רקע
אליעזר שטיינמן
מפי יעקב רבינוביץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. ניומן; תשי"א

פעם הלכתי ברחוב אלנבי וראיתי במקום אחד בצומת רחובות הצטברות כלי־רכב והמון נדחק ביניהם. היו מתונים שנעצרו בצפיה ורבים חפזיים פלסו להם דרך בתוך המרוצה והבהלה. כמתחרים עם כלי הברזל. אף יעקב רבינוביץ ניצב בין העומדים. הוא עמד לו פשוט כדרכו, מביט ואינו סוקר, ללא ארשת של קוצר־רוח. אף לאחר שהתנועה כבר חזרה לתיקונה וכלתה רגל של ממתין בקרבת־מקום עדיין היה הוא שוהה. נזכרתי בבדיחה שסיפרו. מעשה ביעקב רבינוביץ שהיה תוהה ומהסס לעבור לעבר השני של הרחוב מחשש כלי־הרכב. אמרו לו: כלום יש בדעתך לעמוד ולהמתין כאן עד שתוכרז שביתה כללית? אמרתי לו: אתה עומד וממתין, ואילו הללו, ראה, כמה הם בהולים ורצים.

פתח יעקב רבינוביץ ואמר:

– כן, בימינו בני־אדם רצים כמטורפים. כל אחד סבור שאין לו פנאי. אף יש חושבים שהם מצווים להיחפז. ואולי זה או פלוני השעה דחוקה להם באמת. אגיד לך, יש בעולם בריות משונים, שאף דרכיהם משונות. והעיקר שהם אוהבים לחקות זה את זה. מכיוון שהאחד רץ אף השני כמוהו. ומכיוון שזה מעמיד פנים של אדם חשוב אף זה כך. אגיד לך דבר־מה, מימי לא הייתי רץ לשום מקום ולשום דבר, ולכן לא הייתי צריך לחזור בי מהר, ולהיות בעל־תשובה אף פעם. איני אוהב בעלי־תשובה. אני מבין את החוטא, ואילו בעל־תשובה זר לרוחי, אבל יש סוג אנשים שנוהגיים מפעם לפעם להכות עצמם על חטא. מכיר אני שני אנשים שכבר עבדו כל מיני עבודות זרות והם בעלי־תשובה כרוניים ואני נזהר מלהכנס למחיצתם. אגיד לך עוד דבר־מה: אף בעלי המרירות איני מחבב ביותר. סתם מרירות לשם מרירות אינה שווה כלום. ואני על הרוב עושה כך. כשאחד מר־נפש שופך באזני את כל חמתו על אדם פלוני ועל מוסד אלמוני והוא מגדף את המנהיגים ואת הפקידות שלנו ומונה את חטאיו של מנהל בנק אחד ואת מומיו של מזכיר לשכה אחת וכיוצא בזה, אני עובר על זה כאילו לא כלום ומחליט שיותר כדאי לי לשאול אותו למצבו שלו ולשמוע מפיו קצת דברים על עניניו הפרטיים. מתברר שמצבו הוא בכל רע. שהוא, למשל, עולה חדש שטרם הספיק להסתדר, או שהוא מי שהיה בעל בעמיו במקום שיצא משם, יושב־ראש של אגודה או גבאי ראשון בחברה זו או פלונית וכדומה לזה, רצוני לומר, בכלל מי שהיה, ויתכן אפילו שהיה בשעתו ובמקומו ציוני טוב ויהודי טוב, קנה שקל ותרם מכספו לקרנות של ארץ־ישראל, פעמים הוא הגיע אפילו להיות ציר באחד הקונגרסים, הצביע בו בעד ויצמן או נגדו, איני זוכר עוד, אבל שם הוא היה מה שהיה, וכאן לא ניחא לו. אף מסודר במובן החמרי איננו, ואשתו מציקה לו ואומרת הנה ארץ ישראל שלך. אין תימה שהוא רוטן ומבקר ורואה רק מראות נגעים. זימן לו ארץ ישראל שהיא כלה נאה וחסודה, אין בה מום ופגם כל־שהוא ובטוח היה שציונים ותיקים יושבים כאן ונהנים בחייהם, והנה מצא מה שמצא. לבו מר עליו, והוא מדבר על ארץ־ישראל ועל אנשי הישוב כל הרעות שבעולם. לימים, זאת אומרת, מקץ שנה או שנתיים, אני פוגש אותו – ואין להכיר כלל את האיש הזה. לא די שאין הוא משתפך במרירות לפני, אדרבה, יש בפיו להגיד