רקע
אליעזר שטיינמן
השכן הקרוב
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. ניומן; תשי"א

בימינו יש אזרחים, חברים ואנשי־מקצוע. לפנים היו אומרים: תושבים, ידידים ושכנים. ואמנם, יסודו של העולם מלפנים בנוי על יחסי־שכנות. כאילנות הנטועים זה ליד זה כך הבתים ושוכניהם שותפים ליניקה מן המכונה האחת. תמצא לומר: האילנות אינם נעים, ואיל ובני־אדם מהלכים אף נוסעים. אבל הרי אינם עפים. ורוב הבריות אינם נוהגים כלל לשמש בכלי־רכב. רצונך להכיר בטיבן של התקופות ההן צא וראה כיצד הכל מזלזלים בטבע של חפזון ובפסיעה הגסה ומקלסים את המתינות והזהירות. בעולם אטי כזה נודעת חיבה יתירה לשכן הקרוב. ומה גם אם נתייחדו בו אילו מידות טובות, שמנו חכמים בנבון ובמיושב בדעתו. השכן, שהוא גם מתון, הנהו ממילא יושב־אוהל והריהו מצוי לרווחתך בכל עת ובכל שעה, אם לשיחה נאה ואם למתן עצה; מצרה יחלצך ואף בשמחותיך ישתתף, ועל הכל בשמחותיך החרישיות, היומיומיות. ואם איש־תרומות הנך, שמגיע לך שישבחוך בשערים, הוי בטוח כי שכנך הקרוב הוא שיוציא לך מוניטון בעולם. הוא יודיע את טבעך לשכנו ואף שכנו יש לו שכן – וכך שמך מתגדל איש מפי איש. כללו של דבר, בעולם הקרתני ההוא, המכונה בפינו עולם של אתמול, ואף לא זו אלא עולם של שלשום, עולם שאין בו קול מחצצים ומחצצרים של לשכות־מודיעין וסוכנות־מברקים וצלצלי רמקולים ופיות שופעים מן הקירות ולא עוד אלא שבני אדם מתביישים בפרסומת גסה וסולדים מכל צעקנות, עוברת רכבת ההשפעה והפרסום בין הפסים של יחסי־שכנות. ותדע לך שבדורות ההם ככל שאדם משוכן ותושבי ומצומד לאחוזת ביתו כן נחשב הוא חכם, נאמן ומקובל על הבריות. לא בכדי היושב הנהו שם־נרדף לבר־אורין ולבעל מדרגה וה“ישיבה” פירושה מקום תורה ועיון־לימוד משמעו לינה בסוגיה.

