רקע
אליעזר שטיינמן
מדריגתו של אנכי
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. ניומן; תשי"א

 

א.

משך שנים היה אנכי בא למסיבות השבועיות של חבורתנו הקטנה בבית־קפה. על הרוב הוא מופיע במאוחר קצת, נותן לכל אחד מן המסובים שלום של סבר פנים יפות ולחיצת יד ממש. אין הוא מסתפק בשלום מן השפה ולחוץ מדרכי נימוס. אלא תוכף לכך חקירה ודרישה: ומה שלומך באמת?

התחמקת מתשובה מפורשת או נתמהמהת כלשהו הוא חוזר על שאלתו ותולה בך גם מבט שואל. החזרת לו תשובה בפה מלא הריהו טופל עליך שאלה נוספת לענות ברור ומפורש מה שלום בני הבית ואם הם כולם בקו הבריאות. הנחת את דעתו בכל הריהו פורש ממך ודורש לשכנך לשאול מפיו לשלומו ולשלום כל הנלוים אליו ומשכנך לשכנו עד תום כל ההקפה מסביב למסובים.

לאחר מכן הוא תופש לו ישיבה במצודד קצת, פרוש משהו מבני החבורה. תמה אני איזו ישיבה היא זאת. הריהו בתוכנו וכאילו נתון מרחוק. נזכר אני באנשיו של אנכי שהם כולם מהלכים או נוסעים, אפילו כשהם עומדים או יושבים הריהם הולכים למסעם תמיד. כשהם כאן הם גם אי שם, בין השמים ובין הארץ. אושפיזין בעולם הזה, נוטים ללון על מנת לקום למחרת ולהמשיך את מסעם. אין זאת אלא שמחפשים תמיד דרך, אם כי תועי דרך. הנה “גבריאל” בסיפור של אנכי: “בנתיב בודד, קשה, אך ישר, התהלך עד כה, תפוש מחשבות התהלך בודד בדרכו זו, עד שחש פתאום כי אין ללכת הלאה, כי דרך אין”. כך יושב לו אנכי בינינו כשהוא בא מדרכו. יושב דרך אגב.

אנכי שותק. הוא מקשיב. איני בטוח כלל שהוא מקשיב. אפשר מקשיב, אבל לא ברציפות. הוא שותף למסיבותינו רק למחצה או לשליש. כשאדם אינו מדבר נוח לך יותר לסקור את פניו. יש לו צורה של בעל מוחין. דרך כלל בעלי מוחין מרחפים בעולמות העליונים. לגבי אנכי אין לומר כמדומה שהוא מן המרחפים. אדרבה, יש בכל חזותו משהו מן המשיכה לתתא. משיכה שהיא פרי מועקה קשה הרובצת עליו. כדור הארץ מושך אליו כל גברא. ברם, בעלי נשמות אצילות, הני בני היכלא, נענשים על ידי המצוקים במשיכה כפולה ומכופלת, כאילו מתגרה בהם האדמה על כיסופיהם לשמיים. משל, כל כיפת השמיים רובצת במלוא כבדה עליהם. אכן, יסוד הרחף מבצבץ בעיניו המועמקות של אנכי, בחטמו המשורבב והמרטיט, באצבעותיו הדקות, במצחו הממריא. אבל אותו המצח עצמו מכריז עליו שיש בו מיסוד המוצקות והקשיות והכיבוש העצמי. אנכי הרך והעדין הוא גם תקיף ועקשן. איני יודע זאת, אבל אני משער כך. שפתיו מעידות עליו שיש לו שייכות קרובה גם אל הגשמיות. בין השמים ובין הארץ – ההפכים שקולים. אבל עצם ישיבתו היא של מי שאינו בעלמא הדין.

