פתיחה
רואי פני מנדלי וזוכרי דמותו החיה מתמעטים והולכים. איש מקרוביו – ומנינם לא רב – לא נותר, כמדומה, בחיים. אף מנין מקורביו היה קטן תמיד. ואני אף לכלל מקורב לא הגעתי ורק פעמים מספר באתי תחת צל קורתו וזכיתי להסתכל במראהו הדגול ולהאזין לשיחו המופלא, שלא מצאתי את משלו אצל שום בשר ודם אחר.
אף על פי כן רואה אני כשר לפני לשרטט אילו קוים מקלסתר דיוקנו של האי סבא חכימא ולהעלות בכתב כמה מימרות נאות משלו.
איני מתיימר לעשות לו נפש כראוי לו או ליצוק בדפוס הולם מסכת שלימה של שיחתו הזורמת בעוז ומכה גלים לרוב בתוך אפיקים לאין שיעור והיא מבעבעת ומקצפת ברמזי־רמזים, בשצף של כוני־חן ואף בשצף קצף וחימה שפוכה ברוך ובתפנוקים ובחמדת מעדנות. לא קראתי ולא שמעתי, בכתב או בעל־פה, העתק חי של שיח מנדלי על כל כוניו וגוניו. לא היה איש מסוגל לעשות כמתכונתו ולחקות אף במעט את ניגוניו וגינוניו, את רטנוניו וחנוניו, את פרץ הרוגז המפויס שלו, את נזיפתו האבהית, הסבאית, הקונדסית, את משובתו הישישית, את קפודיותו הנלבבה, את פינוקו הקשיח למראית־עין, את רגשו החם והסואן המפורזל פרסת־ההגיון הקר, את החוכא הדוקרנית שלו, את משחק ה“רוגז” המלווה תמיד במשלוח זרת קטנה לעשיית שלום, את הבן־יחיד האב ואת המומוס המפליא לעשות שבו, את הרב־מג בכל תנועה, את האמן הגדול לעוית ולשאט־נפש לחיתוך פרצופי־בוז כלפי קטני־מוחין, את הקדמון שבו, את ישראל סבא היוצא תמיד רכוב על גבי אחד מ“חברה הלבנה”, רתחן וקפדן, בן־פרצי ועושה מרידות ביהודים היפים.
כללו של דבר ק“ן טעמים היו לו למנדלי. ואפילו רעיו וחבריו הקרובים, אף הם חכמים ומשיבי־טעם, לא יכלו לספר לאחרים על אודותיו אלא מקצת טבעו, בבואה דבבואה מהופעתו האשכולית, הבוראה בהבל פיה ובמחי העויה נפשות רבות, שיש להן מראית של בשר ודם ממש, על אורן וצלן, גבורתן וחולשתן, פקחותן ואיוולתן וכל האביזרים שלהן. מנדלי היה משנה את טעמו לרגעים. וכל הבא להחיות את צלמו ולדובב את פיו, על אחת כמה מי שבדומה לי ראה את סבא ממרחק של גיל־שנים ומבעד למחיצה של דרך ארץ ויראת הרוממות, אינו יכול אלא לצור קוים בודדים, חטופים במצלמה של יושב בצל והניבים הנאמרים בשמו אינם אלא בגדר נ”ט בר נ"ט.
בצל ישבתי לעתים בקרבת מנדלי ותיאורי דמותו אך צלליות הן.
קלסתר דיוקנו
קומתו גבוהה, זקופה, זקופה כאילו לתיאבון, עד כדי מראית של הבלטת הגבהות ומיתוח עצמו כמיתר כלפי מעלה. ליצנים אומרים, שאותו זקן שהיה טורח ושוקד להישיר שיעור קומתו כלפי מעלה, שלא יהא חס ושלום כפוף מקצת לפניו, התכופף לאחוריו ונמצא שצמחה לו חטוטרת לא בגבו אלא בחזיתו. אין יודעים מי ראשון הפריח בדיחה זו. יש מייחסים אותה לביאליק, יש לפרישמאן. אחרים מציינים מקור שלישי ורביעי. דרך כלל מתבדחים על חשבון הזקן, אבל אין זו התבדחות של ביטול אלא של הערצה גלויה וקנאה מסותרת. ובאמת נסוך במראהו של הזקן ובסבר פניו כוח־מה מטיל מרות ואף מדכא. דמותו כגינירל מן הותיקים, שרובי שנותיו עברו עליו בשדות הקרב. רב־אלוף בהחלט. כל שיבוא במחיצתו מוחזק כנגדו פרחח.
תוי פניו חדים; עיניו קטנות, אבל יש והן נחבאות מתחת לגבותיו ומצטמצמות עד לידי קוטן מוקטן, ללמדך שאין לך דבר מצומצם שאין לצמצמו יותר מכך ואף על פי כן אינו יוצא מכלל יש. עינים זוטות אלה מחזיקות את מנדלי במלואו. פלאי הטבע. את האספקלריות הגדולות הוא משבץ בתוך העצמים הקטנים ורוב אורות הוא משבר בחיק יהלום כגודל הפול או הענב. אף עושה הוא נפלאות גדולות במחבוא גחלילית זוטא. עיני מנדלי נאה להן הקוטן. חפרפרות הפועלות בחורים ובסדקים. איני זוכר מבט מנדלי כשהוא דרוך וערוך, אלא גולש או נחבא לו. הרואים הגדולים אינם מביטים כלל, הואיל ומראים להם הרבה בדרכים סמויות מן העין. חוששני לומר שאף מצחו היה צר. כן, דווקא. לא מצח רחב־ידים, משתרע, של תלמיד חכם, המתקמט או מצטמק ויפה לו מחמת פעולה המוחין וכלל מראהו כאילו נתון במצב של עיבור הגיונות והריון מחשבות. מנדלי דומה יותר לאיש ציד. בימינו קוראים לזה צלף. הסייפא שבו מאפיל על הספרא. איש־חיל זה מסתמא רובה טמון מתחת לחצנו או אקדח מתבטבט לו מאחוריו. כן, איש הדרבונות. “פריץ”. חטמו יהודי שביהודי, ובכל זאת יש בו איזה דמיון לגוי. הרבה מתוך שנאתו לגויים, אשר אכלו את יעקב ואת נוהו השמו: שכן על הרוב מחקים בני־אדם את יריביהם ומשנאיהם. במקצת–לא כדאי להסתיר – מחמת התבטלות מפני הגויים שהם שלוים ושבעים ושרויים בנחת ובריאים בגוף ואף בנפש, לפי השגת הימים ההם. טרח מן הסתם לא מעט להידמות לגוי בגובה, ביראה, בבטחון צעד ובתקיפות הדיבור ואף בחיתוך הדיבור. ואכן, לשונו חרב חדה. שנאמר: סייפא!
מסתבר שאי אתה יכול שלא להשוות את גיזרתו הזקופה לשל עץ. אלון! זקוף, תמיר, רץ אורח אל המרומים, רב־ענפים, טובל את פארותיו באויר־מרחקים. שכן חמה חריפה של סבא מנדלי אינה רק פלפלא חריפתא, דבר של בושם, עולה כאד מתוך ערפילי־טוהר של המופשט. היא עלוה, מרבד־דשאים, ריח השדה, רשרוש רגלים בין העלים, ברן־יחד צפרים, חיים שוקקים. כנגד כל כזית מופשט קב של ממש, כנגד כל ברק רעיון רעם רגשות. אין הוא תולה הרים בשערות ואף אינו תולה דיוקן יהודי בשער. היינו, בסתם זקן ופיאות, כדרך מספרים גרועים, שנותנים במקום גוף דמות, ואף לא את הדמות אלא את הלבוש או כל סימן־היכר חיצוני, וסימן־היכר ראשי בעיניהם הם הזקן, הפיאות, הגבות העבותות, חתימת זקן או שפם מדובלל או שומא ויבלת על החוטם. כשמנדלי מתאר זקן ופיאות אינו מסיח דעתו מעצם הדיוקן, ולאחר הדיוקן בא היהודי במלואו. חוץ ופנים, רוחניות וגשמיות, עולים אצלו במזיגה נאה, בדיבורו לא פחות מבכתיבתו. נפשות הנבראות בפיו יש להן כל המעלות וכל החסרונות, שהם צורך הבריאה הזאת לאותה שעה, פרט לא נעדר. מנדלי אף בשיחתו יושב על האבנים ומוציא בכל תיאור וסיפור שלו דבר מתוקן. הרגל כזה אצלו. להיות תמיד הוא במלואו: אמן גדול, אדם תקיף, יכול רצונו ורוצה את יכלתו, חורג בכל ניע ושיח מתחומי האנושי לתוך גנזי החי למינהו, הצומח.
שעה שהסתכלתי בו לראשונה בביקורי הראשון אצלו, טרם הספקתי להתבונן בתוי פניו, לספוג לתוך כלי הצופים שלי את צלמו כמו שהוא, כבר ניתנה לי ההזדמנות להזין את עיני בחמדת משחקו, כשהוא חותך בפני אורחיו פרצופים רבים ושונים של בני־אדם ושל בהמות וחיות ולשם המחשבה יתירה הוא חותך גם דיבורים, רננים וציוצים.
מנדלי אחד
הכל אומרים, ואף הוא גופו העיד על עצמו, שיש שני מנדלים. אולם, ראה פלא, רישומו הראשון בך הוא היפוכו הגמור: מנדלי אחד הוא, בעל פה ובכתב, באישיותו החיה ובדיוקן הנאצל שלו בספריו, בהעתק ממנו שבדמיון ומפי השמועה והתיאור איש מפי איש ובו גופו, במקור עצמו, לעולם הוא הנהו הוא על כל קו ותג. כן, דווקא מנדלי, בניגוד לכמה סופרים אחרים, שכבר נזדמן לי להכירם פנים אל פנים, אין האמן שבו סותר בשום פרט את האדם שבו וכדרך גילויו בחבוריו כן גילויו בחיים.
הרי, למשל, קצת דוגמאות.
ראיתי פלוני הסופר שופע רגש חם בספריו, ואילו ביחסו האישי הוא קר, כילי ממש לתשומת הלב ולמבט מלבב פלוני סח עם קוראיו מתון־מתון, שוקל מלים כאילו כל דיבור היוצא מפיו עשוי להכריע איזו כף של מאזנים, אך פה אל פה לשונו נטולה כל רסן ומזגו הסוער מעבירו על יושר שכלו וצלילות־דעתו. אף יש איש ריב ומדון בתחום הכתב, רתחן ונוקדן, אף נוקם ונוטר, קולמסו כפטיש יפוצץ, אריות יטרוף בניביו שהם מלתעות. עשוי הוא ללא חת בעמדו על הקתדרה, אלא שברדתו מעליה להתערב עם הבריות. מראהו כאיש חלש ונכנע, נמוך כעשב השדה ושקט כאגם־מנוחות, אף שיחו ושיגו עשויים בנחת ובענווה יתירה, תזל כטל אמרתו. אין הוא מסוגל לפגוע אפילו בזבוב. וכיוצא בזה מוצא אתה פלוני הסופר שופע בחיבוריו אמרי־שפר, נגלה אל קוראיו בקולות ובברקים ומשחק לפניהם בשלל צבעים, מעיין המתגבר ומזנק חידודים ובדיחות וחידושים מזהירים. ולא כן בדיבורו מפה לאזן ובמגעו האישי אפילו עם מכריו הקרובים. אותו שעה פנה הודו, ניטל זיוו וחכמתו מסתלקת מעליו, אף באר לשונו מסתתמת והוא מתגלגל ליצור אפור, בר־נש גמגמן. נמצא שאפילו המחוננים שבבני־אדם אינם זוכים לשני שלחנות ואין נופלת בחלקם מנה אחת אפיים. כיוון שהם מבזבזים את עשרם הרוחני בשדה־פעולתם הראשי הם נראים עניים מרודים ברוח ביציאתם מן התחום ההוא. אין כוחם מספיק להם אלא כדי שליטה ברשות אחת ולא בשתי רשויות בבת אחת. על כרחם הם נחזים לעיני אחרים בשני העתקים, או בהעתק אחד ובמקור אחד, בדו-פרצופין.
שהות קצרה בחברת מנדלי בביקורי הראשון העמידתני על תופעה הסותרת את מושג השניות, שכבר נתגבש אצלי מתוך נסיון־מה לידי כלל. אין שני מנדלים, אלא יש אחד. זה שבכתב הוא זה שבפה. וככוחו בכתב כוחו בפה. בעל־שפע בספריו ומעיין הנובע בניב־שפתיו. רתחן כלפי קהל קוראיו ונאפד זעם בקרב עדת שומעיו. כל סגולות החמד שלו כמחבר נתייחדו גם בשיחות־חולין ולהט הנעורים שטבע את חותמו בכל מה שיצא מתחת עטו בשנות תשחרתו עמד בו עד זקנה ושיבה. לא נס ליחו, לא פג שצפו וגם קצפו, לא נחלש מריו ולא הומתקה מרירותו. קו אחד חקוק בכל מהלכו, קו־חיים אחד, קו־חיים ארוך, קו דרוך, קו מנדלאי מובהק. לא נשתנה האיש, לא נתעייף; לא נתפייס; לא נעשה בעל תשובה; על אחת כמה שאין הוא מעמיד פנים לשום צד ולשום כיוון. הוא הנהו הוא: נאמן לעצמו משורש ועד צמרת. הוא רב הפנים יש לו על פי האמת דמות־דיוקן רק אחת; הוא המפליא לשחק נפשות רבות את נפשו שלו אינו משחק אף במעט; הוא הזרוע בסתריו קמטי־קמטים, עומד לעיני הכל, חבריו האריות שבחבורה ואנחנו הזאטוטים הנלוים אליהם, גלוי וחשוף. מנדלי אחד. אדם־פלא. זקן־צעיר. חכם־תם.
ב. ביקור ראשון
מימי לא ראיתי את מנדלי ביחידות, אלא במושב אורחים ורואי־פניו. את ביקורי הראשון אצלו עשיתי יחד עם שלוש אריות מישראל. ח. נ. ביאליק, ד. פרישמאן וי. ח. רבניצקי, שהואילו לספחני אל חברתם ולהביאני לביתו לחזות בסבא־פלאי. מנהג הוא שהולכים אל סבא בצוותא. ולא קמים והולכים אליו, אלא מזמנים עצמם לפני כן במשך ימים ושבועות ומזרזים זה את זה לעלות אליו ואיש אל רעהו יאמרו: ובכן, אימתי אנו מתוועדים לבקר אצל הזקן? או: “הגיעה השעה להקביל את פני הזקן!” “הזקן מסתמא מתרעם, רוטן”. ביאליק על הרוב פותח בדיבור זה ובקולו משמשים בערבוביה צליל חרטה והדי געגועים ואף בת־קול של טרוניה וקובלנה על טרדות הזמן. רבניצקי עונה “כן, כן” רופף בחצי־שפה, שיש בו יותר תוקף־החלטה, בחינת קום ועשה, מאשר במלים כדרבונות היוצאות מפי ביאליק ברוב רגש. מדיבור לדיבור משתפים ל“עליה” גם את פרישמאן, ואף אני ה“טירון” זוכה להצטרף למנין.
וזה היה בחורף הראשון של מלחמת העולם הראשונה. חורף קר. בעולם. מלחמה בעולם. בין־ערבים של יום־חורף קר בזמן מלחמה. בית־לבנים אדום, תלמוד תורה לילדי עניים, הוא עיר הבירה של ספרות ישראל החדשה. כאן המטרופולין. כאן מקום משכנו של נשיא ספרותנו, שעלה לנשיאות לא ברעש בחירות, אלא בידיעה ובבחירה חשאית של שר האומה. כאן גר מנדלי. חצר רחבת־ידיים. דומה קרשים, דומה, ערימת לבנים מגובבה בחצר. משהו עתיק־יומין מתנוסס. רחוב הזפת באודיסה. זה השער לפרוור ה“מולדובנקה”, תחום המושב של דלת העם. יש מקרים, אבל אין מקרים. כלומר, גם המקרים הם, כנראה, מחוייבי המציאות. נאה לו לאותו ארכי־זקן וארכי־סופר בישראל לשכן את מעונו על הגבול של כור העוני, על סף נוָם של ה“קבצנים” שלו.
סבתא, אף היא מגיזרת רמי־קומה, פותחת את הדלת. אנו צועדים במסדרון ארוך ואפלולי, לאחר כך חדר לפנים מחדר. והחדרים גובה להם. הכל עשוי כאן בשיעור־קומה מופלג. הננו, משמע, במחיצת הענקים. ארונות גבוהים, חלונות מרווחים. כל כלי הבית יש להם מראית של מוצקות ועתיקות. כאן לא נוצרו דברים לחיי שעה בלבד, כל חפץ יזעק: לחיים נשימה ארוכה.
קול נחירה דקה שומעים אנו. ואם כי דקה הריהי, דומה, עתיקת־יומין, בת־קול של דורות. הזקן מיסב נים ולא נים, בכורסה, סודר על גבו, ספר התנ“ך מונח פתוח על השולחן. כיפה לראשו. קר. קר בחדר. קר בעולם. מלחמה בעולם. זה רק חדשים מספר נגדעים ראשי אנשים בשדה הקטל – וכבר נתמעטו ידי האנשים הגודעים עצים ביערות להסיק תנורים, לחמם גויות. או שגם בימים אלה עולה ביערות הכורת על ראשי העצים. הגרזן חוטב והמשור מנסר, אלא שנתמעטו הקרונות להובלת העצים, להסיק את התנורים, לחמם את הגופים, הואיל ורוב קרונות עמוסים מטען לעיפה פגרי גויות המובלים משדות הקרב. קר להאי סבא. ספר התנ”ך פתוח לפניו והוא מנמנם לתוך התנ"ך.
קול נחירה דקה אחרון יצא מנחירי סבא ולא יסף. לפתע נתעורר הזקן וקם על רגליו. עמד ונזדקף ונתחייך לקראת האורחים ותלה בהם, בכללם יחד ובכל אחד מהם לחוד, בזה אחר זה, מבט ערמומי, רב־משובה ורב־רוגז, ספק מתרעם באמת וספק פורש על נחת־רוחו מעטה של תרעומת מעושה. ומכל מקום מטייל בין שפתיו לגלוג קל, מתגרה, כמי שהצליח להערים על חבריו ולהפילם בפח: כביכול התחפש כישן.
– שלום סבא, שלום ר' מנדלי, שלום אדון אברמוביץ – פוסקים שלושת האריות בזה אחרי זה את פסוקם איש לפי חיתוך הדיבור ולפי טיב היחס שלו לזקן.
סבא שבהרף־עין ראשון, תוך כדי זינוקו מהכורסא ועמידתו על רגליו, נראה לכאורה במלוא שיעור קומתו, מוסיף והולך באיזה אורח פלאי להזדקף כלפי מעלה וגבהותו צומחת מרגע לרגע, משל יודע הוא סוד ההתארכות לאין שיעור. ולאחר שהתמתח כל צרכו והתעטף בארשת של חשיבות הריהו סוקר בזה אחר זה את אורחיו, אף מאהיל בכף ידו על עיניו, פעם על זו ופעם על זו, להגביר את טביעות עינו, משל לאדם שרואה לפניו ברואים אנושיים ספק מוכרים ספק לאו, ושואל בסבר פנים של תם גמור:
– ואתם מי אתם?
אף חתימת בת־צחוק אין בפני הזקן. אם לצון חמד לו הרי זה לצון רציני. פרצופו מתקדר בתרעומת. ביאליק שנהירים לו כל פיתולי העויותיו של סבא מקביל את פניו בחיוך רחב ומציג מתוך בדיחות הדעת את האורחים בפני סבא בהזכרת שמותיהם, אף שמו של הטירון יוצא מפורש מפיו. מנדלי שונה אחריו דרך תהיה כל שם ושם, בהטילו אצבעו כלפי מצחו, אות למאמץ הזכרון, אף חוזר והוגה את השמות בהפרדתם להברותיהם, משל מתקשה הוא להחיותם בזכרונו. אותה שעה בפניו של השחקן המובהק משחקים בערבוביה תמהון, היסוס, אותות הלבטים להציל מן הנשיה דבר־מה קרוב כביכול ומוכר, מציאותיי מאד, שבכל זאת אין למוח תפיסה בו. ברם, מאבקו נתייחד בשמותיהם של הגדולים, שאותם לא זכר, ואילו את שמו של הטירון לא פקד כלל, משל לא שמע אותו לגמרי, ואם שמע לא נקלט כל עיקר בתוך האפרכסת שלו, גלש ליד תנוך אזנו ופנימה לא נכנס, כאילו אין זה שם מצורף מאותיות, אלא קומץ אותיות פורחות, שלא קרבו זו אל זו משום אין־דבק. חש אני שפני מחווירות מבושה ומצידוק הדין. שם זה של אחד מתחיל, שנסתפח אל גדולי הדור להיגרר אחריהם בשביל להסתכל בפרצופו של אריה דבי עילאי, שם זה שלא נתמלא עדיין שום תוכן, מי הוא ומה הוא לתבוע לעצמו זכות קליטה בתוך אוצר הזכרון של סבא, המלא מזן אל זן שמות גדולים ממאורות כל דור ודור. אוצר בלום זה תפוס, תפוס; תפוס הזקן ואין בו מקום לזאטוט מישראל.
משחק ה“ברוגז” שבפני הזקן נמוג לאט־לאט. עדיין נסוך בהם אור קפאון של תמהון וניכרים אותות הלבטים בחתירה אל הזכירה, אבל מתוך החיוך הערמומי המשותפך בזויות שפתיו מפציע והולך אור אחר, אור שמחת הנצחון הזורח בפני ילד שוב, שהצליח להוליך שולל את אחוזת מרעיו.
– טא, טא, טא, אומר הוא והחיוך לובש צורה של חוכא, וזו מתגלגלת חיש מהר לצחוק צוהל. נזכרת. בחיי, נזכרתי. כיצד אתה אומר, ביאליק, הוא שמו של זה?.. רבניצקי? אכן רבניצקי הוא זה. בחיי זה הוא. ור' יהודי זה הוא אל נכון מר פרישמאן, פרישמאן בכבודו ובעצמו. אכן, זהו ולא אחר. הרי אלו הם אורחים נכבדים. ואתה הוא זה ביאליק, לפי כל הסימנים. אורח נכבד גם כן.
הזקן מפשיל את משקפיו על מצחו בשביל לטבוע את עיניו ללא חציצה בשני האורחים הנכבדים ולהוציא מלבו כל חשש של ספק. הריהו נועץ בהם את מבטיו, מקריב אליהם את חיוכו, משל לאדם המקריב את פני חברו פנס דולק להאיר בו את מראהו. ולאחר שספג לתוכו, כנראה, וודאות גמורה ברוב הצצה הריהו מטיח כנגדם צחוק נלבב, שוקק המיית חיבה מהולה בקורטוב רוגז, שלא פג עדיין כל צרכו ואומר:
– בחיי, אתם כולכם נצבים לפני, אתם ולא אחרים, ועיני הרואות אתכם, כולכם יחד נקהלתם ובאתם בצל קורתי אחרי אשר זה עידן ועידנים נחבאתם לכם ולא זכרתם ולא פקדתם אותי. כן. אתם, בעצמכם ובדמותכם. הלא זה הוא רבניצקי, ידידי מאז ומשכבר, רבניצקי – וקולו של הזקן לובש צהלה יתירה, כאילו בזה הרגע דווקא, בהרף־עין זה ממש, נודע לו בבהירות יתירה, שאין עליה לערעור, שזהו רבניצקי בפועל – שובה, שובה אלי, רביניצקי, ואחזה בך – אומר סבא ונותן בקולו מעין צו של מפקד לפלוני הנתון למרותו ולהקריב אליו צעד.
אותה שעה מותח קומתו עד למלוא שיעורו בדומה לשר־צבא המזמן עצמו לקבל את המסקר הנערך לכבודו. ברם, רב־אלוף של מלכות ספרות ישראל אינו עומד דום, אלא, אדרבה, פיו נעשה מעיין המתגבר.
– הרי זה רבניצקי, רבניצקי שלי, מיודעי מאז ומשכבר. ואני כמעט לא הכרתי את פניו. וזה משום שרביניצקי שלי נתיישב בדעתו בעת האחרונה ועשה “ויברח” ממני ושוב אין אני רואה את פניו. זה ימים ושבועות מחפש אני אחרי שאהבה נפשי, אחרי רבניצקי, חוקר ושואל אני: היכן ידיד לבי רבניצקי? והילד איננו. אין רביניצקי. אין הוא דורש לשכני; אין שואל לשלומי. נחבא לו רבניצקי; נעלמו עקבותיו. שכחני רבניצקי גם שכחני. כמת מלב נשכחתי מזכרון רביניצקי. רבניצקי שפיקח הוא, חוקר לכל תכלית, ואין חלקו עם התולים הרים בשערות, אף אין זה ממנהגו להסתמך על סברות־כרס ועל השערות פורחות, כיוון שנהג בי כך חזקה עליו שבחן ובדק, טרח ושקל ובא לכלל דעה גמורה ופסוקה, שמנדלי חברו הותיק מאז כבר הלך לעולמו, נסתם עליו הגולל ואין עוד מנדלי. או שיעלת החן, המוזגת כוס שינה גדושה לאנוש כושל, עשתה בקסמיה למנדלי ואפפתו בזרועותיה והוא שקע בחיקה לתוך תרדמה מתוקה וחלומות נעימים פוקדים אותו, ויען כי שפר על מנדלי חלקו בנעימים חס לו לידידו רבניצקי להעירו משנתו לא כן, רבניצקי? שאם לא כן מה תירוץ ימציא רבניצקי לטעמו של דבר שהוא השליך את ידידו הותיק אחרי גוו ובמשך שבועות ארוכים לא זכר ולא פקד אותו. אף אגרת שלום לידידי אהובי לא שלח אלי. לא די שהוא לא הטריח את עצמו לפקוד אותי בנוי לא זיכני אפילו בצורת־אות. כן, מה תירוץ ימציא לי ידידי רבניצקי, במחילה מכבודו. תינח ביאליק שהוא מלא וגדוש תירוצים, כנהוג – סבא רב־אלוף מעביר את טביעות עינו, זו הבליסטראה, חיש מהר מרבניצקי לביאליק, לידות בו את אבני זעמו – אף זו. אין מקשין על ביאליק. ביאליק הוא משורר. משורר פורץ גדר ומי יאמר לו מה תעשה ומה תדבר ואיך תכתוב. משורר רשאי לכתוב ככל העולה על רוחו ואפילו בשפה שרק מלאכי השרת מבינים פירוש מלותיה, ואילו אנו, בני תמותה פשוטים, מסתכלים בשירו כתרנגול בבני־אדם ואיננו יודעים מהו סח. למשורר מותר הכל. וביאליק ידידנו הוא לא רק משורר הבונה בתי־שירים, חלקו גם בבוני ציון וירושלים ואוסישקין בתוכה. בנאי הוא ביאליק יקירנו ואף דבּר לעמו, דברנא רבא. דברן גדול. טא, טא, טא. דברן לעילא ולעילא, ואף על במת “יבנה”, לא יבנה שבארץ הקודש, אלא יבנה דאודיסה, “יבנה” של ארנאוטסקה הגדולה, מין בית־כנסת של לא־מתפללים, בית־מועד לכל הדברנים והפולמסנים, אף שם על הבמה ישא מדברותיו. ד"ר י. ק. ידבר; מר מ. ק. ידבר, אף ביאליק ידבר. באמת אמרו: אהבת הדבור של ביאליק אין לה שיעור. מטיף, מטיף גדול נעשה ביאליק יקירנו; מטיף לכלל, מטיף לפרט, מטיף לכנסת ישראל ולר' ישראל. כיוון ששטוף הוא תמיד בדבור שוב אין לו פנאי לישא את רגליו ולילך לביתו של אותו זקן לשאול לשלומו. תינח ביאליק. אבל אתה רבניצקי הרי דברן לא היית מימיך. או שמא גם אתה רבניצקי נהפכת לאיש אחר ונעשית עסקן בדברים – והזקן קורץ עינו במשובה – אם כך שוב אין אתה רבניצקי שלי. רבניצקי שלי שתקן היה כל ימיו – ובקול סבא נשמעת טענה, טרוניה ממש – ואני לרבניצקי שלי, אני על רבניצקי שלי לא אוותר. יש לי חזקה על רבניצקי שלי כפי שהכרתיו מאז ומשכבר. והוא שהלך לי לאיבוד. וכבר היה בדעתי לפרסם מודעה על האבידה בכתבי העתים. ואתה, מר פרישמאן, ידידי הטוב, מה לך שנחבאת? – שואל סבא ומסיע מיניה וביה את הבליסטראה בכיוון הדרוש – פרשתי את כפי לכל הרוחות וצפיתי למראה פני פרישמאן. שאול שאלתי: איהו? אומרים לי: אף פרישמאן שינה את טעמו. שוב אין זה פרישמאן ספרא, אלא פרישמאן סייפא. גנראל! כן, גנראל פרישמאן. ושוב, אומרים, אין פרישמאן הגנראל יוצא יחידי לרחוב, אלא צועד הוא תמיד בלויית פמליה של זאטוטים, נושאי־כליו, עדת לאפיטוטין המשוטטים עמו יחד על פני אודיסה המעטירה, הוא בראש כגנראל בגדוד. מה שייך? גנראל כהלכתו, כנאה וכיאה בימי מלחמה. וכאן מקשים המפרשים: הרי בידוע שאין ממנים אדם לגנראל אלא אם כן הוא זקן ושבע־ימים, ואילו פרישמאן מאור עינינו, קימא לן, הוא צעיר הצעירים. אלא שאין משגיחים בסתם מקשנים. נאמר גנראל, משמע כך הוא. מסתבר שגנראל מובלע מאוד בעסקים ואין שעתו פנויה לשחר פני ידיד ישן נושן.
ג. עמך ישראל כולם גנראלים
לאחר “ברוך הבא” זועף זה הפשיר מקצת כעסו של סבא וחוכא גחכנית נתרחששה בין השטין של העויות הזעם שלו. זימן את אורחיו הנכבדים לשבת, הטיח בכל אחד מהנכבדים עין תוכחנית, מין מבט ממושך של עלבון, שנזדהר מתוכו חזיז של ליבוב ופיוס, בדומה לתינוק שנחשולי בכי פרצו מלבו על שום שנשדד ממנו צעצועו החביב ואין היבבה פוסקת מפיו אפילו לאחר שזרחה בפניו שחקת־נחת לקראת הצעצוע המוחזר לו בשלימותו. החזיר את מבטו על כל השלושה בזה אחר זה ואלי לא שעה אף כהרף־מבט, כאילו מלוא מראי אינו עולה אצלו כדי טביעות־עין, כשם ששמי במלואו זמזם ליד אזנו, הקשבת להמולת דורות קדומים, כצליל ריק. לאחר שהכל תפסו ישיבה, נתעטף סבא יפה בסודרו, בדומה לחזן המתכרבל יפה בטליתו לפני שהוא פותח לכבד את הקהל בגרונו, עצם תחילה עין שמאלית ולאחר כך ימנית, כמזמן עצמו לדיבור, פתח ואמר:
– טא, טא, טא, גנראל פרישמאן, אף רבניצקי שלי גנראל מלידה ומבטן, ואין צריך לומר ביאליק, שהוא גנראל בן גנראל. הוא, ביאליק, גנראל ותיק, שמלאכת הגנראליות קבלה היא בידו ממורו ורבו אחד העם. אחד העם – מה שייך? מר אחד העם אינו גנראל סתם, זהו ארכיגנראל. הוא האדון הגדול המפקד על כל הצבאות. פילדמרשאל פשוטו כמשמעו. אומרים עליו על הגנראל הגדול מר אחד העם שזומם הוא להבקיע לו דרך לתוך המרכז הרוחני שלו בכוח קלגסיו אשר רבו מני ספור. והוא מורה מורנו הגדול בראש, כמלך בגדוד. ורבניצקי שלנו, הוא מר יהושע חנא, יהיה בבחינת יהושע בן־נון, המשמש לפני רבו ההולך בראש צבאותיו. רבניצקי משנה למלך בגדוד. לא בכדי אנו עומדים בימי מלחמה קשים וכל העולם חזית. בימינו ירד השער על בני־תמותה פשוטים. כנגד זה צווחה רבתי מנסרת מסביב: הבו לנו גנראלים, לגנראלים אנו צריכים. ובכן מה יעשה רבניצקי ולא יהיה גנראל? אף ביאליק גנראל. פרישמאן גם כן. עמך ישראל כולם גנראלים. ולא נותר בעולם אלא זקן אחד, מנדלי שוטה, שלא לבש מדים. ובכן, במה נחשב הוא? היפלא הדבר שאותו זקן נשכח כמת מלב, אין זוכר ואין פוקד אותו.
רואה ביאליק שהזקן סובב הולך על ציר הרוגז וחוזר חלילה, הריהו נכנס לתוך דבריו ומבקש מתוך פנים שוחקות להקדים תירוץ לקושיה. רצונו להגיד לסבא שהביקור של היום הוא בעצם ביקור שנדחה משום כמה מכשולים שקמו להם, ממש, מעשי שטן, שכל פעם שעלה פניהם במחשבה לילך אליו קפץ עליהם מכשול חדש. בהן צדקו. והריהו מעיד עליו גם את רבניצקי. כלום לא היה מעשה לפני ימים שלושה או קצת למעלה מזה, שכבר היו מוכנים ומזומנים ומקלותיהם בידיהם לילך… אלא ש…
פרצוף מנדלי אספקלריה בהירה, שכל אדוות־נפש, כל זיע רגש, כל סלידה קלה של הדעה האנינה משתקפים בה. פליאה היא ואינה פליאה. נשמות עמוקות שיש להן מצולות, קלסתר דיוקנו. הוא דוקא מעין חלקה רדודה. משמע, עומק שקוף אינם דבר והיפוכו. שעה שביאליק מגמגם אמרי־התנצלות, ארשת פני סבא יורה חצי מורת־רוח. לבסוף פניו מתעקמים בהעויה של קוצר־רוח ואי־אימון גלוי. יד אחת שנשתרבבה מתחת לסודר עושה תנועה פסקנית חיש מהר אף לשונו החדה נשלפה מתוך נדנה:
טא, טא, טא. ביאליק ידבר ורבניצקי יענה אחריו אמן על כל דבור ודבור. בידוע, יש לו לביאליק עֵד לכל ימות השנה ורבניצקי שמו. ושניהם כאחד מומחים גדולים לתירוצים. מין זה אין הם חסרים לעולם. לא בכדי הם גנראלים. אף הם יורים הם. יורים בתירוצים. מנהג ישראל בידיהם. דרכו של ישראל שהיה מתחכם במשך דורי־דורות, לגבב תירוצים ולפטור את כל החיים בשה“י פה”י של תירוצים.
על התירוצים
קצה סודרו של מנדלי נפשל מעליו, דומה, מאליו, ואפשר בכוונת מכוון. נתחמם הזקן מריתחת דבורו, אף מעלות החום של כעסו הן בסימן גאות, ושוב אין הוא זקוק לעטיפה יתירה. ברם נקודת השרפה עוברת חיש מהר מן הגנראלים אל התירוצים.
– כך טבעו של עם חכם ונבון שהוא מלא וגדוש תירוצים. אין הוא עולה לסדר של פסח אלא אם כן יש לו תירוץ עבדים היינו. אין הוא צועד ארבע אמות בלא תירוץ. כיוון שיהודי נולד מיד מקשים עליו קושיה למה נולד ושוב אין זזים ממקום זה אלא אם כן מתקינים לו תירוץ לקיים מצוות הבורא, לתקן איזה ניצוץ, לתקן איזה פגם בספירה. אין יהודי רשאי לאכול אלא אם כן יש לו תירוץ לברך המוציא לחם מן הארץ. אין הוא נושא אשה בלי תירוץ. אינו חי ואינו הולך לעולמו בלי קופה של תירוצים התלויה מאחוריו. וזהו שאמרו אם ראית גנב ותרץ עמו. טא, טא, טא. מכיר אני את חכמי התירוצים. מעשה שתפסו מר גנב רכוב על סוס לא שלו ותוך כדי הרף־עין נזדמנה לפיו תשובה כהלכה. חס ושלום לאותו חסיד לאותו ותיק למשוך ולקחת סוס חי שאינו שלו. אלא מה? פרסת־ברזל ראה ונתאוה לה. כיון שהניח ידו על הפרסה, מיד נדבק אליה סוס ואף הוא נגרר אחריה ולא היתה ברירה בידו אלא לרכב עליו. אולם לא איש מנדלי שיפרנסוהו בפרסות־ברזל של סוסים. טא, טא, טא.
אילו מנדלי היה נותן לפטם את עצמו בתירוצים לא היה מתרחק אף תחום־שבת מן המקום שעמדו עליו הפרנסים המכובדים והיהודים היפים והבריות הטובות הללו, ועסקני הציבור הכשרים, שלא היו חסרים תרפ"ט תירוצים לכל מעשה־גניבה שלהם. הגנבים הללו – הם הם גדולי המתרצים. רבי התירוצים הללו – טפוי! – מצווח מנדלי ברגשת־זעם. חביב עלי כל סתם מקשן מכל סתם תרצן. משום שכל סתם תרצן חזקה עליו שהוא לא סתם גנב, אלא גנב לעילא ולעילא. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי אדם קטן שאינו בחזקת גנב גדול. ואני תכלית שנאה שנאתי את האדם הקטן. מימי לא נהגתי חיבה יתירה בשקרנים, ברמאים למיניהם, בבדאים הן על פי הפשט והן על פי דרש, בזורקי אבק בעיני הבריות, במלחכי פינכא לסוגיהם. האדם הקטן נבזה אף נמאס בעיני יותר מכל העדה הנחמדה ההיא.
על האדם הקטן והמבקר הגדול
כיוון שמנדלי מגיע לפרשה זו רתחנותו גוברת. הוא מפשיל מעליו את סודרו מכאן ומכאן ותוך כדי כך הוא מתערטל גם בשצף שיחו מלבושין של נמוסין. שוב אין הוא מבליע עיקרי עוקצין ברמזים ובהעויות, אלא חותך דבורים כמתלהמים.
– כל מקום שאני מוצא את האדם הקטן בכל צורה שהיא מיד בשרי נעשה עלי חידודים־חידודים ובני מעי מתחתכים בקרבי. וטבע משונה יש לו לזה שהוא פושט צורה ולובש צורה. כל דור יש לו אדם קטן משלו, בצלמו ובתבניתו. ואין טבעו של זה משתנה על ידי כך שהוא נגלה אלינו בימים האלה ובזמן הזה בדמותו של המבקר הגדול, הדגול והנערך מר… אין לך פגע רע מן האדם הקטן שהוא מוחזק למבקר הגדול, למלומד הגדול, לחכם הגדול, למורה־מורינו. אף הוא מר… המבקר הגדול הנהו גנראל… גנראל לספרות. גנראל! טא, טא, טא, גנראל. גנראל נודע לתהלה, ששמו הולך לפניו. טא, טא, טא. שמו הולך לפניו. ואילו הוא עצמו, במחילה מכבודו, צולע על ירכו וכל משפט היוצא מתחת עטו צולע, אי, אי, צולע, משום שנכתב בלי ידיים ובלי רגליים.
העויה של מנדלי חורתת בחלל מעין תו של דבר־מה צולע להצחיק. אותו רגע ממש חש סבא בזיע־שפתים של ביאליק. מסתבר, רוצה הלה להגיד משהו בזכותו של המבקר הגדול. סבא עומד חיש־מהר בפרץ. קם ממש ממקומו. משתער כלפי ביאליק. מטיח כנגדו במרי־זעם:
– ידוע, ידוע, אתה ביאליק הנך חוטר מגזע מליץ היושר הגדול, נין ונכד לדובר־שבחים המהולל. אין לך אדם שאינך גומר עליו את ההלל. טא, טא, טא. רבותא היא לשבח ולהלל ולפאר ולרומם. טא, טא. מצאת לך ביאליק מלאכה קלה ונקיה: להיות אדם טוב ולמצוא בכל אחד איזו חמדה טובה. טא, טא. נשמה ישראלית. מי ידמה ומי ישוה לה. שקולה נפש אחת מישראל כנגד עולם מלא. טא, טא, ואין לך אדם קטן שאין לו שעה גדולה. כל המליצות הללו גלויות וידועות לפני. ואתה ביאליק נעשית מליץ גדול, מליץ יושר, אדם טוב ומטיב עם הבריות, עם כל הבריות, ואפילו עם הבריות היפות. טא, טא, טא. פישפש ביאליק ומצא בפלוני מר אדם קטן ומבקר גדול, שאף הוא הביע פעם דבור נאה, הגיד פעם דברים של טעם. הביע, הגיד. אבל לא זה עיקרו של דבר אם הביע ואם הגיד, אלא זה אימתי הביע והיכן הגיד. לא הדבור כשלעצמו הוא חכמה, אלא הדבור בעתו. ואילו מר מבקר אפילו השמיע פעם דבור ראוי לשמו חזקה עליו שלעולם לא אמר אותו לא בשעה הרצויה ולא במקום הדרוש. מר מבקר לעולם מחמיץ את השעה או מקדים אותה. או שהוא תועה בדרכי הזמן או שהוא תועה בדרכי המקום. בעצם מר אחד העם, למשל, ומר מבקר משמיעים פעמים אותם הדברים עצמם ואין ביניהם לכאורה כל חילוקי־דעות. אלא מה? שאחד העם אומר לציבור מה שיש בדעתו להגיד לו ולוחש לזוגתו מה שעלה במחשבתו להשמיע באזניה, ואילו מר מבקר מחליף את היוצרות על הרוב. הוא סח עם זוגתו שתחיה על ענינים הנוגעים לקהל הרחב, וכנגד זה מודיע ברבים סתרי־דברים, שנתכוון ללחשם על אוזן פלג־גופו. מר מבקר טועה רק טעות קטנה אחת והיא שמכשילתו כל ימיו. חכמים טועים כאלו יש לנו, ברוך השם, די והותר. והם מצויים דוקא בין מורי העם ומחנכי הדור. אחרים הם מלמדים ובעצמם אינם יודעים להבחין בין ימינם לשמאלם. בקפולה שלי היה יהודי שישב בבית המדרש חמישים שנה במקום תפילתו שממול לשעון הגדול התלוי בקיר. מסתבר שמבטיו היו משוטטים הרבה על לוח השעון, ואף על פי כן לא קנה לו משך חמישים שנה ידיעה בצורת האותיות שעל הלוח. וכל אימת שנתאווה תאווה לדעת מה השעה, היה שואל מפי אחרים. אף מר מבקר יושב שנים על שנים מול לוח השעון של ספרות ואין לו חוש להבחין ודעה להבדיל מה השעה על הלוח. אותו יהודי מבית המדרש שבקפולה ידע לפחות בעצמו, שהנהו במחילה בור ועם הארץ בחכמת השעון והיה מסתכל בלוח כתרנגול בבני־אדם, ואילו המבקרים מעמידים פני בקיאים וחריפים, משל הם דיינים מומחים, יורו יורו, ירעישו, יזרקו אבק. טא, טא, חכמים גדולים הם מורי השעות. וביאליק מהו אומר? אין לך אדם קטן שאין לו שעה של גדלות. טא, טא, טא.
ד. מורי השעות וחכמי הקידוש
כיון שמנדלי מגיע לענין מורי הדור ומורי השעות, הריהו דורש אותו כמין חומר מקולס ומפולפל ומתובל בכל הסממנים הנודעים מבית היוצר שלו.
– צא ולמד כמה גדולה פקחותם של אותם דיינים מומחים דמתקריין מבקרים, היושבים כל ימיהם מול השעון הספרותי שלנו, שאין הם יוצאים מן העולם עד שהם מתמנים פרנסים רוחניים על הצבור ואף קתדרה נמצאת מזומנה לפניהם והכל קוראים לפניהם מורי־מורינו. טא, טא, מורים. לא מורים הם בחכמה, אלא מורי שעות הם, שעתו של איזה גדול היא כעת. בגופי הספרות ובעיקרי עניניה אין הם מוצאים את ידיהם ואת רגליהם. תחת זאת צופים הם בשעות, אימתי זרחה שמשו של משורר זה ואימתי היגעה שעתו לשקוע בשביל לפנות את מקומו לכוכב פלוני שזה עתה דרך על שמי השירה. חוש הריח שלהם מפותח ביותר, ועל כל דבר וענין חטמם יגיד להם. ובאם לא יגיד, והם עצמם מורי הדור ומאורותיו, נבוכים במחילה מכבודם ומגששים בחושך באין שכל להבין וחוש להבחין – מה הם עושים? הריהם שואלים בצנעה לחוות דעתם של המעטים המבינים באמת באותה סוגיה. לאחר כך הם מפרסמים דעה זו שאינה שלהם במאמריהם הארוכים, המדעיים, רחמנא יצילנו, כאילו היא אמת חדשה שזרחה במוחם. אין להם משלהם כלום, אבל חוצפה יש להם, בטחון למראית־עין. מין יתרון הכשר להגיד בקול רם, בתרועה גדולה ובדגש חזק, מה שנאמר להם מפי אחרים בלחישה. הם יונקים מן הלחישה וחיים מפי השמועה. אין הם הוגים שום דעה משלהם ואין להם קרן קיימת של מחשבות במוחם, אלא לעולם הם בחזקת לווים; לקחנים מטבע ברייתם; רחרחנים ומשמשנים. יש להם תרמיל של קבצנים סמוי מן העין. שצוברים לתוכו דעות, השקפות, רגשות, רחשי־לב והגיגי־שכל, משם הם נוטלים ועושים מאמרים ארוכים וספרים עבים. אפילו התפעלות הם לוקחים בהקפה משל אחרים. וכשצריך להתמוגג הריהם משלשלים את ידם לתוך תרמיל הקבצנים ומעלים משם סמי־התמוגגות. אין הללו חס ושלום בגדר שכורים ממש אפילו שעה, אלא הם שכורים לכשירצו. משימים עצמם שכורים בכל שעת הצורך. אפילו שותים יין־צימוקים עשויים הם להעמיד פנים שלוגמים יין ענבים, יין המשומר, ומברכים עליו בורא פרי הגפן בעצימת עיניים ובכוונה עמוקה. חכמי הקידוש הם. אף מומחים מאין כמוהם לאחוז עיני הבריות. ולכן מפליגים בהעויות, נעים ונדים, מתנודדים כשכורים, מפרפרים כחולים נכפים. וכל כך נעשה להם הדבר הרגל לטעום ב“מים שלנו” טעם יין, שכל פעם שבא אחד גדול באמת ומוזג לפניהם כוס יין ממש, יין־ענבים, עז ותוסס, הרי חכמי הקידוש שלנו מעקמים פניהם בהעויה של בחילה ומיאוס, אף רוקקים בשצף־קצף מתוך שנפשם היפה סולדת כביכול במים פושרים. כיוון שהם טועמים ק"ן טעמים במי־אגמים ממילא עולה אצלם הטיפה המרה לאמתה לכדי טעם־חלשות. היין הטוב המקציף בכוס מטיל בהם שעמום ואף מפיל עליהם אימה. הם מגישים אותו אל אפס מחמת הרגל ישן לשלוח לפניהם בכל את האף להיות להם לפה ולחיך לטעום, מרחרחים, לאחר כך לוקקים ורוקקים, מצטמקים מתוך עוית, לא ניחא להם. הרי זה יין ממש. יין כהלכתו. אי, טפו, יין כדבעי. דבר שיש בו משום סביאה כל צרכה. ובמיוחד נודף ריחו הרע באפם וטעמו הפגום נמאס עליהם, כשאין זה מהול במים. השמעתם נבלה כזאת? יין וללא תערובת מים? הרי זה דבר שאין אפם של הללו יכול לעמוד בו ואין חיכם סובל כלל וכלל: בדומה לאתו בחור בישיבת זיטומיר שנפלו עליו אימה וחרדה למראה אילן טעון פירות. היה עומד ומצווח בהתפעלות: צאו וראו פלאי־פלאים, פירות הגדלים על העץ! כן. פירות כהלכתם, הראויים לאכילה, והם תלויים בענפי העץ! קושיה גדולה הממתו לאותו בחור: פירות על גבי העץ, במחובר לו ממש, היכי תמצא? ובכלל, מה ענין פרי מאכל אצל אילן?! כל ימיו אכל אותו בחור־ישיבה פירות ולא העלה במחשבתו את הרעיון שיש איזו שייכות בינם לבין האילנות הנטועים. אף מורי השעות שלנו שמועה שמעו שיש שכורים, אבל לא יעלה כלל בדעתם, שיין אשר מוצאו מן הענב ישמח לבב אנוש, יסחרר ראש. יש להם הללו גלוי־יין במים פושרים דוקא.
באמת אמרו: אין חכמים גדולים מחכמי הקידוש. שהרי אותו בחור־ישיבה מזיטומיר, שלא ידע שיש סמיכות הפרשיות בין אילנות לפרי מאכל, סוף־סוף לא נתמנה חכם בקתדרה לידיעות הטבע ולא נעשה מורה הוראה לנטיעת אילנות. ואילו חכמי הקידוש שלנו בדקו ומצאו, שאפשר לזכות לכתר המבקר הגדול והחכם המפליא לעשות בתורת הספרות מבלי להבין צורת אות בסוגיה זו. ולא עוד אלא שהם מתחכמים להוציא לעצמם מוניטין כמומחים לאותה סוגיה. אף כרוז יוצא לפניהם, כרוז שאינו פוסק: הוי כל צמא לכו למים שלנו! טא, טא, המומחים.
מכת המומחים וצרת המיחושים
לאחר שמנדלי שפך את חמתו על מורי השעות וחכמי הקידוש הוא נאפד משנה־חימה על המומחים. דומה, לפני כן כבר כילה את כל חמתו. ולא היא. רוחו סופה המתגברת, כשם ששכלו מעיין המתגבר. דבוריו עפים כחצים ואין קץ לחצים שבאשפתו. כל פרץ־זעם היוצא מפיו מוליד מתוכו נחשול־זעם חדש, כפול ומכופל.
טא, טא, המומחים, אף זו היא מכה שאינה כתובה בתורה. כל הצרות באות מן המומחים. ומשנתרבו המומחים למחלות השונות עלה כמו כן מניינן של המחלות וגברה מידת הפורענויות שבהן. פלוני רופא מומחה למחלה פלונית. כיוון שהביאוהו אל החולה ולא נמצאה בו אותה מחלה הריהו כופה אותה עליו בכוח מומחיותו. הוא לוחש על המכה עד שזו מופיעה ובאה, צומחת וגדלה. ואם תחילתה כשיעור פול הריהו מעלה אותה לגודל כזית או כאבן ריחיים. זה כוחו של מומחה ששוב אין הנתון לטיפולו יוצא מתחת ידו בריא ושלם. ומאחר שאין מומחה אחד מרפא שתי מכות, חזקה על כל חולה שאין מורידים אותו מעל ערש הדוי אלא אם כן טופלים עליו לפחות שניים או שלה מומחים לעשות לו בדיקת־חוץ ובדיקת־פנים, להפכו לכאן ולכאן ולסקרו מפנים ומאחור, ואין חכמים מומחים זזים ממיטתו עד שעושים אותו קן של מחלות. והוא שאמרו: קנאת מומחים תרבה חלאים משונים. אף חכמי הקידוש שלנו באים עלינו בעב הענן של מומחיות – ומהם באו לנו רוב מחלות ומיחושים שירדו לתוך ספרותנו. לשעבר היו חכמים שכתבו ספרים, והכל ידעו שאין ספר נכתב אלא ברוח הקודש. באו חכמי הקידוש והנהיגו חלוקה משונה ברוח הקדש, והיא חלוקה לפי המיחושים, המרתקים את הסופר אל שולחן הכתיבה. מצאו והורו שיש מיחוש לירי ומיחוש אֶפי, מיחוש של בדיחות הדעת ומיחוש של מרה־שחורה, מיחוש של רוח השיר ומיחוש של סיפור המעשה, מיחוש סמלי ומיחוש תיאורי, מיחוש בחרוזים ומיחוש בפרוזה, מיחוש של היתול ומיחוש של השתפכות הנפש, מיחוש של מדבר בעדו ומיחוש של שליח ציבור, מיחוש המשורר הלאומי ומיחוש של משורר האהבה, מיחוש של מדבר בשער ומיחוש של מייחד יחודים ומכוון כוונות, מיחוש המרחיף בר־נש לעולמות העליונים ומיחוש המרכיבו על במתי־ארץ. מיחוש, מיחוש. הכל אינו אלא מיחוש. ואם תמצא לומר, הכל אינו אלא בגדר נזלת או בבחינת יבלת. פגעה נזלת בנשמה מיד היא משתפכת בליריקה ואומרת שירה; צמחה יבלת בלב מרוב שפשוף ומשמוש של ידי ידידים ואוהבים ושוחרי־טוב וגומלי־חסד, מיד פורצת ועולה נהמה עזה וחזקה מלב מיובל זה, שחכמים מומחים, יודפי חן, מחברים לזו תוים כיד חכמת המיחושים הטובה עליהם, והם חוקרים ודורשים לכל המיה והמיה מהבת־קול של קינה היוצאת הימנה וכלפי איזה שבר זו רומזת. אם נקבל את סברתם של חכמים מומחים אלה אין עוד שום גוף בעולם, אלא יש דמות הגוף, וכל עצם תם לגווע. אלא קיים הסמל בלבד. לא, לא, אין גוף. מה גוף? לא ממנו ולא מקצתו.
אני איני אני ורבניצקי שלי אינו רבניצקי ואין כלל ביאליק. על פי הפשט, ופרישמאן קל וחומר שאינו חס ושלום בשר ודם פשוט, אלא מין בושם הטוב, גלגולו של ניגון, הויה נאצלה. טא, טא, טא. את עולמו של הקדוש ברוך הוא העומד על מכונו איתן, חי וקיים ומשחק לפנינו בשלל צבעיו ובעתרת חמודותיו, נטלו הם הדיינים המומחים, חכמי הקידוש, ריסקוהו וטחנוהו בהבל פיהם, טחנוהו הדק היטב היטב ועשוהו כמין אבקה. טא, טא, על עולם ומלואו העלו את הכורת, רסקו את אבריו, השחיתו את תארו, השביתו את טהרו, ועשוהו לאבק פורח, למין תשבץ של סמלים. לקופה של רמזים, לערימה של העויות. את עולמו של הקדוש ברוך הוא עשו פלסתר הממומחים הללו. וזה גם עולמי שלי. שלי. שלי – מטיח סבא בשצף קצף ומשלב את זרועותיו על לוח לבו, משל הוא מאמץ את העולם אל לבו ומבקש להיות לו מגן ומחסה – את ילד השעשועים שלי הם חטפו מידי ויורקים לו בפניו את דברי ההבל שלהם, מבזים את צלמו. ואני לא אתן. לא אתן – זועק הזקן מנהמת לבו – לא אתן לידיים הגסות הללו לפגוע בבת עיני שלי, לעפר בעפר את עולמי שלי, להכהות את זיוו, לכבות את שמשו, לעשות פלסתר כל יפה־נוף ונקודת־חן שבו. לא אתן, עוד כוחי עמי להגן על כל היקר והקדוש לי. עוד כוחי עמי. אני מפני המומחים האלה לא אירא ולא אפחד, את עיני בינתי לא ינקרו. לא אתן להם לעבור על “בל תשחית” עולם ומלואו. טא, טא. אותי לא ירמו. אף על הספרות היקרה לי אגן בכל כוחי. לא אתן לעשותה אסקופה הנדרסת תחת רגלי מומחים, מומחים למיחושים. שקר יענו המומחים שאין הספרות אלא מטת סדום של מהלכים. מהלך ישן, מהלך חדש, מהלך תמול, מהלך היום, מהלך מחר, מהלך צעירים ומהלך זקנים, מהלך זקני הזקנים ומהלך פלוני המבקר הגדול, המרבה זרמים חדשים לבקרים ומכה גלים בהבל פיו. סתום הדבר ממני מה זה מהלך. מהיכן מהלך ולהיכן מהלך. טא, טא, מיום שנתרבו בעלי המהלכים בספרות, עמדה היא הספרות עצמה על מקומה ואינה משה משם אף צעד קדימה, ומיום שחכמי הקידוש התחילו דורשים בסמלים נתרבו בעלי הצימבלים והכל בצימבל מצמבלים ובתוף מתופפים. זה מכנר וזה מבמבם. הללו מפייטים והללו מחייטים, הללו מחנוונים והללו מגנבנים. וכולם יחד מעקמים העויות משונות וקוראים בקולות משונים, מי בקול דממה דקה, בלירקה זכה, משוחה בשמן ורכה, ומי באנקת מסלדיך, מי יש לו קול כבת היענה ומי מעמיד פנים כשואג בשאגת ארי, אם כי נעירתו כחמור, והכל מבשלים חרוסת שטעמה כצפיחית בדבש. וצרה זו באה לנו מן המומחים שלנו שתפסו את ה“עמוד” ואינם זזים משם. ומעשה בשניים…
ה. מעשה בשניים ועוד מעשה
– בענין המבקרים הללו שתפסו את ה“עמוד” אצלנו ונעשו בעלי דעה ומלפניהם משפטנו יצא–סח סבא ברישול מכוון ובחצי קולף כאותו מספר מובהק שיש לו באמתחתו ספור־עלילה מרתק מצד עצמו, שאינו זקוק לשום תבלין שאינו בו גופו, והריהו מסלק בּמתכוון כל גורמי המתיחות החיצוניים, מחביא קולו ומשרה על פניו ארשת סתמית, כאילו בא הוא להשמיע דבר של מה בכך – הרי זה מעשה בשני יהודים מחוסרי פרנסה בברדיצ’ב, שלא היתה בידם שום אומנות, אלא שקבלה אצלם, שאף קיבתו של היהודי תובעת מזונות, ודין הוא שפרנסת בני ביתו עליו. מה עשו השניים? נפלו על המצאה. נטלו חבל ועמדו באמצע הרחוב. מתחו את החבל לרחבו של הרחוֹב, זה אוחזו מכאן וזה מכאן, וכרוז יוצא לפניהם: כאן גבול. אין מעבר. וכל הרוצה לעבור חייב לשלם פרוטה. רק פרוטה את, אבל בלי פרוטה אין רשוּת לעבור. קבלו העוברים והשבים עליהם את הדין. לא היה איש שלא שלשל את הפרוטה לתוך קופתם של שומרי הגבול. סתם יהודי תם הוא. מצווים עליו: ר' יהודי, שלום! – ור' יהודי משלם. אף מלפני המבקרים שלנו יצאה גזירה, שאין נכנס להיכל הנצח בלי כתב־הורמנא חתום בעצם ידם – והכל מקבלים עליהם את גזר הדין. אין פוצה פה ומצפצף. מר מומחה, המבקר הגדול, מושל בכיפה, יורה־יורה, ידון ידון, ברצותו הוא ממליך וברצותו הוא נועץ חרב בבית המדרש ומצוה על פלוני שלא להיכנס להיכל. ואין שואל: מי שמך? מטבע היהודי לקבל מרות, להיות נכנע. ומעשה ביהודי אחד…
אותה שעה הרחישו שפתי רבניצקי דבור חרישי, שמתוכו נשמעה רק המלה ביאליק אף מבטו רץ אורח אל מול פני ביאליק. מנהג עולם הוא: ניב שפתיים של רבניצקי מכוון כלפי ביאליק מבטו של רבניצקי פונה לעולם כלפי ביאליק. מסתבר שרבניצקי בא לרמוז לביאליק שהגיעה השעה להיפטר מעם הזקן. ולא מסתבר ולא רמז בלבד יש כאן, אלא הענין ברור ומפורש. קוצר רוחם של האורחים כבר נתן את אותותיו השונים בפניהם שעה מרובּה לפני כן במבטי־גומלין שהיו מפריחים זה אל זה, מבטי תהייה ושאילת־עצה, שדחיקת הקץ ויראת הכבוד משמשות בהם בערבויה. מלכתחילה לא באו אלא להעיף מבט על הזקן, לשאול לשלומו, לגרום לו נחת רוח ועידוד בביקור קצר לפחות, נעקרו בכוח וביד חזקה מתוך הטרדות לשלם מס הכבוד לסבא. אולם הביקור הקצר נהפך למושב ארוך, שכבר גמע לתוכו שלש שעות כמעט. כן, שלש שעות. רבניצקי מעיף מפעם לפעם מבט על שעון הקיר. פרישמאן מוציא לרגעים בהיחבא את שעון הזהב מכיסו וחוטף מבט. ביאליק שמטבעו אין לו שעון־כיס ועיניו נתונות בזקן מתוך הקשבה חייכנית של התפעלות מתעורר לפעמים בריטון סתמי “מאוחר”, שאינו מחייב אמנם, שום מסקנה, אבל מעיד הוא על אי־מנוחה בנפש, אי־מנוחה הטורדת תמיד את האיש הזה, שאין שעותיו בידו בשום זמן ושלעולם רובץ עליו רעיון מעיק על־ביטול זמן והחמצת דבר־מה. אבל הנה הרחישו שפתי רבניצקי את השם ביאליק בנעימת־תוכחה זו המהדדת לעתים בפיו: כלומר, אי ביאליק, הרי אתה מבלה עולם!
– ומעשה ביהודי אחד – חוזר הזקן בקול מורם, שכבר גונב אליו צל של חשד שפיזור הדעת קפץ על קהל שומעיו.
אצל מנדלי שבכתב אין מעשה נפרד. כל מעשה גורר מעשה וענין מקפל בתוכו כמה וכמה ענינים. אף בעל פה אין הוא משנה מן המטבע שבכתב. ולא עוד אלא שמנדלי הדברן נוהג פזרנות יתירה בערבוב פרשיות ובשילוב תיאורים זה בזה וזה על גב זה. הריהו מגמא שעות בשיחו. כסבורים היו שזה הוא ביקור חטוף וכבר נאכלו בהעלם אחד שלוש שעות. רבניצקי רומז וביאליק לא נרמז. פרישמאן קורץ מבט לרבניצקי, ורבניצקי חוזר ורומז לביאליק. כעת נרמז. הוא המקורב מכולם אל סבא מעיז יותר. עד שהזקן פותח בספור המעשה מתרומם ביאליק בת אחת מעל הכסא, רוטן: סבא!
כעת אף רבניצקי מחזיק ואומר:
– סבא, הגיעה שעתנו ללכת. שוב אין לנו פנאי.
פרישמאן מכוון גם כן שעת הכושר לכרוך יחד קימה ודיבור מכין לפרידה.
– דחוקה לנו השעה, סבא – מוסיף ואומר ביאליק.
הזקן מעקם לכתחילה את פניו בהעויות של פליאה, רתיעה, רגשת צער ועלבון, בדומה לילד שעדת מבוגרים חוברה עליו יחד לגזול מידו חפץ שעשועים שלו. דומה, בצבצה בפרצופו גם מראית של כניעה לגזר הדין. אף הוא קם ממושבו, נוטל את הסודר, שנפשל מעליו תחילה, חוזר ומתעטף בו, כאילו פגעה בו צינה פתאום לפתע. אך הנה נמתחה על פניו ארשת תקיפות. קומתו שנתכופפה מקצת מתוך היסח הדעת נזדקפה במלוא שיעורה. הטיח מבט נגיד ומצווה ברבניצקי, בו דווקא, ונתן עליו בקול עז:
– זה אתה רבניצקי מסית ומדיח את ביאליק להיות בהול על זמנו. רואה פרישמאן בביאליק שהוא בהול ואף הוא בהול – וכולם יחד בהולים ומבוהלים. רבניצקי ראש המסיתים. טרדות רבות קפצו עליו על רבניצקי ושעתו דחוקה לו תמיד. איני מכיר את רבניצקי שלי. המירו לי את רבניצקי שלי ברבניצקי של סיטרא אחרא. רבניצקי שלי היה כל ימיו איש מתון המהלך לאט, כהילוכו כך דיבורו וכדיבורו הגיונו.
כטל תיזל אמרתו וכל עשייתו חותמה הנחת. אך נשתנו הזמנים ורבניצקי עמהם. ואף הוא כבר נעשה “נכתב” בתוך החברה של המבוהלים, עמא פזיזא, ששוט הטרדות והעסקים מצליף עליהם תמיד. ומה לך רבניצקי ששנית את טעמך? טא, טא, עינים גדולות צמחו לו לרבניצקי ואף הוא רוצה לבלוע את כל העולם. כיוון שאדם רוצה לבלוע את כל העולם הוא נמצא מחוסר זמן. ימים ושנים לא יספיקו לו למלא את תאוות הבליעה שלו. תנו לו זמן לרוב. אוצר של זמן – הכי ימצא לו? משמע, רבניצקי שלי נעשה שכיר־יום אצל עם ישראל – מעקם הזקן העויה של היתול – ואם רבניצקי שכיר יום של עם ישראל, הרי גם ביאליק הנהו שכיר יום. ואתה, פרישמאן, גם כן שכיר יום? כולכם נמכרתם לעבדים למשוך בעול העבודה, לעבוד, לעבוד, ושוב אין לכם שעה למעט שיחה. אין פנאי. אין פנאי. לשעבר היו הכל קובלים על חסרון־כיס, ואילו זמן היה לכל אחד די והותר. משבאו לעולם רבינצקי והפמליה שלו נתחוור להם, שאין הם לקויים חס ושלום בחסרון־כיס, אלא בחסרון־זמן. טרודים, טרודים ואין זמן מספיק לחיות. חסרון־זמן. והוא שנאמר בורא נפשות רבות וחסרונן.
בורא נפשות רבות וחסרונן
וכך בעמידה, ביאליק מקלו בידו, פרישמאן מעילו העליון מותקן אצלו ללבישה, רבניצקי כבר הספיק להתעטף במעילו העליון אף השלים את הכפתור כהלכתו, והזקן מהדק מסביבו את קצות סודרו להשיב מלחמה למלאך הדומה של הקור המשליך את קרחו בעצמותיה הבלות של הזקנה, בחפזון ובאין־פנאי ומתוך השתאות לכוח הדיבור של הזקן הזורם בצלילות להפליא, מקשיבים הכל. סבא מנדלי דורש את הפסוק כמין חומר, מפרשו לקמטי־קמטיו, משליט את תיבותיו, היוצאות מפיו בדקדוקי־טעם ובכוני־חן, על כל קמטי ההעויות הנחתכות בפרצופו, מוזג כל תיבה ותיבה לתוך כל קמט וקמט. דומה, הנה ישתער הפסוק וישתלט על עולם ומלואו. בורא נפשות רבות וחסרונן – סח מנדלי ויונק בשפתיו את המלים, אף ממצמץ בעיניו, משל המלים נשאבות גם לתוך עיניו הנפחדות לרוחב ומטעימות להן טעם מחיה נפשות – דגש חזק בחסרונן. רצונך להכיר טיבה של נפש זו או פלונית, תן דעתך על הדבר שהיא מרגישה בחסרונו. שמתוך שבריה מרגישה באיזה חסרוֹן היא באה למלאותו לעצמה משל אחרים. אף טורחת ליצור לה קרן־מלואים, ומשל אחרים, כמובן.
קרן־מלואים, שממנה היא ממלאת את מחסורה בכל עת ובכל שעה. הבריה כשהיא שבעה לעולם לא תעמוד על טיבה ולא תרד לסוף דעתה. שבע תועבות בלבה. אך זו מעמידה פנים שוחקות ולובשת סבר של נימוסין. אין לך נברא שאין לו סבר של נימוסין ומסכתא גנבים משלו. אפילו כשפלוני יורד לתוך חייך ושוחט אותך בלי סכין עוד הוא משפיע עליך חיוכים וליבובים. ואימתי פורץ ויוצא המנוול היושב בסתר שלו, אימתי יוצא הגנב שבקרבו מתוך המחתרת? כשהוא גופו מרגיש באיזה מחסור והוא אנוס על פי הקיבה או על פי איזה אבר אחר להילחם על קיומו. כיון שבריה מגיעה למלחמת קיומה, ואף בריה אנושית במשמע, שוב אין לפניה לא חסד ולא רחמים, לא רגש טוב ולא חיוך צד לבבות. נקרעה מעליה המסכה, גז סבר הפנים, נמוגו כעשן כל כוני החן. אותה שעה רואים אנו כלה כמות שהיא, לא נאה, לא חסודה ולא יעלת־חן אלא פשוט יצור רעבתן, שכל עולמו במזונותיו וראש תאוותיו למלא את חסרונו. אותה שעה נגלית לפנינו הנפש במערומיה. ואיזו נפש! הה, איזו נפש!
בין היא בהמית בין אנושית רצחנית היא לעולם. מוכנה ומזומנה להחריב עיר ומדינה, להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו ובלבד למלא את חסרונה ולהשביע את תאותה. ואין צריך לומר שבריה זו כיוון שהיא מגיעה לפרשת מזונות שוב אין לפניה לא חברות, ולא ידידות. הנאהבים והנעימים כיוון שנפלה תגרת המזונות ביניהם נעשים צהובים זה לזה, סופם שהם מוכנים לדרוס איש את רעהו. וכשהברואים הללו יוצאים לקרב ופושטים ידיהם בגדוד שוב אין הם מבחינים בכלי־זינם. הרבה כלי־חבלה יש להם. זה בא בקרדומו וזה בצפרניו, זה מנגח בקרניו וזה בועט. באגרופיו או נושף בשניו. ומי שאין לו לא צפרנים – ולא אגרוף בעטני ושיניים נושכניות הריהו לובש צורה חסדנית וממשיך על פניו חוכא צדקנית לתפוש את התם בלבו, לגנוב דעת הבריות. ופעמים גדולה סכנתם של מגנבי מלים משל גנבים ושודדים ממש. שהללו גונבי סוסים, גונבי ממון וכל שאר המיטלטלים והללו גונבי נפשות. לכאורה צנועים הם, ענותניים הם, רכי־לבב ואניני הדעת, אינם פוגעים בזבוב על הקיר, אין להם חס ושלום שום מגע ומשא עם היצר הרע, אף את שמע ולא שמעו, מסתפקים הם במועט ואינם חשים כביכול בשום חסרון. אך גנבים בני גנבים הם. בערמה מסתירים את חסרונם. מפני שכאלה אני מפחד. איני מתיירא הרבה מפני המגלים את חסרונם ברבים, שהללו שודדים בפרהסיה, אבל אימה נופלת עלי למראה המתקדשים והמתחסדים, המצניעים את חסרונם ומחביאים את צפרניהם, דודים מטבע ברייתם; דודים מבטן ומלידה; דבש וחלב תחת לשונם, כל דיבור מרוח אצלם בחמאה, שיחם שמן זית זך ושיגם נופת־צופים. כל מה שהם עושים אינם טורחים אלא להיטיב ולהנעים. אולם רק הריחו ריח פרנסה ומזונות הם נהפכים לחיות טורפות. לאן הלך הדוד שבהם? פנה דוד. פנה הוד. פנה זיו. בן־טובים הלך ואיננו ובמקומו בא בן־בליעל. יצאה הנפש הגסה ממחבואיה ונראית לעינינו במלא כיעורה ונוולותה. זו היא נפש שכל עיקרה בית־בליעה, רעבה וצמאה וטורפנית. כל הצרות באות מבית הבליעה הפעור לבלי־חוק, המוכן לבלוע הכל, ובלבד למלא את חסרונו. וזה ענינו של הכתוב בורא נפשות רבות וחסרונן. אי אתה עומד על טיבה של בריה אלא לפי חסרונה. ואין נפקא מינה אם הבריה היא אכלנית גדולה במחילה ובטנה מצווחת תמיד הב, הב, וכל כמה שהיא ממלאת כרסה אין היא באה על סיפוקה לעולם, או שזו היא בריה חכמנית מטבע ברייתה וכל תאותה למלא כרסה תורה וחכמה ולהפיץ את מעינותיה חוצה ולהקים תלמידים הרבה, כיוון שידו של יצר הרע באמצע, יצר הרע לוחש תמיד שלא למדתי דיי ולא הרביתי דעת ככל הצורך ולא חיברתי ספרים במידה מספיקה, כיוון שכך נעשה האדם עבד נרצע לבית הבליעה, התובע תמיד את מזונו, דוחק בו לבלוע עוד, לבלוע הכל. סימן מובהק לבית בליעה גדול הוא גם הדוחק בזמן. רוצה אדם לבלוע את כל הזמן – ושוב אין לו שום זמן. אין לו פנאי. אין לו פנאי – אף רבניצקי מצווח שאין לו פנאי. טא, טא, שוב איני מכיר את רביניצקי שלי. נטלוהו והמירוהו במי שאינו הוא. רבניצקי לשעבר לא היה רעבתן לזמן, לא היה זולל וסובא של זמן. צאו וראו, אילו עינים גדולות צמחו לו לרבניצקי, רוצה הוא לבלוע את כל הזמן. טא, טא, יש שיעור לתאוות הקיבה, אבל אין שיעור לתאוותנותן של העינים הגדולות. תיאבון – מהיכי תיתי. אין חלקי עם הפרושים והנזירים. אבל מימי לא שאפתי לצבור הון של זמן. מימי לא אמרתי שהנני חסר שהות ויצר הרע של זמן לא השתלט עלי. איני שונא רעבתנים הממלאים את קיבתם.
אבל כּלכּל לא אוכל חסכנים השמים לתוך כליהם. לא לפי כמות המזון שהבריה משמידה בפיה אנו עומדים על טיבה, אלא לפי כמות המאכלים והמזונות שהיא מערימה להחביא ליום המחרת. שונא אני מעשה מחבואים. זמני הוא תמיד שלי ואיני צריך לגנוב מעצמי פרוסות זמן ולהחביא – מדבר סבא ברגש ברוגז, בגערה. נוזף הוא בנכדיו.
אך נכדיו שומעים את נזיפתם ומסבירים פנים שוחקות להאי חכימא קשישא, ואינם מגרשים כלל מעל פרצופיהם אותות הבהלה והחפזון. ידיהם מושטות לשלום. משתפך חיוך של פרידה אף בפני הזקן, הוא לוחץ ידים ומעתיר על כל אחד דברי פיוסין. תוקע כף גם לי ומאהיל בידו השניה על עינו האחת: – ומי הוא זה? מפרחי כהונה?
– זהו הסופר הצעיר מר… – משיב ביאליק.
– צעיר… צעיר… מה השם? – שואל הזקן, ידו מאהילה על עיניו הצופות בי מתוך ערפילי קדומים, רואות ואינן רואות.
על הגוף ועל משיגי הגוף
הלכתי להקביל בפעם ראשונה את פני ביאליק באודיסה – ואני אז צעיר רודם ולעיני משקפי החלום. האדם נחזה לי כמין סולם יעקב שמלאכי אלהים עולים ויורדים בו; המשורר לא כל שכן דומה למלאך. ומכל מקום מראה כהן לו, לבושו איצטלא דרבנן, בלורית עטרה לראשו ועניבת־אמנים משווה לו לוית הוד והדר, נשמתו שפוכה על פניו, עיניו החולמות מפיקות צער ההויה ושפתיו נוטפות רוך ועידון. כל רואהו יאמר: הנה זה ברוך־אלהים, איש אשר פי שניים ברוחו וכל היוצא מפיו פרק־שירה. אולם לא כחלום פתרונו. ביאליק שלמראה־עינים היה שונה לחלוטין מביאליק שבהלך־נפש. בקלסתר דיוקנו לא ניכרו כלל לפי מבטים ראשונים רישומי האצילות, אף חיתוך דבורו, מנהגו בישיבתו, בלחיצת־יד, בשאלתו לשלום, כלל תנועותיו היו כשל איש פשוט, מגושם במקצת. טיפה מרה של אכזבה חלחלה בי – וזו נתנה מסתמא את אותותיה בפני.
עד שאני נבוך ותוהה ומבטי משוטטים מאיש אל איש מן המסובים אל השולחן – מנינם היה לא קטן – חשתי בפני מגע מבט. והנה גם פי ביאליק דובר אלי:
– ומי סופר חביב ומקובל עליך, בחור?
– בישראל או באומות העולם? – שואל אני. טרם נעניתי וכבר החזרתי תשובה מיניה וביה:
– באומות העולם דוסטויבסקי ובישראל ברדיצ’בסקי.
ולא עוד אלא שמתוך מבוכה של בישנות הנני נדחף לפי תומי להוסיף נופך של הסבר:
– אוהב אני את ברדיצ’בסקי על שום שיש בו הרבה השתפכות הנפש ועל שום שהוא מעדיף את השמא על הברי.
– משמע, אף אתה נוטה לסופרי הגעגועים וחיבה יתירה נודעת ממך לחכמי השמא – אומר ביאליק בבדיחותא. ואילו מבטו הבוחן המכוון כנגדי יש לו סבר רציני דווקא – איני סבור שכדאי להם לסופרים הצעירים בימינו להרבות כיסופים ולדרוך עוד לאורך זמן בעקבות מייחדי היחודים, המקפצים והמדלגים והמשוועים אוי ואבוי בעוצם של דביקות, ואילו מענה־לשון ברור אין להם בפיהם. הללו רק רומזים וגונחים ואינם מביעים דבור של ממש.
המשפטים הממוני. תופס אני ואיני תופס מה סמיכות יש ביניהם ובין המלים שנפלטו מפי בדבר אהבתי לברדיצ’בסקי. תמה אני על עצמי שגליתי את רוחי באופן אוילי כל כך. לשוני נעצרת מבושה ומחרטה גם יחד. דומה שנעשיתי לרגע מטרה למבטי המסובים. ייחולי שיסיחו דעתם ממני חיש־מהר. ואמנם השיחה סטתה לכאורה מן הנושא ופנתה לאפיק אחר. אך לא, ביאליק חוזר ומפנה לפתע את מבטו אלי ושואל:
– ואתה, בחור, אין לבך הולך אחרי ספרות הוי? דומה שהויה נמוכה אינה לפי רוחך ולא שמת חלקך עם הדורשים אל הגוף ואל משיגי הגוף. מה? נוטה אתה אחרי בעלי רזין דרזין ואי אתה גורס בריות גופא. אלא נהורא מעליא. מה? מעדיף אתה את בעלי החלומות המצווחים נשמה, נשמה, מה?
יותר מן השאלות מהמהמים אותי רבוי המהים היוצאים דחופים מפי ביאליק. הריני בעיני כאילו נצודותי במלכודת. נחבא קולי, אף נחבא הגיוני. רצוני להתגונן, להבהיר הגותי, להגיד איזה משפט נמלץ על חין ערך הכיסופים, על חזיון עולם וצער העולם וחיי נשמות באספקלריה של ספרות.
עדיין אני מפשפש בהיוני למלט מפי איזה דיבור ואני חש מבטו הצורב של ביאליק על פני וניבים כזיקוקין ניתזים מפיו.
– ואתה, בחור, מה סבור? לבך לבעלי אנקת מסלדיך המשוועים תמיד נשמה, וי, נשמה. עלית נשמה ופרפורי־נשמה ורזי־נשמה? מה? אולם נשמה הוא ענין של חשאי־חשאין. בחינת אור הגנוז, כבודה בת מלך זו פנימה. אין יורקים תמיד נשמה ואין שופכים את הנפש על הפנים. כל פרהסיה היא חילול. הללו כמצורעים יוצאים לרשות הרבים ומגרדים את פצעיהם; מתגרדים, מתגרדים. טפו, מוקצה מחמת מיאוס.
קול ביאליק חוצב רוגז, מרי, שאט־נפש. אף סבר פניו שואט; כל תנועותיו – שצף־קצף, להבות מדברותיו אופפות את המסובים; את נפשי הן חורכות.
– כלכל לא אוכל סבר הפנים המפונקות האלה; ארחם ושיחם של אלה: העויות המעונים שלהם; פרפורי יסוריהם ברשות הרבים; פצעיהם המוצגים לראוה, מראות הדביקות שלהם. דביקות. דביקות.
דביקות זו שהתפשטה אצלנו רעה חולה היא. הכל מתנבאים והכל אחוזי כיסופים. אין מדברים אלא גונחים או צועקים. או שצועקים: יופי, יופי! או שמשוועים סתם: וי, וי, אין מדברים בלשון בני אדם, אלה שאינם יודעים לתאר כהלכה אפילו זנב של חתול, מדברים גבוהה־גבוהה על השכינה ועל יופי של מעלה ועל כל הני מילי מעליותא שאי אפשר למששם בידים. נתרווחה אצלנו ספרות מפוקפקת שאין כותביה מכירים בצורת המטבע של מראה־נוף ואין קוראיה מכירים בתחומה ובחותמה שום מטבע של צורת תיאור. לא צורת תיאור של אדם, לא צורת תיאור של חתיכת טבע. והעיקר שהדבור אינו כלל דבור. אין כוחם של הללו אלא בגניחה. הכל הם מבטאים דרך גניחה. חסד, גבורה, תפארת, הוד ומלכות אף הם מדברים אליהם בשפת הגניחה. דבר אין להללו עם הטבע ועם האדם החי. וכלל אינם מסתכלים בצורת אדם חי. אף את הירח במרום אינם רואים, אם כי עיניהם לטושות תמיד כלפי מעלה, אלא רק רוקדים כנגדו.
תמצא לומר: רעיון יש להם בלבם? לאו דווקא. הגיגים יש להם. אף לא אומרים כאבים, אלא מיחושים. תמצא לומר: הם מטופלים ביסורים? חס ושלום. כל עיקרם אנשי לבטים וקרעים, וכל היום ממלאים פיהם תרועה על השברים. כיוון שהם חוטפים מלאכים תמיד הרי שמות יש למלאכים שלהם: שברירי, ברירי, רירי, רי. הכל אצלם מין משל וסמל. לא גוף ולא דמות הגוף ולא משיגי הגוף ולא כל דבר שניתן לומר עליו כי הוא זה, אלא פלג־דבר ורמזי־דבר וחזיון־דבר. אין זה מן הנמנע שהללו מרגישים איזה כאב ממש, אלא שאינם מסוגלים לבטאו. רביים אלמים הם. אין בפיהם אלא שוועת התמוגגות של חולי־כיסופים. את כל רוחם הם מוציאים בגניחה. אין תימה ששום מלאכת־מחשבת ראויה לשמה אינה עולה בידם. הם פשוט אינם בגדר יכולים. אמנות עיקרה יכולת. אין אומן בלי כלים. והללו כליהם לקויים במחילה. לא מראה־נוף, לא אברים בריאים, לא חושים כהלכה, לא לשון בפה. אולם לא ניתנה אמנות לחולים־נופלים, אלא לבריאים בגוף ובנפש. עדת נגועי־כיסופים לא תבוא בסודה של זו, אלמים ועוורים, שאין להם השגה בחמודות הגוף ובמשיגי הגוף, לא ישיגוה. האמנות יסודה הממש ומלכותה תבונת־החושים. עיקרה צורה ורק אנשי־צורה יבינוה ויכוננוה. אנשי־צורה ובעלי־לשון. כל מה שאינו בגדר בטוי אינו בגדר קיים כלל. הללו אינם מבטאים דבר ואינם מתארים דבר, אף אינם מספרים דבר. אמנות הספור כרוכה קודם כל בכשרון לספור המעשה. אולם הללו אין לבם וחושיהם פנויים כלל אל המעשים. הם אנשי־ניון ואין להם משלהם יותר מאיזה ניגון, שאף הוא ספק שלהם. אין הללו יודעים שהספרות היא יותר מסתם ניגון, יותר מגמגום, יותר מדמדום של כיסופים. ספרות פירושה מראה־נוף. איזהו סופר מי שיש לו מענה־לשון משלו. לא ברמזים, אלא בדברי־ממש, במזומנים, שהוא מביא עמו השקעה משלו לתוך הרכוש הספרותי הכללי, ניכר הסופר. אף שר האמנות דיין הוא שאין לו אלא מה שעיניו רואות וחושיו מרגישים הרגשה שיש עמם המחשה. חייב סופר הבא להדריך את הקהל לדבר בלשון ודאי ולהגיד הכל בשפה ברורה ולא ברמזי גמגום. אין נשמה בלי גוף. השומע אתה, בחור? – זורק עלי ביאליק פסוק כחץ שלוח לתוך נפשי – ואתה מה דעתך? מה?
מפשפש אני בהרהורי דבור של תשובה. אך אין כלל השהות בידי לפתחון־פה. סערת רוגזו של ביאליק גוברת והולכת, משל הוא מצליף בשבט לשונו על כל עדת נגועי הכיסופים אשר קמה ונצבה לעיניו בדמותי ובצלמי.
– ואין מביאים ראיה מן האיסתניסים הללו, בעלי החושים המנוונים הגומרים את ההלל על ספרות־כיסופים זו, שממשותה מפוקפקת ביותר. אין מביאים ראיה ממפונקים בודדים שחושיהם כבר נתקהו ורגשותיהם נתנוונו עד שאין הם מרגישים עוד טעם טוב במאכלים טבעיים ומשובחים, ותאבונם מתעורר רק על ידי מאכלים מפולפלים ביותר, וככל שהגבינה ריחה הרע נודף למרחוק כן תערב לחכם. הזהר והזהר, בחור, ממשיבי־טעם הללו וברח לך, דודי, ממחיצתם של הגנחנים – מפנה ביאליק שוב את מבטו אלי – יש לנו ממין זה די והותר. יכולים אנו לפרנס בהם לא דור אחד בלבד אלא כמה וכמה דורות. ספרותנו זקוקה לאנשי טביעות־עין, לבעלי חושים בריאים, לתמימי־דרך ותמימי־בטוי, לחכמי־לב שחותמם ודאי וכל הגיונם ברי. קימא לן: ברי ושמא ברי עדיף. השומע אתה, בחור? את הספיקות יש להטמין במחבואי הלב. ואילו המדבר אל הציבור חייב להביא אליו איזה ודאי שהוא מבטא בלשון שקולה ובשפה ברורה.
ומה דעתך, בחור? מה? מה? מה? – קרא ביאליק שלוש קריאות בפטיש קולו וטפח על שכמי שלוש טפיחות. ואני מדמה הייתי שביאליק הקיש בקורנסו שלוש נקישות על כפות נשמתי העירומות, כדרך שמפרזלים את כפות ־־־־־־־־־־־־־־ 1 שלא תהיינה רופסות וסולדות מרוך ־־־־־־־־־־־־־־2 על האדמה הנוקשה.
אותה שעה הסתכלתי בו וראיתי להשתוממותי כי קלסתרו נשתנה לפתע ולבש פנים חדשות, כמו בלהט דבריו יצא אור הגנוז מתוכו והזרים שפע עליון, חן הנשמה היתירה, על מראהו החיצוני. לרגע נשקף לי ביאליק כנפח נשמות ולרגע כצורף.
הלכתי אל נוהו בדחילו כאל בית היוצר ויצאתי מעל פניו ברחימו. חוש לחש לי שבית היוצר ובית הצורף חד הוא.
ב. מותר הבהמה מן האדם
בפרק “על הגוף ועל משיגי הגוף” ציינתי את שיחו של ביאליק על מעלת הגוף ומשיגי הגוף ככוח הפועל בכל הישג אמנותי, שבו יצא מענין לענין לרומם בריות גופא כיסוד ושורש לנהורא מעליא ולשמחת היש, בניגוד לבעלי המיחושים המרבים גניחות בעולם ומשרים מרה שחורה על הכל.
ברם, אם נבוא להסיק על יסוד פרק שיחה זה או אחר בדומה לזה, שביאליק היה מעלה על נס־תמיד את הגוף וקושר לו כתרים לא נהיה אלא טועים. חליפות ברוח כל אדם. ביאליק לא כל שכן שהיה נתון לחליפות ברוחו ומשנה, אמנם, לא דעות אלא הערכות, ואינו חושש מפני הסתירות. הסתירה היא מום במי שטבעו קפוא ומזונו הרוחני שימורים קפואים, הלכות פסוקות, שאין הוא משנה השקפות משלו אלא דעות שאולות משל אחרים. ממילא אין תמורות ברוחו אלא המרות, משל הוא מפעם לפעם מקבל עליו דת חדשה.
