רקע
ברל כצנלסון
ממוֹנם של ישׂראל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מפלגת פועלי א"י, תל אביב: דבר; תש"ח 1948

ידיעה קטנה חלפה בּעתוֹנוּת: בּית־חנן, המוֹשב הצעיר של יהוּדי בּוּלגריה, פּנה אל הממוּנים על עזבוֹן בּלילוּס בּהצעה להקציב הלואָה של 6000 לא"י לישוּב שלוֹשים משפּחוֹת נוֹספוֹת בּתחוּם אדמת המוֹשב (האדמה ניתנה מאת הקרן הקימת).

לא לי לנַחש מה התשוּבה המעשׂית אשר תינתן מטעם הממוּנים להצעה זוֹ. יש רצוֹן להאמין כּי הוַעדה שנתמנתה לבדיקת ההצעה תטפּל בּענין מתוֹך רצוֹן טוֹב לעזוֹר לבּוֹנים, וכי הממוּנים על העזבוֹן לא יראוּ את תפקידם אַך ורק בּחלוּקת פּירוֹתיה של הקרן למוֹסדוֹת חסד וּצדקה, כּאשר הוּסכּם אוֹ יוּסכּם עליהם, אלא יראוּ לעצמם חוֹבה לשקוֹד על השקעת כּספּי הקרן עצמה – מוּבן מאליו, מתוֹך הקפּדה מעוּלה על בּטיחוּת הקרן – בּמפעלים בּעלי ערך ישוּבי. וּכשתבוֹא לפניהם הצעה ישוּבית המבטיחה את שלימוּת הקרן ואת הפּירוֹת – לא ידחוּה.

אוּלם אם כּה ואם כּה יחליטוּ הפּעם הממוּנים, לי היתה הידיעה הקטנה הזאת כּמשב רוּח צחה. היא הִשיבה עלי כּמה מחשבוֹת. ראיתי בּה מאוֹתוֹת הזמן.

ראיתי בּהצעה הוֹכחה נוֹספת לבטחוֹנם העז של מתישבינוּ. מוֹשב צעיר בּן ארבּעים משפּחה, שהוּקם לאַחר מאוֹרעוֹת תרפ“ט, רוֹאה את האפשרוּת ואת הצוֹרך לקלוֹט שלוֹשים משפּחוֹת חדשוֹת. ואינוֹ דוֹרש למען יִשוּבם בּלתי אם אַשראי חקלאי של מאתים לא”י למשפּחה.

אגב, בּית־חנן איננוּ המוֹשב הראשוֹן הרוֹאה לוֹ אפשרוּת להרבּוֹת את מספּר מתישביו בּעזרת סכוּמים פּעוּטים הרבּה ממה שעלה לקוֹדמיהם. תעברוּ נא בּמשקי עמק הירדן, בּכפר־יהוֹשע, בּעטרוֹת, בּכרכּוּר, בּבאר־טוֹביה – בּכל מקוֹם תשמעוּ על האפשרוּת הזאת. וּבכמה נקוּדוֹת גם תמצאוּ את אנשי המקוֹם חוֹתרים לכך בּמאמציהם הם, ואפילו בּהקצאת שטחים מאדמתם (משקי עמק הירדן, כּפר־מל"ל) וּבהמצאת עזרה אשראית (כּפר־יהוֹשע). הגענוּ לכך שבּהשקעוֹת חדשוֹת, לא גדוֹלוֹת בּערך, אנוּ יכוֹלים בּנקוּדוֹת אלה וכיוֹצא בּהן להיאָחז וּלישב כּיוֹם הזה אֵילוּ מאוֹת משפּחוֹת. לא קטנה היא לנוּ. אוֹת הוּא שהשקעוֹתינוּ הקוֹדמוֹת לא היוּ לשוא.

