(בּישיבת הועד הלאוּמי, חשון תרצ"ג)

גם אני רוֹאה חשיבוּת בּכך שהועד הלאוּמי יגיע לעמדה אַחת בּשאלה זוֹ, כּמוֹ בּעוֹד שאלוֹת חשוּבוֹת. אוּלם כּדי להגיע לקביעת עמדה אַחת צריך לבקש גם לשוֹן משוּתפת, סגנוֹן שיכוֹל לכלוֹל את כּוּלנוּ. מי שירצה להשתמש בהלָך־רוּח של פַּניקה כּדי להטיל עלינוּ מוּשׂגים חברתיים זרים לנוּ – לא ישׂיג את המטרה. כּל פּעוּלה ישוּבית משוּתפת בּעניני מסים – אי אפשר לה שלא תביא בּחשבּוֹן את מוּשׂגיו של הפּוֹעל על חלוּקה צוֹדקת של מסים, וגם את ההיסוּסים המתעוֹררים בּנוּ לגבּי העמדה הפַּסקנית הנקוּטה כּאן אצל כּמה נוֹאמים. אַגב, סבוּר אני כּי אין זאת השאלה היחידה אשר חשיבוּתה דוֹרשת מאתנוּ השקפה מאוּחדת. לא ראינוּ שאוֹתם החוּגים הכּלכּליים, אשר התאחדוּ הפּעם בּשאלת מס־הכנסה ודרשוּ מאת הועד הלאוּמי עמדה מוּחלטת וּמאוּחדת, יבקשוּ לבוֹא אתנוּ לידי דעה אחת וּמוּחלטת בּשאלת העבוֹדה העברית, אשר חשיבוּתה לגבּי עליה יהוּדית אינה פּחוּתה משאלת מס־הכנסה. כּדאי גם לדעת אם יש תקוה שנגיע לידי דעה אחת בּענין חוּקת השלטוֹן המוּניציפּלי, המוּצעת עכשיו מטעם הממשלה. ואפילוּ בּשאלת זכוּת הבּחירה לכנסת ישׂראל חשוּב שתהיה דעת אַחת בּישוּב. והנה כּפעם בּפעם אָנוּ שוֹמעים רמזים מבשׂרים. הפּעם שמענוּ רמיזה סתוּמה מפּי סוּפּרסקי, כּי הנה הנה תימָצא הדרך לשַתף בּכּנסת את החוּגים העוֹמדים עד היוֹם מחוּצה לה. אוּלי יאמרוּ לנוּ בּמה כּרוּכה תקוה זוֹ? האם בּהתקנת תקנוֹת אשר יגזלוּ מאת חלק מן הישוּב את זכוּת הבּחירה אוֹ שיעניקוּ לחלק אַחר זכוּיוֹת עוֹדפוֹת? אַף אלה הן שאלוֹת הראוּיוֹת לעֶמדה כּללית מצד הישוּב כּוּלוֹ. האוּמנם נשתיירה כּל האַחדוּת הלאוּמית רק ל“מס־הכנסה”?

ועוֹד שאלה אַחת: נניח שכּוּלנוּ מוֹדים בּכל הסכּנוֹת החמוּרוֹת הכּרוּכוֹת בּהטלת מס־הכנסה בּתנאים הנוֹכחיים – האם לתוֹעלת הענין הוּא להפוֹך את השאלה לשאלה לאוּמית דוקא וּלהסעיר את העוֹלם בּקריאוֹת: הבּית הלאוּמי בּסכּנה! הן ראינוּ כּי בּשאלת מס הרכוּש העירוֹני יצרוּ בּעלי־הבּתים היהוּדים חזית אַחת עם בּעלי הרכוּש הערבים, מבּלי להטריח לכאן את החזית הלאוּמית דוקא. וכן בּשאלוֹת מכסי אוֹטאבה. כּלוּם אין ההדגשה היתירה של המוֹמנט הלאוּמי בּשאלה זוֹ עשׂוּיה להביא את הערבים לידי עמדה הפוּכה, וּכלוּם תֵקַל עמדתנוּ על ידי כּך שהערבים יתאַחדוּ מסביב לעמדה המתנגדת בּשאלת מס־הכנסה? חוֹששני שהפַּניקה ה“פּטריוֹטית” הִנהָ בּבחינת יוֹעץ רע בּמצבים כאלה.