טבע תוסס היה לביאליק ומזגו כור־היתוך מוסק תמיד, מטבעות ניצוקות בלי הרף, זו יוצאת מן הכור וזו נכנסת לתוכו. כיוון שרעיון שאין לו גמר־צורה אינו אפילו בגדר רעיון אי אתה יכול לעמוד על טיבו אלא לאחר שהוצאת אותו מן החום אל הצונן. מתברר לרוב שהרעיון שעורר בך עצמך התפעלות בעידנא דריתחא נראה לך מעין סנדל ונפל בקרירות ההגיון הסוקרו מכל צדדיו. מתברר פעמים כי כן שאין לו כלל צדדים הואיל ואינו כלל מטבע. אין לו־ ־־־־־־־־־־־־־־־־־ 3 לשלשלו חזרה לתוך הכור ולנגדו יפה־יפה. בינתים שר המסיקים המנצח על הכור אינו שובת. רעיונות חדשים אחרים משתרבבים ויוצאים מתוך הלבה הרותחת של הכוח החושב. יש והם נוגדים וסותרים לפעמים לראשונים ואף הם תובעים גמר צורה לעצמם ולהגיע לכלל מטבע. זה הרנן החי שבפי הדובר, אותם צלצלי התרועות והשמחות בשיטפא דלישנא, הם צלילי המטבעות תוך כדי היבחנותם לאמיתותם. אין כאן סתירה. זו היא חתירה בלתי פוסקת לנקודת האמת, ליסוד הודאי, התפתחות האישיות.
בפרשת בשר ורוח, גוף ונשמה, היו לבטיו של ביאליק מרובים ביותר. אין תימה שהיה חוזר אליה מפעם לפעם ונכנס לתוך סבכיה, הופך בה ואף מהפך כמה וכמה הנחות, שהשמיע עליה לשעבר. שיחה אחת על נושא זה, שמתוכה יצא הגוף נזוף ומבוייש, נחקקה במיוחד בזכרוני. ואלו הם ראשי פרקיה.
– אומר אני לך, ענין זה של שבירת היצר ענין גדול הוא. ובכך אתה רואה גודל מעלת הקדמונים, שהזהירו הרבה לקיים מצוה זו. בלי שבירה אי אתה בא לשום דבר. נאמר שבירת היצר – והמכוון שבירת הגוף פשוטה כמשמעה. גוף זה, אומר אני לך, הוא סורר ומורה, פגע רע, מלא וגדוש רשעות, שוקק תאוות נבזות, מנוול הוא מאין כמוהו. כל המציית לו ציות עיוור ואינו בוחן ובודק את משאלותיו, אף אינו מעמיד כנגדו סייג וסייג־לסייג, סופו להיות עבדו הנרצע. הגוף אין לו אלא דבור אחד: הב, הב! ככל שאתה משביעו רעבונו גדל והולך ואין הוא פוסק לנבוח הב, הב! ככלב הוא נובח: הב, הב! ובדומה לכלב רע אין לו תקנה אלא להחזיקו בשרשרת. האוחז בשרשרת רוצה הוא מכווצה רוצה הוא ממתחה ומאריכה. כך הגוף הזה צריך שיהיה אדון לו ולא שהוא יהיה האדון, הנגיד והמצוה. חובה להחזיק מזיק זה בתוך סוגר, אומר אני לך, שלא יבליט יותר מדאי את כרסו המנוול, ללמדו דרך ארץ ובושה, להדריכו בשבט מוסר, לצמצם את סמכותו, לצמצמה ככל האפשר, שלא יצא לתרבות רעה. שאם לאו, עשוי נאד נפוח זה להתפיח, להתפיח מבין אתה, כעיסה זו, להשמין, להשתפך על כל גדותיו, להשתפך כמין בוץ של בשר וחלב ושמנת…
אותה שעה היינו מהלכים ברחובות אודיסה הכרך הקרתני. אין רעש ברחובותיה. חוט של חן חול המועד מתוח על פניה. נחת כאן לשוחח בהליכה. הכל מסביב רווי אינטימיות של פרהסיה או מעין פומבי של רשות היחיד. אף שיחו של ביאליק נוטה ועובר חיש מהר מדרך המשא והמתן ההגיוני הקר ונכנס לתוך האקלים החם של שיחה שבלב, תוכה רצוף גלויים מכבשוני הנפש. כעין פתיחה לכך משמשת אתנחתא בהליכה. פתאום לפתע עוצר הדובר את מצעדו ותחת להתקדם לפניו הוא כביכול מתקדם בתשומת הלב ובתשומת המבט אליך, המקשיב, לשם התיחדות יתירה עמך. זה מנהגו של מנדלי וזה גם נוהגו של ביאליק: לעשות אתנחתות בהליכה בנקודות השיחה הטעונות הטעמה והמתקה יתירה, ויש טעם מחיה נפשות בדבר זה. משל האיש המדבר אל רעהו מבקש להיצמד אליו לא רק פה אל פה, כי אם גם לב אל לב ועין אל עין. ומכיוון שיש בטקס זה משום התרוממות הנפש מתנמך ממילא הקול, ונעשה כמין לחש.
– אומר אני לך – סח ביאליק כמעט בלחש – לכשנעיין בדבר נמצא שכל ענין הגוף הוא במחילה מוקצה מחמת מיאוס. מדבר אני על גוף האדם וחיתוך אבריו, שיש לו מראה משונה. אי אתה מוצא מראה מביש כזה אצל שום בעלי־חיים. על כגון זה ניתן לומר מותר לבהמה מן האדם. ואתה כלום לא חשת בדבר זה ולא נתעוררה בך פעם הרגשה מעין זו לגבי עסקי הגו וצרכי הגוף וכל הויות הגוף וזה המראה… זה המראה?
מאחר שקרא מן הסתם אותות של אישור בפני יזנק שיחו ברגשת־נפש וללא מעצור. אף מצעדו לא נעצר עוד.
– תדע לך, קדמונים כבר חקרו ענין זה עד תכלית והביעו זאת בשתי מילים תמציתיות: טיפה… אצל שום בעל־חיים אי אתה מוצא ענינה של טיפה זו בצורה כה בולטת ומנקרת את העינים. אף אין ריחה נודף אצל שום בהמה וחיה כמו אצל נזר הבריאה. יש בכך משום סמל ומשום מעשה מוחשי. אדם סורו רע משל כל נברא, הוא משחת דרכו מכל בשר על פני האדמה. אף ריחו רע משל כל הברואים האחרים. צא וראה בהדר חנו של הסוס, בהוד רוממות השור, בחמדת מראהו של הכלב, בחן מרוצה של האילה, בגמישות זינוקו של החתול, בשגב המלכותי השפוך על פני האריה והנמר. כל חי למינהו יש בו תו או קו הנותן אותו לחן ולחסד בעינינו ואוצל אף לגרמי גיוו מראה נאצל. ואילו בן־אדם שהוא בעל בשר ובעל־גוף, מסורבל ומשוכבד, נושא כרסו כמין חטוטרת לפניו, מטופל בפימה עלי כסל וכולו טובל בנחלי שומן, יש שדמותו נעווה עד כדי כך שאי אפשר כלל להסתכל בפרצופו ולהביט בכלל מראהו בלי סלידת הנפש. כולו שקץ משומם. הריהו בעצם מראהו מכריז ומודיע את קלונו של הנברא בצלמו. ורע מכל שכיעור אנושי זה אי אפשר להמתיקו בשום תרופה, בשום תחבולה, אין להסתירו או להחביאו במעט, אין לפרוש עליו מעטה קל, לטשטשו כל שהוא.
היופי פעמים מתבייש. ואילו הכיעור דווקא מתחצף ומכריז על עצמו, מזדקר ומתבלט ככרס זה. כל בהמה וחיה מצניעה לכת יותר מן האדם בעסקי דרך ארץ שלה ובכלל עסקיה והויות עולמה. לכאורה פרה זו אף היא נושאת את חרפתה עמה בריש גלי, צועדת לה לתומה ועטיניה נסרחים מלמטה ומיטלטלים לכאן ולכאן, כדוריים שכאלה. יש שהם מטפטפים חלב דרך הילוכה. כל בית היוצר שלה מוקע ברבים. אבל עדיין יש בחיתוך אבריה, בהילוכה ובנוהגה בכללו מידה יתירה של צניעות ממה שיש בבר־נש. תו של ביישנות טובע את מלוא חזותה. אין בה אף קורטוב יהירות וזחיחות הדעת, אף לא נדנוד של החזקת טובה לעצמה. היא שופעת, מעניקה עושר ושמחה לבריות, ואילו היא גופה נראית מסכנה, עלובה, עצובה לאין שיעור. אין בפרה זו אף מראית־בת־חלוף של נחת רוח, של שמחה. וכלום אין לך הרגשה שאילו ניתנה לשון לפרה היתה מסתמא פותחת מיד את פיה וקובלת על מרי גורלה שכך עלה לה להיות מהלכת תמיד ושני המטלטלים קשורים לה מתחתיה. איני יודע מה הרגשתך למראה פרה, אני עצם מראיה מעורר בי המיית רחמים. דומה, היא מספרת לנו בשפת־אלם גודל צערה ועלבונה. את כל בית המשכית שלה, את אוצר החן, השפע והמתק שלה, משכן תנובתה, בית היוצר ומעון הרזים, תלו לה מבחוץ, הוקיעום לפרהסיה.
ואילו האדם אינו מרגיש בבושה זו. כל כלי השרת שלו הממלאים צרכי גופו מן הגבוהים ועד הנמוכים ביותר חשופים וגלויים ומוקעים ללא סלידה, ללא סימן של אנינות הדעת. מצחו המשקף את גדלות או את קטנות המוחין שלו, עיניו הפותחות אשנבים לתוך נפשו המאירה או האפלה, חטמו המתעקם פעמים כשופר או מזדקר כארובה, פיו העשוי כקן שצפרי כל התאוות המשונות דוגרות בתוכו, שפתיו היצריות, כל יצורי גיוו, רמ"ח אבריו, מפלי בשרו הזוללים וסובאים ומתאווים תאוה, הוא כולו מלעילא ומלתתא, מפנים ומאחור נתון ברשות הרבים, מוקע לפרהסיה, כל הכיעור והזוהמא שלו משתפכים על פני חוצות. ולא עוד אלא שבר־נש זה אף קורטוב בושה אין בו. נושא הוא את כיעורו שמלידה בקומה זקופה, צועד הוא, הוא שאינו אלא חימת מלאה, בפסיעה גסה ודוחק בגבהות רוחו את רגלי השכינה.
כלל גדול באדם, שכל מידה מגונה שיש בו נהפכת אצלוו בכוח יהירותו למעלה יתירה, לחמדה טובה, שאף ראויה לשמש לו מקור גאוה. להשתאות ולהשתומם, אומר אני לך. משול הוא למכוער שבבעלי־חיים, לגמל הזה, שאף הוא, אומרים, גאותו על דבשתו, העושה אותו לחוכא ואיטלולא בעיני הבריות. אלא שדבשתו של בר־נש מאוסה ומנוולת הרבה יותר משל הגמל. בר־נש זה כל השופכים של נשמתו שפוכים לו על פניו וכל הזוהמה שבתוך התוך שלו מטיילת על גבי מצחו. סיאובו הפנימימהלך לעולם לפניו ונותן את ריחו ת"ק פרסה מסביבו. אולם אותו מזוהם רוב ימיו שרוי בגילופין ומטפח על כרסו: שישו בני מעי. אני מר פלוני הנכבד, פנו דרך! וצרה גדולה היא שהגדלנות יונקת לעולם מתוך המוגלה של איזה מום, של איזה פצע ונגע־צרעת שבאדם. דווקא בשל הסרק שהם תובעים בני־אדם יישר־כוח והענקה מרובה לעצמם. לא בעד מעשים טובים, אלא בעד מעשים רעים, בעד כל גנות וכיעור הם מבקשים לקבל פרס.
ירודים ועלובים הם לאין שיעור מבעלי החיים. פרה זו אילו נכנסה לתוכה גיאות בשל עטיניה, למשל, הרי היה הדין עמה, שכן עטינים אלה הם באמת כלי מחזיק ברכה ושפע. מה שאין כן האדם, במה ראוי לו להתגאות, ועל מה תזוח דעתו? כלום על גויה עלובה זו שלו ראוי לו להתגאות, על חימת זו?…
בעסקי גוף מותר לכל בהמה מן האדם…
מעשה בגדי
א
בשנת תר"ע דפקתי על שער ספרותנו – בית ביאליק באודיסה – ונעניתי, כרבים, בפנים מאירות ובהקשבה נכונה. יש ונימוסי הבריות בימים ההם נראים לי כעת כמדרש־פליאה: חותם כל ישראל חברים או כל אנשים אחים טבוע עליהם. בא נער אלמוני לכרך גדול וסר לבית המשורר, שהוא בעל שם גדול ודורשיו מרובים ואף טרדותיו מרובות מאד, ובידי הנער מגילה כתובה, שבשעת קריאתו אותה בקול באזני שופטו נראית לו גופו עלובה וקלוקלת לאין שיעור, אולם אותות החיבה ודברי העידוד של הגדול המקשיב הופכים את הכשלון הגלוי למקור נחמה וקורת־רוח. וסמוכה לקריאה שיחה כדבר איש אל רעהו. לא עברו ימים מרובים והנער נכנס כמקורב גמור למחיצתו של זה, שרבים מחפשים את קרבתו. הבית מספר 9 ברחוב ארנאוטסקה הקטנה נעשה לי, המחוסר בית, מעין בית־אב רוחני. וכיוון שדרך ביאליק שאינו אוהב להלך יחידי והוא שמח על כל בן־לויה – זוג אזנים בלשונו – המזדמן לו ברחוב, כפי דרושו על הפסוק “אשר קרך בדרך” והוא טופלו לצדו ואינו מרפה הימנו עד מחוז הפצו, הרי המקרה שאינו כלל מקרה מזמן לי לעתים תכופות שעת כושר ליארח לחברת ביאליק בדרכו לבית הדפוס שברחוב באזארניה, שהוא מהלך ובא לשם מדי יום ביומו במועדים קבועים, או בכל דרך אחרת של עסק ושל טיול לא כל שכן. עריבה חברתו של ביאליק ושכר הליכה בצדה: שיחתו השופעת חכמה וחריפות, שנתפרסמה שנים לאחר מכן בשם ביאליק שבעל פה. מעלה יתירה לשיחתו בזמן ההוא: רעננות הראשית, חן הבכורים. זה רק נפתח המעין. עוד התהיה מרובה מן הבטחון, הברקים שביחים מן הרעמים, רוח האגדה לא נכבלה עדיין במוסרות ההלכה, קורטוב הפקפוק, המלפף את שיחו, אוצל לחן מדברותיו מתיקות יתירה. משווה לכל משפט ופסוק משלו צורה של שבריר אלגבישי, שקרני האור משתקפות בו בתועפות חנים ומראות, שאין דוגמתם בשלם, והוא שנותן לו לב פתוח לדברי הזולת ועושה עתים את הדברן הותיק למאזין בדוק ומוסה.
ביאליק ברחובות אודיסה הוא נושא לעצמו. כרך גדול רובו גויים, ואף תושביו היהודיים נמשלו כגויים נדמו: שפת הגוי בפיהם, מנהגי נכרים בידיהם וכל הילוכם של עם לועז, ואילו המשורר העברי, היושב בתוך העם הזה, נודע בשערים ורוב עוברים ושבים בחוצות מכירים אותו פנים אל פנים, אף מלווים אותו במבטי חיבה והוקרה. והלא אין קלסתר פניו עשוי בצלם המשורר ואין לו בלבושו ולא בהילוכו שום אות ומראה, המעידים עליו, כי מוצאו משבט הפייטנים או שהוא נפלה במשהו מאדם מן השוק. ביאליק מטבעו סולד ממבטי הבריות; פגיעתם משרה עליו מבוכה, מבלבלתו בדבוריו ובתנועותיו וגורמת לו פזור הדעת מכל הבחינות. באופן זה עמדתי עוד מנערותי על הסיטרא אחרא של התהלה. המפורסם, כשהוא יוצא לשוק, על כרחו אינו עוד אדם מן השוק. הוא נושא עליו חותם ההפליה; שמו מהלך לפניו; מעללו ואף מהללו מכריזים עליו בקולי־קולות; אין הוא עוד של עצמו בלבד, אלא קנין הקהל. לא לו הרגשת הנחת והנועם של המצניע לכת. הוא מופקר לפרהסיה. ומכך משתלשלות ויוצאות חובות מיוחדות עליו, שהן חובות גברא רבא. מן הדין שיתנהג בכל כתלמיד חכם גמור, שיהיה לבושו מתוקן, הילוכו מתון, דיבוריו שקולים ותנועותיו מדודות. ביאליק בנוהג הפרטי לא יכול ואף לא רצה להיות מודד ושוקל. עול דרך ארץ נפל עליו כמשא כבד וההתיצגות־לראוה היתה למורת רוחו. ואולי אף דבר זה הגביר בו את הצורך בבן־לויה ברשות הרבים.
כגודל פרסומו בין הגדולים כן הוא מקובל גם על עדת הקונדסים תושבי רחוב מגוריו ושל הרחובות המיצרניים לו. כיון שביאליק יורד במקלו מעל מדרגות ביתו מיד מתלקטים סביבו השובבים לגיליהם, השטופים במשחקיהם בחצרו ובחצרות הסמוכים, ומתחילים להתעסק עמו במשמע המקובל בשפת ילדינו בארץ. זה מתנקש להשמיט את מקלו מידו, זה מטפס ועולה על גבי שכמו, זה קופץ למרוט לו את שפמו וזה שולח יד אל כובעו או מתחצף להניעו להתגוששות. בתרועות ובמצהלות יפגשוהו ובצווחות עליזות ילווהו מביתו לחצר ומחצר לרחוב. וברחוב יש לו קהל גרורים משלו המתרפקים עליו ומתכתשים עמו וסופגים ממנו צביטות ולטיפות. עתים אף המבוגרים, שכני המקום או העוברים ושבים, נצבים להתבונן במחזה כיצד ביאליק המעורב עם טפליא עושה מעשי קונדס ומקפץ ומתכופף בהעויות משונות ופושט ידיו בגדוד התינוקות לערוך עמהם קרבות. הקהל מסתכל בתהיה מחולה חמדת הערצה, כאומר: “ראו את המשורר בעולמם של התינוקות והנה שכינת הילדות שורה עליו!” גדולה מזו: הוא מפרש את מעשי הנערות של המשורר ברשות הרבים כמין ענין שמשמעו גלוי רק ליודעי־חן ושהוא גופו מכבשונו של הפיוט. ומעשה בעז שנזדמנה למחיצת התינוקות שעה זו עצמה שהיה נטוש הקרב בינם לבין המשורר. ראה ביאליק עז, עזב את קהל הילדים ועלה לרכב על העז לקול מצהלותיהם של הקונדסים. אף המבוגרים, עדי־ראיה למעשה זה, פצחו בקול צוהל: “אי, ביאליק! נפלא! נפלא!” קריאות ההתפעלות הטילו דגש הכוונה בעשיה לפי תומה וגרמו למתן הדעת על מה שחנו הוא בהיסח הדעת. ביאליק נתעורר לפתע, העיף מבט נבוך מסביבו, פרש והלך מן המקום בפסיעות מהירות בכיוון לסימטה צדדית. הלך על ידי מחריש ומרוכז. לאחר מכן, משיצאנו מהישג־ראיה של הקהל, האט את מהלכו, נפנה אלי במבט תוהה ואמר:
– רואה אני בך, בחור, שלא היה ניחא לך מכל הענין. תפסתני בקלקלתי. ילדות נכנסה בי. מה? על עז טפסתי בשוק. ראיתיך… ראיתיך. פניך נתכרכמו ממראה עיניך. שטות עשיתי. וכל זה מה? – הפטיר לאחר שהות של שתיקה קלה – משום שאוהב עזים אני. עז לאו דווקא, כל מה שהוא בגדר בני צאן קרוב ללבי: אם עז, אם גדי, אם שה, אם כבשה כשרה.
תלה בי את מבטו. משל תלה אותו לא בי אלא עלי כדרך שתולים דבר־מה על וו או קולב. לא היה מנהגו לשלשל בך מבט במישרים אלא לעתים נדירות ביותר. אולם פגע בך מבט ממין זה היה זה מבט כפול־שמונה, הנוקב ויורד ואינו פוסק, דומה, המבט שניתק מן העין נעשה הוא גופו עין לעצמה ואף הוא שולח מבטים ובני־מבטים. המשתלשלים זה מתוך זה.
מענין – פתח ואמר ביאליק – מוצא אתה דבר ודיבור, עצם ושם־עצם – ללמדך שהם היינו הך. המלה המלבישה את המושג נושאת בחובה לא רק את תכנו של המושג אלא את ממשותו כולה. טעם כעיקר, דמות כגוף והדבור מקנה לנו את הרגשת הדבר ממש. יש בני אדם המקבלים התפעלות מהמלה פרח וכיוון שהם פורשים בשמו של זה הריהם מעלים על עצמם כאילו בא ריחו לתוך קרבם ומחיה נפשם. ואל יהא הדבר הזה קל בעיניך. למלים יש טעם, חיות יש בהן וריח נודף מהן. ואילו הפרח, אפילו הוא כתוב בספר, נותן ריח טוב באפנו. ושמע, בחור, כלום לא נתעוררת פעם להרגיש, שהמלה רחמים לעצמה, בצלילי אותיותיה, בכל אות ואות שבה ובצירוף כולן יחד, פורטת על הנימים הרכים שבלבנו ומשוועת רחמים? מה? רואה אני בך, בחור, שהנך בנידון זה בדעה אחת עמי, ואולי משום כן הנך משפיל עינים, שלא אראך בקלקלתך, שאף אתה עונה אמן אחרי דברי. לא כן? ובלחישה אגיד לך – וביאליק לחש לי באמת לתוך האוזן – די לי לבטא את המלה שה ומיד נכמרים רחמי בקרבי. זכורני: משהגעתי בילדותי לפסוק “לא תבשל גדי בחלב אמו” חשתי כאילו בבת אחת נפתחו כל הסכרים בנפשי וצנורות הרחמנות התחילו שופעים שם ללא קץ. אותה שעה הרהרתי בלבי: כמה אכזרי האדם! לא די לו לזה שהוא נוטל גדי מן האם, הריהו שוחטו; שחטו ועדיין לא נחה דעתו עליו והריהו מבשלו בחלב; ולא עוד אלא בחלב אמו דוקא. חמלה אין בו. וכמה הוא זולל וסובא ומרדף תענוגות. שבע תועבות בלבו ועדיין אינו שבע. השחיתות האנושית אינה מבהילה כל כך כההכנות שבר־נש מתקין אותן לפני השחיתות ולאחריה ובשעת מעשה. קדמו לאכילה ולזלילה הבישול, שפּיתת הנזיד, עריכת האש, חטיבת העצים, כל המערכה כולה. המבשל גדי בחלב אמו מעיד על עצמו שהוא זולל וסובא בהעלם אחד. מה? לא כן?
לא הרפה ממני עד שהבעתי לו במפורש את הסכמתי לדבריו. לאחר מכן הטה את מהלכנו מן הסימטה הצדדית לרחוב הראשי, הנטוי כנתיב ישר אל בית הדפוס ברחוב באזרניה פינת פושקינסקיה, ששימש כעת מחוז חפצו; ולפי שחשש, כנראה, שמא ירוץ הדרך לפנינו מהר מדאי נעצר וסח שהות־מה בעמידה. וכה אמר:
– וצא וראה כמה חכמה צפונה באוצר הלשון. דומה, כל מלה, כל שם, נותנים לנו בעצם צורתם את מלוא תכנם. גדי! אל תקרא גדי אלא גד, שם בן שתי אותיות בלבד. בתכלית הקצור־הוא הדין עז, שה. שתי אותיות והן עולם מלא המיה, ערגה, חרדה בקשת חנינה ודביקות עד ליציאת נשמה. קא סלקא דעתך ששם רב־מלים היה הולם בריה כשרה וצנועה, רכה וחלשה, זו? ש–ה! – פלג מלה מנשמה. חפש שר הלשון ולא מצא באמת מלה נאה לשה מן השה, לעז מן העז, לגדי מן הגדי. אף הקיצור אינו ענין ללא טעם. ככל שהיצור ענו כן שמו מתקטן עליו וככל שהוא גופו שתוקי כך ראוי הוא שישתקו עליו. אף הדג השתקן אינו אלא גדי בהיפוך האותיות. ובאמת אין דומם כגדי וכשה. בקושי הוא פועה מ–ה. וצא וראה: כל בעל־חיים יש לו מענה־לשון משלו: זה מגרגר וזה מקרקר. זה שורק וזה חורק; הצפור מצייצת, החמור נוער, הפרה גועה, החתול מילל, הכלב נובח, האריה שואג. אפילו האלם שבברואים מחבל תחבולות להכריז על עצמו בקולי־קולות כי הוא מר פלוני חי וקים בעולם, שלא יסיחו חלילה דעת ממציאותו כל נברא הוא כלי־זמר. אחד סוחב עמו תוף או מצלתיים, ואחד כל גופו עשוי כמצלצל, כתבנית השופר או כצורת החליל. אותו תרנגול כמה הוא מכלה נפשו ביגון ובחשכה וכמה הוא עומד ומצפה כשביר לילה לעתותי הבוקר שתנתן לו הרשאה לפרסם את טיבו בעולם על ידי קריאת קוקוריקו. כל הבהמות והחיות הן מקהלה אחת. זו במפוחית וזו במשרוקית, זו בחליל וזו פורטת על נבל, זו תוקעת תקיעה קטנה וזו תקיעה גדולה, בפזר או בשלשלת. אף יצור קטן ונקלה זה, שאין לו לכאורה כוח רב בפה משום שהוא במחילה חלש מאוד, הזבוב הלזה, כיון שאינו יכול להטיל את מרותו ביחידות מתקהל לצבור גדול ומרעיש את האזנים בזמזומו. הוא מתפלל את תפילת השעמום שלו בצבור והופך את הקול דממה דקה שלו למין שאגת אריה. רואה אתה: עמוד העולם הוא עמוד המודעות לכל בריה להוטה לפרסם את שמה וטיבה, אף עמוד התפלה. וכל הברואים – חזנים וכלי־זמרים שבקול תרועה מצלצלים, מי מקנו ממרומי הגג, מי מתוך חורו במעבה האדמה, מי מעל מדרוני ההרים, מי מרפתו וומאורוותו. קדמו שרים אחר נוגנים וכל אחד צועק: הנני; אולם בריה אחת יש שאינה צועקת על עצמה, שאינה מרעישה עולם במציאותה, שאין בה שגעון הגדלות של כשרון השיר, שאינה נותנת אמרי שפר ואינה להוטה אחרי הפרסום, והוא הגדי.
הבלחש שורש נשמתו. הוא חי בלחש, מלחך עשב בלחש, שותה את מימיו וחי את כל עצמו ללא אומר ודברים. ואם יש לו זמר משלו – וחזקה על כל בריה שאינה מחוסרה ניגון משלה – הרי זה זמר חרישי, ללא מלים, אף ללא קול, המיה טהורה, פעיה כשרה. אף נשמתה בשעת שחיטה יוצאת בדממה ובטהרה. לא נטלה בריה צדקנית זו מתוך אוצר הקולות שום קול לעצמה. אבל וכי באמת שותק הגדי ואלם השה? מה? לא, בחור. הוא שותק וקולו מנסר מסוף העולם ועד סופו. מעיד אני על עצמי ששמעתי מקדמות ילדותי את קול השה מצווח ואינו פוסק. מכל התולדה נשמע את ניב השה, את אלם שאגתו, את רעש הגיונו הדומם, את קריאת התגר העצורה שלו, הבוקעת ועולה עד לשמים. “הנה האש והעצים ואיה השה לעולה” – אף פסוק זה כל אימת שאני בא אליו הוא מחלחל ונוקב עד לתהומה של נפשי. איה השה? מוסכם ומקובל שהשה נועד מששת ימי בראשית להיות הקרבן. ואין אתה, אדם, חסר, אלא שיזמנו לך את השה בו במקום. חובת השה להיות מוכן ומזומן לכל עת צרה ולכל שעת שמחה, כי לכך נוצר.
ביאליק שהה קצת בעיון־מחשבה ואמר:
– שמע, בחור, שה זה, כל כמה שהוא נראה צנוע ומחריש, נושא בחובו עולם מלא. וכסבור אתה, שהוא מחריש באמת? אומר אני לך: הוא דברן מאין כמוהו, מליץ נשגב, חוצב להבות, פיו אינו מדבר, אבל מבטו פולח לב. דומה, לכאורה, שהוא מנמנם תמיד, חודר לכל תכלית. עלבון־נצחים ניבט ממבטו הכשר, התובע דין. תציץ בו ותראה שיש בו מעין דעת עליונה, רז־מה גלוי לו. ושמא על שום כך נתחייב שתיקה עולמית, שלא יפטפט סודו של עולם – לחש לי ביאליק שוב לתוך האוזן ממש. אכן, פרשת השה מעסיקתני לעתים. ואני כל עיקרי רציתי לספר לך לרגל עניננו סיפור מעשה בגדי. אלא ששעתי דחוקה לי הפעם. ומה גם שכבר הגענו אל המקום.
“אל המקום” פירושו בית הדפוס ביאליק־בורישקין – ריחיים על צוארו של המשורר.
ב
בקרבת בית הדפוס ברחוב באזרניה נעצר ביאליק לשהות־מה להיפטר ממני בברכה, עומד עמידה של היסוס וחוכך בדעתו בקול אם להזדרז ולהיכנס לשם לאלתר למשיכה בעול או לעשות לו היום פגרה קטנה ולהתבטל קצת.
– ואגב, אומר הוא, נמשיך עוד מעט את חוט שיחתנו, שכן נאה שומע אתה, סקרן בדעות, אם כי בן־מרי הנך, אם איני טועה: תנא ופליג.
הואיל ואני מתעורר למחות על עטרת סתם בר־פלוגתא שנעטרתי בה, חוזר בו ביאליק מיד ואומר:
– ושמא טועה אני. ראיתיך מרבה שתיקה וניצנצה בי השערה שאתה חולק על רוב דברים. כך דרכם של שתקנים שהם עקשנים בסתר. נראים כמקשיבים ושקועים בינתים בהרהורי לבם ועושים להם חשבון משלהם. אף עינים יש לך שנשקפת מהן מחלוקת על העולם. ואתה, בחור, מסתמא חולק גם על כך וכסבור הנך שאינך מחולק כלל עם אחרים.
הוא מסתכל בי במבט חודר, מחייך, נפנה מבית הדפוס והלאה ומשלח את מקלו קדימה. סימן שצמחה בו החלטה לשנות הפעם מסדר היום שלו. וכן דבר.
– מה לעשות ופגע בי מנוול זה של בטלה ומושכני מבית המדרש. הבה ונעשה כמה קפנדריות ונגיע בקפיצה אל הפארק, בין כך ובין כך נתאחרה לי היום השעה וחזקה על רבניצקי שידונני ברותחים או יקרעני כדג. נעקור רגלים ונלך. כאשר התבטלתי אתבטל. פסיעה אחת ואנו בפארק.
פסיעה שהיא מהלך רבע שעה בקירוב לארכה של באזרניה דרך מארזליה ועל פני הככר הדשואה רחבת הידים. וכיון שהגענו לתחומיה של הככר נתאטו הצעדים. וכשהרגלים מרשרשות בדשאים אפשר שיהא אדם מסיח עצמו מקול המונו של עולם ומעול המצוות המעשיות הרובצות עליו אותה שעה. ואמנם, עוד פני ביאליק מפיקים ארשת הטרדה ופיזור הנפש של מי שלבו נוקפו תמיד מחמת בריחה מתפקידים חמורים, עיניו מתבהרות ומתרחבות ולובשות נהרה, אף מקלו מחשחש וקולו צוהל.
וחשבון על כל יום ושעה שהוא כלוא בחדריו ואינו צופה בעולמו של הקדוש ברוך הוא ושואף את אוירו הצח. מי יגיד לאדם מה טוב ומה חובתו ויעשנה. אם הוא צריך לקבור עצמו בין ארבעת כתליו עם עלי הגהה להיות נוקד ומנקד תמיד ומתאבק בעפר ה“שמות” ונובר בדברי קדמונים ואוכל את לחם הקלוקל של אחרונים ופולה את כלי המלאכה של פלוני ואלמוני ויושב שבעה נקיים על כל פסוק מלוכלך של כתבני סרק, או שמא מוטב לו להשליך את כל הצרור מעל גבו, את כל צרור הטרדות והדאגות והשאיפות הנבובות ולצעוד אל כל אשר תישאנה אותו רגליו, כצפור דרור, קל כצבי. קלות זו, שכל מי שנתברך בה טועם חיים כהלכתם. קלות זו מי שלא ניתנה לו מברייתו לא ישיגנה עוד עולמית, שאין מסגלים אותם בידים. כסבורים הבריות שכל הרוצה יכול להיות הולך־בטל. ואין הללו יודעים, שחכמת הבטלה היא אמנות גדולה. מה בצע לו למתבטל אם על כל שעה ורגע של בטלה הוא סופג מכות מרדות, מחדריו אימה, בחדרי לבו יושב הנוגש שלו. שמע, בחור, מה שאומר לך: רואה אתה אותי תמיד נתון בריתמה והמושכות בידי רביניצקי, אולם אין לך עצלן כמוני. אילו ניתנה הברירה בידי הייתי מכלה את כל זמני בדברים בטלים. ושמא אין כלל מחובתו של אדם לרדוף תמיד אחרי תכלית. לא עליך המלאכה לגמור. וכי מי אמר שהישיבה בחיבוק ידים היא עבירה? טובה מנוחה כי נעמה, לא כן? אבל דומה כי צדק אותו מאן דאמר, שדין אדם לחטוב עצים יומם ולילה ולהעביד עצמו בפרך, כי לכך נוצרת.
דרך דבורו של ביאליק בימים ההם, שאין הוא פוסק הלכה בשום ענין, אלא יורד לעומקו, תוהה ומדיין בקול עם עצמו או עם בן־שיחו, אמנם, הוא חותר אל הודאי, אבל אגב חתירה הוא משתעשע בצדפי הספק. מטבעות, מזומנים, רכוש רוחני, הון חוזר, נכסים, טבין ותקילין וכיוצא בהם מן המונחים העוברים לסוחר שגורים בפיו כדרך שנשתגרו לאחר מכן במחקריו ובהגיונותיו שבכתב. אבל אין הוא מסיח עצמו לרגע מן השובר שבצדו של השטר.
– ואולי – סח הוא תוך כדי אמירה ראשונה – הרהורי בטלה הם בגדר מחשבה זרה, שיש לאסרה עלינו, וראה פלא: לעולם אין יצר הבטלה תובע בפה מלא וכן אינו תופס מרובה, אלא בא הוא על האדם בהערמות ובלחישות ובפתויים ומסתפק במועט. אומר הוא לעצל: עוד מעט שינה, עוד מעט תנומה. ערום הוא כנחש. גלוי וידוע לפניו: תושיט לבטלה אצבע אחת ומיד הנך כולך ברשותה. כל אחד חשקה נפשו באפס מעשה והמלאכה שנואה עליו. אין הוא רוצה אלא שיורו לו היתר לשעה. אף העבודה אם תעזבנה יום תעזבך יומיים. אומר אני לך: המעשה הוא אבן הבוחן. אין לך מהיר במלאכתו מפה ממלל רברבן. יכול שיהא פה עולה הרים ויורד בקעות ברגע כמימרה. ורבים המגדלים לשון אין להם הכשרון להוציא מן הכוח אל הפועל אפילו מעשה שגדלו כזנב הלטאה. לפיכך חובה להתנסות במעשים. ועד שפלוני אומר להיות מורה הוראה מוטב לו לבצע פעולה של ממש ולעמוד בנסיון. כל האבות בישראל נתחייבו לעמוד בנסיון. זה הכלל: כזית מעשה חשוב מתשעה קבים שיחה. ולעולם טוב להכשל במעשה משלא להכשל באי־עשיה.
משנכנסנו לפארק אלכסנדר וישבנו על ספסל הפטיר ביאליק על נושא הבטלה בלשון מדבר בעדו:
– כל ימי מתנצחים בי חשק הבטלה ותשוקת הפעולה ואיני בא לידי הכרעה. מנעורי רודפני הפחד מפני העוני והדאגה ליום מחר מדריכתני מנוחה. שנאתי דלות מנוולת. לפיכך נטיתי שכם והנני מעמיס עלי עבודה למעלה ראש. אבל בטבעי הנני בעל יומא דפגרא ופורק־עול, הרבה טרחתי עד שעלה בידי להסתגל לסדר היום. פזור דעת ופזור מעשים הנני. נוטה לשכחה ולעצלות, איני נגיד ומצוה על עצמי ולא אדון לזמני, שעותי ניגרות דרך אלפי חורים ועלול אנוכי להיות מבלה עולם. המעט שהשגתי בא לי בכוח כבוש היצר וחבוטי־נפש. לפיכך חייב אני להחמיר על עצמי ולעשות סיג לסיג. אסיח דעת לשעה, יש חשש שאצא לחלוטין מן המסגרת ולאחר מכן קשה תהיה עלי כקריעת ים סוף התשובה לתוכה כל אחד זקוק לריתמה: אני על אחת כמה. ואנו במה עסקנו תחילה? – שואל ביאליק בצמצום עינים לשם רכוז הזכרון.
– בגדי, במעשה בגדי.
– כך, כך. בספור המעשה על הגדי, בקשר לפרשת העז. אלא שבינתים הפלגנו לענינים אחרים. התחלנו לדבר על המעשה ושכחנו את ספור המעשה. או שמא אי אתה נוטה הפעם לשמוע ספור מעשה. נוטה, נוטה? ובכן, פנה אזנים! כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומתחרט. זוג אזנים למשכון, בחור! המעשה בגדי קשור בנסיעה אחת שלי ברכבת. ויש להקדים ספור לספור, או הקדמה לספור, כמנהג הסבא מנדלי שיחיה. אוהב אתה טלטולי דרכים? אשר לי, כל נסיעה מוציאתני לא רק מביתי, אלא גם מעולמי. אני בדרך הנני חצי בן־אדם.
– וכבר שר פיטן צרפתי: שקולה נסיעה כמיתה קטנה.
– כך נאמר על ידי פיטן צרפתי? פסוק נפלא, טבוע בינה עליונה – מעיר ביאליק בהתפעלות ושוקע בעיון־מחשבה – וכבר נרמז בדברי חז“ל על פרשת “לך לך”, שהיוצא לדרך מפסיד שם, ממון וכוח, היינו, הוא מפסיד חלק מישותו. ואני כל אימת שהנני מגיע לפרשת לך־לך הנני מרגיש כי בשרי נעשה עלי חדודים־חדודים. עצם ההכנות לנסיעה גוזלות ממני את שלום נפשי ועושות אותי מיטלטל. לאחר שנעשיתי נע ונד לא כל שכן. זה הכלל: אין אדם מלך אלא על ד' אמותיו בלבד, כל זמן שהוא צמוד למקומו חן המקום עליו ושכינת המקום שורה עליו, כיון שהוא במעונו אף השמחה במעונו, הוא מכיר בטיב הבריות המצויות בקרבתו והן מכירות בו. אולם כיון שעקר והלך למקום שאין מכירים אותו הוא נעשה זר גם לנפשו, אף שפל ומבוטל בעיני עצמו. השמת לבך לנימוסיהם של הנוסעים בקרון הרכבת, כשהם צפופים ביותר? נמשלו כחיות נדמו. קודם כל הם מתחככים זה בזה, דוחפים ונדחפים בכתפים ובמרפקים: איש לרעהו יאמר: זוז! ואף על פי כן זוז ואין קץ לתזוזה. איש את חברו מוכן לטרוף כדג. כל אחד יוצא מכלל אדם ונעשה בעל־גוף, שהכל מגלגלים והכל ממשמשים בו. מין צרור של מטלטלים. זה מטיל עליו חבילה וזה מתפרקד עליו ברמ”ח אבריו, זה מייחדו לעצמו כמין כר, זה ישופנו ראש וזה מגרדו בעקבו. על כרחו הנהו מעורב עם הבריות, חצי יד משולב בפלג־רגל של שכנו וחטמו שלו נעוץ לתוך נחיריו ממש של פלוני. הגופים במחילה מריחים זה את זה והפיות נטרדים לדבור, שיש עמו טרוניה וטענה ומענה וסוף טענה נזיפה ועם הנזיפה בא הגידוף, עד שהם יורדים זה לשוקו של זה.
כללו של דבר: הדרך לא זו שמביאה חסרון־כיס, גורמה גם לידי בזוי צלם האדם. להוציא נוסעים מומחים, המרגישים את עצמם בקרון כדג במים. היטיב מנדלי לתאר את טבע היהודי הנע ונד, הטועם בנדודים טעם גן עדן. ר' אלתר יכנה"ז יושב בעגלה ככהן על דוכנו, כי שם ביתו. העגלה משמשת ליהודי כמה שירותים בבת אחת: חנות ובית־מדרש, שוק וטרקלין לאורחים. בה הוא מתפלל ולומד שיעור של יום. כמה חדה עינו של מנדלי וכמה גדול חושו האמנותי. הוא קיפל ביריעתו חייה של אומה לרחבם ולעמקם. מנדלי לא כתב ספורי מעשיות. הוא חיבר ספר התולדות של עמו. חוששני שאף אתה הנך ממתנגדי מנדלי ואינך גורס נוסח מנדלי. לא כן?
הוא הביע בבת־צחוק רחבה את קורת־רוחו מדברי ההוקרה למנדלי, שנשמעו מפי בן־שיחו.
– נמצא שאף אתה בדעה זו – דבר זה הוא סימן טוב לך.
ואני משום־מה חשדתיך בהתנגדות לסבא. מנהג צעירים לבטל את הזקן ולעקם עליו את חטמם, שאינו לפי טעמם. אבל אין מנדלי עוד תלוי בטעם. הוא למעלה מזה. יש פוסלים אותו משום דרך הרחבות שבו. הוא סח לו לאט ומתון־מתון ומגלגל שיחה כמי שיש לו הרבה פנאי. לצעירים אין פנאי. השעה דוחקת אותם תמיד, אף נשימתם קצרה, עמא פזיזא, הם בהולים לספר הכל וברגע כמימרה. לא כאלה חלק מנדלי. הוא מתאר חיי שעה כאילו הם חיי עולם, ואין הוא מסיח דעתו אף לרגע, כי נושא תיאורו הוא עם עולם. הוא מרבה שיחה משום שעוד היום גדול. הוא מתפרקד כבכרם בית אבא. משול הוא לנחל איתן, הנוהג את מימיו בשפע. נוסח מנדלי כבר נעשה למשל ולשנינה אצל קלי־עולם. יש בועטים בו לתיאבון ויש להכעיס, רבים מרכזים עליו את שנאת ישראל שיש בהם לעצמם, הואיל ודמות דיוקנו יש בה באמת בבואה משל הדמות אשר לכנסת ישראל. הרוצה לשנוא יהודים ילך וישנא את מנדלי, נוסח, נוסח! ואין אלו אלא מלים. אין זה כלל נוסח מנדלי, אלא נוסח האומה. זהו הנוסח ואין אחר. צרי־לב וצרי־דעת אינם יורדים לסוף דעתו ומקדשים עליו מלחמה.
אולם הנלחם במנדלי, עם שר האומה הוא יוצא להילחם. את רוב מעלותיו הם הופכים לחסרונותיו ובמיעוט שכלם ממעטים את דמותו. הם שמים אור לחושך, ותחת להסתכל מתוך יראת הרוממות בדרך אומנותו של האמן הגדול, צורף המטבעות, שכל אחת מהן משקלה זהב, הם מעמידים פני איסתניסים ומחפשים כתמים בשמשו של ישראל, ודע לך, בחור: הסבא הוא ענק. ננסים רבים מגרדים אותו בעקבו. עשבים יעלו על קבריהם של שולליו ואמנות מנדלי תעמוד לדורות. אבל מה לך, בחור, שעיניך משוטטות ואזניך קטופות? נראה אתה תפוש מחשבות, ובינתיים טווה לך את שלך. שעה שאני מעסיקך בדברים על אותו סבא גדול אתה מגלגל בוודאי במחשבתך בסיפור המעשה על הגדי ומהרהר: אימתי יגיע תור הגדי? סקרן שכמותך! לא נאה לך שאתה קצר־רוח במידה כזו ודוחק בי. סבלנות, סבלנות, ידידי. עוד נגיע לסיפור המעשה על חד גדיא. ולפי שעה בוא ונשובב את נפשותינו בגלידה טעימה, הצופה אלינו מנגד, יפה לקיקה לשיחה.
במזל גדי
א
כבר הרציתי בפעם אחרת ראשיתו של הענין, שעודד את ביאליק לספר לי באודיסה את המעשה בגדי; אולם כיון שהרצאת המסיבות של הפגישה תפסה פרק לעצמו לא הגעתי בפעם ההיא לידי גוף המעשה בגדי. קבלה היא בידי העורכים, שקהל הקוראים בימינו אינו אוהב ארוכות אלא קצרות, משום שטבע זמננו, אומרים הם, הוא של בזק: מלחמת־בזק, שלום־בזק, חורבן־בזק ואף תיקון מהיר ונבזק. ממילא כל סיפור חייב להיות חד וחלק, בתכלית הקיצור והצמצום, בחינת פגע וברח, כלה דיבורך בנשימה קצרה אחת וצא. לא כן היה מנהגם של הבריות בימים שקרו המעשים, המשמשים נושא לסיפור הזה. בני אדם צעדו ארוכות ושוחחו ארוכות, אף נשמו נשימות ארוכות. ועד שהגיעו לאיזה ספור המעשה היו פותחים תחילה בכמה הסברות מוקדמות וגם לתוך הענין עצמו היו משלבים ענין המוסגר וטופלים לו הערות־לוי, הקובעות ברכה לעצמן. ולפי שהם מאריכים בשיחה הכרח להם ללפת כל שיחה בטעימה או בלגימה, המרחיבה את הדעת. והפה כיון שנפתח לאכילה נפתח גם ביתר חשק לדיבור, וכל פתחון־פה גורר אחריו ממילא פתחון־לב. נמצא שאין יורדים לתוך עביה של שיחה אלא לאחר שמפליגים הרבה בעניניה ואין מגיעים לעיקר שבה, אלא בסופה או בסוף־סופה. קיצורו של דבר, הרבה פנאי של זמן היה אז לבני אדם ואף הרבה פנאי של לב ומוח והקשבה ולא היו פוטרים שיחה כמין תאונה שיש לעבור עליה, אלא מתגדרים בה ומתכוונים לעשותה כלי מחזיק ידידות והתגלות הלב.
אמנם, עצם סיפור המעשה בגדי בא לידי התחלה של ממש שעה שנכנסנו לביתן הנחמד בחביון הגן העירוני, ששימש מסעדה ומטעמה ומלגמה בזעיר אנפין לכל המטיילים לרוח היום בשדרות הגן. והיה כל מי שחשיקה קלה צובטת את לבו נכנס ובא לשם להיטיב את הלב הנצבט ולפייסו במשהו טעים. אולם עד שאנו ממתינים לקבלת הגלידה אין ביאליק פותח בגוף הספור. הוא סוקר על סביבותיו, מהרהר מקצת, נאנח פורתא ואומר:
– אכן. יש פינה נחמדה כזאת ואנכי לא ידעתי. אומר אני לך: אשרי הולכי בטל. ובאמת, כשאתה מסתכל באילן נאה הנך מרגיש טעם מחיה נפשות. ודוקא מתוך בטלה. ומה הלהיטות הזאת אחרי עשיה תמיד? מפאת רוב מעשיות הננו מסיחים את דעתנו מעיקר שבחיים, והוא לחיות את החיים. בני אדם או שהם רודפים הנאות, הנאות גסות ומגושמות, או שהם פורשים מכל הנאה ומשום טעם־חיים ואינם אלא הומים ומהמים ומשוקעים בעסקים יבשים, הסוחטים את מוח העצמות, בלשונם הרי זה חיפוש אחרי “תכלית”. אולם מהי תכלית? עושר, הרבה ממון, נכסים בשפע. ובכן, יש שמגיעים לנכסים ושכר הנכסים יוצא להם בהפסד הנעורים, בהפסד הבריאות, בהפסד הרגשת החיים הטבעית והרעננה. אי, אי, קב אחד של טבע פשוט שקול כנגד תשעה קבים של מעדנים ותפנוקים, הניתנים לנו בתוך מהומה ומרוצה ומבוכה. ובלחישה אגיד לך: אפשר שהפלגנו יותר מדאי בערכו של המעשה הבונה והגואל והמקיים הכל. פעמים אף מחשבות יפות מצטרפות למעשים המשפיעים על קורות העולם. וסוף המעשים הגדולים היה תמיד במחשבה תחילה. אלא מה? קיימא לן: עול דרך ארץ עלינו. וחייב אדם לישא בעול. ועל כרחך אתה מטופל באלפי עסקים. ונוסף לעול דרך ארץ – אומר ביאליק בנהירה של חיוך – יש גם עול מלכות רבניצקי. וכשרבניצקי גוזר…
ככל שביאליק מגלגל בשם רבניצקי כן מתרחבת בת צחוקו, המפיקה מהתלה קלה שבטוב־לב, כדרך שמזכירים שם אב קפדן, המחפה בצעיף של רוגז ומרות את חרדתו לשלום בנו ולאשרו. ודרך אגב הוא זורק הערה שנונה:
– אילו ראה אותנו רבניצקי בכך, כיצד אנו יושבים ומתבטלים כאן תחת חופה של עצים ונהנים מהדר זיוו של סוף קיץ, היה דורש עלינו את הפסוק סוד ה' ליראיו, אל תקרי סוד אלא סוּד, פּארק בלע"ז.
הוא שוהה בשתיקה קלה, משל נמלך במחשבותיו על אודות ענין טורד ואומר:
– ואתה, בחור, הנתת את דעתך על מדרשי הפסוקים והגימטריאות של רבניצקי? יש בהם חן משלהם. הוא ניגש לכל ענין, וענין כאן במשמע פסוק, מעביר רישא לסיפא וסיפא לרישא, לקיים סרסהו ודרשהו, או מקצץ לו קצה רגל ועושה אותו צולע על ירכו, דורך עליו ומשפשפו יפה־יפה עד שמתהווית בו יבלת, או עושה בו איזה מעשה, כגון זבוב זה שבורר לו אות ומתישב בדעתו ומטיל לתוכה נקודה, מין דגש חזק או דגש קל, בינתים, עד שאתה מעיף עין כה וכה ורבניצקי מגיש לך מין פסוק חדש בתכלית החידוש, שלא יכולת כלל לשער כי יתכן שפסוק זה יקבל צורה משונה כזו. הפסוק נכנסה בו נשמה חדשה. לכאורה אותו הפסוק עצמו, אבל לא תכירוהו כלל וכלל. מזיק גדול הוא רבניצקי לסירוס פסוקים. הוא טורפם כזבובים ומחדש בהם מעשי בראשית. ואין לך אדם מאושר מרבניצקי שעה שהוא מצליח לברוא איזה פסוק בריאה חדשה ולהפוך בן־מלך לקבצן או להיפך. ניתן לומר, כי רבניצקי הנהו אחד מגדולי הפוסקים של פסוקים, מן האחרונים שבאחרונים; גדול כוחו להפליא; לכאורה הוא נוהג בפסוק פסיק רישא ואף על פי כן לא ימות. אין הוא נותן לו למות, אלא גוזר עליו חיים. אכן, אחד מגדולי הפוסקים… אלא שלפעמים הוא יותר מדאי פסקני במלאכת הפיסוק שלו. דומה הוא למלך הפורץ גדר ואין ממחים בידו. ואין לדעת עד היכן היה ביאליק מפליג והולך בענין הפסוק ושלטון המלכים שבידי רבניצקי עליו אילולא הוגשו לפנינו מנות הגלידה, שהסיחו את דעתו מן הנושא רבניצקי. וכיון שדרך ביאליק עם הגשת כיבוד של מאכל לאורח, שהוא טופל עצמו אליו לפקח עליו ולזרזו שיגש לאלתר לאכילה, הוא נוהג גם כאן בי מנהג בעל הבית, המאיץ באורחו הסמוך על שולחנו, שלא יתרשל במלאכה. הוא מקריב את פינכת הגלידה בסמוך אלי ופותח ואומר:
– ואתה, בחור, שא עיניך וראה מה צורה נאה יש לגלידה זו ושלח לשונך וטעם כמה מתוקה היא לחיך. זו היא גלידה, אשר לא הגלידו אבותינו. כדאי לך לטעום ממנה ובזה הרגע, כי טועמיה חיים זכו. אל תהא רשלן. פתח פיך ולקק לקיקה הראויה להתכבד – ודרך אגב, הבא לפני את חוות דעתך עליה. טעם טוב ממנה בפה, ולאחר מכן היא משתלשלת לתוך העצמות ומתמוגגת שם. הפוך בה והפוך בה, שכן היא מאכל ומשקה כאחד. מאכל־פלאים, בחיי. לא די שהיא מתוקה, נתברכה גם כן בקורטוב מרירות. ומרירות זו היא שנותנת בה טעם לשבח. מן השקדים המפותכים לתוכה באה המרירות הזאת. רואה אני שאתה עושה מלאכתך רמיה, סוקר לכאן ולכאן, בוחן ובודק, כאילו שוקל בדעתך. והללו הם מן הדברים שעשייתם יפה דוקא מיניה וביה. ובלבד שלא תעשה זאת מתוך פיזור הנפש ובהיסח הדעת. עיקר באכילה כוונה. זה הכלל: איזהו בעל תיאבון כהלכה? זה שיודע חכמת הריכוז בשעת אכילה. אין אוכלין בפה בלבד, אלא בכל האברים. קיימא לן, שהאוכל בלי מתן הדעת אינו בא לכלל שביעה לעולם. ראינו פלוני שפיו הוא כגלגל החוזר שעה ששולחנו ערוך לפניו והוא משמיד הרבה אוכל ולבסוף הוא קם מעל שולחנו רעב כשם שישב אליו. בחינת לא נודע כי בא אל קרבו. ועל שום מה? משום שעשה את פיו בית־טחינה סתם ללא דעת וחשבון. ואם אין דעה הבדלה מניין? נמצא, כל האכילה שלו הלכה לאבוד. היא צנחה לתוך תהום רבה ואינה אלא ברכה לבטלה. אכן, גדולי האכלנים כבר עמדו על רז זה, שאכילה כשמעתתא טעונה צלותא. צלילות הדעת היא כלל גדול בחכמת הלעיסה. ולא זו אף זו: צלילות כל החושים. ואין דעתם של חכמי אכילה ראויים לשמם מתקררת עליהם עד שהם ממששים כל נתח ונתח באצבעותיהם ממש. וכל פעם שהם באים לכלל התלהבות עליונה מעבודה שבפה ונעשים בגילופים, הרי הם באים לידי התפשטות הגשמיות כביכול, לידי השלכת הכף והמזלג והצלחת והכל בכל הם נגשים ישר אל הקדירה ומושכים משם בעשר אצבעותיהם ואוכלים. על ידי כך הם מקימים מגע גמור עם העצם הנאכלת, לא על ידי מלאכך ולא על ידי שליח, אל בגופם ובעצמם. ועם שהם מהנים את פיהם ואת גרונם ומשלשלים במישרים את הנתח השמן והמזין לתוך האיצטומכה הם מזינים בו את העינים ומריחים אותו, לוקקים ממנו מקצת ומגלגלים עמו במחשבה ובדמיון היוצר.
ובדין אמרו יודעי־דבר, כי האכילה תורה שלימה.
בעלי אומנות זו ילכו בה וכל ביש־גדא יכשל בה. ומדרך התורה שיש בה נגלה ונסתר, פשט וסוד ואף רזי דרזין. אולם רואה אני בך, בחור, שלא לקקת עדיין מתורה זו אפילו ככלב המלקק מן הים. אי אתה פושט את ידך בגדוד, אלא שולח אצבע ונוגע בזו רק בקצה הצפורן. בדומה לאותו רחצן הססן, שאינו מעיז להכנס למים משום חשש צוננים. חזק ואמץ, הרחב פיך ומלא, הרי זו גלידה־גלידותיים. גמע; בלע; התנקם; השמד. אין רחמים בדין. שאב מלוא הכף וזלול. גלידה זו צינה נושבת הימנה, אבל קור שבה מחמם את הנפש וממלאה חיות. אכול עד גמירא; בער; אל תניח שיירים. ואם חשקה נפשך בים טוב שני של גלידה אל תהא ביישן ותבע ובלבד שלא אראך בקלקלתך. קח משוט וצלול; עבור את הירדן. ואילו ראה אותנו רבניצקי בכך היה פוסק עלינו את הפסוק יאכלו ענוים וישבעו. אל תקרי ענוים, אלא גנבים. רמז לדברי שאני גונב מזמנו של רבניצקי ומבלה בבטלה. שכן הוא, רבניצקי, יושב אותה שעה בלשכה ומזיע על ההגהות ומכלה את מבטיו לקראת בואי שנהיה מסובים יחד וחוטבים עצים בצוותא.
באמת אמרו: רבניצקי הוא המלאך המכה על המצפון שלי ואומר לי: זכור כי היום קצר והמלאכה מרובה. ואילולא הוא התובע ממני דין וחשבון על מעשי, מי יודע עד היכן הייתי מגיע באהבת הבטלה שלי. כל אחד מאתנו יושב לו בתוך נשמתו הולך־בטל, קוביוסטוס, בטלן־מבוטלן וכל אחד עלול להיות מן הריקנים שבבריות, הפוטר עצמו בשהי־פהי ושורף את ימיו ושנותיו בדברים בטלים או בהרהורי־סרק, המוציאים אותו מעולם המעשה להיות טפיל שבטפילים, קבצן אוכל ואינו עושה. אומר אני לך; תאות הקבצנות מקננת בנו לא פחות מתאות העשירות. מסקנה המתנגדת למה שנאמר תחילה על ידי ביאליק בעניין עשייה ובטלה. אבל אין מקשין על סתירות בביאליק. השברים שבשיחתו משפים את עליזותו, שכלו הרץ, כשם שהשבריריות שבאבן הטובה סופגת את רצי הקרנים. אולם חושש אני שמא הרהורי חרטה אלה יקפחו את עצם סיפור המעשה בגדי המובטח לי, לפיכך צומחת בי החלטה לתבוע ממנו בפה את הסיפור על הגדי. ומשמע שהחלטות נחרתות מיד בפנים. שכן רק פתחתי פי ואמרתי: – ובכן…
תפס מיד ביאליק את כוונתי והטיח כנגדי:
– רואה אני בך, שעיניך תוהות ובוהות ומשוטטות מסביב כמחפשות דבר. ואף שפתיך מרחישות. אתה לגדי. לעצם סיפור המעשה בגדי. לא כן? ניחשתי? אם זאת משאלתך השמיעני דברים ברורים.
– כן, אני לגדי הנני מצפה.
– ניחשתי את מזימותיך – צוחק ביאליק מתוך קורת־רוח, על שעמד על משאלתי הכמוסה – הנני ואספר. אבל קודם כל עליך לסיים את מלאכת האכילה. רואה אני בך, שאתה מן הנחשלים באותו ענין. או שמא נתגלגל לתוכך ניצוץ מנשמתם של המלאכים שבאו אל אברהם ושנאמר עליהם “ויאכלו”, נראים היו כאוכלים, ובפה אתה נרפה. העצלות לעולם אינה מעלה. עושה אתה לקיקה אחרי לקיקה והענין אינו זז. ובכן, קום ועשה! פתח פיך ובלע, ולאחר שתברך על המוגמר אתחיל בסיפור המעשה על הגדי ככל אשר תאוה נפשך.
ב
– וסיפור המעשה בגדי כלפי מה? – שואל ביאליק בגמירת הגלידה וטופח יד במצב להעלות בזכרונו דבר מה נשכח – החוט מהיכן נשזר ובא? אתה תשחיל לי את החוט. תחילה במה היינו מסיחים? תש זכרוני בזמן האחרון ודברים נשמטים משם. הגש את החוט, גזלן. כן, כן. בענין החולשה, שיש לי לבריה רכה זו, לגדי הלזה, שכל אימת שהנני נזכר בו מיד נחשול של רחמים מציף את לבי. ההתבוננת? בני־צאן אלה כיצד הם מתחטאים לפנינו ומתרפקים עלינו ונכנסים לנו בכל געיה ופעיה עמוק לתוך נשמתנו. אצלי קשור הדבר בנימי־זכרונות קדומים, מגירסא דינקותא. ילדותי חומה עצבות, יגון עלומים הבוער בלב. יתום הייתי. חשתי עצמי עלוב ועזוב, בודד במועדי, אין חומל עלי ואין גואל לי. וראה פלא: כל פעם שאני מתהלך קודר ותוהה על מעמדי בעולם צורת גדי מבצבצת ובאה לעיני: בהר ובגיא, בבית ובשוק, בחומש ובמדרשי האגדה, בתאורי ימיאת מצרים, במגילת שיר השירים, בעקודים נקודים וברודים של יעקב.
כציר מן ההשגחה העליונה נקרה ובא לפני היצור הכשר והתמים הזה כמבקש לעוררני. ואף לעודדני דומה, הוא לוחש לי בלי מלים: ראה והביטה בי. כמוני כמוך. בין לרוחי והאזן נא להגיגי האלמים ובכן לעצם ספור המעשה. הגע עצמך: פעם היה מעשה וחד גדיא זה הניח ובא אלי במסיבות מוזרות למדי – בקרון־רכבת צפוף, מתוך פקעת של רגלים משולבות ודחוסות יחד. מציאה זו שבהיסח הדעת גרמה לי תחילה קצת מבוכה ולבסוף – בדיחות הדעת. ומעשה שהיה כך היה. סוחר עצים אני בימים ההם ורגיל בנסיעות ברכבת לרגל העסק. וזאת לדעת: כל נסיעה יש בה אחת מששים שבחבוט הקבר. היא עולה בממון ובדמים. שונא טלטולים אני, ככל שהאדם נתון בתנועה חיצונית כן גדול קפאונו הפנימי והוא נעשה מטומטם. ובנוהג שבעולם: כיון שנכנסת לרכבת הופקר גופך, לתוך מכתש ירדת. יד כל בכל יבלת מוצנעה שלך. חוש מיוחד יש להם לבני אדם לכוון את רגלם כלפי היבלות של זולתם. ונוסף לכך אתה נעשה מועד לספוג חבלה אחרי חבלה מכל מרפק משל אין נסיעה זו בצבור אלא מין הסכם כללי למיעוך־גומלין.
וכשהגוף מתמעך אף הצלם האנושי מתבזה. ובכן, יושב אני בקרון דחוק ומכווץ ומתחתש מכאן ומכאן, שתי צלעותי כשני דדים שופעות לי כאבים ומיחושים. שכני לספסל מימיני, על יד החלון, גוי שמן ומגושם, כשמן יורק מכלי אל כלי, כן יין־שרף נודף הימנו מהלך פרסה. הוא נים ולא נים וראשו נע ולא נע. כל ניע שלו טובע רישום בצוארי כגודל הדינר: בכובד גרמיותו נופל הוא עלי. עתים הוא פוקח כנגדי עין גדולה, נסוכה נוזל אדמדם, עשויה כמין חכה, כמתכוון לצוד דג שכמותי לתוכה. והנה הוא פוער פיו וזה נעשה כעין מחבת מרחישה, וסמוך לכך אף עינו השניה נפקחת ויין השרף שבצמד עיניו נדלק ומתיז רשפי אש לתוך המחבת, שבה אני הדג עולה לצליה. חשתי צמרמורת קלה. רואה אני שפיו מרתיע, הנה… הנה יתן עלי בקולו, ינהם. והגע עצמך: הוא לא נהם, אא הלחיש אלי בקול דק וצפצפני, שלא הלם כלל גוי גברתן שכמותו, שגופו הגרמי מתרחב והולך מרגע לרגע בשעת הישיבה, תופח על מנת להתפיח, והוא פורץ והלך מתחום מושבו וגוזל שטחים משלי. וכה אמר:
– בבקשה, אדון, יכול שנעשה חליפין, זאת אומרת, מקום במקום נחליף, אדון, ואתה חביבי רם המעלה, תתפוס מושב כאן, משמע, על יד החלון, משמע. אתה, שכן, תטלטל את זה שלך, משמע, שטבעו להיות ישוב, את המכשיר האחורי, זאת אומרת, תטלטל אותו לכאן, ואני את שלי, מסתבר, אעביר להנה, במקום הישבן שלך, בנת, אדון? לפי שכך דרוש למען הסדר. מבין אדון? סדר. סדר, צריך שיהיה סדר ם במין דבר זה, שטבעו של אדם להיות ישוב עליו.
הצעתו האדיבה של ה“גוי” המבוסם הפליאתני ואף עוררה בי אי־רצון. מדרך העולם, שאדם חושד בחברו הרוצה להיטיב עמו. וכלום יתכן, מהרהר אני בלבי, שבר־נש זה בא סתם על לא דבר להחליף עמי את המקומות ולתת לי מושב על יד החלון, שהוא לעולם נוח יותר? מן הסתם דבר בגו. אצבע המקרה. ימים מועטים לפני כן היה בי מעשה שנתבקשתי על ידי שכני לספסל הקרון לעשות עמו חסד ולותר למענו על מקומי אצל החלון לשעה קטנה משום שחשק ראשו בנקודת־משען ולא נעניתי לו, אף נתתי בו פנים זועפות – והנה בא “גוי” פשוט והושיט לי בקנה מה שלא הייתי מעיז כלל לבקש ממנו, ולא עוד אלא שהוא עושה זאת במאור פנים ובמענה־לשון רך ומלבב. חלשה עלי דעתי. הסתכלתי בפני שכני השוחקות לפי תומן והרהרתי חרטה על נדנוד החשד שבלבי עליו. אף על פי כן שאלתי לטעמו ולנימוקו – והוא טרח להסביר לי שורש הענין בלשון מתבטבטת ועמוסה, משל כל מלה הוא דולה כאבן כבדה מעל הלב.
– יען בכן, שאנו כאן צוותא; מבין מר אדון? איש לאיש ככף למנעול וכפקק לפי הגרון, מצב למצח לחוץ ומרפק בבטן תקוע ואין נשימה, משמע. היות ובכן ואנו כאן תוך חבית, חבר אדון, אזי משמע חובה קדושה שנעשה חברות יחד, כפי שנהוג לומר, שנהיה אנשים אחים, איש לרעהו ידיד עם כל הנוחיות ועם כל הכל. לא כן, משמע? והנה בכן, אתה, מר שכן, הזז תזיז את הישבן שלך להנה, אל החלון, משמע, בנת?
אותה שעה נכנסו דבריו לאזני וכבר הייתי מוכן ומזומן להעתיק את מושבי, כפי הצעתו, אולם אותו “גוי” נעץ בי עין אחת פקוחה לרווחה כשואב אותי לתוך חכתו האדמדמה, ואילו את השניה עצם בחזקה, לשם ריכוז המחשבה, כנראה, פתח ואמר:
– רואה אני כי מר חבר הוא איש לא־מאמין באדם באשר הוא, לא כן משמע? באשר בכן אתקע לו את כל האמת לתוך הפרצוף, כפי שנהוג לומר, משום שאני אגיד לו דבר שהוא האמת עצמה, מר חבר. זה יש אדם וזה יש אדם, אלא שאדון אלהינו פעמים עושה אדם עם נקודה ופעמים עושה אותו בלי נקודה, כפי שנהוג לומר. בנת? זה שהוא בלי נקודה אזי מתחתיו הכל עושה קפיץ־קפיץ. משום שנקודה, משמע, אין, אזי הכל אצלו מאחוריו בקפיצים. וזאת לדעת, חבר אחא, באם קפיץ־קפיץ מלמטה, אזי גם הקרקפת שהיא ראש, מלמעלה, חוזרת כמין סביבון, עפה וטסה כרכבת, אם כצפור אם בדומה למשל לכל מה שהוא עפיפוני. קופסה זו שהיא יש גולגולת הרי היא בדומה לגלגל, כפי שנהוג לומר, מחמת שאם אין נקודה מאחור אין גם נקודה מלפנים. אני זה מדבר אליך, אחא. אני זה. קופסה יש לי בין הכתפים, ובקופסה שכל יש, הרבה שכל, והשכל אומר, חבר אחא, כי ראש אינו ארובת עשן, שקופץ לו למרום בלי כלום, שלא להישען על דבר־מה שהוא נקודה בשמים. דרושה לכל אדם באשר הוא יש אדם, דרושה לו נקודה בשמים, משענת שם גבוה, גבוה, בחלל.
שלא יהיה ראש מגשש שם מלמעלה כסומא בארובה, כסומא, משמע, כפי שנהוג לומר, זאת אומרת, הראש מלמעלה נד לו עד ללא שום מקום. וזה לא טוב, רחימאי. כי אם ספסל דרוש כאן מלמטה אזי ספסל נחוץ גם שם מלמעלה, בלי ספסל לא תגיע למרחוק, חביבי, בלי מה שהוא נקודה. הנקודה היא מין דבר חשוב. היא לך יד. היא לך רגל, היא לך מושב ומעמד, היא כל הכל. ובאין נקודה תמעד חבר, תצנח אחא, תתגלגל, רחימאי, תתרסק, ידיד שלי, שהנך, זאת אומרת, שכן שלי. בלי נקודה אין שום סדר. וסדר צריך שיהיה. סדר על האדמה וסדר בשמים. וצריך שיהיה אדם מאמין באדם באשר הוא, כפי שנהוג לומר. ואם חבר שכן סח לך: קום, אחא, סוב ופנה לך והחליף עמי מקום על יד החלון, משמע צריך להחליף. באשר בכן באין נקודה לראש אזי צריך שתהיה חבר בסמוך לחלון, כי אף החלון משמש נקודה לראש המיטלטל, בנת?
שופע דיבורו של אותו “גוי”, מתפתל ומתערפל ועם כך תכנו כה בהיר ומפורש וקולו כמיתר רך. מוכן הייתי לנשקו מנשיקות פי בעד מתק לשונו. וכבר התקנתי את כל הרמ"ח שלי להתכנס ולהתרומם ממקומי בתוך הדחק להעתקת מושבי. אולם שכני לחץ את שתי קיבורות ידי בשני מטילי הברזל שלו והממני בנהמת קולו:
– ואתה, אחא, אל תדרך… ברגל אל תדרוך… מלמטה בעל חי רובץ, בעל־חי חמים ודמום. קטינה שכזה… מחמד שלי. וזהו, רחימאי, נימוק הראש לצד מה שאמרתי חליפין במקום… היות ומשום קטינא גדי שמאחורי הספסל רובץ, והוא את הרגלים שלי שם מחפש. הוא את הרגלים שלי מכיר ויודע, הואיל ובכן אני לו חבר. אולם אתה, שכן, תדרוך, תדרוך ברגל על בעל־חי חביב.
אמנם, בו ברגע חשתי מתחת לרגלי מלמטה משהו שעיר ומכורבל זע ומפרכס. שאלתי את שכני לספסל:
– כלבלב?
– משמע, אדון, נמר – ועל פניו החכליליים השתפך חיוך רחב.
וזה היה גדי, גדי בן שבועים, מתנה שקנה אותה בשוק לילדו. כפפתי עצמי בפקיקת עצמותי, שלשלתי ידי מתחת לספסל והעליתי משם סל ובו יצור כשר ומתוק, מקופל ומנומנם, גוש הויה הוזה, הרואה בחלומו חזות הכל. לטפתי את הבריה החמודה בדחילו ורחימו. משראני שכני בכך טפח לי על שכמי טפיחה ידידותית, פניו תפחו והתרחבו כדי שיעור פי שנים משטחם הרגיל, משל נתכוונו להתקין מעצמם כלי־קבול רב מדות לשפע האהבה והנדיבות, שזרם מעיניו המאירות ומלבו הטוב והמיטיב. חושבני כי מחמת רוב נחת־רוח פג יינו ודעתו נצטללה לחלוטין, וכה אמר:
– הנה כי כן, כעת אתה באמת לי חבר־שכן, שהוא ידיד טוב, כפי שנהוג לומר, היינו, איש כלבבי, משום שגדי קשרנו לאחדים. לא עוד אדון אקראך כי אדם אתה עמי, אדם כמו שיש; אנוש אתה ואנוש אני, כמו שאלהים לנו בשמים. אתה יש איש ואני יש איש. ואני ואתה, משמע שנים כמו אחד, א–ח–ד. בנת? אחד אמרתי ושנים לא אומר. משום שכאן גדי. גדי שלך, גדי שלי – היינו הך. שנינו לגדי. הוי אומר: אנשים אחים, אחים בגדי, אחים בלב, אחים בכל. היות ובכן, אחא, שא שלום אמת מעמי. פתח פיך ושקה לי! אף אני אחבקך ואנשקך הואיל ובכן אח אתה לי. משום שראיתיך, חבר, מחבק גדי, משמע: ידידות יש! וּביש ידיד אדם יש; ומעל לאדם אל בשמים. כי זאת לדעת חבר: אם קרקפת יש ובקרקפת שכל יש. אזי שכל מבין, כי אלהים עושה סדר: סדר בארץ וסדר בשמים. והוא שעשה הכל: אם אדם אם עולם אם גדי ולא עוד יש כל מחיצה בין, נגיד, נמלה לבין, בדומה למשל, פיל או סוס או כלב או כל מה שיש בו רוח־חיים. כל העולם אלהים, כפי שרגלילים לומר, או כל העולם אדם, או כל העולם גדי קטינה־חביבה, היינו הך, חבר, בנת?
הוא חבקני בעוצם התלהבות וצפצף בקולו הדק:
– הבה, אחא, שקה לי: שקה לי ואני לך; פה אל פה. יחד, יחד, אות ברית אהבה בינינו. שקה, חבר. כפי שאנו כאן בין הארץ ובין השמים. הב, אחא, שפתים, מצוץ, חבר, אל תתרשל ואל תמאס. לחיים, חבר. לחיי כל הכל… כל זה המין, אם מין אדם ואם מין גדי וכל שהוא מין, כפי שרגילים לומר.
עד שאני עושה כה וכה להשתמט ממגע שפתיו בי טבע שכני נשיקה צלצלנית בפי ממש; אף לחצני בזרועותיו, אותי ואת הסל שבידי. וכך היינו לחוצים ושלובים הוא ואני והגדי בינינו. הגדי ניעור מנמנומו ופעה. חייך שפעיה זו הרעישתני עד היסוד במסיבות מוזרות אלו, בזרועותיו של ה“גוי” המבוסם, בלוית נשיקתו האנושית החמה. אותה שעה נראה לי קטינה זה לא כפרט מפרטי מין הגדי, אלא כמין גדי הכולל, נציגם החי של כלל בני הצאן, שהתנוססו והתנוצצו לעיני בשרי ולעיני רוחי משחר ילדותי ועד היום. ולפתע ראיתי עדת רועים מימי התנ"ך גולשים עם העדרים. יעקב אבינו בקהל הרועים, יוסף הרועה לבוש כתונת פסים, דוד בן ישי שנלקח מעם הצאן אל המלכות. עם רועים היינו מעודנו וכל ימינו הננו נתונים במזל גדי. אף אותו “גוי” שמן נדמה לי כמיןן רעיא מהימנא, שבא להורותני פרק באהבת נפש חיה. ואפשר זה מהלך במסעותיו בקרונות צפופים והגדי עמו בכוונת מכוון ללמד לבריות שיעור לדוגמה באהבת אדם כגזירה שוה מאהבת גדי. ודע לך, ידידי – הפטיר ביאליק מתוך עיון־מחשבה – גדול לאין שיעור כוחם של היצורים החלשים. סוף־סוף הם השופכים את שלטונם על הכל.
החזק טורף, שודד. אולם טרף ושוד אינם גילויי הכוח, אלא אותות התאוה והחפזון וקוצר־רוח. ומקום שאתה רואה קוצר־רוח שם חזקה גם קוצר־ידים. ותוקף מיוחד לגדי שהוא פורט על נימי הלב הרכים והמעודנים ונוגע לך עד הנפש. וראה פלא: מסתכל אדם בעדר ואינו מתפעל אולי כלל, או שהוא שש על משחק הגוונים והתזוה רבת האנפין, על צד הנוי שבמראה, כמי שצופה בתפאורה נאה, אבל אין הוא חש את נשמת העדר ואינו מתרשם מכוח החיים הפועל בעתרת הגופים האלה. אימתי הוא מתרגש מעומקא דלבא? כשהוא מזדמן פנים אל פנים עם גדי אחד, נפש יחידה, בודדה במועדה. אכן, מידה זו נהוגה גם לגבי מין האדם. בחברה לבנו קר ככפור; ועתים חבר נותן בך מבט, הנוקב ויורד לתוך תהומה של נפש. אכן, החיים במלואם נגלים אלינו רק באחד. יש גורסים: צבור עדיף מיחיד. אולם חושבני כי הנעימות האמתית היא בשניים. פעמים סבור אני כי אין תיקון לאדם אלא בהתבודדות ובהתיחדות עם הטבע, אלא שלא טוב היות האדם לבדו. אשרי מי שיש חבר לו כרוחו ורע כלבו. כל ימי צמא הייתי לרע הנאמן. אומר אני לך: סוד מגע נפש בנפש חידה סתומה היא עד היום. יש ונשמת הצבור כולו משתקפת בנפש הבודדת בכל שלל גווניה, כבאספקלריה הבהירה. וכל שהנפש נבדלת לה וכאילו מבוטלת לעצמה ונראית עלובה בצורתה, כן עדותה על הצבור נאמנה ביותר. הרחבתי היום לשון – סיים ביאליק את השיחה על הגדי – יצר החבור פחז עלי. מראה העז במהומה של כרך התיר את לשוני, אף עיניך משכו אותי בלשון. שתי אבנים שואבות יש לך במצחך. אחרים אתה חולב ושומר הנך פה ולשון. ואני להוט לשיחה. שמח אני על כל הזדמנות להתבטל. אי, תאות הבטלה, צרה גדולה היא. וכעת נשוב למאורתו של רבניצקי המצפה לי כמשחר לטרף ועלי ההגהה לפניו. אילו ידע רבניצקי שגלגלנו כעת בענין גדי היה פוסק עלי היום מיד בכניסתי לחדר עבודתו: בא גד! אף היה מוסיף בנעימה של תוכחה מקרא מפורש: לא תתגודדו. זה האיש רבניצקי וזה שיחו.
אדם, מלאך, שד
פעם אחת נכנסתי אצל ביאליק באודיסה ומצאתיו שכוב במטה חש בגופו ואין איש בחדריו מלבדו. חדוש גמור היה הדבר בעיני, שכן אין הוא בעל מיחושים מטבעו ואף לא מנהגו להתפנק בבטלה. מכירי ביאליק יודעים בו, שהוא תמיד עסוק ומוטרד, שקוד על מלאכתו בספר האגדה או בהכשרת כתבי יד ובתיקון עלי ההגהה ובינו לבינו הוא מקבל אורחים ונצרכים, טוען ונטען, נכנס לשיחות קצרות והן מתגלגלות לארוכות, ואין לך שעה שאין דופקים על פתחו ושאינו מעורב עם הבריות לרצונו או על כרחו. היחידיות, החולשה ואיזה הלך נפש, הכרוך בהן או בתהיה הנפשית שנתלוותה להן, נתנו את אותותיהם בפניו, שנראו לי כעת מרוחבים ומעודנים כעין מסכת מתמוגגת ומשתפכת על גדותיה. לימים, לאחר היכרות קרובה יותר, נתפרשה לי ביתר בהירות סגולת פרצופו להתרחב מתוך נביעה שבנפש ומחמת הרחבת הדעת. אותה שעה פני ביאליק נעשים מהלכים והוא כולו שוקק ומתדפק ומחבק כל מי שנופל בין זרועותיו ויש שהוא פותח גם את לבו לרווחה. נפעמתי מן המחזה. ראה ביאליק שנתתי עיני בו בחפזי, הסיחני ואמר:
– שמא נתת את דעתך אילו מחשבות משונות זוחלות לתוך מוחו של אדם כשהוא יחידי. ואני פעמים מהרהר בפלא מכל פלא והוא: האדם. וראה: יש שאתה יושב על מדוכה ימים ושנים ואינך יכול להגדיר כהלכה מהו הדבר המטריד אותך כל כך. והיום ענין זה היה מנקר לי בראשי כאלף מסמרים. בריה אפסית זו, המכונה אדם, הרי הרים ותהומות תלויים בה. מה אנו ומה חיינו ואנוש מהו? יצור חלכה, בעל רמ“ח ושס”ה. גבהו כך וכך. אמה ומחצית האמה או קצת למעלה מזה. וכולו חלוש, אלוהים ישמרנו. בכדור אחד תפצפצנו. צינה פוגעת בו והריהו מתהפך במכאוביו. סירכה בריאה, שן מתנועעת, פצע במעיים, עתים אפילו שרטת באצבע – והריהו משול לחרס הנשבר. ובשר ודם עלוב זה, התפור בכמה חוטים רופפים, המחובר לקיומו העלוב על ידי חוט דק כחוט השערה, הוגה דעות עמוקות וחש רגשות שהן יסודו של עולם. ולא עוד אלא שהוא שואל לנתיבות עולם. חשקה נפשו לדעת מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור. דומה, כל עיקרו הוא פקעת של מיתרים, שכל הברואים והמצויים מנגנים עליה וגורמים זעזועים לנשמתו בכל תנועה משלו. יש בו מיתר אהבה ומיתר שנאה, מיתר גאוה ומיתר ענוה, מיתר חכמה ומיתר קנאה, מיתר פרט ומיתר כלל. אדם, עם, מולדת, מסורה וחזון העתיד – הכל נוגע לו ונוגע בו והוא מוכן למסור את נפשו עליהם. תאמר הוא חי בהווה – לא אמרת עדיין הכל. שכן הוא קשור בטבורו אל כלל הדורות בעבר ורואה עצמו ערב למעשים אשר יקרו באחרית הימים. כלי שבור זה, שיסודו מעפר – כמה הוא נושא בחובו וכמה רב המטען שהוא סוחב על גבו ושהוא מטלטל במלוא רחבי ישותו.
תריסר יצרים, ומה תריסר? תרפ"ט יצרים מתנצחים בקרבו ועליו. הוא קל כצבי לעשות מעשים טובים ועוד יותר מכך קל הוא להשחית ולהרשיע. ובסך הכל הוא מלא מאוויים וחרטות ואף יש לו בטן מלאה כונות טובות וישרות, והעיקר שמעלה הוא על עצמו כאילו מחוייב לתקן עולם ולהגיד על הכל את דברו. ופליאה היא: להיכן נכנס כל הפשתן הזה? גופה דוויה וצנומה זו כיצד מכילה בתוכה את תלי התלים האלה? ואין זו מתפקעת, ואין זו מתפוצצת מעוצם הזרם, ואין זו טובעת בתוך מבול השפע! הלא החלומות בלבדם עלולים לאכול את האדם ולמצוץ את דם התמצית שבו, שלא יישאר ממנו שריד ופליט. חלומות וכיסופים ושאיפות נעלות – ולעומתך אין סוף, אין סוף אלם, שחור, תהומי וממנו אין פוצה פה אליך ואי אתה רואה בו אף בדל אוזן המקשיבה לך. אף על פי כן האדם אינו בא לידי יאוש. יש בני אדם מתיאשים, אבל האדם אינו אומר נואש. שמעת פלוני אומר: אין לבי למסתורין! – אל תאמין לו, לבו ולבו להם. רוממות החומר בגרונו וחלק אלוה ממעל תובע את שלו. המיתרים הנפשיים מתנגנים מאליהם, בחשאי חשאין, מתחת לערימת החומר. יש איש שפיו אומר זמירות ולבו בוכה בסתר. יש מרים אגרופו כלפי מוסדות היקום ואינו יכול לנגוע בזבוב המזמזם או ביתוש המנקר במוחו. יש דורך ברגל גאוה בפרהסיה, אולם אי שם כלפי מי שם הוא צועד על בהונות רגליו בדחילו וברחימו. כל אחד יש לו דבר שהוא מתבטל בפניו עד שרשי עצמו ויש לו שעה שהוא נופל כורעים אלא מתחזק וקם. חיים בזכות כוח המעצור, אם כי מתקיימים ופועלים באמצעות הכוח הדוחף ומזרז את האדם לישא בעול. אילולא כוח הדוחף היו שובתים כל החיים והבריות האנושיות, כפי שהם צועדים ומהלכים, היו ברגע אחד נופלים פתאום לתוך תרדמה מי בעמידה, מי בשכיבה, מי בישיבה ומי אפרקדן.
תמונה מבדחת למדי. לא כן? העולם כולו הלך לישון. איש על עמדו ואיש על מושבו או משכבו. וכל השווקים, שהיו מלאים עוברים ושבים סואנים, מהוים חדר שנה גדול ובו נצבים פסילי עץ, שאינם נוחרים כלל. תרדמת אלוהים נפלה על הכל והכלבים הנובחים והפרות הגועות, השבות מן המרעה, אומרים קדיש על המין האנושי שהלך לעולמו. נס נעשה לבריות שהם עשויים כגלגל החוזר, שוט מצליף עליהם. וכנגד זה אילו ניטל מבן־אדם כוח המעצור היה בא לפעמים לידי התמוגגות מרוב דביקות ונשמתו פורחת מתוכו. את הנצח יראה בעיניו וימות. אכן, פליאה רבתי היא הבריה האנושית המעוברת אלוהים ועדיין היא מסוגלה לעמוד על רגליה ולעסוק במשא ובמתן ובדרך ארץ. אין היא רואה את השוט המצליף על גבה ולא את היד האוחזת במושכותיה ובכל זאת היא צועדת בדרך המלך. בני אדם חיים כאילו הקיום הוא דרך הטבע ואינם יודעים כמה גדול הנס. אין בעל הנס מרגיש בנסו.
שפתי הרחישו כל שהוא. וביאליק שהיה רואה מבלי להסתכל תפסני בידי, כמתכוון לעצור בי, ואמר:
– רואה אני בך, בחור, שהציקתך רוח בטנך ואף אתה רוצה לענות חלקך על נושא זה. חכה, חכה. מעט קט הזדיין בסבלנות. עדיין לא הגעתי לעיקר דברי ועליך להביא בחשבון את בולמוס הדיבור התוקף אדם השרוי יחידי ומרותק למיטה. דרשנו מעט במסכת אדם. אבל האומר אדם לא אמר עדיין הכל, פעמים עדיין לא אמר כלום. אילו אין האדם אלא אדם הריהו גם כן חידה כשלעצמה. אבל סתם אדם יש בו גם דיבוק או כמה וכמה דיבוקים. סתם אדם הוא חיבור של מלאך ושד. הוי אומר: הוא חידה כפולה ומכופלת. בין שהוא חציו מלאך וחציו שד, מפלגא ולעילא כרוב ומפלגא ולתתא שטן, בין שהתערובת אינה כלל מחצה על מחצה אלא רובו שחור ומקצתו לבן, עיקרו טהור וטומאתו בשוליו או שהוא מחובר לפי צירופי שיעורים אחרים, הריהו יצור של שעטנז, טלאי על גבי טלאי. אור וחשך, חיבת הטהרה ויצר הלכלוך, משמשים בו בערבוביה. אראלים ומצוקים מתנצחים בשל בשר ודם זה ורשות היחיד שלו מהווה בעצם רשות הרבים ובה מהומה גדולה, הרבה כעס ומכאובים וחירוק שיניים. “ויתרוצצו” נצחי וצחצוח חרבות מתחוללים בקרב נפשו. ואף על פי כן הוא חי וקיים ואינו בא לידי אפיסת הכוחות ואינו נופל מעל רגליו. זהו הפלא, חביבי, זהו הנס הגדול שבנסים. אילו ניתן הכוח לבר־נש לראות את כל המזיקים האופפים אותו והיושבים בקרבו פנימה היתה מיד נשמתו פורחת ממנו. אולם אין לו הכוח. ובכך כוחו.