חלוּצי ההתישבוּת וּשליחיהם דוֹפקים על כּל דלת. אינם יכוֹלים לשבת בּמנוּחה כּל עוֹד הם רוֹאים לפניהם את האָרץ ואת אפשרוּיוֹתיה (לפנים היוּ אוֹמרים “ואת שממוֹתיה” – אַל נֵבוֹש בּזה. טרם נתישנה המלה: שממוֹתיה!) וכל עוֹד הם חשים את שממת העם וחוּרבּנוֹ. העברתוֹ של “עזבוֹן בּלילוּס” לארץ פּתחה פּתח לבני בּית־חנן שיגישוּ את הצעתם בּפני הממוּנים על ההֶקדש החדש, לא הצעת “תמיכה”, כּרגיל אצל הֶקדֵשוֹת, אלא הצעה של בְּנִיה ישוּבית. אָכן, גם מבּחינה זוֹ יש חידוּש־מה בּהצעתם של בּני בּית־חנן. כּמה הם בּעוֹלמוֹ של ישׂראל ההקדשוֹת והעזבוֹנוֹת אשר בּכוֹחם אפשר היה להכפּיל וּלשלש את ישוּבנוּ וּלהאדיר את נכסינוּ הציבּוּריים, אילמלא היוּ אטוּמים וּנעוּלים בּפני רוּחוֹת הזמן וּצרכיו היוֹקדים.

וּמן ההצעה הקטנה של בּית־חנן אל שאלה גדוֹלה וּמרה: מה גוֹרלם של העזבוֹנוֹת וההקדשוֹת והקרנוֹת הרבּוֹת, אשר יצרה הנַדבנוּת הישׂראלית לשם כּל מיני מטרוֹת של צדקה וחסד ותוֹרה והשׂכּלה במשך הדוֹרוֹת האחרוֹנים? אין זוֹ שאלה הצריכה להעסיק את אנשי הפילַנטרוֹפּיה בּלבד. “צדקה” בּמוּבנה הישׂראלי כּללה את מוּשׂג מעשׂה־החסד האנוֹשי, אוּלם הכילה משהוּ עוֹדף עליו: אין כּל ספק כּי הנַדבנוּת הישׂראלית הִנֶהָ תוֹפעה מיוּחדת בּמינה בּעוֹלם כּוּלוֹ, פּרי הוָיה נאבקת דוֹרוֹת על דוֹרוֹת, שגידלה צרכים אנוֹשיים מיוּחדים בּמינם ויצרה טיפּוּס אנוֹשי מיוּחד בּמינוֹ. בּין הכּלים המיוּחדים אשר כּנסת ישׂראל יצרה לעצמה עם אבדן קיוּמה המדיני, למען החזיק מעמד בּעוֹלם הגוֹזר עליה כּלָיה, תימָנה אף היא, הנַדבנוּת היהוּדית. עוֹד בּימי מלחמוֹת הקנאים היה צוֹרך חיוּני, פּרי סוֹלידַריוּת לאוּמית יוֹקדת, בּ“פדיוֹן שבוּיים”, בּגאוּלת לוֹחמי החירוּת ואנשי התוֹרה מעבדוּת וּמשבי. צוֹרך זה לא חדל כּל ימי הגלוּת ואנוּ פּוֹגשים אוֹתוֹ עוֹד בּאוּקראינה בּימי חמֶלניצקי, וּבתימן, וּבמַרוֹקוֹ, וּבארץ־ישׂראל בּימים מאוּחרים בּיוֹתר. נוֹלד הצוֹרך לקיים ישיבוֹת וּמרכּזי תוֹרה, להוֹשיב מעתיקים וּלהביא את הספר עד כּל פּינה נידחת (כּיצד נעשׂוּ עבוֹדוֹתיהם האֶנציקלוֹפּדיסטיוֹת של הרמבּ“ם ושל רש”י ושל בּעלי התוֹספוֹת בּימים שלא היה עדיין בּעוֹלם דפוּס, וגם ספריוֹת אוּניברסיטאיוֹת לא עמדוּ לשירוּתם!), היה צוֹרך לקיים את הישוּב בארץ על ידי אִרגוּן כּספּי עוֹלמי שהקיף כּל נקוּדה ישׂראלית בּתפוּצוֹת הגוֹלה (בּימים שרכּבת ודוֹאר ממלכתי טרם היוּ בּעוֹלם, ושד"רוּת לארצוֹת רחוֹקוֹת היתה כּרוּכה בּסכּנת נפשוֹת!). מן צוּרוֹת הצדקה הקדוּמוֹת והעממיוֹת הללוּ ועד הצוּרוֹת המוֹדרניוֹת: ה“אַליאַנס” וקרנוֹתיה, מפעלי ההתישבוּת של הירש ורוֹטשילד, חברוֹת העזרה הגדוֹלוֹת מימי המלחמה וּלאחריה, מפעלי הנדיבים השוֹנים (על כַּונוֹתיהם הטוֹבוֹת והפּגוּמוֹת, על הזיוֹתיהם וקַפּריסוֹתיהם, על רצוֹנם לעזוֹר וּלהיטיב וּרצוֹנם לשׂאת חן בּעיני תקיפים אוֹ “להראוֹת לעמים ולשׂרים”), הקרנוֹת להחזקת החינוּך היהוּדי ולהקמת היכלי־מדע ישׂראליים – נמשכת השלשלת האחת של ה“צדקה” הישׂראלית, שאינה אלא עמידתוֹ של כּלל ישׂראל על נפשוֹ ועל נפש הפּרטים המהוים אוֹתוֹ. בּתוֹך עוֹלם של דלוּת וּסחי וקמצנוּת ונַצחנוּת וּמחלוֹקת טוּפּח בּלי הרף חוּש התרוּמה וחוּשלוּ הקשרים, קשרי החוֹבה וחדוַת הנתינה, בּין הפּרט והכּלל. נשׂיאָה מרצוֹן בּעוֹל הציבּוּר – בּדאגת קיוּמוֹ, בּחרדה להמשכוֹ התרבּוּתי, בּריחוּם הפּרטים שבּוֹ – היתה לאחד היסוֹדוֹת האוֹרגניים של ההוָיה היהוּדית העממית.

