רקע
אליעזר שטיינמן
פסוקי הפטרה
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. ניומן; תשי"א

רצוני להגיד מלים מספר מה ראיתי לספר שיחות נפטרים ומה מגמתי בכתיבת פרקי הזכרונות.

לא נתכוונתי לכתוב בספר זכרון דבורים כהלכתם וכסדרם איני מסוגל להיות חוזר. אף איני סבור שחוזרים וכל האומרים דברים בשם אומרם בדיוק של מלה במלה, מביאים ברכה או גאולה לעולם. רואה אני היפוכו של דבר. פסוק של ראובן היוצא מפי שמעון בדיוק מילולי משנה תכנו אפילו אינו משנה צורתו, ולדידי, על שום שאינו משנה צורתו. הדיוק המילולי אינו תריס כנגד הטשטוש. לא המלים עושות את התוכן. המלים הן חומר מת. הקול מחיה אותן, הנעימה נותנת בהן תבל, ההטעמה נשמה, התנועה והעויה מטילות בהן דגש חזק או מחברות את הפירוש להן. נמצא שהאומר פסוק כצורתו הוא כמעט בדאי. ואינו בדאי כשהוא מוסיף נופך משלו לשם לוית חן או לוית טעם. ובלבד שקיים את רוח אומרו הראשון ולא זייף את חותמו. והרי הדברים קל וחומר, מה התרגום שעיסוקו בדברים שנכתבו וקבלו גמר צורתם ושכלולם, שאינו אלא הרקה מלשון אל לשון, דיוקו המילולי נוטל ממנו את נשמתו, כתיבת דברים שנאמרו, שהיא הרקה מלשון הדבור המבולבלת והמעורבבת ענין בשאינו ענין, ללשון הכתב שיש עליה מרות הנפוי והליטוש, לא כל שכן טעונה תיקון ועיבוד, וממילא היא מותרת בתוספות ובהשמטות, ובלבד שלא יטושטש ולא ייפגע העיקר. תמצא לומר: הרשימה חוטאת לדקדוק המילולי, הריהי נשכרת מצד אמנות ההתרשמות. וכל האומר אני כך נתרשמתי משטף שיחו של פלוני, ואני באזני כך שמעתי, אם כוונתו לשמה, אפילו שונה מן המטבע אין לנו עליו ולא כלום.

מידת החופש, הנתונה, לפי דעתי, לרושם זכרונות בניסוח הפסוקים מוחלטה לו, לפי השגתי, גם במעשי המרכבה שלהם. דיוק הסידור חובה על תעודות ומסמכים, על דברי תורה, על כל מגילה כתובה, שיש בה משום משנה. ודין משנה שהיא סדורה וערוכה לפי רישא וסיפא. אסור לערבב בה את הפרשיות, אך בשיחה החיה אין מחויבים בהקפדה יתירה על מוקדם ומאוחר. החיים לעולם עניים במקום זה ועשירים במקום אחר. אדם המדבר אל רעהו חזקה עליו שהוא בגדר תנא ושייר, או להיפך תנא והגזים והפליג אי אתה עומד כלל על טיבו של אדם מתוך שיחה אחת או משתים ושלש שיחות חטופות. אך אף שיחות חטופות ראשונות מתפרשות לך בסתומותיהן והפלגותיהן מכלל שיחות אחרות המפיצות על הראשונות אור חדש. צא וראה שאדם שהתהלכנו עמו שנים רבות כשהננו עושים חשבון וסיכום, מתוך אותה חכמת החשבון ואמנות הסיכום הנקנות לנו רק לאורו של אחד נערב או נפטר, מתברר לנו שבעצם גלגלנו עמו במשך שנים שיחה אחת בהמשכים רבים. ואם כך הרשות בידינו להוציא מתוך השיחה הארוכה האחת כמה קטעים על מנת לחברם יחד לפי ראות עינינו ולפי הסדר הדרוש לתכניתנו, כדרך שמחברים כמה קטעי צילומים ליריעה אחת בסרט. הכל תלוי בטיב הדברים, המידות והשיעורים שאנו רוצים להבליט באפיו של פלוני, בהלך רוח ובהשקפת עולם. לעולם אין אדם אומר בשיחו כל מה שבלבו או כל מה שבמחשבתו. אין הוא מספיק, אף אינו יכול. וכנגד זה לשונו פעמים מכשילתו להגיד מה שלא היה כלל בדעתו ואף מה שאינו עשוי לעלות לפניו במחשבתו. כשאנו מספרים אחרי המת את שיחותיו הננו בגדר ערב קבלן, ואף אפיטרופוס שלו. עלינו לשלם את נזקיו, כל כשל פה שלו, כל פחתת או תוספת שלא לצורך. אם הוא נתפס לטפלות ולא הטעים את העיקר עלינו להיכנס לעובי הקורה ולתקן ככל האפשר. אנו חייבים לשלם לו מצד זה, מאחר שמצד זה הננו גוזלים אותו ומאבדים הרבה ממה שאמר לנו אם מתוך שכחה ואם מחמת רשלנות. וכלל איני מודה שמצויים בעלי זכרונות שהם בגדר בור סיד שאינו מאבד טיפה. אפילו מי שהוא בגדר זה אסור להיות לו משפך או ספוג. חייב אדם להיות נפה. אמנם, אין לנו רשות לעשות בדבר אחרים כאדם העושה בתוך שלו, אבל שלא לעשות בהם כלל גם כן אי אפשר. אף אסור שלא לעשות. כל הדברים צריכים תיקון. אפילו האמת חייבת בליטוש כל שהוא.