אמרתי שאינו מקיים רציפות במגעו אתנו, מכל מקום הוא נאחז בנו באמצעות אותו חבל דק מן הדק המקשר אותו עם כל מה שנתון בין השמיים והארץ. בחוט דק הוא נאחז. עתים נשמט החוט מידו. כיון שאנו נכנסים לתוך סוגיה של דרוש ופלפלא חריפתא הוא מאבד מפעם לפעם איזו חוליה. לעולם אינו כך שעה שמדיינים בענינא דיומא, באיזו בעיה ישובית או מדינית. לגבי הויות עולם אלה הוא ער לגמרי, עומד על המשמר, יש לו דעה ברורה ותקיפה על הכל. אולם בוא התור לניצוח הלכתי, עיוני טהור, לפלפלא חריפתא, אפשר שיתברר לך לפתע שאנכי נתון בעמעום כלשהו והחבל שבידו נתרופף. מודה ומתוודה אני שהדבר היה לפעמים פליאה בעיני. בחייו הכרתיו פחות, אף הייתי מעיין פחות בספריו. מה לעשות? נתיב הוא מששת ימי בראשית של הספרות. סופרים חיים אנו קוראים מעט או קוראים ברפרוף. מתאמרים אנו להכירם מתוך מגע אישי. למה לי תעודת זהות שלך, חבר? אתה עצמך יש. משמסתלק הסופר והוא שבעל פה איננו עוד. הננו פונים אל זה שבכתב, מעיינים בתעודת הזהות שלו. לפיכך אותה פליאה מלשעבר אינה כעת עוד בגדר פליאה אצלי. לא היה זה ממנהגו של אנכי להכנס לתוך דקדוקי דיונים בסוגיות זוטות. הוא עמד בראשו וברובו, בלבו ובמוחו, שקוע בתוך סוגיה אחת גדולה, סוגית אין סוף. אותה שעה שאנחנו עקרנו הרים קטנים במסיבותינו, היה הוא יושב כפוף תחת הור ההר שנערם על מוחו, הר קדומים, הר הורה כל גבר מאנשיו בספוריו: מה זה? מה זה כל זה שבמחזה? מה זה העולם הזה? מה כאן? ומה פשר החיים האלה? ובעמקי נפשו מנקר אותו סימן־שאלה שננעץ לתוך ראשו של גבריאל, של שטיין, של הינוקא, של כל אחד מאנשיו: היש אלהים או לאו? הרי זו סוגיה חמורה שכל הסוגיות הזוטות והגדולות בטלות ומבוטלות כנגדה.

נמצא שאנכי בא עלינו מפעם לפעם בתהיות, שהן תוצאה מן הפסיחות, מן החוליות השמוטות. אנו רציפייים מבינים זה את זה בחצאי משפטים. פעמים די ברמיזה. ואילו הוא מוצא פה ושם סתומות. מצחו הרבני מעיד על מאמץ מוחיי לקשר. הריהו מתכופף לפעמים למי מן המסובים ושואל דרך תהיה על איזו מימרה:

– מה משמע? כלומר? בתמיהה? רצה לומר?

בערך כך תוהים שואלים כל אנשי אנכי על רוב המראות בעולם הזה, אפילו על מראות מצויים בסביבתם הקרובה, ואפילו על מקרים המתרחשים דרך הטבע הקרוב אליהם. הם האושפיזין בעולם הזה יש להם תמיד גרעון בחדשות האחרונות ודברים רבים נודעים להם במאוחר קצת. הם יודעים תמיד משהו פחות. אפשר משום שגלוי וידוע להם דבר מה יותר. אף הם כאנכי מטים אוזן מפעם לפעם כאילו שמעו איזה חידוש, והריהם שואלים בתמהון: מה דבר נפל בעולם? אלא שבעמקי נפשם הם יודעים שלאחר הדבר האחד הגדול והעיקרי שנפל אז בשעת בריאת העולם בעצם הבריאה, שוב כל הדברים האחרים שנפלו ושנופלים יום־יום ושעה־שעה בעולם אינם בעלי חשיבות ראשונה במעלה. ממילא אין עוד כל חידוש בכל החדשות המתרחשות. אין כל חדש תחת השמש, החידוש הראשון והאחרון.

בדברים הראשונים, שהם גם האחרונים, תפושה, משמע, מחשבתו של אנכי כל אותה שעה שאנו מגלגלים בסוגיות שלנו. לפיכך הוא מפתיענו מקצת בשאלותיו המתמלטות מפיו מפעם לפעם.