בּדוֹרוֹת האחרוֹנים חרגה הצדקה היהוּדית ממסגרוֹתיה המסרתיוֹת. הנדבנוּת היהוּדית, בּין שנשארה בּתחוּמי ישׂראל וּבין שגילגלה את רחמיה ואת דאגתה על כּל העוֹלם מחוּץ לישׂראל, התחילה מחַשבת את חשבּוֹן הבּאוֹת, בּיקשה להקים בּניני עדי־עד, להקדיש הקדשוֹת אשר את פּרים יאכלוּ “בּעוֹלם הזה” והקרן עצמה לא תהא נפסדת עוֹלמית. הפּירוֹת הנוֹשרים, בּצוּרת ריבּית קבוּעה אוֹ רוָחים התלוּיים בּשער הניירוֹת, ניתנוּ לאָכלה למוֹסדוֹת הקיימים, ואת הקרנוֹת גוּפן בּיקשוּ להפקיד, לעוֹלמי־עוֹלמים, בּידים נאמנוֹת וחזקוֹת.

וּמי הן הידים הנאמנוֹת והחזקוֹת, הראוּיוֹת שיוּפקד בּידיהן רכוּשוֹ של ישׂראל לעוֹלמי עד? מוּבן מאליו, ידים־לא־לנוּ. אפילוּ יהוּדי חרד לאוּמי וצוֹפה עתידוֹת כּר' קלוֹנימוֹס זאב ויסוֹצקי, שהיה יוֹשב על המדוּכה וּמצרף צירוּפים וּמחַשב חשבּוֹנוֹת לכמה מיליוֹנים יצטרפוּ בּעוֹד 150 שנה הסכוּמים שנקדיש מעתה למען גאוּלת ישׂראל, לא ראה לעצמוֹ דרך בּטוּחה יוֹתר להבטיח את עתיד תרוּמוֹתיו מאשר להפקיד אוֹתן בּאוֹצר הממשלה הרוּסית־הצארית “לעוֹלם ועד” (“וְקְלַאד נַא ויֶטְשְנוֹיֶה וְרֶמְיַא”), וּבלבד שישׂאוּ ארבּעה למאה בּטוּחים לטוֹבת הכּלל הישׂראלי. הגביר היהוּדי, ואפילוּ זה שהיה חרד ולאוּמי כּויסוֹצקי וזה שהיה רציוֹנליסט וקוֹסמוֹפּוֹליט כּהירש, האמין באמוּנה שלמה בּסדרי העוֹלם הקיימים כּי לא יִמוֹטוּ לעד. גם אלה שנשׂאוּ בּלבּם אמוּנוֹת משיחיוֹת וסוֹציאליוֹת לא הגיעוּ עד לידי כּך שיפקפּקוּ בּאֵיתנוּתוֹ של משטר העוֹלם הקיים, על ממשלוֹתיו וּבוּרסאוֹתיו וּניירוֹת־הערך שלהם. בּלב בּוֹטח קשרוּ את עתיד עמם בּגוֹרלם האיתן של תקיפי עוֹלם. הם הלכוּ מן העוֹלם בּהכּרה כּי יצרוּ נכסי־בּרזל לעמם.