כל המתנגדים כּאן למס־הכנסה תמכוּ את יתדוֹתיהם בּאינטרסים לאוּמיים. נכוֹן הדבר כּי תנאינוּ המיוּחדים מחייבים אוֹתנוּ לבחוֹן כּל פוֹרמוּלה פּוֹליטית חדשה לאוֹר מציאוּתנוּ. ולפעמים קרוֹבוֹת יִקרה לנוּ שנוּסחה מקוּבּלת שיש לה תוֹכן פּרוֹגרסיבי בּמקוֹם אַחר הוֹפכת למעצוֹר ההתפּתחוּת בּתנאים שלנוּ. אוּלם גם בּחינה זוֹ לא תיעָשׂה על ידי פַּניקה. אני, למשל, מַרשה לעצמי לפקפּק אם כּל המתנגדים כּאן למס־הכנסה אינם מתנגדים אלא מפּאת התנאים המיוּחדים של בּנין האָרץ. חוֹשבני כּי יש כּאן כּאלה שאילוּ היה הדבר תלוּי בּהם לא היוּ נוֹתנים להנהיג מס־הכנסה אפילוּ על גדוֹת התֶמזה. וּמר סוּפּרסקי דיבּר על דחיית מס־הכנסה לחמישים שנה. אילוּ היה הוּא נמצא בּעוֹרם של החקלאים הזעירים שלנוּ ספק אם היה מרחיק ראוֹת כּל כּך. אַל נא תמהרוּ להטיל פּסוּל בּלאוּמיוּתוֹ של מי שדעתוֹ בּשאלוֹת אלוּ שוֹנה בּמקצת מדעת ה“אִרגוּנים הכּלכּליים”. כּששמעתי את דברי יעקב שלמה הכּהן, שהתלהב כּל כּך בּהתנגדוּתוֹ למס־הכנסה בּגלל הרוָחים הגדוֹלים אשר הערבים יפיקוּ ממנוּ, פּיקפּקתי אם חשב על זה שהעדה התימנית העניה, אשר בּשמה הוּא מדבּר, יש לה להפסיד הרבּה ממס־הכנסה, ואוּלי להיפך. אין זה קרבּן לאוּמי כּשפּרדסן עשיר אוֹ עוֹרך־דין גדוֹל מתנגדים למס־הכנסה. אבל תשאלוּ נא אִכּר בּמתוּלה אוֹ בּגדרה, אוֹ בּמֶסחה, שהכנסתוֹ זעוּמה והעוֹשׂר רוֹבץ עליו בּכל כּבדוֹ, אם גם הוּא ידחה, לאַחר שיקוּל־דעת, בּהחלט וּבכל התנאים את מס־ההכנסה. עוֹרך־דין עשיר משלם מסים פּחוֹת מאכּר מתישב זעיר שלנוּ, שבּגשתוֹ לבנין משקוֹ, עוֹד לפני היוֹת לוֹ יבול, הוּא כּבר תוֹרם תרוּמה הגוּנה להחזקת המדינה.

אי אפשר לדוּן על מס־הכנסה בּלי לדוּן על מערכת המסים כּוּלה, וּבלי לראוֹתוֹ בּתוֹך המסגרת הכּללית של עוֹל משלם המסים. אם מס־הכנסה בּא להוֹסיף נטל על הארץ, כּי אָז אין כּל ספק שכּל אזרח רשאי לוֹמר: אי אֶפשי בּוֹ. אין שוּם חוֹבה עלינוּ לקבּל בּרצוֹן כּל הכבָּדה נוֹספת. אבל, הלא יתכן, שמס־הכנסה יוּצע בּמקוֹם מסים אחרים. כּאן יש לראוֹת שוּרה של רֶזֶרבַציוֹת, העלוּלוֹת לשַנוֹת את יחסנוּ למס הזה. אם, למשל, מס־הכנסה יבוֹא בּמקוֹם העוֹשׂר, בּמקוֹם המכס על צרכי־חיים ראשוֹניים, אם בּגללוֹ ישוּחרר כּל הגלם הדרוּש לתעשׂיה ממכס – כּי אָז יהא על כּל פּנים ערכּוֹ אַחר. תנוּ לנוּ איפוֹא קוֹדם לברר וּללַבּן מהוּ המס החדש, אם עוֹל נוֹסף אוֹ חלוּקה חדשה של הנטל הישן.