הוא נושך את בשרו בשיניו ובשרו תמיד עליו יכאב ועם כך הוא מתהלך מעדנות וצועד כביכול בקומה זקופה ומדבר נגידים ושר שירים ומספר ספורי מעשיות וחוקר ודוקר ומבקר ומנקר. פלאי פלאים! כחזיר הוא מתגלגל בכל ערימות האשפה ואין לך ביב של שופכין שאינו ממלא פיו מתוכו להנאתו – ובכל זאת צלם אלוהים לא נמחה עדיין מעל פניו. הוא חוטא ומהרהר בתשובה, חוזר לסורו ושוב מכה עצמו על חטא ועוד פעם שב אל קיאו, מוטל תוך פישוט ידים ורגלים ברפש ומשתחווה לכוכבים במרומים. על כנפי המלאך שבו ימריא למעלה והשד שבו מורידו לשאול תחתיות. שבע יפול וקם. שבעים ושבע יפול וקם. אין לך דור או תקופה שאין מקדשי שם שמים. הכוח הזה שבאדם לדעת כי מנוול אני ולהתהלך בכל זאת קוממיות הוא מרום קץ הפליאה. הרבה יש בכך מן חוצפא כלפי שמיא והרבה מן התמימות הקדושה ואולי אין הוא יודע כלל שהוא נבזה. ולכשהוא נתפס בקלקלתו ואינו יכול להתכחש עוד לזוהמה שבו מיד יש לו תירוץ: זה לא אני, זה היצר שבי, השד שבי השיאני. זה לא אני! כמה ערמה ופקחות כרוכות כאן. הוא מלאך והוא שטן ותמיד הוא הוא ואף על פי כן הוא אינו הוא. אילו מעשי־מרכבה מסובכים, חביבי, כמה להטים ופלפלא חריפתא! ויותר מכל האדם גונב דעת עצמו. ועם כך הוא ילד שעשועים. פלאי פלאים! חתיכת אומצא ואלפי מלאכים פורחים בה ואלפי שדים מקננים בקרבה. נפש רצוצה והרים היא עולה ותהומות היא מודדת. יתוש קדמו לבר־נש והוא שם בשמים עליותיו ודוחק רגלי השכינה כביכול. הכל הוא חוקר, הכל הוא סוקר, בכל מופלא הוא דורש. שום ענין שבעולם אינו זר לו. לתוך כל נושא הוא תוקע את חטמו. בכל הוא מריח. הוא עושה מלאכים משרתיו ושדים שליחיו. בכשפים ברוח הקודש ידבר ובכשפים נחש ינחש. עקוב הלב ועמוק הוא ומי ידענו?
ביאליק ישב על משכבו, קרץ אלי באצבע ואמר:
– קרב הנה, הט אוזן, שיננא, ואלחש לך, העבודה, שסוגית המלאך נראית לי חמורה מפרשת השד. תינח שד הרי שד הוא והכל יודעים שדרכו לילך ולהזיק ואת המזיקים אנו מגרשים בברכות ובלחשים. אנו יודעים: שדים מטיילים בקרבנו ועלינו להיזהר מפניהם. אבל אתה מלאך, צדיק שכמותך, מה אתה תוקע עצמך לתוך חיי בני אשם ומכניס בלבול לתוך מוחותיהם? ראית מלאך בא בקרב הבריות מסתמא צרה באה עמו. סתם מלאך הוא מלאך דומה, אפילו לא אומר ועושה, אלא על הרוב מבצע את זממו ללא אומר ודברים. סתם מלאך הוא בן בלי לשון. גולם במחילה ונושא חורבן. צא וראה בכתבי הקודש מעשי מלאך מה הם. הוא עומד באמצע הדרך וחרבו שלופה. הוא מבשר רעה. הוא הופך סדום ועמורה. הוא נלחם ביעקב עד שנעשה צולע על כף ירכו. שואלים אותו לשמו והוא פלאי. מלאך לא ידבר בהתגלות לב, מלאך לא יאמר כלום. ואם אומר הרי בקיצור מלים: הנני או לעת חיה שרה יולדת בן – והוא איננו. מיד להנני איננו. לא שיחה לבבית, לא קצת דיבורים משעשעים, כובד ורצינות. המלאכים הטובים כך, הרעים לא כל שכן. לכל היותר מלאך רע עונה על כרחו אמן – מלה קצרה וחסל. קמצנים הם המלאכים. ואם יש שמלאך מתארח לחברת האדם הריהו מוצץ ממנו את הנשמה בכיסופים. ובני אדם המחפשים להם מפלט מן הכיסופים נופלים לתוך שכרות, הוללות וחינגות. אוי להם לבריות מידו הקשה של הדימון היושב בסתר לבם. ובפה מלא אומר לך: אין לבי עם החוטפים מלאכים והמשלים את נפשם, שבכל דיבור היוצא מפיהם הם בוראים מלאך.
לא טוב לעשות ספרים יותר מדי. יותר מדי הוא מקור כל האסונות. אפילו יותר מדי מלאכים, יותר מדי מצוות, יותר מדי מעשים טובים. שאם ניתן רשות למלאכים הללו ימלאו לנו את העולם וסופם שיחריבו אותו. תקלתם של המלאכים שלית אתר פנוי מהם. בעלי כנף הם. טיסתם מהירה. אין הם לפי כוחנו. אולם אין הם צריכים להשתלט עלינו, כי מה יהא בסופו של האדם אם ימסור עצמו לרשותם של אראלים ושרפים? כבר היו בקרבנו דורות, ששמו את מבטחם במלאכים ושיתפו את הרוחות בכל עסקיהם האנושיים, ויחידים גדולים נפתו להאמין, כי מלאך עליון ירד עליהם לגלות להם רזי דרזין. כיון שלמדו תורה מפי מלאך חדלו ללמוד תורה מפי החיים ומרוב צפיה לחסדי מעלה הסיחו את דעתם ממה למטה. נהירים היו להם שבילי הרקיע וכעוורים גששו על האדמה. גדולה סכנתם של מלאכים לבשר ודם. כל מלאך הוא שרף. עלול הוא לשלוח אש בקמתנו ולהשמיד כל זכר לחי ולצומח. תדע לך שהמלאך הוא פגע רע, שכן עיקר עסקו בשליחות. אין הוא עושה דבר על דעת עצמו, אלא מוציא אל הפועל. הוא מין גולם, רחמנא ליצלן, העושה ואינו מדבר, עף ואינו מהלך, מכלה את מלאכתו ואין לו פנאי כלל להתחרט, שהרי קיימא לן, שכל מלאך נולד לשמו של הענין המוטל עליו לבצעו, ומיד לכך פרחה נשמתו, ושוב אינו בר חרטה. ימסרו לידי המלאך לפיד להדליק בו את העולם מארבע כנפותיו – גזירה היא עליו ויקבלה לעשותה בכל התגים.
ישר המלאך בתכלית היושר – ורוב סכנות באות מן היושר בתכלית, כלומר, מן היושר שיש עמו עקשנות, וזו סופה להגיע לידי עקשות. ייחרב העולם ולא אוותר אפילו כקוצו של יוד. וגם אומר אני לך.. הטהרה היתירה של המלאך.. הזיו והזוך. מי ילוד אשה יכול לעמוד בה? בשר ודם הוא תמיד קצת מלוכלך.. קצת חוטא.. קצת שוטה.. קצת לא בסדר.. וכדרך שהגוף אי־אפשר לו שיהא כולו בקו הבריאות, ללא סירכה, כך נפש האדם לעולם יש בה סירכה, פגם כל שהוא. ואף זאת: המלאך בא ועונש. ובכך הוא קונה את עולמו. הוי אומר: המלאכים מתקדשים ומיטהרים על ידי הפורענות שהם ממיטים על בני האדם. הם שליחי בית־דין של מעלה – ובכך גודל חשיבותם. תאמר: יש מלאכים רופאים! אבל מסופקני… כלום יכול לרפא זה שאינו יודע בפגעי בני אדם? חוץ ממלאך רפאל. ואכן, רפאל שמו. ללמדך שהוא בלבד עיסוקו ברפואה ולא כל מלאך אחר. וכנגד מלאך רפאל אחד מוצא אתה כמה וכמה מלאכי חבלה ומלאך דומה בתוכם. ועוד דבר, שמע, בחור, תן אוזן ואלחש לך: אשר לשדים הללו יתכן, שאין השד נורא כל כך. קודם כל מעלתו של השד שאינו מקיים מצוות, אינו פועל ככתוב, אינו מסתפק בשליחות, הוא אינו שליח. הוא לעולם שליח עצמו. נבל מטעם עצמו, נוכל ורמאי ומעוול על אחריותו שלו. כל הכרכורים שהוא מכרכר אינו מתכוון אלא להנאתו. כיון שכך אינו יכול לגרום רעה גדולה. מסכן הוא השד. כלום מה היא משאלתו? רצונו להידמות לבני־אדם ולהיות נחזה כבן־אדם. עיקר שאיפתו ללבוש צורת בן־אדם. אומרים על השדים, שהם דומים בכל לבני־אדם, אלא שרגליהם דקות ובכך הם ניכרים. חושבני שזהו כל הכעס שלהם. אף הם מבקשים לעמוד על רגלים מאוששות. למלאכים יש כנפים ולהם אין אפילו רגלים. כלום אין אתה סבור, שבכך ניתנו לנו רמזי טרגדיה של ייצור בראשית, שכך ייצר את עולמו? רחמנות על השד.
הוא שנוא על לא דבר, רק על שום שהוא אוהב להיות מעורב עם הבריות האנושיות. מכל מקום אהבת הבריות יש בשדים. וכזית אהבה שקולה כנגד הרבה מעלות אחרות ואף סגולה היא כנגד מרעין בישין. ואילו המלאכים, חוששני, שאינם אוהבים. מה דעתך? מה? המלאכים עפים – והעף אינו אוהב. בעלי כנף הם במחילה אנוכיים ויהירים ביותר. הם תמיד מטופלים בעצמם, שוקדים על תקנת הנפש שלהם ומתחרצים להשיג את תכלית השלימות ולהתרומם לעילא ולעילא. לעילא ולעילא ולא לתתא ולתתא. מכיון שכך אין חניה על הקרקע, אין התקשרות לשום דבר, לא למקום ולא לאדם. ואם פריחה באויר וחוסר התקשרות – השמחה מנין? קיימא לן: המלאכים עצובים מאד והצדיקים הגדולים הם בעלי מרה שחורה, לא עלינו. באמת אמרו: לא ניתנה התורה למלאכי השרת. אף החיים והשמחה לא ניתנו למלאכי השרת. ואילו לשדים מייחסים שובבות, ליצנות ובדיחות הדעת. ובכן, אפשר לומר, כי השד אנושי מן המלאך. אין לך פורענות קשה מן העצבות המכרסמת את הנפש..
כלה דבורו של ביאליק, אבל לא כלה מבטו ששיחרני אותה שעה בלי הרף. מסתבר כי תהיה היתה חרותה בפני. ואכן, ביאליק הקשיב לשאלתי האלמת וענה לי בסבר של לבוב ורצוי:
– תמה אתה לשמוע מפי דברים כדרבונות – ואני כל עיקרי דרוש דרשתי. אין בפינו הלכות פסוקות. לכל היותר הננו משערים מנחשים, מביעים סברות־כרס. לא היה בדעתי לומר תורה. דרוש דרשתי. והדרוש אפשר שהוא יפה ואפשר שאפילו יפה איננו. על המעשה אנו מצווים, ואילו ניבים עשויים להיות רק נאוים, בין שהם עבים כשקים ובין כמשי דקים. ברגעים של הרחבת הדעת או חולשת הדעת מותר לנו גם לגלגל במדרשים.
צלל לרגע בהרהורים, ולאחר מכן סיים את שיחו:
– ולתוכו של דבר לא נתכוונתי אלא לדגדגך כל שהוא בהגיונות מחוכמים ולרמוז לך דרך אגב, כי עצבות אינה תכלית – כעת הציץ לעיני יפה־יפה – רואה אני בך שהנך מתהלך לעתים תפוס מחשבות.. נובר.. נובר.. חותר לקראת מה ודופק בשערים וכאילו בא בטענה. יפה הגות לב, שאין עמה עצבות. ויותר מכל, בחור, היזהר מפני העצבות, כי כל באיה לא ישובו. אבל מנין לי שעצב אתה? אף זו אינה אלא השערה; ושמא השערה שאין בה ממש. לא שמא, אלא ודאי אין בה ממש.
גללי מללי
השקפת עולמו הספרותית של ביאליק בתקופת אודיסה, ערב המלחמה העולמית הראשונה, היא בבחינת משיב הרוח ומוריד הגשם. זיקתו הנפשית היתה קרובה למוחשות מאשר למושכלות. דומה, עיפה נפשו לשירים. סבור הוא שאת המשיח לישראל יש להרכיב בעיקר על החומר, כלומר, בסיס גאולתו של ישראל ושל אדם מישראל צריך שיהיה הגוף הבריא, הטבע לפי תומו. היה מזהיר הרבה מפני ערפלים וכיסופים סתם וחלומות פורחים “הם האיים הרחוקים, העולמות הגבוהים זו בחלומות ראינום, שעשונו לגרים תחת כל השמים וחיינו – לגיהנום”.
בימים ההם היה שוקד הרבה על הספור בפרוזה וקשר כתרים לדבור הפשוט והדשן, לשפת “עמך”, לשפת אריה בעל־גוף ולתיאורי ההוי והטבע הדומם. ללמדך שחייב אדם לתת ניב־שפתים לכל, אף לאלם, שכן עולם הצומח ועולם החי והמדבר נשמה אחת מחייתם. כיוון שביאליק פותח הלכות הביטוי הריהו נכנס לעומקה של סוגיה זו ומפליג והולך בשבחה של לשון פשוטה וברורה וציורית, לשון בני אדם. ומתוך שבחה של זו הוא בא לגנות את נלעגי הלשון שבין סופרינו, את הגמגמנים, את בעלי הכיסופים, אנשי רזין דרזין, חכמי אנקת מסלדיך, רבי הנכאים והקינות, שהכל מתחיל ומסתיים אצלם ב“איכה” ובגניחה מגנחים ואין להם אומנות אלא אחת לפשפש במעשיהם ולמשמש בפצעיהם, לגרד את מצפונם תמיד ודוקא בפרהסיה. הללו הם בעלי־תשובה לתיאבון ובעלי־יסורים להכעיס. אוהבים וידויים ומתמוגגים מנחת שעה שמכים את עצמם על חטא ברוב עם ועדה. שמחה להם להיות שרויים בצער ומשוש־נפשם להמאיס על עצמם ועל אחרים את החיים. ואיזהו יום מאושר בחייהם? הוי אומר: יום תשעה באב, אחת יבקשו אותה ישאלו שיהיו כל ימות חיינו תשעה באב ארוך אחד. דברים מתלהמים אלה וכיוצא באלה ידבר ביאליק בגנותם של הרוחניים, יודעי־חן ובעלי־חלומות השוקדים תמיד על הכשרות בנשמה.
אולם יש ועל ביאליק נחה רוח אחרת ומשתכחת ממנו תורת החיים הפשוטים והטבעיים ואף הוא נתפס לחשבון הנפש ולהרהורים שבחובות הלבבות, משל אריה המוסר פרץ מסוגר שבלב ונושא את קולו. אותה שעה זורמים הדבורים מפיו כלבה רותחת. שיחו טבוע בחותם אישי לגמרי. על נפשו ישא את דברו ועל נפשו לא יחוס. לא די שדבורו הוא בגלוי־לב, הנהו גם בחמת־זעם. תמה אני שהוא נוהג בי התקרבות כזו וטרם נכנסתי למחיצת מקורביו.
– כפי שאתה רואה אותי – סח לי פעם – הנני מברייתי בעל יצרים רעים ביותר. אכלן אני, פשוט זללן. נוהה אני אחרי מאכלים גסים דווקא. משום שתאוותן הנני. הנני אוהב להתפטם בשום, בבצל, בדגים מפולפלים, בבשר שמן. דג מלוח הוא מאכל־תאוה אצלי. ורק תאות הדברן שלי עשויה להתחרות עם תאוות האכלן שבי. שמע מה שאגיד לך. הנתת פעם את דעתך על כך שאף המלל הוא מין אכלנות? עיקרו של דבור הוא צורך אוכל ותכליתו להשפיע על כלי העיכול. צא וראה, כל מונחי הזלילה אפשר לתתם ענין גם לפעולת המלל. דברי שכל אומרים עליהם שהם דברי טעם, ערבים לאוזן, כשם שמאכלים טעימים ערבים לחיך. המדבר לשון הרע אוכל קורצא והמרבה להג טוחן קמח טחון, כדרך שהשנים טוחנות המאכלים. דרך כלל המדבר פושק שפתים, טוחן מלים, מעלה גירה, לש ודש ולועס ומחרחר ומגרגר ומשפשף ומכסכס ומגרס בשניו וטורף ושורף וגורף וחורף ומחרף וחוקר ודוקר ושוקר ועוקר, מכניס ומוציא, בולע ומבליע ומקיא ושב אל קיאו. הרבה מלאכות כלולות במעשה הדבור וכולן משורש אכילה. וכמה מלים שהן בגדר פגרים מתים אדם מוציא מפיו יום־יום ושעה־שעה, מלים סחוטות ומדולדלות, עצמות יבשות, שאין להן לא טעם ולא ריח ולא שום הגיון אנושי ואף לא נדנוד של כוונה להגיד משהו, מלים שהן נבלות טמאות. וכל זה משום שיצר מנוול יושב בקרב האדם ודוחפו להתגאל מפעם לפעם, לנבל את פיו, פשוט בפשיטות לאכול טרפות בלשונו. וזהו ענינם של שקר וכזב, רכילות ולשון הרע, ליצנות וסתם ניבול־פה, שאי אתה יכול להיפטר מהם אפילו אם תערים כל הערמות שבעולם על אותו יצר הרע, רשע מרושע, של שילוח לשון, היושב בקרבך ואינו מרפה ממך. אין חכמה ואין עצה כנגדו.
הרבה פעמים כבר קבלתי עלי בנדר ובשבועה לשים מחסום לפי, לצוות עלי את השתיקה, להיות כאלם לא אפתח פי – ואיני יכול. צא וראה כמה חכמו מתקני ה“על חטא” שייחדו מקום רב כל כך ברשימת החטאים והפשעים לצורות שונות של קלקול בלשון. על חטא שחטאנו בטומאת שפתים ועל חטא שחטאנו בדבור־פה, בודוי־פה, בטפשות־פה, בלצון, בלשון הרע, ברכילות, בכחש ובכזב. ולואי היינו אומרים תפילה זו כל יום, כל שעה, ובלבד שנאמר אותה בפה מלא ובלב שלם ונכה את עצמנו חזור והכות על חטא שחטאנו בלשון. כל אדם מחוייב לעשות תשובה על דבור־פה, שהוא לרוב ניבול־פה. הפה הוא אויבנו הגדול ביותר, הוא מצעידנו למדחפות ומכשילנו על כל צעד ושעל. עיקר הצרה שלעולם אין אני יודע אימתי הנני עומד להכשל בשביל שאוכל לשים תריס כנגד המסית ומדיח היושב בקרבי. לכאורה גמרתי אומר לעמוד על המשמר, לשקול כל דבור היוצא מפי, לקמץ במלים, להיזהר מדברים בטלים, להמעיט בשיחות תפלות, שכל יושבי־קרנות מצויים אצלן; בא השטן, הוא מסית ומדיח. הוא יצר הרע, תופסני מאחורי, מושך אותי בלשון וכופה עלי את הדבור. בסוף כל שיח־שפתים הנני מהרהר חרטה, ואף יש שהנני מתבייש על כשל־פה – אך מה מועיל בדבר? חרטה שלאחר המעשה שוב אין בה משום תיקון. אולם חרטה זו באה אלי תמיד לאחר המעשה. נמצא שהתשובה גופה היא מעין מעשה שטן, מין היטהרות הלב לפנות בו מקום לעברינות חדשה, בחינת אחטא ואשוב, אחטא ואשוב. הוא שאמרתי לך: אין הדבור אלא יצר רע שכולנו שטופים בו ללא מרפא. ואילו אני, שאיני יודע גבול ומידה בתאוות האכילה, אף יצר הרע רב המלל גדול וחזק בי לאין שיעור. רצוני לומר שהללו הם שדין רוחין ולילין שאדם הראשון היה מוציא מתוכו בכל יום. אף אנו מוציאים אותם יום־יום ושעה־שעה מן הפה. אין מנוס. אויה, אין מנוס מתאוה זו. הלשון שבפינו יצאנית היא, מופקרת, פרוצה, קשקשנית ללא תקנה. לרוב טוחנים הפיות ניבים ללא דעת וחשבון, ללא מטרה וכוונה, אלא סתם בשביל לגלגל במלים שתהיה תנועה ומרוצה בפה, תרגילי העורקים והגידים הממונים על חיתוך הדבור.
תדע לך שלשון וקיבה יונקות זו מזו ופועלות לפי עצם טבען בצוותא. כל פעם שהשנים טוחנות מזון אף הלשונות אנוסות לקשקש, ולא משום שאדם בשעת סעודה דעתו מתרחבת עליו, אלא, להיפך, משום שדעתו אותה שעה מיטמטמת ומיטפשת ומלאכת העיכול עולה לו יפה יותר כשהוא מגרגר בגרונו. מכאן הוא אוכל ובולע מזון ומכאן הוא פולט שיח תפל; מכאן הוא טורף כחיה ושורף את המאכלים ומכאן הוא רוכל רכילות ושורף אנשים בהבל פיו. יפה אמרו חכמינו: אין משיחים בסעודה. הכירו הללו בטבעו של ברנש שהוא אוהב להתכפש כחזיר היטב־היטב בתוך הרפש, להשתכשך בו להנאתו, וכיוון שהוא מפטם את בשרו במיני מזונות והמאכלות משתלשלים לתוך בני מעיו, מיד תוקפו יצר לבטא גם במלים המית־מעים זו ולפנק את אזניו ואזני אחרים במתק לשונו מחמת רוב מתיקות האוכל המשתפך לו לתוך כרסו. הוא הדין משפיעים המשקאות המשפשפים את גרונו שתשתפשף לו גם לשונו. זה הכלל: אכלנים הם גם פטפטנים ורוב שתינים הם בעלי־שיחה. נכנס יין יצא סוד. ידעו חכמינו ז"ל טיבו של עובר זה והזהירוהו: אין מסיחים בסעודה. זהו. הלשון והקיבה ירדו כרוכות לעולם. בית הבליעה ובית המלל סמוכים זה לזה ביותר. כל הצרות שבעולם באות על האדם ממקור נרפש כפול זה. ולדיוקו של דבר: מן המקור הנרפש האחד הזה. שכן הללו הם שני מקורות נרפשים שהם אחד. ענינם אחד, תוכם אחד, מעללם אחד. אל תקרא מעלל אלא מלל או מלילה, לשון מללי וגללי. זה הגלל היוצא מן הפה חרפת האדם היא, הטעונה כיסוי בדומה לכל דבר שבזוהמה. וזהו שנאמר יתד תעשה לך וכסית את…
מן הדין ומן היושר היה שבני אדם יתביישו ביצר הלשון הכופה עליהם את המלל המגונה; שהם יבואו בחדרי חדרים להסתתר שם כל אימת שמשתלטת עליהם תאוה מנוולת זו כדרך שהם שומרים על מידה מסוימת של צניעות והסתתרות שעה שהם עושים את צרכיהם המגונים האחרים. ראוי והגון הוא שהדבור יהיה ענין שמתביישים בו כבושת גנב. אבל, ראה פלא, לא די שאין מתביישים בו עוד מתהדרים ומתגנדרים בפרהסיה דווקא. כל פטפטן ולהגן נושא את דבריו בשער בת רבים. ויושבי קרנות היכן הם טחים את טיחם התפל? בגינות ציבוריות ובכל מקום של פומבי. והנואמים היכן נותנים בשופר קולם? על הדוכנים הרמים, בקתדראות, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, בכל מקום שהמונים מתקהלים שם.
אין בושה, אין צניעות. אין יראתי בפצותי. כל פה מלא מלל. כל לשון משתלחת. כל פושק־שפתים נעשה תל־תלפיות לרבים. כולנו, כולנו, חוטאים ופושעים בלשון. גדולה מזו, ככל שהננו נעשים חוטאים ופושעים בלשון כן הננו מרבים לתבוע שכר בעד מלאכת המלל, כאילו מלאכת הקודש היא. שכר תרתי משמע. שכר של ממון כגון הדרשן שמשלמים לו מקופת הציבור, ושכר של כבוד שקושרים כתרים לכל פה ממלל רברבן. ולא נחה דעתם של הבריות עד שעמדו ויסדו מועדונים לשיחות בטלות, המכונות בפיהם ויכוחים לשם החלפת דעות, אף הקימו קתדראות ללמד אומנות הדבור, שיהא אדם מאומן ומיומן לדבר בלשון חלקה, לצחצח מלים נבובות, לגבב ניבים נאוים, ריקים ומיובשים מקורטוב לחלוחיות. טורחים על כך שיהיה אדם יפה־פה, יפה־קול, יפה־לשון, יפה־קצב־וניגון, שידע לשקר ולכזב וללהג ולקשקש ולשפשף בלשון על טהרת החן והנוי. לא די שיצר הרע של דבור פועל מעצמו, מסית ומדיח ומפתה להפוך את הפה לטחנה של דברי רעות־רוח, למין מעבדה של הבל, לעשות את כל התוך שבנו לגל של מוץ, לערימה של אשפה. לא די בכך, הרינו עומדים לפני היצר הרע הזה לשמשו ולהתקין עבורו את כל המכשירים הדרושים למלל, שייעשה באופן נוח למדי; ללמד את הבריות שיהיו פיותיהם שופעים מאליהם באופן חד וחלק שיחות של בוקי־סרוקי; שיהיה כל פה ביב של שופכין וכל לשון טחנת־מלל וכל אוזן כלי־רוק לקליטת כל הנאלח, הנאלח הזה. הוי, פה, חימת מלאה תיפלות, אנה מפניך איסתר והכיצד אנצל מענשך. ואני זאת אומר לך. מוטב היה להם לבריות שלא ילמדום כל עיקר אומנות הדבור ושלא יגהצו להם את לשונם שבפיהם, אדרבא, שיהיה כל אחד נלעג־לשון, כבד־פה, קשה־דבור, שיצטרך הלמלמן הזה להוציא כל מלה מפיו במלקחים, במלקחים אומר אני לך. בצבת, בצבת, כדרך שמוציאים מתוך הקרש מסמר שוטה, מסמר עקשן, מסמר גולם, שאינו רוצה לזוז מן המקום שנתקע לשם. שיהיה הדבור תקוע בתוך בטנו של כל אחד כאותו עובר במעי אמו, שאין הוא יוצא לאויר העולם אלא באמצעות מיילדת הטורחת עליו הרבה עד שמנתקת אותו מן המקום שהוא קשור לשם בטבורו. אילו היה כל אחד נצרך לחלוץ את דבורו מתוך נפשו בעמל רב וביסורים קשים, לאחר חבלי לידה, כן, צירים וחבלים, לא היו זורקים תרפ“ט מלים מן הפה ברגע כמימרא, אלא מביאים אותן לעולם בכאבים, לא היתה מתנת הלשון מתחללת בפינו ולא היו הופכים אותה חמדה גנוזה שבנפשנו, את הנאצלה שבסגולות האנוש, לדבר פסלני ביותר, לטיח של גללי ומללי. אילו. אך אין להציל את העולם באילו. בינתיים הבריות שוקעים במ”ט שערי פטפוט ואין קץ למלל הסרק המציף את העולם. הרבה יצרים קשים יש באדם, אולם יצר הדבור הוא הקשה שבמשלחת היצרים הרעים האוכלים אותנו בכל פה. הרי זה יצר שבעל פה והוא אוכל אותנו בפה ממש וממלא את פינו גללי ומללי.
מן האמצע
בשנת תרע"ב:
… עתים תוהה אני על ענין התשובה מעיקרו. מי יודע אם יש תשובה ואם תשובה עושה אפילו תיקון של מחצה או שליש. פלוני חוטא ומתחרט – אבל מה מועיל בדבר? את החטא, הפוגם, כביכול, בשיווי המשקל של הבריאה, אין לעקור עוד. תמצא לומר: האדם גופו יחזור למוטב ולא ישוב עוד לסורו. אף זו היא תקוות־שוא. חזקה על כל מי שעבר עבירה שיעבור וישנה. הכל חוזר חלילה. כל אדם הוא בבחינת גלגל החוזר. וסופו שהוא שב לקיאו. מימינו לא ראינו בריה משנה עורה, אם כי יש משנה את טעמו. אבל מה בצע בחילוף הטעם אם האופי קיים ועומד? נמצא, שאין מוסר הלב אלא מין מכונת־ניקוז, הסוחטת את המים המאררים של הנפש על מנת שזו תתפנה לספוג מחדש שופכין וזוהמה. הכל סר יחדיו נאלחו הגוף והנשמה, ונקה לא תנקה לא את זה ולא את זו בתשובה ובקצת דברי פיוסים וחנופה ליצר הטוב. אכן, יש תשובה שהיא בגדר שוחד דברים או שוחד מעשים טובים. אין היחיד עושה תשובה באמת; וחוששני שאף עם שלם אינו יכול להיעקר לחלוטין מתוך חטאו הקדמון, שהוא שוגש ונובר בו, אפילו יכה את עצמו על חטא זה כל יום וכל שעה.
ותדע לך שעם ישראל הוא גוי אחד מיום היותו לגוי. דורות יהודים יעברו לפנינו כבני מרון – הסתכל בהם ותראה כי כמעשינו והעויותינו מאז כך היום. לא נשתנה טבענו, לא צביוננו, לא הלך־רוחנו ולא נימוסנו. היהודי פחז כמים; ישראל עם קשה־עורף; פלגות בעמנו וכל ימינו הם מי־מריבה ודקדוקי כתות וגבאות. כל פעם יקוב הדין את ההר; כל פעם עוקרים הרים וטוחנים אותם בסברה; ובכל פעם רואים צל הרים כאנשים. גדולות יבקשו, לקטנות יבוזו. ומשקיעים את כל דם התמצית בקטני־קטנות, ובפולמסאות של מה בכך. בדומה לשנים נוסעים בקרון הרכבת, הנצים זה עם זה שעה מרובה על החלון אם שיהא פתוח ואם שיהא סגור – ולבסוף מתברר, שהזגוגיות של אותו חלון מנופצות משכבר, וכל הקטטה שלהם לא באה אלא בגלל חלון, שזגוגיותיו נופצו משכבר, ואילו אנו מתכתשים ומתחבלים ומתכתתים ומתקוטטים לא רק על חלון חסר־שמשות, אלא גם על ביצה שלא נולדה.
שמע מה שאגיד לך. אתה הרי יש לך טענות ואולי יש צל ממש בטענותיך על הזלזול בגלות. וכי אנו מה אומרים? אנו אומרים, שהגלות החריבה את עולמו של היהודי ודלדלה את נפשו ונתנה לקלסתר פניו דמות נעוה ועקמה את מוחו ועשתה אותו לבר־נש חד ומפולפל, מקרין קרנים ומפרש פירושים וכולו מין סנדל המסומר או קיפוד מסומר מלא עוקצין. אבל צא וראה: עוד לפני שמפני חטאינו גלינו מארצנו היינו בהולים ומבולבלים, עמא פזיזא מצד אחד ומלא קנאות מצד שני. הקנאות זללה אותנו משנים קדמוניות. קנאות, שהיא פרי מוחין דקטנות ויצר הגדלות כאחד, נוסף לכך יש בה גם מידה מרובה של התפנקות. היהודי הוא מפונק. היהודי מתחטא בפני אביו שבשמים כחוני המעגל בשעתו. דרך המפונק שהוא רגיש מאד ונוח להיעלב. הוא דק, דק מן הדק. אומר לך את האמת: איני אוהב את האיסטניסים ביותר, כשם שאין חכמים־מחוכמים מקובלים עלי. טוב לאדם שיהיה גם טפש מקצת. דעתי היא, שחכמת הטפשות אינה מזיקה כלל לחריפים הללו. ומלבד סכלות מעט משבח אני גם טמטום כל שהוא. בגלל החריפות היהודית היתירה אין אנו מסוגלים לפעמים לעשות את המעשים הקטנים ביותר. מרוב עקימת אגודל איננו מסוגלים לנקוף אצבע לשם תכלית מעשית כל שהיא. אי אפשר לבנות הרבה על גבי חודין. וכן אין להעמיד הכל על הדין. אין אדם יכול להיות נושא ונותן עם הבריות אלא אם כן הוא משתף בכל דבר וענין את מידת הרחמים למידת הדין. כך בין אדם לחברו וכך בין עם לעם. ואנו אומרים תמיד “המבדיל”. המבדיל בין קודש לחול, בין טומאה לטהרה; המבדיל בין ישראל לעמים; המבדיל בין ראובן לשמעון. אנו דורשים הבדלות ועושים בחינות ומציינים הגדרות ובונים גדרים וסייגים וסייג לסייג וגזירה לגזירה וכך עד אין שיעור. הננו עם לא נוח. היינו תמיד עם לא נוח. לא נוח לעצמו ולא נוח לזולתנו. מימינו לא היתה לנו הבנה בחכמת המדינה ולא השכלנו ליצור יחסים טובים בינינו לבין שכנינו או בינינו לבין העמים החזקים, אשר עשונו למס עובד והביאונו בעול המשמעת. קצרי רוח היינו, דוחקי הקץ.
לא הבינונו לרוחם של הגויים האחרים, אפילו של הגויים האלה שישבנו בתוכם או שהם ישבו בקרבנו. על מצרים ואשור ובבל הבטנו מגבוה; לחכמת יון בזנו ועל רומא גברת הממלכות גלגלנו את לעגנו. עם ריב ומדון לכל גויי הארצות; ואם כי במקל הנודדים שבידינו מדדנו כמעט את כדור הארץ כולו לא מצאנו את חיתוך הדיבור הנאות לפרש לפני הנכרים את טיבנו ולהביע באמרי־נועם את מהותנו. לכאורה באנו במגע עם רוב תרבויות העולם ולא נעשינו בני תרבות ולא חכמנו לישא את מדברותינו באזני אחרים בנימוס שקט ובשכל טוב. היהודי או שהוא רם ומתנשא לעצמו או שיורד ברוחו עד לדרגה של שפלות; או שאומר אתה בחרתנו או שקורא אשמנו מכל הגויים; או שהוא מכתיר את כלל בניו בתואר בני מלכים או שנחשב בעיני עצמו לעם הדומה לכלב; או מרום ככוכבים או תולעת בזויה, עפר ואפר; או מתבולל מנוון או חנוט ופרוש בד' אמות של יהרות לאומית. אין לפניו אמצע; לעולם אין הוא מכוון עצמו כלפי דרך המלך.
תמה אני אם יש דרך תשובה לעם זה ואם הוא רוצה בתשובה. תאמר: אופי; תאמר: שורש עתיק או גזירה קדומה; החוט משתזר והולך דרך כלל הדורות. הנקודה היהודית במרדה עומדת. ואם טועה אתה בסברה שהיא נעלמת, דע לך שלא ירדה לטמיון. סופה לחזור על אכסניה שלה. אלא אם כן יתרחש נס; יתרחש פעם נס; צריך שיתרחש פעם נס; ומתוך גנזי נפשה של האומה, מתוך המיסתורין הקדום שלנו, יפרוץ מעין חדש של כוחות־חיים, כוחות טובים, כוחות של ישוב, שיעמדו בפרץ כנגד ערב־רב של נחשולי תוהו ויצרי ההרס, הקמים עלינו לבלענו. אין אדם מחליף צביונו, אין אומה משנה טבעה; אבל יש שזעזועים כבירים בפרט ובצבור עשויים חולל את הפלא ולתת נשמה חדשה בעם. לא תשובה תצילנו, אלא לידה חדשה. הה, שיבוא שר אומתנו ויטלטל עם סורר ומורה זה טלטלה חזקה וישליכו לתוך כור ההיתוך עד כדי שניעשה יציקה חדשה. ולא נהיה עוד גוי קו־קו, גוי תג־תג, גוי הדורש אכין ורקין, גוי של דקדוקי עניות ודקדוקי עשירות, דקדוקי נגעים ודקדוקי אהלות, גוי של דרשנות ופלפלנות, גוי לא עז, אבל מחוצף, גוי נשוא־פנים, שאינו נושא פנים בדין ומוכן ליהרג או להרוג על קוצו של יוד או על קוצו של גוי. שנהיה בני אדם, שנהיה בני אדם, שנהיה נבונים, ואף קצת טפשים, ובלבד שלא נהיה נוקדנים ונוקרנים לאין שיעור.
מנוחה ושמחה
– מה החפזון הזה? ומה לך שקפצה עליך פתאום לפתע הבהלה ללכת? כלום שעתך דחוקה? – שאלני ביאליק בסבר־פנים רציני ובבת־קול של תרעומת כל שהיא.
ביאליק לא גרס פרידות פסקניות, אם משום שלא אהב דרך כלל דברים הנעשים בחטף ואם משום שראה בכושר הניתוק המהיר פּגם ביחס האנושי. כיון שנתקשר בשיחה אפילו עם בן־לוי שבאקראי היה מפליג והולך ודוחה ככל האפשר סוף־פסוק. הפעם לא רק שאלה הטיח בפני, אלא גם מבט תמה.
– או שמא באמת יש לך ענין דחוף שאינו סובל דחוי והוא שהקימך על רגליך?! –
בקולו בצבצה תהיה מהולה בהיתול קל. נתבלבלתיי והטחתי, כנהוג, מחמת רוב בלבול, את האמת במלואה ואפילו בקצת סרח העודף, ועל דרך הגמגום, כמובן האמת כמות שהיא יוצאת לעולם מגומגמת.
– אין לי שום ענין דחוף ואני כלל איני בהול.
– אלא מבוהל? מה? פשוט רץ על לא דבר? – העסיקני ביאליק בחיוך קנטרני במקצת.
– פשוט עלה הרצון לפני ללכת. – סיימתי את הודאתי בגלוי־לב נפרז לא במעט.
– ואם רק רצון הרי שתשב עוד עמי ואל תהא אץ קוצץ ומקצץ בשיחה בעצם רתיחתה – היה בקולו ריטון מעט וקורטוב נצחנות ותוכחה לבבית של דורש־טוב.
הרי זה מעשה שהיה באודיסה הקדומה בהלו נר השלום בעולם ויחסי בני־אדם נוהרים על קו שבת אחים וכל שיחה מפכה בנחת משום שיש זמן ואין מהומה וכל הנוהג שבעולם הוא כמי השלוח ההולכים לאט. נמצא שהחפזון הוא מעין עבירה על חוקי הנימוס. אלא שגם בזמנים השקטים ההם בר־נש פזיזא יש לו גם בישיבתו קפיצת הדרך. ניכר, איש הקפיצים, על אחת כמה שהילוכו נתון במזל מרוצה. מום זה היה בי. כבר ניחשתי, וכמה אותות בישרו לי, שביאליק נתן עינו במום שבי והוא דורשו לגנאי. הגיעה לי השעה לשמוע את גנותי יוצאת מפורשת מפיו.
– הרי אתה עומד מוכן ומזומן כנגדי להגיד לי “שלום” ואני אומר “אין שלום” – סח ביאליק בלבביות, שנעימת הקנטור הטילה בה לוית טעם מתוק – אין אני גורס “שלום” מיניה וביה, במהומה ובחפזון. מה המרוצה הזאת? אמרת ששום ענין אינו דוחק בך. לא כן? או שמא כן? מה?
מבטו החקרני גולש על פני דרך ליטוף. חס לו לירד לתוך הנשמה. נקיי הדעת אינם בולשים בתוך הנשמה, אלא שהנשמה מתחממת מעצמה ופותחת את שעריה ברצונה הטוב לקרנים המלטפות השופעות מן המבט האבהי הזה, לדבר לאורן אמת, רק אמת.
– לא, אמרתי, אני דווקא כעת הולך בטל, אין שום ענין מוכן לפני.
– אם כך, אמר בבת־צחוק של הרחבת הדעת, התכבד, בחור, ושב במקום שאתה יושב, ובלבד שתשב ישיבה כהלכה, לא בקצה הכסא, כמנהגך, שאתה נראה כל שעה כאילו בהרף־עין אחד עשוי אתה לקום ולהתנדף, יושב אתה ודומה כמהלך. שב, בחור, לא ברמז אלא על דרך הפשט ממש. שב ועשה אזניך כאפרכּסת. בדעתי לדרוש לפניך קצת בענין חכמת הישיבה, ומלאכת הקשב, שני דברים טובים שרוב אחינו בני ישראל חלקם מועט בהם. אומר אני לך. אנו בני ישראל, ראוי לנו ללמוד פרק בהלכות הקשבה, ועל אחת כמה וכמה בחכמת הישיבה. הננו במחילה לקויים מאד בשתי מלאכות אלו. כולנו בעלי־קפיצין, עמא פזיזא, וכדאי לנו ללמוד מתינות מכל גוי קטן. אגב, שמא נתת פעם את דעתך כיצד אחד מבני הגויים, כל אכר פשוט, תופש ישיבה כדבעי במקום שהוא יושב עליו. בין שישב על שפת הנחל להסתכל סתם ככה במירוץ הגלים ובין שהתפרקד לו באמצעו של שדה רחב או על גבי האיצטבא של הבקתה שלו, בין הוא יושב ובין הוא שוכב הריהו עושה זאת בשלימות, בפשטות, בטבעיות, כאילו צמוד הוא בכל הרמ"ח לקרקע, מקום מושבו או משכבו. והריהו מתמזג עם הסובב אותו כאילו הוא אבר מן הנוף החי, הוא והמקום חד הוא, משל צמח מן המקום הזה, מחמרו קורץ. מכיוון שהוא כולו כמות שהוא, בגרמי־גיוו, בלבושו הגס, שצבעו כעין העפר, בסבר פניו, בפרצופו הגלמי, בכל קו ותג של חזותו, בצמידותו אל רגבי האדמה, במראה השופע רגש־אמונים אל אם כל חי, הוא כולו הנהוּ אחד מילדי הטבע הזה, עצם מעצמו ובשר מבשרו, איש־ברית לכל היִש מתחת לו ומלמעלה לו, מעפרות האדמה ועד לשמים הרחוקים.
אף העייפות הנותנת את אותותיה בתוי פניו ובפיתולי גיוו מעידה עליו, שזה בן נאמן לאדמה יולדתו, שאת תלמיה הוא מרווה בזיעת אפיו. יפה־נוף הולם איש העמל, כוהן האדמה. אתה נמצא למד, שלא לבד שנת העובד מתוקה אלא גם שכיבתו מתוקה לו ויש חן מרהיב עינים ומתוק לנפש הצופה בעצם ישיבתו, בחן התום והפשטות האופף את ישיבתו. סבור אני שאותו איש־אדמה מובהק, שכוחו גדול בישיבה כהלכה, ישיבה שאין עמה נענועים וזעזועים ושום תנועות והעויות, אלא היא כולה מידה של דביקות למקום, אותו איש־אדמה, סבור אני, הולם אותו תואר חכם היושב בישיבה, חכם שבת תחכמוני. לו נאה ולו יאה תואר זה. יש בישיבתו לעצמה טעם שכל טוב, בינה יתירה, חכמה רבה. הוא ממש מחבק בגופו ובנפשו עפר־עולם, מחבק ומנשק אותו, מתעלס באהבים עם הרגבים, מחיה אותם בהבל פיו. רק שוטים סבורים שאותו איש־אדמה פשטן היושב שפוף ללא ניע או שטוח בפישוט ידים ורגלים ללא זיע הנהו אותה שעה איש לא־בינות, עינים לו ולא יראה, אזנים לו ולא ישמע, לב לו ולא יחוש כלום, משול לדומם. ולא היא. אף הוא רבות מחשבות בלבו. אף הוא מביט על כל סביבותיו ומאזין לכל רחש. לא כל עם הארץ הוא גם בור ולא כל הדיוט הוא דוקא שוטה. איש השדה חכם על פי דרכו, אף חכם מאתנו, אלא שלא מחשבותינו מחשבותיו. אין הוא חושב בריש גלי ולא בקול רם ולא בקמיטת המצח. הוא הוגה לו את דעותיו בצנעה, לרוב אף בלי דעת. מסתבר שאין מחשבתו עושה בכל רגע כהרף־עין מהלך קילומטרים. היא דרך כלל אטית, אבל יסודית, נוקבת ויורדת לתוך תהומה של הויה.
אף היא עוקרת הרים ומקרקרת סלעים, אלא שמלאכתה נעשית בחשאי, בלי קולות וברקים ובלי ירגזון, אין בה מקדחת המחשבה, אבל היא, מחשבתו, קודחת ונוקבת, כאמור, ודופקת בעצם הנקודה. ואם להט אין בה הרי גם לא תעשה להטים והעויות משונות. היא ישרת־קו, כשם שהוא ישר־גב. חכמה יש בה ולא חכמות, לא פיתולים וקמטים, לא פלפלא חריפתא, לא סידור שערות, לא סברות־כרס, תמצא לומר שאין הוא חושב שום מחשבה – מה בכך? השמים, האדמה, הנחל, כל עץ וכל פרח, הכל מסביבו הוגה את הגותו האילמת ונותנים ניב־שפתיים למחשבתו הסתומה ללא אומר ודברים. כל הר הורה והוגה את הגיגיו ובכל מראה־נוף יראה מהרהורי לבו, עולם ומלואו יהיו לו לפה. הקמה המורמה אל על, הפרה הגועה, הסוס הצוהל, הגדי הפועה, הצפרדע המקרקרת, יבטאו את מסתרי לבו וצפונות מחשבתו. הואיל והוא בכל נפשו ובכל מאודו נתון לעולם אף חיי עולם נטועים בקרבו. הוא גופו יש במלואו וכל היש ממלא אותו. כל עצמותיו תאמרנה איש חי הנני. דווקא הוא האלם, שאינו מגיד דבר ואינו משמיע מאומה, נושא בחובו משך הזרע של השכל העליון, השכל הפועל, הממלא חלל העולם. אין מחיצה בינו ובין העולם. אין הוא דוגר על מחשבות קטנות, פירוריות, משלו, החוצצות בינו ובין המחשבה העולמית, אין הוא מתליע תולעים מחשבתיים משלו. הוא דבוק ומחובר בכולל. ולא זכה לכך אלא בזכות מידת השלווה שנפלה בחלקו, ואין השלוה שורה על האדם אלא מתוך ישיבה כהלכה או שכיבה מתוקנת, שבהן אנו נותנים את עצמנו, את כל עצמנו, לבריאה במתנה שלימה, בהתמכרות גמורה, זורקים עצמנו לתוך חיק הבריאה; הנני, כולי שלך! אפילו כדי קורטוב איני עוד שלי בלבד, כי לך אף לך.
אין בי אף נדנוד של דעת עצמי, של הבלטה עצמית, של זכירת עצמי, ואף לא נדנוד של מחשבה זרה, כלומר, אף לא נדנוד של מחשבה, שכל מחשבה היא בגדר מחשבה זרה. וכולי כמות שהנני כבר באתי בסוד המנוחה, שהיא הדביקות לאמיתה, במקום מנוחה שם שמחה, כלומר, חיים לאמיתם, שאין לא רוגז ולא חרטה, לא ספיקות ולא הרהורי תשובה, אף לא הרהורים בכלל, לא כיסופים ולא רצונות, קל וחומר לא דכאון, לא יחוד יחודים ולא צירוף צירופים, אלא חיים שיש בהם אחד מששים של עולם הבא, הסתכלות טהורה, לא נודעת לעצמה, השתפכות הנפש לתוך היקום, אהבת עולם שהיא כולה שכחת עצמו. שלווה. ישיבה כהלכה משמעה ישוב הדעת וישוב הנפש ומיזוג נאה ומתוקן של כל כוחות הנפש.
המעין המתגבר של שיחו נעצר מעט־קט, כאילו עצם שטפו העז משים סכר לעצמו. אף מבטיו שוטפים ועוברים ממני והלאה. עורק ההתעוררות נע וזע במצחו. בתום ההפוגה מתעצם הקול והדיבור מגביר חילים בעוז רגש. הנושא: ענין הבניחותא.
– דבר גדול הוא ענין הבניחותא, סוד הדממה הדקה, כוחו של ישוב הנפש, ששמם הכולל הוא ישיבה כהלכה אל יהא ענין הישיבה קל בעיניך. צא וראה, כל מקום שאתה מוצא ישיבה בשפתנו ענינה לשבח. מקום תורה הוא ישיבה. שבת ושבתון הן ממקור הישיבה. וכן אמרו חכם ויושב בישיבה: ומי כעמך ישראל מרבה לקיים ישיבות לתלמוד תורה? אלא שדווקא חובשי הספסלים בישיבות לא למדו במיושב אלא במעומד או במהולך. יהודי אפילו בשמונה עשרה אינו עומד עמידה ישרה, אלא מתנועע כלולב עד שיתפקקו כל עצמותיו. יהודי מעצם טבעו נע ונד. רק פעם אחת בשנה אנו מסובים ב“סדר”, ועל כך אנו מקשים “מה נשתנה?”. לאמיתו של דבר אף בשעת הסדר הננו רק נראים כמסובים. אין לנו פנאי. בפינו אנו ממללים “לישב בסוכה” לקיים מצוות ישיבה בסוכה, אבל איננו יושבים, משום שלעולם אין לנו פנאי לשבת. אין לנו פנאי. היהודי חי מחוץ לזמן ואין לו זמן, אלא שהוא מברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. הברכה לחוד והוא לחוד. אין לו זמן. וכבר הרגישו חכמים בדבר ודרשו על הפסוק ונתתי את גשמיכם בעתם, מלמד שאתן לכם פנאי. ומן הדין שיהיה לאדם פנאי, הרבה פנאי, כמה שנאמר: לכל עת, עת לעבוד ועת לנוח; עת לתורה ועת לבטלה. אי, אי, בטלה. אין דבר טוב ומתוק לנפש ממנה. וכן עת לשיחה נאה. גדולה שיחה נאה. השיחה לעצמה היא חמדה גנוזה. מתוך הדיבור מתקרבים הלבבות. פתחון הפה יש בו משום פתחון הלב. איש לרעהו יעזורו לישב בישיבה שלימה. מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. טובה ונעימה ישיבתו של כל אחד מצד עצמה, קל וחומר שבת גם יחד. צרה היא שכולנו שכחנו טעמה של ישיבה נעימה וערבה. נשתכחה מאתנו אומנות זו. נסתלקה מעלינו שכינת הישיבה הטובה, המלאה, הרחבה, הן מתוך רחבות רחבות, רחבות של זמן והן מתוך הרחבת הדעת.
הכל אצים רצים, בהולים ומבוהלים, רודפים כל שעה אחרי דבר־מה או בורחים ממה־שהוא. וכבר אמר הסבא מנדלי, שאין יהודי חי אלא בכוח הדוחף. ואילו כוח המעצור ניטל מאתנו. רואה אני במהומה ובמרוצה זו מידה של קמצנות. קמצנים אנו בזמן. הננו נהרגים על פחות משווה פרוטה של זמן. חוששים אנו שמא ילך לנו חלילה רגע לבטלה. מטבע הקמצן שאין לו שליטה אפילו על חלק קטן שבקטנים ממה שיש לו. להוט הוא אחרי הכל ואין לו כלום. רכושו אינו שלו. וכך אנו כילים בזמן. נמצא שאין לנו כל זמן. והרינו צועקים תמיד: אין פנאי, ולפי שאין פנאי אין שעתנו מספיקה לנו לעשות דבר־מה. כלל גדול: מי שהוא בעל כוח־עבודה יש לו גם זמן פנוי כל צרכו. ואילו הולכי־בטל, נרפים ועצלנים, קובלים כל ימיהם על שעתם הדחוקה ויושבים תמיד באבלות על ביטול זמן. החרדה המתמדת לביטול הזמן נוטלת מהם את רוב זמנם. ואמת היא שהבטלה היא חלק מן העבודה, צורך־נפש היא כמו כל יתר צרכי האדם. אין חכמה ואין עצה כנגדה. היא מין חור שבנשמה. אדם סותם את החור מכאן הריהו נפתח לו מכאן. חוששני שלא הבטלה, אלא המנוחה שבה מטילה עלינו אימים. הננו מריצים ומעבידים את עצמנו בלי הרף גזירה שמא נבוא לידי מנוחה. ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. כל אחד מאתנו מכין לו מראש ומלכתחילה איזה מעשה יוסף להרגיז שלוותו שלו. הננו מרבים לדבר על מנוחה, צמאים ונכספים לשמחה, אבל אין בנו לא זו ולא זו.
אין בנו זו משום שלא זכינו לזו. מחוסרי־מנוחה הננו מטבענו, לכן גלתה שמחה מאתנו. וזהו שאמרו אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, משום שאין יהודי בדומה לגוי, יודע חכמת המנוחה. אין השמחה דבקה באורחים־פורחים, בנעים־נדים. תדע לך, כל קלי־מירוץ הם בעלי מרה־שחורה. האדם בדרך נוטה לעצבות. ואין השמחה שורה אלא על היושב תחת גפנו ותחת תאנתו. יושב ממש, יושב בתום ובאמונה. אי, אי, כזית שלוה אילו ניתנה לנו. קצת חכמת הישיבה אילו נתברכנו בה. מעט כוח המעצור אילו נפל בחלקנו. אף בנגינה אין לנו כוח המעצור לעשות אתנחתות נאותות, המקיימות את הקצב הדרוש. נתקפחנו בניגון. סח לי יודע נגן אחד: יהודים מיטיבים לפרוט על מיתרי הכנור, אלא שאין להם השלווה הדרושה לכוון שני רבעים שווים בשיעורם. יהודי מדלג כאילה על גלי הצלילים וצולע באתנחתות. הוא מגמא ארץ, ממריא אל על, מרחף בעולמות העליונים, רץ אורח אל כסא הכבוד, אלא שאינו עוצר כוח לשבת כהלכה על כסא של מטה. גם אתה מקפץ ומדלג על הכסא. סבורני שיש לייסד ישיבה גדולה ללמד יהודים חכמת הישיבה, אומנות המנוחה, לזכות למעט שמחה.
גלגולי האדם
שמע מה שאגיד לך: איני מפחד מפני האדם, אבל מפחד אני שעה שהוא נעשה לא־אדם, היינו קופץ מעורו ומתגלגל למין יצור המאוס ונבזה אף בעיני עצמו. וזהו סוג הגלגול המחריד ביותר: שהוא מתגלגל ויורד שלב אחרי שלב עד שמגיע לדיוטה התחתונה ונעשה בעל־חי שפל בתכלית השפלות והנוולות. על הרוב הוא עושה זאת לאחר שבא לכלל כעס ויוצא מכליו. אף דוק ותמצא, שאין שום אדם בן־חורין מתאות היציאה מן הכלים. תאוה זו המפעפעת בסתר יצריו נותנת את אותותיה קודם כל במראהו החיצוני ובקוי דיוקנו הגלויים. הכועס פניו מחוירים או מאדימים. דמיו הטרפיים בורחים לתוך מחבואים בשביל לפעול במחתרת, או, להיפך, זורמים לתוך פרצופו להפיל באדמוני זה את חתיתו על זולתו. יש מזדקף קוממיות מחמת כעסו בשביל לשוות לדמותו גובה ויראה ויש מתכופף ומצטנף ומפרכס פרכוסים בהעויות משונות כחולה נכפה, חטמו משתרבב ומזדקר ומעלה עשן כמין ארובה שצמחה לו מתוך פרצופו ועיניו המפעפעות דם מתבלטות כיוצאות מחוריהן; וכן לשונו בועטת אותה שעה את ארחותיה. או שהיא נעצרת וכמעט ניטלת ממנו עד שאינו יכול עוד לפצות פה ויורד ממדרגת מדבר לסוג הבריות, שלא נעשו עדיין בעלי־לשון. או, להיפך, באין כוח המעצור רצה לשונו מפיו כחץ מקשת ומרוב שלשול היא פולטת מלים שאין להן שחר. אלו מגמגמים בחרון־אפם. מאגפפים ומתיזים סילונות רוק מפיהם ואלו מחייכים בחיוך אוילי ומטומטם של בהמה ומנענעים ראש בהעויה של גולם. בכל המצבים האלה האדם שנתרתח בו דמו משנה מראהו, ממעט דמותו, מכבה את הניצוץ האנושי בקרבו ותולה לעצמו צורה של חושך, נעשה כסיל והדיוט, שפעמים אף בהמה טובה הימנו. אומרים שהכועס מאבד את עשתונותיו. לדיוקו של דבר אין הוא מאבד אותן, אלא זורקן במזיד, רומס וממעך את צלמו האנושי לתיאבון.
עתים מהרהר אני בדבר: מניין תאוה מגונה זו לבזות את האחרים? מסיטרא דמסאבותא שבקרבנו, מתוך יצר מנוול, הממריצנו לבזוי עצמנו. מלבין הוא את פני חברו משום שהוא להוט ומבוהל להשחיר את פני עצמו, להעלות מתוך גנזי ישותו את המנוול שבו, את פרא האדם היושב בסתר, את הרשע והממזר. לכאורה, אפשר לומר, שהלה רוגז משום שנפשו מרה עליו, עלבון שפגע בו מעבירהו על דעתו וממריצהו למלא פיו דברי־בלע או לילך ולהזיק, לנבל ולהשחית. אבל חוששני שכאן הסיבה והמסובב מחולפים זה בזו. לא מר הנפש כועס, אלא הכעסן נעשה מר־נפש. התשוקה להוציא את בן השחץ הפנימי מסוגרו היא שמולידה בקרבנו הרהורים רעים על פגיעות ועלבונות, מדומים יותר משהם ממשיים, שניתכו כביכול על ראשינו. כיוון שזה רואה עצמו נרדף ממילא ניתנת לו הרשות לעשות את פיו ביב של שופכין. מדמה הוא שמי שהוא נגע חס ושלום ברמז של רמיזה בכבודו ודמיון זה מקפיצו מתוך עורו לתוך עור החיה הרעה. הכוח הדוחף הטמיר המקנן מתחת למניע הגנוי הוא הרצון להמיר את ההויה האנושית בהויה של בעל־חי נבזה ומאוס. זה הכלל: היורד דרגה נדחק בכוח ירידה ראשונה לירידה כפולה ומכופלת. אם להיות חיה הרי מן הדין להיות חיה טורפת. אין דעתו מתקררת ואין דמו מצטנן עד שהוא נעשה יצור משוקץ, חזיר מיער.
תדע לך שענין נבוכדנאצר שנתגלגל לשור הבר אינו אגדה בטלה. כל אדם הוא מעין נבוכדנאצר. עתים מאוס עליו להיות אדם; עורו האנושי נעשה צר לו; אינו יכול עוד למשוך בעול היצר הטוב ומבקש לעצמו פורקן או פריקה מכל מידה נכונה וישרה. חס לו משריד של יושר. הכוחות הטמאים שלו מתעוררים מרבצם; כל היצרים הרעים קמים עליו לבלעו. אדיר חפצו להיות לא רשע במקצת, לא קצת שוטה, לא גם למחצה, אלא להגיע לכל הפחות בשפלות וברשעות למידה של שלימות, להיות מנוול גמור ומושלם, ארכיליסטים, מזוהם כמה שנאמר. רוצה הוא להיות כלב ממש, חזיר בפועל, בהמה גסה, ששום בהמה וחיה אינן יכולות עוד לעמוד במחיצתה. דרך כאן מחלחלת אותה תסיסה שבנפש לעשות שערוריה, לשבר, למגר, לעקור מן השורש, לעשות נקמה, לירד לתוך בני מעיו של פלוני, להעמיד רגלים לראש וראש לרגלים. לנהום כחיה פראית, להפוך את העולם לתוהו ובוהו.
יש כעס קטן וכעס גדול. לפיכך מוצא אתה גלגול קטן וגלגול גדול. אין לך אדם שאין לו וסת של כעס משלו. וכמידת כעסו כן מידת המעשים־התעתועים הנעשים על ידיו. זה משבר כלי בחמתו, זה שופך כוס, זה יורק מחמת ריתחה וזה קורע או מלכלך. כיון שהלשון היא שליחו של הלב הרי הרתחן לשונו נעשית חמה, מלוחה, גסה ומפולפלת. אמנם, חפץ השערוריה מידה מהלכת היא באדם אף בשעות כתקונן שבמצב־רוחו. אלא ששערוריה זו היא מסוג השובבות הקטנה, המכוונת לשטות בזולת ולהעמידו באור של לקיש ושלומיאל כדי שיהיה ללעג ולקלס בעיני הכל. ואילו השערוריה הגדולה עוקצה מכוון כלפי פנים. רוצה אדם להוקיע מתוך תאוה סדומית את קלון עצמו, את הסחי והמיאוס שבקרבו, לפקח את הגל מעל תרפ"ט שרצים המקננים במחבואיו.
אתה מכיר זאת בקונדם הזה מאביב ימיו, הוא אוהב להתרפש ברפש, למרוח בבוץ את מערומי גופו. אין הוא יכול לראות שלולית שלא לטבול בה את נעליו החדשות, משל הוא טובל ומכשר הכל בסחי. ראית פעם זאטוט המתגלגל להנאתו בתוך עבטיט ומדמנה וצורח אותה שעה בתרועות־גיל: שישו בני־מעי, אני מרופש! יפה הבוץ לגוף ולנשמה, סגולה לצמיחה מהירה של החזיר שבאנוש, בדומה ממש לגור־חזירים זה, המוטל בפישוט רגלים בתוך קופת הצחנה ומתבסם מטעמה ומריחה. חזירים אוכלים רפש כמעדני מלכים; אף אנשים כך. תן להם קופות־קופות ולבם מתרחב משמחה. החזיר מגיע אגב גלגול עצמו בתוך הבוץ לידי מוחין דגדלות ומדמה בודאי אותה שעה, שזכה לעלית־נשמה. אין בריה, שאין לה עלית־נשמה וגלוי אליהו של החיים משלה. החזיר מקבל השראה מן הסחי! האריה מקופת הבשר; החתול עיניו מתנוצצות בזיקוקין של כיסופים עילאיים למראה העכבר; כל יצור משתוקק להגיע לשיא עצמותו, להיות בדומה לאדם העליון, חזיר העליון, כלב העליון, פרעוש העליון. וכל הבריות הנמוכות הללו עולות בדרגת מהותן כל כמה שהן יורדות לתהום של שפלות ושחיתות. גם אצל האדם מצויות עליות כאלו. יש בו שאיפה להתחזרות עליונה, להתכלבות עליונה ולהתחתלות שאין למעלה הימנה. אותה שעה הוא משרבב צפרניו, מגדל טלפיו, מזקיף את קרניו אשר בהם ינגח כשור המועד. משל כלי משחית אלה גנוזים ומקופלים בקרבו לעת מצוא. כיוון שמדמה הוא שנזדקק להם מיד הוא פורץ בכעס, יוצא מכליו האנושיים ומודד לעצמו את כלי הזיין של החיה הרעה. הרבה דרגות יש בכעס. תחילה הכועס הוא פלג־אדם או כוי, ספק חיה ספק בר נש. הוא רותח, אבל לא הגיע לשיא רתיחתו. המנוול שבו מתבשל ועדיין לא בא לגמר בישולו. עוד יש בו קורטוב של שכל הישר, ניצוץ של בושה. עדיין הוא משחיז את הכלים. לאחר שהתקין את כלי הזיין כל צרכם הוא יוצא לפעלו ללא שכל וללא רחמים.
אומר לך דבר־מה, ואתה שמע: רע המעשה, רע, רע. האדם הוא עסק ביש; יצור מועד. עתים הוא כשר כיונה ונקי כתלג חיוור. אולם יש שעה בה הוא מואס להיות אדם. אותה שעה גורו לכם מפני האדם. עלול הוא לא רק לשבור כלים בחמתו, אלא לשבר ולמגר הכל, אסון גדול הוא שיש והאדם מוכרח להיות נבזה. כוחות־סתרים כופין אותו להתנוול ולהתלכלך מבפנים ומבחוץ. אף ניבול הפה בכאן שרשו. אם אין האדם יכול לטבול את כל גופו ורמ“ח עצמותיו ברפש מרופש הריהו מנבל לפחות את פיו. כל ניבול־פה סימן הוא לאיזו אי־יכולת. לחולשה שרוצים לכסות עליה בכוח שבפה. הפה הוא השליח להולכה של סילוני השופכין הזורמים מן הפנים אל החוץ ומן החוץ אל הפנים. הפה הוא הצנור, הביב, הברז. פה זה, המפיק לפעמים מרגליות, הוא המטיל גללים. רחמי על הפה הזה: הנה הוא פה קדוש והנה הוא פה טמא. שתי מלאכות נעשות על ידו, אחת תכלית האצילות והשניה תהום השפלות. באמת אמרו חז”ל: מן הראוי היה שיהיו לאדם שני פיות, אחד לחול ואחד לקודש, אחד לדברי תורה ואחד לרכילות ולשון הרע. אף אנו נאמר: מן הדין שהאדם יהיה אדם תמיד. אבל אין הוא יכול עתים רוח עוועים נכנסת בקרבו, רוח סופה ובער, רוח של שחיתות ושמד. אותה שעה הוא מוכן להחריב תחילה את עצמו ולאחר מכן עולם מלא.
סוף דבר, שמע: אמר לך אדם בשל סיבה פלונית נפלה קטטה בינו לבין חברו, אל תאמין לו. סיבת כל הקטטות היא התאוה לקטטה, התשוקה להתחזר, הרצון להתבזות ולבזות אחרים. אין אדם סופג עלבון אלא אם כן המשיך על עצמו בכוח חשק טמיר שבנפשו את העלבון הזה. אוהב האדם גלגולים. חביבים עליו לבושין חדתין. יהיו הלבושים החדשים סמרטוטין בלואים, ובלבד שיהיה בהם משום חידוש־מה. רוצה אתה לדעת סיבה לירידתו של אדם הסתכל באהבתו לגלגול. רצונך להכיר אדם בדוק תחילה את גדלה של סיטרא אחרא שבו.
בין אדם העליון לאדם התחתון
– שב בחור ואל תהרהר חרטה שהחרדתני משנת צהרים – סח לי ביאליק פעם כשהחרדתי אותו בביקורי הפתאומי בעצם הצהריים בימים הטובים, הטובים ההם, כשאדם לא היה חושש לדפוק על דלת חברו, אף על לב חברו, קל וחומר על אוזן חברו, בכל עת ושעה, כאילו באמת אנשים אחים אנחנו – כך נאה וכך יאה לי שלא יתנוני ידידי לבלות את זמני בשנה. שב ואפרש לפניך מקצת מן המחשבות הטורדות אותי בשעה זו.
בעל הבית, שפתח לפני את הדלת, הוליכני לחדר האוכל הקטן שבמעונו ותוך כדי שזימנני לישיבה על הכסא פשט הוא במלוא כובד גופו הליאה על הספה הצרה, צנח לו כזלזל. צנח באפס־רצון או באונס־רצון שאינו שלו. משלו אותה שעה לשכיר־יום כבד־עמל שנפל בעצם עמלו תחת כובד עמל.
– עייפתי ולבי בל עמי, אף שכלי מתבטבט. אני נים ולא נים וכעין הזות אפפתני. אל תקרא הזות אלא עצלות פשוטה כמשמעה. וכשאין רעין ברור במוח, רעיונות רבים בעלי מום, צולעים ופסחים, נלעגי־לשון וחסרי־צורה, אף נעדרי־ממשות, זוחלים לך במוח כעדת קבצנים פושטי יד, שכל אחד מהם מושך אותך בכנף בגדך עלי תניח את ראשך. כלכל לא אוכל הלך־נפש זה של סתמיות, שכל כולך הנך מעין רשות הרבים, חלקה פרוצה ומוזנחה, וכל הרוצה, כל סרעף בן־שרף, כל הרהור קיקיוני, בא ומנקר בך, חוקר ודוקר נוקר בך. שתדע לך: כשאין בהירות אין כלום ומה שאין בו משום צורה, אף נשמה אין בו.
ביאליק פיהק מעומקא דלבא, בעסיסיות, בחמדת הנאה. ליאותו הגופנית השתפכה על פניו כמין וילון של גשמיות ממוששת, ואף בגשמיות זו היתה נשמה יתירה משום שחותם האמת, הטבע כמות שהוא, היה חקוק בה. כדומה לילד שנפשו זורחת במלוא תומה וברוב חנה בשעה שצורך הטבע בא אצלו על סיפוקו. ושוב פתח ביאליק בשיח מנומנם ומהוזה ואמר:
– רואה אני בך, בחור, שמבטך החקרני פוזל כלפי. דן אתה אותי ברותחין ובצוננין השופעים מתוך מבטיך על שום תאוה שיש בי לשינה בעצם הצהרים. לא כן? תוהה אתה ומהרהר בסתר לבב: כמה שטוף בר־נש זה בתאות השינה, שהנה מוטל הוא אפרקדן בעצם הצהרים. שופט אתה אותי, לא כן?
– לא כן.
– לא כן? אם לא כן אומר אתה, ראוי אתה לפולסין.. משום..
– משום מה?
– משום שאתה, משמע, אינך אומר את האמת או שאתה עצמך לא נתת לך דין וחשבון מה רגשות ניעורו בלבך למראה בן־אדם העושה לו פגרה בשעה שכל הבריות טורחים ועמלים.. לא כן?
כיוון שראה ביאליק, שאני מתכווץ ולא נוח לי, השיא מיד את השיחה מענין לענין, בו בענין ולא בו.
– אגיד לך את האמת, זולל וסובא אני לשינה. מתפנק אני וטוב לי בשעה שאני מתגלגל על הספה אפוף חבלי־שינה… מתלעלע אני מן היין הטוב הזה. וכשכור זה הנני מפתה עצמי ואומר: עוד לקיקה אחת, עוד לגימה, עוד גמיעה כל שהיא, מתהפך אני מצד אל צד, חוטף וגונב מעצמי עוד מעט תנומה, מעט שנת. בעל יצר הרע אני. כל דבר שהנני עוסק בו הריני משקיע בו יצרים. לעולם איני בא על סיפוקי בזוללות ואיני מגיע לידי שביעה גמורה. ואשר לשינה הריני להוט אחריה ממש. ויש שאני מצטער על כך, שאיני ער וישן בבת אחת כדי שאוכל להתענג על תאוות השינה מתוך עירנות יתירה, לפטם עצמי כדבעי בנתח השמן הזה, למלא את כריסי. בעל תאווה אני מברייתי, בעל גוף נוצרתי. בית החומר שלי מתאווה תאוה, נמשך כלפי מטה ומושכני. ואילו אני מציית לו בכל, אוי ואבוי לי. לא היה אשמאי זה מניח לי אפילו כזיית של רוחניות, כלה היה עושה בי. לכן אני מצווה ועומד לעסוק בשבירת היצר. לא בכדי היו היהודים עומדים תמיד במערכה עם יצר הרע. אומר אני לך, כנגד המנוול הזה אין עצה ואין תקנה אלא להכותו עד חרמה, שאם לאו הוא יפצפצך וימגרך ותקומה לא תהיה לך.
ביאליק נזדרז לקום מעל הספה במחי תנופה כאילו ביקש לערוך את הקרב בו במקום עם יצר העצלות ולהכריעו תחתיו בחוזק־רצון, נעל סנדליו ונשא את רגליו בפסיעה מהירה למטבח הסמוך לקרוע מעליו את קורי התנומה על ידי זריקת מים על עפעפיו, אף משכני אחריו בקריצת אצבע אל המטבח, לבלי להפסיק את אגלי השיחה בזרימתם.
– רואה אתה כיצד אני נוהג בריקא זה, באותו מנוול, יצר התפנוקים? אני מושכו אל הברז ודן אותו בצוננים. באגלי המים הנני קורע את קורי התנומה המנוולים המתישים את הכוח. שונא אני את העצלות משום שהיא מיתה למחצה. אך אני עצלן מועד. אהבתי לתפנוקים אין לה גבול. גוף יש לי שהוא בחזקת חרש ושוטה, להוט ומבוהל תמיד. אומר אני לך: הגוף זהו פגע רע, חתיכה של מיאוס, גוש של כיעור. ועכשיו אני סח לך מקצת מן המחשבות שזחלו לי לתוך המוח בשעה שהייתי מפורקד על הספה נים ולא נים. טרם שצלצלת בדלתי הייתי שוכב ומהרהר לאו דווקא בדברים העומדים ברומו של עולם, אלא בדברים העומדים בשפלו של אדם, בגופו השפל והנבזה הזה. שבתי וראיתי שהגויה היא לאמתו של דבר כלי מלא בושה וכלימה. חושבני שכבר גלגלתי עמך פעם שיחה על עסקי גוף. מה?
כיוון שהחזרתי לו מבט פוסח על שתי הסעפים וחיוך מעין זה, אף הסברתי, כנראה, פנים שאפשר לפרשם לכמה פנים, זירזני ביאליק בטפיחה נלבבה של כף יד מעוטפת במגבת ואמר:
– הגד, בחור, ואל תתבייש. בזמן האחרון פוקדת אותי שכחה לפעמים ועשוי אני לחזור על סיפור־מעשה אחד כמה פעמים. אות לראשית זקנה. פליאה היא–סח ביאליק במאמר המוסגר – שהזקנה נוטה לשכחה, ואילו הנעורים זוכרים. לכאורה ראוי היה שהדברים יהיו מהופכים. הנעורים אין להם מה לזכור וממילא אין כוח הזכרון פועל אצלם כל צרכו. ולא כן הזקונים, שיש להם אוצר, להם נאה ויאה שיהא הזכרון עומד לפניהם ומשמשם. ולמעשה הכל נוהג אחרת. גיל־חיים שאין לו מה לזכור זוכר. וגיל חיים שיש לו הרבה לזכור שוכח על הרוב. אף עולם הנפש הפוך הוא. וכך מנצנצים גם בי סימני שכחה.
אלא שרואה אני שאתה נוהג בי זהירות יתירה ואינך גלוי־לב כנגדי, משתמט אתה מלהגיד דברים ברורים ומפורשים. יהא כך. בינתיים אפרש לפניך קצת מן ההרהורים שטרדוני תחילה בעסקי־גוף. ואתה הזדיין בסבלנות ושמע בשנית מה שכבר שמעת אולי פעם. האם נתת את דעתך על כך – וקול הדובר גאה על נחשול ההתרגשות – כמה מכוער גברא אנושי זה בעצם מבנהו, מפנים ומאחור, בפילוג אבריו, בכל הרמ"ח שלו? מכל הצלמים אשר יוצר האל בעולמו צלם האדם הוא הפגום, השפל והנבזה שבהם. צא וראה, בעלי החיים, להוציא את הגמל, אין בתבניתם שום יותרת, שום יוצא־דופן. כל אבר שבהם ממלא איזה תפקיד. או שהוא בגדר כלי זיין במלחמת הקיום, או שהוא משמש לנוי, או שהוא בחזקת מקור הכוח או שהוא בבחינת נקודת החן. קרני השור, למשל, נותנות בערבוביה אותות הכוח וההוד, הגבורה והתפארת. עטיני הפרה אם יופי אין בהן שפע בוודאי יש בהן. בית מחיה הן לאדם. באדם לבדו אנו מוצאים כל מיני קשקושים וקשקשים, קישוטים ופרוטרוטים, זיזים וטריזים, חסרי־חן וחסרי־טעם, שאין בהם כלל משום צורך הגוף.
כאילו בכוונת מכוון הוציאו יוצרו מתחת ידו בצורה פגומה ונלעגת. יש לך בני אדם מטופלים באביזרים משונים, שפניהם עשויים חטטין, רגליהם מעוקמות, עיניהם תרוטות, חטמם עשוי מעשה שופר או כעין ביב, כריסם מעוגלה כחבית, מפלי בשריהם סרוחים להם, דבשת להם מאחוריהם או מלפניהם, יש להם פימה על כסל ופימה עלי בטן, אזנים מקוטפות או מצודפות. ויד לך אדם שחטמו כעין הפול, פרצופו כמין תפוח־אדמה ועיניו כשל העגל. לעולם אי אתה מוצא כלב, שיש לו פני סוס וסוס הדומה לחתול או גמל שיש לו צורת חמור, ואילו בני אדם עשויים להתלבש בכל מיני צורות של בהמות וחיות. וכמה מרובים דרך כלל הגופים המנוונים בקרב המין האנושי, שאין כדוגמתם אצל שאר בעלי חיים. גויה אנושית עשוייה כתקנה היא יקרת המציאות הרבה יותר מרוח נכונה ובעלי־מום שבגוף מרובים אפילו מבעלי־מום בנשמה.
חושבני שאנשים יפים מעטים אפילו מן החכמים והצדיקים, ובעלי־צורה מנינם מועט אפילו מבעלי הכשרונות. וכמה נדירים בני אדם, שאין בהם איזה מום גופני. זה צולע מעט וזה מדדה בהילוכו. זה גוץ, זה שמן. זה כחוש כמקל. זו עיניה פזלניות וזו רגליה גסות או שפתיה בשרניות. ויש לך פרצופים אנושיים שהם כקרשים חלקים אינם אומרים ולא כלום. פרצופים אלמים, ריקים, ללא חיות, ללא קורטוב לחלוחיות, פרצופים מטורשים שאינם מצמיחים ולא כלום, אפילו לא בת צחוק. ויש לך אנשים שפניהם מתעוותים עד לבחילה דווקא בשעה שמשתפך חיוך בהם. משל כל המנוול שבהם מתלבש בבת הצחוק שלהם. ואין צורך לומר שאין לך אדם שאינו נגוע באיזו תנועה או העויה משונה, המותחת עליו חוט של חוכא ואיטלולא. פלוני קומתו זקופה, גיזרתו נאה אף צלם־פניו מעלה חן, אלא שריח פיו נודף, שאי אפשר לעמוד במחיצתו. או שהוא מתיז רוק בשעת דיבורו או שבעקב צחוקו כרוך לו מין צחוקחון המשמיע בת קול של צוויחה צורמת אוזן. מי שאינו מחטט בתוך חטמו מושך את שפמו ברטיטיה עצבנית, ממצמץ בעיניו או מגרד בזרתו את קצה סנטרו. יש לך בן אדם שהוא כל עיקרו מין בית היוצר של ריר וכיח, ליח ורוק, או שהוא גורף את חטמו או שהוא יורק יריקות גנדרניות בסמוך לך וברשות הרבים דווקא, או שהוא משתעל באזניך במין החזקת טובה ומתן חשיבות לעצמו.
מרום תאוותו של בר נש להסב אליו את תשומת הבריות, ולשם כך אינו בודק בתחבולות. אם אינו יכול למשוך אליו עינים ולבבות בצחוקו הריהו עושה זאת ברוקו, ואם אינו יכול להשתלט בבת־צחוק חנפנית הריהו משלח בך גערה. כולו העויות. מכף רגל ועד ראש אין בו מתום. עשה אותו בוראו נקבים נקבים חלולים חלולים, בין שהוא שרוי ביחידות בין בצבור גופו עושה את שלו ובחלילים מחלל. תמה אני אם באמת בחכמה יצר הבורא את האדם, שנתן לו גוף יודע־נגן כזה ועשהו חלילן ותופן לתקוע ולהריע בכל רמ"ח אבריו כבשופרות. שום בהמה וחיה אינה יודעת כל כך תקיעות ותרועות. אדם לבדו הוא בעל־גוף שהוא שופר התמיד. אין הוא במרגוע אף לרגע. או ששניו טוחנות טחינה קולנית או ששפתיו תופפות ניבים נבובים וצרחנים. אם מלפניו ואם מאחוריו, אם בפיו ואם בכל אבר אחר, נתון יתן תמיד קול: הנני! צניעות אין באדם, ענוה אין בו.
לעולם אינו בשתיקה חס ושלום. חושש הוא להיות שרוי שעה מעטה בשתיקה, שמא יהיה מבוטל לאחרים ואף לעצמו. אדם הוא מכונה דברנית. מין גלגל החוזר, כדור נקלע, קין נע ונד.. לעולם הוא מטלטל רגליו, מגלגל עיניו, מנענע ראשו, פושק שפתים או ידים. כל גרמי גיוו ידודון ידודון. השמת את לבך לדבר זה, כמה דווקא מאחוריו עשוי האדם בחזקת מנענע שפורטים עליו. החלק ההוא מהלך תמיד על גלגלים. ויש לך כאלה שפניהם שלמעלה מעוטי־תנועה או קפואים לגמרי, ואילו פניהם שלמטה יש בהם הרבה מן הכספית, ואם אדם שלעילא הוא מתון־מתון, הרי אדם שלתתתא עשוי כולו קפיצים ועל פי הלתתא אתה מכיר לרוב את ההילוך של רחשי לבם ומערכי רוחם. אף כל מחשבותיהם זורמות כביכול דרך שם. וכנגד אלה שפרצופיהם העליונים הם בידיהם כחומר ביד היוצר ומשמשים לנפשם ראי, הרי מרובים האנשים, שפרצופיהם התחתונים הם אספקלריות נאות להגיגיהם ולרגשותיהם. לכאורה הם נצבים נכחך פנים אל פנים, אך נפשם בם וכל מערכי־רוחם דרוכים כלפי פנים של מטה. הללו פורטים בידים נעלמות על גבי החלק האחורי כמו על פסנתרין. ואי אתה יכול להגיד הכרת פניהם ענתה בהם, אלא הכרת… אף הללו אנשי־צורה הם, אלא שאת צורתם צריך לחפש לא מלפניהם אלא מאחוריהם. ורק מתוך הרגל ושיגרה אנו אומרים עוד גם עליהם: מכיר אני את פלוני בפניו.
ובאמת צריך לשנות מן הנוסח להיפוכו. בחברתם של הללו צריך להשפיל שבת, להשפיל מבט, להשפיל אזניים, לשנות מדרך ההתראות הרגילה ולקנות ידיעה לא בחכמת הפרצוף אלא בחכמת הגב, העורף וכל השאר. נאמר: עיקרו של אדם צלם־פניו וצורתו היא משתיתו. עד כאן באדם העליון. אולם יש, משמע, גם אדם התחתון, שהוא מין עולם הפוך. אצלו עליונים למטה ותחתונים למעלה. אדם זה הוא חוטר מגזע שת. וכל מי שאינו מבין לרוחו של אדם תחתון זה אינו רשאי להתפאר בעצמו, שהוא מבין על בוריו את מין האדם כולו. אין אדם אלא נשמה יתירה שבו. ואצל אדם התחתון נשמתו היתירה ירדה מן העולמות העליונים ונצטמצמה בתחתונים.
צידה לדרך
בקיץ תרע"ד עלה בדעתי להעתיק לזמן־מה את מושבי מוארשה לאודיסה. באתי אל פרישמן להפרד ממנו. פתח המורה ואמר:
– שוב יוצאים לדרך. נע ונד, כפי שכתב מר ברשימתו האחרונה ב“הצפירה”. על הנדודים שם מדובר. קראתיה בעיון לפני שמסרתיה לדפוס. אם כי אין זה מעניני לקרוא את כתבי היד, שהנני שולח לבית הדפוס של “הצפירה”. אמרו לי לערוך את “הצפירה” – הריני עורך; אבל אין זו משלי להציק בהם ולקרוא מה שהם כותבים שם. הרי זה מין עתון, שהוא כולו למורת רוחי. ואילו את רשימתו האחרונה קראתי בענין. קורא טוב הנני מעודי לגבי דברים ידועים והנני נותן עליהם את דעתי. ובלבד שתהא בהם נימה קרובה ללבי ושיהיו קולעים כלפי איזו נקודה. אגלה לו למר, כי בשל רשימתו זו קמו עלי עוררים רבים. הם באו אלי וביקשו לשחטני בגללו… בידוע לו למר… בעלי מוחין דקטנות תמיד טרוניה יש להם בפיהם: בוסר! ואם בוסר הרי אני אחת דתי להיות נשחט ומפונקים אחרים עקמו את חטמיהם בטענה, שאין לו למר עדיין שליטה בלשון ושאין הוא מדבר, אלא מגמגם. אמרתי להם: אילו בא אלי בר־נש המתחיל תיכף ומיד מן הדיבור הגמור, מעשה למדן מושלם, הייתי מגלגלו מיד מעל כל המדריגות. כלכל לא אוכל בעלי מענה־לשון חד וחלק, שהכל אצלם רץ כעל גלגלים משוחים, כשם שאיני סובל כשרון נולד מהול. ואילו מר גמגמן ומה שנתן עד עכשיו בוסר שבבוסר ועוד עתיד הוא ליתן הרבה בוסר… יכתוב, מר, יכתוב… אולי יצא דבר־מה. ואם לאו לא אהיה חס עליו… אומר לו בגלוי: אני הראשון אטיח לו בפניו: פלוני שכמותו, מוטב שילך אל הענינים, ההולמים אותו יותר, כגון, אל החייטות, או הסנדלרות… וכיוצא בזו מן המלאכות המפרנסות את בעליהן.
הטיל בי מבט מן המחתרת, שנתבצרה לו שם מתחת למשקפיו, שתק מעט לשם מציצה נמרצה מן הסיגרה, ושאל:
– להיכן נוסע מר? לגוב האריות: לאודיסה ולחכמיה?!