– מה משמע? כלומר? רצה לומר? בתמיהה?

נופלות התמיהות הללו לתוך שיחתנו ונהפכות, דומה, לחלק ממנה, מין תבלין לעצמו. משך שנים הוא בא למסיבותינו השבועיות וזורק לתוכה את תהיותיו, כדרך שבוזקים פרג על עוגה. בחיינו הקטנים אנו אופים לנו עוגות קטנות, עם צמוקים ועם פרג. זה היה כל כך טוב וכל כך מופלא. הרי צריך שאת חיינו הדעתניים והשכלתניים ירעננו במקצת אנשי התמיהה הגדולה. יש לנו מדרשים רבים. וכי אין מדרש פליאה היפה שבהם?

 

ב.

כשנתיים בערך לא הופיע אנכי במסיבותינו השבועיות. בפרק זמן זה היו לי אתו פגישות אקראיות, נדירות, ברחוב או בכל כינוס של ארעי. ואין התראות עמו שאינה מתלוה בשאילות שלום ובאיחולי שלום לך ולבני ביתך ולכל אשר לך, כלומר, גם לבני המסיבה, לכולם בכלל ולכל אחד ואחד מהם בפרט, בהזכרת שמו ובדרישה למצב בריאותו ולמצב רוחו ולעצם מצבו, היינו, למצב הפרנסה שלו ובכלל… כאן אנכי אינו מסיים. דומה, שבכל שיחה עם הוא פוסק איזה משפט או כמה משפטים ללא סיום, היות ומשום שאין לסיים. וטוב שאין סיום, ואילו היה סיום הרי מה? רצה לומר. מה? ובאמת מה? זו היא השיחה האנכית, חציה חב“דית וחציה סתם אלמית. מלים בודדות, אמצעיות, בלי רישא וסיפא, ניתזות כקסמים. אי שם במחבואי הנפש, בעומקא דמוחין, נחטב יער ומן השפה ניתזים קיסמים, רמזי רמזים. יהודים מבינים זה את זה ברמיזה. ולאחר שהשיחה המקוטעת נקצצת פתאום לפתע אפשר שיתמלט מפיו מעין קטע של מימרה: כך! וצריך להמשיך! ואי־אתה יודע ברור כלפי מה הדבר אמור אם כלפיך כפרט או כלפי הכלל כולו, וקרוב לשער שכלפי זה וכלפי זה כאחד. כך מדברים יהודים. כלל ופרט עולים בקנה אחד. כולנו כאחד ואחד ככולנו. כך דיברו יהודים. יהודים בתפוצות ישראל. לא היו מסיחים בלשון הקודש, אבל גם לא בלשון חול, לא בשפת התנ”ך או בשפת התלמוד, אבל גם לא בדיאלקט גרמני. הם דיברו עברי טייטש, עברית יהודית, ולאמיתו של דבר לא דיברו בשום שפה אלא דיברו ברמזים, במראי מקומות, בסופי־פסוקים, ברישות שהסיפות מובנות מאליהן. כך דיבר אנכי, גוש של יהדות צרורה בצרור המור מתובלת באבקת רוכל וכל מיני בשמים. ואפשר שישתרבב מתוך המגומגם המשותף שבינינו – אופן שיחו החב"די של אנכי ממשיך ממילא רוח זו גם על בן שיחתו – פסוק מעין זה של אנכי: וכדאי להיפגש מפעם לפעם. חבל שאין רואים זה את זה. ומפני מה באמת לבלי לראות זה את זה. כשיושבים יחד הרי יושבים. יהודים יושבים… יהודים… ושוב פסיק וסליק. באמצע. שלום. שיהיה שלום. שלום באמת. ובודאי נתראה. בקרוב נתראה.