בּין הנימוּקים העיקריים נגד הנהגת מס־הכנסה בּארץ אני רוֹאה את הנימוּק של מר שנקר: המס הזה עלוּל להפחיד את היהוּדי מחוּץ־לארץ. בּין אם צָדַק היהוּדי הזה בּפחדוֹ וּבין שלא צָדַק הרי הפּחד הזה עלוּל בּלי ספק לשמש גוֹרם שלילי. אין אני מזלזל כּלל בּפּחד הזה, העלוּל להרבּוֹת את מספּר הנימוּקים המעכּבים את עלייתם של יהוּדים ושל הוֹן יהוּדי. אוּלם, יתכן כּי לא מן הנמנע למצוֹא איזה קוֹרֶקטיב בּענין זה: לשחרר, למשל, ממס־הכנסה למשך עשׂר שנים כּל מפעל משקי חדש בּתעשׂיה וּבחקלאוּת. אַל נשכּח שבּמצב הנוֹכחי כּל עוֹל המסים מוּטל על עצמנוּ והחברוֹת הגדוֹלוֹת של ההוֹן הבּין־לאוּמי משוּחררוֹת ממנוּ. גם חברת החשמל בּירוּשלים ושכּמוֹתה פּטוּרוֹת עכשיו מכּל מס.

אין אני יכוֹל לקבּל את ההתנגדוּת למס־הכנסה בּכל התנאים. אילוּ היה מס־הכנסה כּרוּך בּמדינת יהוּדים הייתי מקבּל אוֹתוֹ בּרצוֹן. עכשיו יש לנוּ חששוֹת מוּצדקים למסוֹר את גוֹרל משקינוּ לידי בּיוּרוֹקרטיה זרה, שחרדתנוּ לגוֹרל הבּנין אינה חרדתה, ושעל מגמוֹתיה אין אָנו יכוֹלים לסמוֹך. אבל אני מניח שיש כּאן דוֹגלים בּשם מדינת יהוּדים, אשר גם בּתוֹכה היוּ מתנגדים למס־הכנסה.

יתכן שלאַחר שיקוּל־דעת יסוֹדי נמצא שגם כל הרֶזֶרבַציוֹת שמניתי אינן עשׂוּיוֹת לבטל את כּל הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת כּיוֹם הזה בּמס־הכנסה. יתכן, אבל גם את זאת לא נדע אם לא ניכּנס לעיוּן וּלשיקוּל ואם נמהר לקבּל החלטוֹת בּחפּזוֹן. נהא מוּכנים לדוּן בּשאלה בּכל כּוֹבד־הראש, מתוֹך בּחינת השפּעתוֹ על מצב ההמוֹנים בּישוּב ועל מצב העליה וּמשיכת הוֹן, אוּלם איננוּ מוּכנים להצטרף להתנגדוּת מוּקדמת.

ידיעה קטנה חלפה בּעתוֹנוּת: בּית־חנן, המוֹשב הצעיר של יהוּדי בּוּלגריה, פּנה אל הממוּנים על עזבוֹן בּלילוּס בּהצעה להקציב הלואָה של 6000 לא"י לישוּב שלוֹשים משפּחוֹת נוֹספוֹת בּתחוּם אדמת המוֹשב (האדמה ניתנה מאת הקרן הקימת).

לא לי לנַחש מה התשוּבה המעשׂית אשר תינתן מטעם הממוּנים להצעה זוֹ. יש רצוֹן להאמין כּי הוַעדה שנתמנתה לבדיקת ההצעה תטפּל בּענין מתוֹך רצוֹן טוֹב לעזוֹר לבּוֹנים, וכי הממוּנים על העזבוֹן לא יראוּ את תפקידם אַך ורק בּחלוּקת פּירוֹתיה של הקרן למוֹסדוֹת חסד וּצדקה, כּאשר הוּסכּם אוֹ יוּסכּם עליהם, אלא יראוּ לעצמם חוֹבה לשקוֹד על השקעת כּספּי הקרן עצמה – מוּבן מאליו, מתוֹך הקפּדה מעוּלה על בּטיחוּת הקרן – בּמפעלים בּעלי ערך ישוּבי. וּכשתבוֹא לפניהם הצעה ישוּבית המבטיחה את שלימוּת הקרן ואת הפּירוֹת – לא ידחוּה.

אוּלם אם כּה ואם כּה יחליטוּ הפּעם הממוּנים, לי היתה הידיעה הקטנה הזאת כּמשב רוּח צחה. היא הִשיבה עלי כּמה מחשבוֹת. ראיתי בּה מאוֹתוֹת הזמן.