אילולא אני חושש מפני גלוי פנים בדברי שלא כהלכה הייתי אומר, שלא באתי לספר תורה שבעל פה ודברים שנאמרו, אלא דווקא תורה שבכתב, היינו דברים שיש בהם מטבע הכתב ושעשויים היו לעלות על ידי דובריהם על הכתב בצורה זו או אחרת, אלא שדרך מקרה לא נעשה הדבר על ידיהם. כי רק דברים שטבעם כתב מותר לעלותם על הגליון, ואילו דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם. פרקי זכרונות על סופרים לא כל שכן שמחויבים להיות מעין כתיבה מפיהם, העברה בקולמוס על גבי טיוטה שלהם.

לדיוקו של דבר, אין הפרקים האלה בחזקת זכרונות ממש. ושמא הולמם יותר השם פרקי זכירות. יתכן שבעלי הזכרונות מצליחים במידת מה, ומכל מקום שואפים הם, להביא לעולם צילומים נכונים ולגלגל תקליטים מדויקים ממעשים שהיו ומדברים שנאמרו. ואין הם עוברים חס ושלום על שני הלאוין לא תוסיפו ולא תגרעו. הם מיחדים יחודים ואינם מצרפים צירופים, מדירים עצמם הנאה מכל קורטוב דמיון ונאמנים למציאות ממש; הם זוכרים הכל ומגלים הכל, אינם שוכחים כלום ואינם מעלימים דבר. אך בעלי הזכירות שוכחים דווקא הרבה על מנת לשמר בזכרונם תמצית ועיקר. ולפי שאין זכרונם מלא וגדוש פכים קטנים, הריהו משייר מקם לדמיונם היוצר למלא גרעונות של זוטות בטיפוח העיקר או במלאכת המילואים והשיבוצים ואף השיפוצים. מה שהחסיר להם זכרון הפרטים ממלאה זכירת ההתרשמות. דךר משל, שעה של התרשמות ארוכה, המכילתא שלה מרובה יותר, מסתם שעה בחיים. פעמים היא סך הכל של שעות וימים, היא פגישה מקובצת של הרבה פגישות… כי הרשות בידי הדמיון היוצר לעשות מעשי מרכבה של הרבה שיחות בין אדם לחברו ולחברן למסכת אחת. מכאן תשובה ליש מקשים “הכיצד אתה מוסר מפי פלוני שיחה ארוכה ואנו הכרנו בו בפלוני, שהיה מונה מלים וממעט בדבורים?” ולא קשיה. קטעים של שיחות בזמנים שונים מצטרפים לחשבון אחד. ואין בכך עבירה על המציאות.

הרשות בידי הקוראים לנחש מה דברים בפרקים האלה נמסרו מפי אומריהם ממש ומה מפי ההשערה והרמיזה או בכוח ההיקש והגזירה שזה, מה יסודו בזכרון ומה בזכירה. אולם ברור ומאומת אצלי, שמשום בחינה לא נעשו פלסתר לא אפיים ולא רוחם, אף לא סגנונם וחיתוך דבורם, של האישים, שהדבורים מתיחסים אליהם. חלו שנויים בהרצאת הדברים ולא ברוחם, נתערער אולי הנוסח, אך נשתמר הסגנון. אפילו מקום שנתרחב התוכן לא נזדיפה הצורה.