מקץ שנתיים חל הבקרוב הזה. בערב שבת אחד הופיע ובא אל שולחננו, בערב שבת האחרונה לחייו, בא כאילו לביקור של פרידה. וזו היתה השבת של אנכי, כלומר הערב־שבת שלו. שכן הפעם בניגוד לרגיל לא היה שותף למסיבתנו למחצה או לשליש בלבד, אלא שותף גמור. אמנם, אף הפעם שתק לא מעט, אבל דיבר יותר מן הרגיל. אנו השאנו אותו אל הדיבור. משום שנתגלגלה השיחה על הלל צייטלין, ומצייטלין על גנסין, ומגנסין על ברנר, חבר של אנשי סגולה, צנתרי דדהבא, עירין קדישין, מרעישי הנשמות, שצמחו יחד בסביבה מסויימת והיו קשורים לא רק באהבת נפשות אלא גם בניגון משותף והם הביאו לעולם איזה רטט סגוליי, איזה “וי” משלם – סופרים מבית מדרשו של מנדלי היו בעיקר סופרי הוי, ואילו הם שבהומאל ובפוצ’אפ, הם הבלורוסים, היו סופרי “וי” – והנה נתאווינו לשמוע מפי אנכי, אחד מן החבריא ההיא, אח ורע לאורי ניסן, להלל, ליוסף חיים, קצת פרטים, אילו קוים, רמיזות מעט, על האישים ההם. אנכי סח בשפת אנשיו של סיפוריו, שהמלים שבפיהם קורצות ורומזות אי שם ממרומים ככוכבים, אף מנצנצות ודועכות ככוכבים, ובדומה לכוכב שהנה הוא במרום והנה אנו מדמים אותו נופל ומתנפץ למטה, למטה ואף על פי שהוא מתקרב אלינו אינו מגביר כלל את האורה, אלא, להיפך, מגביר בלבנו את האימה למראה השברון והכליון האורב לאור עצמו, מבלי להוסיף דעת כלום מתוך כך על עצם מהותו של האור, כך היה באופן הסחתו של אנכי על המאור הגדול שבאישים ההם מין התנפצות של דברים ללא הדברים עצמם או זכרון דברים ללא דברים. האמת היא שאנכי לא סיפר לנו כלום על המהותי שבאנשים תרומיים אלה. אין זאת שהיה כל כך מלא אותם שלא יכול, אף לא רצה, לבטא אותם, כשם שמי שטבל בנחלי איתן של שמש ובא אלינו חס לו לדבר על אותה טבילה. אנו רואים אותו שהוא שזוף ומשוזף. אנכי היה שזוף השמש ההיא. שבוי בקרניה. נשמתו כולה היתה שקויה בה. אז… אז… היה היה הלל, אורי ניסן, יוסף חיים, רבים דיברו עליהם מפי הקריאה או השמועה או מתוך התרשמות איש מפי איש, הוא שישב בתוכם, שהיה הם, לא רשם עליהם זכרונות בספר. ובעצם לא סח עליהם כלום בזכרונותיו גם הפעם. כנגד זה סח לנו קצת פרטים מענינים על ראש השושלת ההיא, ההומלית, הפוצ’פית, על באום, הוא באום שהיה מורה ומדריך לכל החבורה כולה. הוא באום ששימש אב־דמות לגבור הראשי של “מסביב לנקודה” לברנר, אוריאל דוידובסקי. הוא באום שהיה הרבי לכל החבורה, עמקן ומודד תהומות, שלא חיבר מימיו ספר, שכוחו היה גדול בפה, בעל שפע ובעל השפעה להפליא, עילוי ובעל מידות תרומיות, מחפש, מחפש, בלשונו ממש של אנכי, מחפש ופתאום לפתע התאבד והניח פתק כתוב בזה הלשון: “אני שם קץ לחיי משום שאין עוד לאן ללכת”.

כאן לא אנכי כי אם מי שהוא מאתנו שאל:

– אין לאן ללכת, מה משמע? כלומר? רצה לומר?

– אין לאן ללכת – חזר אנכי על המלים בהנמכת קול ובחיורון קול, בהחוורה שבתוכן כמדומה, כאילו ביקש לומר שאין כל דבר מיוחד בגו, שלא קבור כאן שום רז, שזה פשוט מאד. ואמנם הפטיר לאחר שהות של דומיה – סתם אין לאן ללכת.