י. ח. רבניצקי הוא לפי עצם מהותו שכן קרוב, המחונן בשכל טוב להיות שותף. כוחו לישיבה אינו טעון ראיה. כל ימיו הם מושב ארוך לתורה שהיא עבודה. אין כמוהו מבין ובקי בחכמת הלינה. אף נתברך בכוח השתיקה. כוח זה עמד לו לשמש עצמו כוח. השתקן יש לו הרבה פנאי. השתקן יכול להיות שקדן ומתמיד; אין הוא נכשל בשנוני פיו; אף זמנו נתון לו בשעת שתיקה ובשתיקות הבינים שבין שתיקה לשתיקה לקבוע החלטות. לימים יוצא לו שם של יועץ ואיש־תבונות. תנאי הכרחי שלא יהא בעל דמיון עשיר ושלא תהא רוחו נישאת בסערה כמידתם של אנשי הכשרון היוצר. מסתבר שלא כל שתיקה אוצרת בחובה זהב הבינה. אבל שתיקה שיש עמה קורטוב של בינה יתירה עתידה להתחבב גם על רבים מבעלי הדברים, השואפים למידת השתיקה הנאה ואינם יכולים להשיגה. ברם, יש שתקנים מקריים. רבניצקי אינו נמנה עמהם. שתיקתו אפילו אינה מחשבתית, היא מחושבת וצפונה בה, כנראה, דעת־מה וכוח המעצור הוא יקר חנה. כיוצא בזה אין רבניצקי שכן מקרי. הוא הבין לבחור לו שכנים בעלי־קומה אחד לאחד. עם אחד העם שיתף עצמו ב“פרדס”. את ביאליק ליוה מ“אל הצפור” דרך “מוריה” ו“דביר” ו“ספר אגדה” ושירת ימי הבינים עד סוף דרכו עלי אדמות; בחברת מנדלי הוא מבלה שעות בשבת ידידים; עם שלום עליכם – מידד – הציג מחזה של פולמוס והוא שמו אלדד, או להיפך. מקורב הוא גם לבן־עמי, המנוגד לו באפיו כניגוד האש למים; מתהלך הוא כאח וכרע גם עם דובנוב. אכן, זהו שכן; זהו בן־לויה; זהו שושבין כהלכה. וצדקה לו שהוא נתחבר אל רבותיו הגדולים עד שיצא להם שם גדולים, כיון שחושו אמר לו שעתידים הם להיות אריות בישראל, אף חלקו רב בעשיית מוניטון להם. ובכן, נוסף לחושו המעשי היה לו גם חוש הריח לצד ידוע של גדלות. הוסף לכך גם את רגש נאמנותו וכשרון ההתמדה בחברות. רב זה כיון שדבק בו שוב אין ידו זזה מידו, בצלו ישב ותחת כנפיו יצבור השראותיו, אף אין הוא נכוה מחופתו. כבר משלו הממשלים הרבה על החמה והלבנה, על אור עצמי ועל אור שאול, על נותנים ומקבלים, על יוצרים ועל נושאי־כלים, אבל כל דבר טוב הוא טוב בדרגה שלו, כמובן, ובלבד שיהיה בהתמדה. נשיאת־כלים במשך שבעים שנה כלום אין אף היא כוח, ולא עוד אלא מעין כוח היוצר? אני מקיים מצות הכנסת אורחים תחת כנפי השכינה – אמר ר' אורי מסטולסק. וכך נהוג בעולם מלפנים, שיש אומרים שהיה טוב, בעולם השכניי: באו לאדם אורחים מכובדים ואין לו טרקלין מפואר משלו, הריהו מכניסם תחת צל קורתו של השכן, שיש לו דירה נאה וכלים נאים, לקבלת־פנים.

 

ב.

הרבה מרדות ומרירות היה בלבנו לשעבר למראה אילו מעשים ומנהגות בספרותנו. אף ענין רבניצקי שימש לרבים מדרש פליאה. במה זכה זה להיות בין אשלי רברבי ולהטיל את כסאו בכותל המזרח. אם לדין מטעם הבית דין לכשרונות קטרוג זה צודק בהחלט. אבל אם לסדרו של עולם כך הוא בערך הסדר ומוטב לעמוד עליו במוקדם מאשר במאוחר. על הרוב אין הנשרים מושלים אלא במרומי כיפת התכלת ואין היסעורים יושבים על כסאות, אלא אם כן יצאה מתוכם הסופה. העולם אוהב מקצת כשרון לרפואה. אבל עולם לא כשרון יבנה. הכוח, האופי, ההתמדה, שמתלוה להם טמטום מעט, בתוספת נשימה ארוכה וסבלנות ללא מצרים, הם שמקיימים את הישוב. אם נבוא לפרט אין אנו מספיקים. נציין את עקרון הכוח. אף במלכות הרוח אין כובשים בלי כוח מכוון ותכליתי. כוח יש לו שני פנים. כוח יוצר ותוקף, הפורץ בסערה וכוח עצור, מרוסן, סבילי שאף על פי שאינו יוצר, או דוקא משום כך, עשוי הוא להטיל מרות ואף לשעבד. גדולה מזו: יש והכוח הסוער זורם בכוונת מכוון לתוך האגן של הכוח הממושמע ובא אליו להתחנן מלפניו על נפשו: רסנני גם כן, שאם לאו סופי להרוס את עצמי. מה תימה שכל מקום שאתה מוצא אדם גדול בענקים חזקה שאי שם מאחוריו עומד על גבו אדם קטן ומכוון את דרכיו בפעולותיו? זה המנהיג נמצא נהוג מדעת או מבלי דעת. בין כך וכך הוא מוסר עצמו בידי שכנו הקטן, אבל המתון ממנו, מושפע מזה שמקבל ממנו שפע.

