לפי הזמנת אֵבּ כּהן, עוֹרך ה“פאָרווערטס”. וַדאי היוּ סיבּוֹת נפשיוֹת עמוּקוֹת אשר אִפשרוּ לוֹ את תיאוּר בּיתוֹ ועיירתוֹ וחיי נעוּריו בּאידיש דווקא. זכרוֹנוֹתיו תוּרגמוּ לגרמנית וּלאנגלית וזכוּ אצל הקוֹראים הלועזים להצלחה יוֹצאת מגדר הרגיל. בּיקש לראוֹת את תרגוּמם העברי בּחייו, אוּלם התקשה הרבּה בּתרגוּם וּבמתרגמים, עד שתרגוּמוֹ של צבי ויסלבסקי הניח את דעתוֹ. הוּא חיכּה מיוֹם ליוֹם ליציאת הכּרך הראשוֹן “ילדוּתי”, אוּלם נסתלק בּטרם ראה אוֹתוֹ מוּגמר.

הוּא ליוָה את חיי הישוּב והתנוּעה הציוֹנית והתרבּוּת העברית בּעֵרנוּת נפשית בּלתי־נפגמת. בּעניווּת של איש המַעלָה נשׂא בּחליפוֹת וּבתמוּרוֹת אשר מינה לוֹ גוֹרלוֹ הציבּוּרי. לא קבל, לא הבּיע מרירוּת, לא תבע את עלבּוֹנוֹ אפילו מחברים וידידים קרוֹבים. ליוָה בּהוֹקרת־אמת כּל גילוּי כּוֹחוֹת חדשים בּתנוּעה. היה תמיד מוּכן לעצה, לעזרה, להשתתפוּת. היה מלא חרדה לתוֹפעוֹת השוֹנוֹת של הסתאבוּת ציוֹנית, והרחיק לראוֹת את הסכּנוֹת הצפוּנוֹת בּכוֹחוֹת ההרס שבּפנים. כּוּחוּתיו הגוּפניים עזבוּהוּ, אוּלם חיוּניוּתוֹ הנפשית היתה כּבּירה. חוֹנף לא ידע. ידע לוֹמַר אמת מרה וקשה גם לחבריו הקרוֹבים בּיוֹתר. מתוֹך חרדה למצב היה מתכּוֹנן בּשבוּעוֹת האחרוֹנים למערכוֹת חדשות, לקראת הקוֹנגרס הציוֹני, לקראת מוֹעצת חֶבֶר הנאמנים של האוּניברסיטה העברית, התכּוֹנן לבצר את “דביר”, בּיקש להמשיך ולכתוב את פּרקי זכרוֹנוֹתיו (את החלק הרביעי כּתב עברית והתכּוון בּמיוּחד לספּר כּיצד מצא את ארץ־ישׂראל בּעלוֹתו, וכיצד ראה ותפס את חזיוֹן “העליה השניה”), והלך מאתנוּ בּמלוֹא כּחוֹתיו הרוּחניים, כּשגחלתוֹ לא דעכה ולא עוּממה. נצפּוֹן את דמוּתוֹ בּלבּנוּ.

סיון תרצ"ה