מקץ אתנחתה קלה המשיך:
– כשיבוא מר לאודיסה שלו ידרוש בשלום שני הגדולים: הים הגדול והמשורר הלאומי הגדול. אבל תנאי הנני מתנה עמו, שלא יכתוב שם שירים על הים כפלוני המשורר, שאף הוא גדול, כיון שקומתו נתארכה לו וכל פואמה משלו ארכה פרסה או שתים. ומעשה במשורר ארוך זה שהלך וקנה כרטיס־נסיעה לאודיסה ותוך כדי ירידתו מהרכבת ויציאתו מהתחנה של אודיסה התחיל חוקר ודורש מפי כל עובר ושב: “היכן כאן הים השחור? היכן הוא? הוא דרוש לי באופן דחוף, הואיל ובדעתי לחבר עליו פואמה”. ובידוע לו למר… צרה היא בכמה מן המשוררים, שהם מאיימים ומקיימים, אומרים ותוך כדי אמירה יושבים על האבניים. לא הספיקו לסיים שיר אחד וכבר ניערו לנו מתוך השרוול שיר שני. הם שוכחים להתעצל קצת. כל כגון זה עבר ושנה נעשה לו הרגל. ויש מהם המעוברים חצי תריסר שירים בחרוז אחד. רצונו של מר לדעת טעמו של דבר? אגיד לו את הענין לדיוקו. זה אצלם משחק כזה… משחק במהירות, מי יקדים לבוא אל היכל השירה, מי ירבה לחרוז, מי יקים הרבה בתים מחורזים קומה על גבי קומה. וכשבעלי הבתים הללו מתנצחים זה בזה אני הקורא הנענש. כל היום מן הבוקר ועד הערב ומן הערב ועד הבוקר הם מפייטים אותי… איני עושה כלום כל היום אלא קורא שירים… שוב אין שעתי מספיקה לי לשום דבר. אתמול לא עלה בידי אפילו ללגום את ספל הקפה שלי ולא טעמתי כלום. עסוק הייתי בקריאת שירים. אין מר מכיר את קהל המשוררים הלזה. ישב מר…
נעניתי להזמנה. אותה שעה התקין פרישמאן את הסיגרה השניה להצתה. ומיד העלה את עשן מקטרו ואש מדברותיו:
– אומר אני למר, אסון גדול מתרחש ובא על עם ישראל: קהל המשוררים והחרזנים. הם צצים ככמהים וכפטריות. אפילו עם גדול וחזק לא היה יכול לישא על שכמו משא כבד כזה של מחברי שירים. בזמננו אין אתה בטוח בשום איש, המצלצל בדלתך ונכנס לביתך שאינו סוחב עמו מתחת לכנף בגדו תריסר פואמות עבות. בין שתרצה ובין לאו עתיד הוא לקראן לפניך מתחילתן ועד סופן. בניגוד לגבורו של מוליר, שהיה כל ימיו מדבר פרוזה, הללו מדברים תמיד שירה. וכשאתה צריך לחתיכה של פרוזה הגונה עליך להפשה במטמונים. ימים יגיעו, ולואי שאתבדה, שלשון פרוזה תשתכח לגמרי. רק השוטים הגמורים, או המחוצפים הגדולים, שאין בלבם כל רגש בושה, ידברו עוד פשוט ובשים שכל. כל יתר הבריות לא יעיזו להיות הגיוניים, לא יעיזו לתאר, לא יעיזו לספר, לא יעיזו כלל לדבר, אלא יתלכדו למקהלה הגדולה של מחברי השירים. וכן לא יהיו עוד מהלכים, אלא הכל מרקדים לפי כל חוקי המחול. ומי שירצה להציג כף רגל ישרה על האדמה יצטרך להתחבא בחדרי־חדרים, שלא יהא נתפס בקלקלתו. אני מצדי כבר התחלתי בדבר וצויתי להזמין אלי אלוף המחולות שידריכני אותי ואת בני ביתי להיות כולנו מרקדין כהלכה. אותו ישעיהו… בן אמוץ זה… נביא גדול היה… אבל גם הוא במחילה נכשל בטעות… ואמר “ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים”. אילו שאלני הייתי מייעץ לו לכתוב “ומלאה הארץ שירים כמים לים מכסים”. ולא “הוי גוי חוטא, עם כבד עוון”, אלא “הוי גוי שוטה, עם כבד פואמות”. ואומר אני לו, כי הדין עמי. מר אינו מכיר את העם הזה. זהו עם יודעי תרועה, יודעי שיר ויודעי מחול. ואלא מה אין העם הזה יודע? לדבר בלשון בני אדם, להביע קצת מלים פשוטות היוצאות מן הלב. מלים קלות, אבל זכות וכשרות כגמגום העולל, או מלים כבדות, הנופלות כמהלומות על הראש משום שהן מלאות תוכן וכאב. לכאוב אינם יודעים, לפיכך ישירו לנו כל כך הרבה. על איזמרגדין ועל דמדומים ועל נשיקות ועל געגועים לאין שיעור – ורק לא על כאב האדם… על כאבי שלי… על כאבו של מר… ועל כאביהם שלהם עצמם. שאתה נושא בקרבך הר־געש ושאתה צועד תמיד ונשמתך בכף ושאתה במחילה גועה פעמים בסתר כתינוק שסטרוהו – על כך הס מלהזכיר. כמה מן הפייטנים גילו בזמן האחרון נושא חדש שבחדשים לשירים… אילן גדול מצאו ועליו אותו איש… זה הצלוב. והריהם תולים עצמם ואת שיריהם על התלוי. וכי מה לא יעשה יהודי, אשר נפשו חשקה בשירה? מוכן ומזומן הוא אפילו להמיר את דתו ולתלות צלב על חזהו לתכלית זו. מר אינו מכיר את הללו… אנשים קטנים הם להבהיל. הכל אצלם ענין שבאפנה. הם חיים לשם אפנה ומתים באפנה ואף פרים ורבים על שום שהם מצווים ועומדים מטעם האפנה. ומה רבותא שעזבו אפילו את הכוכבים והדמדומים והגעגועים בשביל לנוע על אותו איש ולהלל ולשבח את הצלם?! חושבני כי מר אינו חוטא בסתר בכתיבת שירים… או שמא אני טועה?! –
תשובתי השלילית לא הניחה, כנראה, את דעתו כל צרכה, שכן הטעים ואמר:
– מר לא חטא עד עכשיו, אבל אין אני ערב לו, שגם להבא לא יחטא. אל תאמין בעצמך. בידוע לו למר… יצר־הרע של שירים גדול מאד. רבות מחשבות בלב איש ועצת היצר הרע היא תקום. אבל תנאי אחד הנני מתנה עמו, שאם חס וחלילה יצרו יתגבר עליו ולא יוכל לעמוד כנגדו ויתחיל למשוך בעט המשוררים, שלא יחבר לנו שירים לבנים. שירים, שכל עיקרם הם קרויים שירים על שום שאינם פרוזה… גועל הוא לי שיר שאינו שיר… שיר שאין בו לא משקל ולא חרוז. מין ביצה, שאין בה לא חלמון ולא חלבון. אנדרוגינוס שכזה. מזל רע יש לפייטנים שכאלה: כשהם יושבים לכתוב שיר יוצאת אצלם פרוזה נוקשה ויבשה; וכל אימת שהם מתכוונים לכתוב לנו כמה פסוקים בפרוזה מיד הכל מתחיל אצלם להתפייט. משל לאותו שו"ב, שהיה גם שען לפי אומנותו, שהכל אצלו בהיפוך. הוא שוחט תרנגולת – מיד היא נצבה על כרעיה והולכת לה, כאילו לא בה טיפל החלף; תיקן שעון – הרי הלה כמו להכעיס עומד. כך נתערבבו אצל הללו תחומי השירה והפרוזה.
פרישמאן החזיר על כנו את השרוול הממרה של כתנתו המגוהצה למשעי, שהיה משתרבב והולך לעתים, פסע שתי צעידות, אחת לכאן ואחת לכאן על פני החדר. מעשה, שהיה אוחז בו כפי שנתברר לי, לאחר היכרות של שנים, בשעת התרגשות יתירה. וסמוך לכך התחיל ב“לא” זה, שבו היה פותח משפטים נרגשים.
– לא, אומר אני למר, הלהיטות אחרי השירים אינה מידה נאה כלל. עם של משוררים היינו מעודנו ואת ספור המעשה הזנחנו עוד לפני ששקענו לתוך אפס־מעשה. זה הכלל: הגויים מדברים והיהודים מחברים שירי־תפארת. היהודי שר תמיד זמירות אפילו כשהוא אומר קינות ועיקר עסקו בפיוטים. בהיות נער ישראל אף הוא אהב דרך הספור ואת הדיבור הכבד, הנשגב. פרקי הספור שבחומר ובנביאים ראשונים אי אתה מוצא דוגמתם אצל שום אומה ולשון. וכמה אגדות יש בתלמוד ובמדרשים, שכל אחת מהן שויה יהלום. אולם מפני חטאינו גלינו גם משפת אדם ונעשינו מומחים ל“יוצרות” ולפיוטים ובמקום הדיבור תפסנו לשון זמר. יש לנו זמירות לשבת וזמירות לימות החול, זמירות לשלוש סעודות ומזמורים לתיקון־חצות. פיוטים לכל חג ופיוטים לכל שמחה של מצוה, פיוטים לפני שמונה־עשרה ולאחריה, פיוטים הנאמרים בקול רם ופיוטים שנאמרים בלחש. הקימונו תעשיה של זמירות, שאפשר לפרנס בה גויים כבדים ועצומים. לא, איני יודע אם מר ירד לסוף דעתי… כסבור הוא בוודאי, שאני רוצה לעשות נקם בם המשוררים, או שגס־רוח הנני עד כדי שאיני מסוגל ליהנות מלחלוחיותה של שירה. יכול מר לחשוד בי כמה שהוא רוצה… אבל עלול אדם שתתקפהו בחילה ממש למראה ערברב זה של שירים, הנעורים מכל ניצוץ כשרון וקורטוב רגש. לא על השירים אני כועס. שואל אני, מדוע אין הללו מדברים לעתים פרוזה פשוטה? הריהם שונאים שנאת־מות שפה אנושית. אין מר מכיר את הללו… אין הם מתכוונים אל השיר אלא אל מיטב השיר. בני־מלכים הם וחס להם לדבר פרוזה. בורחים הם מן הפרוזה שמא יצטרכו להגיד בה דבר־מה. ואילו בשירים הם רואים עצמם פטורים מכל, חוץ מקצת מליצות. משל לאותו תם, שהיה נמנע מללכת בלויה של מת, שמא יראה קרובי הנפטר בוכים ויצטרך גם הוא לבכות. אף מחברי השירים פטורים מן הלויות, שהן חובה על הפרוזה. מן האמת הם בורחים לתוך השירים. הכרתי פלוני שכזה שכל אימת שהיה נתבע לדבר אמת היה מתחיל להקיא… בידוע לו למר… יש מעקמים כמה וכמה פסוקים ובלבד שלא ללכלך את פיהם בדיבור־אמת. קימו וקיבלו על עצמם להפיח כזבים.
קטם את אפר הסיגרה ושפכו חלקו לתוך המאפרה וחלקו על השרוול הממרה, הצמיד בבן־שיחו מבט תוהה־בוחן והפטיר:
– אין בדעתי להעניק למר כללות. איש מסכן אני לי לעצמי ואין בידי שולחן־ערוך ואני גופי תועה פעמים. אבל אחת אומר לו: לעולם יהא סופר נאמן־רוח ושומע לבת־קול שבלבו. מותר לכתוב טוב, מותר לכתוב גם דברים חלשים, אבל לשקר אסור. אני, שיצא עלי שם כאיש רע, מסוגל לסלוח הרבה, ובכלל זה גם את הגמגום והבוסר, ואיני יכול לסלוח את המתיהרים בשלימותם. דעתי היא, שיש פגמים ביצירה שהם סימן יפה לה וחסרונות הנותנים טעם לשבח. המת הוא המושלם למופת. כל אדם, כיון שפרחה נשמתו, מיד הוא נעשה אדם השלום. כלום ראה מר בר־מינן מימיו, בר־מינן לא בשירים, אלא ממש, שטוח אפרקדן על משכבו? שכזה הוא גמור ושלם בתכלית. אף עפעף לא יניד וממילא אינו עושה כל תנועה מיותרת. בידוע לו למר… המת אין כמוהו נוח לבריות. לעולם הוא מקבל עליו את מרותם של החיים המטפלים בו. אין הוא לא הוא ולא היא אלא סתם. וכך מדברים עליו: הביטו על גופה זו השכובה הנלקחת שמרחיצים ומטהרים אותה. וזו מקבלת הכל באהבה ומצייתת לכל.
אתה מעמיד אותה, היא נעמדת; תשכיבה היא שוכבת: תטלטלה היא מטולטלת; תניחה על דף הטהרה – היא כולה רחוצה למשעי. באמת אמרו: המת עושה שלום עם הבריות ועונה אמן מראש ומלכתחילה על הכל. אף צדיק גדול הנהו ואילו היצירה החיה עמוסה פשעים וחטאים; היא מרדנית וסרבנית: הדם החי מתריס ואינו נותן להיכנע. וכל זמן שאני חי והנשמה בקרבי חס לי מלהיות שלם ומלעשות שלום. אלף קרעים יש בי; קל וחומר שאין צורך לחפש בי את הסתירות בנרות. מלא אני אותן כרמון. היום אני צדיק ומחר הנני רשע. עתים הנני צדיק ורשע בו בזמן, חכם וטפש בנשימה אחת; אני טוב ואני רע והשמחה והעצבות משמשות בי בערבוביה. בין הבריות הנני שומר נימוסים ומהדר בלבוש ובדיבור; אבל כיון שעליתי על משכבי יש לי הרגל רע לפשוט את מלבושי. בידוע לו למר… מידה מגונה זו מצויה רק בי: לישון במטתי ערום; בכל העולם כולו אני האיש היחידי הנוהג כך… וכל האחרים נוהגים מסתמא אחרת.
אבל די לי שאני עושה כך בשביל ללמוד מוסר השכל, שהאדם מטבעו הפכפך. כלפי חוץ לבוש ובמטתו ערום כיום הולדו. מכלל זה אני למד איזו בריה משונה ומסובכת הוא האדם ואומר זאת למר, כיון שאנו כאן מדברים בינינו לבין עצמנו ואין שומע אותנו, ואף בטוח אני בו שלא ילך רכיל, אגלה לו את הסוד, כי בעלותי על משכבי בפישוט בגדים הנני נגלה פעמים לעצמי כלי שבור להבהיל, מפלצת של כעור ונבזות. לא, שלם אינני כלל וכלל. וכנגד זה הנני אותה שעה אני לאמתו. ידברו חכמי השלימות מה שידברו, כלכל לא אוכל בריה אנושית, המעמידה פנים כאילו כולה עשויה פנים בלבד… איני יודע את דעתו של מר… על ענין זה, אבל אני נוקט כלל: לעולם אל יסיח אדם את דעתו מן הפסוק אחור וקדם צרתני. ואם יהא נוהג כך לא יעשה לפחות שקר בנפשו. כל כמה שנכרכר כרכורים – מעצמנו לא נברח ואת ערותנו לא נצליח לכסות. במוקדם או במאוחר השוטה שבי, המנוול שבי וההדיוט שבי, קופץ לפרהסיה ומזדקר בכל שיעור קומתו. ואין בין השוטה והרשע לאלתר לבין השוטה והרשע לאחר זמן אלא הבדלי שעות או ימים. וכי לא שמע מר מה בין הטפש החרפי לבין הטפש הקיצי?
כדאי לו לדעת זאת. שוטה של חורף לעולם נכנס לבית כמתחפש. הריהו עטוף מעיל חרפי, ערדלים למנעליו וכובע של פרוה על ראשו ושפמו וזקנו משולגים, ועד שהוא מתערטל מרוב עטיפותיו ומנער מעליו את פתי השלג וכל גופו מתחמם מקצת אי־אפשר עדיין להכיר בו מה טיבו. ואילו טפש של קיץ רק נתת עינך בו מיד אתה מכירו על בוריו, כולו כמות שהוא בדמותו ובצביונו. ולגבי שוטים לכתיבה, ליהוי ידוע לו למר, מוטב שיהיו שוטים קיציים משיהיו חרפיים. הצביעות והעמדת הפנים מאוסות עלי יותר מכל. מימי לא נלחמתי בקל, אבל את הקלוקל שנאתי בכל לבי. ובספרות הקלוקל והצביעות הן היינו הך. אבל מר הרי נוסע לאודיסה שלו. מנחש אני לו, כי בקרוב ישוב על עקבותיו. לא הייתי מייעץ לו להשתקע שם בקרב חכמי אודיסה. סוף סוף וארשה זו יש בה דבר־מה תוסס, ואין זה מן הנמנע כי במרוצת הימים תצמח כאן אתחלתא של ספרות ראויה לשמה. מר ישוב מסתמא, לאחר ישיבה של ארעי באודיסה שלו. ונתראה. עוד נתראה.
עם פרישמאן בימי מלחמה
א. קצת על נעלים מצוחצחות וקצת על וילהלם קיסר
ניחושו של פרישמאן בפרידתנו בקיץ תרע“ד, כי בקרוב נתראה פנים, נתקיים במסיבות בלתי צפויות כל עיקר. עם פרוץ המלחמה העולמית התחיל מסע הכיבושים של קלגסי גרמניה לתוך שטחיה של מלכות־פולין ותוך כדי שבועות מספר הגיע לא הרחק מוארשה הבירה. והנה בבוקר בהיר אחד, בתחילת סתו תרע”ה, נתבשרנו באודיסה, כי דוד פרישמאן, פליט מאזורי המלחמה, בא לעיר. משנכנסתי בשעה מוקדמת של שחרית לחדרו במלון נ. שברחוב דריבסובסקיה, מצאתיו ממשמש להנאתו בנעליו הצוחצחות, שהוגשו לו בו ברגע על ידי החדרן. לאחר פסוק הברכה ושאילות השלום הורה לי פרישמאן אגב סבר של נחת על הצחצוח המבריק ואמר:
– זו היא אודיסה: כאן מצחצחים כך, שאין צחצוח שכזה בשום מקום שבעולם. תאוה לעינים. ונוסח אודיסה זה אתה מוצא גם אצל הסופרים שבאודיסה. הרי כאן אין כלל מלחמה ואין אף סימן לה, כאן עולם כמנהגו נוהג. ואילו פולין נחרבת פשוטו כמשמעו. אין למר מושג מה זאת מלחמה לאלה שהיא התחוללה לעיניהם. מי שראה בעיניו את החורבן… מי שקפץ בלילה מעל משכבו מטרטור התותחים, מי שהסתכל בעוני ובדלדול שמסביב. לא, אין הבריות הללו משערים לעצמם כלל, שהמלחמה אינה רק חורבן הגוף אלא גם שריפת הנפש. דור שראה כזאת לא יהיה עוד מאושר כל ימיו. יהדות פולין זו הגיעה לדרגה של ירידה איומה. אילו עבר כעת מר ברחובות וארשה לא היה מכיר אותה כלל ועיקר. דרכי וארשה אבלות מאוד. משולה עיר לאדם. מה אדם פעמים באה עליו צרה, שאין הוא יכול להירפא עוד הימנה, אף עיר כך. יהדות פולין נפלה לתוך מחלה קשה ומי יודע אם לא תקום מחליה זה בצורת מפלצת. רעב, עוני, ריגול, הברחת־גבולין – והנשמה שוקעת בבוץ.
פעמים רבות לאחר מכן היה פרישמאן חוזר לאותו נושא מדאיב־לב. המלחמה לא נראתה לו כתאונה רעה בלבד אלא כפגיעה בצפור הנפש, כגעש זמני, הגורם בכיה לדורות, אבל פרישמאן שיצאו לו מוניטין של שולל וספקן, לא היה כלל בעל מרה שחורה. מצבי־רוח נוגים עברו לעתים קרובות דרך נפשו בארעי, אבל לא נשתקעו בו והוא לא נשתקע לתוכם. מטבעו היה בעל בטחון ושוחר תקוה. שנא צרות ולא סבל נבואות רעות. לאחר ששיכן את רגליו בתוך נעליו החדשות והמבריקות חזר לנושא הצחצוח.
– ברק שכזה אי אתה מוצא אלא אצל רבי הצחצוח באודיסה. אכן, אין דבר שאי אפשר להביאו לידי דרגה של אמנות ושכלול. וראה פלא: לכאורה נעל – וכמה בה חן וטוב־טעם. הרבה שקידה ואהבת הענין הושקעו בצחצוח זה. אומר אני למר: אילו היינו הוא אנו טורחים על חתיכת־מלאכה שכזו, הריני ערב לו, שלא היינו משיגים אפילו מקצת מן ההצלחה. ראוי להכיר את טיבם של השמשים הללו. יש מהם מומחים להוציא מתחת ידם דבר מתוקן, שאפילו גדולי האמנים אינם מגיעים לקרסוליהם. בידוע לו למר.. לא הכל זוכים להביא לעולם מלאכת־מחשבת. וסברה היא, כי גם במקצוע הצחצוח, כביתר המלאכות היפות, לא הכשרון עיקר, אלא המזל. תורה זו לא אני חדשתיה, אלא קבלה היא בידי מפי העוזרת הבלונדינית שבמלון זה, שהביאה לי הבוקר את מערכת כלי הרחצה לחדרי ופתחה בינתים בשיחה קלה עמי. ומיד פסקה ואמרה לי, כי שקר החן והבל היופי ורק מי שהמזל האיר לו פנים, אם גבר הריהו נעשה קצין, ואם אלוהים ענשה ועשה אשה, הרי עדיין הברירה בידה להינשא לקצין. במלים אלה ממש דיברה אלי. לא הוספתי אף נופך משלי. אני בכגון זה נאמן תמיד למקור. רגעים מספר עמדה בחדרי והספיקה לשפשף בלשונה כמה ענינים העומדים ברומו של עולם. אומר אני לו: אשת חיל. זריזה וממולחה. שכל יש לה… ומחשבות משלה, שהן מקוריות הרבה יותר משל דעותיו של פלוני הסופר ודוקטור הוא, הפוסק אצלנו הלכות במסכת ספרות. ואיזו לשון חדשה יש לזו. מר כבר עמד, כמדומה, במקצת על טיבי. אין מדרכי לבזבז סתם שבחים. מענה־לשון יש לזו. אף על פי שלא קראה, מבטיח אני לו בהן־צדקי, אפילו חצי תריסר שורות מאותו מבקר נכבד שלנו, המסביר לנו זה כשתי שמיטות מה זה סגנון. סגנון אין לומדים. סגנון טבוע מלידה. וסגנון יש בכל. אף בנעל מצוחצחה זו… אומר אני למר. אף אם יחפש כעת בנרות בכל מלכת פולין נעל שכזו לא ימצאנה.
גמר בקישור השרוכים ושב להתקין כהלכה את קישורי עניבתו ולעשות אילו הגהות ואף בדק יסודי בחליפתו, שהלמה, כרגיל את גופו והיתה נקיה מכל רבב. אף על פי כן לא חסך עמל לעשות תוספת סיור או גם לערוך מסע כללי לאורך מדיו ולרחבם שמא יש בהם חשש קמט. הוא היה מהדר בלבושו כדרך שהיה מחמיר על נוי סגנונו. וההרגל לעבודת העריכה בכתבי־יד טיפחה בו מסתמא גם כן את התכונה להוסיף פיקוח ולצרף “עריכה” נוספת על כל פרט מתלבשתו. עתים נראה לי פרישמאן כמעין מערכת מהלכת, כעורך־מפקח מטעם הכוחות העליונים להגיה את כתבי־ידו של הבורא, שהם ילדי הטבע או מערכי לב אנוש. סמיכות וארשה לחזית נקרה, כנראה, במוחו. הוא חזר אל הנושא שהטרידו מאד.
– אילו ראה מר כעת את וארשה… פנה הודה, פנה זיוה. הדלות שורקת בכל פינה. קשה לתאר את החורבן והדלדול בחומר וברוח. אין רחמים במלחמה. הכל נהפך לדם ולבוץ. דם שותת מן הגופים והבוץ שוקע לתוך הנשמות. בני־אדם והיהודים בתוכם מאבדים צלם אלוהים. אין זו עוד וארשה שלי – הגה במרי־רוחו – אין היא עוד חקוקה בנפשי, כפי שהיתה לשעבר. נטלו את וארשה שלי ועשוה תל־עולם. יהדות פולין היו לה סגולות טובות משלה, הקרובות לרוחי. מילדותי דבקתי בה. וכעת עלה הכורת על הכל. לא אלה האנשים ולא אלו המדות. גם היהודי האדוק אינו זה שהיה. החזית הקרובה, הריגול, הברחת הגבולין, העוני והדלדול ומלאך המות שבאמצע. עשוי בעל נפש שמררתו תשתפך עליו. מוקצה מחמת מיאוס.
מצץ מציצה עמוקה מן הסיגרה שבפיו, משל הכניס הרבה רוח לתוך מפרשיו וכעת פרץ דבורו מנהמת־לבו.
– ומי הוא אבי אבות האסון הזה? הגרמני הלזה. אותו שוטה, אשר נפשו חשקה בחרב. הוא זה שמשסה תמיד למלחמות ומניע את גלגלי החורבנות. כל מקום שהלזה בא הוא מביא אתו תלי־תלים של פקודות וחוקים, דינים וענשים, אף תלי־תלים של חורבנות ורעב פשוטו כמשמעו. אין מר מכיר את טבעו של זה. אשכנזי בשעת שלום הוא פגע־רע; בזמן מלחמה לא כל שכן. מכיר הוא את פתגמו של היינה? לאו?! אותו היינה, שפקח היה, אמר: אשכנזי חי משעמם, קל וחומר אשכנזי מת. היינה זה עמד על טיבם של הללו. אף על פי שעדיין לא ראה במו עיניו אותו אדם גדול והוא קיסר… בידוע לו למר… האיש ששמו וילהלם, הוא וילהלם השני, שרק אנחנו זכינו להיות בני־דורו. וילהלם זה החליט, כי מן השמים נגזר עליו להיות לא רק קיסר אשכנז אלא גם לשמש קיסר העולם כולו, משרה זו להיות קיסר של כל העולם נראית לו יותר. מה עשה? הלך ועשה לו מלחמה. לא שאלני אם אני רוצה בה; לא שאל גם את מר אם הוא רוצה בה; ומסתבר כי לא התיעץ גם עם יתר אחינו בני ישראל אם חשקה נפשם במלחמה לאלתר. אבל כיון שהוא, וילהלם השני, החליט הרי אני ומר וכל אירופה כולה חייבים לחיות בתקופה היסטורית, שבה נשפכים דמים כמים. תכלית שנאה שנאתי כל ימי כשמי־שהוא ביקש לעשות היסטוריה על גבי. וכעת עושים עלי. לא, מר אינו יודע עדיין מה גדול האסון, כשיש קיסר, שהוא מנוול, והוא מכין לו מאחורי הפרגוד מלחמה בשביל שיתגדל שמו. שמועה שמע כי חי פעם בעולם אחד ששמו אלכסנדר מוקדון ואחד ששמו נפוליאון ונצנץ לו במחשבתו רעיון, שיהיה עוד אחד שכזה, והוא וילהלם השני. מין אלכסנדר, או מין נפוליאון של כיס קטן שכזה, ומקום מגורו בפוטסדם. צרה גדולה היא בקיסר זה, שאין לו חוש ההומר;
וצרה נוספת שהוא קצת גידם ולפיכך החליט להתנקם במר וּבי ובכל העולם. ולאמתו של דבר וילהלם זה אינו אלא מתגאה בקצור־יד או ביד המוקטנת שלו. בידוע לו למר, רבים הם המשתבחים בכך, שאין בהם דברים, המצויים אצל אחרים, כגון שאין להם יד או שהם מחוסרי רגל. פלוני מתנפח משום שהוא במחילה חולה־מעיים וזה מבקש גדולה לעצמו על שום שהוא פוזל קצת. הכרתי אחד שתבע לעצמו כיבודים בשכר שבר אחד. בעל־מום אני, ובכן, פנו לי דרך! ויש שמוצאים סמוכים לעצמם באנשים גדולים, שהיו גם כן מטופלים במום זה או פלוני. וכבר עלה פעם במחשבתי לעשות לי מין גולם בדומה לשל מהר"ל מפראג, שיהא מבורך בכמה וכמה מעלות טובות: צולע ביירון, עיור כמילטון, גוץ כנפוליאון, גיבן כמנדלסון וליתר־נוי יהיה גם כתר השחין על ראשו. הקיצור, זה יהיה אדם גדול בענקים, מוכתר בכל המעלות, מוכתר ממש. תפארת אדם. אף וילהלם זה טוען, כי מגיע לו להיות שרוי בכבודו של עולם כמלך כל העולם. אומר אני למר… אל יתחבר למלכים הללו. תמיד יש להיזהר מפני מי שיש לו שגעון הגדלות; בשר ודם פשוט כך – על אחת כמה מלך. ועוד מידה מתועבת יש בקיסר זה, שאין כמוהו להוט אחרי הפוזה של גדלות ועמידה של קוממיות, כאילו בלע כידון. אף שפמו מכודן, וכולו כידון חי. וכל שהוא עושה הוא עושה על מנת להתהדר ולאחז עינים. אף היסטוריה הוא עושה מול הראי ואינו טורח אלא בשביל הצלם. אין לך איש מסוכן כמשוגע לצילום. שכזה מוכן להחריב את העולם, ובלבד להקים על משואותיו של העולם החרב אנדרטת גבורים לעצמו. אין העולם חסר מנוולים; אבל יש מנוול, שחוש ההומור מפיגו במקצת. ואילו זהו רשע וגס־רוח, שאינו מבין הלצה מהי. מי שנפנה פעמים לבדיחה יפה הרי אותה שעה לפחות אין לו פנאי לשחטני. אבל מה יעשה מנוול, שאין בת־צחוק זורחת על שפתיו, שאינו טועם טעמה של אמירה נאה, שלא ישחית ולא יחריב אם הכוח בידו ויש לו קלגסים של חיילים הששים אלי קרב? וכבר אמר הזקן מיאסנאיה פוליאנה: אני מפחד מפני בני־אדם שאינם מחייכים. וילהלם זה יסתכל נא בפרצופו ויראה: הרי זה שיא הטמטום. סתם אשכנזי יהיר וגס־רוח – וכעם כן מלכו. ביסמארק, שהיה באמת אדם גדול ובוחן לבבות, עמד על טיבו של זה עוד בהיותו נסיך צעיר. לא סבל הנסיך הצעיר את הארי הזקן במחיצתו ולא נתקררה עליו דעתו עד שהשליכו מתוך המדיניות האשכנזית. כך דרכם של הננסים, שכשהם רואים ענק בקרבתם הריהם מרגישים מיד רעידת אדמה תחתיהם. מדמים הם, כי הענק הוא מעין טעות הדפוס של הקדוש ברוך הוא, פליטת הקולמוס שלו, טופס מקולקל, סילוף ובזוי לצלם הבינוני. ונמצא הוא הבינוני מרגיש עצמו נעלב למראהו עלבון אישי. ושוב אינו יכול לדור עם הענק בכפיפה אחת. לא יכול גם וילהלם קיסר לסבול את מציאותו של ביסמארק, וגרם לו צרות־צרורות עד שנפטר הימנו. ואלא מי אהוב עליו, על נאפוליאון זה של זמננו? שומרי־ראשו הארוכים, נאמר ארוכים כפּשוטם. בידוע לו למר… וילהלם זה טבע יש לו שהוא אוהב חיילים ארוכים. הוא מודד אותם… בפחות מכך וכך סנטימטרים אי אפשר להגיע אצלו למעלת קצין. אין הוא יודע שום ממד אחר חוץ מאשר ממד האורך. אף זהו סימן לטמטום שבבר־נש.
כל שוטה מופלג אוהב מדידות. לעולם הוא עומד ואמה בידו ומודד דבר־מה. הוא מודד את גובה קומתך, הוא מודד את שכלך או כשרונך, הוא מודד את הארץ ומודד את השמים. תבקש ממנו והוא ימדוד לך את מדת גדלו של כסא הכבוד אשר ברקיע השביעי. ואם אין דרך מקרה אמת־מדה בידו הריהו אומד אומדנות. הוא אומד אותי, לשל, כמה זוזים יש בכיסי… כמה שויו של השעון שבכיסי… או בן כמה אני… לענין הגיל מרובים הם המודדים המומחים. ויש כאלה שאינם עוסקים כל ימי חייהם בדבר חוץ מחיטוט במכסת שנותיו של פלוני ואלמוני. לפי שאין להם הבנה במגוחך הריהם מגחכים והולכים וממאיסים עלינו את החיים. אסון תקופתנו הוא שהגחכן הגדול הוא קיסר למדינה גדולה, עשירה וחזקה, עשירה באוצרות טבע וחזקה במדע ובכל מיני כלי־נשק, אבל עניה וחלשה בשאר־רוח אמתי, בתרבות הנפש, ואין לך כגרמני פרוש מבת־צחוק שבהרחבת הדעת. זהו עם גס־רוח, יהיר ואכזרי ולהוט אחרי שררה. הוא בטוח שכל העולם לא נברא אלא למענו והכל חייבים לשמשו ולהצדיע לפניו. עשרה קבים עבדות ירדו לעולם; תשעה מהם נטל העם הגרמני; ואותו וילהלם… קיסר זה… מנה גדושה מגסות זו נפלה בחלקו. רואה אני במר שהוא חוכך בדברי, ואף חושד בי שמא פניה יש לי בדבר או שהנני שונא את העם הגרמני שנאת חנם. אל יחשדני בכך. איני שונא עמים. אבל גרמני זה… לא, אין מר יורד לסוף דעתי. גרמני זה, הוא את העולם יחריב. בטוח אני במר, שיש לו שכל לבלי לשחות עם הזרם של רוב אחינו בני ישראל, המתפללים לנצחון וילהלם, זאת אומרת, לשריפת ביתם, משום שהם רוצים להתנקם בפשפשים שבבית. הם כועסים על הצאר הרוסי ומשום כן מתפעלים מגבורותיהם של קלגסי הקיסר. סבור אני כי מר מבין משהו. לפיכך הנני מדבר אליו בגלוי־לב. וילהלם – זהו מין מנוול, שהצאר הרוסי הוא צדיק הדור כנגדו. ורע מכל, שאין זה נותן לחיות גם לנותרים בחיים. כלל גדול יש לזה: הכל שלו. אשכנזי על הכל מניח את ידו, הכל הוא מושך ונוטל: מצאן ובקר ועד חטים ודגן, מסוכר ומלח ועד חוט ומחט, משרוך־נעל ועד משחת הנעלים, ואת כל האוצרות האלה הוא מסיע ומביא לפרוסיה. ואילו תושבי פולין מתהלכים רעבים, ערומים ויחפים. ואף מי שיש לו עוד לחם לאכול ובגד ללבוש, מן המעטים שלא נשדדו עדיין, חושש להיראות בעיני הבריות כשהוא עודנו בצורת בן־אדם.
פרישמן סקרני אגב תהיה קלה והפטיר:
– ואיני חושש להתוודות בפני מר, כי איש חוטא אני מטבעי, מקולקל מברייתי. יכול אני לוותר על הרבה דברים, אבל יש דברים, שאיני יכול להיגמל מהם בשום זמן. ואף משחה לנעלים היא לי בגדר צורך. וכשאבוא לפני בית־דין של מעלה אקבל עונש בתוך יתר פשעי גם על חטא זה. נעל, סבור אני, צריכה להיות נקיה ומצוחצחה ולא בלה. אילו ראה מר את הילוכם של הבריות בפולין… כעת, בידוע לו למר… יש יורדים שמסתגלים מיד למצב והם נראים כקבצנים מלידה ואף ניחא להם בכך. הללו הם מומחים לקבצנות, פרופיסורים לעניות, וזהו כשרון מיוחד, שאיננו בי. אני עוד יש לי הרגל בבגד ללבוש ובנעל לנעול, מקץ ימים אסתגל מסתמא גם אני… נסתגל כולנו. אבל לפי שעה. אתמול, מיד כשירדתי מהרכבת, הספקתי עוד לקנות לי זוג נעלים חדש והבוקר צחצחתי אותן להבריק. הרי משום כן קמתי ועזבתי את וארשה שלי ובאתי לאודיסה שלכם משום שחשקה נפשי בנעל חדשה ומצוחצחה.
חיוך דק מן הדק נשתלשל בפיתול בזוית שפתיו ונבלע לאלתר בתוך שפמו: העויה גחכנית, המלווה אצלו לפעמים דבור, העשוי להשתמע כדבר־פליאה משונה ביותר. ובשולי החיוך:
– מר מבין מדעתו, שלא היתה לי כל כוונה לשטות בו. אני על הנעל מדבר ברצינות. אני בכל כגון זה נוהג תמיד כובד־ראש. מעודי לא זלזלתי בנעל. בידוע לו למר… מן הנעל מתחיל הכל. אי אתה יכול לעשות פסיעה בלי נעל זו. סנדלים לא היו מימי לפי רוחי. אני מן ההשכמה נועל ברגלי נעלים… והוא שאמרתי לו: בגלל הנעל הזאת קמתי ועזבתי את וארשה, הקרובה לחזית, ובאתי לאודיסה שלכם, אם כי כאן אצלכם עולם כמנהגו נוהג ואין שומעים לא קול תותח ולא טרטור מכונות־יריה. קצת משעמם אצלכם. וכי אין מר סבור, שעלי להתגלח לאלתר? אני אף בהרגל טפשי זה עודני מחזיק.
הסתכל בראי, אמר:
– נרד לטייל מקצת ברחובות אודיסה ודרך־אגב נזדמן לבית גלב. ולאחר הגילוח נחבר לנו סדר היום.
ב. על מפורסמים, בין פרחים לפירות ומהי מלחמה
ההחלטה לרדת לאלתר למספרה לא יצאה אל הפועל משום ההודעה, שהגיעה בו ברגע לפרישמאן מפי הטלפון, כי עסקן ציבורי מפורסם שבעיר מתעתד לבקר אצלו תוך כדי רבע שעה, ולכל המאוחר, מחצית השעה. פרישמאן סח לי תוכן דבריו של אותו גדול בטלפון בזלזול ניכר, שכן הרגל אצלו ללוות בריטון כל בת־צחוק של הגורל ולהטיל דופי אפילו בדברים הגורמים לו קורת־רוח. רבים, השופטים למראית עין, דנו לכף חובה מידה זו שבו ופרשוה כהעמדת־פנים של מפונק. אבל ייתכן כי זו היתה פרי אימה שבנפש וחיסון עצמו כנגד האכזבות. מכל מקום פרצו הפעם מפי פרישמאן כלפי אותו גדול דברים קשים בהתגלות־לב:
– כלכל לא אוכל את המפורסמים הללו, הבאים לחלוק לי כבוד, בסברה שבבקורם אצלי הם עושים עמי צדקה. אף אותו גדול בטוח, שהוא גורם לי טובת־הנאה ושאני מסתמא לא עצמתי עין כל הלילה מתוך צפיה אליו. וכיון שיהנה אותי אתחייב להחזיק לו כל ימי טובה בעד החסד הזה, שאם לאו הריני איש רע. כפוי טובה. לא, מר אינו מכיר כל צרכו את “פני העדה” הללו. כיון שפלוני איש חשוב לאחרים הריהו נעשה חשוב גם בעיני עצמו וכל פסיעה שלו נראית לו חשובה ביותר. לא לי הוא בא לחלוק כבוד בביקורו, אלא לרום מעלתו של עצמו. כי מי זה מהלך ובא? הוא בכבודו ובעצמו. וחס ושלום לא בגיני הוא מטריח עצמו לסור לביתי אלא בגין הדורות הבאים. בשביל שיהיה נמצא כתוב בדף מדברי הימים, כי בשנה הראשונה למלחמת העולם, ביום זה, בשעה פלונית, הואיל אותו גדול לבוא בצל קורתי. ואני, הפליט מוארשה, זכיתי לכל הכבוד הזה. לא. מר עודנו טירון בעולם. אין הוא מבין את ההעויות המאוסות הללו. כיון שפלוני עסקן בצרכי ציבור הריהו תמיד עוסק. כשהוא מנענע לי בראשו ברחוב הריהו עוסק; כשהוא מזכה אותי במבט או בבת־צחוק הריהו עוסק; קל וחומר כשהוא נושא את רגליו ובא אלי לשחר את פני, שהנהו עסקן כפול־שמונה. איני סובל כשיש מתעסק על ידי. האדון הזה עושה לו חתיכת היסטוריה על גבי. איני רואה עצמי נולד על מנת לשמש דיסה, שאחרים תוחבים לתוכה את אצבעותיהם ההיסטוריות. מר אינו מכיר אותי… אני בכגון זה… הנני מופקר… כל ימי ברחתי מנשואי הפנים האלה. אמרתי: אפילו בגן־עדן אי אפשי לישב עמהם. אני לי אהיה לי לבד; ובקהלם אל ייחד כבודי. וכעת טפש שכמותי חייב לשבת פה ולצפות לזה משום שפלוני הגדול ציוה עלי כך. מוקצה מחמת מיאוס… כשיש לך בני אדם, שעושים לך טובה במבט, בחיוך, בברכת־שלום. וכללו של הענין הוא שקר. שקר וכזב. תמיד משכתי את ידי מן הדברים הללו; אבל… פעמים אין ברירה.
לא היתה ברירה ופרישמאן צפה לאורח בחשק ולא בלי התרגשות. שיחתו לא שטפה כעת במתחילה: עתים העיף את מבטיו על גליון העתון; טפל כל־שהוא במזודותיו; הסתכל מפעם לפעם בשעון והתרעם:
– אמר ה“גדול” רבע שעה, לכל המאוחר מחצית השעה… אבל יבוא בלי דיחוי; יגזול מזמנו היקר ויגש אלי להציץ בי. ולפי שכל כך הדגיש וחזר והדגיש סימן שלא יבוא. כבר יצא ידי חובתו בצלצול. האדונים הללו: דרכם לתקוע תקיעה, אבל אינם מחוייבים כלל גם לומר תרועה. מר אינו מכיר אותם. הללו אינם עושים כל ימיהם כלום אלא תוקעים תקיעות בשביל לערבב שטן שכמותי. מה שייך? כלום זמנו של זה ברשותו? אין הוא של עצמו וזמנו אינו שלו. אנוש זה הוא קנין הכלל ומותר לו לשקר לי על חשבון הכלל. אומר אני למר… מר גדול לא יבוא. צלצל והבטיח. ואני אעשה את שלי. אחכה לו. והוא לא יבוא. הוא ירמה אותי. אני יכול להישבע למר. כך דרכם של הללו…
סוף־סוף דפקו על הדלת נכנסה גברת נושאת צרור־פרחים בידה וסל בזרועה. וזו היתה ה“חותנת” הנודעה. “חותנת” שמה על שום שהיא מעורבת עם הבריות וביתה פתוח לנשפיות של חוגי הציונים וחוגי שפת עבר שבעיר והיא גופה מחבבת סופרים ורבים מפרחי הסופרים הם מבאי־ביתה. סופר טירון ונצרך רחמנא ליצלן, מחוסר חדר ומחוסר פרנסה, מוצא לו בכל עת־צרה מקלט זמני בביתה. לפיכך היא חותנת. דבר שאין צריך לומר, שהיא מצויה בביתם של סופרי אודיסה, האריות שבחבורה, היא מעריבה ואף משכימה אצלם, משכימה ממש. וכך מנהגה: משהיא יוצאת בהשכמה בסלה לשוק לקנות צרכי אוכל הריהי סרה בדרך לביתו של מנדלי, הקרוב לשוק, להציץ בפני הסבא ולומר לו “צפרא טבא”, ויש שבשובה היא עושה קפנדריה דרך ביתו של ביאליק, לתפוס שיחה קלה עם המשורר. והנה הפתעה מרעישה! ישבה הבוקר אצל ה“סבא” ורוחו של זה היתה טובה עליו ואף דיבר דברים מחוכמים להפליא, ופתאום אומר לה ה“סבא”: “היודעת את, מי בא לאודיסה?” הוא שואל ואינו משיב; הוא מכריחה לנחש. סבא זה שובב גדול. סוף־סוף נענה לה ואמר: “פרישמאן בא לאודיסה!” כמעט שפרחה נשמתה. פרישמאן באודיסה והיא לא ראתה אותו עדיין, ולא עוד שלא ידעה כלל על כך. והוא כאן מאמש, כפי שסח לה הזקן. לא יכלה עוד לשבת במקומה. קפצה ורצה אל פרישמאן. בדרך חטפה צרור פרחים. אין היא מתכוונת להטריד כעת את מר פרישמאן. להציץ בפניו חשקה נפשה. ויסלח לה מר פרישמאן, שהיא כאשה שוקית… מן השוק היא באה. יפן לצרור הפרחים ולא יפן לסל שבידה. חובות בית עליה והכרח לא יגונה. עקרת בית היא מכל מקום, אבל יותר מכל היא אוהבת ספרות. אם מר פרישמאן יצוה עליה תסתלק מיד. אשריה שזכתה לראות את פניו. ואם ירשה לה לשהות רגעים מעטים בחברתו…
כל זה דברה ברהיטות ובלהיטות; חיורון הפנים שימש סימן לנקיפות הלב. וידה המרתתת מושיטה את הצרור. ופרישמאן הקפדן מקשיב באורך־רוח. הוא, שמימי לא שמעתי קול צחוקו, היה מחונן בחיוך רחב, המשתפך כפלג אביב בפניו ישר והפוך, כאילו נאחז החיוך בקיום ומסרב להתאפס. פרישמאן נטל את הצרור. שאל בכובד־ראש:
– ומה בסל?!
– הרי זו מסתמא הלצה בפי מר פרישמאן – אומרת ה“חותנת” ומסמיקה – כלום דבר זה יכול לענין את מר… וכי מה יש בסלה של אשה הבאה מן השוק?
ופרישמאן במלוא הרצינות:
– אני מבקש מאת הגברת. תואיל לפתוח לפני את הסל. ברצוני לראות מה מן המטעמים רכשה לה גברתי שם בשוק.
– אבל מר חומד לו לצון. אני פשוט מתביישת, שהוא רואני בכך. אני סוף־סוף עקרת הבית. ויש לי כאן קצת דברים לצרכי־בית. אלו ירקות; מיני פירות ללפתן. ואלו הם תפוחים ואגסים לאכילה. שטויות! אני עצמי איני מתענינת כלל בדברים אלה. חושבני ששום אשה אינה מטפלת בעסקי מטבח מתוך חשק. אנו מבשלות משום שאין לנו ברירה. אבל אלה הם דברים של מה בכך.
ענה פרישמאן ואמר:
– מסתבר שאני הגברת היחידה בעולם, שאינה מתיחסת אל הדברים הללו בקלות־ראש, הרי זה מעשה־פלא: מימי לא ראיתי בצרכי אוכל נפש ענין של מה בכך. מעלה יתרה יש לפרי, שהוא נאכל. הוא הדין הירק וכל דבר הנאכל. אם איני טועה אף הגברת מסכימה לי, כי בני אדם, אף היא ואני בתוכם, יש להם הרגל משונה, שהם זקוקים לאכילה. שמא אני טועה, אבל כמדומה לי שכך הוא הדבר. עדיין אין אנו מלאכים, ולפיכך חובה עלינו לחבב את הצמחים והגידולים הללו, המשביעים את קיבתנו. נער הייתי ועדיין לא זקנתי, ומימי לא ראיתי פרח משביע. לא, לא, כבודו של הפרח במקומו מונח, אבל אין אנו צריכים להתבייש כלל בפרי־אדמה הללו, שהננו סוחבים עמנו מן השוק בתוך הסל. בידוע לה לגברת… אני מטבעי איני עונה אמן על המוסכמות ואיני רואה עצמי מחוייב לנענע בראשי על כל מה שכל השוטים אומרים. אספר לה לגברת כיצד היה המעשה. פעם נתכנסו כמה שוטים יחד ונמנו וגמרו, כי הפרי הוא נחות־דרגא ואילו הפרח דינו שיהא נתון בכבודו של עולם. ואני איני גורס זאת. דעתי היא כי זו טעות מעיקרה. נתחלפו להם היוצרות. לאמתו של דבר הפרי הוא הפרח, ואילו הפרח אינו אלא פרי. אני טוען זאת משכבר. אבל הבריות הללו אינם שומעים אותי משום שדעתם קצרה ואינם פוסקים מלזלזל בדברי־מאכל ומלהרים על נס את כל מה שמעלה ריח־ניחוח. כל הסבורים כך אינם אלא טועים.
ה“חותנת” קוראה מנהמת לבה:
– וזו היא דעתו של מר פרישמאן? וזאת שומעת אני מפי מר פרישמאן בכבודו ובעצמו. מר פרישמאן שהנהו משורר, מורנו ורבנו בדברי־טעם; הוא שלמדנו להבין מה זה יופי. לא איני מאמינה למשמע אזני. חוששתני כי מר פרישמאן מש1____, אני בטפשותי נוטה הייתי לקבל את דבריו כהויתם.
פרישמאן ינק כמה יניקת מן הסיגרה ותימרות־העשן הבליעו לתוכן את חיוכו הדק. כעת הוא סח במלוא הרצינות:
– רואה אני את הגברת בפעם ראשונה בחיי, וזו היא בקשתי מלפניה שתאמין לי, כי אין הפעם בדברי אף צל של מהתלה. כל ימי חמדתי לי לצון; אולם יש שעה בה אף מהתל שכמותי אין לבו לבדיחות. הגברת עומדת על רגליה משום שבדעתה ללכת לאלתר. אולם ראוי לה לשבת קצת וכשיהיה בדעתה ללכת תקום. תשב נא.
החותנת מסמיקה ואומרת:
– אם זכיתי לכבוד הזה, שמר פרישמאן מזמינני לשבת אעשה זאת בחפץ־לב. אבל הסל… הזה שבידי, מה יהא עליו?
– אשר לסל – משיב פרישמאן בניחותא – נמצא עצה. אנו נייחד לו מקום־כבוד על השולחן. אומר אני זאת לגברת… על השולחן. פה, פה. כך יאה וכך נאה לו. ובלבד שהגברת תשמע מה בפי. הענין הוא, שברצוני להזמין אצל הגברת מתנה ליום הולדתי, השני למנין, שיחול בתחילת הקיץ של השנה… בידוע לה לגברת… כל אדם יש לו יום־הולדת אחד בשנה, אולם אני נוהג לחוג שני ימי־הולדת בכל שנה. כך אני נוהג. יום הולדתי השני יחול בתחילת הקיץ של השנה. ואני מבקש מאת הגברת, שתואיל לשלוח לי מתנה ליום זה לא פרחים, אלא קב של תפוחי־אדמה בתוספת קצת פירות למאכל. השומעת, גברתי? פי הוא המדבר אליה; ואם נבואתי זו לא תתקיים הרשות בידה לקראני בשם בדאי. ימים באים ועל שק תפוחי־אדמה יפשע גבר ועד ככר לחם יבוא האדם. ימים רעים מאד מתרגשים ובאים עלינו. אם המלחמה הזאת תאריך ימים, והיא תאריך לפי כל הסימנים, ערב אני לה, כי צלחת מלאת תפוחי־אדמה תהיה המתנה היקרה ביותר שבין אדם לחברו ובשביל חצי תריסר תפוחים או אשכול ענבים נצטרך להיטלטל כמה וכמה פרסאות. לא עוד יכבדו את הכלה והחתן ליום חופתם במתנות פרחים, אלא בשק קמח ובכמה ליטראות של ירק. אף הנעל והגרב יהיו יקרי המציאות. וכל שיהיה לו זוג נעלים חדשות יקשט בו את חדר האורחים שלו להציגו לראוה על השולחן. רואה אני שאין הגברת נוטה להסכים לי והריני נראה מסתמא בעיניה כמתכוון להטיל אימה על הבריות, אבל דומני, שאיני מגזים ואיני טועה כלל וכלל. אסון מתרגש ובא. חורבן גדול… שחיטה הולכת… אם לא יתרחש נס… אפשר שאין זו חכמה מצדי, שאני משמיע דברים איומים כאלה באזני גברת.
זכורני, אף באזני נשתמעו הדבורים האלה כהגזמה מרובה. החזות הקשה הזאת לא הלמה כלל את מצב הרוחות בדרומה של רוסיה בראשית המלחמה העולמית. לא רק שהאוכל היה מצוי אז בשפע, אלא גם בקצב החיים הכללי ניכרו עליה ושבח. החזית היתה רחוקה אי־שם. המסחר פרח; רבים קנו עושר; העוני פחת; והעורף שרוי מתוך קלות־ראש בגן־עדן של טפשים. נבואתו של פרישמאן היתה קרובה יותר לדבור של חידוד. אבל פרישמאן התעצם והלך בדבורו, בכוונו אותו חליפות אל ה“חותנת” ואלי:
– רואה אני שאין אתם נוטים להסכים לי משום שאי אתם נותנים את דעתכם על כך מה זאת מלחמה. מלחמה מתחילים מדעת, אבל לעולם אינם יודעים מתי וכיצד יגמרו אותה, וזו היא טעות שסבורים, כי המלחמה נעשית רק בשדות הקטל; משזו פורצת שם הריהי נעשית גם פה, וסופה שהיא עוברת לכל מקום. המלחמה הופכת את החיים לזול, ואת צרכי החיים ליוקר וככל שהאדם יורד במחירו כן עולה השער על הסוס ועל השור הזה שאנו אוכלים אותו. באין בשר אין גם העור שעל הבשר, זה העור שממנו עושים נעל. כל הענינים הללו קשורים זה בזה. אבל הבריות אינם רואים את הקשר. אתה מסביר להם זאת והם אינם מבינים.
פרישמאן קם, צעד אחת אילך ואחת אילך, נעמד וסח מתוך ענן העשן:
– לא, איני חסיד של מלחמות, שיש עמהן שפיכות דמים. איש־צבא אני לזמני שלום, אבל בוחל אני בשדות־קטל. יש לי טבע משונה: איני אוהב להיהרג. וכשבא פלוני שכזה ואומר לי: במטותא, הב לי את ראשך ואקצרו מקצת – הריני משיב לו “לא” באלף רבתי. אני בכגון זה נוהג לדבר ברורות ומפורשות, כיוון שיש לי עוד ענין רב בחיים ועדיין לא הגעתי אפילו לחצי מלאכתי, ואפילו אם אחיה מאה שנה לא אוציא אל הפועל אחד מששים שבמחשבתי. לא, אומר אני להם… אין אני כפרט מבין מה הללו רוצים ממני.
דיבורו, שתחילתו קילוח אטיי, העלה אדוה של סערת־לב.
– אני אהיה האחרון בין המתכחשים למלחמה. בדרך כלל, החיים הם מלחמה, אבל קודם כל הם מלחמת האדם בינו לבין עצמו. אני כל פעם שחשקה נפשי במלחמה הריני נכנס לי לחדרי ונועל את הדלת בפני זר, שלא יראני איש. עושה לי מה שאני עושה לי שם בצנעה; ואילו הללו עושים להם התקטלות בתופים ובחצוצרות. וזו היא הטענה שלי כלפי הבריות הללו, שכפו עלי מלחמה קטנה מבחוץ ומפריעים לי במלחמתי הגדולה עם עצמי. כלום הם יודעים מה זאת מלחמה לאמתה? יבואו אלי הפרט ואני אלמדם כיצד עושים מלחמה של ממש. ומעלתה של המלחמה הפרטית, שאין האדם נהפך לבר־מינן בבת־אחת, אלא יכול הוא לקיים בעצמו הרבה מיתות ביום אחד ואף להתחיל את ההמתה שלו כל יום מחדש. הרי זו מערכה כהלכה, שיש בה מכות מצפון ושבר־לב וחרטות האוכלות את הנפש בלילות ללא שנת ואתה מתרסק ביסורים לאורך כל החיים. הבריות הללו… הם אינם מבינים כלום בכגון זה. יבואו אלי ואלמדם פרק במסכתא זו. מדבר אני אל גברת ועלי לומר לה את האמת כולה. כך דרכה של גברת, שאינה מסתפקת במקצת אמת בלבד. איני שוטה עד כדי שלא להבין, שיש מלחמות בעולם משום שיש מלחמות בנו, בתוך נפשנו, בני אדם להוטים אחרי מכות, בין לתת ובין לקבל. הם אוהבים מלחמות אם ביחידות ואם בציבור, אם בסתר האוהל ואם ברשות הרבים; ומי שאין לו יריב כראוי לו הריהו הולך ומתחתן ושוב מובטח הוא כל ימיו בעזר כנגדו לאותה מלאכה, שיש בה משום השמדה הדדית. אולם צרה היא בי, שאני כעת עסוק ואין שעתי פנויה למלאכה נקיה וקלה זו. מבינה הגברת? יש לי אלפי ענינים אחרים, המעסיקים אותי בזמן הזה, והם רוצים להכריח אותי, שאסיח את דעתי מכל הענינים שלי…
צלצל הטלפון. צלצול זה שימש גם מעין קול קריאה לחותנת לקום וללכת. ולאחר מכן נשמעה תשובתו של פרישמאן לתוך השפופרת:
– מצטער אני, שאין מר יכול לבקר אצלי כפי שבישר לי לפני כן. מה? מה? הוא מחכה לי בביתו לסעודת הצהרים… בשעה… אבל לא אוכל לבוא. לא, תודה. לא אוכל לבוא. בידוע לו למר: בשנות־שלום נוהג אני לאכול כל יום שתי סעודות הצהרים. כן, שתים. ואילו בזמן מלחמה אני מסתפק בסעודת צהרים אחת בלבד. וכבר היה לי העונג להתכבד היום בשתי הזמנות, שקדמו לשל מר, ואני אצטרך עוד להתישב בדעתי לבחור באחת מן השתים. לא. לא אוכל לבוא אליו.
פרישמאן הסתכל בי במבט חוגג ומנצח. זה טילפן העסקן הציבורי החשוב, שביקש לכבדו בביקורו ולבסוף הזמינו לסעוד אצלו.
ג. התפעלות מאדם כשר, הכשרון לביוגרפיה וכוחו של חוש־הריח
ביקש פרישמאן לרדת למספרה וקפץ עליו שוב ביקור בלתי צפוי. עתונאי נכנס במרוצה ודיבר בשטף־לשון. אף כל תנועותיו דחופות ומבוהלות, כאילו בא למקום שריפה. מבוקשו לקבל שיחה מפי פרישמאן, שיחה קצרה, שהכל יהיה בה חד וחלק, כיד הפקחות הטובה על פרישמאן, מטעמים לקוראי עתונו. נתכוון הל להשיח ובין כך וכך סח את שלו בגלוי־לב:
– אומר למר פרישמאן על רגל אחת מה עסקי אצלו. לא באתי ללמוד ממנו פרק בספרות. לקוראי עתוני אין ענין בכגון זה. אני מייצג את עתונם של בני דלת העם, המוני האנשים הקטנים. הכיוון של עתוננו: לך אל האדם הקטן, דבר אליו כאל אדם קטן, והוה עצמך אדם קטן. אין אנו מתהלכים בגדולות. עסקי ספרות אינם נוגעים לקוראינו, משום שהם אנשים עמלים ואין להם פנאי לכך. הספרות, מר פרישמאן, נוצרת על ידי אנשים, שיש להם הרבה זמן ונקראת על ידי אנשים, שיש להם הרבה זמן וכסף בשפע. אנו, האנשים הקטנים, אין חלקנו לא בזה ולא בזה. שירים, ספורים – על כך היו מתענגים תמיד הולכי בטל. וזמננו בכלל אינו זמן של בטלה. אנו עסוקים כעת בעשיית מלחמה, והקורא להוט אחרי חדשות מן המלחמה, ומעט הזמן הנותר תפוס אצלו לצרכים דוחקים יותר. אין זה מתפקידנו לשעשעו בספרות. אבל מנה כל שהיא של מטעמי ספרות, היינו, מן הדברים המשמשים פרפראות לספרות, זאת אומרת, קצת רכילות מחיי סופרים ואילו פרטים מן הביוגרפיות של מפורסמים, מנה כזו לא תזיק לו. אדרבא, הוא מוצא בהם ענין מה. ומחובתי לשרת את קוראי בכל מה שהללו מוצאים בו מקצת ענין. מר פרישמאן יואיל נא רק לפתוח לפני נקב כחודה של מחט ממה שקוראים עולמו הפנימי, היינו, רשות היחיד של הסופר – ואת השאר ימלאו עטי ודמיוני. אשר לעשיית המטעמים יכול מר פרישמאן לסמוך עלי. אנו יודעים את המלאכה. יאמר לי דבר־מה מן הביוגרפיה שלו. ביוגרפיה, ביוגרפיה – היא שמעסיקה אותנו. בן כמה, למשל, הוא מר כעת?… הריני וארשום.
כיד אשף הופיע הפנקס ותוך כדי רגע היה חמוש גם בעט־נובע. עין אחת סוקרת על פרישמאן ויד רושמת.
– ובכן, מר פרישמאן, בן כמה?
פרישמאן, שהקשיב בחיוך רחב להרצאתו המהירה של האורח, עונה בסבר פנים רציני:
– בידוע שאני זקן מאד. בן מאה אני היום.
העתונאי מנענע בראשו, מסתכל ללא תהיה בפני פרישמאן ואומר:
– בן־מאה! הרי זה חידוד יפה מפיו של מר. יכול מר להגיד מה שהוא רוצה ואני אכתוב מה שאכתוב. מאה, אומר מר, זאת אומרת, חמשים, היינו, חמשים בתוספת נופך. קימא לן: חמשים וחמש. מותר לי להפחית כל שהוא. ובכן, שריר וקיים, בן נ"ב. הרי לפנינו פרט חשוב. ואם יואיל מר פרישמאן לומר לי עוד משהו… היכן נולד, למשל? קראתי פעם על כך ושכחתי. חולשה יש בי לשכוח תאריכים ושמות. שמות ותאריכים, והרי אלו הם הדברים הדרושים לי יותר מכל לפי מקצועי. ובכן, מר פרישמאן, שנים שלושה פרטים מן הביוגרפיה שלו והוא נפטר ממני ולא אגזול עוד זמנו.
פרישמאן מצית סיגרה, מתקינה בפיו, מהרהר מקצת ואומר בכובד־דאגה:
– מר אינו מכיר אותי. הרי זה האסון שלי, שפרטי הביוגרפיה שלי נשתכחו הימני לחלוטין. אני האיש שאבדה לו הביוגרפיה שלו כצל לפטר־שלומיאל.
העתונאי פורץ בצהלה:
– מר שכח את עיקרי קורותיו של חייו! הרי זה הפלא ופלא. זה פרט, שאין לשקלו בזהב. ואין לך מטעמים מצויינים מאלה להנאות בהם את קוראינו. נפלא, נפלא. הסופר הגדול מר פרישמאן אובד בדרך חייו את תולדות חייו. סנסציה שאין כמותה. מציאה שבהיסח הדעת. ויכול מר פרישמאן לסמוך עלי שאדע לחבר מענין זה ספור־מעשה מושך ואף מרעיש. ברם, פרט אחד, מר פרישמאן, פרט קטנטן, אם זאת יגיד לי, אשלח את עצמי לאלתר מעל פניו. יאמר לי שם אביו ושם אבי־אביו, היינו, הסבא שלו. בכגון זה חשוב גם שם הסבא.
– הוא הדבר – עונה פרישמאן מיניה וביה – שבפרט זה אירע לי דבר־מה מוזר… מימי לא שמעתי בבית אבא פורשים בשמו של סבא. אין מטבעי להוליך שולל את הבריות, אבל אני אומר למר את האמת כולה. אין לי כל מושג על הסבא שלי. אני כאדם שלא היה לו סבא כל עיקר.
העתונאי, המעביד בלי הרף את עט הנובע שבידו, מקשיב מתוך קורת־רוח ניכרת. וכיון שהשלים, כנראה, את מלאכתו לשביעת רצונו של עצמו, הריהו קם ונפרד מתוך דברי הודיה, והבטחה נאמנה, כי חומר מעניין זה לא יצא מתחת ידו משעמם כלל וכלל. אף ראה צורך משום־מה לפרש בפרידתו מתוך הטעמה יתירה את תפיסתו המקצועית:
– אנו העתונאים אין לנו עסק עם מה שהיה באמת ואף איננו מספרים כלום מהרהורי לבנו. אנו רואים הכל מהרהורי לבם של קהל קוראינו. ומי כמר פרישמאן יודע, כי הקורא הוא עם הדומה לחמור? תן לו מה שתתן, ובלבד שתעשה לו מטעמים, הוא ילעס לך הכל. בשם מר פרישמאן שמעתי, כמדומה, פתגם זה: האדם אינו חזיר – הוא מעכל הכל. ועלינו, העתונאים, מוטל החובה להגיש לו את מזונו הדרוש לו בזריזות האפשרית.
יצא בחפזון, מבעו צוהל וידו מלטפת בהנאה את התיק, מקום משכנו של הפנקס, משל נשא עמו כעת מטען של ידיעות חשובות. אף דעתו של פרישמאן נתבדחה ביותר.
– אומר אני למר… היתה לי שעה של קורת־רוח לראות פלוני שכזה, חזיון ראוי לציון. גונב־סוסים, המכריז על עצמו, שמלאכתו בכך. שקרן ורמאי, שאינו מעלים ולא כלום. תוכו כברו. הרי זהו האדם הישר היחידי שהכרתי בחיי. לא, אומר אני למר, שכאלה אהובים עלי ביותר. שכזה מודיע לי מראש, שעלי להזהר מפניו ולשים את ידי על השעון שבכיסי מיד לכניסתו אצלי. מכאן ואילך הריני מובטח בו ושוב איני חושש שמא ימשוך בסתר את שן הזהב שבפי. זהו בר־נש פקח מאד. אף יכול הוא להיות שוטה לכשירצה; מחונן הוא בכל המעלות: עתים תם הנוגח כמועד, אבל תמיד איש רעים, ואיני רואה שום מניעה לעליתו המהירה בסולם ההצלחה. סופו לכבוש לו בקרוב מעמד איתן במקצוע שלו. רשאי אני להתנבא ולומר, כי עתיד זה להיות העורך הראשי של העתון הראשי במדינה. יש לו כל הסגולות הדרושות לכך, ואף מצפונו יציית לו בכל.
– ואולי שכזה יבחר לו דוקא את הספרות לשדה פעולתו. השמע מר כיצד הלה מסדר את עניני הספרות ומבטל את השירים והספורים כעפרא דארעא – ובכן, הוא האיש, שנועד להיות מבקר… לא, לא מבקר, אלא מחבר של תולדות הספרות ורושם הקורות לחיי הסופרים. ביוגרפיה, ביוגרפיה! יודע בר־נש זה נפש קוראיו. מה להללו ולספרות ראויה לשמה? מה להם שירים? מה להם ספורים? מה להם לבטים ופרכוסים וחלומות וכל מיני מדוי־לב של חזון המשורר המוציאים את האדם מחיי נחת ומשלות־בטחון? די להם בקצת גרוי בספורי־מעשיות מחייהם של מפורסמים, יראה מר… תודה של הביוגרפיה בא, וזו עתידה לרשת את מקומה של הספרות. מעלה יתירה לביוגרפיה. שניתנת להיכתב על ידי כל מי שאינו מקוטע שתי ידיו ושיש לו עט ביד. ויכול אני להגיד לו בקיצור נמרץ כיצד עושים זאת. נוטלים חצי תריסר עובדות מחיי פלוני שאומרים עליו שאדם גדול היה, מוסיפים קצת יותר מנופך רכילות, מכניסים את הקורא לפנים מן הקלעים של אישים נודעים, פותחים לפניו את חדר המטות, וללא כל כחל ושרק – והקהל מלקק את האצבעות. לא, אין מר מכיר עדיין את קלות דעתם של הבריות הללו וקוצר השגותיהם. ביוגרפיה! ביוגרפיה הב להם! וכבר נמצאו חסידים נלהבים לסוג ספרותי זה. דברתי עם אחד שכזה והסברתי לו, שכל ענין הביוגרפיה טעון בדיקה מעיקרו. כסבורים השוטים הללו, שכל בר־נש ראוי שתהא לו ביוגרפיה משלו. ואין זו כלל הלצה, שרק אחד מני אלף ראוי לומר עליו, שיש לו ביוגרפיה מבית אבא שלו. כל יתר האנשים משוללים לחלוטין סגולה זו. כשם שמרובים בעלי המומים בין האנשים, כגון שפלוני צולע ופלוני קיטע ופלוני מחוסר שיניים ופלוני קצר־ראיה ופלוני עמוס מיחוש פנימי, כך מרובים מחוסרי תולדות. אלה תולדות יעקב – יוסף. אבל לא כל יעקב יש לו יוסף, בן־פורת, ולא כל יעקב יש לו תולדות. אני בשלי: אין שום דבר יכול להיעשות בלי כשרון מיוחד לו. דרוש כשרון לנגינה; דרוש כשרון לאהבה; ודרוש כשרון לביוגרפיה פרטית. האדונים הללו – כל הדברים נראים להם כאילו ניתנים בקלות יתירה ובפשטות מרובה. איני יודע אם אפילו מר יורד הפעם לסוף דעתי. בידוע לו למר… שעון יש, שאינו מורה את השעות, כגון שהוא עומד. ומוצא אתה שלוש מדות בשעון. יש שעון מתוקן כל צרכו,שאפשר לכוון על פיו את הזמן; יש שעון שנתקלקל בו בורג והריהו עומד– אף על פי כן אין הוא משקר לפחות פעמיים במעת־לעת, כגון שמחוגיו מורים שתים עשרה. ודבר זה נכון בהחלט כל פעם שהיום והלילה מגיעים לשעת חצות. לא כן בשעון מקולקל, שאף מחוגיו נשברו, שאין הוא מורה עוד כלום בשום, זמן. ומה פרטים ביוגרפיים יש אצל בני אדם, שלא זאת בלבד שנתקלקל בהם בורג, אלא אף מחוגיהם נשברו?! הללו משקרים לא רק כשהם שקרים, היינו כל אימת כשהם מדברים, אלא אף שתיקתם שקר. הם משקרים בין בישיבה ובין בעמידה, בין כשהם ערים ובין כשהם ישנים. הם חולמים שקרים–וביוגרפיה מניין להם להללו? לא, אומר אני למר: בכל דרוש כשרון; וסך הכל של כל הכשרונות הוא הכשרון לאמת. מי שאין אמת בפיו וחוט השרה שלו נשבר או שלא היה לו מעיקרו. אין לו כל תולדות… רק האמת נותנת נשמה בדברים ויוצרת חיים. באין אמת הכל נהפך לצלמי בלהות, לצל, לפגר. שונא אני פגרים וכל פעם שהנני רואה פגר, באיזו צורה שהיא, הריני מרגיש גועל, גועל.
חד־שיח זה נפסק על ידי המשרתת, שבאה במטאטא לסדר את החדר. ירדנו לרחוב דריבסובסקה הנאוה, הזרועה אור צח, שוקקת המון חוגג של מטיילים בשורות צפופות. אודיסה בימי סתו הבהירים והחמים, השופעת חיים קלים, כגן־עדן היא לתושביה ויתרון חן לה בעני הזר, הכא לגור בה בעונה זו. שפע הפרחים בכל קרני הרחובות וכריי הפירות והמעדנים, המוסעים אליה מבוסתנאיה המבורכים של בסרביה, ומהגנים הפוריים של פלכי קרים וקאוקאז, מזג האויר הנוח והמעודן, עושים אותה כלי יקר ומפואר, מלא טוב־טעם, תאוה לעינים. טובה תקופת־שנהזו בירה הדרומית לשלות־ההסחכלות, לטיולי־בטלה ולהרהורים שבהלך־נפש. נועם חרדות היה, לאוירה של אודיסה בסתו תרע"ה, סתו ראשון למלחמת העולם, שכן הוצק בה חן ורוד־אדמדם ממוקד האש והדם אשר בחזית הרחוקה. כיון שנכנסנו לתוך עביין של השורות המטיילות דומה היה כי פרישמאן הסיח את דעתו ממחוז חפצו, המספרה. צעד חוגג בקצב המטיילים והביע את התפעלותו מאודיסה, כלה נאה אם כי לא חסודה.
– יפה אודיסה, ואילולא חכמיה הריהי נחמדה להפלוא.
בידוע לו למר… כך דרכה של אודיסה, שיש לה הכל משלה: חכמים מומחים משלה, פייטנים משלה, ספר־נימוסים משלה, נשים יפהפיות, שאין כמותן בשום עיר אחרת שבעולם, ובעיקר יש לה שמש מיוחדת במינה, שמש שאינה שורפת כבארצות החום הגדול, אבל חומה מלטף ומעדן, ומחיה את העצמות. קר לי, ב־ר, קר היה לי שם בפולין. כמה שבועות לפני שיצאתי מוארשה כבר היו מצויים ימי־סגריר, טחב, דלף, ועל הכל הקור הנוקב ויורד. קצתי שם בכל המראה. כל ימי הייתי נכסף לשמש ונוהה אחרי מעט חום. השנה בא אצלנו בוארשה הקור במוקדם מן הרגיל. טוען הייתי שם, שבשביל אדם כמוני, החלש מטבעו, הרי שני הדברים הללו, הבאים יחד, קור מוקדם וטבח־אנשים בשדות־קטל, מהוים מנה גדושה ביותר. יכול אני להסתגל בקושי אל החורף, ואין בכוחי למנוע מלחמות, אבל שתי פורעניות הללו, הקופצות עלי בבת־אחת, מה כוחי כי אסבול? אומר אני למר… אני, אמנם, גורס את הצרות, כי אדם לצרות ייולד; אבל הסבל, שנטל עלי, מוכן ומזומן אני לקבל באהבה בתנאי ששמש מן המרום תחממני אותה שעה. צרות שאתה טובל אותן בקרני־שמש – מילא. אולם צרות־קרות, קרות ככפור, שאין אף קרן אור חמה מטפטפת עליהן – כלכל לא אוכל אותן. כל ימי ברחתי מן הקור ומשלטון הקרח. איני סובל לא הרי־קרח ולא לבבות קרח. אני בסביבה של קור מתכווץ כולי ומוכן הנני לברוח ממנה להיכן שאברח, ובלבד שלא להיקפא. יום שכזה בסתו של אודיסה, כדאי לאדם לעזוב בגללו הרבה מן היקר לו, אפילו את בני ביתו האהובים עליו, כמוני הפעם. כאן אתה נושם לרוחה. אף אוירו של הכובש הגרמני מקפיא בי את הנשמה. לכם פה אין כל מושג מה עוללו הגרמנים האלה לתושבי המקומות, הנכבשים על ידיהם. כלל יש בידם: כל שהעין שלהם רואה חרם הוא להם כבר אמרתי לו כמה הם גוזלים את בני המקום, נוטלים מהם את התבואות ואת הכל ועושים אותם למס־עובד. ואיני ערב לו למר, שהטבטונים היהירים הללו לא יוציאו פעם פקודה להחרים את השמש במרומים ולהניח את ידם עליה. אני מדבר אל מר ברצינות גמורה. ולפי שראיתי זאת מראש קמתי מבעוד זמן ועזבתי את פולין הקופאת מקור ובאתי לאודיסה, להתחמם מקצת והנה שיחקה לי השעה… יום נפלא! אין זה כלל מן הדברים הנעימים לעזוב את חום השמש המחיה – ולילך לשבת בבית־גלב ולמכור את סנטרי לרשותה של התער. וכי אין אנו מתקרבים לאיזו מספרה?
– חושבני, שעלינו לעבור לצד שני של הרחוב, בקרן־זוית שניה… שם… אם איני טועה.
אולם פרישמאן הגר, שזה אמש בא לעיר, הוכיח לי פעמים רבות לאחר מכן את חוש ההתכוונות המפותח בו במדה, שעשתה במשך זמן קצר את שבילי אודיסה נהירים לו יותר מאשר לי התושב. ואף הפעם תפסני בטעותי. בין שנכונה היתה השערתי בדבר מציאותה של המספרה בעבר השני של הרחוב ובין לאו, אנו התקרבנו מצד זה דוקא למספרה, ופרישמאן גילה אותה הראשון בריחוק של מהלך לא קטן. הוא הסביר:
– בידוע לו למר… גלב זה הרבה ריחות יש לו המבשרים למרחוק את מקום שכינתו. ואני בכגון זה… יש לי חוש מיוחד כלפי כל מה שריחו נודף. אותי אין לרמות בכגון זה. יאמרו עלי מה שיאמרו, אב אפילו שונאי הקשים ביותר לא יכחישו. מבחין אני בריחות טובים ממהלך פרסא, על אחת כמה בריחות של העיטרן, הנפט, וכל מיני דברים, שניחוח שלהם מכריז ומודיע עליהם. אספר למר מעשה שהיה בי. וכלום לא ספרתי לו כבר פעם ענין זה?
מעשה שהיה בי בברלין כשרמסני אוטו וכמעט שעשאני גל של עצמות? – ושיחרני במבטו הבוחן.
ד. מעשה באוטו. ועוד מעשה באוטו.כשרון ורוח הקדוש
סיפור מעשה זה, ששמעתי אותו, אגב, מפי פרישמאן עצמו לפני שנה בערך, סמוך לתאונה, היה חוזר ונשנה בנוסחאות שונות בפי ליצני הדור שבקהל הסופרים הוורשאי, שהיו נוהגים לחקות את חיתוך דיבורו של פרישמאן ואת העויותיו, אבל תשובתי השלילית ראויה שידונה לכף זכות. מלבד טעמי נימוס יש גם יסוד נכון לומר לא שמעתי עדיין באופן זה המסופר עכשיו. שני חכמי חידוד היו לנו: מנדלי ופרישמאן. ושניהם אמני ההעויה במידה שהיו דקי השנינה, גדולים לחריפות ומצויינים כמומסים. אין הם חוזרים ומספרים לעולם מה שכבר סיפרו פעם אחת. ההעויה והערות־אגב, אינן חוזרות פעמיים. הן תמיד חדשות או יש בהן נופך חידוש. ועל ידיהן סיפור המעשה מתלבש כולו בגוון חדש. הבדיחה המנדלית והפרישמאנית סוד חינה בכך שהיא נוצרת מינה ובה והולמת את הנמשל הנדון, כאילו הורתה ולידתה בו ולשמו. ובכן, כך היה מעשה:
– מר מכיר רחוב קורפירסטנדם בברלין: רחוב רחב ידיים, המלא המון חוגג ורעש כלי רכב. המכוניות רצות כשדים… בידוע לו למר… ריצה מטורפת זו עיקר כוונתה להתנפל על מי שהוא מן העוברים והשבים לפי תומם ולמעכו תחת הגלגלים. בלי רצח אי אפשר להללו. אין הם מרגישים שום טעם בחייהם אם אינם ממיתים אחד או שנים בחודש או שהם מקצרים לזה רגל ולזה מקטעים יד ועושים את פלוני בעל מום באחד מיתר רמ“ח אבריו… אותה שעה ברי להם שהם עושים דבר. זו היא תאוה כזאת להפיל חללים. בית חרושת של הרג יש להם ובמלאכה זו אינם עצלים כלל וכלל. הפעם הם בחרו בי וביקשו להמיתני מקצת. ראו איש שכמותי מתהלך לו בעצם היום בברלין ואינו חושש ואינו מעלה על דעתו, שנגזר עליו להיות מקץ שעה קלה מת, נמנו וגמרו לחנכני במצוה זו וללמדני פרק כיצד מפריחים את הנשמה לאור היום ובתוך שאונו והמונו של הכרך. וכך עשו. העיפו עלי אוטו גדלו כעוג מלך הבשן ועביו כתריסר פילים. כסבורים היו מסתמא, שבפחות מכך אין גיבור שכמותי ניתן להיהרג. והריני שוכב בפישוט ידים ורגלים על הכביש של קורפירסטנדס, והלזה, כלי הרכב, על גבי הוא מטרטר, ממעכני ומחבלני ומפליא את מכותי. אותה שעה לא התעצלתי ומניתי את הפצעים שבגופי: י”ח במספר, לכל הפחות, אם לא יותר. כיוון שהייתי עסוק קצת בהרגשת הכאבים לא הספיקה לי השעה למנות כהלכה. ומסתמא היו פצעי כפליים. אבל דעתי צלולה עלי בהחלט. זכור לי השקט שבי. אני בכגון זה איני מתבלבל. זה פלוני המבקר מצא בי פסול, שאיני יכול לעצור ברוחי ושהנני מתרגש יתר על המידה. אפילו מבקר עלול לטעות. וכך טעה גם בהערכתו עלי. לא נתבלבלתי כל עיקר ואומץ לבי לא עזבני אף לרגע. עד שהאוטו ממעכני אני לי בשלי: מחשב את דרכי ורואה ומבין מה עלתה לי. וכאן נתלקטו המון סקרנים וממונים על עזרה. כסבורים היו שלא אצא משם עוד חי. אף לא קל היה הדבר להוציאני משם, כי קצהו האחד של הגלגל הגליתי נתקע בינתיים בגופי ואין להרימו או להזיזו מעלי מבלי לסכן אותי. הזעיקו עוזרים, הרבה בעלי ידים. התחילו לטכס עצמה כיצד להזיז מעט־קט את הגלגל ולהוציאני משם מקוטע רק מקצתי לפחות, שלא אהיה עדיין בר־מינן גמור. אבל עד שהללו מתייעצים ומתלחשים עלי עשיתי מה שעשיתי והעתקתי עצמי מעבר לגלגל ואף קמתי על רגלי לתמהון הכל ובכוח מה, כסבור מר, חוללתי את הפלא? בכוח השנאה שיש בי מטבע ברייתי לריחות הרעים, ולריח העיטרן והבנזין במיוחד. מבין מר… כל ימי שנאתי את צחנת הבנזין… וכאן מצווה אני לשכב במחילה ולספוג את ריחו הנעים לתוך חטמי במישרים. על זה התקוממתי בכל כוחי. השנאה לבנזין נתנה בי גבורה יתירה. ןהמרדן שבי הוא שהקימני על רגלי. עשיתי ניעה לכאן וניעה לכאן… שינסתי את מתני והזזתי מעט קט את קצה הגלגל הכבד מעל גופי החלש. מיד הובילוני לבית החולים. ונס נעשה לי שלא יצאתי משם בריסוק אברים גמור… הנס הוא נס, ועד הים לא נתקררה עלי דעתי מאותו ענין. וכבר טבלתי עצמי מאותו זמן הרבה טבילות ושפשפתי עצמי במיני בורית לאין שיעור, ועדיין נדמה לי, כי ריח בנזין נודף ממני. אבל חוש הריח החד שלי הוא שהצילני ושמצילני תמיד. אומר אני למר: גדול כוחו של הריח, הן להחיות והן להמית. ואל יהא מזלזל בחוש הריח. יאמרו עלי שונאי מה שיאמרו, אבל אין הם יכולים לבטל את המעלה היחידה שיש בי, שהנני מבחין כהלכה בריחות, הן בטובים והן ברעים. איני נותן לעולם לרמות עצמי. חטמי יגיד לי מה אמת ומה שקר, מה יפה ומה מכוער…
בינתיים הגענו עד סף המספרה. אולם תור הלקוחות היה שם לא קטן. ופרישמאן סיפר לי בינו לבינו אגב קישור ענין בענין מעשה אחר באוטו, שאף בו המשל והנמשל התפרנסו זה מזה.
– בענין הבנזין. דומה שעדיין לא סיפרתי למר את המעשה בכנופית הילדים שהחליטו לנהוג אוטו. מה? כיון שלא היה להם אוטו לא משכו את ידיהם מן הענין כלל וכלל, אלא שיחקו אוטו כולם יחד בחבורה. ארבעה מהם, בעלי היד החזקה שבהם, חילקו את התפקידים. מסתבר שלקחו לעצמם את הראשונים במעלה. זה נהג, זה מנוע, זה הגה וזה חצוצרה. את הכפופים להם כיבדו בתפקידים פחותים יותר, כגון שאחד הוא החלק הקדמי של המכונה ושני הוא חלקה האחורי ואלמוני דוכן. ארבעה הם ארבעת הגלגלים וכיוצא בהם. נמצא מקופח אחד, והוא הקטן שבהם, שלא נשתייר למענו שום תפקיד להתגדר בו. התחיל אותו קטן בוכה מקרב לב. היה ביניהם פיקח אחד, נפל על המצאה ואמר לזעירא דמן חבריא: תנוח עליך דעתך, חביבי. אף אתה לא תהא מחוסר עבודה חלילה. שכן טבע יש לו לאוטו, שהוא נותן ריח רע. ובכן, אתה תהיה הבנזין.
ופרישמאן הפטיר מתוך אותו סבר אדיש, שהיה משוך על פניו בשעת הסיפור:
– אף משלנו יש כאלה, הטורחים כל ימיהם שלא יחסר לנו חלילה מזג הבנזין במשקנו הלאומי והתרבותי. לכל מקום הם תוקעים עצמם: לעסקי צבור, לעניני תרבות, למעשי ספרות ואמנות. הם המצטרפים תמיד למנין הגדולים. ואינם חוששים להעלות עצמם עד כותל המזרח ממש, מקום שיושבים עשרת הראשונים… ובלבד שכבודם ייחד בקרב המנהיגים, רכב ישראל ופרשיו. יהא כבנזין יורק שמם… ויהא שרבים אינם יכולים לעמוד בד' אמותיהם מפני ריחם הרע. להם לא איכפת. העיקר שרואים אותם בקרב קהל הגדולים ושהם משייכים עצמם, ולאחריהם גם אחרים, אל קהל הנבחרים, האוחזים בהגה והיוצרים באמת. ודא עקא – הוסיף פרישמאן אחרי תהייה קלה – שאף בעלי הנפש היפה, אותו קהל נבחר של חכמים ואמנים באמת, אינם נמנעים מלתת את ידם לערב־רב זה, התוקע עצמו לכל מקום ומקלקל את האויר. ולא עוד אלא יש אנשי מעלה, המקרבים את בעלי הסיטרא אחרא… מקרבים אותם להנאתם ולשם עשיית פרסום לעצמם. שכן יפה כוחם של בעלי הריחות הללו לגדל שמות. כשם שהם עצמם נודפים למרחוק, כך הם מומחים להנדיף, לשבח ולרומם את אלה שנותנים להם דריסת הרגל בקרבתם. אומר אני – הלך קולו והתרגש – לעולם יהא אדם בורח מכל מה שריחו הולך למרחוק, אף בריח הטוב הכתוב מדבר. הבורסי והבשם שניהם אומנותם אינה מוצאת חן בעיני, הואיל וזו מכריזה על עצמה. אני מחזיק בכלל זה: התרחק גם מן היפה ומן הדומה לו. וכלל זה נתחזק אצלי משהתחילו הכל מרקדים אצלנו לפני היופי.
לפתע פתאום בבוקר אחד קמו הכל ונעשו מעריצי היופי. וכבר צצו אצלנו ככמהין וכפטריות טפסנים מומחים על הרי האלף להסתכל משם ביפיין של השקיעות והזריחות. הללו אינם זזים אף צעד בלי שקיעה או זריחה. אין לפניהם לא בוקר, לא צהרים, לא מנחה ולא ערב, אלא תמיד שוקע ותמיד זורח אצלם. הדמדומים אינם משים מפיהם. אף אני חטאתי פעם ושרתי לא בוקר ולא לילה, אלא דמדומים היו חיי. ונתברר לי לאחר מכן, כי לא הייתי צריך לשיר כך, מאחר שהדמדומים שלהם הם. יש להם חזקה עליהם ולאיש שכמותי אין הזכות לפרוש בשמם. הם עשו מונופולין על היופי וזר לא יגש אל הקודש. מי שאינו ביופי של מטה נוטל לעצמו יופי של מעלה. למה לו לטפס על הרי האלף, מוטב יטפס על ראשו של הרבונו של עולם. אומר אני למר… היהודים שלנו… מי כעמך… לא תוכל לעמוד בפני הגוי הזה. בכדי אנו שופכים את כל הדיו. הללו תמיד יתחכמו להמציא משהו מאחז את העינים, ואתה, הצועק, סופך שתהיה הטיפש. מגלגלי עינים מוצא אתה אצלנו במידה שאינה מצויה אצל שום אומה ולשון. או שהם מגלגלים עינים כלפי מעלה או שהם מגלגלים כלפי מטה. או שהם חוטפים מלאכים או שהם חוטפים נושאים, טימות בלע"ז, זה מזה. מר מכיר את טיפוסי הסופרים, שהם שנוררים של סיוזטים. בא אלי פעם אחד שכזה ואמר לי: “מר פרישמאן, כשרוני עשיר, וחבל שהנני עני בנושאים. סיוזטים, סיוזטים אילו היו לי בשפע, היה גם מעין יצירתי נובע בשפע. כלום אי אתה יכול, מר פרישמאן, לגלות לי רז זה, כיצד מצטיידים בנושאים הרבה מן המוכן!”. בהן צדקי, לא בדיתי את הדברים מלבי. היה חכם שכזה, שנשא ונתן עמי על מלוה או על גמילות חסד של סיוזטים. אין הללו יודעים עדיין את הדבר הפשוט, שחייב כל סופר לעשות בשעה שאין לו על מה לכתוב, והוא: לא לכתוב כל עיקר. כסבורים הם שהם מצווים ועומדים להמטיר עלינו סיפורים ושירים ומאמרים אפילו בשעה שהמוח ריק והלב לא כל שכן. ושהם מחוייבים לכתוב בבוקר ובצהרים ובערב, משום שיש להם כשרון. הרבה עבודות זרות עבדו אבותינו וכעת העמיסו עלינו עבודה זרה של כשרון. מכיון שפלוני הוא בעל כשרון, לפי המקובל, הכל מותר לו, הכל שרוי לו, הכל מחול לו, ורשאי הוא אפילו להיות גולם במחילה, בור, או חסר־לב ונטול־מצפון. כשרון יש לו. והכשרון יענה הכל. וזהו שקר וכזב. אין הכשרון אלא שמש עוזר. מי שיש לו לב וקצת שכל והוא חי בעוצם רגש את העולם, הוא חי את עצמו, הוא חי את הצער שבעצמו ואת הצער שבבריות אחרות, אם שכזה יש לו נוסף לכך קצת כשרון יכול הוא להשמיענו דבר־מה. בתנאי שיהא נאמן לעצמו ולא יעשה שקר לא בנפשו ולא בנפשי ולא יגנוב לא את דעתי שלי ולא את דעתו של עצמו. קודם כל אני דורש ממנו, שהכאב יהיה בן לויתו תמיד… שיהא חולה על דברים. אבל כשרון כשלעצמו מהו? צנור הוא, כלי מתוקן, כלי להולכה ולשאיבה. מסתמא שמע מר סיפור המעשה בכפרי זה שבא לעיר וראה שם חידוש גדול, שהנה ברז יוצא מן הקיר וכל הרוצה לשתות ניגש אל הברז וממלא ממנו כלי מים. שב לכפרו והתישב בדעתו, שלא כדאי גם לו לטרוח ולשאוב מים מן הבאר או מן המעין. נטל ברז והתקין לקיר. לא ידע אותו כפרי, כי לא הברז שופע מים, אלא הברז שבבטן האדמה, המוליכה את מימיה דרך מערכת של צנורות סמויים מן העין במעמקי האדמה. ברז בקיר אינו נותן אף טיפת מים. והללו באחת: אם כשרון כאן הכל כאן. אין הכשרון אלא צנור המעביר את הרעיונות וההרגשות, הצומחים במעמקי הנפש, וכיון שהוא מתקין להם צורה נאה, הריהו מכשירם לקליטה ועושה אותם במידה ידועה שווים ומובנים לכל. אבל אין מועיל בכשרון בלי עולם פנימי עשיר, בלי סגולות שכל, בלי חכמת הסבל, בלי חיים עשירים המפכים מתהומה של נפש.