מחולקות הדעות בדבר טיב השפעתו של רבניצקי על פועל חייו של ביאליק הן בדרכי השירה והן במלאכת הכנוס. יש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי. האמת היא שאין להכריע בדבר. אף לא מן המידה היא לדיין בכגון זה. כל זיווג הוא זיווג מן השמים, אם הוא מן הלב. שנים העושים בצוותה דרך־חיים, עוסקים יחד בתורה ובעבודה, מחברים ספרים ומקימים מפעלים בחברותה, עד ששני שמותיהם מצטוותים כאחד ונאמרים בנשימה אחת, אין לנו אלא לעמוד דום בפני חזיון השותפות ולברך ברוך שחלק לבני אדם את הסגולה ליהנות מיחסי־שכנות. מן ההשערה שאין העולם הבא אלא דוגמת העולם הזה. הנעימים זה לזה בחיים האלה מן הדין שתנעם להם חופה משותפת גם לעתיד לבוא. וכך יקום הדבר ויהיה. קורא הדורות לעתיד לא יוכל להפריד את אשר חיבר מפעל־חיים משותף. יאמרו: אודיסה העברית. אודיסה הספרותית – וממילא יעלו ויבואו השמות הצמודים: מנדלי, ביאליק, רבניצקי; אחד העם, דובנוב, בן־עמי ורבניצקי. ואם ישאל המקשן: ומאזני־צדק היכן הם? ענה לו: וכי מניין הראיה שיש צדק במשפטו של בית דין של מעלה? העליונים שופטים דרי־מטה במשקלות שלהם.

 

ג.

שר התולדה בזיווגיו ובצירופי השכנות שלו – ואנו בשכלנו האנושי ובאמת שבלבנו. אין בדעתנו להרהר אחרי מעשי המרכבה של ההשגחה, אבל אין אנו פטורים בכל זאת ממתן הערכתנו. רעה היא שכל פעם שהננו עומדים בשערי עולם האמת ללוות את ההולכים לשם הננו מתחילים במחילה לדבר שקרים ולתפור לכל מת בינוני תכריכים הדומים בצורתם למדי כוהן גדול. אולם אם גם שם בגן עדן אין חלוקה צודקת של כתרים, עלינו לצעוק חמס על הסדרים הרעים שבגן עדן הטוב.