נוהג עתיק יומין לדובב אישים נערצים לאחר מותם ברוחם ובטעמם ולשים בפיהם הגיונות ומשפטים, שעשויים היו להשמיעם אילו נזדמן להם הדיון בנושאים האלה. אפלטון, יוסף פלביום ורבים מכותבי העתים, שעשו נפשות לחכמים ראשונים, תלו את דבריהם באילנות הגדולים ולא מיחו בידם. ובוודאי שסייג למשל בינינו לגדולי עולם היא אמירת להבדיל בין המשל לנמשל. אך עם כל הנימוס ודרך ארץ אנו מתירים לעשות חכמי המופת דוגמה לעצמנו. לא רק יצר ההתהדרות, אף יצר הטוב, מניע אותנו לשתף את פינו עם פי חכמים ראשונים ואחרונים. אף כי עם פי חכמים שזכינו ליצוק מים על ידיהם. רבותינו הנפטרים חיים תמיד לעינינו. אין דעתנו סובלת ואין לבנו יכול לכלכל את המחשבה, שאריות שבחבורה, ראשי המדברים על במותינו שבכתב ושבעל פה, הלכו לעולמם, ושוב אין פניהם מתהלכים עמנו ואין דבריהם מאירים את נתיבותינו. לא יתכן, לוחש לנו קול געגועינו, ששפתי חכמים אלה תאלמנה לעת כזאת. שפתם אתם ואזנינו להם. אנו צמאים לשיחם. הלא תזל כטל אמרתם. ואנשי הזעם שבהם הלא ירעימו בקולם. האמנם נאלמו הפיות כשנעלמו הגויות ונדמו הקולות כשהבשר והדם ירדו דומה. לא יתכן. אנו משתוקקים לשמוע חוות דעתם על כל נושא וענין, על כל דבר נפל בעולם ובארץ, על כל מאורע בחיים ובתרבות. ידברו אלינו, אנו שומעים. אין עוד הגוף, אך דמות הגוף תרחף לפנינו תמיד. הבשר חציר, אך הרוח לא תנום ולא תישן. אחרי מות חכמים תפרח חכמתם ועץ הדעת אשר נטעו בחייהם ישא פירות ופרי פירות. האזינו, האזינו, הם מנעימים אתנו שיח ברוחם, בשפתם, בכל נקודות החן שבתנועותיהם והעויותיהם. אנו שומעים את קולם מאזינים לניבם, שואלים עצה מפיהם, שואלים ודורשים מה היו הם אומרים על נושא זה או אחר, אילו התהלכו עוד בחיים.

כן, המתים מספרים עמנו, מדברים אלינו. ומאחר שהם מדברים אלינו מותר לנו לדבר בשמם. מותר לדבר בשמם של נפטרים, ובלבד שנזכור אותם לא בחולף שבהם, כי אם בחי וקיים שבהם. בחזיון כוללותם, בתמצית חנם, בדברם הנאמן שאין עליו כליה, באותו מנין של זכירות שהוא גולת הכותרת של הזכרון ותנאי מוקדם לכתיבת פרקי זכרונות.

אם נכון הדבר שכל מחבר ספר חייב בפרק התנצלות בשביל לברר ולהוכיח את יסוד העל כרחך שבחבור, לא כל שכן שכותב הזכרונות חייב לתת דין וחשבון מה ראה לגשת אל המלאכה הזאת ומה כוח דוחף הניעו לכך. מתוך הרגשת חובה זו הנני לומר: הגעגועים דחפוני לכתיבת הפרקים האלה. מתוך שהתגעגעתי על אישים שהיו ואינם עוד העליתי ניביהם וניבי ניביהם על הכתב. אף משום שקולם החי צלצל באזני. הוא מצלצל לי תמיד. כלכל לא אוכל את הרעיון שמה שהיה אינו עוד שלשונות זהב מלחכות קברים תחת להנעים עמנו שיח. תכלית שנאה אשנא את המות והכליון. כתבתי את הזכרונות מתוך תשוקת לב המפעמתני תמיד, שהחיים והיו ארוכים עד בלי די וידו של מלאך המות תהיה קצרה לאין שיעור. וכל העת שאני כותב שיח פיהם מדמה הייתי שהנני קוטף פרי מגדים מעץ החיים של רבותי וחברי היקרים. כתבתי בשביל שהמתים יחיו לפני.


המלצות קוראים
תגיות