מלה טובה על הא ועל דא, אף האנשים אינם עוד רעים כל כך בעיניו. בשיחתנו עמי מנהל הבנק לא יזכרו לא יפקד עוד. עם המנהיגים שלנו השלים. על הפקידות אינו כועס עוד, מה קרה כאן? קרה כאן דבר פשוט מאד. האיש בינתים הסתדר לו כך או ככה. הוא קנה לו. למשל, משק קטן. יש לו לול משלו, פרה אחת או שתים, הוא עובד ואשתו אף היא התרגלה לעבוד. יש לו בן והוא עוזר לו במשק. פעמים הבן הלך לקיבוץ ונתאקלם שם יפה. אף ההורים שבעים נחת ממנו. ויש שהאיש לא פנה לחקלאות, אלא פתח לו עסק או הוא עצמו הלך לפקידות וכעת הוא זה, שהיה רוטן לפנים, כיוון שיש לו שולחן משלו אף הוא אינו מביט בפני האיש הנצרך לו. ויש שהוא שוכח להציע לו כסא לישיבה ואפילו שלום הוא עונה לו בשפה רפה. מקרים כאלה יש רבים. ואני דברים אלה מכיר משנים. הארץ היא אבן־בוחן. יש מסתגלים ויש שאינם מסתגלים. רבים שהיו ציונים ותיקים עלו לכאן ועזבו משום שלא יכלו לעמוד בנסיון. וכנגד זה הכרתי כאלה שלא היתה להם תחילה שום שייכות לציונות ולא לעברית ואף לא ליהדות והם נתקשרו לארץ ונעשו חקלאים טובים ובוני הישוב. משום כך אני אומר שהמרירות עצמה עדיין אינה כלום וסתם ביקורת אינה מעלה ואינה מורידה. מה ערך לביקורת שמשתתקת תיכף לאחר שהאדם מגיע למשק קטן משלו? אני אגיד לך דבר־מה. אי־אפשר להכיר אדם אלא אם כן אתה רואה אותו במקומו ולאחר שעבר חבלי ההסתגלות, או שאתה צריך לראות אותו כשהוא יושב על הכסא. לשלשה דברים הידועים שאדם ניכר בהם אני מצרף את הכסא. כן, פלוני הרוטן כיוון שעלה וישב על הכסא מיד הוא מתחיל לדבר דיבורים אחרים. כנגד זה יש שהלול שיש לו במשקו הקטן משנה את כל אפיו של האדם. שוב אינו אץ ורץ ובהול ואינו להוט כשהוא בא לעיר הגדולה להקדים ולעבור את כלי הרכב, אלא צועד לו במתינות ונוהג זהירות בכל. אף מחשבתו זהירה וביקרתו שקולה. אני אגיד לך דבר־מה. הציונות הוא ענין של הילוך. הציונות ביקשה ללמד את היהודים הילוך אנושי זהיר ומתון, לצעוד בכבדות. האכר ההולך אחרי מחרשתו מסגל לו מאיליו הילוך כזה. במידה שיהיו לנו אכרים יותר נהיה עמא פזיזא פחות. אני אגיד לך. לא איכפת לי אם במשך כמה דורות לא נוציא מקרבנו גאונים הרבה ונהיה עם של בינונים לעת־עתה, ובלבד שיהיו לנו הרבה אנשים בריאים ומתונים, שאינם מדברים גבוהה־גבוהה. אף לגבי פרט זה הארץ משמשת אבן־בוחן. כאן בארץ אי־אפשר לשקר הרבה, כשם שהרבה מליצות נושרות כאן. אם כי גם כאן מצויים רבים שיש להם הרגל להעמיד פנים. מעט אנשים הכרתי בחיי שלא היה להם הרגל של העמדת־פנים. אלא שאני אגיד לך, אילולא בני אדם היו בהולים ונחפזים כל כך אפשר היה עוד לחיות בעולם. כשיש לאדם פנאי לישוב הדעת סופו שהוא עושה עמך פשרה. אני הרבה דברים אמרתי בחיי, שלאחר כך אפשר שלא הייתי גורס אותם, אבל בדבר אחד לא חזרתי בי אף פעם, והוא בהטפתי לפשרה. ורק בשטח אחד לא גרסתי את הפשרה: בשאלת השפות. משום שרק שפה אחת יכולה להיות לעם ולא שתי שפות, אגיד לך דבר פשוט. אנו עם כזה שבעניני לשון אין להתיר את הרצועה ואין לסמוך עלינו. מה שנוגע ללשון אנו עלולים לעשות כל מיני שטויות. ולכן יש כאן להחמיר.