אותה שעה נכנסה בי רוח של מקשן ואמרתי:
– ורוח הקודש מה תהא עליה? וכי לא היו שאמרו פעמים רוח הקודש שורה על בור והדיוט? אף הכשרון רוח הוא באנוש.
– רוח.. כשרון.. כשרון.. רוח.. תמה אני על מר שהוא חוזר על הפזמון הזה – דיבר פרישמאן בריתחה – מימי לא האמנתי בכך. אני שונא שוטים. וסבורני שאף הרבונו של עולם עמי בדעה זו. הוא הדין לגבי בורים. אני בכלל שלי: יגעת מצאת. קדמה לכל כשרון ורוח היגיעה היתירה, עבודה שיש עמה מסירות נפש. לפי הצער האגרא. מימי לא ראיתי ולא שמעתי, כי איזו יצירה ראויה לשמה נולדה שלא מתוך יסורים. אין דבר ניתן בחינם. חייבים לשלם בדם הלב בעד הכל. לא היה גאון שלא נפל פצוע, שלא ניזוק, שלא לקה במוחו או בגופו ושלא שילם בחייו ממש בעד זכותו ליצור. מי שניתנה לו נשמה יתירה יש לו מסתמא פחת באיזה חלק מגופו. לא, לא, איני מאמין בבנים יחידים, במפונקים. באלה שיש להם פי שניים: ברוחם ובגופם. היצירה היא עקידה, ואם עקידה יש לערוך מערכה. עצים להדלקה, גוף להדלקה, נפש לתבערה. אמנם, תמימים מאמינים, כי אפשר להדליק בלי שמן ובלי פתילה. והיו שהאמינו, שיש לידה בזכות רוח הקודש. לא, לא לידה ולא יצירה, אלא אם כן האדם שותף בגופו ובבשרו. שמע מר טענתו של יהודי תמים אחד, שנשרפה לו סוכת מי הסודה שלו? לא שמע? טענתו של היהודי היתה, שלא שריפה היתה זו, אלא חמת אלוהים ניתכה על ראשו. והראיה: לשעבר עמד במקום הזה, בסוכה זו עצמה, גוי והיה מוכר בו בנזין ופחמים ונפט ולא נדלק, ואילו מי הסודה שלו דווקא נדלקו. טעה אותו יהודי. מי סודה אינם מתלקחים, באם אין חמרי שריפה מצויים אי כאן בשכנות… הסבל, החיים הפנימיים, הלך הנפש ומכאובי הנפש, הם החמרים המפוצצים, המהווים תנאי מוקדם לאש היצירה.. תכלית שנאה שונא אני את הדנים אותי בצוננים.. אשר לבם קר, מוחם ריק ונפשם שרויה בשלגי סיביר ומעמידים פנים כנשרפים וצועקים אש, אש, או שצועקים יופי, יופי, אמנות, אמנות, יצירה. יצעקו מה שיצעקו – אותי לא ירמו. הם מפחידים בכשרון. הם מאיימים עלי, כי רוח הקודש דוברת מתוך גרונם, ואני איני רואה בהם כל רוח. ואם אני איני רואה, סימן רע להם. אין אני העיור היחידי כאן. חוש הראות שלי פועל ברוך השם על הצד הטוב ביותר, לא פחות מחוש הריח שלי. מרגיש אני את העיטרן במהלך כמה פרסאות, ואף במנוול הנני מבחין עד שהוא מקופל עוד בחיתוליו. אוהבת אני את חיתולי הילדות הללו, אמרה אשה אחת, לאחר שהם מוכבסים יפה. אולם מזלי לא פינקני והוא שציווני לכבס לעתים חיתולים…
וכל זה על שום מה? על שום שאיני יכול לעמוד בריחות המאוסים. אבל מנחש אני, כי הגיע תורי אצל הגלב והנני מוזמן לעלות לדוכן.
ואמנם: נתפנה עבור פרישמאן כסא רם של הגלב.
נוסח אשכנז
בראשית המלחמה נחלקו הנטיות ועמהן, כמובן, גם הדעות, אצל הצבור היהודי ברוסיה לגבי מהלך המלחמה ותוצאותיה הרצויות. רוב מנין היהדות הרוסית התפלל לנצחונה של גרמניה. וכמה טעמים לדבר:
א. השנאה למלכות רוסיה צוררת היהודים.
ב. יחס דרך ארץ נטוע בלב היהודי לגרמנים, הנודעים בימים ההם כעם המשוררים והפילוסופים, ויהודים, מחבבים, כידוע, תלמידי חכמים.
ג. קל יותר להאמין בנצחונם הסופי של אלה, שכבר נפלו בחלקם רוב כיבושים והצלחות, שכן הצבא הגרמני פעל גם אז בצעדיו הראשונים בכוח הבזק, ואמונה שעובדות מאשרות אותה ושהיא מלווה ב“מופתים” מן המציאות, נקלטת ביתר קלות בלב המון העם.
ואילו מעטים מן המעטים, אחד בעיר ומנין מצומצם בישובים גדולים, שנראו לרבים כעקשים ובעלי “איפכא מסתברא”, באו מתוך חבה לארצות ההסכמה, אנגליה וצרפת, גם לידי צידוד בזכותה של רוסיה בת בריתן והביעו את דעתם, כי ידם של אויבי גרמניה תהיה על העליונה.. אמנם, הללו לא דיברו בקול ענות בטחון כבעלי פלוגתא שלהם, אשר הסתמכו על ההצלחות של הגרמנים שכבר היו בעין ובמידה גדושה. משבא פרישמאן בתרע“ה לאודיסה והרצה לפנינו את ה”אני מאמין" האסטרטגי שלו, שבישר תבוסה גמורה לגרמנים, הפליא בחוות דעתו הפסקנית גם את היחידים, שאיחלו ארצות ההסכמה הצלחה שלימה, אבל לא ראו לפי שעה מהיכן תבוא.
– לא, אמר פרישמאן, רואה אני בך, כי גם אתה נתפסת לטעות רבים, הנותנים את מלוא חבתם לגרמנים, מתוך שסבורים באיוולתם, כי יש להם עסק עם גוי גדול וחכם, המלא וגדוש מדע ותרבות והנלחם את מלחמת ההשכלה והפרוגרס. שוגים הללו, שוגים משוגה קשה. מכיר אני אומה זו יותר מהם, מכיר אני אותה כשם שהנני מכיר את עשר אצבעותי. עם לבן גרתי. וזהו לבן שאפילו עמלק אינו קשה הימנו. זהו עם הדומה לזאב ולנמר. אומר אני למר, ויזכור את דברי אלה…
לימים כדאי יהיה לו שיעלה בזכרונו את הדברים האלה שהנני סח לו כעת: עם ארי ביער ועם דוב שכול ולא עם גרמני שניתנה חרב לידו. אי אתם יודעים מה זה גרמני שיש בידו דרך מקרה אקדח או רובה, סכין או פגיון, קל וחומר תותח. כשאומרים לגרמני: ירה! הריהו יורה ויורה עד שאינו מקבל פקודה להפסיק. קרבנו כבר מוטל בר־מינן, והוא אינו מרפה ממנו. פקודה היא פקודה. אין הוא הורג סתם אלא הורג על פי פקודה, למען המשמעת והסדר. הגרמני זה דרכו שהוא מסדר. תמיד הוא מסדר. הוא מסדר כאן ומסדר שם ובין סדר לסדר הוא עושה שוב סדר. בינתיים הוא עלול להשמיד חצי עולם. ואף למעלה מזה, אם הסדר יצווה עליו. נוסח אשכנז!
לא, אין הבריות יודעות עדיין מה זה נוסח אשכנז. העולם היה נחרד אילו נגלה לו פרצופו של האשכנזי כמות שהוא. הטוב שבגרמנים מוכן ומזומן בכל שעה ורגע לעזוב החייט את מחטו, הסנדלר את מרצעו, הסופר את קולמוסו וללכת לקיים מצוות רציחה. אין הוא מחכה אלא לפקודה. אין העולם חסר רוצחים, אבל האשכנזי רוצח עובד עבודת הקודש, לשם יחוד ובניגון “אשכנז מעל לכל”. ואני, אומר לו למר, אין ברצוני כלל למות בלוית ניגון ועל פי תוי נגינה. אם נגזרה עלי הגזירה להיהרג בוחר אני שיהרגוני בלי כלי זמר, אלא בחשאי חשאים. אבל דרך אשכנזי בתופים ובמצלתיים. נוסח אשכנז! כלכל לא אוכל את זה. סרדיוט הוא אפילו כשהוא כותב מסכת על העצם כשהוא לעצמו או מחבר סימפוניה. לא רק את הבריות האנושיות, אלא גם את עצי היער ואת כל המצויים הוא רואה ערוכים בשורות קלגסים והעולם כולו – קסרקטין. כשהטבטונים הללו עמדו עדיין מרחק תחום שבת מוארשה כבר הרגשתי ברחוב חלודנה בביתי, על יד שולחני את ריח ניחוחם מרחוק.
מחנק הרגשתי. לכל מקום שהגרמני בא הוא מביא עמו מחנק. אין הוא צועד צעד בלי שירשום את המהלך בדפתראות. הכל אצלו ערוך וכתוב לפי התכנית. לפי התכנית הוא כובש ערים, לפי התכנית הוא מרוקן את כל האסמים מכזית חמץ, לפי התכנית הוא מקים תליות, לפי תכנית הוא מחבר כרכי מדע עבי־כרס, ולפי תכנית הוא משתעל, מפהק, נוחר בשנתו, שותה את הבירה שלו ומלקה את אשתו. הכל אצלו תכנית. נוסח אשכנז! לפי התכנית הוא גם מת. בוודאי ידוע למר מנהג אירופה בכרכים גדולים, שהתנועה מרובה, וכלי רכב לאין שיעור, ונותנים סימנים לעוברי רחובות: אור אדום – אסור לעבור! אור ירוק – מותר! ומעשה בגרמני אחד שטעה והחליף אדום בירוק ופגע בו כלי־רכב ונתמעך ושעה שהיה גוסס ומפריח את נשמתו היה מצעק שלא הצבור אשם חס וחלילה במותו, אלא הוא שהתחייב בנפשו, שלא שמר על החוק! הוא קיבל באהבה את דין מותו משום שמצא כתוב בתכנית. נוסח אחר: סימן ירוק היה והגרמני עבר את הרחוב בדין, אלא שכלי־רכב אחד התנהג שלא כשורה ובא שלא בזמנו ומיעך אותו. ואילו הגרמני הגוסס מכריז ומודיע בשרידי כוחו לפני קהל הנאספים, שהוא מצדו התנהג כאזרח ישר וכגרמני כשר שומר־חוק ולא הפריע חס ושלום במעברו את שלום הצבור ואת התכנית המקובלת. איני ערב למר איזה משני הנוסחאות הוא הנכון. תוכיח לו שאין הדבר, שהוא רוצה לעשות עכשיו, מפורש בתכניתו, מיד הוא מושך את ידו מן הענין, אבל לא לפני כן. לא, איך להסביר להם לשוטים הללו, המלאים התפעלות ממעשי גבורותיהם של השודדים הטבטוניים, שזה בעצם הרבונו של עולם חמד לו מהתלה מרה וברא לו מין עם כזה, אשר בשם אשכנזי יכונה? תגרד את הפרופיסור הגרמני, ואף את הפילוסוף האשכנזי, מיד יבצבץ לפניך הפלדפבל שבו. היהודים שלנו מתפעלים מן היסודיות של הגרמני – ואין הללו נותנים את דעתם, שאף ראשים הוא מקצץ באופן יסודי. את הכל הוא מביא לידי שכלול ואף את מכשירי ההשמדה והרצח. לא, איני יודע אם מר יורד לסוף דעתי. בודאי שיחה פילוסופית שיצאה מתחת יד אשכנזי היא ערוכה ומתוקנה כל צרכה, לפרטי פרטיה, אין לגרוע ממנה קו ואין להוסיף עליה נקודה. אבל כל המנסה לבנות על זו אורח חיים ושולחן ערוך של התנהגות עלול הוא לשבור ראש וקדקוד. זה עם מבולבל על כל יסודיותו ובהירותו. אין הוא יודע היכן נגמר החוק המת והיכן מתחילים החיים. נוסח אשכנז זהו מין מכה שאין לה רפואה אלא על ידי כינוס ועדת רופאי חולים מומחים. עם זה הוא פרא מנוער, פריץ החיות, שאפשר לרסנו רק על ידי שיתופם של כל כוחות הישוב. איני נביא ולא בן נביא, אבל לבי אומר לי, שסוף סוף יתגברו על הכוח המשחית הזה. יבוא יומו. והוא איננו רחוק. הזמן יפעל למפלתו. או שמא גם מר נופל כורעים לפני נבזותו של זה המכה בחרבו על ימין ועל שמאל! בטוחני שסופו יהיה רע ומר. כשלונו בגדר ההכרח הוא. אין בעל חשבון כגרמני. הוא עושה כל צעד שלו בחישוב מראש, אלא שמסיח את דעתו מן החשבון האחרון – ובכך הוא חופר קבר לעצמו. הוא נוחל את כל הנצחונות ולא את הנצחון האחרון. אותו הוא מניח לאחרים. הוא כובש ואחרים מנצחים. משל לשחקן בקלפים חמום המוח, הגורף מלכתחילה ערימות של מטבעות לעצמו ובמהלך אחרון אחד, שאינו עולה בידו, כל הונו הצבור נופל לידי מתנגדו. האשכנזי נכשל תמיד בדיוק במהלכו האחרון. הגרמני רואה מראש פרטי־פרטים, אלא שהוא קצר ראיה לגבי הסך הכל. הוא משכלל את כל המכונות שהומצאו על ידי אחרים, אבל תמיד תבוא ברגע האחרון איזו המצאה אחרונה והיא מקפחת את שוקיו. הגרמני מושלם בכל המעלות, אלא קצת שוטה. כל גרמני לחוד חרוץ ופיקח והעם הגרמני בכללותו כסיל, שלא הצליח מימיו על הבמה המדינית. אין לו אלא מה שהוא חוטף בגניבה ובגזלה, אבל מימיו לא נתנו לו כלום ברצון הטוב ובלב שלם. מסתבר כי בעת צרה כל ידידיו המדומים מתחברים אל שונאיו הגלויים ותוקעים לו סכין בגב. ייתכן כי אין לנצח את הגרמני בחזית, כפי שהפטריוטים הנלהבים, נוסח אשכנז, מתפארים. אבל בעורף הוא מנוצח ושם תהא קבורתו. קו כסילים אחד מיוחד בולט באפיו, שהוא מתהלל בהיותו חוגר כמפתח. הוא מהיר לקרוא “הופ” לפני שעשה את הקפיצה האחרונה. מסתכל בתכנית ורואה שעל פיה כבר הגיע לנצחון השלום והריהו מכריז ומודיע ברבים: נצחתי! אף תובע זר הנצחון לעצמו. מכיר מר סיפור המעשה באלמנה מילר? לאו? ואין זו כלל בדיחה אלא מעשה שהיה. רואה שוטר גרמני אדם שנפל ברחוב תחת גלגלי אוטו ונתמעך. נגש אליו והנה הוא מת. הריהו ממשמש בכיסיו ומוציא שם כרטיס ביקור, עליו כתוב שם האיש מילר, רחוב מגוריו ומספר ביתו. מיד הוא עולה על האופנים, טס לאותו הרחוב, נכנס לחצר הבית ופותח בצווחה מחרישת אזניים: מי כאן האלמנה מילר? שוטה זה מקדים סוף מעשה לראשית הסיפור על המעשה גופו. אלמנה מילר! זהו נוסח אשכנז. אצלו בפנקס השוטר אין עוד גברת מילר אלא אלמנה מילר. כך הפסוק אומר וכך התכנית מחייבת. תחת להביא את בשורת האסון בהדרגה הוא מהמם את האשה האומללה עד שכמעט פרחה נשמתה של זו. מחנכים רעים הם הגרמנים. אכזריים מאין כמותם. יקוב הדין את ההר, ייחרב כל העולם ובלבד שהתכנית תתגשם. זהו עם של ככתוב. ואי אפשר לחיות ולקיים עולם על פי חומר הדין של ככתוב. יהירותו של זה אין לה גבול. כיון שבעל שיטה הוא. וטבע בעלי השיטה שהם מתגדלים ומתנפחים עד כדי להתפקע. מה שייך? יש להם שיטה. על כל ענין ומעשה הם מוציאים את השיטה שלהם ומוכיחים לך, כי כך וכך צריכים הדברים להיעשות ואין ברירה אחרת, הואיל והברירה האחרת מתנגדת לשיטתם. אומר אני למר: את גדולי השוטים מוצאים אנו בין חכמי השיטות. פלוני בעל שיטה יש לו האיולת לגשת ולהוכיח לי, שעל פי השיטה שלו אני צריך להסתלק מן העולם ואין לי עוד זכות קיום. כגון אותו רופא, שכיון שבחן ובדק את הפצינט שלו והחליט, שהלה נוטה למות והלה התיישב בדעתו ומאריך ימים דוקא, הרי המומחה לרפואה מלא זעם על אותו גזלן, שהעיז לטפח על פני מסקנת הבדיקה שלו ולחיות. דומה הלה עליו כאילו הוא חי להכעיס, בשביל לעשות בו נקמה אישית. יזהר מפני בעלי השיטות. שומר נפשו ירחק מהם. אני יש לי הגיון משלי בענין זה. אומר אני: וכי משום שפלוני טרח והתקין לעצמו שיטה צריך אני לתת את הסכמתי למיתתי. טבע משונה יש לי, שאיני אוהב למות. סבור אני שבפרט קטן זה, רצה לומר, בשעה שבאים ומבקשים ממני את נשמתי, שהיא יחידה לי, יש לשאול גם לחוות דעתי. הרי אני בעל הדבר. מה, לאו? שמא יש למר סברה אחרת בענין זה. אני לי בשלי. אף זו היא שיטה שחברתי לי. לא אמות כי אחיה. ואם אמות הרי בשעה שיעלה הרצון לפני החידק שבי, אשר בידיו חיי נתונים. הוא, מר חידק, ענין אחר. הוא הכל יכול. הוא כשהוא גוזר, אני על כרחי מקיים. נגד החידק אין לפי שעה עצה. אבל גם אתה, מר אשכנזי שוטה. תובע לעצמך זכות של חידק ושל פוסק ראשון ופוסק אחרון בדיני נפשות ובתוך כל הנפשות גם הנפש שלי? לא, אשכנזי שוטה, אתה לא תהיה מעל לכל. העולם יתמרד, כל הכוחות הישוביים של העולם יתקוממו על החיה הטורפת הזאת. העולם הוא כוח. העולם הוא מין דבר… כשהעולם אומר אי אפשי למות, אי אפשי להיכנע לפקודותיו של עם השוטרים, ההולך בפנקסו, לפי התכנית שלו, ומבקש להיות בעל הבית של כל הארצות והמדינות. אזי העולם אומר “לא” באלף רבתי. מתחילה אני הפרט אומר “לא”. כי אני הנני פרט שכזה האוהב לדבר בענינים שכאלה ברורות ומפורשות. ולאחר מכן כל העמים, כל הארצות, ואף אמריקה בתוכן, כן, אמריקה, יאמרו כולם בפה אחד: לא גדול ונורא, שממנו אזני האשכנזי תצלצלנה וכסא הכבוד שהקים לעצמו בכוח החרב והברזל ימוגר עד שאול תחתיה. תשאלני בעסקי אסטרטגיה, בעניני ציוד, בשיעור עביו של התותח, בתאוות הרציחה הפראית, בכשרון החייליות, בארגון השעור והמשמעת – אפשר שבכל הדברים האלה ובדומה לאלה יד הגרמנים על העליונה. הרי זה עם שהביא גם את יסוד העבדות הפנימית שבלב כל אזרח ואזרח שלו לידי דרגה של שכלול מאין כמוהו. העבד הגרמני הוא עבד עד דם התמצית, עד מוח העצמות, ואפילו בשעה שהוא מוציא את נשמתו הוא שר בהתלהבות מזמור העבד. לא, בכגון זה לא יוכלו עמים אחרים להתחרות בגרמני. נוסח אשכנז של עבדות מי ידמה לו ומי ישוה לו. אבל עבדים לא ינחלו עולם. עבדים לא יכבשו עולם. עבדים מסוגלים להחריב חלקים של עולם, אם אנשי התרבות יתנו להם להמשיך במלאכת ההרס שלהם לאורך ימים ולא יקומו עליהם בכל כוח החיים שלהם להתגנון מפניהם. אבל עבדים אינם מסוגלים לקיים בידיהם שלטון על העולם. לא הם יהיו בעלי הדעות ולא הם יחתכו את גורלותיהם של עמים ומדינות. לא הם. כי אם העולם יהיה נתון בידיהם יהיו החיים מאוסים על הכל. ומה טעם לחיות חיים מאוסים? מי גוי ירצה למשוך זמן רב בעול? מי גוי… מי…
השיעול תקף את פרישמאן, שקו בריאותו הרופף לא הרשה לו התרגשות יתירה. באותם הימים צנצנות קטנות של סמי־רפוי כבר שימשו ידידים תומכים שלו. אולם נפלא המעבר המהיר מנעימת הרוגזה לשיח האלגיי, שחל לאחר הפסקת הכורח, שנגרמה על ידי שיעולו. מעל לשצף הנרגש חי פרישמאן המסתכל החרישי והמשוחח הפיקח, המטיף לקחו בנחת. שוב בצבץ ועלה קו הנחת, הגנוז בגנזי ישותו. ממנו שאב אמרי חן ומשל. וכך אמר:
– משער אני לי שהתותח במלחמה הוא ראש המדברים ובו תלוי הרבה, אבל לא הכל, ידידי – השם “ידידי” לא היה שגור בפיו של איסתניס זה, הקמצן באותות קרבה, ואף לא נמלט כשגגה מפיו. גם ברעש לבו לא שכח שכלו השוקל, אלא הוא בא כמין סימן היכר לחזרה לתוך ספירת שלוה – ואף תכסיסי מלחמה שונים ומשונים הם. לא כל העמים יש להם אותם הרגלים ונימוסים במלאכת הנצחון. נוסח אשכנז: כאותו שור הבר, הדורך בעוז ישר ולפניו וקדימה בקרניו ינגח ופנים אל פנים במלוא הקיטור. אין הוא מקמץ מלכתחילה את כוחותיו ואין הוא חוסך הרבה ליום מחר. את כל כלי החבלה וכוח החבלה הוא מרכז מיד בראשית הקרב ומוציא את כל אוצרות כלי הזיין לשימוש. לפיכך ראשיתו בסופה, בסערה ובחמת נצחון, לא כן אחרים הפועלים בהיפוך הגמור. מלכתחילה הם צועדים עקב בצד אגודל, מכוונים כאילו כוונות ומרבים תרגילים ונסיונות, קמעה קמעה הם עושים את מלאכתם. דומה, כל הכרכורים שהם עושים מכוונים למצוא את הצד החלש שביריבם. יגעתי מצאתי. סוף סוף כל אחד יש לו איזו נקודה חלשה, כף ירך יעקב, שבה הוא צולע במחילה. כשאתה תופס בה אתה יכול להכריע גם את הגבור הגדול והנורא. נוסח אשכנז, כאמור, ראשיתו גאון וסופו שבר. מה שאין כן יתר אומות העולם, בעזות ובגבורות שבהן הכתוב מדבר, כגון רוסיה, צרפת, אנגליה. ראשיתן מצער ואחריתן ישגה בניגוד לגרמני שראשיתו ישגה ואחריתו מצער. אומר אני למר… יזכור את דברי… כך יהיה… ואף הזמן הוא כאן צד… הזמן… מבין הוא מר… מעשה בשנים שהתאבקו זה עם זה והיו מתנצחים והולכים. בשל מה, סבור הוא? בשל זוג מכנסים, שכל אחד טען שלי הם. אלא שבדרך מקרה אחד היה לבוש בהם. ודוקא אותו אחד שסחבם שלא כדין. היה שם פיקח אחד אמר לבעל המכנסים, לזה ששלו הם, לנגזל, זאת אומרת: מה לך מתאבק עם הלה? מוטב קרע מעליהם את הכפתורים והם נושרים מאליהם. כן, יש דרכי ההיאבקות שונים. לגבי האשכנזי הלזה אין עצה אלא לקרוע את הכפתורים מעל כיבושיו. והכל יבוא מאליו. והקריעה בוא תבוא. הרבה שמשים לכך. כוחם המשותף של העמים בני החורין. אוצרותיהם העשירים, רצונם הכביר וגם הימים יגידו והזמן יענה את חלקו. כי מי כזמן מומחה לעשות שלכת ולהשיר כפתורים מתנוצצים? את הכפתורים המתנוצצים של פלדפבל זה.
מפריסי פרסה
א.
רואה אני במר – סח לי פעם דוד פרישמאן בלי קורטוב בדיחות הדעת – שאף הוא קושר כתרים לפלוני הסופר, המאור לגויים, שזכה לפרס נובל. ואני אומר לו, שמימי לא התפעלתי מאותו גדול, ואף עכשיו, כשמר נובל הואיל להעניק לזה מנה יפה איני משנה את דעתי עליו. אשר לעצם פרס נובל מחוייב אני לגלות באזני מר סוד כמוס שלי, שאיני גורס אותו כלל וכלל. איני סבור כי טובה גדולה יוצאת לספרות מעסק זה. נוטלים את הספרות, שהיא לנו מקדש מעט, והופכים גם אותה לעזרת רוכלים. כלל גדול בידי: אין הרוכל יוצר. לדידי דומה הדבר כהעמדת צלם בהיכל. יש להם לאדונים, הגבירים הללו, עגל הזהב, והואיל וקצת לא ניחא להם להשתחוות לו בלבדם הריהם משחדים מדי שנה בשנה מכספם איזה גדול, שיפול אף הוא עמהם על רגליו ויאמר “מודים”. להם דרוש כל הענין הזה משום שהם משתעממים מאד, ויש להם הנאה מן הדבר, שהם עושים לעצמם מדי שנה בשנה יומא דפגרא ומהנים תלמיד־חכם עני. ואחר כך, מברקים עפים לכל קצוי תבל, שבאותו יום ובאותה שעה חגגו באותה מטרופולין את הטקס של מסירת הפרס על כל התגין, הכל בכל מכל כל, ובכלל זה אף נאומו כבד הרעיונות של מיניסטר פלוני, שהואיל לפאר בנוכחותו את הטקס. אומר אני למר: להג, להג, להג. תאוה יש בבני אדם לזרוק את המים הפושרים שלהם ואת הבלי הדברים הבטלים שלהם על כל הקרנות של כל המזבחות, יהיה זה מזבח לאלוהים ויהיה זה מזבח לבעל. ובלבד שיהיה כתוב בכל עתוני הבירות שפלוני נאם ופלוני האזין ופלוני הואיל להיות נוכח שם באותו מעמד. פשפשו ומצאו פינת חמד אחת, שאין לשטן הממון שליטה בה – ולא נתקררה דעתם עד שהתקינו פרסי־ממון. מאז ואילך שוב אין אנו שומעים אלא ממון וממון. סופר זה קיבל כך וכך. בינתים סוחבים את הכשרון, חלק אלוה ממעל, לשוק הרוכלים. אומדים ומעריכים אותו בפרוטה. זה ראוי והגון לפרס, שכן כשרונו עולה בקומתו כדי שיעור הארז: וזה גבוה כארז חסר אמה אחת – והריהו נחות דרגה ולא ניתן לו את האפותיקי. לא ולא.
– ואין אני צריך לפרש למר, שלא רגש הקנאה הקטן מדבר מתוך גרוני, אלא חוש הקנאות הגדולה לשרידי קדשינו. אנו דור שאין לו שיור אלא הספרות הזאת – והנה מטילים זוהמה בקדשי הקדשים שלנו. אין הללו מסוגלים לשער, כי יש רוח באנוש הנעלה מעל הכל. ואין מוחם הקטן משיג כלל, כי הנפש היפה סולדת מלעשות את הכסף אמת המידה לכשרון. בחילה תרגיש הנפש היפה בכל כגון זה. גועל. גועל לאין גבול. עד היכן נגיע ממקח וממכר זה? סופו של דבר, שכל אדם מן השוק יהא רשאי לראות את הסופר כאילו כל עיקרו אינו טורח אלא על מנת לקבל פרס. אף אין לי בטחון, כי כשלון הסופר לא יבוא באמת על ידי כך. בידוע לו למר… אני חולק על הפתגם הנודע בדבר העכבר והחור. דעתי היא כי הן העכבר והן החור שניהם גנבים במחילה. כיוון שמכריזים על פרסים גוברת תאוות הפרסים. וככל ששואלים ודרושים באותות ההצטיינות, שכרוך בהם גם ריווח ממון, כן נוכל להיות בטוחים כי יקומו ברבוי גדל והולך נדבנים ומעניקי תרומות, שיזכו אותנו בפרסים חדשים לבקרים לטובת סופרים בעלי־שם ובעלי־שם למחצה, למרובי הזכויות ולמעוטי הזכויות, לאלה שזכות ממשלתם מסייעתם ולאלה שיש להם באמת קצת זכות עצמם, ולא יהי עוד נדבן רודף פירסום, שלא יהא מפריס פרסה או מקרין קרן משלו.
משינק פרישמאן מן הסיגרה מלוא הלגימה פסק “לא” יתום זה, המשמש מעין פתיחתא למדרש־הסברה רחב ומחודד.
– לא, אומר אני… מבקש אני את מר, שלא ייחס לי שום פניה. מימי לא הייתי צר־עין בכגון זה. אם כי כבר נמצאו לי ידידים, שלאחר שהאשימוני בכל העבירות שבעולם טפלו עלי גם מידה מגונה זו. וקנאים אלה על שום מה פגעו בי הפעם? על שום שלא נצטרפתי למקהלה לדרוש כאחד עם כל השוטים שלנו את פרס של השתא לטובת אחד ממשורריו של עם ישראל. בטוחים הם, שאילו נפל צרור הכסף לידינו היה שם ישראל מתגדל בעמים ושמחה וששון ליהודים. כיוון שלא הייתי עמהם בדעה זו הוציאו עלי בפעם המאה והאחת את הדיבה שהנני איש רע. מילא, הנני איש רע; אבל, דומה, לא רע ביותר. ולא רע מהם הטובים. והללו על שום מה נראים לעצמם ום לאחרים כטובים וכבני טובים? על שהם אוהבים ימים טובים. תהיה סיבתו של החג מה שתהיה, ובלבד שיהיה חג. שכל יש להם לפחות עד כדי להבין, שבמקום שיש חתן שם דרישה למחותנים. ובכן, הם יהיו המחותנים. הרי אין להללו דבר מה האהוב עליהם יותר מן הריקוד. ירקדו לפני החתן, ירקדו לפני הכלה. כיון שאינם מסוגלים ללכת ברגל ישרה על כרחם הם מרקדים. ובכן, תנו להם חתן! וסבורים הללו, שהואיל ואני איני צועק עמהם יחד לכבוד איזה חתן סימן שהחתן אינו מוצא חן בעיני. ואינם מבינים, כי הענין גופו מעיקרו אינו מוצא חן בעיני. בין שבחור דנן מדברים בו נכבדות הוא בן־ברית ובין שאינו בן־ברית. אין אני רואה כל סמיכות הפרשיות בין כשרון היצירה ובין המטבע. אי, טפוי, מוקצה מחמת מיאוס לחזור ולהתווכח על זה. פרס, פרס! לא, יבין נא מר… עוצם המיאוס שבדבר, משלמים פרס בעד כשרון. ובכן מדוע לא לשלם פרס בעד עינים יפות, בעד בת צחוק מלבבת, בעד זקן מגודל ומסורק כהלכה? ומדוע לא פרס גם בעד יראת־שמים או בעד כל מידה טובה אחרת? אני הייתי מעניק פרסים מדי שנה בשנה גם לגולם וטפש הגדול ביותר של אותה תקופה. סוף־סוף טפש גדול, היינו, טפש גמור ומופלג ומעוגל, טפש מכף רגל ועד ראש, היינו טפש לא על מנת לצאת ידי חובה, לרמות אחרים ולאחז עינים, אלא טפש גם לעצמו, מעומקא דלבא, טפש כהלכה, לפי תומו, בלי שום חכמות וכונות, אף הוא הנהו יקר המציאות. וחושבני כי הטפש לאמיתו הוא חזיון נפרץ פחות מן החכם לאמתו – ומדוע לא יזכה גם הוא להענקה בזכות הסגולה הנחמדה שנתברך בה? אפשר שאני בפרט זה הפלגתי ללשון גוזמה. אבל אומר אני זאת גם בכובד ראש, כי מספר בעלי הכשרונות בעולם גדול הרבה יותר ממספר מחברי הספרים או המנגנים בכנור הנודעים לשם. פלוני יש לו כשרון לקדם את פנינו בבת־צחוק המשתפכת לתוך הנשמה ומרפאה נפש, ופלוני יש לו קו המשובב את נפשנו בנעימתו החמה – אף הללו אינם מן הדברים השכיחים ביותר. ואם משלמים בעד מתות הטבע, שנפלו בחלקם של יחידי סגולה, הרי צריך לשלם בעד כולן. ואין הללו מבינים כי לא צריך לשלם, כי אסור לשלם. ואף השכל מחייב שאסור. לא די שפלוני הוא בר־מזל והעליונים כבדוהו בכשרון גדול, חייבים אנו גם כן להוסיף לו על כל הכבודה שלו טבין ותקילין? וכי משום שהוא כבד־מחשבות דין הוא שיהיה גם כבד־כיס? לא, איני רואה כלל את הדרך, המובילה מן הכשרון ישר אל הכיס. וכך דרכו של אדם: כיון שממלאים לו את כיסו סופו שהוא עצמו ימלא את כרסו. ואיני רואה שום צד של חן במשוררים שהם בעלי־כרס. אני עד היום סבור, שאין השכינה שורה לא על בעלי תריסין ולא על בעלי כרסין. ואף לא על בעלי הכיסין. לא, לא, רוח הקדש, מקובלני, מצויה יותר אצל הדקים מאשר אצל השמנים. ואף זה כלל בידי: נכנס ממון יוצא כנגדו נפח כזה בקירוב של כשרון. אי ספרא לא סייפא. אל תקרא סייפא מלשון חרב, אלא סיפא מלשון מטמון באוצר הכספים. וישמן ויבעט. חשק היצירה הוא מין יצר הרע. כיון שפלוני נתפש ליצר של ממון מיד תש כוחו ליצירה. ומטבע הדברים שהמטבע ישפיע בהיכל הספרות, שבו יושבים דיינים לפרסים כל מיני פרופיסורים לספרות ולמדנים לשירה, המחווים דעה ושוקלים שירים וספורים במאזני הכסף.
פרישמאן קם וצעד ברגש צעידה זו המפיקה רוגז ואף מפיגה אותו. הדיבור נעתק מפיו לשהות־מה. בחנני במבטו הישר כתוכן לרוחי, ובהגבהת הקול:
– היה היה בעולם כתר המשורר והוא כתר משולש: כתר השירה, כתר הפרישות וכתר העוני והיסורים. כך היה הדבר וכך יהיה. אין השירה ניתנת אלא למי שממית עצמו עליה ולמי שסובל עליה דחקות וכל הביוזיים. ואך על עניו ונקיון־כפיו היתה גאותו של המשורר. ובאו הללו לבלבל עליו את היוצרות ולהכהות את טוהר עולמו. בקרוב נזכה למשורר לירי העשיר כקורח. שירה, שרוחה צרורה בצרור הכסף. איזה מחזה ללעג! אולם אין השירה אלא תפילה. תפילה לעני כי תתעטף עליו נפשו, ואילו עצם הענין, שקיים מין דבר, המכונה פרס, הנותן את הכסף תמורה בעד הכשרון, מטיל דופי בספרות. מה מקום עוד לאחר כך לרגש של קדושה ולעבודת הקודש? חמדה גנוזה היתה בידי איש הרוח האמתי ו“לשמה” שמה – ובאו הללו ונוטלים אותה ממנו. הכאצטדיון יעשו את הספרות? האם עדת לודרים יהיה קהל הסופרים?
פרישמאן ניער את מגדל האפר מעל הסיגרה. הבהבה השלהבת. אף קולו התלקח בחמת התמרמרות: – ומי המציא את כל העסק הזה? נובל לא היה הראשון. קדמו לו בעלי־טובה ונדבנים, אלא שאותו גוי הביא את הענין לידי שכלול רב ונתן לו היקף בין־לאומי. לא הסתפק זה בקלקול המדות בארצו ופרש את מצודתו על כלל סופרי העולם, ואף הושיב ועד חכמים ומלומדים להורות ולדון ולחתוך דיני־ממונות, שכרוכים בהם גם עסקי נפשות. אומר אני למר: חושדני בגוי זה, שכוונה לא טהורה היתה לו בכל הענין. לא בכדי היה מר נובל עוסק בייצור אבק שריפה. לא נתקררה עליו דעתו עד שהתקין גם מין אבק שריפה לפוצץ את הספרות מלפני ולפנים. לבו נקפו על שום שקיים בעולם מנין אנשים כשרים, העמלים ביצירה באמונה, אנשי חנינא בני, המסתפקים בקב חרובים. עמד וזרק להם עצם שמנה, שיתחרתו זה עם זה עליה. מר אינו עוד נער ומותר לגלות לפניו את הסוד, שאפילו סופרים אינם מלאכי השרת וכשזורקים עצם שמנה בתוך ד' אמותיהם אי אפשר שלא יתעוררו הקנאה, והתחרות ביניהם, קנאה לא ליצירה, אלא לפשיטי דספרי. הדברים אמורים בסופרים בני עם אחד, שהם בגדר משפחה אחת. קל וחומר בסופרים בני עמים רבים, שהענקה לאחד מעוררת כנגדו הרבה טינות אישיות ולאומיות כאחת. אף נער מבין כי הענין הזה מעצם טבעו אינו יכול להיעשות על טהרת היושר והצדק. הענין בכלל אינו נעשה אלא עושים אותו, מסדרים אותו מראש לפי טעמים ושיקולים שונים, שהכשרון מצד עצמו אפשר שאינו משמש כלל תפקיד ראשון מבעלה. עיקר המחוה משחקים מאחורי הקלעים. אפשר לשער כי אין המומחים לספרות בלבדם מכריעים בפסק הדין, אלא גם גורמים אחרים. כל הצדדים לוחצים. זה בכפתור מדיני, זה בכפתור לאומי, זה בכפתור כלכלי. ומי ימנה את מספר הכפתורים? הענין הספרותי הטהור נעשה עסק של צדדים. ובמקום שיש צדדים ידו של התקיף בעולם החומר היא על העליונה. ופעמים דוקא על שום שיש שני מועמדים השווים זה לזה בכוח הכשרון מזמינים במתכוון מעין כתוב שלישי, חלש ביותר, ומזכים אותו בכתר, בשביל לקיים תמות נפשי עם פלשתים, גם לי גם לך לא יהיה.
ב.
פרישמן ניער מעל הסיגרה טור־עופל של אפר בתנועה רוגזנית, משל הוא ניער במסומל מקסם־כזבים ואמר:
– ומסתמא גם מר יש לו טינה בלבו עלי על שום שהנני קורע בלי חמלה כל קורי הדמיון של שמחה ופגרה והילולה, המכניסות קצת חגיגיות לתוך חיינו האפורים. לא כן? ומה ערך לעומת מעט החדוה לדבר, שלא כתוב זה ולא כתוב פלוני, אלא דווקא השלישי זוכה בפרס?! אולם חוששני כי אף מר אינו יורד כאן לתוך גופו של ענין. לא זה נוגע לי אם ראובן או שמעון יזכו בפרס. עצם הענין מאוס בעיני. הבריות הללו כל דבר, אפילו הוא נתון ברומו של עולם, הופכים למשחק. אם משחק של נוי ואם משחק של כוח. ולא אטעה אם אומר, כי אף הכוח מעורב בכל הענין הזה לא במעט, כוח במובן של תככים מדיניים, ובפרס ספרותי הנתון בתחומי מדינה אחת – תככים בין מפלגתיים. כמה חדשים לפני מתן פסק הדין רוגשים גויים וממלכות וצירי ארצות יחפזון אל מקום המעשה להשפיע על ידי לחישות ולחיצות, תחנונים ואיומים. אלה משתדלים ואה משדלים ואלה מתקטלים ואלה מתפתלים. נמצא כי לא הסופר הוא כאן בעל הדבר, אלא מדינה זו ופרלמנט פלוני, אותה סיעה או אחרת. צדדים יש, שדכנים ומתווכים. הסופר לעצמו אינו כמעט צד; הוא כולו מן הצד. הוא האופן החמישי בעגלה. אם כי דווקא אותו שופטים, עליו מצביעים ולמענו מונים את הקולות ועושים חשבון. החשבון הוא כאן המעליב ביותר. לא די שהיושבים כסאות למשפט בוחנים ושוקלים ומודדים ומעריכים ומדיינים ומתווכחים, הם גם מרימים אצבעות או ידים לפסוק משפט ולחרוץ גורל. כשרון הם מודדים; נשמות הם שוקלים: על רוח באנוש הם מרימים ידים. ומי נתן את הסמכות ללמדנים מומחים אלה להחליט מי היה גדול ממי, שקספיר או מילטון, ישעיהו או ירמיהו, מר זה או מר פלוני? ומפי הדיינים המושבעים האלה נקבל הוראות מי מסופרי זמננו ראוי יותר מכולם להוקרה ולהערצה? לא, מוחי המסכן אינו תופס זאת. אפילו אם יבואו כל מבקרי מזרח ומערב לא יכריחו אותי לשנות כחוט השערה מדעתי על סופר זה או אחר מבני דורנו. אין בית־דין לדברים שבטעם, הואיל ואין שולחן־ערוך של דינים להם ואין חוקים למעשי־נוי, לפרקי־שירה ולכל מלאכת מחשבת. כלומר, יש חוקים, אבל הללו ניתנים ומתבררים לנו רק לאחר שכבר נכתבה היצירה הספרותית המעולה. כל מלאכת אמנות ראויה לשמה פוקחת את עינינו למצוא איזה חוק אמנותי חדש. היינו, הדינים והחוקים הם תולדותיה של היצירה ולא גורמיה ומניעיה. הם נובעים מתוכה ואינם קיימים ועומדים מופרשים מבחוץ. ואילו חכמי בית דין אלה רובם ככולם אנשים מן החוץ. הם שופטים ומעריכים לפי היצירה הזאת, שעליה הם דנים. בכל השטחים מפגרים החוקים אחרי החיים, בשטח האמנות לא כל שכן. זה הכלל: החוקים הם ישנים, ואילו היצירה אינה ראויה לשם זה אלא אם כן היא חדשה לגמרי. ולא למחזיקים בנושנות להורות ולדון. עושים עוול לספרו, לסופר, אף גורמים נזק לטעם הדור, הנתון תמיד בהתהוותו, על ידי שאין מסתפקים בכתיבת מאמרי בקורת, שאף הללו מחטיאים על הרוב את המטרה, אלא גם מבקשים לכפות עלינו הערכות בכוח דינים ומשפטים, על ידי הרמת אצבעות ומנין קולות, שמתנת כסף בצדם. כאן, בחלקה מצומצמת זו לפחות, אין אנו גורסים אחרי רבים להטות. ופחות מכל יש להסכים לכך, שברק הכסף יהיה לו יפוי־כוח של חוות דעת והשפעה. על ידי כך לומדים הבריות רק מוסר השכל אחר, שאין לך דבר שאינו שווה כסף. מכאן נובעת גם הנחה שניה, שהכסף שווה כל דבר. ועיקר שבעיקרים, שעל כרחם באים לידי סילוף. אפילו שבעה משיבי־טעם, כיוון שהם נכנסים לדיון על דברים שבטעם על מנת להעמידו למנין, חזקה עליהם שרבים מהם יוותרו על שיפוטם האישי לאמתו ורובם או כללם יתאחדו על הדבר שהנהו חשוב פחות ופושר יותר וניתן משום כן לבוא עליו לכלל פשרה. כל אחד ביחידות מבין משהו; ודוקא בציבור הם עלולים לטעות. אין זו השערה סתם. יש לה הרבה סמוכין בנסיון. לא איכפת להם לבני־אדם חילוקי טעמים ובלבד שלא לחדד ביניהם חלוקי הדעות. הטעם נופל קרבן. ומן ההכרח להשתמש לשם הכרעה בפסקי־דינים, הכתובים בשולחן־ערוך. מנין של מבקרים המתכנסים יחד מגששים תמיד כסומא בארובה. לעולם אינם יורדים לתוכו של הענין, אלא נגשים אליו לעמוד על־יד; מדיינים על־יד, על־יד. ומה גם במתן פרסים. שיש בו גם מתנת־יד.
משחזר הדובר וניער את מקסם הכזבים בצורת אפר לגם תוספת רוגז ומרי מן העלים הנשרפים ושב לשיחו:
– הענין בכללו, אומר אני למר, ומצוה עליו להאמין לי זאת הפעם, הענין כולו יסודו כזב ושקר. אפשר היה לשער כי הפלשתי חובב באמת ספרות ומוקיר רבנן ואין דעתו מתקררת עליו עד שהוא מביע את רחשי הערצתו לאמן בהענקת כסף. אולם מכיר אני את הפלשתי; מכיר אני את מין האדם שלי, את התכשיט הזה. מין אדם זה מרעיב בכל דור ודור את טובי חכמיו ויוצריו. הוא מוציאם לעוני, לבזוי, לניוון, אף אינו מתעצל לסקול אותם באבנים בכל שעת הכושר. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי אמן חי בכבוד, או שאינו מושפל לפחות עד שאול תחתיה. אולם קוטל־חכמים ובוזה־אמנים זה פתאום לפתע נכנסת בו רוח של צביעות והוא מכריז ומודיע בחצוצרות ובקול שופר: תנו כבוד לאמנות! הבו גודל ליוצר! ומה אצלו כבוד, מה אצלו גודל? הוי אומר: המטבע! מבשרו יחזה. מה הוא אין נעלה בעיניו מן הפרוטה, אף כלל הסופרים והחכמים מסתמא להוטים אחריה. מבין מר… אין הפלשתי מחבב סתם חכם, סתם סופר, סתם אמן; אלא אם לכבד את מי שהוא מן הבטלנים הללו הריהו מדקדק לכבד דוקא את הגדול שבהם, את הארי שבחבורה, את האביר שברועי־רוח. אין זה לפי כבודו של הפלשתי ואף פנאי אין לו לכבד את כל אלה. היינו, את הטובים שבאלה, העמלים, איש לפי כוחו ולפי דרגתו, לתרום לאוצר האמנות הכללי משהו בר־ערך הראוי להתכבד. הבו לזה את גדול הגדולים וגאון הגאונים. הפרישו לו מתוך כל קהל היוצרים אחד, דוקא אחד, חד בדרא, רבן שכזה, בן־יחיד, אליל רם ונשגב. עליו מוכן ומזומן הוא להשפיע אותו כבוד, לו יתן מחיאות כפים, לכבודו יפתח גם את כיסו. אבל למען השם תפרקו מעליו עול כל החכמים: שיהיה פטור מלתעות בתוך יער החכמים: שלא ירגיש חובה לעיין גם בספריו של זה וגם בספריו של זה, היינו, לייגע את מוחו וביחידות. מכאן ואילך יש לו מאור הגולה אחד וכל האחרים, שלא קיבלו הענקה מכיסו, הם בעיניו אודים עשנים. אין הפרס הזה, משמע, אלא כסף פיטורים, שבזכותו קהל ההדיוטות פוטר עצמו מענשו של קהל החכמים. ומבין מר… יש כאן עצת אחיתופל. חמד לו הפלשתי מירוץ סופרים כדרך שיש לו מירוץ סוסים. אין הפרסים הללו אלא אופן של בזוי להראות ולהוכיח, שאף סופרים פושטים יד בפומבי ולעיני כל העמים לקבל מתנת כסף. כן, כן, הפלשתי לא יעשה דבר לשם שמים. ולא יתן מה שיתן בצנעה. הוא אב מחזות והילולים, מירוצים בלוית מעצורים, ובינתיים חכמת יתר המסכנים, שלא זכו לפרס, נעשית בזויה עוד יותר.
הפסקה של שיעול אינה באה בחשבון האתנחתא. שיעול זה, המשתלשל ויוצא מן הגויה החולנית וכאילו נכרך עליה כנחש, מעורר יתר פליאה והשתוממות לכוח הדיבור המתגבר כמעין באדם חלש זה.
– ואף על פי כן, אומר אני למר, הנני מאמין בסופר, נצח הסופר הישר לא יכזב. אפילו אם ימלאו את חלל ביתו כסף וזהב לא יחטא לניצוץ האמת שבלבו. סופרים ישרי־לב, הממיתים עצמם באהלה של יצירה, היו בכל הזמנים. לא אלמן יהיה מין האדם מהם גם בעתיד. לא, בכסף אין קונים. בכסף אין קונים הכל. את הטוב מני טוב ואת היקר מכל יקר – את האמת – אין קונים ואין מוכרים. אין דור שאינו מוביל לעקדה את בני יצחק שלו. יצחק לכל ישחק; אף ליושב בשמים ישחק. יצחק את אשר נתון בלבו אותו יגיד ולא יעשה כחש בנפשו. אולם גזירה נגזרה, כנראה, על האנושות המקוללה, שתשכל את טובי אמניה ויוצריה. לא חשוב כיצד מחבלים באמן האמתי ובאיזה אופן נפרעים ממנו: העיקר שיורדים לחייו, משחירים את פניו ונוטלים ממנו את האויר לנשימה. אלא שמכת הפרסים היא מכה, אשר לא נכתבה עדיין בשום ספר. מילא רעב, בזיונות, חרפות וגידופים – בנסיונות כאלה כבר נתנסו אנשי הרוח בכל הדורות – והם לא העבירוהו על דעתו. ואילו בפרס זה יש סכנה. אומר אני למר: סכנה יש. כאן התנקשות בתוך ובערך: כאן מזימה לכבוש את המלכה בביתה. נובל פתח: בעצם לא נובל היה הפותח, אלא קדמו לו אחרים בזעיר אנפין. בא נובל ועשה לענין פומבי גדול. יש לשער כי בקרוב יהיו לנו מלבד נובל אחד הרבה נובלים קטנים, הללו נובלים והללו נוצצים. הללו נוצצים והללו נובלים, כגון אשכנז הנאורה, שיש בה פרס גיטה ופרס לסינג ופרס שילר, ועוד. ולא תהיה מדינה או עיר, שלא יהיו בה פרסים משלה. וכל בעל בית הגון יקבע פרס קטן על שמו. והשופטים יהיו לא רק למדנים מומחים, אלא גם סופרים ביניהם לבין עצמם. ולא עוד יאמרו חכמים מפרכסים, אלא חכמים מפרססים, זה את זה. ולא יהיה עוד גביר שלא יהיה מפריס פרסה; וכל סופר שלא יהיה נושא פרס יהיה בדוק ומנוסה, שחבוריו אינם ראויים לאכילת כלב. והקורא לא יצטרך עוד לשפוט מדעתו על שום ספר או סופר, אלא ישאל תחילה: מה יקר? כמה ממון קיבל זה? וכפי גודל המטבע יהיה גודל הכשרון. או שמא סבור מר כדעת התמימים, כי עלול הפרס להרים את קרנו של הסופר? רק אל יהיה חלקו של מר עם הטפשים. שום קרן אינה מסוגלת להרים קרן הסופר, אם לא יהיה מחנה הסופרים קדוש. או שמא סבור מר שהפרס נותן פירסום לספר הטוב בקהל הקוראים? אף זו לא. אין הקוראים זקוקים להמלצות. לקוראים יש חוש הריח משלהם. הם נוהגים בספר כבגבינה. אף הגבינה נותנת בפיהם טעם טוב יותר ככל שנותנת ריח רע יותר. את קהל ההדיוטות לא יפתו בתריסר פרסים. הוא מחפש לו תמיד רק מה שנותן לו גרוי. קהל הקוראים הוא קשה עורף; אף קשה־מוח, קשה־לב ואכזרי. מוטב שלא יתערבו בעסקי לב שלו ואל יבלבלוהו על ידי אותות הצטיינות ומתן פרסים.
הסיגרה נאספה כולה לתוך אפרה, אף השיחה כבר תמה כמעט לגווע. אולם שיחה בגויעתה כאדם בגסיסתו. יש שאותו רגע דוקא מתלקחים כל הניצוצות במוקד השקיעה. וכך הפטיר פרישמאן:
– הנה כי כן קלקלו הגויים בפרסים. אולם אין מר יודע עד כמה אנו היהודים מסוגלים לקלקל. כלל גדול הוא: עבירה זו שיהודים מקבלים אותה בירושה מן הגוי הריהם מחזיקים בה ואף מוכנים למסור את נפשם עליה. כשאנו נתחיל להפריס פרסה ולהקרין קרנות נראה לעולם עד היכן אנו מסוגלים להגיע. אנו נביא את הענין לתכלית השלימות. אנו נעשה מן הענין חוכה ואיטלולה. גרוע מזה: עסק. צעקה תעמוד ברחוב היהודים: סופרי ישראל צריכים פרנסה – הבו להם פרסים! ישסו בנו אלנות ויתומים של סופרים, ידידים ומקורבים יתקהלו עלינו: הבו פרסים! לא עוד ישלמו שכר סופרים, אלא יעניקו פרסים. ולא עוד נשמע קול חתן וקול כלה ברחובותינו ולא שום קול, אף לא קול פרץ, רציתי לומר לא פרץ הסופר, אלא פרץ שהוא בן זוגה של צוחה, כי אם קול אחד ינסר תמיד: פרסים! שמים וארץ, ביאליק ופרץ ופרסים! התמימים שלנו! הם מתקנאים בגויים, שזוכים בפרסים. אמרתי להם: שוטים שבעולם, כלום נותנים פרס בעד רוח הקודש וכשרון? מי לנו גדול מטולסטוי? והוא לא זכה בפרס נובל, ואחרים, שאינם מגיעים לקרסוליו, זכו. ועוד אמרתי להם: תינח הגויים, שיש להם קצת גשמיות כגון, מדינות, חיילות, תותחים וכיוצא בזה, אין הם חסרים אלא משחק ב“עליות”. אבל אתה, ישראל תמים, מה אתה תוקע את חטמך לתוך גוב אריות זה? כיוון שאמרתי להם זאת בדקו ומצאו שאני רשע וצר־עין. כן, הם חושדים בי. מה אומר ומה אדבר – הם תמיד יחשדו בי. כל זמן שלא אדבר בשפת הגנבים כמנהג כל האנשים ההגונים אהיה חשוד על מחשבות זרות. ואולי כבר הגיעה שעתי לפרוש הן מן הציבור והן מן הדיבור? מה טעם לשיחי ושיגי עמהם? בין כך וכך ישטמוני. אולי כבר הגיעה שעתי שלא לטייל עוד עמהם ארוכות וקצרות, שלא לטייל עוד ביניהם, שלא להתהלך עוד עמהם. אשב לי בודד במועדי; לא, לא אשב עוד; אשכב לבדד ואהפוך את פני אל הקיר ו…אבוז?!!
כנגד מהלכי על שתים
מנהג פרישמאן לסמוך לתופעות קלות מדרש דברים על בעיות חמורות נגלה לפני פעם באופן מובהק בקטרוג קשה, שפתח על טבע בני האדם לרגל מחיר מופרז בעד צחצוח הנעלים, שהטילו עליו במלונות.
ואל יחשוב מר שהנני חס על הפרוטה היתירה שנגזלה ממני. קמצן כזה אינני – התחיל פרישמאן, כדרכו, מן הצד האישי שבענין – אבל החוצפה שבדבר היא שמרגיזתני יותר מכל. הללו יצאו לעשות להם מלחמה – ועלי לשלם מחיר מנופח בעד קצת צחצוח. מתברר שהמלחמה העולמית לא באה כל עיקרה אלא בשביל לירד לכיסי ולרוששני. רוסיה וגרמניה מצחצחות חרבות, צרפת ואנגליה גם הן בוחשות בקדירה – בינתיים בא הפונדקאי ועושה מלחמה בארנק שלי. בנעלי התחילו: וחזקה על האדונים הללו שימרטוני כהלכה מכל הצדדים. בידוע לו למר… סוחרי הנעלים הם הראשונים לקיים מצוות פשיטת העור. כל הצרות מתחילות מלמטה, מן הרגלים: לאחר מכן הן עולות בדרגות לעילא ולעילא עד הראש ועד לכובע שעל לראש. גל היקר עוד לפנינו. לפי שעה הגידו את דברם הסנדלר והעוזר על ידו. המצחצח ידידנו, והעלו את השער על סחורתם. מכאן אין ראיה, כמו־כן, שבעד כל יתר התענוגים ששבעתי בפונדק זה לא נתחייבתי לשלם גם כן טבין ותקילין. אף החשבון הכללי הוא חשבון צדק; אלא שהמשרת הממונה על צחצוח הנעלים הגדיל לעשות ותבע תשלום כפל. אין זאת אלא שמנהג חדש בא למדינה לחשב מחיר הצחצוח בעד כל נעל לחוד.
פרישמן קדדני במבטו כאותו אומן הנוקב במרצע את הסוליה בשביל להשחיל לתוכי את חוט מחשבותיו.
– מרשה אני לעצמי להתנבאות מקצת ועל מר לתת לי אוזן קשבת. איני נביא ולא בן נביא, אבל קצת חוש יש לי. דבר־מה חדש ואיום פורץ ובא לעולם. הכל ישתנה מיסודו; שום פרט לא יהיה עוד כתמול שלשום. אני ומר הכרנו מין־אדם, שעם פרוץ מלחמה זו עבר ובטל מן העולם וזה שיבוא במקומו יהיה בריה, שאין אנו יכולים להעלותה כלל על הדעת. קודם כל לא יהיה עוד אדם נחשב, כמקובל עד עכשיו, יחידה אחת בלבד, היינו, הוא מר פלוני מכף רגל ועד ראש כולו אחד. לכל הפחות יהיה כל פרט דינו כזוג, מעין תאומי־סיאם. ואף ההגיון מחייב זאת. כיוון שהנני נועל זוג נעליים מכלל שהנני זוג־אדם; כיוון שהנני מהלך על שתים ויש לי צמד ידיים ואף אזני ועיני כפולות הריני כולי יצור כפול. ולא עוד יאמרו על ראובן מר פלוני אלא האדונים ראובן; ולא רק הצאר הרוסי ידבר בלשון אנחנו ואף לא רק מחבר המאמר הראשי ב“הצפירה” יכתוב אנחנו, אלא כל רך הנולד הנצמד אל שד אמו, יפתח את פזמונו בלשון אנחנו: אנחנו רוצים לינוק, אנחנו רוצים לישון; ואנחנו… הכל אנחנו. מסתבר “שאנחנו” זה יצטרך לשלם דמי־לינה כפולים במלון, ולא רק כפולים אלא כפולים ומכופלים, בעד הראש לחוד ובעד הרגלים לחוד בעד הגוף לחוד ובעד כל אבר ואבר לחוד.
במסעדה, למשל, יגישו למר “אנחנו” מזון כדי שן אחת בלבד, ואם ירצה להרגיש טעם לעיסה בשן שניה יצטרך להזמין תפריט מיוחד: לכל שן תפריט משלה ותשלום נוסף. זה יהיה המשטר החדש לעתיד לבוא. משטר התפריטים והפירוטים. האדם יהיה מפורט ומפורק. וכל כך הרבה פירוט למה? הוי אומר: הכל למען הפרוטה, כי היא תהיה תכלית הכל. ובאמת עולמנו הישן היה עולם טפשי למדי, שכן נהוג היה לקבל מס לגולגולת. הפקחים לעתיד לבוא ידעו לברר את הענין על הצד הטוב ביותר והם ידרשו לא רק מס לגולגולת, אלא מס לגולגולת ומס לרגלים ומס לידים ומס לכל אצבע שביד ולכל צפורן שבאמבע; בקיצור, האדם יהיה ממוסס לכל שן שבפה ולכל שערה שבראש ולא עוד יאמרו די. מבטן אמו יצא כל אחד בעל־חוב וממושכן בעד המסים אשר ירבו משערות ראשו ולא ימצא עוד את ידיו ורגליו, לא את שניו וצפרניו ושום אבר משלו בתוך המהומה של חובות הרובצות עליו.
כן, כן, זה יהיה עולם. אשר לי הריני מוסר מודעה למר, שאין בדעתי עוד להאריך ימים בעולם נחמד זה ועיני לא תראינה עוד את המהומה העתידה. אולם מר עודנו צעיר ועתיד הוא להגיע לזמנים הנפלאים ההם ולהסתופף בקרב הדור ההוא. זה יהיה דור! קדמונים תמימים היו. הם גרסו: פני הדור כפני הכלב. אומר אני למר… לעתיד לבוא הכלב יהיה צדיק הדור. דרך אגב: עוול עושים לכלב, שמצויים בו כמה מדות טובות. מגדפים בו את האדם, שאינו מגיע לקרסולי הכלב בטוהר וביושר. ואנו הרי הכרנו מין אדם, שהיה בו עוד משהו טוב. אולם האדם הישן מת במלחמה הזאת. כל מלחמה גדולה כמלחמת העולם של זמננו חופרת קבר לעולם הישן. ויש שהיא מביאה גם שנויים לטובה. אולם איני חושש לומר, כי העולם במוצאי המלחמה הזאת לא יעלה שלב למעלה אלא ירד מטה־מטה. עבדות גדולה ממשמשת ובאה. האדם עבד יוולד. כי האדם המפורט עבד הוא ממילא. קצת שלימות היא דרגה לחירות. האדם כרשות היחיד יש בו לפחות שאיפה לשלימות. ואילו אדם עשוי ממכיתות, משברי יד, שברי רגל, שברי איברים, אינו עוד שלו הואיל והוא בכלל אינו קיים עוד. נוסף לכך הוא, כאמור, בעל־חוב ובעלי הדינים שלו יעשו עיקול מיום היולדו על כל תנועה ופיהוק שלו. מבטן אמו יגיח ישר לתוך בית העבוט, לומברד בלע"ז. ירצה להניע יד או רגל, לומר דיבור להציץ או לחייך, לנמנם ומה גם לטעום משהו – יצטרך לקבל הכשר מיוחד מאת המפקדה העליונה, הממונה על המשכנות. זכורני, בדורנו נוהגים היו לנשום אויר בחנם; להבא גם האויר יהיה ענין של עסק. האדם שבמשכנתא לא יהיה רשאי לצעוד צעד על דעת עצמו. ממילא מובן שהשם מהלך על שתים לא יהיה הולם עוד בר־נש זה, שהרי לא יהא עוד כלל מהלך, אלא הלוך ומהולך על יד הרשות וכן לא ידבר עוד על דעת עצמו אלא ידבירוהו וידובבוהו, ולא יהא עוד אכלן אלא אכול ומאוכל, היינו, מצווה ועומד לשלשל בשעה זו או פלונית של יום כך וכך מאכלים ונוזלים לתוך בית הבליעה שלו. הקיצור, הוא אינו עוד חי נושא את עצמו אלא יטלטלוהו כגון בזמן הרומאים והקדמונים על גבי אלונקות. בכלל לא יהא גברא אנושי זה נוקף אצבע מלמטה, אלא אם כן איזה מלאך דומה, שליח המלכות, מכה על ראשו מלמעלה. פני מר צהובים… הוא חושדני וודאי בלשון גוזמה או בלשון בדיחה. ואני המדבר אל מר בגלוי־לב גמור אומר לו, כי הבדיחות אינן כלל בטבעי. שוטים טועים וסבורים שיש בי נטיה לליצנות. הנני איש רציני מאד, אלא מאחר שהם משעממים אותי אני אומר פעמים דבר־מה הנשמע כבדיחותא. לא, אין אני מתקנא בבנינו; על אחת כמה בנכדינו.
פרישמאן הישיר את גבו, ינק לגימה עמוקה מן הסיגרה ונתעטר בתימרת־עשן, כעושה אותה חופה מפני מראות האימים הנשקפים לו מתהום העתיד, קולו גבר.
– רואה אני חובה לעצמי להעמיד את מר על התמורה הגדולה שהתחוללה בעולמנו במשך החדשים המעטים האלה. שבר גדול התחולל בכולנו. שבר בלב. זה הכלל. כל משלחת פגעים שבאה לעולם נפגע קודם לכל הלב. הלב הנהו הראש והראשון. שום אדם לא יצא מן המלחמה הזאת בלב שנכנס עמו לתוכה. אם יש דברים שהרגל הוא השורש שלהם הרי הכל נגמר בלב. מלחמה היא מלחמה. זאת צריך לדעת. אין המלחמה עוברת מחוץ לנו, אלא היא פולחת את פנימיותו של כל אחד מן החיים בדור הזה. כל כדור הנופל בחזית, לתוך לבנו החי הוא נופל. ושוב אין לשום איש מאתנו הלב שהיה לו. האדם כעת אינו עוד זה שהיה והעולם של מחר לא יהיה עוד העולם של אתמול. מזאת אסור לנו להסיח את הדעת אף לרגע כדי שנדע באיזה עולם נהיה חיים בעתיד. המלחמה תיפסק ביום מן הימים, אבל את פעולתה ההרסנית תעשה עד גמירה. תכנה של כל מלחמה הוא בעצם מלחמה במהלכי על שתים. מידה מגונה יש בבני אדם, שאינם יכולים לחיות תקופה ממושכה חיים אנושיים. הם מואסים בסדר־חיים הגון ומתוקן ומתחילים להשתולל. וכן הם מואסים במראה אדם ובפרצוף אדם ואף בגוף זה כפי שהוא עשוי בצביונו. מצאו דרך משל מין אדם מהלך על שתים – דבר זה מרגיז אותם. גמרו אומר לעשותו מהלך על אחת בלבד, ואם יוכלו להפכו ליצור הזוחל על גחונו יעלה עוד יותר חן וחסד לפניהם. דרך כלל אינם סובלים שום דבר שלם. תן להם אדם קצוץ, מרוסק ובעל־מום מכף רגל ועד ראש – ויערב להם בידוע לו למר… וילהלם קיסר הוא אחד מגדולי המסיתים ומדיחים שבעולם. הוא אוהב מלחמות. הואיל והוא עצמו גידם, נתאווה לעשות הרבה קטעים וגדמים וחגרים ופסחים וצולעים וזוחלים. זה הוא סידר את כל הענין. כלל זה אני מסור בידי מר: רואה הוא מלחמה באה לעולם, כידוע שאיזו יד גידמת באמצע. אדם בריא ושלם בכל חושיו שונא שפיכות־דמים. בעלי־מום בגוף או בנשמה – מהם כל הצרות והפורעות. אסון הוא כשהעולם נמסר לשלטונו של איזה בעל־מיחושים או חולה־נופל, בין ששמו נירון, בין ששמו וילהלם או פרידריך בארברוסה. הבארברוסים הללו! יעיין מר בקורות המלחמות ויווכח כי עדת הנכים והנכפים שבכל דור ודור כפו את המלחמות על הבריות. אדיר חפצם של הללו לראות עולם מלא בעלי־מומים בדמותם ובצביונם: עולם בו משוטטים לא בעלי־גופים, אלא בעלי פלגי־גופים ובעלי־גופים לשליש ולרביע. ועל הכל בעלי נשמות רצוצות. ויותר מכל הם שבעים נחת למראה הפסחים והצולעים. בקטיעי־רגל אלה הם רואים מעשה ידיהם להתפאר, את התגשמות חזונם על האדם החדש בעתיד.
הסיגרה נתקטרה עד קצה. היה צורך להביאה לקבורה על עמוד האפר שנשתרבב הימנה, תלוי בנס בקומתו הזקופה, פרישמאן החריב בניבו את עולם האנשים, אולם מחריב־עולם זה היה נזהר ב“בל תשחית” פכים קטנים, ואף לגבי עמוד האפר של הסיגרה, שהיה מתקיים אצלו בצביונו עד קצה העישון. אגב חיפוש אחרי המאפרה נפסק שיחו לשהות־מה על מנת להתלקח שוב בפסוקי הפטרה רוויים היתול מר:
– וכל זה לא הקדמתי לו אלא בשביל להסביר למר מה טעם חייבני היום הפונדקאי שלי בתשלומי כפל בעד מעט צחצוח. מבין מר… פונדקאי זה הוא איש העתידות. רואה הוא אותי לאלתר לא כמהלך על שתים אלא כצמד־אדם, שכל אחד מבני הזוג יש לו רגל אחת הנעולה בנעל אחת. ובכן, אדון כפול שכמותי בדין שישלם כפל. ובלחישה אומר למר – ופרישמן באמת הלחיש את קולו – כל הענין הזה של אדם בעל דו־רגלים יהיה בחזקת סכנה בעתיד הקרוב. ההליכה על שתים תהיה בגדר חוצפה ממש. שום אדם הגון לא יעשה זאת. והעושה יהא נחשב עבריין. מי שיהיו לו משלו במזומנים זוג ידים וצמד רגלים יתבייש לצאת החוצה ולהיראות לעיני הבריות. הוא יהא אדם ישן, מלפני דור המבול, עובר־בטל. ואף טינא תהיה בלבבות עליו, שכן יצטרכו לבזבז עליו הרבה אריג לבגדיו, הרבה עור לנעליו. ומן הסתם יינתן חוק שלא למכור לכל פלוני זוגות, לא זוג מכנסים, אלא מכנס אחד, לא זוג נעלים, אלא נעל אחת. וכי היכן נמצא כתוב שיהיה זה מהלך על שתים דווקא? אין הוא חולה להסתפק בפחות מכך?…
ג. השעמום והמלחמה
בים סגריר במלחמת העולם הקודמת הקשבתי לשיחו של פרישמאן על קורות הימים. נטפי הגשם קראו קיש־קיש של אבל על חלונות הבית ובשערי הלב. ונטפי פיו של הדובר מרים־מתוקים כסמים, שרעלם משמש מקור לריפוי. החדר ברחוב בעלי המלאכה, מקום משכנו של מחבר “האותיות הפורחות”, שיעורו לרחבו דלת אמות בקירוב, אבל אפשר לצעוד לארכו. ובהיות הרוח על פרישמאן ומפיו יזנק הדיבור, היא שועת האנוש, יצעד אחת הנה ואחת הנה ומראהו כעולה בסערה מתוך סוגרו ופורח באויר. בימים ההם היה עוד זעם קדוש באדם, כי העולם עוד עולם ולא עמק הבכא. בימים ההם היתה עוד קיימת בלב אמונה בסגולת הדיבור, ולפיכך בני אדם מדברים זה אל זה דברים היוצאים מן הלב.
פרישמאן תלה בי לשהות־מה את מבטו, מצחו נתקמט ונתגבה למעלה, שפתיו רחשו בחיוך. סימן שהדיבור בפיו. וכה אמר:
– “משער אני שמר כבר קרא תרפ”ט מאמרים להסברת סיבותיה של המלחמה. כך דרכם של הבריות שהם כותבים, כותבים. כל זמן שהללו לוחמים הללו כותבים. וכיון שפלוני מושך בעט סופר חזקה עליו שהוא חוקר לכל תכלית ואין דבר נעלם ממנו. ובכן, הוא יודע מה טעם עמים נלחמים כפריצי חיות. ושמא גם מר מסכים לסברותיהם של הידעונים הללו. ונימוקים להם אחד לאחד: כלכליים, מדיניים וחברתיים. זה אומר שזו היא מחלוקת בין קיבה שלי וקיבה שלך וזה אומר בין כתר שלי וכתר שלך. זה גורם אימפריאליזם וזה בא בשם המפורש מיליטאריזם. ומי אינו יודע לדרוש דרשות של הבל על עסקי הפוליטיקה? ובכן, הפוליטיקה היא שמוציאה מיליוני אנשים לשדות הקטל. אומר אני למר: מלים, מלים, מלים. דעתי היא ששום ענין אינו משמש גורם למלחמות. יהא כלל זה בידי מר: שנים המתקוטטים זה עם זה סימן שאין להם עסק מענין מזה. לפי שהם הולכי־בטל מצאו להם את המריבה ענין לענות בו. כל מלחמה הוא פרי השעמום, בין מלחמה קטנה ובין גדולה, בין יבשה ובין שכרוכה בה שפיכות־דמים.
מבטי פרישמאן נזדקפו כלפי החלון, ששיקף את מחול הנטפים, הנגרשים כסופה, על גבי זגוגיותיו. אלפי רבבות נפשות ערטילאיות התייפחו מגרונו של היקום. הקול הדובר השתפך לתוך נגינת האבל. דומה, זה האחד הלביש בניבים את שעת הרבים.
– ראוי לו למר שידע זאת: אין בני אדם שוחטים זה את זה בגלל לחם או על עסקי שלטון וכיבודים. אותי לא יוליכו שולל בתורות המדומות שלהם. לא בשל הלחם עושים מלחמות. שאילו כך הייתי יכול לשעשע את נפשי בתקוה כי לעתיד לבוא תימצא דרך של פשרה בין הבריות. יש לחם לכל. אפשר למצוא אופן של חלוקה הן לגבי הבכורה והן לגבי נזיד העדשים. קצת פחות, קצת יותר עדשים – לא בזו הפלוגתא, וכיון שיבואו לידי עמק השוה בפרטים הקטנים האלה ממילא לא ישאו עוד זה אל זה חרב והמלחמות תעבורנה מן העולם. אולם לצערי אין בלבי נחמה זו. איני רואה את פרוסת הלחם המרוחה בחמאה כעילה הראשונה לכלל מעשי הרצח. איני רואה בכלל סיבה לרצח. אומר אני שאין סיבה. ובכן, השעמום היא הסיבה. וסיבה זו היא צרה לדורות. מי יודע אם לא עד אחרון דור. איני יודע אם אדמתנו תתן עוד את יבולה לאורך ימים ואם יש ברזל ונחושת במכרות די סיפוקם של הבריות גם מקץ יובלות, ואם השמש במקום לא תתישב בדעתה ביום בהיר אחד ותכבה את מאורה וחומה. אבל יכול אני להבטיח למר, כי השעמום באדם יהיה כמעין המתגבר עד סוף כל הדורות. לכל תכלה יהיה קץ ולפגע רע זה לא יהיה שיעור וקץ. יהיו שני בני אדם בעולם ישעממו זה את זה; יהיה רק אחד, הרי האחד הזה יענה עצמו בשעמום עד מות. וזה הכלל: שנים היושבים בצותא ומשתעממים יחד מיד הם עושים מלחמה זה עם זה. בימים כתיקונם אין אוסרים מלחמה, אלא אומרים תגרה; אין תוקעים חרב, אלא מכבדים בסטירת־לחי או הולמים באגרוף. כל שליחת יד בגוף הזולת היא אתחלתא של מחלוקת דמים. לא בגלל המנחה לאלהים הרג קין את הבל. המנחה היתה אמתלא. הנימוק: שעמומו של קין. בן אדם זה לא יכול עוד להתבטל ונאנס לעשות מעשה רב, שיש בו כדי להוכיח לו גופו שהוא בן־חייל. והנה מציאה נזדמנה לו בהיסח הדעת: אח קטן… עמד ועשה בו מעשה.
בשעת אתנחתא שחרני פרישמאן במבטו, כתוכן את לבי. אמנם, לא היה בתהית־מבט זו משום רצון לבחון את רישומי דבריו בי. אבל כך דרכו של דיבור השופע ממעמקי לב, שהוא דולה בה בשעה גם מתוך באר נפשו של השומע.
– אני בכגון זה נוהג לראות את הדברים כהויתם. שונא אני הונאה עצמית. הכל משתעממים. אלא שאינו דומה שעמום לשעמום. וכן אינם דומים בני אדם זה לזה בתרופות כנגד גועל הנפש שלהם כלפי עצמם, פלוני משכיח את טמטומו הפנימי בעסקים ובטרדות; פלוני נותן עינו בכוס או באשה; פלוני מקצר ימיו בקלפים; פלוני, אם הוא דרך מקרה מין גיתה, הריהו מחבר לו פאוסט ומבלה בין כך וכך את מעט שנותיו. אבל בכל זמן מצויים בני אדם, שאינם יכולים לרפא את נגע השעמום בתרופות קלות כגון אלו. הללו אין שעממונם פג עד שהם מחבלים במי שהוא חבלה של דם. וכי מה באמת יעשה פלוני שאינו טועם אפילו טעם של חיי שעה שיש בהם ענין ותוכן? ימיו שנואים עליו; הוא גופו מאוס ונמאס על עצמו; גוף אחרים לא כל שכן. עתים הוא בא מתוך קיהות לידי ספק אם הוא בכלל חי. אבל כשהוא דוחף מי שהוא בצד ובכתף מובטח לו אותה שעה שהוא, אמנם, חי וקיים. ואין לך הזדמנות טובה לדחיפות ולבעיטות מן המלחמה. אלא שאם אותו משתעמם אינו מסוגל במחילה להלחם בידים, הריהו קושר לפחות בפיו כתרים למלחמה. מכיר מר אותו איטלקי קטן, העושה העויות של גדול, אותו מחבר רומאנים, שנטפל לשחקנית הגדולה, דוזה זו, מחמת שעמום והתאהב בה בשל טעם זה והיה מתקוטט עמה מפני אותה סיבה ולאחר מכן, מתוך אפס־ענין, הלך וחיבר רומאן משעמם לשם תיאור אותה פרשת אהבה משועממת שבינו לבין השחקנית הגדולה. הוא זה הנהו אחד מראשי המזמרים שירי המעלות לכבוד המלחמה לשמה. המלחמה כתכלית, המלחמה כענין – מבין מר… אותו ד’אנונציו קטן הנוטל לעצמו כתר של סופר גדול חשק כעת גם בכתר הגבורה. בכל מה שהוא עושה הנהו מתנהג כאביר, אביר השעמום. מטבעו הוא בעל העויות. הוא כולו אופירה. בלי חינגה אינו יכול להתקיים אפילו שעה אחת. אין בזה אף תנועה טבעית. פלוני שכזה שאין לו בעולמו רגש פשוט וישר… פלוני שכזה…: כידוע לו למר… ד’אנונציו זה, כשהוא מקיץ משנתו בכל בוקר הריהו תוהה על עצמו וחרד ומתחלחל שמא חס ושלום הנהו עוד זה מתמול־שלשום. קל וחומר שאינו יכול להעלות על דעתו, שאף מחר הוא עוד יהיה הוא, בסך הכל הוא, הוא מהיום. הוא הרי מצווה ועומד להיות כל יום חדש בתכלית. לכאורה הוא מצווח ואומר: אני, אני ד’אנונציו! אבל אל יאמין מר לפלוני שכזה, שאמנם דעתו נוחה מעצמו. לא, לא, בסתר לבו שוכן הגועל. ריקניותו מחרידתו. ובדומה לו מצויים רבים, קטנים וגדולים ממנו, שאין להם טיפה של נחת בחייהם, הואיל והם משתעממים עד עומק נפשם. לא ניחא להם מקלסתר פני עצמם, לא ניחא להם מהילוכם שלהם, לא מחיתוך דיבורם, לא מתואר גופם, ואף חטמם הוא כצנינים בעיניהם. אין הם יכולים לשמוע את קולם שבפיהם. ועל הכל אוכל אותם הגועל העצמי. משום שלא טעמו מימיהם חיי נפש לאמתם וסערת הנפש הראויה לשמה. פלוני שכזה שאינו נושא בקרבו חיים אמתיים סוף־סוף מגיע לידי כך שהאני שלו נראה לו גופו מין אגם עומד. בזכות החיים הרוחניים מתחדש האדם בכל יום ולובש מפעם לפעם צורה, שלא נגלה בה עדיין לא לעצמו ולא לזולתו. כיון שהוא חי חיים של ממש הריהו אוהב את החיים ורוצה לראות בשלומם ובטובתם. הוי אומר: הוא רודף שלום. חושבני שמר לא יחשדני כי לעת זקנתי נעשיתי סתם רודף שלום. תכלית שנאה אני שונא עד היום שלום הבנוי על שקר וצביעות. ואילו שלום שחותמו אמת וגלוי־לב שרשו אין טוב הימנו. הוא יסוד העולם ועמוד החברה. אולם צרה היא במשתעממים, שכל אורח־חיים נאה ומתוקן מעבירם על דעתם. אומר אני למר… בר־נש משתעמם הוא פגע רע ואין יצור מזיק הימנו. עם שכזה לא הייתי מהלך יחידי בלילה. שכזה עלול לדרסני פתאום לפתע ולאכלני נא או צלי. לא חשוב במה יטגנני: במיץ אהבת המולדת או במיץ של יראת שמים. אפשר יעשה ממני מרקחת לכבוד המשיח או כל גואל אחר. העיקר שאעלה לעולה על מזבחו. העיקר שישתעשע בי מקצת. נימוקים לשנאתי אין הוא חסר. יכול הוא לשנוא אותי על שום שהנני אוהב יותר מדאי או על שום שהנני שונא פחות מדאי, ולהיפך, כיון שהחליט מתוך שעמום שהנני שנוא עליו אין לי עוד כל תקנה אלא לשמש מנת־מזון בתוך כלל המזונות העולים על שולחנו. זה דרכם של השעממנים. כל מה שהם עושים הם עושים מתוך שעמום. מתוך שעמום הם אוכלים ושותים, מתאהבים ומשתדכים; מתוך שעמום הם כותבים ספרים, שאני מחויב לקרוא בהם, ומחמת שעמום הם עושים מלחמות. שעממן יחריב לך את העולם ובלבד שלא יצטרך להסתכל מדי יום ביומו בפרצופו שלו. ואין צריך לומר שאין הוא יכול לסבול עוד אותי, הואיל ואני מופיע לפניו כל יום באותה צורה עצמה. אחת גמר אומר לעשות בי שינוי כלשהו. להטיל בי מום קטן ביד או ברגל, לחתוך לי בדל אוזן או לנקר לי לפחות עין אחת. מעלה יש למלחמה שהיא מין בית־חרושת לתעשית בעלי־מומים. מבין מר… בעל־מום זה חידוש… זה דבר־מה שונה מתמול שלשום. פשוט מאד. כמה שעממנים, שהשלטון בידם, נתכנסו יחד, נמנו וגמרו לגלגלני לתבנית אדם חדש. הם עשו יד אחת להעמידני על רגל אחת, למשל, או לשוות לי דמות של בעל יד אחת ובעל שרוול אחד, שרוול, מבין מר, שרוול ריק, המתנועע לכאן ולכאן, לכאן ולכאן, גורם להם נחת־רוח. ועולם של בני אדם בעלי שרוולים ריקים יהיה עולם חדש, מענין, שמח, מחיה נפשות. לכך הם משתוקקים באמת. מסתבר שהשעממנים הללו הם גם קצרי־ראיה וקטני־שכל. אין להם אלא מה שעיניהם רואות. כסבורים הם באמת שאני הנני זה הגלוי ועומד לפניהם. אין הם יודעים שאני כפול; ולא כפול־שנים, אלא כפול־שמונה; ולא כפול שמונה אלא כפול מאה. אלף פרישמאנים יש בי, והם מה רואים? ראש אחד, חוטם במספר יחיד, זוג רגלים וצמד ידים. כיון שכך החליטו לעשותני פנים חדשות, להטיל בי טלאי כאן וטלאי שם. לא, לא, עדיין לא עמדו על מלוא סכנתו של טיפוס השעממן, שאין לו נחת לא מעצמו ולא מאחרים. שכזה תמיד מחפש לו דרך להסב את הגלגל החוזר של הימים התפלים לאיזה צד חדש, לא חשוב לו לאיזה צד. מה תימה, אם במוחו של פלוני שכזה, שבדרך מקרה שמו אלכסנדר, נפויאון או וילהלם קיסר, מנצנץ לפתע רעיון, שכדאי לו לעשות מלחמה קטנה ולהוציא להורג מיליון או שני מיליונים של מהלכי שתים? אחר־כך: שנים או שלה שעממנים שנזדמנו בדור אחד, עלולים להחריב חצי העולם, ואת החצי השני יעשו בעלי־מומים. ואין צריך להיות בעל דמיון מופלג בשביל לצייר במחשבה תמונה של עולם אנשים, שכל פרט מהם מטופל באיזה מום קטן. זה צולע מקצתו; זה חטמו קצוץ עד כדי חצי; זה יש לו חור במקום עינו הימנית או השמאלית; זה מדדה על קבים; וזה כל שיניו יצאו לו בדימוס. קיצורו של דבר, רבי השעמום השיגו את שלהם: הם שינו את דמות העולם ושינו את פני האדם מן הקצה ועד הקצה, מכף רגל ועד ראש. הם עשו מעשה רב וראוי להם שיהיו מרוצים מעצמם.
פרישמאן החזיר את שרוולית כותנתו המשורבבת לאכסניה שלה. שרוולית ממרה זו מנהגה לפרוץ גדר בעידנא דריתחא של השיחה. אולם בדיעבד משמשת היא מעין מבשר לקול שיעול שיפרוץ כעת מן העוצר שלו. מכאן ואילך אנו עולים במעלה הנושא ומתקרבים לסיום ובסינון מלים:
– לא תפסתי לשון הגזמה. ואם חמדתי לי מקצת לצון הרי זה משום שהענין רציני למדי. כל ימי פחדתי מפני בעלי מוחין דקטנות, הריקים מכל רעיון, שנתקע להם בראשם רעיון שגדלו כזבוב. הללו פגיעתם רעה ביותר. כוחו של זבוב עצום מאד… אומר אני למר. היצורים הקטנים הללו, כל הקטן מחברו ערמומי ואכזרי ממנו. ייזהר מר מפני הללו. אף טיטוס לא יכול להחזיק מעמד כנגד יתוש אחד. אלא שאיני גורס שהיתוש התחיל לנקר במוחו לאחר שהחריב את בית המקדש. דעתי היא, שסדר הדברים היה להיפך. תחילה התחיל יתוש השעמום לנקר במוחו ולא היתה עוד הברירה בידו אלא לעשות איזה חורבן. להחריב בית המקדש של עם קטן או להחריב חצי העולם – ובלבד שמר טיטוס יזכה לכתר שם טוב של אדם גדול. משום כך ולא משום נימוק אחר יוצאים הטיטוסים למלחמות. ובשום פנים לא יוכיחו לי כי סיבות אחרות מכריעות לעסקי מלחמות. אני כלל זה בידי: מפיהוקים של שליטים משתעממים נולדים סכסוכי דמים. וכיון שהורגים זה את זה קצת נעשים החיים רבי ענין. מכל מקום הם נותנים לאחר מכן ענין רב לענות בו. לשעבר היו הכל דומים זה אל זה ולא היה מקום למשא ולמתן. אדם זקוק לבגד הריהו בא אצל החייט והלה מתקין לו בגד בלי אומר ודברים; הסנדלר עושה זוג נעלים; ואילו לימים אדם בא להזמין חליפה אצל החייט, בעל המלאכה חוקר ודורש תחילה: חליפה זו בת כמה שרוולים? והסנדלר שואל: מר למה מתכוון? לצמד נעלים או די לו בחצי מכך? העולם יהיה מלא שאלות; ולשאלות תשובות. הרי בר־נש זה הוא מין יצור שאינו מאמין בעצמו שהוא חי אלא אם כן פיו סובב הולך על גלגלים. משל לא נוצר הלזה כל עיקרו אלא בשביל לשמש מעין בית־טחינה, וכסבור מר שאותו טוחן להוט ביותר אחרי האכילה? לאו דוקא. פעמים הוא מסתפק בכזית אוכל ובלבד שיהיה לו שור הבר של קשקוש. כשהוא ממלא את פיו דברים בטלים הריהו מרגיש את עצמו עולה לגדולה. ראה מר, יושבי קרנות הללו בגנים ובכל מקום של פומבי כיצד פניהם מזהירים. הרי הללו סבורים שהלשון היא אם כל חי. לא איכפת להם שיהיה אדם צולע או חצי־עיור ובלבד שיהיה לו מענה־לשון. אדרבא, פלוני שיש לו איזה מום קטן חביב עליהם ביותר והריהם אומרים עליו דרך חשיבות: פלוני שסגי־נהור הוא; או פלוני היוצא בקב שלו והמדדה על רגל אחת. סתם אדם אינו בר־מעלה, אבל, מבין מר, אם הוא מצוין באיזה סימן, כגון שיש לו חבורה במצחו או תבלול על עינו, או ששפה אחת שלו שסועה לחצאין, כאן לפניהם לא עוד אדם סתם, אלא בעל מדרגה, ואף הוא עצמו, כלומר, חתן דנן, שהנהו במחילה לקוי קצת בשמיעה, כיצד הוא מתנפח ומתגנדר וגוער במר. ירים מר את קולו… איני שומע. מימי לא ראיתי בעל־מום שאינו בעל גאוה. ואהוב הוא על הבריות משום שהוא משמש להם עסק. נושא לדיבורים, לטענות ולמענות. והוא שמפיג מהם במקצת את שעממונם. אלא שחוששני – הפטיר פרישמאן בבת־צחוק עגומה – שמא יתישב גם הטבע בדעתו ומתוך חיקוי לבני־אדם יצוריו יברא אותם מלכתחילה ברואים רצוצים ושבורים, בעלי מומים מלידה ומבטן. ואיני רואה טעם מדוע לא יעשה זאת אותו אומן גדול? איני רואה כל הגיון להביא לעולם ברואים שלמים, שסופם לקלקל את עצמם. אם כך מוטב לעשותם מתחילתם שבורים במקצת, עקומים במקצת, צולעים מעט־קט ויוצאי־דופן כלשהו. אין זה פשוט כלל לברוא אדם השלם בכל הרמ“ח והשס”ה. הרבה טירחה משקיעים בכך; הרבה חומר מתבזבז עליו. לבסוף בא זה ומשבר וממגר וממעך ומקצץ משום שהוא קטלן ואוהב את המלאכה של שבירת עצמות וריסוק אברים. אבל גם הטבע שובב גדול הוא. וכשהוא יתחיל לקלקל יעשה את עבודת הקלקול ביתר חריצות ויסודיות מאותו יצור עלוב ששמו אדם. אומר אני למר… סופו של האומן הגדול להוציא מבית היוצר שלו מין אדם, מין בריה משונה, דמות נעוה שכזו. פחדים תוקפים אותי כל פעם שאני מעלה אותה מפלצת לפני במחשבתי. זה יהיה בן־קין שפתשגן הכתב של אלפי מלחמות יהיה חרות במצחו. לא יהיה בו אבר שלם ולא שום חוש בריא. הוא יהיה צולע לא רק על ירכו, אלא צולע גם מכאן וגם מכאן, חרש בכל אזני הנפש ועיור בכל עיני הרוח, ועל כל כזית של גופו תהיה יבלת. אסור יהיה לדרוך עליו אף בקצה אצבע. אין בו טפח שאינו חש בו. משער אני לו כיצד בעל המיחושים הלזה יעשה עוד מלחמות. על כרחו יהיה רודף שלום. אדם אחרון זה, ניגודו הגמור של אדם הראשון, יהיה באמת אדם לפי זמנו והזמן שלו יהיה באמת אחרית הימים. אלא שאותו אדם האחרית ישתעמם, הו. הו, ישתעמם, עד מות ישתעמם. לא, אומר אני למר, אין להתקנא בדורות הבאים. נחמתנו היחידה שלא אני ולא מר לא נהיה בני־אל־מות ולא נזכה להאריך ימים עד הזמן ההוא.