ראיתי בּהצעה הוֹכחה נוֹספת לבטחוֹנם העז של מתישבינוּ. מוֹשב צעיר בּן ארבּעים משפּחה, שהוּקם לאַחר מאוֹרעוֹת תרפ“ט, רוֹאה את האפשרוּת ואת הצוֹרך לקלוֹט שלוֹשים משפּחוֹת חדשוֹת. ואינוֹ דוֹרש למען יִשוּבם בּלתי אם אַשראי חקלאי של מאתים לא”י למשפּחה.

אגב, בּית־חנן איננוּ המוֹשב הראשוֹן הרוֹאה לוֹ אפשרוּת להרבּוֹת את מספּר מתישביו בּעזרת סכוּמים פּעוּטים הרבּה ממה שעלה לקוֹדמיהם. תעברוּ נא בּמשקי עמק הירדן, בּכפר־יהוֹשע, בּעטרוֹת, בּכרכּוּר, בּבאר־טוֹביה – בּכל מקוֹם תשמעוּ על האפשרוּת הזאת. וּבכמה נקוּדוֹת גם תמצאוּ את אנשי המקוֹם חוֹתרים לכך בּמאמציהם הם, ואפילו בּהקצאת שטחים מאדמתם (משקי עמק הירדן, כּפר־מל"ל) וּבהמצאת עזרה אשראית (כּפר־יהוֹשע). הגענוּ לכך שבּהשקעוֹת חדשוֹת, לא גדוֹלוֹת בּערך, אנוּ יכוֹלים בּנקוּדוֹת אלה וכיוֹצא בּהן להיאָחז וּלישב כּיוֹם הזה אֵילוּ מאוֹת משפּחוֹת. לא קטנה היא לנוּ. אוֹת הוּא שהשקעוֹתינוּ הקוֹדמוֹת לא היוּ לשוא.

חלוּצי ההתישבוּת וּשליחיהם דוֹפקים על כּל דלת. אינם יכוֹלים לשבת בּמנוּחה כּל עוֹד הם רוֹאים לפניהם את האָרץ ואת אפשרוּיוֹתיה (לפנים היוּ אוֹמרים “ואת שממוֹתיה” – אַל נֵבוֹש בּזה. טרם נתישנה המלה: שממוֹתיה!) וכל עוֹד הם חשים את שממת העם וחוּרבּנוֹ. העברתוֹ של “עזבוֹן בּלילוּס” לארץ פּתחה פּתח לבני בּית־חנן שיגישוּ את הצעתם בּפני הממוּנים על ההֶקדש החדש, לא הצעת “תמיכה”, כּרגיל אצל הֶקדֵשוֹת, אלא הצעה של בְּנִיה ישוּבית. אָכן, גם מבּחינה זוֹ יש חידוּש־מה בּהצעתם של בּני בּית־חנן. כּמה הם בּעוֹלמוֹ של ישׂראל ההקדשוֹת והעזבוֹנוֹת אשר בּכוֹחם אפשר היה להכפּיל וּלשלש את ישוּבנוּ וּלהאדיר את נכסינוּ הציבּוּריים, אילמלא היוּ אטוּמים וּנעוּלים בּפני רוּחוֹת הזמן וּצרכיו היוֹקדים.