והתוֹצאוֹת? היכן הם האוֹצרוֹת המרוּבּים אשר גנזה הנַדבנוּת הישׂראלית והפקידה בּידים נאמנוֹת? מי זה אשר התקלס כּל כּך בּכּונוֹת הטוֹבוֹת וּבמוּשׂגים האידיליים של הנדבנים והפך את הקדשוֹתיהם וקרנוֹתיהם, על הריבּית הבּטוּחה, לאָבק פּוֹרח? “ואבדתם בּגוֹיים” – קללה איוּמה זוֹ שנשתלחה בּכמה שבטים וּבכמה אברים חיים של העם, לא פּסחה גם על הוֹנוֹ של ישׂראל, על הקדשוֹתיו, היכליו, ואפילוּ על אוֹצרוֹת ספריו. אוֹצרוֹת הפּרט היהוּדי – הרבּה שלוּחים עוֹמדים עליהם להוֹציאם מרשוּת לרשוּת: מרשוּת ישׂראל לרשוּת העמים השוֹלטים. וזהוּ ההבדל בּין הוֹן פּרטי של יהוּדים להוֹן פּרטי של לא־יהוּדים. שם אפשר לוֹ שיהא עוֹבר מרשוּת מעמדית אחת לרשוּת מעמדית שניה, אוֹ לרשוּת לאוּמית – מידי מעמד מנוּצח לידי מעמד כּוֹבש, מידי הפּרט לידי המדינה. יציאה זוֹ מרשוּת לרשוּת פּירוּשה חלוּקה חדשה של הרכוּש, אוּלם לא דלדוּל האוּמה. מה שאין כּן ההוֹן היהוּדי – יציאתוֹ מידי בּעליו כּרוּכה, בּחשבּוֹן אחרוֹן, בּיציאה מרשוּת יהוּדית לרשוּת לא־יהוּדית. האֶכּספּרוֹפּריאַציה הסוֹציאלית, בּצוּרוֹתיה השוֹנוֹת, הוֹפכת לגבּינוּ לאֶכּספּרוֹפּריאַציה לאוּמית. והרבּה שלוּחים לאוּמה השוֹלטת: גזירוֹת וּפרעוֹת וגירוּשים וּשמד ונישׂוּאי־תערוֹבת ואֶטטיזם וּמהפּכוֹת, וגם נדבנוּת קוֹסמוֹפּוֹליטית והקדשת הוֹן ישׂראל למנזרים וּלבתי־כּניסה נוֹצריים (נזכּיר: בּירוּשלים – ראטיסבּוֹן וּבית הנוֹצרים הצעירים הנבנה לעינינוּ). אך לא רק גוֹרלוֹ של ההוֹן הפּרטי כּזה. גם האוֹצרוֹת אשר גנזה הנדבנוּת היהוּדית שנים על שנים – אף הם נפלוּ קרבּן בּתמוּרוֹת העתים. היכן הן הקרנוֹת הגדוֹלוֹת של “כּל ישׂראל חברים”, של “מפיצי השׂכּלה”, של הציבּוּריוּת היהוּדית בּרוּסיה? היכן נעלמוּ אוֹצרוֹת הספרים הישׂראליים שלוּקטוּ בּמשך דוֹרוֹת? כל אינפלַציה וכל דיוַלוּאַציה, כּל ירידה, כּל נפילה של משטר, כּל מלחמה והפיכה – פּוֹגעת בּהוֹן הציבּוּרי של ישׂראל ועוֹשׂה בּוֹ שַמוֹת. אוּלי יוֹאילוּ פּעם פּרנסיה של יק"א לספּר לציבּוּר מה היוּ גלגוּליו של אוֹתוֹ הוֹן עצוּם שהבָּרוֹן הירש הקדיש למטרוֹת לאוּמיוֹת נוֹעזוֹת, הוֹן שהפילַנטרוֹפּיה העוֹלמית לא ידעה כּמוֹתוֹ?