שפשף את כפיו והפטיר בחיוך:
– חוששני כי מר יצרף אותי למנין בעלי הקינות, המייאשים את לבם מן האדם ואומרים עליו טוב לו שלא נברא. ואינו כן. מימי לא הייתי פסימיסטן. לא. לא. הפסימיסטן הריהו בעל מום ממש, בעל־מום בגוף ובנפש. אסור להיות פסימיסטן.
הסופר הסוציאלי
… אמש כיבדני בביקורו אצלי מר ב. מחבר המחזות הנודע לקלקול. לא עברו רגעים מרובים ומצאתי עצמי יושב על ספסל הנאשמים. אורחי ערך כתב קיטרוג עלי ועל כל חברי לעט, כלומר, על כלל סופרי ישראל, שאין אנו כותבים ספורים על נושאים סוציאליים ואיננו מחברים, בדומה לו, למשל, מחזות המשקפות את המאבק החברותי של ימינו על מנת לתת פתרונים לבעיות הזמן הבוערות. מר ב. לא התעצל להחכימני באותה שיחה מאלפת, סופר סוציאלי מהו ואיזה חכם חרשים ראוי לתואר הסופר הסוציאלי ומה מידה חייב סופר לנהוג בשביל לבוא בסודה של כתיבה זו העושה אותו לסופר סוציאלי. קודם כל, אומר הוא, מצווה הסופר לקחת את החומר לכתיבה מן החיים ממש, היינו, להושיט את היד ולקחת ישר מן החיים. ואילו אני, אומר הוא, אין לי גישה ישרה אל החיים עצמם. עומד אני מעבר לחיים, או מעל לחיים, או בצדי הדרכים שלהם. אני ושכמותי, אומר הוא, כותבים מתוך הרהורי לבנו. מכאן למדתי שהוא ושכמותו אינם כותבים מתוך הרהורי לבם, הואיל ואינם מהרהרים כלל ואינם מתעמקים חלילה לתוך מחשבות. חלילה להם לעסוק בשטויות כאלו כגון מחשבות. ואולי אינם מצויים אצל הרהורי לב על שום שאותו כלי, המכונה לב, נתון אצלם במרחק של אלפי קילומטרים מאותו כלי, המכונה דרך כלל קולמוס. ושוב הוסיף ואמר שאני ושכמותי יש לנו הרגל רע לכתוב מתוך השתפכות הנפש ולתוך כל ענין הננו מכניסים רגש. מכלל דבריו שמעתי שאף הרגש הוא מין טריפה־פסול שכל אדם מהוגן נזהר ממנו. מסתבר מאליו שמחזותיו של מר ב. חפים ונקיים מהשתפכות נפש ומכל קורטוב רגש. אלא שאם כך מהיכן נובעים ויוצאים השופכין של מר ב. לתוך חיבוריו? תיקו. הריני מרצה באזני מר את דברי אותו מחבר ומוכיח כהויתם ללא תוספות ושנויים כל שהם, כדרך שהאיר את דבריו אלי. אני לי הייתי כל אותה שעה תלמיד מקשיב והוא מורי ומדריכי. מר ב. סח לי ברמיזה, ברמיזה דקה מאד כדקירת המחט, שכל הספורים, השירים והמאמרים שאני וחברי מפרסמים מפעם לפעם הם כל עיקרם בחזקת הגיגים, שיחות נאות או שאינן נאות, לא גבישי אמנות. כל האמנות נפלה, כמובן, בחלקו שלו. אנו פשוט מעלים על הנייר רחשי לב, פרכוסים, לבטים וחיטוטים ולא דברים של ממש. הואיל והתוכן שלנו הוא דל ועלוב לא פעלנו כלום גם מבחינת חידוש הצורה ולכל מעשי הקולמוס שלנו אין לא טעם ולא ריח, לא פרי ולא פרחים. קיצורו של דבר, פועל בטל הייתי כל ימי חיי. כל פעלי מאפע ועמלי אפס וריק. לשוא בזבזתי את כוחותי והמעטתי את חלבי ודמי. מכיוון שאיני סופר סוציאלי איני ולא כלום. גרוע מזה: הנני סופר טריפה־פסול.
פרישמאן נתן בי מבט חייכני, בשפשפו יד ביד, כמנהגו ברגעים של תהיה תוכה רצוף קורת רוח. נשא את משך שיחו בנעימה נצחנית קצת:
– למדנו מפי אותו חכם ומחבר כמה דברים בבת אחת. ראשית אין ספרות אלא זו שנוטלים אותה ישר מן החיים. אין חיים אלא חיים סוציאליים. שלישית, אין סופר ראוי לשמו אלא אם כן הוא סופר סוציאלי ברוחו ובטעמו של מר ב. רביעית, אני וחברי, לא די שאיננו בני־עליה הננו משתייכים לאותו סוג אדם שמורידים ולא מעלים. הננו פשוט לפוקה ולמכשול להתפתחות החברתית ולקידמה האנושית. ברם, אני לא בפרשה זו הנני עסוק כעת. אותי מעסיק ברגע זה ענין הספרות והחיים. ספרות, אומר חכם עתיק זה, היא חיים וחיים הם ספרות. דבר כל כך פשוט, ואני ההדיוט לא ידעתי זאת עד שבא הלה והאיר עיני בהלכה זו. אני כל ימי סבור הייתי שהספרות תורה היא, בא זה ולימדני, שאדרבה היא חיים, או תורת חיים. מסתבר גם כן שמר ב. וחבריו הדוגלים בספרות סוציאלית החיים מונחים אצלם בקופסה. אין בדעתי להאריך בזה, מאחר שהאדונים הללו נטלו לעצמם את כל המונופולין על אוצר החיים, ולכל האחרים אין חלק בו. מילא, מוכן אני לוותר למר ב. בפרט קטן זה: אוצר החיים שלו הוא ולא שלי, הוא וחבריו הם בעלי החיים ואני ושכמותי עלובים אנו, תלושים הננו. ברם, אותי מעסיקה הפעם בעיה אחרת לגמרי. מה מבין פלוני שכזה במלים ספרות, חיים, סוציאליות, וכלפי מה מתכוון הוא בדרישתו לכתוב מתוך החיים ממש. לאחר רוב הסברים מפי מר ב. יצא לי, שסופר הכותב מתוך החיים ממש הוא זה, שאינו כותב מתוך הגיונו ומצפונו שלו ואינו מדבר בעדו, כלומר, בעד האני הפרטי שלו, אלא כותב לפי פקודה מגבוה או לפי פקודה מלמטה, אחת היא, ובלבד לפי פקודה. אין לו לזה הגיון אישי, אלא הגיון כללי. לא מצפון פרטי אלא מצפון ציבורי, לא דעה עצמית אלא דעות שאולות, לא רצון חפשי אלא רצון משועבד לכלל הרצונות, לא אמת שבלב אלא אמיתות ששואבים אותן בדליים מתוך הרחוב. מסתבר שאין לפלוני שכזה כל רשות היחיד אלא הוא כולו מכף רגלו ועד ראשו רשות הרבים. הוא כולו ש"ץ, בעל תוקע בשופר הקהל. הוא גופו מין אני קיבוצי שאין לו גוף, ונשמה לא כל שכן שאין לו. אין הוא אלא ראי ובבואה. אני לפי דרכי הוספתי נופך הגדרה לדמות דיוקנו של הסופר הסוציאלי בניסוחו של זה: לעולם אין הסופר הסוציאלי נמלך לא בלבו ולא בעצת שכלו שעה שהוא טובל את קולמוסו, טיפת דיו זו מה תהא עליה, אלא עטו מטפטף מאליו ברוח הזמן ובטעם הקהל. בעצם אין הוא מושך בקולמוסו אלא אחרים מושכים בו. אין הוא מתעורר מעצמו לגשת אל שולחן הכתיבה, אלא אחרים מעוררים אותו. אין הוא מבקש כלל לאצול מרוחו על המעשים ולשמש כוח הדוחף לפעולות, אלא, להיפך, הוא תמיד נדחף ומקבל השפעה ותחת להטות אוזן לקול לבו הוא עושה את אזניו כאפרכסת לקולות המנסרים בחוץ. מה לו סערת רגש? מה לו רוח הקודש? מה לו הציקתני רוח בטני? מה לו אהבת האמת? הוא אוהב מה שהכל אוהבים, חוזר על המימרות המתהלכות בשוק, מקבל הלכות פסוקות מפי הממונים עליו, בין אם הללו הם שועים וקועים בין ערב רב והמון הולך בחושך. סופר כזה הוא פשוט משפּך, שליח להולכה של הדעות המטושטשות, הנטיות הפרועות והסברות המבולבלות המצויות בשוק. סופר כזה אינו עומד ומצפה חלילה שתהא השכינה שורה עליו, די לו שיש לו מצלמה ביד ושהוא משמש את הכלל בחינת קוף ולכל אשר יאמר העם הזה טוב, יפה וצודק, או, להיפך, רע, מכוער ומעוות, יתן אף הוא את הסכמתו. סופר כזה הוא מין מרזב המעביר דרך הדיותה שלו כל אותם הזרמים הדלוחים על הרוב, העוברים בה דרך מקרה מן המשפתיים. לא, לא, על מר להבין זאת, אותו ב. סח כאן לא רק דבר שטות אלא גם דבר מה גרוע מן השטות, והיא, השטות למחצה. אין קלקול גדול מן השטות למחצה ומן האמת לחצאין. אין חולקים על כך שהסופר הוא שליח ציבור ועובר לפני תיבת הקהל או שראוי לו לסופר לקשור את מחשבתו במקור החיים ולברר שאלות חיים ולהתיר עד כמה שידו מגעת סבכים שבהוויות העולם. עד כאן הכל מודים. הרי הסופר הוא לפי עצם מהותו מורה ומדריך, מאיר נתיבות ואף סולל דרכים וכן מצווה הוא להיות בוחן ובודק, צופה ומביט. אבל הרי עיקר מעשהו להיות שופט מישרים, מברר ומלבן, נכנס לפני ולפנים של כל ענין ולן בכל סוגיה חמורה. משום כך חובתו להיות פקוח־עינים וחריף השכל, מגלה צפונות ולא חוזר כתוכי על כל הנגלות. הוא קודם כל מחוייב להיות אני לעצמו השואל עצה מפי עצמו, המעביר כל דבר ודבר תחת שבט הבקורת של שכלו השנון. הסופר אומר: אם אין אני לי – מי לי, ואם אין מוחי בקדקדי – מה אני. לא האדונים הסוציאליים המציאו חידוש זה שחייב סופר להיות קשור בטבורו אל כל שאלות הציבור ומשאלותיו. החידוש בדברי האדונים האלה הוא זה שחייב סופר להיות כולו ציבור, תמיד ציבור, ציבור ביום וציבור בליִלה, ציבור כשהוא ער וציבור כשהוא ישן, ציבור בשוק וציבור גם שעה שהוא יושב אל שולחן כתיבתו. לא, אין אני יכול להסכים למציאות יצור ציבורי שכזה. אין הדעת סובלת יצור אנושי כזה, שאין לו עוד משלו ולא כלום והוא פועל הכל, הורה והוגה, חושב ומדיין, נושא ונותן, לשמו של הציבור בלבד ומתוכו. אישיוּת מצוברת כזאת, מסתבר, אף אוכלת, שותה, יושבת, עומדת, ישנה, מהלכת, בחזקת ציבור. מסתבר שהיא עם לידתה מגיחה מתוך רחם הציבור ואין היא שבה אל עפרה ומשתכנת בתוך קברה אלא משתפכת ישר לתוך הציבור, חיה ציבור, נושמת ומתה. לא כן? אלא שבין לידתו ומותו סובל אפילו בר נש קיבוציי כזה קצת מיחושים פרטיים.
– ומה דעתו של מר? – השהה עלי פרישמאן את מבטו בשתיקה קצרה כצופה ומייחל לתשובה של אישור מפי, – אדון ציבור שכזה, שיש לו דמות גוף של יחיד ומטופל ברמ“ח אברים פרטיים משלו, כלום אינו נתון לתחלואים פרטיים? מה? הריהו חש בשניים פרטיות. לא כן? אף הקיבה היא בת יחידה אצלו. ולב אין לוקחים בהקפה. מה? ומה בדבר מכאובי בטן? ומה דינם של נדודי־שינה פרטיים? מה? סבורני שאף בת־זוג חושק הוא לקחת לו פרטית לגמרי. ולאחר שהוא נושא אשה הריהו סופג ממנה צרות־צרורות פרטיות. ואם אותו סופר סוציאלי הוא דרך מקרה אשה הרי יש לבת־חוה זו אורח נשים פרטי משלה והיא יולדת וולדות פרטיים. לא, אין אני יכול למחוק פרט קטן מתוך כלל גדול. אדרבה, יש לי כלל גדול משלי: בראשית היה פרט. אדם הראשון לא היה בא־כוחו של ציבור אלא בא־כוחו של עצמו. ואילו הסוציאליים הללו אינם מניחים לפרט כל בקעה להתגדר בה. לדידם הוא עבד נרצע של הקהל. אני בכגון זה איני מבין חכמות. כשתוקעים לתוך מוחי איזה רעיון הריני מוציא ממנו את כל המסקנות המתחייבות הימנו. אומרים לי: איני עוד אני לעצמי אלא רק אני למראה עינים. שהוא כל עיקרו נושא מכתבים מן הקהל אל הקהל. לא לבד משלוח ידו הוא ענין של כלל אלא גם כל משלוח פה ועין ואוזן וכל משלוח אחר של אחד מרמ”ח אבריו ושס"ה גידיו הוא כלי שרת לכלל. אין הוא בשום דבר של עצמו. הוא מין ברז של גיגית החיים הגדולה, שיש לה ברזים לרוב, גדולים וקטנים וקטני קטנים, כפי מנין אנשי העט המצויים בעולם, שכולם מזרימים על הקהל מיים שאובים. תפס מר את הענין? ואני תקוה שאף מר מסכים לי במקצת שאין אדם מבין כראוי אלא במידה שהוא מצרף להבנה גם הסכמת הלב. ובכן, מר מסכים לי גם בלבו?
פרישמאן בחנני במבט חד שליבובו קודם לחידודו. על פניו השתפכה ארשת של משובה השורה עליו שעה שהוא מצליח לקלוע בבן־שיחו שנינה טובת־לב ורעת־מראה. בין כך וכך עשה חניה קלה. שיחו בתום האתנחתא גבר חילים.
– מר אמר שהוא מבין את הענין על בוריו. ואילו אני איני מבין כאן כלום. דומה, שנעשיתי בור גמור. יש לי, כנראה, מוח קטן מדי ושוב איני תופס מה מתרחש כאן אצלינו ולהיכן הדברים משתלשלים והולכים. עתים אני מתמלא חרדה שמא הנני באמת טיפש גמור. הזמן העושה את שלו הפכני לטיפש גמור. אבל עתים הנני מתעורר ומתקומם. לא, לא, אין אני מקבל עלי את דינם של הללו. לא, אותי לא יוליכו שולל. אותי לא יסובבו בכחש. את עיני לא יכו בסנוורים באבק המלים שלהם. שום סופר סוציאלי, אף לא המבקר הסוציאלי מר נ. העמקן הגדול, שיש לו כידוע עט נובע סוציאלי ונייר סוציאלי וקסת סוציאלית וכל רעיון ורעיון משלו הוא סוציאלי עד התוך, אפילו הוא לא יכול לנקר את עיני שכלי. יש לי ברוך השם שכל הישר, ועקומי המוח הללו לא יעקמוני. מכיר מר אותו מאמר החכם בדבר החרב והנדן? כה אמר החכם: כשם שאי אפשר להכניס חרב עקומה לתוך נדן ישר כך אי אפשר להכניס חרב ישרה לתוך נדן עקום. מה תימה שאיני יכול להכניס את רעיונם הסוציאלי העקום לתוך מוחי הישר? לא הועילו כל מאמציו של מר ב. להשכילני בינה. הלה עמד וטען לפני שסופר ראוי לשמו דבק בחיים, חותך ממש חתיכות חיים וזורקן לתוך קדירת הספרות. עושה חיים ומתאר חיים. ואני מעמיד כנגדו פני תם ושואל: ילמדני מורי ורבי, כיצד חותכים פרוסות חיים? כיצד עושים זאת? ואם חותכים מה לאחר כך? אשר לקדירה הרי בקדירה מבשלים, ואני אוהב דווקא צלי. צלי של שור, אוהב אני. אבל, אומר אני, מימי לא שמעתי שנוטלים חתיכות משל שור חי וצולים אותן. ישר מתוך השור החי צלי? לא, לא ישר. אף בספרות, אומר אני, איני גורס אכילת אבר מן החי. פראים, אומר אני, אוכלים בשר מן החי. הללו עלולים לאכול פעמים חי שלם על ראשו ועל קרבו, אפילו אם חי זה הוא נזר הבריאה ואפילו אם דרך מקרה בעל־חיים זה מוכתר בתואר דוקטור או פרופיסור מלומד או יועץ סתרים. הללו אוכלים ואינם מבחינים. אוכלים את מר פרופיסור לא על שום שמילא את כרסו בחכמה ובמדע ובספרות סוציאלית, אלא על שום שיש לו בכלל כרס שהוא מאכל תאוה. יתכן שבדיעבד מתענג הפרא הלז גם על המדעים הגנוזים בתוך כרסו של הפרופיסור הנאכל. אבל מלכתחילה לא נתכוון לכך. ואילו מלכתחילה יש לו לפרא המתנפל על טרפו כוונות אחרות לגמרי. רצונו לבוא על כמה וכמה סיפוקים בבת אחת. סיפוק התאוה לבשר והתאוה לדם והתאוה לגריסת עצמות במו שניו. מבין מר… גריסה זו היא כמדומה עיקר גדול בעיני כל חיה טורפת ואף פרא אדם הטורף. כיוצא בזה בני אדם יותר ממה שהם מתאווים תאוה למלא את בטנם הם משתוקקים להתענג על מציצת העצם וגרימתה. לא, לא… ראוי לו למר להסתכל בחיה זו שעה שהיא מכרסמת ומוצצת את העצם כיצד היא עושה זאת. הזיה מתוקה משתפכת אותה שעה על פניה, הזיה שבדביקות ובכיסופים. דומה, עיקר החיות סופגת היא לא לבד מטוב טעם הבשר ומלשד העצמות, כי אם גם מן הגריסה עצמה, מן הזמר היוצא מפיה בשעת הגריסה. יודע מר, אני איני תמים דעים עם פוקרים אלה הסוברים שכוונת הכל ללביבות ולא לזמירות. סבורני שהבריות להוטות גם אחרי הזמירות. הזמר נותן תבל בנעימה גם בעסק האכילה. הזמר הוא סגולה לעיכול ולהגברת התיאבון. כלום באמת אין לה בעולמה של הבריה אלא זלילה וסביאה בלבד? הזמר, הזמר הוא שיקוי לנפש ואף רפאות לבשר. אף מר אדם, בדומה למרת חיה, כיוון שהוא מדשן את בשרו במשמנים וקונה את סעודתו במיני מתיקה, ומה גם שהוא טועם לגימה, מיד הוא נותן קולו בזמר. כל חי למינהו חובב ניגון. ואין ספק בידי שאף הזאבים והדובים והנמרים והברדלסים והעטלפים והינשופים ואף הפרעושים יש להם כל אחד היכל הניגון משלו. האריה בידוע שהוא אדיר בשאגה. שהצפרדעים הם כלי־זמר מפליאים לעשות לית מאן דפליג. וכבר קדמני מחבר פרק שירה ואמר, שכל הברואים משכימים ומעריבים לפרק שירה, אף הסוס והפרד, החמור והעגל. כסוס עגור כן אצפצף – אמר יחזקיהו. סליחה, שכחתי מר תרנגול. הוא ראש הזמרים, כנור ראשון במקהלת החיות והבהמות. וכיוון שהגענו לפרשת הבהמה והחיה יש בדעתי להגיד למר שדין בעלי החיים כדין אדם לכל דבר… מבין מר… לכל דבר… וכשם שיש למהלכים על ארבע היכל הניגון יש להם גם כן אוצר הספרות משלהם ואף מבקרים ספרותיים מצויים אצלם, ואין ספק שאינם חסרים גם ספרי לימוד לספרות ומחברים מומחים הכותבים דברי ימי הספרות שלהם וזרמים ספרותיים משלהם יש להם. הכל יש להם. והואיל ועולם הבהמות והחיות משול לעולם האדם לכל חוקותיו ומשפטיו הרי שניתנה הרשות לומר, שלגבי עסקי ספרות ופרשת יצירה בכלל מותר לבהמה ולחיה מן האדם. והדברים קל וחומר. מה אדם שאינו אלא אדם, היינו, בן תמותה פשוט, כיוון שהוא נכנס לתחום הספרות והיצירה הריהו צועק בקולי־קולות: חיים הבו לי ואין הספרות אלא ראי החיים ולא באה הספרות לעולם אלא בשביל חיים, הקיצור, כל פה מלא צעקה חיים – בעלי החיים ששמם מעיד עליהם שהם המומחים הגדולים להאדיר את החיים ולא ניתנה אמנות אלא ליצור דמות דיוקנם של החיים ולהמשיך עלינו שפע למעשה החיים, לא כל שכן שהם גבורי החיים. הואיל וכך יש להם זכות יתירה לדגול בחמדת החיים ובמלאכת החיים. נמצא שהם הרבה יותר מנזר הבריאה מחותנים עם הבת־מלכה אמנות והם שמקימים מסתמא משוררים ומספרים למופת. שהרי ספרות הבהמה והחיה היא ללא ספק חתיכת בשר מן החי שותתת דם. לא כן? ומה דעתו של מר?
אין פרישמאן מציע שאלה אלא לשבר את האוזן או להטיל הפוגה בשיחו. בינתיים מתייחדת הפוגה לכמה פעולות זוטות שהן צורך הרגע, כגון לנעול את מגרת שולחן הכתיבה אם היא פתוחה או, להיפך, לפתחה אם היא נעולה ולמשמש בניירות המונחים שם לשם איזו מגמה לא ברורה, אף להזיז כסא ממקום למקום ולהסתכל דרך אגב בשעון ללא שום כוונה, לערוך טיול קצר על פני החדר, מעין הקדמה על הרוב להצתת סיגרה חדשה. עצם התקנת הסיגרה רצופה כמה עשיות פרוטרוטיות שתמרות העשן הבאות בסיומן משוות להן צורה של טקס. האש המהבהבת בסיגריה נראית כאילו נועדה להוציא ללהב אף את השיחה שלא התלקחה עדיין עד עכשיו כל צרכה. בתום הטקס ובהבער האש בוער לפיד השיחה במלואו.
– האדונים הללו שבקרב החיות ושבקרב הברואים האנושיים, בידוע לו למר, לעולם הם מתכוונים לשם שמים בלבד, כלומר, להגדיל תורה ולהאדירה. ובלשון זמננו: אמנות, יצירה. אין להללו בעולמם אלא הדאגה ליצירה הנעלה, לאמנות הקדושה, לספרות הדגולה, החיה, החיה. הלא על כן הם צועקים בוקר וערב חיים, חיים. וכשהללו אומרים חיים אני שומע מיד ניגון של עצמות הנגרסות… הרי הללו כבר הגיעו בסופו של דבר למין ספרות שהיא כולה עצמות יבשות או כולה זבת דם ושומן של קתלי חזיר. ואני הנני קצת מפונק בכגון זה… יש לי בחילה מעצמות יבשות ומן הדם והשומן הניגרים גם יחד. מבין מר… כל מה שניגר ושותת מלכלך. שונא אני לכלוך. איני רגיל לאכול ביפשטקסים ספרותיים משור שלא נשחט עדיין או שלא נשחטו כל סימניו. ואם שחיטה, דין שתהיה בחלף כשר, לפי כל הדינים. על הכל אני שונא מראה דם בכל צורותיו: דם בחיים, דם בשיר, דם בסיפור או במחזה. אפילו יבואו כל הדיינים המומחים בהלכות ספרות ואמנות לא יוכיחו לי שהיכל האמנות הוא מין אטליז. מוטב אשבור את קולמוס הסופרים שלי ולא אעשה להם מטעמים כאלה. נפשי סולדת בי משחיטת חוץ. איני יכול לכלכל שו"בים בורים והדיוטות שאינם יודעים צורת אות בשולחן ערוך. איני חסיד שוטה של שום שולחן ערוך, אבל לא יעלה על הדעת שאין בכלל שולחן ערוך וכל הרוצה ליטול את השם בא ונוטל. אי אפשר לעולם בלי שולחן ערוך בין כתוב בין שאינו כתוב. כל מי שיש לו מוח בקדקדו וחיך טועם יש לו שולחן ערוך בראשו וספר החוקים בלבו. הטעם הטוב, רגש הנימוס, חוש ההבדלה הם גדולי הפוסקים שלנו. גועל נפש תוקפני כל אימת שאני מוצא באיזה פרק יצירה סימני אברים חיים המפרפרים. עולם היצירה הוא עולם האצילות. עולם הנוי והחן, הסוד, והרמז, עולם חלום. איני זקוק שיפטמו אותי בחזה ושוק של שור הבר חיים. כל שצף־קצף מאוס עלי. כלל גדול בידי: כל העולה וצף למעלה הוא בחזקת פסולת. המעודן ביותר צולל לתוך מעמקים. אוהב אני רק מה שמסונן ומנופה יפה יפה. משער אני לי שפלוני הכותב שחיבר מגילה ארוכה על חיי הכורים באמת היה שם במחיצתם, אף ירד עמהם לתוך עמקי המכרות לראות כיצד עושים מלאכה זו ולאחר כך הלך והעלה כל פרטי המעשים על הנייר למען ידעו כל הקוראים כיצד חופרים. אבל מה באמת ידעו הקוראים מה שלא ידעו קודם לכן לפני הקריאה? כמעט לא שום דבר חוץ מעובדות יבשות. וכלום מה עשה אותו כתב? קנה כרטיס הרכבת, נסע למקום המכרות, הציץ בעובדים ולא נפגע לא בלבו ואף לא בכפתור מעילו, הסתכל בעושים במלאכה, ראה שהם עניים, מלוכלכים, כונן כנגדם את מצלמתו או את עט הנובע שלו – וזה הכל. עטו כמצלמתו אינם נותנים לנו את נשמת הדברים אלא את השלדים. נשמה אין חוטפים בהרף עין, אין קונים אותה במשיכת מבט, אין באים וזוכים בה בכוח כרטיס הרכבת. הנשמה ניתנת למי שנותן נשמה. החיים השרויים לעולם בעומק מתגלים רק למי שצולל למעמקים, הם בעצם מתגלים רק בתוך החלק הנסתר שבהם, בתוך הסמוי מן העין. מה שהוא למראה עינים הוא יותר גולם מאשר אדם, יותר שלד מאשר גוף, יותר צל מאשר גוף. ספר על חיי הכורים עשוי להיכתב נאמנות רק על ידי מי שמעורה בכוח עיסוקו, גדולה מזו, בתנאי חייו משחר ילדותו, במעמד הכורים. כיוצא בזה, ספר המתאר את זוועות המלחמה בעטו של כתב המלחמה אינו ולא כלום. מה שהוא מספר לנו על חיי החזית אנו יודעים לפניו. דמיונו של כל אחד מספיק לו לדעת זאת. אנו יודעים שמלחמה היא בוץ, דם, לכלוך, רגלים קטועות, פגרי מתים, ראשים רצוצים, אברים מרוסקים, קור, קור, קור, זחילה בין פגרי מתים, כליון נפש לפינה חמה, למיטה נקיה, לשלום בית, לאשה, לילדים, לכוס קפה בצל קורת הבית. אנו יודעים זאת – ומה בא לחדש אותו משולח מטעם עתונו ברשמיו שהוא ממטיר עלינו? בשביל להבין שהמלחמה היא ענין מאוס ונבזה אין צורך כלל במעשי ספרות ותיאורים מן החזית. לדידי אין צורך כלל לקנות כרטיס הרכבת ולנסוע אל מקום המכרות ואל החזית. אפשר לחבר את כל התיאורים המאלפים הללו ליד שולחן הכתיבה בבית ולא יחסר המזג. אומרים שרבים מסופרי המלחמה באמת נוהגים כך: הם עושים להם חזית בביתם ומתארים אותה בצבעים חיים ואף הם לא כותבים את התיאורים הנחמדים הללו במו ידיהם אלא המזכירה שלהם… יודע מר… ענין המזכירה ענין חשוב הוא. אין סופר ראוי לשמו שאין לו מזכירה משלו. סופר גדול יש לו שתי מזכירות ופעמים שלוש והוא מכתיב בבת אחת לשתיים ולשלוש שניים שלושה ספרים בבת אחת. כאלה הם הסופרים הגדולים בימינו… הם כותבים בסיטונות ומולידים תריסר חיבורים בכרס אחד… לא, לא, אין מר יודע, כנראה, עד היכן הגיעו הדברים בקרית הספר בימינו… אך נחזור לעניננו. איני גורס סופרי מכרות וסופרי חזית. כל אדם יש לו חזית משלו… הוא עושה לו מלחמה בבית עם עקרת הבית שלו… ואם אין לו עקרת הבית הריהו עושה מלחמה עם עצמו… מלחמות יש לנו תמיד בכל שעה ובכל מקום… אי אתה מהלך ד' אמות מבלי שתהא לך חפירה ובה מוטל אחד המכוון את רובו כנגדך… כן, כן, ידידי הצעיר, נושאים מלחמתיים יש לנו די והותר. איני זקוק כלל לספרות מלחמתית ולא לספרות סוציאלית ולא לסופרים סוציאליים שיתארו לפני מחזות מחרידים. דעתי היא שכל מקום שאדם דורך ברגלו שם גיהנום וגיהנום זה שלו, האישי, הפרטי, חייב הוא לתאר אם הוא רוצה לתת לזולתו מושג על ראיית החיים ותפיסת העולם שלו. לא, לא, אני אין לי צורך שיסחבוני אל המכרות ואל החפירות המלחמתיות. אני עצמי חייל הנני, חייל הנני לעולם. ויש לי מלחמה תמיד מפנים ומאחור. כל האומר שיש עורף לחוד וחזית לחוד אינו אלא טועה. החזית שלי היא מכל מקום על הרוב בערפי, בגבי. בגב זה הכפוף שלי. בגב זה המלא מיחושים. על גבי חרשו חורשים. אני עצמי נתנסיתי בקצת סבל בחיי… נתנסיתי. אף על פי כן אין אני עומד ומצפה תמיד שיתארו לפני את היסורים, את הכאבים, את המיאוס, אף לא העמל והזיעה שיש בחיים. אלא מה מבוקשי? אני עומד ומצפה שיגלו לפני את האור הגנוז שבחיים, אף את הכאב הגנוז, את כל מה שהוא גנוז ואינו מנקר את העינים. אותו טמיר ונעלם שלא כל עין מצויה מבחינה בו הוא לדידי המבוקש בכל מלאכת מחשבת ראויה לשמה. לא, לא, אין האמנות פת קיבר, אין היא דג מלוח ועיטרן, אין היא גם פרוסת לחם מרוחה בחמאה. היא לי קודם כל בושם דק, דבר מה שבשר ודם פשוט אינו שכן קרוב לו. האמנות היא דבר סגולה ורק יחידי סגולה רשאים לענות בה… הלא מר יבין לרוחי. קצה נפשי בכתבים למיניהם, בלבלרים הללו. במושכי עט, בשליחים שכירים. אני ליודעי־חן, לאסתניסים, למשיבי טעם. האמן צופה לשרשי הדברים, מגלה מה שאינו גלוי ועומד. גם אני סוציאלי… אני יודע את הבעיות של החיים המעשיים וכל מראות הנגעים שבהם נהירים לי. כן, החיים מלאים צרות ומכאובים, צרות־יום־יומיות ומכאובים של חולין – והללו צריכים טיפול בידי אנשי המעשה. אולם אין האמנות ענין של חולין ועשיה. היא שבת החיים, חג האדם. ולא כל פלוני אלמוני המגלגל דיבורים בעיסוקים סוציאליים מוסמך לשפוט עליה ולהתערב בעניניה. וכשם שאין האמנות עסקם של כל איש עתי ושכיר יום המספרים בבא־מעשיות ומפיצים דברי רכילות לספק את יצר הסקרנות של יושבי קרנות בציבור והולכי בטל ביחידות, כך אין היא גם עניינם של כל מיני סרסורים לדברי מצוה שבעסקנות, אם עסקנות לאומית ואם עסקנות מעמדית. ואגיד למר אפיקורסות נוספת: האמן האמתי הוא מעצם טבעו יצור אי־סוציאלי. הלא מתוך כך הגיע פלוני שכזה למלאכת מחשבת שהוא קצת צולע במלאכת החיים. אין הוא מעורב עם הבריות הממשיות, אלא מעורב הוא עם בבואות ועם צלמים. הוא שוגה בדמיונות, תר מראות ורודף נופים. נפשו חשקה בתמונה. יש בו, מבין מר, אהבת הענין, זה הענין שהוא כל עיקרו חזיון, הזיה, משתה של צבעים וקוהלת של קולות. ביום של חול פשוט אומר הוא שיר השירים. איזה מין בר־נש מקולקל הוא זה לפי מושגיהם של בני אדם מן הישוב! לא, אין זה מן הישוב. הוא מרחף בתוך איזה עולם לא עולם, שאינו נתון כל עיקר לשליטתם הגמורה של חוקי־העולם הזה. מה לו אשה? מה לו ילדים? מה לו פרנסה ומזונות – הוא עצמו מלך שבוי בדמיונות. אין זה מעלמא הדין ולית דין בר נש. כן, כן, ידידי הצעיר, האמן הוא במידה ידועה מופקר, תלוש, מופרש ומובדל. ועל הכל הוא עסוק מאד באמנות שלו. אין לו פנאי לתקן עולם ולואי שיעלה בידו לתקן עצמו, או להביא לפחות לידי תיקון גמור תמונה אחת, שיר אחד, סיפור אחד. האמן מלכתחילה נעשה אמן משום שאינו יכול לחיות. אין בגד החיים תפור לפי מידתו וקצר לו המצע במיטת הסדום של הציבוריות להשתרע שם. על הרוב הוא משקיע עצמו בתיאור החיים על מנת להשכיחם מלבו. היה מי שאמר ועניתם את נפשותיכם זוהי אמנות. ואני אומר: ועידנתם את נפשותיכם זו היא אמנות. תרמיל הצרות תלוי ממילא מאחורינו ואין זה מתפקיד האמן לצלם בלי הרף את התרמיל הזה ישר והפוך, אבל תפקידו להמתיק לנו מעט את מרירות חיינו ולזקק את רגשותינו, לרומם ולפאר את מראות הנוי ולגלות את המאור שבקיומנו האנושי. בית היוצר הוא בית הזיקוק ומקוה טהרה להעביר סיגים. סיגים משמע כתמי דם, נטפי זיעה, אגלי דמע הניגרים על לחי חלכאים ונדכאים, אף סיגי איוולת ועקמומיות של מוחין וכן סיגי הטמטום שבלבבות. ובעצם האמנות רק רומזת. מן הרגע שהיא תוקעת לתוכי את האגודל או את הסנדל המסומר שלה ומצליפה עלי דברים כדרבונות הנני מסליד ממנה ואני חושד בה שהיא מלאכת הדיוט. מכיר מר אותם מחזות קלוקלים על הבמה שרובים ואקדוחים יוצאים בהם לפעלם ובני אדם נופלים בהם כזבובים, אם כי אותם השחקנים עצמם המוציאים את נשמתם בסוף המערכה השלישית אינם מסיחים את דעתם לקום לאלתר לתחיה ולקבל את מנת מחיאות הכפיים הצפוייה להם. תכלית שנאה אני שונא מחזות אקדוחים תיאטרליים וכל ספרות אקדוחים מאוסה עלי. אכן, מחברי מחזות האקדוחים יודעים את מלאכתם. הם מגישים לקהל הצופים מחזות לקוחים מן החיים, כלומר, מן המות, ממש. אין זאת כי לצון חמדו להם בעלי תורת החיים באמנות. הם מדברים בלשון סגי נהור. לא חיים הם מבקשים בספרות, אלא מנה שמינה של מות, של גלגלות ערופות, של אברים מרוסקים, של רגלים קטועות, מראה־גוף מלא וגדוש של פצעים ומכות טריות ושברים. לא, צריך להבין לכוונותיהם של הללו ולא לקבל את המלים היוצאות מפיהם כפשוטן. אצל הללו החיים הם פסבדונים של המות. ועל הרוב כשאומרים חיים הם מתכוונים לשונד. כן, כן, לשונד בפשטות. כלל גדול הוא: החיים בכבודם ובעצמם מגישים לנו לעתים קרובות חתיכה של שונד ומציגים לפנינו מחזות של שונד. יש בהם במחילה מנה גדושה של בצל ושום וכל מיני מאכלים מגרים ופלפלא חריפתא המביאים לידי ריתחת הדם. בחיים באמת יורים באקדוחים, ממטירים סטירות לחי, תוקעים תקיעת כף ומגרשים דיבוקים לפעמים, אף יש מוכר את אשתו כדרך שמוכרים סוס או זה מוכר לזה את חלקו לעולם הבא. אולם סופר המקפיד לעשות מטעמים דווקא מחלקי חיים כאלה שבהם מגרשים דיבוקים ותוקעים כף וגונבים סוסים ומוכרים נשים, אף על פי שלכאורה הוא מספר אמת מן החיים, הריהו זייפן וקלקלן, רודף אחרי רווחים קלים וגונב דעת. לא, לא, מזהיר אני את מר… מפני הגדשת סאת החיים בשיר, בסיפור ובכל מלאכת מחשבת. כל המפריז בחיים ומתכסה באיצטלה של חיים בן־מות הוא מן הבחינה האמנותית, מכל מקום הוא בעל מלאכה גרועה. החיים לעצמם, ידידי הצעיר, הם מלאכה גרועה והם טעונים תיקון – ומה טעם לחקות בדיוק את החיים כמות שהם ולעשות כמתכונתם. אילו אני רבונו של עולם הייתי מסדר את ענין החיים בצורה אחרת לגמרי. כיוון שאינני הרי מחובתי ליצור כלה נאה וחסודה יותר ממרת מציאות. אמן הוא זה שמוסיף נופך משלו, הרואה דברים באיצטגנינותו שלו, הצופה ומביט לתוך תעלומות היש. הנה: מסתרי לב, צפונות העתים, גנזי רגשות, כבשוני הטבע האנושי – אלה הם ענינה של האמנות… כל מה שלבא אל פומא לא גליה ושעמוק הוא מהשגתו של בשר ודם פשוט, על אחת כמה מהשגתו של הציבור בכללו. אומר אני למר… עליו לדעת זאת… אין עיוור כציבור. דברים שהיחיד, אפילו הוא הדיוט שבהדיוטים, רואה אותם, אפשר שאין הציבור מבחין בהם כלל. לא, לא, אני איני מחזיק בדעה שקול ההמון כקול שדי. אני לשיטתי: ההמון בער לעולם. לא אפחד להביע דעתי זו בפני קהל עם ועדה. אפילו המון משכילים כשהוא מתקהל יחד הולך חשכים. אין זאת אלא משום שבהמון־אדם יש המון־חיים וכל המוסיף חיים מוסיף עיוורון. ואילו האמנות היא קנה צופים, היא עיני הנפש, עינים יחידיות של נפש יחידה. אמנות פורחת במקום שפורח האישי, היחידי, זה שאינו עשוי להתבולל בתוך הכלל ושהנהו יוצא מן הכלל. אמן משמע יוצא דופן, פרוש חברותי, פרוש על כרחו, לא משום שהוא רוצה לפרוק מעל עצמו עול הציבור, אלא דווקא משום שהוא עמל באמת בסתר עם הציבור. כל הרוצה באמת להתמזג עם הקהל ואינו יכול אם הוא דרך מקרה מחונן כמעט שאר־רוח ובכשרון יש והוא מתעלה למדרגה של סופר או אמן. ולכן דעתי שלי היא שסופר סוציאלי הם תרתי דסתרי. הסופר הוא מעצם טבעו פרא אדם ורק במידה שהוא פרא אדם הנהו פלא יוצר. לדידי רק פרא אדם הוא אדם לאמתו, כלומר, אדם הנושא את העולם כריחיים על צוארו והשוקק בחביון נפשו חיים פנימיים, אישיים מאד, חיים מלאים סבל ויסורים, אבל גם חיים של כוח, חיים של שפע אמת. סופר בעל שיעור קומה כזה אינו זקוק למיים שאובים של גיגית החיים העומדת ברשות הרבים. החיים מתברכים ממקורו. לא, לא, אין האמן לעולם בחזקת גבעוני חוטב עצים ושואב מיים, אין הוא שכיר יום היושב על האבניים לאור היום הגדול ובפומבי. הוא עושה את מלאכתו בצנעה, בחדרי חדריו. אין הוא מחקה את מי שהוא, אלא חוצב מתוך נפשו, אינו הולך בעקבות מי, אף אינו נותן שאחרים יגלו את עקבותיו בצעדו אל המעינות כלל גדול הוא: אמנות שאפשר להתחקות על עקבותיה היא סוג נמוך מאד. הגדולים מטשטשים את סימני צעדיהם לבל יבואו זייפנים לעשות כמתכונתם על פי סימנים חיצוניים בלבד. אף הרבונו של עולם נהג כך. הוא לא גילה לנו סוד מעשי בראשית ומאיזה חומר באמת קרץ את אדם הראשון ואת חוה הראשונה. ידע אותו חכם שבשמיים, שאדם גנב הוא במחילה, לפיכך הפיל עליו תרדמה לבל יגונב אל בר־נש זה אופן עשייתו במלאכת הבריאה. מסתבר שגם מטעם זה עשה את האדם בסוף כל הבריאה שלו, שאילו בראו קודם היה הלה בוודאי־מרגל אחרי כל צעד של אביו שבשמיים שהתהלך בששת ימי המעשה עלי אדמות לסדר את עניניו. אין אנו יודעים על אמנו חוה הנחמדה אלא זו, שהיא, בת החלום, נחצבה מן הצלע של אדם. כן ידיד הצעיר, כל יצירה חשובה בין יש בה נועם מתק של חוה בין גנוז בה טעם מרור, כגון למשל, הקומדיה האלוהית, קורצה מתוך חומר האדם, מן האני הפנימי שלו, ממקור נפשו. מן הצלע של עצמו מכיר כל אחד את טיב מזגה של חוה. אין אנו צריכים לשוטט בשווקים בשביל לתאר דמות דיוקנה של האשה. צורתה חקוקה בחזוננו. ונא לבלי להסיח את הדעת שמכל מקום לא חוה הראשונה ולא שום חוה יעלת חן קוסמת אדם לא נוצרה בידי הסופרים הסוציאליים. אותה ישיג רק מי שיש בידו מפתח להיכל הנשמות. כן, האמנות היא נשמה ספרות – נשמה. נגינה – נשמה. בא מר ב. הסופר הסוציאלי ומבקש לפסול אותי ואת שכמותי על שום שהננו עמלים ביושר לבנו לתאר איש כפי מידת כשרונו את חיי נשמותינו ולתאר את העולם כפי שהוא נחזה לנו באיצטגנינותינו. כל איצטגנינות זרה כשרה, ושלי האישית פסולה? מיים שאובים טובים לשובב נפשות ובאר מיים חיים של נשמתי אינה שווה ולא כלום? אין הלה פוסל אותי ושכמותי אלא על שום מעט הטוב שיש בנו, על נופך העצמיות שלא נעשה עדיין פלסתר על ידינו. קצת טוב. מעט שאר רוח, קורטוב שאיפה נכונה לאמת, אמת האני, אסורים, לפי השגתם של הללו. לא, לא, לא יעלה בידי הללו להטותני מדרכי. בכל עוז אגן על זכותי להיות אני כפי שהנני, להיות ישר עם עצמי, להביט על הכול בעיני שלי, להוביל את הקולמוס בידי שלי, לטבול את עטי בדיו או בדם שלי. לא – קרא פרישמאן בהגבהת הקול, משל הוא גוער ביריב הנצב כנגדו פנים אל פנים – לא יהיה חלקי עמכם ובחוקותיכם לא אלך. מעמידים אתם פנים כאילו החיים עצמם מדברים מתוך גרונכם. ואני טרם אדע מה קול יש לחיים וכיצד הם מדברים. וכן אתם משיאים אוֹתי להאמין שהחיים עצמם כותבים בעטיכם. כאשר אחזה לי אני אין החיים עצמם כותבים כלל ועיקר. כותבים אנשים, מציירים אנשים, מנגנים אנשים. החיים אינם עושים זאת. אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, קל וחומר אין שני מלאכים עושים שליחות אחת. אם החיים עצמם ישירו שירים ויציירו תמונות המשוררים והציירים מה יעשו? שניים אוחזים בטלית אחת הוא עסק ביש. איני אוהב שותפות בשטחים מסוימים. מימי לא ראיתי שניים מוציאים כראוי אל הפועל חתיכת מלאכה אחת. אין שניים מתעטשים כאחד. אין שני תרנגולים קוראים בהעלם אחד קוקוריקו. עד כמה שידוע לי יש לבני אדם הרגל להיוולד ביחידות. פעם היה מעשה ונולדו תאומים יעקב ועשיו הרינו סובלים עד היום צרות צרורות, תאומי סיאם פיגול בעיני. אני מכל מקום נולדתי לי יחידי. המעט שיש לי להגיד בקוצר ימי על אותו ענין חביב ונעים ומר ומתוק ומגונה ויפה, המכונה חיים, שואב אני מתוך עצמי ומדבר לעולם מטעם עצמי ובשם עצמי, מלבי שלי ועל אחריותי האישית. אני מדרכי לא אזוז, לא אהיה סופר סוציאלי כל עוד אני סופר.
הספסר על דוכנו
ידע חכם זה להלביש את רעיונותיו על ילדי־יום צורות־ביטוי, שקיומן לאורך ימים. אף חושו החד עמד לו לנחש לעתים את מראה הגידולים לפי הניצנים ולחזות מראש על פי גילויים קלים תוצאות חמורות. וכך היה מעשה, בחודש השלישי למלחמת העולם, נכנסנו לסעודת־צהרים במסעדה באודיסה וקיבלנו לאחריה מאת המלצר חשבון מנופח קצת. מצבה הכלכלי של רוסיה היה בימים ההם מבוסס כל צרכו. לא נתעוררה עדיין בעית האספקה; מזון היה בשפע בכל מקום, לא כל שכן בדרומה של רוסיה. אף על פי כן כבר נתגלו זעזועים כל שהם ביציבות המחירים. מפקיעי השערים לא יצאו עדיין לפעילות יתירה, אבל החריקות הראשונות של השערים המוזזים כבר נשמעו למבחינים. אותה שעה פתח פרישמן ודרש לפנינו, בני לויתו לטיול של אחר הצהרים ברחובות אודיסה, ענין התיקרותה של הארוחה כמין חומר. הוא נשא חזות קשה על העתיד להתרחש עלינו בקרוב.
כל ימי אני לומד מחסרון־כיס ומביא גזירוֹת שוות מעסקי־ממונות לכלל העסקים. ענין המחירים תורה גדולה היא וממנה יש להקיש על כל השאר. ואל תראוני כמי שעינו רק לפרוטה ושיש לו השקפת־עולם של כיס. רחוק אני מכגון זה. אבל אומר אני למר… ולמר… אם לשפוט לפי חשבון־צדק זה של המלצר, הרי צרה גדולה מתרחשת והולכת עלינו. צרה שהיא תולדה מן המלחמה, אבל עתידה היא להמיט עלינו אסון הקשה מן המלחמה עצמה. הספסר עולה על דוכנו, מפקיע השער הולך ובא – ובעקבותיהם משתלט החורבן הגמור. עדיין לא האמירו המחירים אלא בפרוטות ואין זו אלא התחלה, אבל המשך יבוא, המשך רע וקודר. אני כלל זה בידי: העולם הוא עולם כל זמן שעשרה כעכים נמכרים בשוק בפרוטה אחת, אתמול, היום, מחר, לעולם אתה מקבל אותם עשרה כעכים באותה פרוטה. סימן שעולם כמנהגו נוהג גם בכל יתר הענינים. כיון שאתה נתבע לשלם שמינית שבשמינית למעלה מפרוטה בעד עשרה כעכים שוב אין אדם בטוח אפילו בעורו לבשרו, שלא יפשטוהו מעליו. ואני בענין העור הזה הנני מפונק קצת ואיני אוהב שיגררוהו מעלי בסכין. בין חד בין קהה. כך דרכו של ספסר שתחילתו מנסה את צעדיו הראשונים לאט ובזהירות ופועל כאילו בקהות ובעצלתיים. אבל לאחר שניתנה רשות למשחית הריהו מתחצף והולך ונעשה פושט עור בגלוי ובתוקף. צריך היה לראות את חיוכו הערמומי והגנבני של המלצר שעה שהגיש לנו היום בפעם ראשונה את החשבון המופקע, זה היה חיוך של גישוש, תוכו רצוף התראה הכונו ליום מחר, עוד שלם תשלמו במיטב כספכם, ביגון ובאנחה: אבל תשלמו. כידוע… מלצר זה אינו כלל של עצמו. לא הוא ולא חיוכו אינם שלו, אלא קנין בעליו הוא, ציר נאמן לשולחיו – והפרשה הקודרת של הימים הבאים נתלתה לזה בקצה חיוכו ואף נתקפלה תוך מבטו הפוזל. ראיתי חוכא שלו בשעת הפרעון ומיד נתברר לי, כי מהיום ואילך שוב איני אדון לכיסי, אלא הוא מר מלצר יהיה האדון לו, הוא מר חנוני, הוא מר סוחר אריגים, הוא מוכר הנפט, הוא אוגר המזון והוא המשלשל לתוך מרתפו כל צרכי אוכל נפש או צרכי בגד ונעל. כיסי נעשה רשות הרבים. הוא הפקר וממילא אף חיי הפקר. אני כלל גדול בידי: אדם מעורה בכיסו. לא אמרתי בכך חס וחלילה, שאדם וכיס חד הוא ושהממון הוא תכלית הכל. אבל האדם ניכר בכיסו ונמכר וניקח בכיסו וכל הפורעניות היורדת עליו כפרט וכצבור דרך כיסו הן משתלשלות ויורדות. הלואי שאתבדה. אולם יכול אני להגיד בבטחה, שהענין כבר התחיל – ומכאן ואילך נתגלגל כולנו במורד. איני יודע אם דברי מתפרשים לכם כהלכה. האסון ממשמש ובא ואיני רואה מי שיצילנו מידו. כל מלחמה מביאה עמה יקרות, שבחלקה היא הכרחית ורובה מעשה יצרם הרע של חמסנים וגזלנים, המצויים בקרב כל צבור בכל מקום ובכל זמן. אין לך דור שאין בו שואפים להתעשר על חשבון הכלל. וכיון שהמלחמה היא פירצה הקוראה לגנבים, מדוע לא יבואו הגנבים לשבוע הון? הם יבואו, יבואו. אף השכל מחייב. ניתנה המלחמה שיהרגוני קצת. ולאחר שיהרגוני מסתבר שיפשטו מעלי את העור. והספסר מהו אומר? הוא אומר: כיון שבין כך וכך אתה מיועד להיות בר־מינן – גברא קטילא הנך לאלתר ויש להזדרז לפשוט מעליך את העור גם כל זמן שהנשמה בקרבך. זאת תורת הספסרות: כל הקודם לפשוט זכה והזריז נשכר. הספסרות אינה סתם עסק ומסחר; עיקרה תחרות ומשחק. מפקיעי השערים משחקים בי ואני הקלף שלהם. מקץ ימים יחזיקו עשרה ספסרים בי האחד ויחלקו ביניהם את עורי. בעצם הם כבר פסקו את דיני, כי תרנגול שכמותי ילך למיתה. לפי שעה ניתנה לי ארכה. ובשכר זה עלי לשלם להם מסים, מס החיים. מס בעד מנת הלחם שלי, מס בעד חתיכות הסוכר שהללו מפרישים לי בטובם, מס הנפט ומס הגרבים ומס הכפתורים ומס הסיגרה ומס כוס הקפה ומס המאור. ואם רצוני לקיים בידי את ההרגל הטפשי מזמנים קדומים לענוד עניבה לצוארי על אחת כמה שהנני מתחייב לשלם טבין ותקיין לעדת מפקיעי השערים. כולם יחד עשו יד אחת לרוששני ולהביאני עד ככר לחם.
בדרך הליכתנו סרנו לגן העיר לישב על ספסל. בחברת העצים השקיפה השמש, שנתעלמה מעינינו בין חומות הכרך. היה יום סתיו שופע נהרה, חמימות ותקוה. ערימות העלים הנושרים הזהיבו והרטיטו מול הקרנים כמשתוקקים לתחיה וחוזרים בתשובה על החלטתם הנמהרה לקפד את פתיל חייהם מעץ מיניקם. ילדים רכבו על בולי־סוסים וגלגלו חשוקים לפי תומם, כאילו חופת השלום פרושה על הארץ. פנים שוחקות היו לכל. וחזותו הקשה של פרישמאן שלא פסקה אלא עוד גברה חילים בחיק הבריאה המשחקת לפנינו, מתוך ניתוח אכזרי של המאורעות העתידים להתחולל, נראתה לי אותה שעה, ניתנה האמת להיאמר, כפרשת תוכחה בלתי מוצדקת, היוצאת מפיו של רואה שחור ומקטרג מושבע. רבים ריננו אחרי פרישמאן שבעל יאוש הוא. ואף ידידיו של אדם מושפעים מהרינון הכללי עליו.
– עסק ביש, אומר אני לכם. עדת הספסרים מהלכת ובאה וזו היא עדה רעה. רעה מן המגיפה ומן הארבה. ראיתם פלוני הספסר – הוא עומד ככוהן על דוכנו. כוהן־דמים. בכל דומה הוא למי שיש לו מראה כהן. מפתחות מזונותינו בידו; מפתחות מלבושנו בידו. הוא חותך לחם והוא חותך חיים. הוא משלים את מלאכתו של בעל הרובה. זה שופך דמים וזה צובר דמים. לא, אומר אני למר, מה שמפליאני ביותר בסרסור זה הוא הדבר, שאינו מתבייש כלל במלאכתו זו. אדרבה, הוא מתגאה בה. המלחמה היא העסק שלו כפלוני שר הצבא. כשהוא מוכר ללקוחותיו חתיכת סבון או אמה של אריג הוא מוכר להם בעצם חתיכת מלחמה. כל פעם שהוא מייקר מקצת את המחיר על איזה צורך אוכל או צורך לבוש הוא מאריך לכך וכך רגעים את קרב הדמים שם בחזית. אבל מה איכפת לו? על המלחמה פרנסתו והוא מברך עליה בקול רם. אף נוסח של ברכה טבעו להם מפקיעי השער: שנזכה לישועות ומלחמות. לא, שחצנותם של הללו אין לה גבול. דומה כי מר ואף מר לא השיגו עדיין כמה גדולה שחיתותם של שואפי בצע. זו היא כת; זו היא עדה; זו היא חבריה. רוב הבריות לא עמדו עדיין על טיבה. וכשאני אומר להם: מגיפה מתפשטת ובאה – הם מיחסים לי הגזמה. לא, לא, ימים נוראים מתרגשים ובאים עלינו. על פרוסת לחם יפשע גבר. מנבא אני. ואם לא תתקיים נבואתי זו רשאים אתם לומר עלי שאני בדאי. ימים באים וכל מי שיהיה ברשותו זוג נעליים יהיה נחשב עשיר כקורח. חתיכת סבון תינתן במתנה ליום הולדת רק אצל האמידים ביותר. בשר ודגים יהיו מאכל לספסרים הגדולים בלבד. לא שעון זהב יינתן לחתן ביום חופתו אלא שק של תפוחי־אדמה וכלה לא תצא עוד בתכשיטיה אלא קלח של כרובית תתלה לה על צוארה לקישוט. לעני לא ישליכו עוד פרוטה אלא מיליון ששויו פחות משוה פרוטה ואף הקבצן המחזר על הפתחים ימאס לשימו בכיסו. במחיר סאה של קמח או תריסר ביצים יתנו פסנתר. האכר בכפר יעלה מעלה מעלה ויירש את כל נכסי הכרך ואנשי הערים יתגוללו בחוצות מזי־רעב. לא, לא, אי אתם יודעים מה זאת מלחמה, כשמתלוות אליה פורעניותה של ספסרות רעה וזידונה. הספסר כשהוא עולה על דוכנו הריהו שוכח יושר, שוכח רגש אנושי, שוכח אלהים. זאת לדעת. זאת לזכור מנסיון הדורות. אין אדם צריך להיות נביא או בן נביא בשביל לנחש את הבאות. ראוי לדעת רק פרק כלשהו בהיסטוריה. אבל אין מר מכיר את הבריות הללו. הם אוהבים הכל ולא את ההיסטוריה. כשאתה פותח לפניהם דף בהיסטוריה הם מתחילים לגהק ולפהק מרוב שעמום. הם אומרים עליך שאתה מבשר רעה, עורב מקרקר, משחיר להם הכל מתוך שהנך רוצה להתנקם בהם. אין להם חשק ללמוד מעט היסטוריה ולשפוט מן העבר על העתיד. הם מעבירים היסטוריה כדרך שמעבירים את הסדרה של שבת. כיון שדלי־השגה הם אינם תופסים גם כן מה טיבו ומהותו של אותו ספסר, היושב בקרבם ואורב להם. צאו וראו בספסר זה כיצד הוא עומד על סף חנותו ככוהן על דוכנו, צדיק כשר, הוא נקי ומצפונו נקי. הוא עומד לו והמחירים עולים בינתיים מעצמם. שלו גדל והולך – ודבר זה עיקר לו. תיחרב כל המדינה ובלבד שהוא ימלא חוריו כסף וזהב ומרתפיו – מזונות ומלבושים וכל טוב.
פרישמאן הסתכל בנו מבעד למשקפיו ושהה מקצת בשתיקת־תהיה. דומה, הוא קרא מעל פנינו אותות סלידה ואי־הסכמה ניכרת. אף כל המראות מסביב – יום סתיו השקוי שמש ועצבות מתוקה, חן הירק, מראה הכמישה של העלים הצרובים המרשרשים מתחת לרגלי העוברים והשבים, שצעדיהם הדהדו בבת־קול של עולם כמנהגו נוהג, פני התינוקות, כרובים זכים, טובי־מראה, צוהלים במשובה מתוך שפע של שובע ופינוק – הכל שימש מעין הכחשה חיה ועזת־מרי לבשורות האימים. בגמר שתיקה שוב עלה קול המוכיח וירד לתוך חדרי־לב:
– אומר אני לכם. לא רואה שחורות אני ואין בי טבע המגזם. אוי להם לבריות, שאינם יודעים מה עומד מאחוריהם. שוט גדול ונורא תלוי מעל להם, שוט העוני וחרפת הרעב. כולנו נתהלך ערומים ויחפים; כולנו נחזור על הפתחים לבקש פירורי לחם. כל מי שתהיה לו סעודה מספקת אחת יצטרך להתחבא בחדרי־חדרים, שלא יוציאו את בלעו מפיו. אולם סעודה זו לא עוד תהיה. הענין רק התחיל. הספסר העולה על דוכנו משול להבדיל אלפי הבדלות לאליהו המבשר את מלך המשיח. וזה מבשר את מלאך המות, מלאך הרעב והיסורים, הנהו המחבל, הספסר הזה. עלינו לדעת זאת ולשנן בפינו ובלבנו: מת העולם הישן, עבר ובטל עולם, שהיה כמנהגו נוהג, שהיו נמכרים בו עשרה כעכים בפרוטה אחת. וכיון שעכשיו אינו כך והכעכים נתייקרו בעשירית פרוטה הריהם עתידים להתייקר בקרוב כדי שתי פרוטות ולאחר מכן כדי שלוש וארבע וחמש ועשר ומעשר עד למאה או לאלף תהיה קפיצת הדרך. וכך עד לאין שיעור. רק ההתחלה קשה. אולם לאחר קפיצת המחירים הראשונים מהכרח תבוא קפיצה שניה וגדולה מן הראשונה פי כמה. איני רואה כל מניעה לכך. מי זה יאמר לשטן המשחית: הרף! מן הרגע שמזיזים את המחוג בשעון עשרת הדברות מן הסיפרה המורה לא תרצח, הריהו ניזוז ממילא גם מן ה“לא תחמוד”. ואם מותר להרגני קצת מותר לחמוד גם את שעון הכיס שלי וכל אשר לי. מכאן ואילך מתחיל הטרף. וכשהאדם נעשה חית־טרף הריהו אכזרי פי אלך מן החיה הרעה. נוסף על כל רשעות לב משתוקק בר־נש זה גם להצטיין בדרך הרשעות על כל יתר בני התחרות שלו. אדם רוצה להצטיין כיודע־נגן, כיודע להכות, כיודע לפשוט עור. הוא אספורטאי, וכל שעה שיורדת מהומה לעולם עולים לגדולה אלופי האספורט של גניבה וגזילה. שודד וחמסן הנהו האדם מטבע ברייתו. אלא שבימים כתיקונם הוא מתבייש קצת ומפחד קצת. אימת החוק ואימת הבריות עליו. אולם משמתרופף החוק ומסוה הבושה נקרע לאט־לאט נעשים פני הדור כפני הכלב. באין בושה ופחד אין עוד גבול וסייג. לית דין ולית דיין. אדרבא, כל המרבה לגזול ולשדוד הריהו בן־חייל וצובר־עושר. בכל מלחמה יש קומץ אנשים, המתעשר על חשבון הכלל. אלא שעדיין לא היתה מלחמה בעלת היקף גדול כזו שנפלה בחלקנו. נשתכללו כלי הזיין לרצח ואף נשתכללו כלי הזיין לשוד, לחמסנות, להפקעת השער. לא, צריך להסתכל בעינים פקוחות. ימים נוראים באים עלינו. היום נעשה גישוש ראשון להתנקש בכיסי. שלחו לפי שעה אצבע לתוכו. למחר ישלחו לתוכו חמש אצבעות של יד אחת. למחרת המחר – עשר אצבעו של שתי הידים. לאחר מכן יתנפל עלי הספסר לפשוט את עורי. לאחר מכן יעמיד עלי שכירים לעשות בי את מלאכת הפשיטה: אחר יגרד לי חתיכת עור מכאן ואחד מכאן. זה יהפכני לצד זה וזה יטלטלני לצד זה. ראיתם היום את המלצר בעל החוכא. פתח המלצר, לאחריו יביא בעל המלון שלי, לאחריו החנוני, לאחריו הספר. החייט, הכובסת, מוכר הסיגריות שלי. היום נעשיתי הפקר. מכאן ואילך אני איני עוד שלי וחיי אינם שלי.
רוב דברי פרישמאן התחילו להתקיים במוראם משנה הרביעית למלחמה ואילך.
הספד על י. ל. פרץ
איני זוכר אם ישבתי בחברתו של פרישמאן בו ברגע שהגיעה אליו הידיעה על פטירתו של פרץ – חול המועד פסח תרע"ח – או שנכנסתי אצלו לאחר מכן, אבל זכור לי שיחתו, שנהפכה להספד ארוך במסיבה מצומצמת, על שר גדול שנפל בישראל.
– תמה אני. פרץ שפקח היה מה ראה לשטות זו להיפטר מן העולם בשעה טרופה, שמלאך המות עושה בה מלאכתו ביד רחבה וקוצר בשדה הקטל על ימין ועל שמאל. אני בכגון זה סבור: נאה צניעותא לבן־פורת כפרץ לבלי להתערב עם כל הנערים, בימי הרג רב. הכרתי מקרוב את פרץ… אותו פרץ… חיבר את המחזה לילה בשוק הישן". והוא לא היה איש מן השוק הישן לא איש מן השוק, לא לא, אם כי ביקש את קרבתם של ההמונים ואף התאמר להיות להם לרב, לא נמנע מלעשות העויות אדמוריות. והוא כל עיקרו אציל, מורם מעם. נפשו התהלכה בגדולות ומעולם לא באה על מבוקשה. לא, לא, דבר זה לא יכולתי כלל להעלות על דעתי, שאף הוא בינו לבינו ילך לעולמו ובשעה טרופה כזאת. בטוחני כי וארשה, וארשה זו שנראתה בעיניו כעיר הבירה הפרטית שלו – משום שבתוך־תוכו הרגיש עצמו סופר זה כמין מלך. אף קולמוס הסופרים שבידו שימש לו שרביט לזכות בו את החוסים בצלו – וארשה זו שלו לא יכלה להתקין לו בזמן מבולבל שכזה את לוית הפאר הנאותה לו ושהוא חלם עליה בסתר לבו. צריך היה להכיר מקרוב את פרץ. נשמת אביר שכנה בקרבו. הוא אהב את ההעויה הגדולה, המלכותית. החיים כשלעצמם היו אצלו מעין דבר תפל: הפאר שבחיים הוא שמשך אותו בעיקר. אני מטיל ספק אם המות מצד עצמו הפחידו. אבל יותר מכל העסיקו אופן מיתתו וסדר הלויתו. הוא העדיף על הכל את התפאורה, את הסגנון. אף כתיבתו רובה סגנון. הוא זרק את פסוקיו אל הקהל כחצים מקשת. עוול גדול נעשה לפרץ זה, שאף הוא נפל במותו כאחד האדם. מת מיתה כה פשוטה ובזמן שאינו זמן ואף הלויתו היתה מסתמא לויה שאינה לויה. כל ימיו הלך זה עם הצבור, אבל התפלל תפילת יחיד, והנה לפתע מיתה בצבור. מות של חולין כזה הולם כל איש ולא את פרץ, שנשא בלבו כיסופים ליהודי שבת־קודש. והוא זה היה הראשון שבין יהודי שבת־קודש. אילו נשאל היה לוחש מתוך גלוי־לב בשעה של תשוקה לאמת – ושעה כזו יש לכל אחד – שבטוח הוא כי יש בעולם רק יהודי שבת־קודש אחד והאחד הזה הוא יהודה ליבוש פרץ בכבודו ובעצמו. והנה הוא הלך ועשה מעשה בחפזון. אני בכגון זה איני גורס שותפות. לא גרסתי שותפות בחיים, קל וחומר במות. שכן מלאכה חכמנית זו, המכונה מיתה, אינה כלל מלאכה קלה, אף נקיה איננה, ואם אדם חי הרבה שנים וימים ושעות הרי מת הוא בבת אחת ורק פעם אחת, לפיכך ראוי לו לעשות חתיכת מלאכה זו בהכנה יתירה ובטוב־טעם. חייב הוא לברור לעצמו מיתה יפה. היינו, ביחידות ובימים שקטים, שבהם אפשר עוד להפתיע את הבריות בפטירה של נפש אחת. היינו מכוערים למדי. רוצה אדם או אינו רוצה הלכלוך דבק בו. אבל אף מי שאינו מפונק בחייו מן הדין שיהיה איסתניס במות ויפעל מתוך ידיעה ובחירה בענין הסתלקותו.
פרישמאן בחנני במבטו אם מאזין אני ככל הצורך לדבריו ואם נותן אני את דעתי גם לטעמי הנגינה שלהם. וכיון שרק בשעת אתנחתה זו הצית את הסיגרה שלו נתפרש לי ממילא, שכל מה שנאמר עד עכשיו לא היה אלא בגדר פתיחא. נשתלשל שיחו והלך.
– מסתבר כי מר אינו מכירני עדיין מבחינה זו. רגיל מר לראותני כשהנשמה בקרבי ואין ביכלתי לשפוט כיצד אתנהג אני כשתגיע שעתי לעשות חתיכת־מלאכה אחרונה זו. עדיין לא היתה לו הזדמנות להסתכל בי שעה שאני בא לידי החלטה לצרור את חפצי ולהפליג לעולם האמת. ואין לו מושג מה אני כבר־מינן. אל תדין את חברך עד שתביאהו למקומו בבית מועד לכל חי. אבל מבטיח אני לו בהן צדקי שלא אעשה שטות כזאת. יכול מר לסמוך עלי בכגון זה. אמתין בלב שקט עד שהם בשדה־קטל יסיימו את מלאכת הרצח שלהם, ורק לאחר מכן אתיישב בדעתי אם כדאי לי ללכת בדרך כל הארץ. לא אעשה זאת לפני גמר המלחמה ולא בלי ישוב הדעת מוקדם. הנני מטבעי איש מתון ובעל דעה שקולה. צרה היתה בפרץ שפעל תמיד בדרך ההפתעות. לא היה כמוהו להוט אחרי מעשים פזיזים. הכל יצא אצלו מיניה וביה: הרעיון הבריק אצלו מיניה וביה; הנובילה נכתבה מיניה וביה. כל חייו היו מעין מכתם מיניה וביה. ואף מותו כך. דומה נתכעס ילד־שעשועים זה שהם עשו להם מלחמה והסיחו על ידי כך את דעתם ממנו יהודה ליבוש. הלך והראה להם מה שהראה. ורעיונו האחרון ביציאת נשמתו היה מסתמא מין רעיון של התגרות בהם: כעת אין לכם עוד יהודה ליבוש, יתומים תהיו – ותדעו איך להתנצח בחרבות. מאוס נעשה עליו העולם הזה, שבו בני אדם מתקטלים בחרבות ובכידונים תחת לזרוק זה בזה חצי־חכמה שנונים. לפיכך פרש מן העולם הזה. אינני מפקפק אף רגע שאילולא המלחמה היה מאריך עוד ימים הרבה. הן גוף אבירים היה לו. אף רצונו חזק וחשק החיים בוער בקרבו במידה שלא מצאתיה אצל שום יהודי אחר. ניתנה האמת להיאמר: לא הייתי מימי חסיד נלהב לכשרונו הספרותי. בשעתו הבעתי עליו מה שהבעתי. הלכו קטני־שכל ופסקו עלי שהנני יריבו מדעת ובמחשבה תחילה. שכל אין בהם. משום כן הם מפרשים כל מלה של בקורת כהתנקשות בהוד מעלתו של המבוקר. ואין הללו מבינים כי יש בסופר, בכל סופר, דבר־מה חשוב מן הספרות ומן הכשרון הספרותי. עמוק ונעלה מכל אותם הסממנים האמנותיים, שהמבקרים האויליים מרבים עליהם להג שאין לו שיעור. ודבר־מה זה הוא העיקר. האדם שבסופר הוא שהעסיקני תמיד יותר מכל. האופי שבאדם הוא האדם. מבחינה זו היה פרץ משכמו ולמעלה גבוה מכל אלה שהיו רוקדים לפניו בחייו ושישכחוהו מסתמא לאחר מותו אם רק ימצאו עגל אחר להשתחוות אליו. פרץ היה בעל אופי; גבר בעוז; רצונו תקיף ויודע מה שהוא רוצה, אם כי מחליף לעתים את רעיונותיו. נואם ממדריגה ראשונה. נואם גם בשבתו אל שולחן הכתיבה, נואם החוצב להבות וכולו אש־להבות בו אש דת קודש ואש זרה התלכדו לאחדים, אבל תמיד לבו ערוך כתנור. אהבתי לגעור בו, כי תנור המוסק ומולהט תמיד אי אתה יכול להתחמם על ידו, אלא נכווה ממנו. הזהרתי מפני אשו השורפת שאינה מבשלת, והם חשדו בי שאני נכווה מחופתו ומתקנא בו על הכבוד והתהילה שנפלו בחלקו. הם תמיד חשדניים הם, האנשים הקטנים האלה. יטיח מר מלה חריפה כלפי אש תמוז הצורבת ומיד יוציאו עליו שם רע שעינו צרה במלכת השמש. וכי מה אשמות לא טפלו עלי? ויותר מכל הייתי צר־עין בעיניהם. להיטותו היתירה של פרץ אחרי היצירה היא שמנעה אותו לתת לנו פעם מלאכת־מחשבת מתוקנה כל צרכה. נשרף מלגו. לא הספיק לסדר את ברקיו כראוי להם. מורדף חזיזים, מבוהל דמיונות, טרוף יצרים, מסוער רוחות ונתון תמיד בכף הקלע של מאוויים אמנותיים, שאינם באים על תיקונם. כוח היוצר שלו עשוי בין השמשות ארוך של ניצוצות ניתזים וכבים בזה אחר זה. המצאה דוחקת המצאה והתרעשות אחת אוחזת בעקב חברתה. וכיצירתו כן חייו. הוא כל כך להוט לחיות עד שאין לו כמדומה עוד כוח לחיות ואף אין לו פנאי לחיות. חתן נצחי. חתן נהדר הנכנס לחופשתו, וכחתן אינו אוהב להלך יחידי, אלא תובע, ובדין הוא תובע, שיובילוהו לשם בתופים ובמצלתים. ואני כנגד התופים האלה טענתי. סבור הייתי שאינו דומה אמן לחתן, אלא ליתום. במרומי הפרנס יש לטפס ביחידות, בבדידות, בצנעה גמורה. ועל שום כך הייתי בר פלוגתא שלו. משום שלא היה שני בדומה לי להעריך את כוחותיו כמות שהם, לחיוב ולשלילה כאחד. הרי הוא מאותם בעלי־שפע, שעטיניהם מריקים הרבה חלב, הרבה חלב, אלא שפתאום לפתע, עד שאתה מעפעף עין לכאן או לכאן, הם שולחים רגל והופכים את הדלי ושופכים את רוב החלב שבו. על השפיכה המרובה הזאת התרעמתי. ואותו אהבתי. ולפי שאהבתיו היה לבי מיצר על הנשימה הקצרה שלו. הכל אצלו בלהט ובגעש סהרורי. אין הוא גומע מן הכוס אלא לוגם מתוכה מלוא לוגמיו. ואף ליקוי זה לא יכולתי לסלוח לו, שאין הוא טועם תחילה קמעה־קמעה לפני הלגימה, ויש שאינו עושה ברכה כראוי לפני ההנאה. תאבונו גדול כשל שור הבר או כשל הלויתן, אלא שאיני יודע בדיוק איזה תאבון יש ללויתן. ואילו של שור הבר משער אני. תאבון זה יש לפרש במובנים רבים. תאבון לאכילה ממש, למזונות המפרנסים את הגוף, תיאבון לרוח הקודש, לחיי נשמות, להבנת נשמות ולתיאור נשמות; אף תיאבון לכבוד, לתהילה, לשררה. להיות נחשב כתכשיט הקהל. הוא רקמה של נטיות סותרות זו את זו. ועל הכל בעל יצר הרע גדול. אני אומר זאת לשבחו. ברצוני שמר ירד לסוף דעתי.
אין אני מתמלא פחד חס ושלום, כשהנני רואה יהודי שיש לו יצר הרע גדול. מאוס עלי זה שהוא בעל יצר־טוב קטן; מפניו אני מפחד, שמא יוציא ממני את נשמתי קמעה־קמעה על ידי השיהוקים הקטנוניים של היצר הטוב הזאטוטי שלו. אבל במקום שאני רואה יצר הרע גדול ונוסף לכך כשרון, רוח נלהבת, חשק־חיים בלתי מצוי, אהבת החכמה, רוח הוזה, דמיון לוהט, והעיקר חן, מתיקות, סגנון – כל המעלות הטובות האלו שבלעדיהן אין אדם המעלה ראוי לשמו – בטוח אני שפגיעתו של היצר הרע הגדול לא תהיה רעה כלל וכלל, אלא, אדרבא, מזה מתהווה תבלין הגדלות האמיתית, כי כל אדם גדול יצרו גדול. בתנאי שילמד קצת את מלאכת כיבוש היצר וריסון הנטיות המזיקות. פרץ לא למד מלאכה זו או לא למד אותה כל צרכה. היה תמיד כנהר שוטף וכזרם לבּה הפורץ. אש ומים נלחמו בקרבו בקרב איתנים והוא מרותח ומשוסע, נישא בזרם. הוא שאמרתי: על טבע החפזון שבו באתי עמו בדין, על אי־יכלתו או אי־רצו נו להתאפק. הוא התהלך, אמנם, ברגש, אבל עתים בפסיעה גסה. כל ימי היתה נפשי סולדת מן הגסות באיזו צורה שהיא, איסתניסיותי הרחיקתני ממנו אם גם נמשכתי אל כוחות האיתנים שפעלו בו. יותר ממה שהיה פועל היה נפעל. לא כוח הדוחף אחד, אלא כוחות דוחפים רבים הפעימוהו. משום כן האחדות נעדרת אצלו. עתים אי אפשר לדעת היכן חוט השדרה שלו, מה בו מזרח שמשו ומה בו מערב שוקע. לא יסעור אלא להקת יסעורים; לא רוח אחד אלא צבור של רוחות דיבר מתוך גרונו. אני איש בעל עצבים חלשים ואיני יכול לעמוד בפני סופות השורקות לי לתוך אזני עשרים וארבע שעות רצופות. פרץ זה הרי תמיד חושש שמא הוא מחמיץ דבר־מה, שמא אי־שם בסמוך לו או בריחוק ממנו יתכנס מנין לתפילה או לשירה והוא לא יהא שם. היה מלא חרדה, שמא חס וחלילה יקדמנו אחר. מנהג חדש מנצנץ בעולם הספרות, אפנה חדשה ממשמשת ובאה, מהלך חדש, מידה של מסתורין, דרמה סוציאלית, שירה מעורפלת, פסוק שכל עיקרו נקודות ובתוך ים הנקודות כתובות גם שתים או שלוש מלים, הכיצד הוא, פרץ, לא יהיה בין הראשונים, או גם ראשון לראשונים. להתאמן באופן כתיבה זה? חוששני כי מתוך הפחד שמא יקדמנו אחר וימות לפניו ונמצא הקהל מועסק בקבורתו של ההוא, נזדרז הוא למות הראשון. סבור היה מסתמא, כי מכיון שמלחמה באה, כל עיקרה מין אפנה של התקטלות־גומלין, הוי אומר שהגיע תור ההתמותתות לרבים. ואם תור, דין הוא שהוא יהיה הראשון בתור. אפנה, אפנה. יותר מדאי היה פרץ זה להוט אחרי האפנה. ואם אפנה של מות, משמע: כל האנשים המוגנים מצווים למות לאלתר, וכל הקודם משובח. מסתבר שהאדם הגדול פרץ צריך להיות בראש. אם לא, אפשר יתחילו להתעסק בקבורתם של אחרים ובלויתם, יטפלו בדף הטהרה שלהם בקשירת הספדים להם ובאמירת שבחים אחרי ארונותיהם ובכתיבת מאמרים עליהם וישכחו בינתיים שיש פרץ החי בעולם. המות, מבין מר, הוא עסק גדול והוא מעסיק הרבה ידים ופיות עובדים.
ככל שנעימת דבורו של פרישמן מהותלת יותר כן ארשת פניו מפיקה רצינות יתר. אותה בבואה חייכנית, המפזזת בין שפמו לסגריה הנעוצה בפיו, נעלמה לחלוטין. – עד עכשיו דברתי אל מר על ענין זה ברצינות יתירה. ואילו ההיתול הקל, שנפלט אולי מפי בשטף דבורי, אף הוא שרשו בצער שבלב. הן מת פרץ שלי, בר־פלוגתא היחיד שלי, שכדאי היה לי התנצח עמו. על מי אדבר עכשיו רתת? ומי הוא שני בדומה לו, שאפשר לי לבוא עמו בדין ודברים? את פרץ הכרתי כעשר אצבעותי. הוא היה קודם כל בעל שאר־רוח. ההתלהבות שורש נשמתו. לא היתה בו שום נטיה ושום העויה משורש בעל הבית. ואני מופקרים הנני אוהב; אל היחפנים אשא נפשי; לבי לאלה שיש להם הכוח להתפשט בבת־אחת מכל הקליפות ולעמוד ערומים לפנינו ובלבבות ערומים. פרץ היה מחוצף שכזה. עזות דקדושה לא היה חסר כלל וכלל. בניגוד לבונצ’ה שווייג שלו ביקש לעצמו הרבה לחם, הרבה חמאה, הרבה עושר, הרבה כשרון, הרבה כבוד. הוא תפס את המרובה, ביקש לבלוע את העולם כולו. עינים גדולות היו לו, עינים־לפידים. אולם בכוחו גם חולשתו. יסוד המהירות שהוא שבחו הוא יסוד הפחז שעליו הייתי מגנה אותו תמיד. הוא כתב מהר, חי מהר, הגה רעיונות ותמונות מהר, הכל אצלו חיש־חיש, ראשו כגלגל החוזר. אף העולם. האדם והחברה נראים לו בצורת גלגלים. לא הבין כיצד אפשר לטייל ברגל, כיצד אפשר לטייל דרך כלל. הוא אץ בדהרה, כמסע המהיר. אילו נתברך במעט שלות הנפש וצלילות הדעת היה עלול להגיע למעלתו של ראש אמני ישראל. אבל אפילו מנה קטנה של מנוחה לא ניתנה לו. לא־טובים הצליפו עליו בשוטיהם הדריכו את מנוחתו. לא אמר די במעט כבוד לפי שעה, אלא שאף לראות את עולמו הבא גם בעולם הזה ולהיעשות בן־אלמות לאלתר בחייו. אם יש צעיר אחד בעיר או במשפחה דין שהוא יהיה הצעיר הזה. ואילו בורא העולם יש לו טבע משונה שהוא יוצר בכל דור ודור ילדים קטנים, העתידים לדחות את רגלי הצעירים שקדמו להם. וכי אין זה עוול שהברואים האנושיים באים והולכים גלים־גלים? דור הולך ודור בא. מי שהוא צעיר היום סופו להיות נחשב בין הזקנים למחר. הילדים היו הטרגדיה של פרץ. לא הילדים כשלעצמם, כמובן, אלא מציאותם המחייבת במסקנה הגיונית מהם מציאותה של הזקנה. פרץ לא יכול היה להיות זקן: לא רצה להגיע לזקנה; פחד מפניה. היא נראתה לו כמין דבר העומד מחוץ לגדר המושכל. והחיים להכעיס אינם יודעים חכמות יש בידם חותמת שכזו. והם טובעים אותה על כל היוצא מגיל הנעורים. הם עושים סימנים בפרצופו, בשערו ובכל גופו. פרץ ראה את הענין הזה כעוול שאין כמוהו, קודם כל כעיוות דינו שלו, כעלבונו האישי. אם יש צעיר, הוא פרץ מדרך הטבע ומדרך היושר צריך להיות הצעיר הזה, הוא ילד השעשועים של הקהל. אילו נשאל כשלמה המלך בשעתו: שאל מה אתן לך – היה בלי ספק עונה תוך כדי שאלה בנשימה רותחת: תן לי ואהיה צעיר לעולם. לגבי פרץ הזקנה והשיבה הם דבר אסור, אין לפרוש כלל בשמם. מר מסתמא ראה כרבים אחרים את פרץ מתהלך בגן הזכסי בימות החורף לבוש אדרת הקיץ שלו. בטוחני שהיה קופא מקור. אבל חובה עליו להעמיד פנים. הוא נשא ברמה את צעירותו במסירות־נפש ולא רק בגן הזכסי, אלא גם בגן השעשועים של הספרות. לא עלה בדעתו כלל שאנו כולנו במחילה מזדקנים ומצווים בערוב יומנו לפשוט מעלינו את בגדי הילדות שלנו. ולא זו שטרח בכל יום להיות צעיר היום, אלא מתוך שאיפתו הלוהטת להיות צעיר גם למחר לא היה יכול לעמוד בשום יום על יומו ההווה והיה מתפלל ואומר: מי יתנני מחר! בשביל להוכיח לעצמו שגם מחר יהיה צעיר. נמצא תמיד דוחק את השעה ואינו חי בשלום עם הזמן, כשם שלא היה חי בשלום עם כל הדברים כהויתם חוששני שהוא דחק גם את קצו מחמת מיעוט סבלנותו משום שביקש לדעת מה פנים יהיו לו כשיהיה בר־מינן. ובסתר לבו היה מסתמא בטוח שאין הוא הולך כלל למות. אלא עושה מעין תרגיל של מיתה, וברגע האחרון יקפוץ ויעמוד על רגליו בפני מלאך המות ואף יצליח לעשות פליטה. כסבור היה שאפשר לשחק עם המות כדרך שמשחקים עם החיים. אולם הוא, אחד מגדולי השחקנים בישראל, טעה הפעם. אומר אני למר, איני יכול להסביר לי את מותו של זה אלא שהוא נעשה על פי טעות. הסבר אחר אין לי.
-
מילים מחוקות במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
א
לפני הרבה שנים – אבל מה משמע הרבה שנים בקוצר חיינו? – ובכן, לפני מעט שנים, ודומה כאילו לפני ימים מעטים, היה הדבר. והכתוב מדבר בפרק זמן שלפני מלחמת העולם הקודמת. ביום של שלהי קיץ ברחוב באודיסה הלכתי בלוית חבר, בא לקראתנו איש בעל קומה נאה. אמר לו חברי שלום ונענה בשלום טוב מקרב לב.