ברם, דוקא המלים “סתם אין לאן ללכת” דפקו על הלב כמהלומה. לא עמקות, לא פלפלא חריפתא, אלא בפשטות: אין לאן ללכת. אימה גדולה ואין דרך. וכי לא כתוב כך בסיפור “גבריאל”: בנתיב בודד, קשה, אך ישר, התהלך גבריאל עד כה בצדם של בני אדם וארחות חייהם. החיים טרדוהו מתוכם. והוא פילס לעצמו דרך מהצד. בין השמים ובין הארץ. תפוס מחשבות התהלך בודד בדרכו זו עד שחש פתאום כי אין ללכת הלאה, כי דרך אין“. הוא גבריאל, הוא באום, הוא אוריאל דוידובסקי, הוא אנכי. כזהו אנכי. הוא כעת זה שהיה, בשנת תש”ח כבשנת תרס“ח או תרס”ג ותר"ס. זהו, זהו, לא נשתנה. לא המיר רוחו. לא שינה את טעמו. אלא ששינה מעט מארחו עם הבריות. פיו שלום ולבו ערוך כתנור. ריב איתנים שם. ריב השמים עם הארץ, האראלים עם המצוקים.

 

ג.

כיון שנתאוינו לשמוע פרקי זכרונות על האישים ההם והימים ההם עברנו את גבול הנימוס והבענו בפני אנכי את הפליאה על שום מה אין הוא מעלה זכרונותיו בספר. אף אני תבעתי ממנו בפה. משאני מהרהר עכשיו בכך הנני מתבייש בפני עצמי. רעה חולה היא אצל אנשי הכתב שהם מבקשים להעלות במזלג הלשון ולטבול בדיו הכל, הכל, את כל חיי הנפש הם מבקשים להטביע בדיו. אינם משערים כלל לעצמם שיש גנזי חיים שמקומם יכירם בתוך הגניזה של הנשמה, שאת העיקר אסור לספר, שכל היקר הקדוש הצנעה יפה לו, ומי שנושא בחובו רשות היחיד מלאה וגדושה גודר על עצמו מפני רשות הרבים והוא נאלם דום. כך נאלם דום אנכי. לא סח כלום על עברו, לא משום שהעבר שלו עבר ובטל, אלא משם שאדרבה העבר שלו לא היה אצלו כלל בגדר עבר ובטל אלא בחזקת הווה חי. הקשיב אנכי למשאלתנו־דרישתנו במין תהיה שמציעים לפניו עשיה שאין לה שחר. לא, הוא לא הביט עלינו בתהייה שנוהגים בדוברי אין שחר. הוא שהתקשר אל הבריות בחוט דק מן הדק ושנעשה אצלו לחבל עבה של אהבת הבריות וחיבה לצלם האדם לא דרש אחרים לגנאי אפילו במבטיו. בנשמתו היו ניצוצות של כל האנשים בסיפוריו וגם של חיים־משה בעל הלב של זהב המלמד זכות על הכל. אבל תוהה היה בכל זאת על עצם התביעה ועל הדיבור בכגון זה. ולפי שהדבר היה כל כך מופרך בעיניו לא מצא מלכתחילה שום נימוק לדחות אותו. היה תמוה ומותמה ואין מלים. אין מלים. היה היה הלל, אורי ניסן, יוסף חיים, ובכן, כלומר, מה נשמע? היאך מדברים על זאת? הוא לא ביטא את התמיהה בפיו, עיניו ביטאו, ובפיו אמר:

– לכתוב זכרונות.. זאת אומרת לכתוב? לא, לא. לכתוב. לא לא. וכי כיצד כותבים אותם?

ובשביל לדחות לחלוטין את התביעה, שחזרה ונשנתה קצת דרך הפצרה וקצת בהיתול קל בהסתמכות על רוב ספרי הזכרונות שנתרווחו אצלנו, הטיח אנכי כנגדנו לבסוף את הנימוק שכנגד, שלא היה, כפי הנראה, לפי הנחתו, כל יסוד לערער עליו:

– לא, חברים, האני הוא ציר חפשי לכל המקרים והמעשים. זהו דרכם של בעלי הזכרונות. אין זכרונות בלי אני בולט. הכל אני… אני… לא, חברים.