לפני שלוֹשים שנה בּיקש נחמן סירקין לאסוֹר מלחמה על יק“א ולכפּוֹת עליה – בּלחץ המוֹנים – את השקעת כּספיה בּהתישבוּת הארץ־ישׂראלית. אנשי הכּספים והמעשׂה שעמדוּ בּראש יק”א לא שעוּ, כּמוּבן, אל דברי בּעל־החלוֹמוֹת. וּתנוּעה ציבּוּרית אשר תתמיד בּמלחמה זוֹ, אשר לא תרפּה עד אשר תנצח, לא קמה. אוּלם עתה, לאחר שלוֹשים שנה, אנוּ יכוֹלים, גם מבּלי שפּנקסי החשבּוֹנוֹת יהיו פּתוּחים לפנינוּ, לעשׂוֹת את חשבּוֹננוּ, ולא רק מבּחינה לאוּמית־היסטוֹרית, כּי אם גם מבּחינה כּספּית־עסקית: ההשקעוֹת על קרן־הצבי בּארץ־הצבי והשקעוֹת נכסי צאן בּרזל בּניירות של ממשלוֹת אדירוֹת – מי מהן נעשׂה בּתמוּרוֹת העתים עדיף.

ולא רק חברות פילַנטרוֹפּיוֹת ו“נעלוֹת” מעל המוֹן בּית ישׂראל חטאוּ בּאמוּנה יתירה בּתקיפי עוֹלם וּבחוֹסר אמוּנה בּקנינים לאוּמיים־חמריים (לקנינים לאוּמיים־רוּחניים פּיזרוּ דברי אמוּנה ועילוּי מלוֹא־חפנים), גם בּחוּגי חיבּת־ציוֹן וציוֹנוּת חטאוּ בּנדוֹן זה וּבאוּ על שׂכרם. מי ימנה את הכּספים הלאוּמיים השוֹנים, אשר מרוֹב זהירוּת הוּפקדוּ בּבּנקים אדירים וּמצאוּ שם את קבוּרתם. כּדאי הדבר שדוֹרשי־רשוּמוֹת יעלוּ את זכרם מתוֹך הנשיה.

זכוּרה עוֹד המלחמה מסביב לקרן הקימת, בּראשית ימיה, בּשאלה: איזה חלק מכּספה מוּתר להשקיע בּרכישת אדמה ואיזה חלק חוֹבה לשריֵן בּניירוֹת בּטוּחים. מה עלה להם לאוֹתם ניירוֹת בּטוּחים מאז? וּבימינוּ אנוּ, בּמה משוּקעוֹת הקרנוֹת השוֹנוֹת המוּקדשוֹת לאוּניברסיטה הירוּשלמית (וּמי יוֹדע מה יהיה בּקרב הימים גוֹרלם?), והיכן החזיקוּ את כּספּי “קרן העזרה” וכספּי “התישבוּת־האלף”? בּמעמקי לבּם של פּרנסינוּ עדיין חזק האֵמוּן בּזר, בּנכרי, והמחשבה: מה אנוּ ומה כּוֹחנוּ? – עוֹדנה שוֹלטת.

נעלה על לב, מה היה מצבנוּ כּיוֹם הזה אילוּ היוּ כּל האוֹצרוֹת הציבּוּריים־הישׂראליים, ולוּ רק אלה האוֹצרוֹת שהוקדשוּ למטרוֹת לאוּמיוֹת, למען יפרנסוּ את כּלל ישׂראל אוֹ את רוּח ישׂראל בּנשוֹרת־פּירוֹתיהם, – אילוּ היוּ אוֹצרוֹת אלה משוּקעים לא בּבנין כּל מיני פּיתוֹם ורעמסס אלא בּנכסים לאוּמיים, בּבנינים, בּמטעים, בּמפעלים של קיימא, וקוֹדם כּל בּקרקע לאוּמי. מה היה כּיוֹם הזה היקפוֹ של הישוּב, כּוֹחוֹ וּמשקלוֹ, אילוּ היה רכוּשם הענֵף של מוֹסדוֹת כּלל־ישׂראל גנוּז לא בּנייר לוֹעזי אלא בּנכסי צאן בּרזל של הכּלל?