– זהו הסופר א. א. קבק – סח לי חברי לאחר שמברכו התרחק מאתנו – מחבּר “לבדה”.
לא הספקתי להסתכל כיאות באיש, אבל נצנצה לעיני צורתו בת הסבר המלבב וכן הבחנתי את גזרתו הנאה ואת חליפתו החומה ההולמת אותה, ובהפנותי את ראשי ראיתיו שנית מאחוריו. אכן, איש מידות, בעל גוף, מצעדו מאושש ומקלו השלוח לפניו נשקף כמין קולמוס הסופר, המשרטט שורות מאורכות על גבי גליון המדרכה. משהוספתי להסתכל בדיוקנו, כפי שנצטלם בטביעת זכרוני ללא שגיחה נכונה, העליתי בי רישום של שחקן. נדמה היה שזה האיש צועד בעולם כעל במת חזיון. הוא לא הלך לפי עסקו כיתר הבריות, אף לא צעד מעשה טייל. הוא כאילו היה מפסע לקראת מה. זה היה הרושם, ואין מקשין על רושם.
לימים נזדמנתי עם מחבר “לבדה” לפונדק אחד – והפונדק כאן פירושו מראשותי מיטתו של יעקב רבינוביץ, ששכב חולה קצת. באמרי קצת הריני מסתמך על מכסהו הקל – הלא היא אדרתו – שהיתה פרושה עליו ביום סתיו זה במקום שמיכה. ראויה האדרת לייחד עליה דברי הסברה. היא גלימת אמנים, פלרינה בלעז. בתקופה שקדמה לתקופה ההיא היה כל אמן בארצות אירופה ניכר בשלושה דברים: בעניבתו, בבלוריתו ובאדרתו הנרחבה, ששוליה מתנפנפים ומתבדרים כמוכנים לחבק עולם ומלואו. ובימים, שפרק זה מדבר בהם, כבר חדלה אפנת האדרת בכל רחבי אירופה ורק יחידי סגולה, אחד או שנים במדינה, שמרו לה אמונים. באודיסה היה יעקב רבינוביץ נושא־האדרת היחיד. שמועה היתה רווחת כי בוארשה המעטירה במלכות פולין, מתנוססת אדרת־אמנים של י. ל. פרץ, העושה על שכמו חרפים כקיצים. האדרת של פרץ הרי היתה דבר מפי שמועה, קצת בבחינת אגדה, לא כן השניה, והיא של יעקב רבינוביץ, זה האיש וזו אדרתו, ועיני הרואות. הכל נתייחד כאן לחטיבה ברורה ומפורשת. בין קיץ ובין חורף, בין שמש ובין גשמים ושלגים. נצח אדרתו של רבינוביץ לא תכזב, הוא נושא דגל מחנה האמנים בתבנית חיה. ויסלח לי בעל האדרת שאני מוציא לרשות הרבים חפץ פרטי. אין זה עוד פרטי. וכבר הורו חכמים: הכל סמל. וכל מי שפועל בתחום הרבים על אחת כמה שהוא וכל שעליו, אף בגדו ומקלו, נחלת הנוף החברתי הם. ולי זיקה מיוחדת לאדרת ההיא, שכנפיה המתנפנפות שימשו לי מעין מפרש לבן תועים בארחות ים. תועה בדרכי הייתי ושגיתי באהבת ספרות, אף ציפיתי ליד רומזת אלי להיכנס להיכל. אחרי האדרת הלכתי ואל האיש באתי ובכורי רוחי בידי המרתתות לחוות דעת. יצאתי מעודד מלפניו. הנה כי כן: האדרת אינה לי כלל חפץ סתם.
משנכנסתי בצל קורתו של איש האדרת באותו יום סתוי תמהתי לראות, מה שימוש נוסף יש לחפץ־ערך זה. הלבוש נהפך לכסות. המפרש פרוש על המטה. עשוי היה פרט זה לעורר בי הרהורי עצב. מה גם שאותו יום סתוי היה ומן השמים היה מטפטף מיץ עננים שנצטבר בלב לשקוי של מרה שחורה. אין לכם ימים מזומנים לעצבות כסתיו בדרום רוסיה, על שום כך דוקא שעל הרוב אינו שם קודר כלל, אלא עוטף הוא את האויר כמין סלסלה דקה של עגמת נפש חרישית. מעלה יש לצער הכבד והקודר שהוא נהפך לשכרון מהמם והנפש שוקעת לתוכו עד כדי שכחת עצמה. הערפל הדחוס של אילו כרכים אופף את האדם ונהדק אליו כמין גלימה של בית־חולים והריהו חבוש וכלוא בתוכו כבבית האסורים. אף בית האסורים מעניק יתרון מה, מין פטורים מעול של חופש, מן החובה לחיות חיים יפים. אך הזהורית הנוגה והמעונגה של הסתיו הדרומי פורטת על נימים דקות של הנפש וסוחטת דמעות מן הנשמה. אתה מתהלך לך כביכול בן חורין תחת אפריון של שמש, שהיא עצמה במחילה רועדת מקור. האדמה מתחת לרגליך רכה ויש שיהא מרופדה עלים כקטיפה, ערשך רעננה, אף אתה בריא ורענן ואף על פי כן קצת בלתי שפוי. תושבי חבל ארץ זה שנפשם למודה לחיוכים שמשיים מלאים ורחבים רוב ימות השנה דעתם מיטלטלת אליהם באין התולדה מראה להם פנים שוחקות. וכך הייתי אותה שיה עצוב בדרך הטבע ובדרכי הפרטית. מה טעם להעלים? היתה לי סיבה נוספת להיות שרוי בצער אותה שעה. באתי אל בעל האדרת ו“יצירה” בכיסי. אני סופר מתחיל. והלב שאינו מתחיל של הסופר המתחיל נוקף ונוטר אימה כל פעם שהוא מתיצב למשפט. הרבה נתחבטתי עד שהסכמתי בדעתי לילך ולבוא לכאן. והנה באתי. נכנסתי ומצאתי את בעל החדר שרוי לא לבדו אלא בחברת אורח – והאורח אינו אלא אותו איש־מידות, בעל החליפה החומה, מחבר “לבדה”, א. א. קבּק. אין צורך לומר שתוך כדי רגע ממש קפא בי הרצון לגלות אף ברמיזה את מגמת ביקורי. שני סופרים נודעים לשם, מופלגים בספרות, שטופים בשיחה, שלא נפסקה כלל בכניסתי. ואני מה כאן? מה אומר? מה אבטא בפניהם? כתב ידי נראה לי בזה הרגע כה דל ואפסי שתמה הייתי על עצמי כיצד עלה בדעתי לטלטלו לכאן.
נושא השיחה ביום סתוי זה היה שמשי בהחלט. על דפּי “השילוח” נדפס המחזה “החמה, החמה” של יצחק קצנלסון. קבּק מיצה את דינו של המחזה: לא יצלח. לא זו שהוא בוסר, אלא כמעט בלתי ראוי לדפוס. דעתו היא שאפילו ראוי לדפוס אינו עדיין מידה ירחון ספרותי המכבד את עצמו חייב לפרסם על דפיו רק מה שהוא בגדר יצירה. אמנם, קצנלסון צעיר, אבל הרי “השילוח” אינו צעיר ופחיתות כבוד היא לו להדפיס יצירות שאינן בעלות משקל. כיוון שבעל החדר צידד בזכות הצעירים שראוי לנהוג בהם חסד ולקרבם ככל האפשר, ולא עוד אלא שהביע את דעתו שיש דברים שאין בהם מן הבגרות והשלימות, אבל כנגד זה מרטט בהם חן נעורים ושופעת מתוכם איזו חיות תמימה של הסופר המתחיל והמבטיח, והם חביבים עליו פעמים מן היצירות המבוגרות והמושלמות, ערער עליו קבּק בחום ובטחון, שאין למבקר אלא מה שעיניו רואות וגם הקורא אין לו ענין אלא ליצירה שיש בה מן הבגרות ושסגולותיה הטובות הן בעין ובמזומן ולא רק בגדר הבטחה לעתיד לבוא. האמנות, טען הוא, אינה הבטחה, היא הגשמה. היא כתיבה טובה שמביאה נכסים ממשיים. אין בעולמה של האמנות אלא הממש. ביצירה יש ערך רק למה שטיבו ודאי וכל שלא הגיע לכלל מטבע בעל צורה מובהקת אינו שוה ולא כלום.
לשון השיחה היתה רוסית. קבּק חצב רוסית בדגש חזק, חיתוך דיבורו מוטעם, הברתו מאוששת, והמלים, דמה, מגודלות, שמנות, ניכרים בו גינוני המדקלם או הנואם. ואילו ניבו של רבינוביץ רוסית מחוזית באותיות פטיט. המלים “יצירה” ו “דבר” вещь ברוסית היו חוזרות ונישנות בפי שניהם. ולפי שדברו בלשון זרה על פרקי ספרות עבריים היו ה“יצירות” ו“הדברים” דופקים ביותר על אזני. כך מנהגם של הבריות בימים ההם לגלגל בשיחותיהם הספרותיות ב“יצירות” וב“דברים” ולבטא הכל בשם המפורש. יצירה זו היא הפלא ופלא, מלאכת מחשבת, לא בא כבושם הזה, וביתר קיצור: חזקה. ואילו “דבר” זה הוא חלש. בפירוש: חלש. גירסה אחרת: אינו שוה לצור על פי צלוחית. דומה, משהו שבאמצע, מידה בינונית, לא היה קיים בהשגה. והנה ה“דבר” של קצנלסון חלש, נחלקו הפוסקים – בעל האדרת ואורחו המכובד – זה אומר: יצירה שאינה במעלה רמה, כיון שיצאה מקולמוסו של צעיר וסופר מתחיל, ראויה לבוא בדפוס. וזה אומר: אף בצעירים אין לנהוג לפנים משורת הדין. יצירה חלשה מקומה יכירנה בסל המערכת. ואני הצעיר גנוז לי בכיסי דבר־מה שדינו לכל הדעות להשתלשל לתוך סל המערכת. לבי נוקפי כגנב שנתפס. יצחק קצנלסון לא זכה בעיני השופט הקפדן הזה – ואני אנה אברח בבשתי? קבּק לא הרווני נחת. לא ניחא היה לי עמו.
לא ניחא היה לי גם ממראהו. התבוננתי בו מקרוב וחיפשתי בארשת פניו אותו נהורא מעליא, שהננו מצפים למצוא אצל חכמים – ומי הם החכמים אם לא סופרי הדור? – ומצאתי בו רק בריות גופא ודיוקן מגושם במחילה. היכן החוט הנאצל? היכן סבר הצער? היכן העינים החודרות? היכן חכמת אדם תאיר פניו? כללו של דבר: היכן הדרת פנים של סופר?
הייתי מאוכזב. ויש גיל בחיינו, שבו אנו משלמים בעד אכזבה טינא שבלב. הרבה מרירות מצטברת בנו במשך שנות חיינו מן הפגישות עם גדולים שאין להם אותה הדרת פנים ועמידה נאה שאנחנו יחסנו להם תחילה. אנו מחייבים את בעלי השם שיהיו בני עליה, ובני עליה לפי השגתנו הם אנשי צורה. אין זאת אלא שאנו אוהבים מאד חכמים ורוצים לראות אותם כלולים בכל מעלות החן. או, להפך, אין אנו אוהבים אותם כל עיקר ושמחים למצוא בהם מומים ולהתאכזב מהם. לכן אין שום חכם כמעט יוצא זכאי מלפני משפטנו מצד מראהו החיצוני. הסופר לא כל שכן שהוא מעורר בהופעתו החיצונית פחי־נפש. הוא בורא נפשות וצר להן צורות ומקשטן ומיפן ושפך עליהן קרני הוד, הרי השכל והיושר מחייבים שאף היוצר דומה בחן ובהדר לברואיו ועל פניו מתוח חוט של אצילות, הוא זיוותן. והאם לא מזג קבק בגבורי סיפוריו סממני רוך ופינוק והזיה ויצר נפשות חולניות, איסתניסיות, נסוכות חן וגעגועים? בספרות הוא מתהלך כחולם, ובחיים הוא מרים על נס את העליה, את ההגשמה, תובע נכסים בעין, במזומן.
לא ידעתי עדיין שכל התביעה הזאת לטבין ולתקילין בא לו לקבק מבית מדרשם של מנדלי וביאליק ושאת ביסוסה המלא של התביעה לספרות הממש, לדברים שבבגרות, קיבל מביאליק שבעל־פה, שעשה אז אזנים רבות למדרש ההוי שלו בקסם לשונו ובדברנותו המזהירה. אני מפי קבק שמעתי לראשונה את המזמור לממש שבתיאור, כוח שבביטוי, לבגרות שבהרצאה. שיחו נסך בי דכאון ועצם מראהו לא קנה את לבי.
ב
קבק הסופר כבר לא עמד אז, בשנים ההן, במעלה גבוהה. הוא אמנם, מקובל על קוראים רבים אבל אין דעת המבינים נוחה הימנו. המבקרים כל פעם שיורדים לסייר את נכסי הספרות שלנו ומונים אחד לאחד את הכשרונות החדשים ונותני התקוות אינם מייחדים אותו בין היושבים ראשונה או שאינם מזכירים את שמו כלל. ואם כי גם מבקרים לשעתם פעמים טועים, נכון הוא שהיה יסוד ליחסם השלילי. בסיפורי קבק ובכל הרצאתו היה מורגש מין סם לפגם, דבר מה הנובע לא מתוך כלי ראשון, טעם של חיים שאובים. לא זו שהטנדנציה משוזרת לתוך סיפורו, אלא הסיפור כאילו משתזר לתוך הטנדנציה. הוא כותב טיוטה ומתאר לפי הזמנה, אמנם, הזמנה מבפנים, מתוך רצונו לעשות נפשות אלו ואלו, אלא שגם הזמנה היוצאת מתוך כוונת הסופר פסולה.
ואם כי הוא נוקט לכאורה שיטת הריאליזם אינו ריאליסטן כלל. הריאליסטן מסתכל בדברים ומתארם בשטפם, גם בבלבולם ובפראיותם – ועל ידי כך דוקא הוא נכנס לפעמים לתוך מדור המסתורין, שכן היומיומיות בגלמיותה מציגה לפנינו מחזות־בלהות או מעלה רוחות משונות בדומה לרפאים העולם מקברותיהם. אכן, המסתורין מצויים בשבּת של עולם ובחולין הקודרים של עולם, בנאצל ובגס, בחול ובמועד. אולם קבק של הימים ההם היה שייך לסוג הסופרים של המועד. סופרים שאינם תועים בעולם כביער עבות, אלא מטיילים בו כבגינת־ביתן, אף אינם רואים את האדם כעץ השדה אלא כמין עציץ. יש ספרות חול המועד, ספרות עציצית.
אמנם, רוב ליקויים שבחיבוריו הראשונים של קבק אינו מן הדין שיאפילו על הרבה מעלות טובות שלהם, אתה בהם עין יפה. רחבות היריעה, ישרות־לב שאינה מניחה למחבר לזייף את קולו אפילו שעה שהוא חוטא לאמת המציאות, נעימה לירית מובהקה, תיאורי־נוף בתפיסה מעודנת, חשק כתיבה סואן, נשימה ארוכה; והאוזן הבוחנת קולטת בחיתוך ניביו, מבעד לסיגנונו המרושל והשפכניי, גם את נעימת אהבת הבריות. לוית־חן שיוה לכתיבתו ציפוי של התאהבות הפרוש על יריעתו. ניכר שהסופר גופו מאוהב. במה? בגבור זה או באחר, בחלקות־נוף, במשיכה הקיימת בין הדברים ובין המינים, במעשי־נערות ובכיסופי־עלומים, והוא מאוהב בהתאהבות ומסתבר שרחבות היריעה של סיפוריו נובעת מתוך התענינותו הרחבה במקרי החיים וברוב עניניהם. סקרנות רבה מפעמתו. אך הבקורת ודעת קהל המבינים לא העלו על נס את מעלותיו הטובות של קבק משום שלא נתעוררו כנראה עליהן, אך שקדו להדגיש את חסרונותיו לא סלחו לו אף מקצת מן הפגמים שהתעלמו מהם לגבי אחרים. יש כנראה, בהערכה של דור איפה ואיפה. ממצים את הדין עם זה ודנים לפנים משורת הדין את זה. בשדה ההערכה האמנותית מצויים ענויי־דין למכביר. אפשר לקבוע מעין כלל שמדקדקים הרבה עם אנשי־לב ועם בעלי־רגש, עם הנסערים ועם המעפילים אל הגדולות. ולעולם מעדיפים חכמי הביקורת הלמדנית את השקר שאין לו כלל רגלים, אבל יש לו קבים של נוי, על האמת הצולעת והמחוסרת קישוטים. נימוקם: האמנות משמעה בגרות, שכלול, ויש שהשקר הוא אמנם מבוגר ומשוכלל במידה שאין האמת יכולה להשיגה כלל. מפאת הרישול בצורה והעדר הבחנה נאותה במיזוג סממני הביטוי והלשון לא ניחשו בקבק של בבא קמא – אם נתונה הרשות לחלק את מפעלו הספרותי לשתי בבות, ראשונה ואחרונה – את מותר חיוניותו, את מאור משאלותיו, את חמדת הנאצל הגנוזה ביריעתו המגושמת; לא הכירו בסגולת האהבה הגנוזה בסיפורי האהבים שלו. אך נכון גם כן שהמסכת הכללית של קבק היתה רפופה ומשוגשת בנעימות קלוקלות. יכול היה להידמות כקל־עולם או כקל־חיים, כמי שאין לו אלא ראיה חיצונית של הדברים.
קבק בחלק ההסבריי, המאמרי, של פעולתו הספרותית נתן סומכות לדעה שנתבצרה בלב רבים עליו כעל איש קל־רוח. קבק כתב מאמרים רבים בעניני ביקורת ובשאלות הזמן. כוחו לא היה גדול בהם, ויש שהוא מפתיע בקטנות המוחין לגבי חזיונות ציבוריים וספרותיים. היו לו ידיעות מרובות בספרות, היו לו גם דעות, אבל דעה מוצקה לא היתה לו וטעמו לא נמצא מזוקק. פעם גער בו ברדיצ’בסקי; פעם נזף בו ברנר. ניתן לומר שמאמריו שימשו מעין עדי־המלך כנגד סיפוריו. הראשונים האפילו אף על המאור שבאחרונים.
זכורני: בתרע"ג פירסם א. א. קבק על עמודי “הצפירה” ביקורת שלילית על סיפורי ברדיצ’בסקי' שלא נמצאו לו בהם לא תוכן של ממש ולא נוי של צורה, לא תיאור ולא עלילה, לא סיפור המעשה ולא שום מעשה ראוי להתפאר, לא לשון נאותה ולא חיתוך הדיבור אנושי. דומה שהמבקר אמר על זה המספר שהוא כולו גמגום ועמעום, השתפכות מכאן וטשטוש מכאן. אף לא נמנע מלהטיל בו את הפגם הנודע, שהוא מנגן בלי קול, “רבי אלם”, “גוטער־יוד” של העויות בלי שום תנועה נכונה, אומן בלי כלים; אף אמר שהסממנים של ברדיצ’בסקי מפציעים ונתזים ועוברים מן התמונה אל השולים ואל המסגרת. והעיקר, סופר בלי לשון, בלי יכולת. זו היתה ביקורת קטלנית, נועזה וגם ישרה, אבל… דרדקאית. היו בה כמה הערות נכונות, שפגעו בנקודות החלשות של ברדיצ’בסקי המספר, אבל הן פגעו בנקודות החלשות של ברדיצ’בסקי ולא בברדיצ’בסקי גופו. בחצים שנונים אפשר להרוג גופים חמריים, ולא יצורים מסתוריים. וסיפורי ברדיצ’בסקי הם בריות שבמסתורין. אין הם פרות שמנות הרועות על קרקע המעשים והאוכלות עשב ההוי. אולם קבק הגיש לברדיצ’בסקי חשבון של הוי דוקא. יש תפריט מסוים לסיפור של הוי. יש מתכון. כך וכך פטום הקטורת, כך וכך סממנים, וכל שאינו מקיים את סדר הקטורת כהלכתו חייב מיתה כמספר. אך ברדיצ’בסקי כתב סיפורים, שאינם העתקים מן החיים, אף כי אינם נטולי מציאות. הם אגדת המציאות. ויש לברדיצ’בסקי מיזוג סממנים סודיי משלו. כל אחר לא יכול עוד לעשות כמתכנתו. ואולי באמת אין ברדיצ’בסקי מספר אלא למעלה מזה: מנגן. אך לא בלי קול, כי קולו מתוק ושופע ממרחק כחול. תמצא לומר שאין הוא רואה מה שמספר צריך לראות ומה שאחרים בכלל רואים, כנגד זה הוא רואה מה שאין אחר רואה. אין לו כלים? והוא מנגן בכלים מכלים שונים. המפוחית, הכנור ואף חליל הרועים לו – והוא מיטיב נגן בכולם. הוא עצמו כלי מופלא ששר ישראל פרט עליו. ועל כלי יקר זה יצא קבק לקטרג בהוכחות שאובות מתוך ספרי־לימוד לספרות. כדוגמה ללשונות הלבוטה של ברדיצ’בסקי הביא, למשל, את הביטוי “מורא יפיה” שלא היה נהיר לו. קבק שאל כסתם מקשן: מה משמע יופי המטיל אימה? יופי מענג, מעדן, מלבב. קבק המבקר של אז ירד לתוך חייו של קבק המספר לעתיד.
ד. פרישמאן, אז עורך המדור הספרותי ב“הצפירה”, סירב תחילה לפרסם את הקטרוג הזה והיה מחזר על כמה ממקורביו שמא יקבל מאחד מהם הבטחה לענות למקטרג בשביל להסמיך בעתון סניגוריה לקטגוריה. מכאן אתה למד מידה יפה בראשונים להגן על הכשרון. פרישמאן עצמו היה סולד לעתים מאילו גינונים ספרותיים של ברדיצ’בסקי. אבל, אמר, ראוי ברדיצ’בסקי לפולסין ולא מידי המבקר קבק. יהלום ביהלום ילוטש. כיון שלא השיג כל הבטחה השהה הרה את כתב הקטיגור בתוך המערכת עד אשר לא יכול עוד הצפינו. בינתים סח מפעם לפעם בקבק המספר והמבקר. ומדרך פרישמאן שהוא מגלגל בפרט עד שנהפך אצלו לכלל וממעלת יחיד הוא מתרומם לדרגת ציבור. ושוב לא היה משיח בקבק, אלא בבית־מדרש קבק, בבית קבק או במשפחת קבק. ולא נחה דעתו עד שיצא ואמר עם קבק וגזע קבק. ובקיצור: אלה בני־קבק. והיה אומר בהתמרמרות:
– לא, אין מר יודע זאת… אלה בני קבק יש להם חוש הריח דק מן הדק. כל פעם שהם מוצאים פרודה נאה, שחובה לברך עליה בשם ובמלכות, מיד הם מעקמים את חטמם. נזלת תוקפת אותם והם מתחילים להתעטש. ומכל עטישה ועטישה נולד אצלם מאמר. והפעם דרך מקרה נכתב המאמר בגנוסות של ברדיצ’בסקי, שאלה בני־קבק לא יגיעו לעולם לקרסוליו.
ועוד:
– הללו אינם מבקרים בלבד. הם גם מספרים, מחברי רומנים. ברדיצ’בסקי לא כתב מעודו רומן. ואילו הללו כותבים רומנים עבים.
מבין מר… הרומן נאה לו שיהיה גדול ושמן. בעל־כרס. הואיל והללו רואים את הספרות כענין של פיטום, אין הם מתכונים לאגדה של החיים, אלא ללביבות, וכל עיקרם הם מחזרים אחרי נשיקות בסיפורים. בחור פלוני מנשק בחורה פלונית וחוזר ומנשק – הרי לך רומן. כך הם כותבים רומנים. אלה… בני־קבק. ואלה הנותנים, לפי דברי המבקרים, חתיכות־חיים בסיפוריהם, הם חותכים חתיכות־חיים ומייצרים נשיקות. יש להללו תעשיה של נשיקות ושל… נקניקיות. וכך הם כותבים סיפורים שהם מיני נקניקיות ממולאות, פעמים הנקניקיות ממולאות לאומיות ופעמים סוציאליות, פעמים שמחת החיים ופעמים צער ההויה, געגועים, כיסופים. יש להללו מגירות שכאלה… כבבית־מרחקת. כאן אבקה של אהבה וכאן אבקה של גאולת העולם או של שקיעת החמה ונשיקות ונשיקות… אלה בני קבק. לא, לא. הללו לא יבינו לרוחו של ברדיצ’בסקי, שאינו כלל סופר משלהם. הוא כבד־פה. אין הוא כותב לפי הנוסח המקובל בשולחן ערוך האמנותי שלהם. אין הוא מושך בעט סופר. הוא מקפיץ את עט הסופר שבידו… מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות. כל הילוכו הילוך שבקפיצות. הוא עשוי כוללו משברים: שברי פסוקים. אין הוא מדבר אלא רומז. ומוצא אתה אצלו הרבה מקומות ריקים, משפטים נבובים לכאורה כעשבים השוטים… אך הנה הוא מפתיע אותך בתיאור חי ושותת דם ממש, בפסוק נמרץ, בביטוי חודר ונוקב, שיש לו נעימת־לוי של עולם־חלום. ומתברר לך שיש לבריצ’בסקי טביעת עין חדשה וגם עט שנון. האיש הזה רואה. רואה הרבה. אפשר שאין הוא רואה מה שנעשה מתחת לחטמו, אבל הוא רואה למעמקים. הוא דל בביטויו. אין לו שפע מילים; עני הוא בסממנים. עתים חסר־ישע לגמרי, אך משיחה אחת במכחולו מעלה פעמים באפינו ריח־צבעים עז ומשכר. לא, אין לנו ברדיצ’בסקי שני. ואילו בני קבק אלה, סופרי הנשיקות, הקלים הללו, הצועדים מעדנות, העשויים למשעי, וההמוניים בטבעם, לעולם לא יוכלו להעריך סופר תרומיי כברדיצ’בסקי.
יתכן שיש בכך משום חטא לנימוס הטוב לפרסם דברי גנאי מפי חכם כלפי סופר שוכן־עפר, ומה גם שהדברים נאמרו בזמן שהנדרש לגנאי עמד בעצם התפתחותו ולפני שכתב את עיקרי חבוריו, ואת המצוין שבהם, הלא הוא “במשעול הצר”, ששינו במרוצת השנים דעת רבים עליו לטובה. אך חולק אני על ההנחה שאין מספרים אחרי מות אדם אלא בשבחים שנאמרו עליו. האמת עדיפה מן הנימוס. הערכות מבינים, המסורות כפי שהן שמורות בזכרוננו, אינן אפילו בגדר אבק לשון הרע. אדרבה, תורה הן וללמוד אותן צריך. ולא עוד אלא תורה כפולה הן. על פיהן אנו לומדים את המעריך ואת הנערך כאחד.
נקט פרישמאן, כדרכו, לשון הפלגה, שחבוי בה גרעין של הערכה שקולה, ותמצית דבריו על קבק: זהו סופר המוני, העושה מטעמים לפי טעם הקהל. ואם כי רוב דברי פי חכם זה בעניני טעם הם טבין ותקילין, יש מקום לערער על כמה מהנחותיו בסוגיה של רומן וקהל ואף על פסק־דינו החמור שהוציא על קבק הרומניסטן. נכון שאין קול ההמון כקול שדי בהערכת הטוב והנאה, אבל נכון גם כן שאין קול ההמון כקול שד משחת דווקא ושבכל אשר יפנה הקהל רק ירשיע לסגל לו את המגונה והקלוקל. הנכון הוא, כמדומה, שהאמת היא באמצע, ולא אמצע של ספק הן וספק לאו – אמצע שיסודו בספק אינו אמת, כי אם בריחה מן האמת – אלא אמצע של נתבע למשכן ונותן נתבע לעגל ונותן, ואמצע של זכה נעשה לו סם־חיים ולא זכה נעשה לו סם־מות. וכשם שאסור לברוח מן האמת לתוך אמצע של היסוס, כך אסור לברוח מרשות הרבים של העם ומדרך המלך של הקהל – עם וקהל הם מקור־יניקה לכל אמנות גדולה – לרשות היחיד של לחשנות נמוכה וחרישיות פחדנית. זה הכלל: בדידות אינה זהותית עם התבדלות. אף הבודד אינו פטור מלעבור לפני תיבת הציבור ומלכוון את לבו כלפי כל העם. המטרה הסופית של כל שירת יחיד ותפילת יחיד היא ההשתפכות לתוך הים הגדול של האומה ושל האנושות הגדולה. לספרות העברית החדשה נתלוה מברייתה משגה אחד, פרי תנאים, ששמטה לקרן־זווית ותחת לדבר בלשון “האזינו” “אתם כולכם הנצבים היום”, לכוון עצמה כלפי גדולים וקטנים, חכמים והדיוטות, יחידים והמונים, בחרה לה שפת חכמים וענוים והסתפקה בכת קטנה של שומעי לקחה. עמנו השמוט במשך יובלות רבים מדרך המלך של אומות העולם לשביל בודד, נוטה להשגות שביליות, קרן־זויתיות, כתתיות. אף הלשון לא היתה מדוברת ומפותחת לבטא בה כל המושכלות וכל יצרי לב אנוש. בין כך וכך נגזר צמצום על יריעות ספרותינו, והיו רבים שהתנדבו לצמצום. אף מטעם זה לא נשמע קול העם ברעו בתחומי ספרותנו. כתבו שירים עממיים; סיפורים עממיים, הכל היה עממי, ועם לא היה. זה שאינו מדבר אל כל העם אינו נשמע על ידי כל האומה. וכלום אי־היות־נשמע על ידי כל העם אינו מעיד על אי־היות־מדבר במלוא הפה? צמצום הקול מביא לידי צמצום התוכן. השיר הלירי הקטן, הנובילה המרוכזת – כבודם במקומם מונח. אבל כל מה שאינו רחב־ידים הוא אולי גם קצר־תפיסה. פנקו וחבבו וטפחו את הזוטה ובאו תמיד בטרוניה עם רב ההיקף.
קבק של בבא קמא נתקפחה הערכתו אצל רבים מן המבינים מפאת שאיפתו למרחב ולהיקף רב. קבק היה במשמע מחבר ספרי־אהבים להדיוטות, סופר קל ושטחי. סופו של סופר זה הוכיח, כי גם גושפנקת השטחיות שהדביקו לו בתחילתו לא היתה פרי התבוננות מעמיקה במהותו. אמנם, קבק דיבר אל הקהל, אבל היה חותר להגיע אל העם. הוא לא היה סופר הוי סתם, כי אם נתן דעתו לתאר את הסביבה. בסביבה יש יתר מרחב להתבוננות מאשר בהוי. בני הדורות האחרונים יונקים יותר מן הסביבה השוטפת מאשר מן ההוי המגובש. ולתוך הסביבה מסתננת הנפש החיה בפרפוריה יותר מאשר לתוך דפוסים וצורות של מנהג ולבוש. כל סביבה מהווה מעין כלוב שלתוכו ניצוד האדם. נפלה היה קבק מהסופרים בני דורו, כולם כמעט מגזע מנדלי או מגזע פרץ. מתארים צורות ישובים יהודיים או משרטטים דמויות וטפוסים בודדים, נטולים מן הרקע החברותי. קבק לבדו ביקש לתת דמות דיוקנה של החברה ולתאר סביבה במלואה. רחבות זו היתה מהכרח ניזונה בתחילה מאיזה לקוי שבעמקות. אך ההרחב סופו להביאו לידי העמקה; המתאר את השכבות הרחבות מתכוון או סופו לכוון כלפי השכבות העמוקות. בתוך הרחבות אצורים גנזי העם – והעם אינו שטחי לעולם.
כלום לא טעו חכמים בזלזול זה שנהגו בקבק של בבא קמא?
אני מנסח דברי דרך שאלה מחמת טעם שהאמת מחייבתני לגלותו: אין לי בקיאות מלאה בכתביו הראשונים של קבק, שאוכל לשפוט עליהם נכוחה. גזירה היא על מרבי הכתיבה – וקבק נמנה עמהם – שידעו על אודותם מעט. בשביל להעריך סופר רב־תנובה במלוא שיעור קומתו צריך להסמיך להערכה קריאה שבעיון מתחילתו ועד סופו. ואין פנאי לכך. נאמר את האמת: אין פנאי בזמננו להכיר כראוי בעל־כשרון פורה. אין פנאי. צרה היא שתרבותנו המסועפת עושה אותנו אנשים מחוסרי־זמן. לשעבר יכול היה אדם להיות בקי לפחות בספרות עמו כל צרכה – אנו אין בידינו מידה זו. אין לנו שהות. הננו בני בלי זמן. וזאת אומרת בעצם: בני בלי תרבות. תרבות משמעה פנאי. פנאי למחשבה, פנאי להרגשה, פנאי לקריאה ופנאי לחשבון הנפש ולחשבון העולם בכלל. אני דן על קבק הראשון רק לפי הזכרון. והרי איני כותב עליו אלא מעין פרק־זכרונות. חפצי לברר את התפתחותו מסופר של סיפורי־אהבה אל סופר של ספורי חובות הלבבות, בהגיעו בקץ דרכו, ככתוב וכמתואר ב“משעול הצר”, אל הנבו שלו, נבו הזיו והזוהר, נבו הנהורא מעליא, נבו הבטחון והשלוה הנפשית. וחשבתי כי טוב לי לתאר את מהלכו זה לפי תצפיותי הפרטיות במשאי ומתני עמו.
ג
ילדות היתה בי ובשנת תרע"ג פרסמתי בקובץ “נתיבות” בחתימת אלף רשימת־חטף של בקורת שלילית על ספרו “דניאל שפרנוב”. זו היתה תופעת הבכורה ואף תופעת הנעילה שלי כרושם רשימות בקורת על סיפורים וספרים בודדים. הרבה נצטערתי על כך לאחר מכן, שאחזתי בנשק מבקר ועל שעשיתי זאת בעילוום־שם. שתים רעות. אומר אני מפורש: כל פעם שאני נוקט אומנות המבקר לבי נוקפני. לכל היותר מותר לנו לשבח ולהרים על נס את הנאה ולא להוקיע את המגונה בעינינו. ענין אחר דיון מלא ומקיף על כל כתבי הסופר. ואיני נרתע לומר שיש להעמיד בצריך עיון כל ענינה של הבקורת.
הנחה שמצויים בעלי בינה יתירה, שניתנה להם זכות יתרה להורות ולדון גם בעניני טעם ולכפות את השקפותיהם על הבריות, נכונה רק במובן זה שהם רשאים להיות מחנכים ולא שופטים, מורים ולא מרביצים, מדריכים במקל נועם ולא בעוקצין חובלניים. על אחת כמה שזו היא גסות הרוח להתכבד בקלון המבוקר, להתבדח על חשבונו, לנהוג בו מעשי ליצנות, שלא לכסות כלל את הלעג לקלקלתו, לחולשותיו, לחוסר כשרונו. ואילו בקורת דרך כלל עיקר ענינה להרביץ, להתעלל כמעט, להלבין פני הלא־יוצלח ברבים, להטיח כנגד המסכן שנינות ולפזול עינים כלפי קהל הקוראים הנהנה מן הלעג. וכי אין מחויב כל אוחז באומנות המבקר לפשפש במעשיו ולבדוק מפעם לפעם את חלפו אם כשר הוא? מסתבר שאותו מבקר גופו המראה את כל חריפותו בחידודים כלפי מבוקר שאין השעה משחקת לו, שאין כשרונו עומד לפי המקובל ברום המעלה, מדבר ברוח נמוכה ובהדרת־נימוסין ובהבלעה רבה כל פעם שהוא נוגע בחולשות של אחד גדול ומקובל. הרבה מן השחיתות המצוייה בספרות מקורה בידה החזקה והחובלנית של הבקורת. וכבר סח סופר דק־רגש אחד משני צנתרא דדהבא, האחים גונקור, בהספדו על פלובר: “הה, איזה ספר נפלא אפשר היה לכתוב, ספר של גמול ושלם, על כל הטעויות וכל העוולות שעוללה הבקורת לסופרים, למן באלזאק ועד פלובר”. ויש לומר, שמאז ימות פלובר ואילך, הוסיפה עוד יותר הבקורת לקלקל ולקפח. בימינו ספק הוא אם היא בכלל בגדר מפעל מוסרי ואין כל בטחון שיש עמה שירות הטוב. תמצא לומר: אבל הרי סדר עולם הספרות כך הוא! התשובה: צא וראה מה יושר יש בסדר העולם בכלל וממנו תלמד גם על עולם הספרות.
משאתה מתחיל תוהה על ישרותה של הבקורת, שהיא מכל מקום ענף מכובד של היצירה האמנותית, סופך שתהרהר גם אחרי טיב ישרה של האמנות בכללה ואחרי זוך מידותיה. הבקורת נתבעת להביא תעודת כשרות לעצמה. אבל כלום יכולה האמנות להגיד: הנשמה שניתנה בי טהורה היא! כל מלאכת־מחשבת פוגעת בתום החיים, מקיצה כוח נרדם, שנצטוה אולי מטעם ההשגחה העליונה להיות רדום, מדובבת את האלם, מחללת את הטוהר הבתולי של הרגש, נותנת פה לאשר לו דומיה תפארת ועושה מן הדממה הדקה צעקה גדולה, והיא שגורמת פילוג באחדות ומטילה קרע בין הדברים. הלא היא פועלת לעולם על ידי שתורמת פרט אחד מתוך הכלל ומעניקה לו יתר חיוניות ומרימה אותו כמין סמל. האמנות יסודה בעולם האצילות והיא יוצרת מעין מעמד של אצילים. דז’יוקונדה היתה אולי אשה פשוטה מן השורה. בא הצייר ונתן בה נשמה יתירה והעלתה ורוממתה מעל לכל בנות מינה. וכשם שהאומן תורם את נושאו כך הוא בתוך־תוכו תורם את עצמו ומתרומם מעל ליתר בני־תמותה. אין הוא עוד בשר ודם פשוט. הוא מדמה עצמו לקונו ומבקש להיות שותף למעשי בראשית. רעיון השותפות אי אפשר שלא יוליד במסתרי לב את הרעיון של אתה בחרתנו. עיקרה של אמנות גיבוש הצורה וכיבש החומר. כן, האמן הוא כובשן, שאפן, גאותן, בדלן, יחסן, תוקפן. הוא מבליט כל קו וכל תג להתבלט. רעיון האדם היוצר הורתו ולידתו בחטא, בהתאדנות, בפריקת עול דרך ארץ, בסלסול היצרים ובפינוק החושים, בעשית חיל. איזהו אמן? בעל הישגים. לפי מידת הצלחותיו נמדד לו הכתר. לפי מידת מרותו על החומר יגדל שמו. וכלום אין הכשרון שיא הקנין הפרטי? רכושנות רוחנית סוף־סוף מתגלגלת גם כן לנכסי־חומר. מבטאים בדביקות ובהתפעלות את השם כשרון. אבל מהו כשרון? כוח הפועל ביוצר: כוח. אין תימה שרבים רואים את מלח האמנות ביצרים עזים, בחושים בריאים, בחריצות הכפים, בכלים מתוקנים. בכלים, בכלים. דוק ותמצא שלאחר שמגרשים את הסיטרא אחרא, את פסולת הרשעות, ממדור החיים, היא עושה לה פרצות שונות וחוזרת ונכנסת דרך שם, כגון פרצת הדת, פרצת הקוממיות הלאומית, פרצת המדע, והגדולה שבפרצות היא פרצת האמנות. בתחומי האמנות אפילו חסידים וצנועים מתירים להם מערומים והפקרות ופגרא מוסרית זו היא הבעיה החמורה: עולם היצירה כעיר מקלט של כל הפסלנות האנושית. מי יתיר לנו פקעת זו? מי יושיענו במבוך הזה? נמצא שכל האומר, שהאמנות מטהרת, גואלת, מעדנת, מזככת, חוזר על משפטים קדומים ומעורערים בתוך תוכם. בעל כשרון, הוי אומר: בעל־כוח, בעל־חושים, בעל־גוף במחילה, בעל יד חזקה האוחזת במכחול, בעל לשון לימודים וידען בדקדוק, בעל מוח סבלן וכוח־עבודה עצום שיש בו גם מקשיות־עורף של שור הבר. לא, חקל תפוחין של האמנות אינו כלל חקל תפוחין קדישין. אף כאן כל דאלים גבר. אף כאן עיקר טביעת־עין חדה, יד אמיצה, חתוך הדיבור החזק, זכרון שאינו מאבד כלום ושליטה, שליטה בחומר. הקשב לשיחות אמנים על איזה ציר הן סובבות. על צבע הצייר, על גזרת השחקן, על לשון הסופר, על אצבעות המנגן, על יפי הקול או על שאגת אריה של הזמר. חיצוניות, גשמיות, חמרנות פשוטה. ואם בלי מידה של גסות־רוח אין מעמד גם בעולם הרוח, הבה ונבדוק את ענין היצירה האמנותית מעיקרו. אל תדברו גבוהה־גבוהה על הכשרון. הבו לנו אנשים טובים, חכמי היושר, רחמני הלב. יכול העולם להתקיים בלי בעלי כשרונות, אבל אין טעם לחיים בעולם שאין בו אנשים ישרים.
לישרים תהלה – כזאת היתה המגמה שהונחה ביסוד כתב העת “קולות”, שיצא לאור בעריכתי בעיר וארשה, בשנים תרפ“ג”־ד. ליצנים דרשו את שם הירחון מלשון קולות וברקים, תרועות וצעקות. אך תוכו היה היפך מכך. לא תקיעות ותרועות, כי אם שברים; ולא צעקות, כי אם לחישות שבלב. קומץ יחידים, מעטים מאד, שנתחלחלו מדבר־מה, שנראה להם בהווה ושנתנחש להם בעתיד לבוא, ביקשו לתת לחלחלה זו ניב. העולם של אז, שכעת הוא מסתבר לנו כעולם כתקונו, כלום לא היה מידרדר כבר במדרון? בימים ההם נזרעו ואף נבטו כל גרעיני החורבן של ימינו. בשעת תרצ"ט נפל העולם לתוך התהום. בשנים שלפני כן הוא הלך אל התהום במחולות, במנגינות, בשירים, במשחקי תיאטראות ובמשחקי בחירות אל בתי הנבחרים. כל השנים שבין שתי המלחמות לא שבתו אולמי הרקודים של השקר ולהטי השוא. להטים במדיניות ובחברתיות, להטים באמנות ובספרות. אותן השנים שרבי־טבחים הכינו את העקידה ליצחק, היה יצחק מצחק עם כל איל שנאחז לו בסבך, ויצחק האמנות לא כל שכן. המצפון ישן שנת מרמיטה, ואילו הכשרון היה מחולל מחול ויטוס הלא־קדוש. הכשרון עשה חוזה עם המוקיון. הכשרון הכריז שהוא משליך מתוך אני השיט שלא את הסבא מוסר ואת הקשישא שכל הישר. העולם של אז ברו היה מגוהץ במגהץ המלאכות היפות. בעלי הכשרונות הגדולים בכל העולם היו במחילה בעלי קטנות המוחין. אמנם, זעיר שם וזעיר שם, במדינות השונות, היו קבוצות קטנות של אנשי־ספרות שראו דבר־מה ונתחלחלו.
ירחון ה“קולות” לא היה מוקדש לטיפוח כשרונות. כי אם לטיפוח חרדות בלב הבודדים שבבני־אדם, שכבר חזו מבשרם את הבדידות האיומה המתרגשת לבוא מתוך תהום היצרים האפלים על כל פרט ועל צבור, על גוי ואדם יחד. דפי הירחון לא היו מוקדשים לפרקי “הנותן תשועה” למלכים ולשרים שבהיכל הספרות ולאמירת “מי שבירך” לכבוד גדולים ומפורסמים אשר שמם הולך למרחוק. אף לא נאמר שם לנסיכה אמנות: כלה נאה וחסודה את. לא לי לציין את מעט הטוב שנאצר בעלים האלה, שאף חיצוניותם לא הרהיבה כלל. אך רשאי אני להגיד, שניחושים נוגים פעמו בהם וחזות קשה הוגד על גורל עם ואדם, מנהיג וכוהן, פרנס ואמן, עסקן ומשורר. דמדומי הזמן ההוא, שלתוכם כבר נתקפלה שקיעת ימינו, האפילו שם את בלהותיהם, ואותה בעיה צורבת המכונה “בגידת הכהנים”, שהטילה שנים לאחר מכן סערה באירופה הספרותית, כבר מצאה שם את בטויה, אם כי גלויי הבטוי ראוי היה להם שיהיו מובהקים ו“ספרותיים” יותר. לא זכה הירחון הזה לתשומת־לב לא בשעתו ולא לאחר שכבר עבר זמנו אם כי לא בטל קרבנו ולא נתישנו נושאיו. אפילו רושמי רשימות, המהדרים במצוות אזכרת נשמות וקביעת מועדים וזמנים לכתיבת מאמרים יובליים בקשר לתאריכי מולד ומיתה, לא זכרו ולא פקדו את הירחון יוצא הדופן. וכי מה באמת יש לספר לדור על במה עברית בגולת פולין בשנת תרפ“ד, שכתוב בה לאמר: “בשנת תרפ”ד ליצירה תעיתי לבדד בחוצות קרית וארשה כהלך לא מעולם הזה וכו' ואתבונן ואראה צללים לובשים עזות, מדברים עתק, ומין אדם מתנוון וכו'” עד סוף כל אותו פרק בחתימת יוסף נתנזון. במאמרי “מנזרים” קובל אני על שאין לעמנו העייף ורצוץ בתי־מרגוע, היכלי־מנוחה, לכושלים, לנדחים, לדוויים, לחשבון הנפש ולרפואת הנפש, לעיון מחשבה ולתלמוד הדעת והבטחון, הלל צייטלין סח על צמאון הנפש, ובפרקים “רגעי השקיעה של גדולי ישראל” הוא מספר כיצד יהודים גדולים עושים הכנות למותם ומצוים לביתם. על “אדם באוהל” ישפוך צקון לחשו חבר אחד. ברנה, הגמר, היהודי, נצר מגזע אבות שרגליהם עמדו על הר סיני, נועץ צפרנים חדות בגיתה, שוכן האולימפוס הגדול, ומבקש ללמדו פרק במוסר וביושר. הוא אומר פשוט לגיתה: אתה גדול, אתה חכם, אתה משורר, אתה שבע־נחת ומאושר. אך אימתי הרימות את קולך למען הצדק? ומפני־מה לא יצאת מימיך להגן על האמת? אך טוב לנפשך בקשת, על עבדות סמכת את ידך. אם כך אף לא אמן גדול הנך. שלוה קנית לך וסערה לא ידעת. אם כן הרקוליס אינך. כך דיבר נגידים אותו יהודי קטן באזני אותו גוי גדול. ומי שחתוך הדיבור ועוז־רוח כאלו לו האמנם קטן הוא? ל“גיחות” כאלה כנגד תקיפי עולם הזה – המכוון לתקיפי עולם האצילות הזה, לתקיפים שבאמנים ובמשוררים – היה מוקדש הירחון “קולות”. אכן, זה היה כתב־עת יוצא־דופן, שעל עמודיו נכתבו בעברית חדשה קצת פרקי־תוכחה ישנים. כל הכותב על נושאים שבמוסר בתחומי הספרות נחשב דרשן ומטיף. דרשנים ומטיפים אינם אהובים על דורנו. אף אומרים להם: מה לכם ולספרות!
וראה פלא: נמצא מליץ־יושר אחד לכתב־עת זה, והוא א.א.קבק במאמרו הנרגש ב“הארץ”. קראתי ותמהתי. הלא זה קבק סופר ה“חיים” וה“נשיקות”, איש דרך המלך בכלל השקפותיו, המהלך בתלם אירופה ונימוסיה, היוצק מים ליד סופרי הגויים, נתן עינו לטובה בכת שוחרי מוסר, בעדה קטנה קרן־זויתית, הבועטת בהוד מעלתה האמנות. היתה זאת בעיני הפתעה נעימה גם קצת לא נוחה, חובה לומר זאת, לשם מצוי האמת. לעולם יש דעות קבועות על אישים, שאי אפשר לנו להתערער בהן, אפילו מן הערעור יוצא לנו ריווח. בית היוצר של מטבעות ההערכה שמרן הוא, ואולי עצלן. אינו רוצה לטרוח וליצוק איזה מטבע מחדש. כבר חרצתי מאז ומשכבר את משפטי על קבק האיש והסופר, וחס לי לשנות גם את הרישום הראשון שנטבע בי מן הפגישה הראשונה ההיא. הוא איש הבעין והבמזומן, כלים תן לו, בגרות, שכלול. נאמר ביתר בהירות: קבק זה כלום אינו סופר הרואה עיקר חמדת האמנות בחושנות? לך קרא את סיפוריו ותראה, תן דעתך על מאמרי הבקורת שלו, מה הוא מרים על נס, במה הוא מטיל את הדגש ועל ראש מי הוא שם את הכתר. וכלום אין הוא זה האיש אשר כולו אומר עולם הזה?
ד
הנימוס מחייבני אולי לפסוח על הדיון במאמר זה, שיש לי נגיעה בו, אבל רואה אני אותו כנקודת־מפנה בכיוון התפתחותו של קבק, כמעין אות מבשר לקבק של בבא בתרא, לקבק המתעמק בעולמו הנפשי של האדם, וקודם כל בעולמו הנפשי של עצמו; לקבק שנודע לו לפתע בכוח איזו השראה או תדהמה, ש“שנים אוחזין בנפש, חומר ורוח”. רואה אני מאמר זה פרט חשוב במחקר דרכו של קבק – והמחקר עדיף מן הנימוס.
אין ברצוני להעלים, או אפילו להמתיק, את משפטי על בבא קמא, הכוללת, לפי דעתי, רוב חבוריו עד ל“במשעול הצר” ואף אלה מהם שהופיעו לאחריו. אולם ב“במשעול הצר” מצויים עמודים רבים מוגהים באור מופלא, ומעוררים השתוממות, שאינך יודע היכן מבועם, אם יכולת הכשרון או איזה מקור עמוק מזה, החויה האישית וההתרעשות הפנימית. זהו בלי ספק ספר שהיה בגדר פלא גם למחברו, שנגה עליו אור חדש ואף האיש נעשה חדש וסגנונו נתחדש. קבק יצא מאיצטגנינותו הראשונה וכעת ישא כפיטן דק־רגש את דברו, נזדככה תכונתו, נצטללה השגתו, נתבדלחו סממניו, נתעמקה ונתעדנה גישתו ליסודו של עולם בתיאורי נוף־טבע ונוף־אדם. נתפייסה עמו הלשון וגילתה לו הרבה ממה שיש בה מן החן והמעודן לצוד לב ולשובב נפש. ולא עוד שופעת מקולמוסו לשון רזה זו, שפת פולמוסים ונאומים או מאמרים ראשיים, המצויה ביתר חבוריו, אלא שפה זכה, יומטובית, ספוגה ריח תורה וריח השדה, מזוגה עתיקיות רעננה, מין עותק של מותק, משולה לשעון עתיק, אשר לבו פועם בחזקה וכלל מבנהו, אף מחוגיו ולוח השעות עשויים מעשה חוטב בידי חכם־חרשים, ונמצא שהוא מורה את השעות ואף משמיע ניגון. לשון של זהורית זו שבה נכתב “במשעול הצר” היא לעצמה הישג רב. אין כאן עוד סתם ציורי נוף ותיאורי הוי ושילוב מחזות למסכות חיים, אלא יש חתירה אחת לנשמת החיים. אף האדם אינו כאן עוד רק בשר ודם, סתם אזרח, יצור מדיני, דייג של תאוות או דוור של עסקים, אספן של אהבות או הרפתקאות, אלא הוא, כדבר המחבר, בן למי שאמר והיה העולם, אדם בצלם. בצחות הגיון יורד קבק למסתורין של דברים: הויה, נפש, תפלה, שמחה, אמונה ובטחון. אין ספר המעלה כזה נכתב בלי עליה למחבר עצמו. לא רק כשרון כאן אלא תמורה ברוח. ואין זה בגדר הרגיל שיהא סופר המשמש רוב שנותיו על דוכן אחד נקרא לפתע לדוכן אחר. אין נסים מתרחשים אלא אם כן הם מתרחשים, זאת אומרת, אלא אם כן מתחוללת הפיכה בנפש, ואין הנס אלא לוית עזר ליגיעת הרוח. סבורני כי יותר ממה שיש בדבר ענין למחקר התפתחותו הספרותית, מענין הוא מבחינת התפתחותו האישית, ויותר ממה שיש כאן ללמוד בענין סממניו של הסופר כדאי להתחקות על כיוון מדותיו של האדם. ואכן, אין ב“משעול הצר” כמעט משום שבירת הקו הספרותי וכיבוש דרך חדשה, אבל יש כאן משום שבירת יצרי לשעבר והתחדשות הנפש, שאינה יורדת על האדם אלא אם כן נתנסה בכור המצרף של יסורים. קבק היה גם מראשית דרכו בעל יסורים מתחת למסוה של רודף חיים. ומסתמא גם קבק הראשון לא היה עשוי מעור אחד ודרוך לפי כיוון ריאליסטי בלבד. סתרו היה, כנראה, שונה מגלויו, או ששני כיוונים התאבקו בקרבו עד שהגיעה שעתו להזדככות. הלך רוחו הדתי של קבק בא לידי גלויו בתרצ“ו־ז, או קצת קודם לכן. ומבחינה זו נדמה לי יש ענין מאיר נתיב ברשימת הבקורת שנכתבה על ידו בעתון “הארץ” עוד בשנת תרפ”ד, שהיא, אגב, שונה מדרך כתיבתו המאמרית. זהו מאמר יוצא דופן, על כתב־עת יוצא דופן, מכאן אתה למד שהלך רוחו הדתי קדם לו משבר רב היסוסים ולבטים.
בפתח רשימתו על ה“קולות” נאמר: “בחוץ ליל הסתו הארצישראלי עם יללת סופותיו ורעש מטרות עוזו. אני פושט את רגלי הקפואות אל האח הבוער ומפקיר את עצמי ברשת הרהורי. הם מתחוללים ומסתובבים ללא סדר וללא כוונה כרוחות בקיץ. הרהורי הסתו הנוגים! הנה גם קיץ חייך קרב אל קצו, קרת חורף מלפפתך. הנה גופך, זה חסנך, ששונך, הסתגל והתרשל, הנה בלוריתך, זו עטרת גאותך, פאר תפארתך, כבר השלג בצלמון חרפך ואין לך שיור ממנה אלא פאה דלה זו… איכן האצבעות הרכות והענוגות שאהבו כה לסלסלה ולפרוע בה פרעות, איכן!… שש לקראת מלחמה יצאתי מעוטר צנה וסוחרה, כולי מאור זיקות תאוותי הלוהטות, חמוש כידוני יצרי החדים והעזים וחצי רצונותי המהירים והקולעים וכו'… והנה שבתי מנוצח, מנוצל ועיף, עיף. נוצותי מרוטות, זיקותי כבויים, חצי קהים, כידוני שבורים. ריקם שבתי אל עצמי. פקדתי את נפשי, את פינתי הפנימית, שזה זמן רב נטשתיה, והנה – אב הרחמים! – מה רבה השממה בקרבה ומה גדולה בה העזובה… אילוּ ניתן לי לתקן את כל שגיאותי אשר רבות שגיתי בעולמי ושכולן מצטרפות לשגיאה אחת גדולה, שגיאת חיי.. אבל, אהה! בשעה שכוחותי היו עמדי חסרה לי בינת הזקנה, וכשבינה זו באה כוחותי עזבוני ואינם. הבה נאסוף שארית כוחותינו להביא לפחות סדר בפינת עולמנו הקטן, לרקוע שמים חדשים בתוהו ובוהו אשר בנפשנו. הימים כבר חוצצו. היספיקו לנו?” ולהלן ברוח זו עד סיומה של הפתיחתא הארוכה שהוא ניגש לעצם הנושא ואומר: “באחד הלילות האלה דפדפתי את החוברות הדקות האלו המונחות לפני. אורחים דוממים כצללים נכנסו חרישית אל חדרי, ישבו ממולי, קצופים ועצובים, וחרש חרש שוחחו לי על הצער, על הבדידות, על האמת, על השקר, על משאלות הנפש ותעיות הרוח”. האין זו פתיחה ארוכה למדי, פרטית ביותר, לרשימת בקורת על קצת חוברות דקות המופיעות אי שם רחוק בגולה אשר בפולניה? מוזר שדווקה איש “הבלורית” ה“מאזר זיקות תאוות לוהטות”, “חמוש כידוני יצרים חדים ועזים” יצא להמליץ בשער על שיחם של פרושים. הרי זה פרק־וידוי קטן, שנזרק לפתע מתוך הקולמוס בתוך רשימת־אגב בעתון. “מסביב היתה שתיקה – כותב א. א. קבק ב”משעול הצר“, חלק ב', עמוד קמ”ה – כבדה היתה השתיקה, כמו שכבדות שלשלאות גורלו של אדם, כמו שעתים כבד, בכל כובד הנצח, רגע אחד טעון תגובת האמת שיש בה כדי לפרנס את כל החיים". ודומה שאף כאן, בפרק ודוי קטן זה של דרך אגב, התמלטה תגובת אמת שיש בה כדי לפרנס את כל החיים. ולמקרא זאת רשאים אנו לומר: הכרנוך, הנזיר! או הכרנוך, התוהה! הכרנוך, בעל התשובה בסתר! והלא כה הוא אומר במפורש: “שבתי אל עצמי. פקדתי את נפשי”. ולתוך הרהורי התשובה הפרטיים משולבים גם הרהורי תשובה של כלל וצבור. וכה נאמר שם באותו מאמר בקורת: “תמיד הייתי מהרהר ושואל: היסורים ממרקים – יסורינו אמנם עצמו וגברו מאד – והמירוק היכן הוא? עברו עלינו פורענות, גרושים, שחיטות, חורבנות – ומדוע לא זעיה בנו הנפש הכמהה לאלהים? מדוע אין העינים נשואות למרום בתפלה או באלה, בתחינה או בתביעה, אבל למרום, למרום… וכ'. האמנם חרבה הנפש ונצטמק הלב עד כי אין דורש ואין מבקש אלהים? מה תתן לנו האדמה מתחת אם נתרוקנו השמים מעל לראש?”
כה כתב א. א. קבק ב“הארץ” תרפ"ד. הכי רק פליטת־קולמוס היתה זאת, נסורת נכאים של מצב־רוח פיוטי, השתפכות הנפש של יפה נפש? דומה שכך הוא הדבר באמת. הכותב עצמו פוסק בסיום מאמרו פסוקים העושים פלסתר את כל מסכת הגיונותיו, בחינת סוף מאמר שובר את ראשו. במרוצת דבריו הוא מצהיר שאותן החוברות הצנומות, שאמש בשעת סופה השרו עליו חשבון הנפש וכיסוי טהרה, נראו לו למחרת לאור שמשה המבהיק של ארץ ישראל כמעין חזיון־שרב. הן גזו והיו כלא היו. וכך הוא מסיים ואומר: “ואותן החוברות הצנומות, שאך אמש נגנו על נימים נעלמות בנשמתך והמתגוללות כעת בפנת שולחנך? אתה מביט אליהן בבת צחוק כמו אל ידידות שאתה מתנצל לפניהן טרם תפרד מהן: לכנה לשלום אל מנזריכן. לי קוראים החיים. לכנה להתעלם בחיק הקדושה. ואני – אללי לי – שבוי בידי הסטרא אחרא, כי מתקה לי טומאת קסמיה”.
לי קוראים החיים – בעל התשובה כבר הרהר תשובה על התשובה. אבל שמא החרטה על החרטה היא פליטת הקולמוס. עויה של חן המפזזת על שפתי אדם שנפשו מתפתלת בעוית המכאובים? נקשיב ונבין. אלא שאין מקשיבים. לעיקר שבשפת הסופר, לפרקי ודוי שלו אין מקשיבים. ומה גם שהעיקר הזה הובע דרך אגב ונבלע כמעט בין השיטין. ואין הבריות נותנים דעתם על כך שדוקא את הפסוקים הגורליים על אודות עצמו אדם מביע לעתים בשפה רפה, במרושל ואף משלבם לתוך ענין שאינו מענינם. לא הקשבנו לקבק. ואולי לא הקשיב הוא עצמו זמן רב לדופק שבמעמקי שרעפיו. “החיים קוראים לי”. אבל החיים מה הם? ב“במשעול הצר” אנו שומעים תשובה על כך “שכל חייך יהיו תחיית המתים שאינה פוסקת”. קבק של לשעבר עדיין לא חשב את המחשבה הזאת עד תומה ואף לא במאושש. לימים, היינו, מקץ עשר שנים בערך ישמע קבק קולות אחרים קוראים לו וקבק האיש והסופר יחליף את נקודות החן, נקודות הכסף והברק החיצוני שקסמו לו, בנקודות הכוסף לחיים של טהרה ושמחה נאצלה. לפי שעה כדאי לציין עוד כמה פסוקים שהתמלטו מקולמוסו בשלהי המאמר הנ"ל: “גלמודים הם בחלל הריק מגדלי בתי התפלה עם פעמוניהם המפזרים במרחקים את הדי צליליהם וכו'… אבל אלמלא הנקודות הגבוהות והבודדות האלה, שאליהן אפשר מדי פעם בפעם להרים את העינים לזכור את אלהים, היו בני אדם אשר למטה נושכים איש את גרגרת חברו או מדביקים את עצמם אל הנקודה היותר גבוהה בחדר ביתם, אל וו התקרה”. תם ונשלם המאמר. לא תמה ונשלמה דרכו של קבק. היא אך זה עכשיו החלה. ניכרים הדברים: לא שגגת קולמוס ולא תפארת המליצה. הלבטים תקפו עליו והרהורי התשובה נכנסו לתוך אותו מדור חשאין שבנשמה, המשמש כור המצרף, מולדה, לאישיות כולה.
ה
בזכרוני חיים מאד רישומי הפגישה הראשונה, שאין שם זה הולמה כלל, הואיל וזו היתה פגישה חד־צדדית, שאחד היה הרואה והמתבונן והשני לא השגיח אולי כל עיקר; ולאמתו של דבר אין היא נכנסת גם בגדר של ראיה מפני אותו הטעם, שאין ראיה כהלכה אם היא חד־צדדית. רק הראיון, שהוא ראית־גומלין והתענינות הדדית, מעורר כל אחד מן השניים לתת לחברו פתחון־מבט לתוך מהותו. ותמיהני שאיני זוכר אימתי חלה פגישתנו השניה, שהיא בעצם הראשונה. משנת תרפ“ה ואילך הייתי מזדמן עם קבק בפגישות פרטיות ובמסבות סופרים, ואיני זוכר אימתי ראיתיו בארץ בפעם הראשונה ומה חליפת־דברים היתה בינינו. ואם כי היו לנו שיח ושיג גם במכתבים לא נתיחד לדברים כל מדור בגנזי נפשי. מתרפ”ה ועד תר"ץ בערך מסתכל אני בדפתראות הזכרון שביני לבינו והן כמעט ריקות, לוח חלק, לא שיחה רבת־רושם, לא מבט מלבב, לא סבר־פנים או דבור נוגע עד הלב, הפולשים לתוך נפשך ונעשים חלק מעצמותך. כאילו לא התחולל כל מגע בינינו. תמה אני גם תמה, ואיני מתבייש לומר, שאני מצטער מאד. מבלי זכירת הפרטים זכור לי רק, שכאן בארץ לבבתיו תמיד, אלא שלא נתתי דעתי עליו, לא בקשתי את קרבתו, לא הלכתי אליו במאור־פנים כי אם בעב הענן. הרגל רע? חנוך רע? לקוי בטבע הסביבה? אפנה נפסדת לשחק זעום־עפעפים? הרבה גורמים יש להתנהגות קמצנית ורעה. ולאו דווקא: הלב הרע. או הקשיחות. אין אנו רעים וקשיחים. הרי אנו צמאים למגע־לב־אל־לב. אל נעמיד פנים. אנו צמאים, יש לנו עינים רעבות, עינים המחפשות תמיד יפי־נוף של אדם, סבר־חן של פנים. וכלום אין מוחנו מתייגע לשמר בזכרון חיוך טוב, קמט־של ליבוב, אמירה נאה, העויה של יישר־כוח, צלם־דיוקן חמים, שהוא־מראה־מקום לנפש יפה? חפשתי אדם ואת קבק לא ראיתי. כלומר, הסתכלתי בו בטביעות־עין ספוגה משפט־קדום; הסתכלתי בו בעינים תפושות. מכאן אתה למד כמה מרוששים אנו את עצמנו על ידי שהננו מתבצרים בתוך דפוסי־הערכות. האנשים משתנים ומתפתחים, רבים מסגלים להם דעת ונסיון, ויש כאלה שרק בהגיעם לגיל עמידה נפשם נפתחת בקרבם לקבל שפע אמת והם מתחילים להתקדם, אבל אנחנו עדיין מודדים את מכרינו וחברינו, ואפילו את ידידינו, לפי אמת־מידה או לפי רישומים ראשונים, שנתישנו בידינו משכבר. החיים מתקדמים וההערכות מפגרות לעולם. בין כך וכך ראיתי את קבק משך שנים במפוזר, במעומעם, במחוטף. ראיתיו ולא התבוננתי בו, או התבוננתי ולא תיכנתי את רוחו. לא חדרתי לתכונת האיש מאחר שצמצמתי את מעוף מבטי על הסופר. כשאתה מייחד את התענינותך רק בסופר אי אתה תופס כהלכה גם את הסופר. חוסר המגע האישי מפריע. צרה היא שכל מקום שכשרון באמצע שם מתקפחים יחסי־יושר ודין־צדק ניזוק. כיון שאין הכשרון לפי טעמך אתה מטיל דופי גם בנושאו. ואם אתה מוקיר את הכשרון עלול הנך לסלוח לו יותר מדי מהבחינה האישית. המחוננים הללו: או שהננו מלבינים אפילו את חטאיהם האדומים כשני, או שהננו מדקדקים עמהם כחוט השערה.
רק פעם אחת הכניסני המקרה לתוך מעגל האור של נשמת קבק הזרועה אור. פגישתנו בערב אחד שלהי דקיטא תרצ"ב הוכיחה לי פעם נוספת, שיש שעת רצון בין אדם לחברו, ואף אם תתמהמה חכה לה. כולנו מכירים את פרצוף הבריאה, אבל יש רגע והנה לפתע פנים חדשות לעולם. יש רגע ואתה זוכה לגילוי העולם. וכך אנו זוכים לפעמים לגלוי האדם שבחבר, או לגלוי החבר שבאדם. באותו ערב, רשאי אני לומר, התוודעתי אל א. א. קבק: ראיתיו בעינים לא תפושות ובמבט בלתי קדום; גליתיו לי לעצמי בראיה ובשמיעה. ראיתיו ושמעתיו פשוט לגמרי, ואף זכיתי מצדו לדבור פשוט לגמרי, לאותו דבור המנסר בין השניים, שלא עלתה כלל בדעתם להצמיח ביניהם אמת נמוכה או לגדל להם במשותף שקר מרומם, שהם נזהרים מאד להכניס לתוך משאם ומתנם אף קורטוב חנופה מעודנת ואף אבק שוחד – אם שוחד דברים ואם שוחד מבט או חיוך. חרות בזכרוני סבר פניו כל אותו ערב; זכורה לי תמצית שיחו: איזו קובלנה מרה, תוכה רצוף השלמה מתוקה; בקורת חריפה מעוטפת בהרצאה שכולה פשטות; היתול דק וסלחני, החושף את האיולת, שאינו מחייב כלל שבט לגו כסילים; מידת הדין שאין עמה מצוי הדין עד לכדי יקוב הדין את ההר; טביעות־עין חדה שאין בה צרות־עין; שכל טוב שקוי רגש זך; ראיית ההבלות, שאינה אומרת הבל הבלים; התבוננות באפסות של מעשים רבים, שאינה גוררת אחריה אף קורטוב יאוש. יש שיח שהוא מעין ודוי, אם ודוי על חטאים ואם ודוי על פצעים. אך כמה יפה אף נעים פרק־ודוי, שאין בו לא הוקעת חטאים ולא חיטוט בפצעים, ואף על פי כן הוא פותח שער לתוך נפש המדבר, לתוך הטרקלין של נפשו דווקא. וכי רק מרתף אפל יש באדם? או כלום רק בית־חולים בלבד נושא כל אחד בחובו? יש לפני ולפנים שהוא פשוט טוב ובריא ונקי ורענן. אתה רואה לב טוב. טוב לחברך וטוב לך עמו. וטוב לדעת שיש פצועים שאין בדעתם כלל לעזוב את המערכה.
לא פנקו את קבק בכל שנות פעולתו הספרותית, לא נשאוהו על כפים. לא הביעו לו הרבה דברי עדוד. לבו היה עליו דוי. אך לבו טוב ובריא. הוא בעל לב־טוב, נרגש ולעולם לא נרגז. ואולי משם לבו הטוב לא הרגישו ביותר בשכלו הטוב. המית הלב יש שהיא מחרישה את הגיית השכל. אותה שעה ראיתי לפתע קבק חריף ובקי בכבשוני הנפש. הכרתי שהוא דק התכונה וקשיב מאד. הוא דווקא איש הקמטים שבנפש. רב־סילודים וחכם התפנוקים הרוחניים. משקע גדול של עצבות בתוך נשמתו, אבל פניו לא נתקדרו עליו. בין כתפיו לא ניטלטל תרמיל הנסיון. הוא מאוהב. כן, מאוהב. במה? בכל. בנוף, בספר, באדם, בארץ ישראל ובגאולת ישראל. תמה הייתי ביותר שאיש הפשט חיפש דרך אל יודעי ח"ן; שסופר התאוות העמיק לחשוב במשנת פרושים, ומתאר החברה והסביבה היה ביסודו של אדם אינטימי. ובכן, מהרהר הייתי, יש לעשות תיקון בטעות הדפוס שנשתרבבה לתוך מושגי על האיש הזה. זרחה לעיני שמשו של קבק חדש. אין איש זה כלל, כפי שחשבתי, חברותי לעולם, לאומיי תמיד, אזרחי ביותר; אין הוא הווי, עולמיי, חילוניי, קהליי ובעל הבתיי, כפי נצטלם משום־מה בספוריו ובמאמריו על שאלות הזמן ובפרקי הבקורת שלו. הנכון הוא שסתרו שונה מגלויו.
ויותר מכל הפליאתני אותה שעה תכלית הפשטות שבו. אף בפשטות יש כמה מידות. יש פשטות מלומדת ומחושבת; יש פשטות שהיא צפוי דק, עדין מאד, אבל פריר ביותר, מעשה חרסינה. יש פשטות רופפת ומרתתת מכל רוח מצויה עשויה סלסלה ומלמלה. יש פשטות כבדה מאד, פרי עמל מפרך וכבוש היצר או שבירת היצר. מבלי לדבר כלל על פשטות שהיא בחזקת מסוה, פוך ושרק. אבל יפה באמת פשטות שהיא בתכלית הפשטות שאין בה עשויה ולא צפית, לא כוונה ולא חשבון, ומכל שכן שאין בה דעת עצמה, אך היא לחם־חוק של הנשמה, יסוד שבנפש, אור זרוע מנר שבאדם. ברוסית אומרים: אדם־נשמה. שכזה נראה לי קבק באותה שעת־רצון. פשטן גמור, אם כי בעל נפש מורכבת; תמים שויתר מרצון על האומנות הנקיה והקלה של היות פקח; מאמין ובעל בטחון של אחרי ככלות הכל. פשוט לפי תומו. לא הציב כל מחיצה בינו לבין חברו. נגש והגיש עצמו פשוט־פשוט ללא כל מטען של אני, אף ללא מטען של עולם. ופרט אחרון חשוב גם מן הראשון. יש ותרנים על האני שלהם, שאינם יכולים כל זאת לוותר על מטען העולם הנתון בלבם, על המעצמה הרוחנית שהם נושאים בחובם, על מלאי החכמה והכשרון, שהם מטלטלים בכל מצעדיהם, על תרמיל הנסיון הרב העמוס להם על שכמם. ואם אין האנוכיות הגסה שלהם חוצצת בינם לבין אחרים, הרי האני המפונק שלהם, קופת הרוכלים המתנדנדת להם מאחוריהם, המלאה חכמה חריפה, טעם ושכל וידיעות – מתגבהים כהר ביניהם לבין הבריות. אדם סבל הוא מטבעו. הוא טעון תמיד מה שהוא ראה, מה שהוא שמע, מה שהוא חי, מה שהוא פעל, מה שהוא קלט לתוכו מהויות העולם ומה שהוא צבר לתוך אוצר נסיונו – ובתוך כל זה את כלל הצלחותיו וכשלונותיו. ונמצא שכל אחד כל כך מלא וגדוש אם לא עצמו, הרי עולמו שבלבו, שאין עוד ריווח בלבו לזולתו. אבל, דומה, יש שעה סגולה או אדם סגולה, ונכון לומר, פעמים יש זיווג מוצלח של אדם סגולה בתוך שעה סגולה, ששניים נפנים זה אל זה פנים אל פנים ועין אל עין ולב אל לב וכל אחד בא אל חברו חף מכל, חף גם מעולם, מנסיון, מופשט מכל מסוה, נטול מכל כוונת צייד ושררה. זו היא פגישה ישירה, ישרה, ראיה באמת; הבטה ללא כל חציצה, אף לא חציצה של משקפים, לא משקפי־שמש ולא משקפי־צל. טובה פגישת אנוש באנוש לאחר שנעקר טורא שביניהם ומתעורר האמון הפשוט. שניהם עומדים צפופים ומשתחוים רווחים. זה רק־אדם מול רק־אדם. ללא מטען, ללא מזוודות עמוסות ערכים והערכות, ללא תרמיל הפקחות והנסיון, אף ללא העולם כביכול. אלא אדם טהור, כעצם הנפש לטוהר, אדם בלי מהומה, מפורק מכל עול, אף מעול החכמה, הכשרון, הצדקות, ההצלחה והפרסום, עני ברוח כביכול ולפיכך עשיר מאד, הוא זה האדם האינטימי, הניגש קרוב עד לשערי הנפש של הזולת. אדם ביקר פשטותו. אך כמה יקר מציאות הוא אדם זה. וכמה אף יקר המציאות הזה נדיר בהתגלותו בתוך המציאות ההומיה, המחרישה בשאגת האריה שלה את פעית השה שבנשמה. כיון שכלל הבריות דחופים ומבוהלים ומרבים רעש – אפילו היחיד התוהה על נפשו אנוס על כרחו להיקלע בכף הקלע של הענקמון, להיות נדחף ונבהל ונרעש עם כל הקהל. אלא שיש שעת תרומה לפגישת שניים, רגע מוצל של אינש באינש פגע. באותו ערב של שלהי דקיטא נגלה אלי קבק כאדם בלי עולם, בלי סבל הירושה של תמול שלשום, בלי חבילה של מעשים ובלי ריחיים של תחבולות על גבו. אדם בר־לבב שאינו מכוון כונות אלא משוחח כדבר איש אל רעהו. הוא היה עמי. הוא פשוט. ימים רבים החזקתי לו בלבי טובה על כך. וסימן: לא הבעתי לו זאת אף פעם.
לפגישה ההיא לא היה המשך. מתרצ“ב עד שנת ת”ש בערך שוב לוח חלק. אין זאת אלא שיש כוח־מה המונע אותנו שלא לחזור פעמיים על אותו דבר שאי אפשר לשוות לו גם בפעם השניה אותו חן נאצל שהיה שורה עליו בפעם הראשונה. אני על כל פנים הייתי חושש מפגישה שניה שמא לא יישנה החלום.
ז 1
הספר “במשעול הצר”, שהופיע בשנת תרצ“ז, זכה בדין לשם טוב, אם כי אין הוא ראוי, לדעתי, לתואר טוב גם כמלאכת מחשבת שהאמת האמנותית חותמה. כיתר חבוריו של קבק לקןי גם חבור זה במצע שנתרקע מראש, בעשיה לפי תכנית, במגמתיות פעילה יתר על המידה. אין האידיאות מובלעות בדם לתוך עורקי החיים, אלא הן צפות ועולות על פניהן כשמן על פני המים. המחבר רואה הרבה, אבל לא מעט הוא רואה מהרהורי לבו. ויותר ממה שהוא מתאר נפשות הוא מטפיס טפוסים, שכבר ניצוקו בדפוסים של סופרים אחרים. לא ניטשטשו, למשל, ככל הצורך עקבות השפעתן של בריות דוסטויבסקי ב”האחים קרמזוב“, כגון אליושה, איואן, האב קרמזוב, הזקן זוסימה וכנופיות הילדים, שתעלוליהם משתלבים לתוך המסכת הכללית, על דמות דיוקניהם של ישו, יוחנן, יהודה איש קריות, תומא ולהקות הזאטוטים המתקהלים מסביב לישו ש”במשעול הצר“. הקורא המתבונן חש בשעת קריאה שמלבד מחבר הספר מדבר אליו עוד אחד, לחשן, שהיה מלחש גם למחבר בשעת כתיבתו – ושמו של זה: טנדנציה, טיוטה זרה, מתכונת. אלא שכל המגרעות הללו דהות בתוך היתרון האחד הגדול שנתברך בו הספר: הוא טבוע בחותם האמת האישית, החויה הפרטית, ההתרעשות הפנימית של מי שהעולם נגלה לו בזיו עילאי והאדם כפועל כפיו של בורא העולם, כבן לאביו שבשמים. האני מאמין האישי שופך כאן קסמיו על הכל והוא נשמת הספור ואף צר צורה לסגנונו המיוחד. את הפגימה האמנותית בתיאור האישים ממלאה ההתלהבות האמונתית ועל לקויים מבחינת הראיה הבלתי אמצעית מכפרת הראיה הפנימית. הטנדנציה פסולה משם שהיא כופה עצמה על ההתרחשויות, אבל כאן טנדנציה שנזדככה וניטהרה בכור המצרף של צער כמחבר עצמו ונעשתה יסוד שבנפש. אין היא באה בעלילות ובתוקפנות, אלא משדלת בנחת, מפתה, מלטפת. “הבורא התעטף בטלית של אורה בשעה שברא את עולמו, וכל אדם הוא חלק מאורו של עולם” – נאמר ב”משעול הצר“. ולהבדיל בין משל לנשמל, שיש לקיים תמיד ריחוק של יראת הכבוד ביניהם: אף מחבר הספר נתעטף באור נפשו וכל נפשותיו הן חלק מאורו. ואכן, אור זרוע על פני העמודים. מואר האדם, מואר הנוף, מואר החטא ואף לעוני ולדלות, לכל הבלויים העוטפים את גופי הדייגים המסכנים והאביונים הנעים ונדים, יש פנים שוחקות מנגוהות. היו שתהו ושאלו כיצד משתלבת פרשת פרושים זו לתוך מסכת חבוריו של קבק סופר החיים והתשוקות. אך דומה שההשתלשלות נראית בעין. אף בספריו הקודמים של קבק היתה שפוכה נהורא, אם גם לא נהורא מעליא, שמעל ליומיומיות, ושל כיסופים שבהתרפקות אל משהו יומטובי. אלא שהאור ההוא היה אור קפאון, אור של רגשנות רומנטית. והנה במרוצת השנים והסבל נזדכך האור ונעשה אור יקרות. לשעבר היה קבק שקוע באבהבים והיה מאוהב, תמיד מאוהב, בזיקוקין של נור, בזיקוקין של רעיון, בזיקוקין של משמני הארץ. הוא היה מכל מקום איש העולם, ואף יותר מכך, איש שבתוך העולם, שעניניו ומראותיו קרובים אליו ונוגעים לו. והנה כעת האבהבים נהפכו לאהבה וההתאהבות שלו, שהיתה מופנית לשעבר כלפי הקשקשים הנוצצים של הדברים, כלפי זהרים חיצוניים והפנים השוחקות של העלומים המשוחים ברק ופרכוס, נתעמקה לכדי התאהבות בעולם כמות שהוא, לא בעצמת החיים, כי אם בעצם החיים, ולא במחלפות שמשון העוטרות את הנופים, כי אם גם במלוא מערומיהם. הלא אלו הן השורות הראשונות של “במשעול הצר”: “עם השכמה, לפני זריחת החמה, יצא ישו יחידי אל השדה. חביב עליו טיול זה ביחידות, עם חשכת שחרית בשדה. דומה שבשעה דמומה זו נעשה העולם קרוב, פתוח, בלא חציצה כלשהי – מעשה בראשית. ואי אתה יודע בריאתו של מי קדמה: שלך או של העולם. אין הבדידות מפחידתו. אין בדידות כלל בעולם. הוא והעולם – חד הוא”. אכן, מן השורות הראשונות מוחש משב של הלך־רוח מיוחד שהספר כולו טבוע בצביונו. על הדפים האלה סח אלינו אדם שנהרס לו איזה חייץ, שנתמוטט לפניו איזה קיר, שניגש לאיזו נקודת־חפץ במישרים, שירדה לתוך נשמתו חויה עזה המדובבת את פיו. ללא חציצה. הכל כאן ללא חציצה גם אדם כמות שהוא הלך אל העולם כמות שהוא. הוא הלך אל העולם גם בלי העולם, היינו, בלי הרגלי היחסים הישנים שבינו לבין העולם. אף הלך בלי עצמו הישן, בלי סבל המורשה של עצמו, בלי צרור הרהב האישי מאתמול. התפרקות מהבלי העולם הזה, הן מהבלי התענוגות והן מהבלי המושכלות. אף מהבלי היסורים שבו. “טהורה ועמוקה עין האיסטיס עד כדי כך שנפשך כמדומה לך נשטפת ונטהרת בה מאבק החולין, מהזעם ומן הדוי שמבליט אותה”. אכן אין ספר כזה נכתב אלא לאחר שפשוף פנימי שבנפש, לאחר טבילה מסוג טבילתם של טובלי שחרית, שעליהם מדובר הרבה בספר, אם כי, ומתוך בינה יתירה, רק ברמיזה. איני יודע אם נתכוון קבק לכתוב ב”במשעול הצר" את מגילת האהבה הרוחנית או את מגילת הגאולה האנושית או את פרשת ההתגלות האלוהית לבן אדם – דברים שאי־הצלחתם אינה מוטלת כלל בספק. אבל יצא מגנזי רוחו ספר־מוסר חדש, מלא חן ושכל טוב, על נושא ישן נושן: אפסות הרדיפה אחרי קנינים מדומים לעומת האור הגנוז בחיי המאמינים השמחים בחלקם ומלפתים את פתם החרבה בשלוה ובבטחון. לישרים אושר, לענוים כבוד, למאמינים כוח לרפא כל התחלואים, לעקור עצבות מן הלב ולהמית אפילו את המות. בת־קול זו בוקעת ועולה מכל דפי הספר, משיחות הרב עם תלמידיו, מכל תיאור נוף, מכל פרק של הסתכלות באדם ובטבע, בצמח ובבעל חיים. הכל כאן, על דפי הספר הזה, – הצומח והחי, הצפרים במרומים והרמשים אשר למטה, העננים והצללים, האדם והבהמה, עשו יד אחת לספר את גדולת הבורא ולחבב עלינו את פועל כפיו. כי דווקא איש החיים והתשוקות, איש הבעיות האזרחיות והלאומיות על דפי רומנים, “סופר הנשיקות”, נעשה מחברו של ספר־מוסר בספרותנו החדשה, הוא ולא אחר, מאיר לנו נתיב כמה נפתלים חקרי לב אנוש. אי אתה יכול לנחש מראש להיכן יגיע פלוני בתום דרכו. אתה יודע רק את הנקודה שממנה יצא ואי אתה יודע לעולם היכן יעגון. משמע, שאין אנו מבחינים גם כן כהלכה את נקודת מוצאו של כל אחד. אנו שומעים קול דברים, אנו דנים על פי נטיות ארעיות שבאות משום מה במפותל לידי גלוי שכזה ולא אחר. הננו תופסים כל אחד בלשונו: אמרת כך וכך! פרשת מגמה זו וזו! ואין אנו חודרים מתחת למפורש אל הסתום. אף מסיחים את הדעת מכך, שיש והמפורש אינו אלא חפוי של איזה חוש נעלם יוצר על המפורש. אדם טוען לחטים על שום שהוא מתכוון לשעורים. ואף במחבואים אלה שאדם משחק אותם עם עצמו. יפה האפלולית למעשי יצירה, דרושה מחתרת. הכרח במחבואים, וכל אחד עושה את מהלכו דרך מדבר נפשו אל הנבו שלו מתחת לעמוד עשן או לעמוד אור. דומה שחסות האור גדולה אפילו מחסות העשן. פלוני ממשיך על עצמו מעין פרוכת של אור לא שלו, אור קפאון, הואיל והוא חותר אל מגמתו הנעלמת לעת עתה. אפשר שהוא חי במקלט האור הזה רוב שנותיו ועדיין אין מכך ראיה שמקלט זה הוא ביתו. מקלט הוא מקלט בלבד אפילו אם מאריכים בו ימים ושנים. קורות הספר “במשעול הצר” הן קורות האור הנעלם הבוקע משך שנת חיי סופר מתוך מחתרת. ושמא נכון לומר, כי מהלכו של קבק עד לספר המוסר שלו היתה פסיעה אטית במשעול צר “בין האש והמים” אל העיר אשר “נבנתה ותכונן במקום מישור”, ככתוב בפסוקים מספר עזרא הרביעי, אשר עליהם מתיחש שם הספר.
ח
מוזר הדבר שרישומים ערים ומובהקים נטבעים בנו רק מן הפגישות האקראיות וממגעי החתף עם אנשים. כיון שמתקשרים בין אדם לחברו יחסי קבע מיד תש בכל אחד חוש הספיגה ופגה חריפות ההתרשמות. דומה, נועד ריוח מסויים בנפש לכתוב עליו פרשת איש ואיש מן המיועדים והרעים. לאחר שנתמלא התורף בפרקים ראשונים כל הפרקים האחרים נכתבים על גבי השורות הכתובות מכבר והכתב והמכתב של הדברים המתרחשים לאחר כך יוצאים מטושטשים ומובלעים לתוך הרישומים הראשונים. לבסוף בהתרחב המשא והמתן בין השניים יש אשר מרוב ענינים נסגר לחלוטין הפנקס שהיה פתוח תחילה בלב והזכרון אינו רושם עוד. כך אנו מרגישים רק בזריחתו של יום ובשקיעתו, ואילו ביום הגדול המנסר ביניהן איננו מרגישים כמעט. הוא דש לו היום ומתקהה עלינו. אין לנו אלא להצטער על כך שבני אדם מתקהים במרוצת ההיכרות זה על זה, ואין ביניהם אלא או זריחות או שקיעות. רוב ימים ושנים אינם רואים זה את זה כמעט.