נדם הקול. נדמו אף המפצירים. השיחה בכללה לא היתה עוד מנסרת ברציפותה הקודמת. לא ארכה השעה והמסיבה נסתיימה, אמנם, בעתה, אבל לא בלי משקע של תהיה ומקצת מבוכה. אדבר בעדי. מטעם עצמי. הרבה הרהורים נוגים ורחשי־תמהון נתעוררו בלבי אותה שעה. הסתכלתי במעשי, במעשינו, במעשיהם של כל אלה הצוברים הרגשות, רעיונות וזכרונות, רשמים וחויות ומחברים אותם למסכת אחת של ספר, מהו היסוד לחיבור הזה. הגבורה או החולשה? הכשרון או העדר כוח המעצור? אמנות הדיבור או מיעוט היכולת בחכמת השתיקה? משום מה אנו כל כך להוטים להוציא מעינותינו חוצה, לפענח גנזי נסתרות של עצמנו ושל זולתנו, להוציא חיי נשמות חיות או בדויות? אכן, יש אשר יקויים באיש הרוח אחד או משנהו “הציקתני רוח בטני”, אבל כלום כל לגיונות הסופרים, המחברים, הרושמים רשימות, העושים מחזות, אנוסים באמת על פי הדיבור? או שמא הם פשוט דלי אונים לכבוש עצמם, להבליג? שמא הם פשוט להוטים אחרי הבלי העולם הבא ואחרי מנות של נצח, שהכשרון עלול, כביכול, להעניק להם, משום שהם רודפים במחילה אחרי כסא בגן עדן? מי יודע דרך אנשי הרוח והכוחות החיוביים או השליליים בהם. אנכי, אמרתי עם לבי, מחייב רבים. הוא, שכוחו היה גדול בדרישה, הוכיח, שהוא גם בעל יכולת מאין כמוהו בפרישה. הוא שחונן בלשון לימודים שאינה מצויה סיגל לו מאין כמוה שפת אלם והריהו מתהלך בינינו טוב ושותק, אוהב ומרחם, אף מנחם וחס־ושלום לא מחלל, מכרה זהב יש בלבו ואינו כורה. דיוקנאות תרומיות רבות שמורות בזכרונו, עם האצילים והטובים התהלך בימי עלומיו, אתם השתעה, בחברתם היה שוקק, אתם לקח חבל בנעימים ובמרורים והוא שותק. הוא חס על הלבוש ועל הכסות. אינו מגלה. אינו מספר כלום מן החדר. מחדר ידידיו וריעיו.

אנין הדעת, אנין הרגש, אנין הזכרון. אינו להוט לא אחרי פירסום ולא אחרי עניוות, איש הצנעה והצנע, פשוט בפשיטות בשפת אבותינו: איש הצנע לכת. בצנעה, בצנעה הלוך ילך אנכי. ילך. ילך. כלום מה כתב אותו באום הארי שבחבורה: אין לאן ללכת? אנכי הוכיח שיש לאן ללכת. אל תוך הצנעה ללכת. ולא הצנעה של מות, כי אם הצנעה של חיים ואהבת חיים, הנה מדריגתו של אנכי. היה שגיא־כוח באלם. נמצא שבאמת ובאמת לא נכון הדבר שאין לאן ללכת. יש ויש, דרך החיים ארוך הוא לאין סוף. לחיות! זאת הברכה, זאת האמונה, זאת הצוואה מפי אישים כאנכי שהתגברו על מרעין בישין ואף מרעין טבין, שהתגברו על הדיבור, על המרי, על הזעקה, על הטרוניה, על הקובלנא, על כל תנועה והעויה, שיש בהן משום נותן טעם של המולה. לחיות בחשאי ואף למות ללא רעש. ביטול האני לגמרי, לגמרי, הנה מדריגתו של האיש שקרא לעצמו מלכתחילה אנכי לשון סגי נהור. סופו הוכיח על תחילתו. הוא לא רק עלה בסוף חייו לרום המדרגה. היה בעל מדרגה מתחילתו, ככתוב בספריו. שם הלא כתוב גלוי ומפורש. לך קרא ותאמר: הנה מדרגה!


המלצות קוראים
תגיות