(שבעים וחמש שנים ליסוּד מוֹצא)ַ

היוֹם – כ“ו בּטבת תרצ”ה – מציין תאריך מיוּחד בּמינוֹ בּתוֹלדוֹת הישוּב, תאריך אשר מן הראוּי לבל ישָכח. בּיוֹם זה, לפני שבעים וחמש שנים, הוּחלה המוֹשבה העברית הראשוֹנה בּארץ, המוֹשבה הקטנה מוֹצא בּקרבת ירוּשלים. מתוֹך חוֹמוֹתיה של ירוּשלים יצאוּ חוֹלמיה וּמיסדיה של מוֹצא. שני עוֹלים – האחד עוֹלה פּוֹלין (זקנוֹ של ר' דויד יֶלין), והשני עוֹלה בּבל (ממשפּחת יחזקאל יהוּדה) היוּ הנחשוֹנים הראשוֹנים אשר הצליחוּ לגַלם בּפוֹעל ממש את השתוֹקקוּתם לאדמת ארץ־ישׂראל. הם הֵעזוּ לצאת מבּין חוֹמוֹת העיר העתיקה, אשר בּה היה כּלוּא הישוּב היהוּדי, והתאַחזוּ בּתחוּמי הכּפר הערבי קוֹלוֹניה, אשר כּרמי הזית והגפן שלוֹ הרחיבוּ את ליבּם. נקוּדה עברית קטנה זוֹ היתה מפוּזרת כּל ימיה בּתוֹך נחלת הכּפר הערבי, שלא כּשאר הנקוּדוֹת הישוּביוֹת שבּאוּ אחריה ושעמדוּ על סוֹד־הריכּוּז. ואכן, היא ידעה הרבּה תלאוֹת ונתנַסתה בּהרבּה נסיוֹנוֹת, החל מן הלחץ אשר לחץ אוֹתה בּימיה הראשוֹנים שֵיך אבּוּ־גוֹש, אשר הפּיל חִתיתוֹ על כּל עוֹברי־דרך, ועד נסיוֹנה המר בּאב תרפּ"ט, עת נשפכוּ דמי בּניה ואוֹרחיה.

וגם קוֹרוֹתיה הפּנימיוֹת של מוֹצא הן מרוּבוֹת גלגוּלים ונסיוֹנוֹת: מימי המתאַחז הראשוֹן בּתוכה, ר' יהוֹשע יֶלין, אשר שמר לה אמוּנים עד ימי זקנתוֹ, דרך מתישביה מתוֹך פּוֹעלי רחוֹבוֹת מעליית תרנ"א ועד אשר חוּדשוּ פּניה, על ידי הקמת מוֹצא־עלית, זה המאמץ המעט שנעשׂה בּעזרת הועד הלאוּמי על ידי יחידים אשר לא יכלוּ נשׂוֹא את חרפּת העזוּבה והחוּרבּן וחשוּ בּחוֹבה לכפּר בּבנין על דם בּניה השפוּך.

על אדמת מוֹצא נטע הרצל את עצוֹ ועל אדמתה נגדע. ועל אחת מגבעוֹתיה, בּקרבת “אֶרז” הרצל הגדוּע, הוּקם בּית־ההבראה “אַרזה”, הנוֹתן צל וּמנוּחה והחלפת־כּוֹח לאלפי עמלים ועמלוֹת, הממשיכים את המפעל החלוּצי־הישוּבי אשר בּוֹ החלוּ ראשוֹני מוֹצא.

שבעים וחמש שנים של תוֹלדוֹת הישוּב, של פּוּרענוּיוֹת ונסיוֹנוֹת ושל בּדידוּת ואמוּנים וּמאמצים ללא הירָתע – יזָכר נא היוֹם ויזָכרו לטוֹבה חלוּצי מוֹצא הראשוֹנים.