כאן אין כתוב בפנקס לבי אלא מעט – ואף המעט הזה אין בדעתי לעלותו כאן – מן השיח והשיג שהיה לי עם קבק בפגישות המזומנות לעתים החל משנת תרצ“ט ואילך לרגל עבודתנו המשותפת בעריכת “מאסף” סופרי ארץ ישראל, שיצא לאור מטעם אגודת הסופרים בשנת ת”ש. מצטער אני בצער חסר־שחר, כדרך כל צער שלאחר מעשה, שדווקא בשנים של הפגישות התכופות לא מצאתי מסלה אל האדם האינטימי של קבק. אולי משום שבאנו אז בקשרי מגע לא של אדם לאדם ואדם לעולם ללא חציצה, כי אם של דברים שבינינו. קרבו אותנו הדברים ועמדו בינינו הדברים. התעסקנו בעניני ספרות. ואין לך שטן מרקד בין הבריות כיחסים ספרותיים או אמנותיים. כאן הכל מתוח ורופס ופריך. כאן מנגנים על נימים עדינים ובוגדניים. הטעם הוא דבר־מה אכזרי. חברך אומר: טוב מאד. ואתה: רע בתכלית. הוא אומר־זו היא מלאכת מחשבת, ואתה שותק, אמנם, מתוך נימוס ובלבך מהרהר: פסולת וזיבורית! בין כך וכך מתרחקים הלבבות. ולמה אעלים? קבק היה אדם טוב. טוב לכל. מסביר פנים לכל. מדבר בשבח רבים ואף בפניהם, ופעמים יותר ממקצת. דעתי לא היתה נוחה ממידה זו. איני אומר זאת חלילה לגנותו, כי אם לצערי. כל כך הרבה הנני מתכתש עם עצמי להיות גם כן טוב לבריות, טוב לכל, מתאוה אני לטהר את לבי ומוחי מכל בקורת ורוגז על עוולות, ואיני יכול, לדאבוני. לא ניתנה לי הסגולה היקרה להיות בעל פנים שוחקות שעה שלבי בוכה. משום כך אולי לא הצלחתי להכנס לתוך מעגל אורו הנפשי ולעשות עמו שלום־אמת. ברם, בפרט אחד נוצרה בינינו לכאורה הסכמה. אגב טיפול בחומר הספרותי שנועד להתפרסם על דפי ה“מאסף” – זה המאסף לכל המחנות ולכל הכיוונים ומשמרות הזקנים והצעירים המאוחדים באגודת הסופרים והיו מהכרח מאוחדים אחדות שהיא בעיקרה ערבוביה בכתב־עת כללי זה מתוך רצון שלא לתת “שום יסוד לחשדנו בהפליה בין המשמרות והזרמים הספרותיים השונים”, ככתוב בהקדמה ל“מאסף” – צמחה בנו שאיפה לגייס את מאמצינו להקמת במה ספרותית בעלת כיוון מסויים, מוקדשת לבעיות הדת והאמונה. נאמר “בעיות” רק לשבר את האוזן. בעיות היא לשון של אנשי שבת תחכמוני וחכמי קתדראות. לשון זו לא הלמה אותנו כלל. המכוון לא לבעיות כי אם לשאיפות הנפש, לחובות הלבבות, להלך רוח אמוניי, הייתי אומר רוחניי, אלא שהבריות כבר קלקלו ברוח כל כך הרבה עד שאין אנו מבינים עוד מה משמעה. על הרוב רוח פירושה בפי רבים חומר. או אולי דבר מה מגובש וחמרני אפילו מן החומר עצמו. וכך, אמנם, נפלו קטעי ניבים בינינו: בוא וראה כמה הכל נתחמרן בימינו. העולם טובע בחמרנות. אף עולם המושכלות, אף עולם המדע, אף עולם האמנות. גדולה מזו: אף הדת היא בצורתה המגובשת מצוות אנשים מלומדה, היינו, חטיבה של קפאון, היא מעין קסרקטין לעולם הבא. הקדושה שבה חילונית היא. מה טוב היה אילו נתלקט חבר אנשים מאנשי שלומנו דווקא, בעלי בחינת עולם יהודית־לאומית, חניכי בתי מדרשות של הטעם האמנותי, שיש בלהט חשקם להמשיך שפע של נוי על כמה חורבות מסורתיות שלנו ולהשרות שכינת היופי על משכנות יעקב, אף לחדש את היהדות ממקורותיה שלה וממקורות המחשבה האנושית הרחבה. חלום חלמנו. ומתוך חלום דברנו כמדומה שפה אחת ודברים אחדים, הרהרנו בקול.
– ראה נא, ראה, – סח לי פעם כאשר נסבה שיחתנו על פלוני ומשכיל הוא המתיחד בין החרדים – הלא איש זה חרד לשולחן ערוך ואינו שם כלל דעתו על קונו. רבים יש שמפחדים מפני גיהנום ואין מורא שמים עליהם. הם יוותרו לך על מציאות הבורא ובלבד שיהיה להם חלק לעולם הבא. אלהים אין בלבם, אבל לבם שלם עם תרי"ג מצוות.
בפרק־זמן זה, בקשר להרהורי לב אלה ולא בלי קשרי סמיכות עם הוגיהם, נתכנס בחיפה בסיון תש"ב הכינוס הדתי לבעיות הדת. צר לומר: אין לך שטח שמרובים בו כל כך המושגים המבולבלים ובלבול המושגים כבתחום הדתי. רבים אומרים דת ומתכוונים למסורת או למנהג, להוי המקובל. ויש מפרשים ממש: מצוות מעשיות. אחרים באים מתוך שבחו של המעשה הדתי לידי גנותם של המדרש והחקירה במופלא ממנו או אפילו לידי זלזול בחובות הלבבות ובחשבון הנפש. יש מטילים דגש חזק בסיפא של הפסוק “ראשית חכמת יראת ה'” עד שהם משמיטים לחלוטין את הרישא. כיוון שחוזרים הרבה על המלים יראת שמים הרי הללו מתבלטות בצביונן המסורתי של חסידות וצדקנות שהנפש היפה סולדת מהן עד שיורדת לתוכה יראה, שיש לה הרבה אסמכתות בתולדות העולם, מפני יראת שמים. אין תימה שרוב בירורים בבעיה מסובכת זו יוצאים לבטלה ואין כמעט כנסיה המעלה בראש עניניה את יראת השמים, שלא תביא לידי הפלגה ומחלוקת. אף הכינוס בחיפה עמד בסימן הפלגה. היו שעיקר מבוקשם ללקט את ניצוצות ההרגשה הדתית ולכוון את הלבבות כלפי המאור שבאמונה על ידי מדרש הנעלם בכל דרכי החקירה מבית היוצר של השכל ושל הטעם האמנותי; ואחרים ראו את עיקר יעודו של הכינוס לקבוע פסקי הלכות, שהן חובת גברא לכל חברי הארגון החדש הזה, כגון ברכות, תפלה בצבור פעם ביום והדלקת נרות בערב שבת. פליאה היא ותהי לפליאה, אבל כך היה הדבר. על מדוכה זו ישבו כמה ימים אנשי דעה, מלומדים וסופרים והתנצחו ולא יכלו לבוא לידי הכרעה. נחלקו הדעות. נחלקו הגישות. נחלקו נקודות ההשקפה וכל כיוצא בזה. הואיל וכך נסתערו גם הרוחות ולא נמצאה עוד לא לשון ולא שאיפה משותפת. מציין אני בעגמת נפש: קבק הטיל את כל כובד הגיונו ולהטו בעלותו על במת הנואמים לצד אנשי המצוות המעשיות ומתוך שלילה רתחנית כלפי אנשי המדרש המבקשים למצוא אלהים בעיון מחשבה. הוא סבור היה שתפלה אחת בצבור של יהודים, או אפילו ביחידות, נר של שבת הדולק בבית יהודי, הנחת תפילין – עולים על כל המדרשים האמונתיים. גדול המעשה הקטן מן המחשבה הגדולה. המצוה היא דבר שבעין, שבמזומן. רחשי לב, חיפושים, עיונים, חשבון הרוח – אלו הם דברים שבמעלה שניה.
כך ובערך כך דיבר א. א. קבק מעל הדוכן בעוז רגש ובהתלהבות שציינה את מדברו. לא כך נדברנו בינינו אמש בלילה, שהיה כמעט ליל שימורים לנו. איני מתכוון להטיל חלילה קורטוב של רבב על נשמתו הטהורה. הוא היה בר־לבב. יתכן שגם אמש בלילה לא ירדתי לסוף דעתו. לא כל שפה אחת משמעה גם דברים אחדים. שני אנשים האומרים דבר אחד אינם אומרים, כידוע, אותו דבר. ומדרך הבריות שהם שומעים מה שנוח להם לשמוע. אולי מדמה הייתי כל הימים והלילה האחרון שלפני כן שהיינו בעצה אחת. ואולי… אל אהיה גם בדברי אלה כמטיל דופי, בצייני מידה אנושית מאד: קבק על הבמה שינה שלא במתכוון מן המטבע. הוא היה ביסודו שלו נואם נלהב, איש האהבה הגדולה, מאוהב תמיד, מאוהב בגבוריו, מאוהב ברעיונו האחרון שהתלקח בו לאותה שעה. קבק הנואם במעמד קהל שומעיו התלקח והתאהב במצוות המעשיות, שהיה, אמנם, בשנותיו האחרונות נזהר בשמירתן, עד לכדי היסח דעת מערך המדרש. אי אפשר לנו להתעלם מן הדבר כי פעמים אדם נאחז בצבור באמת, שהיא הפוכה מזו שהוא אדוק בה ביחידות. ושתי אמתות האלה מצטרפות אצלו לאמתה אחת. הוא, אדם אינטימי, השתפך מתוך אינטימיות אל תוך הקהל וביטל דעתו מפני דעת הקהל. אף לא ביטל דעתו. הוא נתן עצמו ועם עצמו ממילא גם דעתו. וכי לא הלך מראשית מצעדו על הבמה הספרותית אל העם? כלום לא כתב ספורי אהבה שוים לכל נפש? כעת התלקחה נפשו בסיפור אהבה בין אדם למקום, בין הבן לבין אביו שבשמים. אף ספר־אהבה זה צריך להיות שוה לכל נפש. מדרש הוא ענין ליחידים. המעשה הוא נחלת כל ישראל. מדרש הוא דבר שבנעלם. המעשה הוא ענין שבעין ושבמזומן. כלום לא כך שמעתי אותו בפגישתנו הראשונה באודיסה לפני הרבה שנים, לא, לפני שנים מעט, מרעים את קולו כנגד ספרות של בוסר, ספרות של צעירים, של חיפושים, של גישושים? אף דת צעירים, דת של מחפשים ומגששים, אינה עשויה להשביעו. הוא תבע את הבעין ובמזומן. סופו של כל אדם נעוץ בתחילתו.
הנני מציין את פגישתנו בחיפה לראיון האחרון שנתקיים בינינו. לאחר כך ראיתיו עוד כמה פעמים ראיית חתף, ראיה של אלכסון, של פרופיל. לא יכולתי עוד לעמוד פנים אל פנים עמו מפני שלא הייתי עוד ערוך לב אל לב אליו. על כך אני דואב שוב. ספריו האחרונים שיצאו מקולמוסו מלאחר “במשעול הצר” ואילך הם חזרה לעטרתו הישנה. אין בהם להט. אין בהם זוך. אין בהם אותו זיו חוורין “נטול ממשות”, שהוא הממשות לאמתה. חזר קבק לאכסניה שלו. יש סופרים מדלגים על ההרים ומקפצים על הגבעות. ויש משרכים את דרכם במישור ולפתע עושים קפיצה גדולה לשיא שלהם. לאחר מכן הם שוב צועדים בעצלתיים. כי מעבר לשיא מתחיל מחדש המישור. קבק יצא בספוריו האחרונים למישור של ראשית ימיו. אך שמו ינון בזכות השיא שהשיג ב“במשעול הצר”.
-
גם במקור חסר סעיף ו.הערת פב"י. ↩
א.
משך שנים היה אנכי בא למסיבות השבועיות של חבורתנו הקטנה בבית־קפה. על הרוב הוא מופיע במאוחר קצת, נותן לכל אחד מן המסובים שלום של סבר פנים יפות ולחיצת יד ממש. אין הוא מסתפק בשלום מן השפה ולחוץ מדרכי נימוס. אלא תוכף לכך חקירה ודרישה: ומה שלומך באמת?
התחמקת מתשובה מפורשת או נתמהמהת כלשהו הוא חוזר על שאלתו ותולה בך גם מבט שואל. החזרת לו תשובה בפה מלא הריהו טופל עליך שאלה נוספת לענות ברור ומפורש מה שלום בני הבית ואם הם כולם בקו הבריאות. הנחת את דעתו בכל הריהו פורש ממך ודורש לשכנך לשאול מפיו לשלומו ולשלום כל הנלוים אליו ומשכנך לשכנו עד תום כל ההקפה מסביב למסובים.
לאחר מכן הוא תופש לו ישיבה במצודד קצת, פרוש משהו מבני החבורה. תמה אני איזו ישיבה היא זאת. הריהו בתוכנו וכאילו נתון מרחוק. נזכר אני באנשיו של אנכי שהם כולם מהלכים או נוסעים, אפילו כשהם עומדים או יושבים הריהם הולכים למסעם תמיד. כשהם כאן הם גם אי שם, בין השמים ובין הארץ. אושפיזין בעולם הזה, נוטים ללון על מנת לקום למחרת ולהמשיך את מסעם. אין זאת אלא שמחפשים תמיד דרך, אם כי תועי דרך. הנה “גבריאל” בסיפור של אנכי: “בנתיב בודד, קשה, אך ישר, התהלך עד כה, תפוש מחשבות התהלך בודד בדרכו זו, עד שחש פתאום כי אין ללכת הלאה, כי דרך אין”. כך יושב לו אנכי בינינו כשהוא בא מדרכו. יושב דרך אגב.
אנכי שותק. הוא מקשיב. איני בטוח כלל שהוא מקשיב. אפשר מקשיב, אבל לא ברציפות. הוא שותף למסיבותינו רק למחצה או לשליש. כשאדם אינו מדבר נוח לך יותר לסקור את פניו. יש לו צורה של בעל מוחין. דרך כלל בעלי מוחין מרחפים בעולמות העליונים. לגבי אנכי אין לומר כמדומה שהוא מן המרחפים. אדרבה, יש בכל חזותו משהו מן המשיכה לתתא. משיכה שהיא פרי מועקה קשה הרובצת עליו. כדור הארץ מושך אליו כל גברא. ברם, בעלי נשמות אצילות, הני בני היכלא, נענשים על ידי המצוקים במשיכה כפולה ומכופלת, כאילו מתגרה בהם האדמה על כיסופיהם לשמיים. משל, כל כיפת השמיים רובצת במלוא כבדה עליהם. אכן, יסוד הרחף מבצבץ בעיניו המועמקות של אנכי, בחטמו המשורבב והמרטיט, באצבעותיו הדקות, במצחו הממריא. אבל אותו המצח עצמו מכריז עליו שיש בו מיסוד המוצקות והקשיות והכיבוש העצמי. אנכי הרך והעדין הוא גם תקיף ועקשן. איני יודע זאת, אבל אני משער כך. שפתיו מעידות עליו שיש לו שייכות קרובה גם אל הגשמיות. בין השמים ובין הארץ – ההפכים שקולים. אבל עצם ישיבתו היא של מי שאינו בעלמא הדין.
אמרתי שאינו מקיים רציפות במגעו אתנו, מכל מקום הוא נאחז בנו באמצעות אותו חבל דק מן הדק המקשר אותו עם כל מה שנתון בין השמיים והארץ. בחוט דק הוא נאחז. עתים נשמט החוט מידו. כיון שאנו נכנסים לתוך סוגיה של דרוש ופלפלא חריפתא הוא מאבד מפעם לפעם איזו חוליה. לעולם אינו כך שעה שמדיינים בענינא דיומא, באיזו בעיה ישובית או מדינית. לגבי הויות עולם אלה הוא ער לגמרי, עומד על המשמר, יש לו דעה ברורה ותקיפה על הכל. אולם בוא התור לניצוח הלכתי, עיוני טהור, לפלפלא חריפתא, אפשר שיתברר לך לפתע שאנכי נתון בעמעום כלשהו והחבל שבידו נתרופף. מודה ומתוודה אני שהדבר היה לפעמים פליאה בעיני. בחייו הכרתיו פחות, אף הייתי מעיין פחות בספריו. מה לעשות? נתיב הוא מששת ימי בראשית של הספרות. סופרים חיים אנו קוראים מעט או קוראים ברפרוף. מתאמרים אנו להכירם מתוך מגע אישי. למה לי תעודת זהות שלך, חבר? אתה עצמך יש. משמסתלק הסופר והוא שבעל פה איננו עוד. הננו פונים אל זה שבכתב, מעיינים בתעודת הזהות שלו. לפיכך אותה פליאה מלשעבר אינה כעת עוד בגדר פליאה אצלי. לא היה זה ממנהגו של אנכי להכנס לתוך דקדוקי דיונים בסוגיות זוטות. הוא עמד בראשו וברובו, בלבו ובמוחו, שקוע בתוך סוגיה אחת גדולה, סוגית אין סוף. אותה שעה שאנחנו עקרנו הרים קטנים במסיבותינו, היה הוא יושב כפוף תחת הור ההר שנערם על מוחו, הר קדומים, הר הורה כל גבר מאנשיו בספוריו: מה זה? מה זה כל זה שבמחזה? מה זה העולם הזה? מה כאן? ומה פשר החיים האלה? ובעמקי נפשו מנקר אותו סימן־שאלה שננעץ לתוך ראשו של גבריאל, של שטיין, של הינוקא, של כל אחד מאנשיו: היש אלהים או לאו? הרי זו סוגיה חמורה שכל הסוגיות הזוטות והגדולות בטלות ומבוטלות כנגדה.
נמצא שאנכי בא עלינו מפעם לפעם בתהיות, שהן תוצאה מן הפסיחות, מן החוליות השמוטות. אנו רציפייים מבינים זה את זה בחצאי משפטים. פעמים די ברמיזה. ואילו הוא מוצא פה ושם סתומות. מצחו הרבני מעיד על מאמץ מוחיי לקשר. הריהו מתכופף לפעמים למי מן המסובים ושואל דרך תהיה על איזו מימרה:
– מה משמע? כלומר? בתמיהה? רצה לומר?
בערך כך תוהים שואלים כל אנשי אנכי על רוב המראות בעולם הזה, אפילו על מראות מצויים בסביבתם הקרובה, ואפילו על מקרים המתרחשים דרך הטבע הקרוב אליהם. הם האושפיזין בעולם הזה יש להם תמיד גרעון בחדשות האחרונות ודברים רבים נודעים להם במאוחר קצת. הם יודעים תמיד משהו פחות. אפשר משום שגלוי וידוע להם דבר מה יותר. אף הם כאנכי מטים אוזן מפעם לפעם כאילו שמעו איזה חידוש, והריהם שואלים בתמהון: מה דבר נפל בעולם? אלא שבעמקי נפשם הם יודעים שלאחר הדבר האחד הגדול והעיקרי שנפל אז בשעת בריאת העולם בעצם הבריאה, שוב כל הדברים האחרים שנפלו ושנופלים יום־יום ושעה־שעה בעולם אינם בעלי חשיבות ראשונה במעלה. ממילא אין עוד כל חידוש בכל החדשות המתרחשות. אין כל חדש תחת השמש, החידוש הראשון והאחרון.
בדברים הראשונים, שהם גם האחרונים, תפושה, משמע, מחשבתו של אנכי כל אותה שעה שאנו מגלגלים בסוגיות שלנו. לפיכך הוא מפתיענו מקצת בשאלותיו המתמלטות מפיו מפעם לפעם.
– מה משמע? כלומר? רצה לומר? בתמיהה?
נופלות התמיהות הללו לתוך שיחתנו ונהפכות, דומה, לחלק ממנה, מין תבלין לעצמו. משך שנים הוא בא למסיבותינו השבועיות וזורק לתוכה את תהיותיו, כדרך שבוזקים פרג על עוגה. בחיינו הקטנים אנו אופים לנו עוגות קטנות, עם צמוקים ועם פרג. זה היה כל כך טוב וכל כך מופלא. הרי צריך שאת חיינו הדעתניים והשכלתניים ירעננו במקצת אנשי התמיהה הגדולה. יש לנו מדרשים רבים. וכי אין מדרש פליאה היפה שבהם?
ב.
כשנתיים בערך לא הופיע אנכי במסיבותינו השבועיות. בפרק זמן זה היו לי אתו פגישות אקראיות, נדירות, ברחוב או בכל כינוס של ארעי. ואין התראות עמו שאינה מתלוה בשאילות שלום ובאיחולי שלום לך ולבני ביתך ולכל אשר לך, כלומר, גם לבני המסיבה, לכולם בכלל ולכל אחד ואחד מהם בפרט, בהזכרת שמו ובדרישה למצב בריאותו ולמצב רוחו ולעצם מצבו, היינו, למצב הפרנסה שלו ובכלל… כאן אנכי אינו מסיים. דומה, שבכל שיחה עם הוא פוסק איזה משפט או כמה משפטים ללא סיום, היות ומשום שאין לסיים. וטוב שאין סיום, ואילו היה סיום הרי מה? רצה לומר. מה? ובאמת מה? זו היא השיחה האנכית, חציה חב“דית וחציה סתם אלמית. מלים בודדות, אמצעיות, בלי רישא וסיפא, ניתזות כקסמים. אי שם במחבואי הנפש, בעומקא דמוחין, נחטב יער ומן השפה ניתזים קיסמים, רמזי רמזים. יהודים מבינים זה את זה ברמיזה. ולאחר שהשיחה המקוטעת נקצצת פתאום לפתע אפשר שיתמלט מפיו מעין קטע של מימרה: כך! וצריך להמשיך! ואי־אתה יודע ברור כלפי מה הדבר אמור אם כלפיך כפרט או כלפי הכלל כולו, וקרוב לשער שכלפי זה וכלפי זה כאחד. כך מדברים יהודים. כלל ופרט עולים בקנה אחד. כולנו כאחד ואחד ככולנו. כך דיברו יהודים. יהודים בתפוצות ישראל. לא היו מסיחים בלשון הקודש, אבל גם לא בלשון חול, לא בשפת התנ”ך או בשפת התלמוד, אבל גם לא בדיאלקט גרמני. הם דיברו עברי טייטש, עברית יהודית, ולאמיתו של דבר לא דיברו בשום שפה אלא דיברו ברמזים, במראי מקומות, בסופי־פסוקים, ברישות שהסיפות מובנות מאליהן. כך דיבר אנכי, גוש של יהדות צרורה בצרור המור מתובלת באבקת רוכל וכל מיני בשמים. ואפשר שישתרבב מתוך המגומגם המשותף שבינינו – אופן שיחו החב"די של אנכי ממשיך ממילא רוח זו גם על בן שיחתו – פסוק מעין זה של אנכי: וכדאי להיפגש מפעם לפעם. חבל שאין רואים זה את זה. ומפני מה באמת לבלי לראות זה את זה. כשיושבים יחד הרי יושבים. יהודים יושבים… יהודים… ושוב פסיק וסליק. באמצע. שלום. שיהיה שלום. שלום באמת. ובודאי נתראה. בקרוב נתראה.
מקץ שנתיים חל הבקרוב הזה. בערב שבת אחד הופיע ובא אל שולחננו, בערב שבת האחרונה לחייו, בא כאילו לביקור של פרידה. וזו היתה השבת של אנכי, כלומר הערב־שבת שלו. שכן הפעם בניגוד לרגיל לא היה שותף למסיבתנו למחצה או לשליש בלבד, אלא שותף גמור. אמנם, אף הפעם שתק לא מעט, אבל דיבר יותר מן הרגיל. אנו השאנו אותו אל הדיבור. משום שנתגלגלה השיחה על הלל צייטלין, ומצייטלין על גנסין, ומגנסין על ברנר, חבר של אנשי סגולה, צנתרי דדהבא, עירין קדישין, מרעישי הנשמות, שצמחו יחד בסביבה מסויימת והיו קשורים לא רק באהבת נפשות אלא גם בניגון משותף והם הביאו לעולם איזה רטט סגוליי, איזה “וי” משלם – סופרים מבית מדרשו של מנדלי היו בעיקר סופרי הוי, ואילו הם שבהומאל ובפוצ’אפ, הם הבלורוסים, היו סופרי “וי” – והנה נתאווינו לשמוע מפי אנכי, אחד מן החבריא ההיא, אח ורע לאורי ניסן, להלל, ליוסף חיים, קצת פרטים, אילו קוים, רמיזות מעט, על האישים ההם. אנכי סח בשפת אנשיו של סיפוריו, שהמלים שבפיהם קורצות ורומזות אי שם ממרומים ככוכבים, אף מנצנצות ודועכות ככוכבים, ובדומה לכוכב שהנה הוא במרום והנה אנו מדמים אותו נופל ומתנפץ למטה, למטה ואף על פי שהוא מתקרב אלינו אינו מגביר כלל את האורה, אלא, להיפך, מגביר בלבנו את האימה למראה השברון והכליון האורב לאור עצמו, מבלי להוסיף דעת כלום מתוך כך על עצם מהותו של האור, כך היה באופן הסחתו של אנכי על המאור הגדול שבאישים ההם מין התנפצות של דברים ללא הדברים עצמם או זכרון דברים ללא דברים. האמת היא שאנכי לא סיפר לנו כלום על המהותי שבאנשים תרומיים אלה. אין זאת שהיה כל כך מלא אותם שלא יכול, אף לא רצה, לבטא אותם, כשם שמי שטבל בנחלי איתן של שמש ובא אלינו חס לו לדבר על אותה טבילה. אנו רואים אותו שהוא שזוף ומשוזף. אנכי היה שזוף השמש ההיא. שבוי בקרניה. נשמתו כולה היתה שקויה בה. אז… אז… היה היה הלל, אורי ניסן, יוסף חיים, רבים דיברו עליהם מפי הקריאה או השמועה או מתוך התרשמות איש מפי איש, הוא שישב בתוכם, שהיה הם, לא רשם עליהם זכרונות בספר. ובעצם לא סח עליהם כלום בזכרונותיו גם הפעם. כנגד זה סח לנו קצת פרטים מענינים על ראש השושלת ההיא, ההומלית, הפוצ’פית, על באום, הוא באום שהיה מורה ומדריך לכל החבורה כולה. הוא באום ששימש אב־דמות לגבור הראשי של “מסביב לנקודה” לברנר, אוריאל דוידובסקי. הוא באום שהיה הרבי לכל החבורה, עמקן ומודד תהומות, שלא חיבר מימיו ספר, שכוחו היה גדול בפה, בעל שפע ובעל השפעה להפליא, עילוי ובעל מידות תרומיות, מחפש, מחפש, בלשונו ממש של אנכי, מחפש ופתאום לפתע התאבד והניח פתק כתוב בזה הלשון: “אני שם קץ לחיי משום שאין עוד לאן ללכת”.
כאן לא אנכי כי אם מי שהוא מאתנו שאל:
– אין לאן ללכת, מה משמע? כלומר? רצה לומר?
– אין לאן ללכת – חזר אנכי על המלים בהנמכת קול ובחיורון קול, בהחוורה שבתוכן כמדומה, כאילו ביקש לומר שאין כל דבר מיוחד בגו, שלא קבור כאן שום רז, שזה פשוט מאד. ואמנם הפטיר לאחר שהות של דומיה – סתם אין לאן ללכת.
ברם, דוקא המלים “סתם אין לאן ללכת” דפקו על הלב כמהלומה. לא עמקות, לא פלפלא חריפתא, אלא בפשטות: אין לאן ללכת. אימה גדולה ואין דרך. וכי לא כתוב כך בסיפור “גבריאל”: בנתיב בודד, קשה, אך ישר, התהלך גבריאל עד כה בצדם של בני אדם וארחות חייהם. החיים טרדוהו מתוכם. והוא פילס לעצמו דרך מהצד. בין השמים ובין הארץ. תפוס מחשבות התהלך בודד בדרכו זו עד שחש פתאום כי אין ללכת הלאה, כי דרך אין“. הוא גבריאל, הוא באום, הוא אוריאל דוידובסקי, הוא אנכי. כזהו אנכי. הוא כעת זה שהיה, בשנת תש”ח כבשנת תרס“ח או תרס”ג ותר"ס. זהו, זהו, לא נשתנה. לא המיר רוחו. לא שינה את טעמו. אלא ששינה מעט מארחו עם הבריות. פיו שלום ולבו ערוך כתנור. ריב איתנים שם. ריב השמים עם הארץ, האראלים עם המצוקים.
ג.
כיון שנתאוינו לשמוע פרקי זכרונות על האישים ההם והימים ההם עברנו את גבול הנימוס והבענו בפני אנכי את הפליאה על שום מה אין הוא מעלה זכרונותיו בספר. אף אני תבעתי ממנו בפה. משאני מהרהר עכשיו בכך הנני מתבייש בפני עצמי. רעה חולה היא אצל אנשי הכתב שהם מבקשים להעלות במזלג הלשון ולטבול בדיו הכל, הכל, את כל חיי הנפש הם מבקשים להטביע בדיו. אינם משערים כלל לעצמם שיש גנזי חיים שמקומם יכירם בתוך הגניזה של הנשמה, שאת העיקר אסור לספר, שכל היקר הקדוש הצנעה יפה לו, ומי שנושא בחובו רשות היחיד מלאה וגדושה גודר על עצמו מפני רשות הרבים והוא נאלם דום. כך נאלם דום אנכי. לא סח כלום על עברו, לא משום שהעבר שלו עבר ובטל, אלא משם שאדרבה העבר שלו לא היה אצלו כלל בגדר עבר ובטל אלא בחזקת הווה חי. הקשיב אנכי למשאלתנו־דרישתנו במין תהיה שמציעים לפניו עשיה שאין לה שחר. לא, הוא לא הביט עלינו בתהייה שנוהגים בדוברי אין שחר. הוא שהתקשר אל הבריות בחוט דק מן הדק ושנעשה אצלו לחבל עבה של אהבת הבריות וחיבה לצלם האדם לא דרש אחרים לגנאי אפילו במבטיו. בנשמתו היו ניצוצות של כל האנשים בסיפוריו וגם של חיים־משה בעל הלב של זהב המלמד זכות על הכל. אבל תוהה היה בכל זאת על עצם התביעה ועל הדיבור בכגון זה. ולפי שהדבר היה כל כך מופרך בעיניו לא מצא מלכתחילה שום נימוק לדחות אותו. היה תמוה ומותמה ואין מלים. אין מלים. היה היה הלל, אורי ניסן, יוסף חיים, ובכן, כלומר, מה נשמע? היאך מדברים על זאת? הוא לא ביטא את התמיהה בפיו, עיניו ביטאו, ובפיו אמר:
– לכתוב זכרונות.. זאת אומרת לכתוב? לא, לא. לכתוב. לא לא. וכי כיצד כותבים אותם?
ובשביל לדחות לחלוטין את התביעה, שחזרה ונשנתה קצת דרך הפצרה וקצת בהיתול קל בהסתמכות על רוב ספרי הזכרונות שנתרווחו אצלנו, הטיח אנכי כנגדנו לבסוף את הנימוק שכנגד, שלא היה, כפי הנראה, לפי הנחתו, כל יסוד לערער עליו:
– לא, חברים, האני הוא ציר חפשי לכל המקרים והמעשים. זהו דרכם של בעלי הזכרונות. אין זכרונות בלי אני בולט. הכל אני… אני… לא, חברים.
נדם הקול. נדמו אף המפצירים. השיחה בכללה לא היתה עוד מנסרת ברציפותה הקודמת. לא ארכה השעה והמסיבה נסתיימה, אמנם, בעתה, אבל לא בלי משקע של תהיה ומקצת מבוכה. אדבר בעדי. מטעם עצמי. הרבה הרהורים נוגים ורחשי־תמהון נתעוררו בלבי אותה שעה. הסתכלתי במעשי, במעשינו, במעשיהם של כל אלה הצוברים הרגשות, רעיונות וזכרונות, רשמים וחויות ומחברים אותם למסכת אחת של ספר, מהו היסוד לחיבור הזה. הגבורה או החולשה? הכשרון או העדר כוח המעצור? אמנות הדיבור או מיעוט היכולת בחכמת השתיקה? משום מה אנו כל כך להוטים להוציא מעינותינו חוצה, לפענח גנזי נסתרות של עצמנו ושל זולתנו, להוציא חיי נשמות חיות או בדויות? אכן, יש אשר יקויים באיש הרוח אחד או משנהו “הציקתני רוח בטני”, אבל כלום כל לגיונות הסופרים, המחברים, הרושמים רשימות, העושים מחזות, אנוסים באמת על פי הדיבור? או שמא הם פשוט דלי אונים לכבוש עצמם, להבליג? שמא הם פשוט להוטים אחרי הבלי העולם הבא ואחרי מנות של נצח, שהכשרון עלול, כביכול, להעניק להם, משום שהם רודפים במחילה אחרי כסא בגן עדן? מי יודע דרך אנשי הרוח והכוחות החיוביים או השליליים בהם. אנכי, אמרתי עם לבי, מחייב רבים. הוא, שכוחו היה גדול בדרישה, הוכיח, שהוא גם בעל יכולת מאין כמוהו בפרישה. הוא שחונן בלשון לימודים שאינה מצויה סיגל לו מאין כמוה שפת אלם והריהו מתהלך בינינו טוב ושותק, אוהב ומרחם, אף מנחם וחס־ושלום לא מחלל, מכרה זהב יש בלבו ואינו כורה. דיוקנאות תרומיות רבות שמורות בזכרונו, עם האצילים והטובים התהלך בימי עלומיו, אתם השתעה, בחברתם היה שוקק, אתם לקח חבל בנעימים ובמרורים והוא שותק. הוא חס על הלבוש ועל הכסות. אינו מגלה. אינו מספר כלום מן החדר. מחדר ידידיו וריעיו.
אנין הדעת, אנין הרגש, אנין הזכרון. אינו להוט לא אחרי פירסום ולא אחרי עניוות, איש הצנעה והצנע, פשוט בפשיטות בשפת אבותינו: איש הצנע לכת. בצנעה, בצנעה הלוך ילך אנכי. ילך. ילך. כלום מה כתב אותו באום הארי שבחבורה: אין לאן ללכת? אנכי הוכיח שיש לאן ללכת. אל תוך הצנעה ללכת. ולא הצנעה של מות, כי אם הצנעה של חיים ואהבת חיים, הנה מדריגתו של אנכי. היה שגיא־כוח באלם. נמצא שבאמת ובאמת לא נכון הדבר שאין לאן ללכת. יש ויש, דרך החיים ארוך הוא לאין סוף. לחיות! זאת הברכה, זאת האמונה, זאת הצוואה מפי אישים כאנכי שהתגברו על מרעין בישין ואף מרעין טבין, שהתגברו על הדיבור, על המרי, על הזעקה, על הטרוניה, על הקובלנא, על כל תנועה והעויה, שיש בהן משום נותן טעם של המולה. לחיות בחשאי ואף למות ללא רעש. ביטול האני לגמרי, לגמרי, הנה מדריגתו של האיש שקרא לעצמו מלכתחילה אנכי לשון סגי נהור. סופו הוכיח על תחילתו. הוא לא רק עלה בסוף חייו לרום המדרגה. היה בעל מדרגה מתחילתו, ככתוב בספריו. שם הלא כתוב גלוי ומפורש. לך קרא ותאמר: הנה מדרגה!
פעם הלכתי ברחוב אלנבי וראיתי במקום אחד בצומת רחובות הצטברות כלי־רכב והמון נדחק ביניהם. היו מתונים שנעצרו בצפיה ורבים חפזיים פלסו להם דרך בתוך המרוצה והבהלה. כמתחרים עם כלי הברזל. אף יעקב רבינוביץ ניצב בין העומדים. הוא עמד לו פשוט כדרכו, מביט ואינו סוקר, ללא ארשת של קוצר־רוח. אף לאחר שהתנועה כבר חזרה לתיקונה וכלתה רגל של ממתין בקרבת־מקום עדיין היה הוא שוהה. נזכרתי בבדיחה שסיפרו. מעשה ביעקב רבינוביץ שהיה תוהה ומהסס לעבור לעבר השני של הרחוב מחשש כלי־הרכב. אמרו לו: כלום יש בדעתך לעמוד ולהמתין כאן עד שתוכרז שביתה כללית? אמרתי לו: אתה עומד וממתין, ואילו הללו, ראה, כמה הם בהולים ורצים.
פתח יעקב רבינוביץ ואמר:
– כן, בימינו בני־אדם רצים כמטורפים. כל אחד סבור שאין לו פנאי. אף יש חושבים שהם מצווים להיחפז. ואולי זה או פלוני השעה דחוקה להם באמת. אגיד לך, יש בעולם בריות משונים, שאף דרכיהם משונות. והעיקר שהם אוהבים לחקות זה את זה. מכיוון שהאחד רץ אף השני כמוהו. ומכיוון שזה מעמיד פנים של אדם חשוב אף זה כך. אגיד לך דבר־מה, מימי לא הייתי רץ לשום מקום ולשום דבר, ולכן לא הייתי צריך לחזור בי מהר, ולהיות בעל־תשובה אף פעם. איני אוהב בעלי־תשובה. אני מבין את החוטא, ואילו בעל־תשובה זר לרוחי, אבל יש סוג אנשים שנוהגיים מפעם לפעם להכות עצמם על חטא. מכיר אני שני אנשים שכבר עבדו כל מיני עבודות זרות והם בעלי־תשובה כרוניים ואני נזהר מלהכנס למחיצתם. אגיד לך עוד דבר־מה: אף בעלי המרירות איני מחבב ביותר. סתם מרירות לשם מרירות אינה שווה כלום. ואני על הרוב עושה כך. כשאחד מר־נפש שופך באזני את כל חמתו על אדם פלוני ועל מוסד אלמוני והוא מגדף את המנהיגים ואת הפקידות שלנו ומונה את חטאיו של מנהל בנק אחד ואת מומיו של מזכיר לשכה אחת וכיוצא בזה, אני עובר על זה כאילו לא כלום ומחליט שיותר כדאי לי לשאול אותו למצבו שלו ולשמוע מפיו קצת דברים על עניניו הפרטיים. מתברר שמצבו הוא בכל רע. שהוא, למשל, עולה חדש שטרם הספיק להסתדר, או שהוא מי שהיה בעל בעמיו במקום שיצא משם, יושב־ראש של אגודה או גבאי ראשון בחברה זו או פלונית וכדומה לזה, רצוני לומר, בכלל מי שהיה, ויתכן אפילו שהיה בשעתו ובמקומו ציוני טוב ויהודי טוב, קנה שקל ותרם מכספו לקרנות של ארץ־ישראל, פעמים הוא הגיע אפילו להיות ציר באחד הקונגרסים, הצביע בו בעד ויצמן או נגדו, איני זוכר עוד, אבל שם הוא היה מה שהיה, וכאן לא ניחא לו. אף מסודר במובן החמרי איננו, ואשתו מציקה לו ואומרת הנה ארץ ישראל שלך. אין תימה שהוא רוטן ומבקר ורואה רק מראות נגעים. זימן לו ארץ ישראל שהיא כלה נאה וחסודה, אין בה מום ופגם כל־שהוא ובטוח היה שציונים ותיקים יושבים כאן ונהנים בחייהם, והנה מצא מה שמצא. לבו מר עליו, והוא מדבר על ארץ־ישראל ועל אנשי הישוב כל הרעות שבעולם. לימים, זאת אומרת, מקץ שנה או שנתיים, אני פוגש אותו – ואין להכיר כלל את האיש הזה. לא די שאין הוא משתפך במרירות לפני, אדרבה, יש בפיו להגיד מלה טובה על הא ועל דא, אף האנשים אינם עוד רעים כל כך בעיניו. בשיחתנו עמי מנהל הבנק לא יזכרו לא יפקד עוד. עם המנהיגים שלנו השלים. על הפקידות אינו כועס עוד, מה קרה כאן? קרה כאן דבר פשוט מאד. האיש בינתים הסתדר לו כך או ככה. הוא קנה לו. למשל, משק קטן. יש לו לול משלו, פרה אחת או שתים, הוא עובד ואשתו אף היא התרגלה לעבוד. יש לו בן והוא עוזר לו במשק. פעמים הבן הלך לקיבוץ ונתאקלם שם יפה. אף ההורים שבעים נחת ממנו. ויש שהאיש לא פנה לחקלאות, אלא פתח לו עסק או הוא עצמו הלך לפקידות וכעת הוא זה, שהיה רוטן לפנים, כיוון שיש לו שולחן משלו אף הוא אינו מביט בפני האיש הנצרך לו. ויש שהוא שוכח להציע לו כסא לישיבה ואפילו שלום הוא עונה לו בשפה רפה. מקרים כאלה יש רבים. ואני דברים אלה מכיר משנים. הארץ היא אבן־בוחן. יש מסתגלים ויש שאינם מסתגלים. רבים שהיו ציונים ותיקים עלו לכאן ועזבו משום שלא יכלו לעמוד בנסיון. וכנגד זה הכרתי כאלה שלא היתה להם תחילה שום שייכות לציונות ולא לעברית ואף לא ליהדות והם נתקשרו לארץ ונעשו חקלאים טובים ובוני הישוב. משום כך אני אומר שהמרירות עצמה עדיין אינה כלום וסתם ביקורת אינה מעלה ואינה מורידה. מה ערך לביקורת שמשתתקת תיכף לאחר שהאדם מגיע למשק קטן משלו? אני אגיד לך דבר־מה. אי־אפשר להכיר אדם אלא אם כן אתה רואה אותו במקומו ולאחר שעבר חבלי ההסתגלות, או שאתה צריך לראות אותו כשהוא יושב על הכסא. לשלשה דברים הידועים שאדם ניכר בהם אני מצרף את הכסא. כן, פלוני הרוטן כיוון שעלה וישב על הכסא מיד הוא מתחיל לדבר דיבורים אחרים. כנגד זה יש שהלול שיש לו במשקו הקטן משנה את כל אפיו של האדם. שוב אינו אץ ורץ ובהול ואינו להוט כשהוא בא לעיר הגדולה להקדים ולעבור את כלי הרכב, אלא צועד לו במתינות ונוהג זהירות בכל. אף מחשבתו זהירה וביקרתו שקולה. אני אגיד לך דבר־מה. הציונות הוא ענין של הילוך. הציונות ביקשה ללמד את היהודים הילוך אנושי זהיר ומתון, לצעוד בכבדות. האכר ההולך אחרי מחרשתו מסגל לו מאיליו הילוך כזה. במידה שיהיו לנו אכרים יותר נהיה עמא פזיזא פחות. אני אגיד לך. לא איכפת לי אם במשך כמה דורות לא נוציא מקרבנו גאונים הרבה ונהיה עם של בינונים לעת־עתה, ובלבד שיהיו לנו הרבה אנשים בריאים ומתונים, שאינם מדברים גבוהה־גבוהה. אף לגבי פרט זה הארץ משמשת אבן־בוחן. כאן בארץ אי־אפשר לשקר הרבה, כשם שהרבה מליצות נושרות כאן. אם כי גם כאן מצויים רבים שיש להם הרגל להעמיד פנים. מעט אנשים הכרתי בחיי שלא היה להם הרגל של העמדת־פנים. אלא שאני אגיד לך, אילולא בני אדם היו בהולים ונחפזים כל כך אפשר היה עוד לחיות בעולם. כשיש לאדם פנאי לישוב הדעת סופו שהוא עושה עמך פשרה. אני הרבה דברים אמרתי בחיי, שלאחר כך אפשר שלא הייתי גורס אותם, אבל בדבר אחד לא חזרתי בי אף פעם, והוא בהטפתי לפשרה. ורק בשטח אחד לא גרסתי את הפשרה: בשאלת השפות. משום שרק שפה אחת יכולה להיות לעם ולא שתי שפות, אגיד לך דבר פשוט. אנו עם כזה שבעניני לשון אין להתיר את הרצועה ואין לסמוך עלינו. מה שנוגע ללשון אנו עלולים לעשות כל מיני שטויות. ולכן יש כאן להחמיר.
עד שיעקב רבינוביץ סח אלי בעניני לשון נצנץ לעינינו בדרך הילוכנו חלון־ראוה של חנות ספרים. חלון־ראוה טיפוסי של חנות־ספרים טיפוסית בתל־אביב, רובו ספרי־לועז, “שלאגרים” אנגלים ו“חדישות” רוסיות, ומיעוט שבמיעוט ספרים עברים, אף הם מתורגמים. פה ושם איזה ספר עברי מקורי כגון שירי ביאליק, ספר אגדה, או ספר חדיש לגמרי שיצא משום־מה בהידור יוצא מן הכלל והותר לו בזכות כך להופיע בקהל המכובדים מבין הגויים. הקיצור, מעין “גיטו” לספר העברי. שיחתנו שנתגלגלה אותה שעה מענין לענין נתקעה לתוך ענין זה ממש.
יעקב רבינוביץ שהיה אוצר בלום של ידיעת הישוב, שידע בשעתו, כלומר, עד לתקופת העליה הרביעית ועד בכלל, את שמותיהם של כל ילדי העמק לפי גיליהם ונשא בזכרונו את מאזניהם של רוב קבוצות וקיבוצים, ודומה שהיה בקי גם ברוב השמות של הפרות והסוסים שבמשקים, זכר על פה גם מוצגיהם של רוב חלונות הראוה שבעיר תל־אביב, ומכל מקום שמורים היו בזכרונו טורי הספרים כפי שהם ערוכים בחלונות הראוה של כל חנויות הספרים של תל־אביב עירנו. ובכן, בו במעמד הרצה לפני ארוכות על סוגי המו“סים שבעיר, על דרכיהם במשא ומתן ועל השגותיהם הלאומיות והאנושיות ועל יחסם לארץ ישראל ולעברית, כפי שהם משתקפים בסידור הספרים בחלון הראוה. גדולה מזו: על פי חלונות הראוה של הספרים עשוי אדם להכיר את המצב בחזית – אנו עמדנו אותה שעה בעיצומה של המלחמה – מאחר שבהתאם לנצחון מרעיש של זה או של פלוני מן השותפים במערכה משתנה גם הסידור במערכת הספרים בחלון. גברו הרוסים גדל אחוז ספריהם בחלון; הראו האנגלו־סאכסים נפלאות חוגג הספר האנגלי את נצחונו. ואילו בימים שהאויב הגדול ימח שמו נחל נצחונות בישר חלון הראוה גם על־כך ופינה מקום לא קטן לספריהם של הרשעים אם במקור ואם בהסתר של תרגום. אצל אחד מן המו”סים מנה ומצא שכנגד כל ארבעה־עשר ספרים לועזיים הוא נותן זכות־כניסה לספר עברי אחד, לא תחום המושב, אלא תחום המוצג, משמע.
איני זוכר לאיזה אפיק זרמה השיחה מן הלשון והמו"סים עד שהגיעה לנושא החלומות שמתים באים אלינו בשנתנו ומספרים לנו מעשיות אם מעולם האמת ואם ממה שמתרחש אצלנו בעולם התחתון. תמה הייתי שאותו איש השכל, שהיה מתגנדר תמיד במוצאו המתנגדי ומסתייג מאנשי המסתורין, אמר לי מפורש שהוא מאמין בדברי חלומות מפי מתים. והוא אמר לי שכל חלום של אמו היה זהב טהור, שלא היה בו אף קורטוב דברים בטלים, וכל חלומותיה נתקיימו. ולאחר כך סיפר לי מעשה שהיה בפתח־תקוה שמת בא וגילה בחלום לקרובו, שהקברנים גנבו ממנו את התכריכים וקברוהו ערום. הלכו ובדקו ומצאו שכך הוא. ולאחר כך סיפר לי כמה וכמה מעשים שהיו מעין זה. הרבה דברים סיפר לי אז משם שצעדנו לאט־לאט מרחוב לרחוב ובו ברחוב, ואני סבור הייתי שאני מלווה אותו בכיוון מקום מגוריו, ולבסוף נתברר לי שהוא מוסיף דרך בשביל ללוותני. לויתי אותו ואף הוא ליווני. וכל זה לאט־לאט ובזהירות מפני כלי הרכב הרצים כמטורפים, וחזרנו חלילה. ויעקב רבינוביץ היה כמעין המתגבר. זהיר ומתון ומקיף הרבה. ואיככה זה קרה כך שהוא הצועד לאט ותופס כל כך מהר, הוא דווקא, נדרס תחת המכונית הרצה כמטורפת? לא היה כלל מן המשוער שהוא ימות מות של אין פנאי כזה. בטוח הייתי שהוא יאריך שנים הרבה, והתכוננתי לשמוע עוד הרבה מפיו.
שנים רבות הייתי רואה את האיש ומקלו כמעט כל יום בזמן מנחה דרך הילוכי ברחוב מלצ’ט סמוך לבית מגוריו. אני מהלך בחפזון, כנהוג במקומותינו, בעבר זה של הרחוב, והוא ניצב מתון ושוהה בעברו השני של הרחוב, מקלו דרוך לפניו ומבטו תוהה ומשוטט. דומה, שואל הוא ונמלך בדעתו לנתיבו. לא אדבר בחידות. האיש הוא המשורר יהודה קרני. יוצא הוא מחדרו־מבדלו, היה שרוי שם כל היום: מבדל בתוך מבדל. וכעת בין הערבים, שעה של עצבות דמוחין וכיסופי הנפש, הוא זקוף־קומה, בעל פני נזיר, עוזב את תא הנזירים שלו והולך לחפש לו מפלט מבידודו אי לשם.
אי לשם? שאלה היא הטורדת אותו כל יום בזמן מנחה. לפיכך הוא עומד תוהה ומבטיו משוטטים מתוך ישוב הדעת. סוף דבר, אף היום, בדומה לאתמול ולמחר, ישים את פעמיו בדרך העולה לככר דיזנהוף ומשם לרחוב דיזנהוף ויסור לבי־קפה הנודע השוקק קהל רב של אמנייא וספרייא. אין שינויים מתרחשים. נתיב הוא לו מימים ושנים. אף על פי כן עומד הוא על פרשת הרחובות, מקלו דרוך לפניו, כמו שואל לנתיבו. שואל מפי מי? דומה, מפי קול פנימי. זה האיש וזה ארחו. שוקל הוא כל פסיעה, כשם שהוא מונה כל מלה. אוהב הוא ישוב הדעת ומתינות־צעד משום שהוא חפוז־רגשות ונסער־יצרים. ובכלל סבור הוא שהכוונה היא יסוד ושורש הכל. חייב אדם לכוון את מעשיו, לכוון את דיבוריו, את מחשבותיו, אף את תנועותיו. החיים צריכים כוונה, החיים הם במה. וכשאדם דורך על הבמה חייב הוא לשקול ולמדוד כל תנועה והעויה, כל נדנוד עפעף. וכלום לא מוזר הדבר: השחקן, שהוא כל עיקרו געש מאויים, נתון בעול קשה של חוקים, חוקי־לכת, חוקי־שבת, חוקי־דיבור ואף השתיקות ספורות ומנויות לו. כל שיצריו עזים יותר רובץ עליו שולחן־ערוך חמור יותר. כל בשר ודם לובש מחוך; מי שהוא אש ודם לא כל שכן.
כיון שהאיש גמר בדעתו לפלס את נתיבו בכיוון המסויים הריהו צועד בעוז ומפעיל את מקלו במשנה־מרץ. הרואה אותו יאמר: האיש אץ לרגל ענין דחוף. המסתכל בארשת פניו אף תוך כדי הילוכו יכיר מיד שזה איש־תרומות. נזיר ואפרתי; יושב־אוהל, ששובל רשות היחיד שלו נגרר, אמנם, אחריו ברשות הרבים, אבל בעל בעמיו, אחד נגיד ומצוה. חגיגיו קודר טבועה בקלסתר פניו ותקיפו, כמעט תוקפנית, מעודנת, שפוכה בכל גזרתו. מפעם לפעם יתיצב פתאום בעוצם הילוכו השוטף, משל נעצר על ידי כוח־מה; עומד מקשיב לרחשי־חוץ או לרחשי־לבב, מנקש במקלו על המדרכה נקישות מספר, מצפה הוא, כנראה, לאיזו החלטה. זו באה בשעתה והמצעד של אחד שהוא איש ומקלו, היינו, שנים, נמשך.
אפשר שבדרכו יזדמן לפניו מכר ויתיצבו יחד ותצמח ביניהם שיחה. שיחה לאו דוקא. שיח. ולא דו־שיח, אלא חד־שיח. קרני דובר ואף מקלו יען לו. למקלו יש כוח הפועל בדומה לשרביט ביד המנצח. ודומה שהאיש מדביר מקהלה של אישים. הוא טוען ונטען, שואל ומשיב, מפרק, מנתח, משכנע, מונה את העובדות באצבעותיו וקולע נימוקים כחצים. אין הוא מרצה את דבריו, הוא חותך ופוסק. הוא מדקלם; מדפיס בתוך האויר באותיות של קידוש לבנה.
אפשר להניח שהוא סח לפני בן־שיחו ראשי פרקים מאיזה דין־תורה שהיה לו עם בעל חוב פרטי. אבל האיש הזה, שאין לו בית לא אשה ולא ילד, אין לו עוד כל דיונים פרטיים ולא תביעות אישיות משלו. ענינו הפרטי הוא לעולם הכלל, כשם שהציונות היא אהובת נעוריו, ציון רעיתו, ירושלים חזונו ותל־אביב הבנויה משוש־לבו. הוא שופך מרי שיחו בחום ובהתלהבות ובקצב בימני על ציון ועל מקריה, על עסקי ציבור ועל ריב מפלגות ועל המריבות שבין אבות העיר ועל מראות נגעים של החברה ועל התקלות שבישוב ועל הקלקלות שבבנין. הוא מדבר כאחד תופס אחריות רמה ללא שלטון רם, כאב ופטרון עליון של משפחה רבת־אוכלוסים שקשישיא וטפליא גם יחד תלויים בו, כאחד קדמון, פטריארך, המבקש להשכין שלום ונחת בין כל שבטיו־צאצאיו והוא נושאם ומכלכלם בחינת עלי היו כולנה. ויש שהוא מעיף מקלו כלפי מעלה. והוא נראה בקומתו התמירה כנשר עף על גוזליו. נמצא, הוא בא בדין תורה כאן ברחובה של עיר בשעת־מנחה זו באזני המכר שבמזדמן עם השטן המשחית המרקד בישוב ומתנכל לקעקע לו את כל הבירה, לחלל חלילה את ציון רעיתו.
האיש שנעשה פתאום לפתע הר־געש מפסיק, וגם כן באופן פתאומי שתים־שלש נקישות מקלו את זרימת הלבה בפיו. אות לפרידה מהירה. התפאורה משתנית לאלתר. המצעד שוב מתון, אם כי עז. זה שהיה כולו דיבור בכל הרמ“ח נשקף גוף־אלם מהלך, ככל שהוא מתקרב אל מחוז חפצו כן הילוכו נעשה עצור ופניו מרוכזים. הוא בנו הבודד מבדל בתוך מבדל. ואילו כאן בתוך ההמון הסואן הנהו מבדל בקרב הציבור, רשות היחיד בתוך רשות הרבים, חטיבה של שתיקה אמיצה בתוך המלל הרועש. זה הדברן הנמרץ הנהו דרך כלל שתקן נוקדן ומתמיד. יש לו מקום קבוע בבי־קפה ליד ה”שטנדר" שלו בקרן צפונית־מערבית או מזרחית־דרומית. אין דבר זה בדוק בידי, שכן לא מקרוב תחת צל קורת גג אחד ראיתיו במושבו, אלא מרחוק. מבחוץ נשקפה אלי מבעד לחלון לעתים מזומנות דרך הילוכי בסמוך שם, דמותו הקודרת־החוגגת־הרצינית בכובד שריון השתיקה העוטה אותה. בודאי שאינה דומה שתיקה לשתיקה. יש שתיקה קלת־מזג, קלת־כנף, שתיקה של פרחים, של צפרי אלם חגות במרום, של קשת בענן, של צפירת בוקר, של שמש צהרים המנסרת בדמי ביום צח בהיר בשחקים; ויש שתיקה כבדת־מזג וכבדת צעד, של אבנים וסלעים, של חצים לא שורקים, של קירות אטומים, של חשרת עננים, של לילה. וקשה מכולן, זו של רוח עמוסה בדידות של הרבה ימים ושנים, של הרבה לילות, שתיקה של אדם שאין לו ריע אלא מקלו.
מיד לכניסתו לבית הועד של כלל הבודדים המצטופפים יחד, המכונה קפה־אמנים, הוא, רב־אלוף של צבא הגלמודים, תופש לו ישיבה במקומו ומתחיל לדיין בנפשו כאחד תופש־ישיבה. סוגיה חמורה לפניו והוא לבדו חייב בהתרתה. מה יזמין? תה בלימון, תה בחלב או קפה הפוך? זהירות. כאן בעיה, המחייבת ישוב הדעת. רבותה היא להזמין לגימה ותהא מה שתהא. אולם חייב אדם לשקול כל מהלך, כל מעשה, קלה כחמורה. קלי־עולם סבורים שיש דברים שאפשר לעשותם כלאחר־יד ומתוך היסח הדעת. מבדילים הם בין דברים העומדים ברומו של עולם והעוסקים בישובו של עולם, כגון הקמת משקים ובנין כרכים, שילוח אניות על פני מים רבים ועשיית כל מסחר וקנין, שמחייבים בירור ודיון מוקדמים, שמחייבים תיכון וכלכול, חישוב ושיקול, לכל ענין של מה בכך שחוטפים ומסדרים אותו מניה וביה ללא דעת וחשבון. ולפיכך הם גורסים: חטוף ואכול סעודה זו או אחרת, חטוף ולגום משקה זה או אחר. ולא היא. סוף כל מעשה, אפילו קל שבקלים במחשבה תחילה. החיים צריכים כוונה. והכל חיים. אין דברים של מה בכך. פרט קטן עשוי להמשיך שפע טוב או שפע רע על הנפש. לכאורה כוס תה שלוגמים אותה אחת ושתים; אבל כוס תה טובה תורה שלימה היא. הרבה תלוי בטיב התה, במראה הכוס ובצורת המגיש או המגישה. גמיעה טובה משפיעה על מצב הרוח ויש שהיא חורצת גורל של שיר. לא בפירוש אמר זאת האיש. אבל הגדה זו משתמעת מכלל שיחו ונוהגו, מבדיחותה הנפלטת בכל זאת מפיו דרך ריטון רוגזני. לא, אין חוטפים ועושים, אין חוטפים ואוכלים, אין חוטפים ומוציאים דיבור חורץ־גורל מן הפה: תה בלימון או קפה הפוך. וכוס לא רק שותים אלא מרימים אותה ככוס של ברכה. חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת לפני התפילה. עיקר טעמם של החיים בשהיה זו הקודמת לכל פסיעה. החיים הם במה. וההילוך על הבמה ראוי לו שיהיה כבד, רציני, חגיגי, עשוי בטעם, בקצב, מעשה־חושב, חטיבה של אמנות.
אמן היה האיש שמקלו רעו. אמן בסוגר בדידותו, אמן בלכתו ברחוב, אמן בשבתו בקפה האמנים מאחורי גדר התיל של שתיקה קודרת־חוגגת כהצגה בת־תעלומות. שתיקה הפגנתית במקצת, אפשר לומר תפאורנית קצת. איש הפאר היה לפי טבעו ולפי תומו – ובתוך כל פאר קפולה גם תשוקה לתפאורנות – איש ההגות והתפילה, תפילה של יחידות אפילו כשהוא מתפלל עם הציבור. וכך הוא יושב לו בקרן צפונית־מערבית או מזרחית־דרומית ומתפלל לו בשתיקה. כלום אין החיים תפילה? החייט מתפלל במחטו, הסנדלר במרצע, הנהג בהגה, הזמר בגרונו והסופר בקולמוסו. וכשם שכל עשיה היא תפילה, כך כל שתיקה קול… מבפנים.
יושב האיש ושותק… ושותק… ולפתע מרים את מקלו, נוקש בו כמה נקישות, קם מאצל שולחנו, שוהה קצת בעמידה לשם ישוב הדעת, כמובן, עומד ומקשיב, כמו מאזין לקול מבפנים, גומר אומר, פורש והולך לו.
למחרת הוא ישוב לכאן. יבוא, ישב, ישתוק, יתישב הרבה בדעתו מה לגימה היום. וכך כל יום.
לא כל יום. יש יום והוא יצא ממפלט הארעי הזה על מנת שלא לחזור עוד לעולם. הוא לא יחזור עוד ולא אוסיף לראותו אפילו מרחוק.
בפעם האחרונה ראיתיו, דומה, זה אתמול, לא, קצת ימים לפני אתמול, שם ברחוב מלצ’ט, סמוך לבית מגוריו. הוא עמד, כמנהגו, תוהה, מקלו דרוך לפניו, כמו שואל לנתיבו. אני, כנהוג במקומותינו, נחפזתי בהילוכי. דוקה בפעם ההיא, האחרונה, לא הסתכלתי בו הרבה להתחקות על כיוון פעמיו. לא ידעתי שזוהי פגישה־פרידה לעולמים. מיצר אני שבפגישה האחרונה דוקא עברתי על פניו חיש מהר. לא ידעתי שזו היא אחרונה. כלום יודע איש מאתנו עד מה? כלום יודע מי מה מידת ימים ולהיכן הנתיב? ראוי היה להם לבני אדם שיראו זה את זה תמיד כאילו זו ראיה אחרונה להם. ראוי היה שיסתכל כל אחד בחברו כל רגע כאילו הוא בן הנצח וכאילו הוא בן מות לאלתר. אילו נהגו כך היו אוהבים זה את זה ולא היה עוד איש בודד בעולם. כיון שלא כך, איש בגפו יבוא ובגפו יצא וזה מקלו ריע לו.
בימינו יש אזרחים, חברים ואנשי־מקצוע. לפנים היו אומרים: תושבים, ידידים ושכנים. ואמנם, יסודו של העולם מלפנים בנוי על יחסי־שכנות. כאילנות הנטועים זה ליד זה כך הבתים ושוכניהם שותפים ליניקה מן המכונה האחת. תמצא לומר: האילנות אינם נעים, ואיל ובני־אדם מהלכים אף נוסעים. אבל הרי אינם עפים. ורוב הבריות אינם נוהגים כלל לשמש בכלי־רכב. רצונך להכיר בטיבן של התקופות ההן צא וראה כיצד הכל מזלזלים בטבע של חפזון ובפסיעה הגסה ומקלסים את המתינות והזהירות. בעולם אטי כזה נודעת חיבה יתירה לשכן הקרוב. ומה גם אם נתייחדו בו אילו מידות טובות, שמנו חכמים בנבון ובמיושב בדעתו. השכן, שהוא גם מתון, הנהו ממילא יושב־אוהל והריהו מצוי לרווחתך בכל עת ובכל שעה, אם לשיחה נאה ואם למתן עצה; מצרה יחלצך ואף בשמחותיך ישתתף, ועל הכל בשמחותיך החרישיות, היומיומיות. ואם איש־תרומות הנך, שמגיע לך שישבחוך בשערים, הוי בטוח כי שכנך הקרוב הוא שיוציא לך מוניטון בעולם. הוא יודיע את טבעך לשכנו ואף שכנו יש לו שכן – וכך שמך מתגדל איש מפי איש. כללו של דבר, בעולם הקרתני ההוא, המכונה בפינו עולם של אתמול, ואף לא זו אלא עולם של שלשום, עולם שאין בו קול מחצצים ומחצצרים של לשכות־מודיעין וסוכנות־מברקים וצלצלי רמקולים ופיות שופעים מן הקירות ולא עוד אלא שבני אדם מתביישים בפרסומת גסה וסולדים מכל צעקנות, עוברת רכבת ההשפעה והפרסום בין הפסים של יחסי־שכנות. ותדע לך שבדורות ההם ככל שאדם משוכן ותושבי ומצומד לאחוזת ביתו כן נחשב הוא חכם, נאמן ומקובל על הבריות. לא בכדי היושב הנהו שם־נרדף לבר־אורין ולבעל מדרגה וה“ישיבה” פירושה מקום תורה ועיון־לימוד משמעו לינה בסוגיה.
י. ח. רבניצקי הוא לפי עצם מהותו שכן קרוב, המחונן בשכל טוב להיות שותף. כוחו לישיבה אינו טעון ראיה. כל ימיו הם מושב ארוך לתורה שהיא עבודה. אין כמוהו מבין ובקי בחכמת הלינה. אף נתברך בכוח השתיקה. כוח זה עמד לו לשמש עצמו כוח. השתקן יש לו הרבה פנאי. השתקן יכול להיות שקדן ומתמיד; אין הוא נכשל בשנוני פיו; אף זמנו נתון לו בשעת שתיקה ובשתיקות הבינים שבין שתיקה לשתיקה לקבוע החלטות. לימים יוצא לו שם של יועץ ואיש־תבונות. תנאי הכרחי שלא יהא בעל דמיון עשיר ושלא תהא רוחו נישאת בסערה כמידתם של אנשי הכשרון היוצר. מסתבר שלא כל שתיקה אוצרת בחובה זהב הבינה. אבל שתיקה שיש עמה קורטוב של בינה יתירה עתידה להתחבב גם על רבים מבעלי הדברים, השואפים למידת השתיקה הנאה ואינם יכולים להשיגה. ברם, יש שתקנים מקריים. רבניצקי אינו נמנה עמהם. שתיקתו אפילו אינה מחשבתית, היא מחושבת וצפונה בה, כנראה, דעת־מה וכוח המעצור הוא יקר חנה. כיוצא בזה אין רבניצקי שכן מקרי. הוא הבין לבחור לו שכנים בעלי־קומה אחד לאחד. עם אחד העם שיתף עצמו ב“פרדס”. את ביאליק ליוה מ“אל הצפור” דרך “מוריה” ו“דביר” ו“ספר אגדה” ושירת ימי הבינים עד סוף דרכו עלי אדמות; בחברת מנדלי הוא מבלה שעות בשבת ידידים; עם שלום עליכם – מידד – הציג מחזה של פולמוס והוא שמו אלדד, או להיפך. מקורב הוא גם לבן־עמי, המנוגד לו באפיו כניגוד האש למים; מתהלך הוא כאח וכרע גם עם דובנוב. אכן, זהו שכן; זהו בן־לויה; זהו שושבין כהלכה. וצדקה לו שהוא נתחבר אל רבותיו הגדולים עד שיצא להם שם גדולים, כיון שחושו אמר לו שעתידים הם להיות אריות בישראל, אף חלקו רב בעשיית מוניטון להם. ובכן, נוסף לחושו המעשי היה לו גם חוש הריח לצד ידוע של גדלות. הוסף לכך גם את רגש נאמנותו וכשרון ההתמדה בחברות. רב זה כיון שדבק בו שוב אין ידו זזה מידו, בצלו ישב ותחת כנפיו יצבור השראותיו, אף אין הוא נכוה מחופתו. כבר משלו הממשלים הרבה על החמה והלבנה, על אור עצמי ועל אור שאול, על נותנים ומקבלים, על יוצרים ועל נושאי־כלים, אבל כל דבר טוב הוא טוב בדרגה שלו, כמובן, ובלבד שיהיה בהתמדה. נשיאת־כלים במשך שבעים שנה כלום אין אף היא כוח, ולא עוד אלא מעין כוח היוצר? אני מקיים מצות הכנסת אורחים תחת כנפי השכינה – אמר ר' אורי מסטולסק. וכך נהוג בעולם מלפנים, שיש אומרים שהיה טוב, בעולם השכניי: באו לאדם אורחים מכובדים ואין לו טרקלין מפואר משלו, הריהו מכניסם תחת צל קורתו של השכן, שיש לו דירה נאה וכלים נאים, לקבלת־פנים.
ב.
הרבה מרדות ומרירות היה בלבנו לשעבר למראה אילו מעשים ומנהגות בספרותנו. אף ענין רבניצקי שימש לרבים מדרש פליאה. במה זכה זה להיות בין אשלי רברבי ולהטיל את כסאו בכותל המזרח. אם לדין מטעם הבית דין לכשרונות קטרוג זה צודק בהחלט. אבל אם לסדרו של עולם כך הוא בערך הסדר ומוטב לעמוד עליו במוקדם מאשר במאוחר. על הרוב אין הנשרים מושלים אלא במרומי כיפת התכלת ואין היסעורים יושבים על כסאות, אלא אם כן יצאה מתוכם הסופה. העולם אוהב מקצת כשרון לרפואה. אבל עולם לא כשרון יבנה. הכוח, האופי, ההתמדה, שמתלוה להם טמטום מעט, בתוספת נשימה ארוכה וסבלנות ללא מצרים, הם שמקיימים את הישוב. אם נבוא לפרט אין אנו מספיקים. נציין את עקרון הכוח. אף במלכות הרוח אין כובשים בלי כוח מכוון ותכליתי. כוח יש לו שני פנים. כוח יוצר ותוקף, הפורץ בסערה וכוח עצור, מרוסן, סבילי שאף על פי שאינו יוצר, או דוקא משום כך, עשוי הוא להטיל מרות ואף לשעבד. גדולה מזו: יש והכוח הסוער זורם בכוונת מכוון לתוך האגן של הכוח הממושמע ובא אליו להתחנן מלפניו על נפשו: רסנני גם כן, שאם לאו סופי להרוס את עצמי. מה תימה שכל מקום שאתה מוצא אדם גדול בענקים חזקה שאי שם מאחוריו עומד על גבו אדם קטן ומכוון את דרכיו בפעולותיו? זה המנהיג נמצא נהוג מדעת או מבלי דעת. בין כך וכך הוא מוסר עצמו בידי שכנו הקטן, אבל המתון ממנו, מושפע מזה שמקבל ממנו שפע.
מחולקות הדעות בדבר טיב השפעתו של רבניצקי על פועל חייו של ביאליק הן בדרכי השירה והן במלאכת הכנוס. יש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי. האמת היא שאין להכריע בדבר. אף לא מן המידה היא לדיין בכגון זה. כל זיווג הוא זיווג מן השמים, אם הוא מן הלב. שנים העושים בצוותה דרך־חיים, עוסקים יחד בתורה ובעבודה, מחברים ספרים ומקימים מפעלים בחברותה, עד ששני שמותיהם מצטוותים כאחד ונאמרים בנשימה אחת, אין לנו אלא לעמוד דום בפני חזיון השותפות ולברך ברוך שחלק לבני אדם את הסגולה ליהנות מיחסי־שכנות. מן ההשערה שאין העולם הבא אלא דוגמת העולם הזה. הנעימים זה לזה בחיים האלה מן הדין שתנעם להם חופה משותפת גם לעתיד לבוא. וכך יקום הדבר ויהיה. קורא הדורות לעתיד לא יוכל להפריד את אשר חיבר מפעל־חיים משותף. יאמרו: אודיסה העברית. אודיסה הספרותית – וממילא יעלו ויבואו השמות הצמודים: מנדלי, ביאליק, רבניצקי; אחד העם, דובנוב, בן־עמי ורבניצקי. ואם ישאל המקשן: ומאזני־צדק היכן הם? ענה לו: וכי מניין הראיה שיש צדק במשפטו של בית דין של מעלה? העליונים שופטים דרי־מטה במשקלות שלהם.
ג.
שר התולדה בזיווגיו ובצירופי השכנות שלו – ואנו בשכלנו האנושי ובאמת שבלבנו. אין בדעתנו להרהר אחרי מעשי המרכבה של ההשגחה, אבל אין אנו פטורים בכל זאת ממתן הערכתנו. רעה היא שכל פעם שהננו עומדים בשערי עולם האמת ללוות את ההולכים לשם הננו מתחילים במחילה לדבר שקרים ולתפור לכל מת בינוני תכריכים הדומים בצורתם למדי כוהן גדול. אולם אם גם שם בגן עדן אין חלוקה צודקת של כתרים, עלינו לצעוק חמס על הסדרים הרעים שבגן עדן הטוב.
רבניצקי היה רק מה שהיה ולא יותר מכך; נתן מה שנתן ולא למעלה מזה. אף אינו ראוי לתואר בן־לויתם של דון־קישוטים, כי מיום שנסתלקו רמח“ל ור' נחמן מברסלב לא קמו עוד דון קישוטים בספרות ישראל. סופרינו הם רובם ככולם אנשי השכל הישר. ואם רבניצקי שימש את רבותיו הגדולים, הרי שימש אותם לא רק כתלמיד אלא גם כחבר וכיועץ, והוא הדבר: יועץ פלא לא היה זה האיש רבניצקי. לא ניתנו לו כנפים וכנפים לא אהב, כשם שלא חיבב התלהבות. בעל הבית במשמעו הטוב והקמצני גרס רק עשיה קטנה והחשיב את הנכס הודאי והערך המזומן בלבד, לפי השגותיו שלו. כמובן. חס לו להכנס לתוך הרפתקה כל־שהיא וחס לכל מי שנתקשר עמו ביחסי שכנות ושותפות. אבל הספרות היא מסע לתוך הנעלם, ודבר הלמד מאליו, שכל מו”ל שאינו הרפתקן אינו ראוי לעמוד על יד הגה הספרות. רבניצקי עמד לא רק כימי דור, אלא כימי דורותיים בראש הוצאת הספרים, שנועדה לשמש משביר ראשי ליצירות הרוח ומעין חלקת מחוקק למטעי הטעם הטוב בישראל, רבניצקי הסופר והמבקר, החבר והשכן־הידיד בודאי קנה לו את עולמו אצל אלה מן הקוראים והסופרים, אשר נהנו ממנו עצה ותושיה. אולם רבניצקי המו"ל, המפיץ מעינות והמונע בר, המורה איסור והיתר בפרסום כתבי־יד חדשים, הוא סוגיה תמוהה ביותר. איש הנאמנות והאמונה האחת, והוא האמין רק בנוסח הספרותי של רבותיו. מחוץ לתחום זה לא יצאו השגותיו. על כך אין לבוא בטענה. כל אחד מגיע לגיל עמידה בהתפתחותו, שממנו ואילך הוא צופה, כאשת לוט, רק לאחור, וסבור לתומו שמלח החיים נתרכז בעבר בלבד. אבל כאן עם עני ותנאי דחקות ודביר אחד וברוב שנים אחיעזר יחיד לסופרים ממקור ישראל, ואילו מפתחות הדביר בידי איש, אשר בהיותו מצומצם ומוגבל הוא בכל צמצם והגביל. מן המופלא הוא, שאותו עניו וצנוע, הנחבא אל הכלים, היה בעל אופי תקיף. בסיכומם של דברים כפה הוא את דעתו על המאורות הגדולים, שלאורם התחמם. הוא ביטל עצמו, אבל לא ביטל את רצונו. הוא שתק בשתיקה נמלצה והיה מחונן בסבילות פעלתנית, עתים מדכאה, ועתים מטילה מרות. בפסיעותיו הקטנות הקדים לעתים את בעלי ההילוך הנחפז. נמצא שהיתה בו מעין חולשה של גבורה כנגד אחרים ששפעה מהם גבורה של חולשה. אף הבדיחה המתהלכת עליו רומזת לנו משהו. אמרו עליו, שפעם אחת נחבט בו אוטו, אולם האוטו לא נחבל. כיוצא בזה אתה מוצא גם בהומור שלו. אין זה הומור עליון; אין זה גם חידוד הנוקב ויורד; זוהי מהתלה קלה, הפועלת כשריטה. אבל שריטה זו, כיון שהיא חוזרת ונשנית, יש בטבעה משום עקיצה…
ימים באודיסה בהם היינו פרחי סופרים משוטטים בחוצות. רעבים ומשוממים ומלאים טענות על כנסת ישראל, הנוהגת בנו כבנים חורגים. נגלתה לנו לפעמים כנסת ישראל זו בדמות של י. ח. רבניצקי. ימים טפשיים היו אלו, ימים טובים שכן היתה כתובת למרדות שבלבנו: אבות האומה, ראשי חובבי שפת עבר, התנועה הציונית, עם ישראל שהוא חרש ועיוור למנעימי זמירותיו, מו“ל זה או אחר. ומדוע כה נקף הלב למקרא הידיעה, כי המו”ל הישיש, בן פ"ה, שלא גרס אותך ואת כתביך, נפטר? הואיל וזה נפטר השכן הקרוב, גוש של העולם הישן, שבו בני דור אחד לפחות שמרו אמונים זה לזה והשכילו לטפח יחסי־שכנות אמיצים. לא היה זה דור כולו זכאי, כולו משא־נפש נאצל. ידעו הללו לזווג את הטוב עם המועיל, את האישי עם הצבורי, את טובת הפרט והכלל, אבל מכל מקום שמרו תמיד על אילו כללי יושר ודרך ארץ. הם אהבו את הקרוב, ואנו רק לרחוק נישא עינינו. נלמוד מהם: מן הנאה והמתוקן שהיה בהם.
רצוני להגיד מלים מספר מה ראיתי לספר שיחות נפטרים ומה מגמתי בכתיבת פרקי הזכרונות.
לא נתכוונתי לכתוב בספר זכרון דבורים כהלכתם וכסדרם איני מסוגל להיות חוזר. אף איני סבור שחוזרים וכל האומרים דברים בשם אומרם בדיוק של מלה במלה, מביאים ברכה או גאולה לעולם. רואה אני היפוכו של דבר. פסוק של ראובן היוצא מפי שמעון בדיוק מילולי משנה תכנו אפילו אינו משנה צורתו, ולדידי, על שום שאינו משנה צורתו. הדיוק המילולי אינו תריס כנגד הטשטוש. לא המלים עושות את התוכן. המלים הן חומר מת. הקול מחיה אותן, הנעימה נותנת בהן תבל, ההטעמה נשמה, התנועה והעויה מטילות בהן דגש חזק או מחברות את הפירוש להן. נמצא שהאומר פסוק כצורתו הוא כמעט בדאי. ואינו בדאי כשהוא מוסיף נופך משלו לשם לוית חן או לוית טעם. ובלבד שקיים את רוח אומרו הראשון ולא זייף את חותמו. והרי הדברים קל וחומר, מה התרגום שעיסוקו בדברים שנכתבו וקבלו גמר צורתם ושכלולם, שאינו אלא הרקה מלשון אל לשון, דיוקו המילולי נוטל ממנו את נשמתו, כתיבת דברים שנאמרו, שהיא הרקה מלשון הדבור המבולבלת והמעורבבת ענין בשאינו ענין, ללשון הכתב שיש עליה מרות הנפוי והליטוש, לא כל שכן טעונה תיקון ועיבוד, וממילא היא מותרת בתוספות ובהשמטות, ובלבד שלא יטושטש ולא ייפגע העיקר. תמצא לומר: הרשימה חוטאת לדקדוק המילולי, הריהי נשכרת מצד אמנות ההתרשמות. וכל האומר אני כך נתרשמתי משטף שיחו של פלוני, ואני באזני כך שמעתי, אם כוונתו לשמה, אפילו שונה מן המטבע אין לנו עליו ולא כלום.
מידת החופש, הנתונה, לפי דעתי, לרושם זכרונות בניסוח הפסוקים מוחלטה לו, לפי השגתי, גם במעשי המרכבה שלהם. דיוק הסידור חובה על תעודות ומסמכים, על דברי תורה, על כל מגילה כתובה, שיש בה משום משנה. ודין משנה שהיא סדורה וערוכה לפי רישא וסיפא. אסור לערבב בה את הפרשיות, אך בשיחה החיה אין מחויבים בהקפדה יתירה על מוקדם ומאוחר. החיים לעולם עניים במקום זה ועשירים במקום אחר. אדם המדבר אל רעהו חזקה עליו שהוא בגדר תנא ושייר, או להיפך תנא והגזים והפליג אי אתה עומד כלל על טיבו של אדם מתוך שיחה אחת או משתים ושלש שיחות חטופות. אך אף שיחות חטופות ראשונות מתפרשות לך בסתומותיהן והפלגותיהן מכלל שיחות אחרות המפיצות על הראשונות אור חדש. צא וראה שאדם שהתהלכנו עמו שנים רבות כשהננו עושים חשבון וסיכום, מתוך אותה חכמת החשבון ואמנות הסיכום הנקנות לנו רק לאורו של אחד נערב או נפטר, מתברר לנו שבעצם גלגלנו עמו במשך שנים שיחה אחת בהמשכים רבים. ואם כך הרשות בידינו להוציא מתוך השיחה הארוכה האחת כמה קטעים על מנת לחברם יחד לפי ראות עינינו ולפי הסדר הדרוש לתכניתנו, כדרך שמחברים כמה קטעי צילומים ליריעה אחת בסרט. הכל תלוי בטיב הדברים, המידות והשיעורים שאנו רוצים להבליט באפיו של פלוני, בהלך רוח ובהשקפת עולם. לעולם אין אדם אומר בשיחו כל מה שבלבו או כל מה שבמחשבתו. אין הוא מספיק, אף אינו יכול. וכנגד זה לשונו פעמים מכשילתו להגיד מה שלא היה כלל בדעתו ואף מה שאינו עשוי לעלות לפניו במחשבתו. כשאנו מספרים אחרי המת את שיחותיו הננו בגדר ערב קבלן, ואף אפיטרופוס שלו. עלינו לשלם את נזקיו, כל כשל פה שלו, כל פחתת או תוספת שלא לצורך. אם הוא נתפס לטפלות ולא הטעים את העיקר עלינו להיכנס לעובי הקורה ולתקן ככל האפשר. אנו חייבים לשלם לו מצד זה, מאחר שמצד זה הננו גוזלים אותו ומאבדים הרבה ממה שאמר לנו אם מתוך שכחה ואם מחמת רשלנות. וכלל איני מודה שמצויים בעלי זכרונות שהם בגדר בור סיד שאינו מאבד טיפה. אפילו מי שהוא בגדר זה אסור להיות לו משפך או ספוג. חייב אדם להיות נפה. אמנם, אין לנו רשות לעשות בדבר אחרים כאדם העושה בתוך שלו, אבל שלא לעשות בהם כלל גם כן אי אפשר. אף אסור שלא לעשות. כל הדברים צריכים תיקון. אפילו האמת חייבת בליטוש כל שהוא.
אילולא אני חושש מפני גלוי פנים בדברי שלא כהלכה הייתי אומר, שלא באתי לספר תורה שבעל פה ודברים שנאמרו, אלא דווקא תורה שבכתב, היינו דברים שיש בהם מטבע הכתב ושעשויים היו לעלות על ידי דובריהם על הכתב בצורה זו או אחרת, אלא שדרך מקרה לא נעשה הדבר על ידיהם. כי רק דברים שטבעם כתב מותר לעלותם על הגליון, ואילו דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם. פרקי זכרונות על סופרים לא כל שכן שמחויבים להיות מעין כתיבה מפיהם, העברה בקולמוס על גבי טיוטה שלהם.
לדיוקו של דבר, אין הפרקים האלה בחזקת זכרונות ממש. ושמא הולמם יותר השם פרקי זכירות. יתכן שבעלי הזכרונות מצליחים במידת מה, ומכל מקום שואפים הם, להביא לעולם צילומים נכונים ולגלגל תקליטים מדויקים ממעשים שהיו ומדברים שנאמרו. ואין הם עוברים חס ושלום על שני הלאוין לא תוסיפו ולא תגרעו. הם מיחדים יחודים ואינם מצרפים צירופים, מדירים עצמם הנאה מכל קורטוב דמיון ונאמנים למציאות ממש; הם זוכרים הכל ומגלים הכל, אינם שוכחים כלום ואינם מעלימים דבר. אך בעלי הזכירות שוכחים דווקא הרבה על מנת לשמר בזכרונם תמצית ועיקר. ולפי שאין זכרונם מלא וגדוש פכים קטנים, הריהו משייר מקם לדמיונם היוצר למלא גרעונות של זוטות בטיפוח העיקר או במלאכת המילואים והשיבוצים ואף השיפוצים. מה שהחסיר להם זכרון הפרטים ממלאה זכירת ההתרשמות. דרך משל, שעה של התרשמות ארוכה, המכילתא שלה מרובה יותר, מסתם שעה בחיים. פעמים היא סך הכל של שעות וימים, היא פגישה מקובצת של הרבה פגישות… כי הרשות בידי הדמיון היוצר לעשות מעשי מרכבה של הרבה שיחות בין אדם לחברו ולחברן למסכת אחת. מכאן תשובה ליש מקשים “הכיצד אתה מוסר מפי פלוני שיחה ארוכה ואנו הכרנו בו בפלוני, שהיה מונה מלים וממעט בדבורים?” ולא קשיה. קטעים של שיחות בזמנים שונים מצטרפים לחשבון אחד. ואין בכך עבירה על המציאות.
הרשות בידי הקוראים לנחש מה דברים בפרקים האלה נמסרו מפי אומריהם ממש ומה מפי ההשערה והרמיזה או בכוח ההיקש והגזירה שזה, מה יסודו בזכרון ומה בזכירה. אולם ברור ומאומת אצלי, שמשום בחינה לא נעשו פלסתר לא אפיים ולא רוחם, אף לא סגנונם וחיתוך דבורם, של האישים, שהדבורים מתיחסים אליהם. חלו שנויים בהרצאת הדברים ולא ברוחם, נתערער אולי הנוסח, אך נשתמר הסגנון. אפילו מקום שנתרחב התוכן לא נזדיפה הצורה.
נוהג עתיק יומין לדובב אישים נערצים לאחר מותם ברוחם ובטעמם ולשים בפיהם הגיונות ומשפטים, שעשויים היו להשמיעם אילו נזדמן להם הדיון בנושאים האלה. אפלטון, יוסף פלביוס ורבים מכותבי העתים, שעשו נפשות לחכמים ראשונים, תלו את דבריהם באילנות הגדולים ולא מיחו בידם. ובוודאי שסייג למשל בינינו לגדולי עולם היא אמירת להבדיל בין המשל לנמשל. אך עם כל הנימוס ודרך ארץ אנו מתירים לעשות חכמי המופת דוגמה לעצמנו. לא רק יצר ההתהדרות, אף יצר הטוב, מניע אותנו לשתף את פינו עם פי חכמים ראשונים ואחרונים. אף כי עם פי חכמים שזכינו ליצוק מים על ידיהם. רבותינו הנפטרים חיים תמיד לעינינו. אין דעתנו סובלת ואין לבנו יכול לכלכל את המחשבה, שאריות שבחבורה, ראשי המדברים על במותינו שבכתב ושבעל פה, הלכו לעולמם, ושוב אין פניהם מתהלכים עמנו ואין דבריהם מאירים את נתיבותינו. לא יתכן, לוחש לנו קול געגועינו, ששפתי חכמים אלה תאלמנה לעת כזאת. שפתם אתם ואזנינו להם. אנו צמאים לשיחם. הלא תזל כטל אמרתם. ואנשי הזעם שבהם הלא ירעימו בקולם. האמנם נאלמו הפיות כשנעלמו הגויות ונדמו הקולות כשהבשר והדם ירדו דומה. לא יתכן. אנו משתוקקים לשמוע חוות דעתם על כל נושא וענין, על כל דבר נפל בעולם ובארץ, על כל מאורע בחיים ובתרבות. ידברו אלינו, אנו שומעים. אין עוד הגוף, אך דמות הגוף תרחף לפנינו תמיד. הבשר חציר, אך הרוח לא תנום ולא תישן. אחרי מות חכמים תפרח חכמתם ועץ הדעת אשר נטעו בחייהם ישא פירות ופרי פירות. האזינו, האזינו, הם מנעימים אתנו שיח ברוחם, בשפתם, בכל נקודות החן שבתנועותיהם והעויותיהם. אנו שומעים את קולם מאזינים לניבם, שואלים עצה מפיהם, שואלים ודורשים מה היו הם אומרים על נושא זה או אחר, אילו התהלכו עוד בחיים.
כן, המתים מספרים עמנו, מדברים אלינו. ומאחר שהם מדברים אלינו מותר לנו לדבר בשמם. מותר לדבר בשמם של נפטרים, ובלבד שנזכור אותם לא בחולף שבהם, כי אם בחי וקיים שבהם. בחזיון כוללותם, בתמצית חנם, בדברם הנאמן שאין עליו כליה, באותו מנין של זכירות שהוא גולת הכותרת של הזכרון ותנאי מוקדם לכתיבת פרקי זכרונות.
אם נכון הדבר שכל מחבר ספר חייב בפרק התנצלות בשביל לברר ולהוכיח את יסוד העל כרחך שבחבור, לא כל שכן שכותב הזכרונות חייב לתת דין וחשבון מה ראה לגשת אל המלאכה הזאת ומה כוח דוחף הניעו לכך. מתוך הרגשת חובה זו הנני לומר: הגעגועים דחפוני לכתיבת הפרקים האלה. מתוך שהתגעגעתי על אישים שהיו ואינם עוד העליתי ניביהם וניבי ניביהם על הכתב. אף משום שקולם החי צלצל באזני. הוא מצלצל לי תמיד. כלכל לא אוכל את הרעיון שמה שהיה אינו עוד שלשונות זהב מלחכות קברים תחת להנעים עמנו שיח. תכלית שנאה אשנא את המות והכליון. כתבתי את הזכרונות מתוך תשוקת לב המפעמתני תמיד, שהחיים והיו ארוכים עד בלי די וידו של מלאך המות תהיה קצרה לאין שיעור. וכל העת שאני כותב שיח פיהם מדמה הייתי שהנני קוטף פרי מגדים מעץ החיים של רבותי וחברי היקרים. כתבתי בשביל שהמתים יחיו לפני.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.