רבניצקי היה רק מה שהיה ולא יותר מכך; נתן מה שנתן ולא למעלה מזה. אף אינו ראוי לתואר בן־לויתם של דון־קישוטים, כי מיום שנסתלקו רמח“ל ור' נחמן מברסלב לא קמו עוד דון קישוטים בספרות ישראל. סופרינו הם רובם ככולם אנשי השכל הישר. ואם רבניצקי שימש את רבותיו הגדולים, הרי שימש אותם לא רק כתלמיד אלא גם כחבר וכיועץ, והוא הדבר: יועץ פלא לא היה זה האיש רבניצקי. לא ניתנו לו כנפים וכנפים לא אהב, כשם שלא חיבב התלהבות. בעל הבית במשמעו הטוב והקמצני גרס רק עשיה קטנה והחשיב את הנכס הודאי והערך המזומן בלבד, לפי השגותיו שלו. כמובן. חס לו להכנס לתוך הרפתקה כל־שהיא וחס לכל מי שנתקשר עמו ביחסי שכנות ושותפות. אבל הספרות היא מסע לתוך הנעלם, ודבר הלמד מאליו, שכל מו”ל שאינו הרפתקן אינו ראוי לעמוד על יד הגה הספרות. רבניצקי עמד לא רק כימי דור, אלא כימי דורותיים בראש הוצאת הספרים, שנועדה לשמש משביר ראשי ליצירות הרוח ומעין חלקת מחוקק למטעי הטעם הטוב בישראל, רבניצקי הסופר והמבקר, החבר והשכן־הידיד בודאי קנה לו את עולמו אצל אלה מן הקוראים והסופרים, אשר נהנו ממנו עצה ותושיה. אולם רבניצקי המו"ל, המפיץ מעינות והמונע בר, המורה איסור והיתר בפרסום כתבי־יד חדשים, הוא סוגיה תמוהה ביותר. איש הנאמנות והאמונה האחת, והוא האמין רק בנוסח הספרותי של רבותיו. מחוץ לתחום זה לא יצאו השגותיו. על כך אין לבוא בטענה. כל אחד מגיע לגיל עמידה בהתפתחותו, שממנו ואילך הוא צופה, כאשת לוט, רק לאחור, וסבור לתומו שמלח החיים נתרכז בעבר בלבד. אבל כאן עם עני ותנאי דחקות ודביר אחד וברוב שנים אחיעזר יחיד לסופרים ממקור ישראל, ואילו מפתחות הדביר בידי איש, אשר בהיותו מצומצם ומוגבל הוא בכל צמצם והגביל. מן המופלא הוא, שאותו עניו וצנוע, הנחבא אל הכלים, היה בעל אופי תקיף. בסיכומם של דברים כפה הוא את דעתו על המאורות הגדולים, שלאורם התחמם. הוא ביטל עצמו, אבל לא ביטל את רצונו. הוא שתק בשתיקה נמלצה והיה מחונן בסבילות פעלתנית, עתים מדכאה, ועתים מטילה מרות. בפסיעותיו הקטנות הקדים לעתים את בעלי ההילוך הנחפז. נמצא שהיתה בו מעין חולשה של גבורה כנגד אחרים ששפעה מהם גבורה של חולשה. אף הבדיחה המתהלכת עליו רומזת לנו משהו. אמרו עליו, שפעם אחת נחבט בו אוטו, אולם האוטו לא נחבל. כיוצא בזה אתה מוצא גם בהומור שלו. אין זה הומור עליון; אין זה גם חידוד הנוקב ויורד; זוהי מהתלה קלה, הפועלת כשריטה. אבל שריטה זו, כיון שהיא חוזרת ונשנית, יש בטבעה משום עקיצה…

ימים באודיסה בהם היינו פרחי סופרים משוטטים בחוצות. רעבים ומשוממים ומלאים טענות על כנסת ישראל, הנוהגת בנו כבנים חורגים. נגלתה לנו לפעמים כנסת ישראל זו בדמות של י. ח. רבניצקי. ימים טפשיים היו אלו, ימים טובים שכן היתה כתובת למרדות שבלבנו: אבות האומה, ראשי חובבי שפת עבר, התנועה הציונית, עם ישראל שהוא חרש ועיוור למנעימי זמירותיו, מו“ל זה או אחר. ומדוע כה נקף הלב למקרא הידיעה, כי המו”ל הישיש, בן פ"ה, שלא גרס אותך ואת כתביך, נפטר? הואיל וזה נפטר השכן הקרוב, גוש של העולם הישן, שבו בני דור אחד לפחות שמרו אמונים זה לזה והשכילו לטפח יחסי־שכנות אמיצים. לא היה זה דור כולו זכאי, כולו משא־נפש נאצל. ידעו הללו לזווג את הטוב עם המועיל, את האישי עם הצבורי, את טובת הפרט והכלל, אבל מכל מקום שמרו תמיד על אילו כללי יושר ודרך ארץ. הם אהבו את הקרוב, ואנו רק לרחוק נישא עינינו. נלמוד מהם: מן הנאה והמתוקן שהיה בהם.


המלצות קוראים
תגיות