עד שיעקב רבינוביץ סח אלי בעניני לשון נצנץ לעינינו בדרך הילוכנו חלון־ראוה של חנות ספרים. חלון־ראוה טיפוסי של חנות־ספרים טיפוסית בתל־אביב, רובו ספרי־לועז, “שלאגרים” אנגלים ו“חדישות” רוסיות, ומיעוט שבמיעוט ספרים עברים, אף הם מתורגמים. פה ושם איזה ספר עברי מקורי כגון שירי ביאליק, ספר אגדה, או ספר חדיש לגמרי שיצא משום־מה בהידור יוצא מן הכלל והותר לו בזכות כך להופיע בקהל המכובדים מבין הגויים. הקיצור, מעין “גיטו” לספר העברי. שיחתנו שנתגלגלה אותה שעה מענין לענין נתקעה לתוך ענין זה ממש.

יעקב רבינוביץ שהיה אוצר בלום של ידיעת הישוב, שידע בשעתו, כלומר, עד לתקופת העליה הרביעית ועד בכלל, את שמותיהם של כל ילדי העמק לפי גיליהם ונשא בזכרונו את מאזניהם של רוב קבוצות וקיבוצים, ודומה שהיה בקי גם ברוב השמות של הפרות והסוסים שבמשקים, זכר על פה גם מוצגיהם של רוב חלונות הראוה שבעיר תל־אביב, ומכל מקום שמורים היו בזכרונו טורי הספרים כפי שהם ערוכים בחלונות הראוה של כל חנויות הספרים של תל־אביב עירנו. ובכן, בו במעמד הרצה לפני ארוכות על סוגי המו“סים שבעיר, על דרכיהם במשא ומתן ועל השגותיהם הלאומיות והאנושיות ועל יחסם לארץ ישראל ולעברית, כפי שהם משתקפים בסידור הספרים בחלון הראוה. גדולה מזו: על פי חלונות הראוה של הספרים עשוי אדם להכיר את המצב בחזית – אנו עמדנו אותה שעה בעיצומה של המלחמה – מאחר שבהתאם לנצחון מרעיש של זה או של פלוני מן השותפים במערכה משתנה גם הסידור במערכת הספרים בחלון. גברו הרוסים גדל אחוז ספריהם בחלון; הראו האנגלו־סאכסים נפלאות חוגג הספר האנגלי את נצחונו. ואילו בימים שהאויב הגדול ימח שמו נחל נצחונות בישר חלון הראוה גם על־כך ופינה מקום לא קטן לספריהם של הרשעים אם במקור ואם בהסתר של תרגום. אצל אחד מן המו”סים מנה ומצא שכנגד כל ארבעה־עשר ספרים לועזיים הוא נותן זכות־כניסה לספר עברי אחד, לא תחום המושב, אלא תחום המוצג, משמע.

איני זוכר לאיזה אפיק זרמה השיחה מן הלשון והמו"סים עד שהגיעה לנושא החלומות שמתים באים אלינו בשנתנו ומספרים לנו מעשיות אם מעולם האמת ואם ממה שמתרחש אצלנו בעולם התחתון. תמה הייתי שאותו איש השכל, שהיה מתגנדר תמיד במוצאו המתנגדי ומסתייג מאנשי המסתורין, אמר לי מפורש שהוא מאמין בדברי חלומות מפי מתים. והוא אמר לי שכל חלום של אמו היה זהב טהור, שלא היה בו אף קורטוב דברים בטלים, וכל חלומותיה נתקיימו. ולאחר כך סיפר לי מעשה שהיה בפתח־תקוה שמת בא וגילה בחלום לקרובו, שהקברנים גנבו ממנו את התכריכים וקברוהו ערום. הלכו ובדקו ומצאו שכך הוא. ולאחר כך סיפר לי כמה וכמה מעשים שהיו מעין זה. הרבה דברים סיפר לי אז משם שצעדנו לאט־לאט מרחוב לרחוב ובו ברחוב, ואני סבור הייתי שאני מלווה אותו בכיוון מקום מגוריו, ולבסוף נתברר לי שהוא מוסיף דרך בשביל ללוותני. לויתי אותו ואף הוא ליווני. וכל זה לאט־לאט ובזהירות מפני כלי הרכב הרצים כמטורפים, וחזרנו חלילה. ויעקב רבינוביץ היה כמעין המתגבר. זהיר ומתון ומקיף הרבה. ואיככה זה קרה כך שהוא הצועד לאט ותופס כל כך מהר, הוא דווקא, נדרס תחת המכונית הרצה כמטורפת? לא היה כלל מן המשוער שהוא ימות מות של אין פנאי כזה. בטוח הייתי שהוא יאריך שנים הרבה, והתכוננתי לשמוע עוד הרבה מפיו.


המלצות קוראים
תגיות