לסוֹכנוּת היהוּדית שמוּר כּאן תפקיד אשר עתידוֹ מוּבטח לוֹ. ההכּרה הציבּוּרית־הישׂראלית בּימינוּ צריכה לקלוֹט את הכּלל הפּשוּט: כּל הֶקדֵש יהוּדי – יהיוּ פּירוֹתיו קוֹדש לאשר יהיוּ, לצרכי צדקה, תרבּוּת אוֹ תמיכה בּתפוּצוֹת הגוֹלה – הוּא עצמוֹ צריך שיהיה משוּקע כּאן, בּנכסים לאוּמיים. בּזה בּלבד יש משוּם “קרן”, משוּם בּטחוֹן. אם הממוּנים על העזבוֹנוֹת וההקדשוֹת לא יהיוּ נגוּעים בּעצמם בּמחלת הכּפירה והזלזוּל בּכל דבר שאין שם נכרי־תקיף עליו, ילמדוּ וימצאוּ ויכּירוּ כּי יש ויש כּאן בּארץ בּמה להשקיע הוֹן הטעוּן שמירה וּבטיחוּת. יתכן כּי גם היוֹם הזה עוֹד רבּים אתנוּ, בּפרט בּין גבּאינו וּפרנסינוּ, השׂמים את מבטחם בּבוּרסוֹת וּבבּנקים של תקיפי־עוֹלם, והמאמינים בּסיטי וּבווֹלסטריט אמוּנת־אוֹמן, כּאשר האמינוּ יהוּדי רוּסיה בּ“קַזְנַה” שלהם. אוּלם סוֹף סוֹף יפקחוּ גם עיורים את עיניהם ויראוּ מה הזמן אשר בּוֹ אנוּ חיים, ויכּירוּ כּי הרבּה קנינים, אשר נחשבוּ לעֵילא וּלעֵילא מכּל פּקפּוּק, ניטלה מהם ממשיוּתם, וּתקוּפת פּוּרענוּיוֹת והפיכוֹת בּאָה לעוֹלם הממוֹטטת קוּפּוֹת־בּרזל וּמוֹחקת חתימוֹת אדירים, וכי יש להציל כּל מה שאפשר להציל כּמן הדליקה והמפּוֹלת, וכי אין שמירה טוֹבה יוֹתר לרכוּשוֹ של כּלל־ישׂראל מאשר בּאדמת ישׂראל.

עזבוֹן בּלילוּס אינוֹ אלא דוּגמה אחת קטנה. אוּד מוּצל מאש. גוֹרלוֹ היה יכוֹל להיוֹת כּגוֹרל עזבוֹן כּדוּרי, כּגוֹרל עזבוֹנוֹת אחרים של יהוּדים טוֹבים, ששיקעו בּצוָאוֹתיהם את מיטב כּוָנוֹתיהם מבּלי לדעת אפילוּ בּדיוּק על שם מי לכתוֹב את הצוָאה. לידי “ממשלת פּלשׂתינה (א"י)” מגיעים כּפעם בּפעם עזבוֹנוֹת כּאלה אשר בּעליהם האמינוּ שיש לראוֹת בּה את הממוּנה על חלוֹם הגאוּלה. אם הממוּנים על עזבוֹן־בּלילוּס יכּירוּ בּתפקיד המיוּחד שנפל לידם וישקיעוּ את קרן העזבוֹן בּנכסים לאוּמיים, וּבמידה מרוּבּה בּקרקע לאוּמי, – כּי אז תיזָקף לחשבּוֹנם זכוּת מיוּחדת: הם ישַמשוּ מוֹפת לאחרים, ויעזרוּ לפלס את הדרך בּשביל גאוּלת ירוּשוֹת ישׂראל הנתוּנוֹת בּשבי. אף זהוּ “פּדיוֹן שבוּיים”.

חשון תרצ"ג.


המלצות קוראים
תגיות