וּמן ההצעה הקטנה של בּית־חנן אל שאלה גדוֹלה וּמרה: מה גוֹרלם של העזבוֹנוֹת וההקדשוֹת והקרנוֹת הרבּוֹת, אשר יצרה הנַדבנוּת הישׂראלית לשם כּל מיני מטרוֹת של צדקה וחסד ותוֹרה והשׂכּלה במשך הדוֹרוֹת האחרוֹנים? אין זוֹ שאלה הצריכה להעסיק את אנשי הפילַנטרוֹפּיה בּלבד. “צדקה” בּמוּבנה הישׂראלי כּללה את מוּשׂג מעשׂה־החסד האנוֹשי, אוּלם הכילה משהוּ עוֹדף עליו: אין כּל ספק כּי הנַדבנוּת הישׂראלית הִנֶהָ תוֹפעה מיוּחדת בּמינה בּעוֹלם כּוּלוֹ, פּרי הוָיה נאבקת דוֹרוֹת על דוֹרוֹת, שגידלה צרכים אנוֹשיים מיוּחדים בּמינם ויצרה טיפּוּס אנוֹשי מיוּחד בּמינוֹ. בּין הכּלים המיוּחדים אשר כּנסת ישׂראל יצרה לעצמה עם אבדן קיוּמה המדיני, למען החזיק מעמד בּעוֹלם הגוֹזר עליה כּלָיה, תימָנה אף היא, הנַדבנוּת היהוּדית. עוֹד בּימי מלחמוֹת הקנאים היה צוֹרך חיוּני, פּרי סוֹלידַריוּת לאוּמית יוֹקדת, בּ“פדיוֹן שבוּיים”, בּגאוּלת לוֹחמי החירוּת ואנשי התוֹרה מעבדוּת וּמשבי. צוֹרך זה לא חדל כּל ימי הגלוּת ואנוּ פּוֹגשים אוֹתוֹ עוֹד בּאוּקראינה בּימי חמֶלניצקי, וּבתימן, וּבמַרוֹקוֹ, וּבארץ־ישׂראל בּימים מאוּחרים בּיוֹתר. נוֹלד הצוֹרך לקיים ישיבוֹת וּמרכּזי תוֹרה, להוֹשיב מעתיקים וּלהביא את הספר עד כּל פּינה נידחת (כּיצד נעשׂוּ עבוֹדוֹתיהם האֶנציקלוֹפּדיסטיוֹת של הרמבּ“ם ושל רש”י ושל בּעלי התוֹספוֹת בּימים שלא היה עדיין בּעוֹלם דפוּס, וגם ספריוֹת אוּניברסיטאיוֹת לא עמדוּ לשירוּתם!), היה צוֹרך לקיים את הישוּב בארץ על ידי אִרגוּן כּספּי עוֹלמי שהקיף כּל נקוּדה ישׂראלית בּתפוּצוֹת הגוֹלה (בּימים שרכּבת ודוֹאר ממלכתי טרם היוּ בּעוֹלם, ושד"רוּת לארצוֹת רחוֹקוֹת היתה כּרוּכה בּסכּנת נפשוֹת!). מן צוּרוֹת הצדקה הקדוּמוֹת והעממיוֹת הללוּ ועד הצוּרוֹת המוֹדרניוֹת: ה“אַליאַנס” וקרנוֹתיה, מפעלי ההתישבוּת של הירש ורוֹטשילד, חברוֹת העזרה הגדוֹלוֹת מימי המלחמה וּלאחריה, מפעלי הנדיבים השוֹנים (על כַּונוֹתיהם הטוֹבוֹת והפּגוּמוֹת, על הזיוֹתיהם וקַפּריסוֹתיהם, על רצוֹנם לעזוֹר וּלהיטיב וּרצוֹנם לשׂאת חן בּעיני תקיפים אוֹ “להראוֹת לעמים ולשׂרים”), הקרנוֹת להחזקת החינוּך היהוּדי ולהקמת היכלי־מדע ישׂראליים – נמשכת השלשלת האחת של ה“צדקה” הישׂראלית, שאינה אלא עמידתוֹ של כּלל ישׂראל על נפשוֹ ועל נפש הפּרטים המהוים אוֹתוֹ. בּתוֹך עוֹלם של דלוּת וּסחי וקמצנוּת ונַצחנוּת וּמחלוֹקת טוּפּח בּלי הרף חוּש התרוּמה וחוּשלוּ הקשרים, קשרי החוֹבה וחדוַת הנתינה, בּין הפּרט והכּלל. נשׂיאָה מרצוֹן בּעוֹל הציבּוּר – בּדאגת קיוּמוֹ, בּחרדה להמשכוֹ התרבּוּתי, בּריחוּם הפּרטים שבּוֹ – היתה לאחד היסוֹדוֹת האוֹרגניים של ההוָיה היהוּדית העממית.

בּדוֹרוֹת האחרוֹנים חרגה הצדקה היהוּדית ממסגרוֹתיה המסרתיוֹת. הנדבנוּת היהוּדית, בּין שנשארה בּתחוּמי ישׂראל וּבין שגילגלה את רחמיה ואת דאגתה על כּל העוֹלם מחוּץ לישׂראל, התחילה מחַשבת את חשבּוֹן הבּאוֹת, בּיקשה להקים בּניני עדי־עד, להקדיש הקדשוֹת אשר את פּרים יאכלוּ “בּעוֹלם הזה” והקרן עצמה לא תהא נפסדת עוֹלמית. הפּירוֹת הנוֹשרים, בּצוּרת ריבּית קבוּעה אוֹ רוָחים התלוּיים בּשער הניירוֹת, ניתנוּ לאָכלה למוֹסדוֹת הקיימים, ואת הקרנוֹת גוּפן בּיקשוּ להפקיד, לעוֹלמי־עוֹלמים, בּידים נאמנוֹת וחזקוֹת.

וּמי הן הידים הנאמנוֹת והחזקוֹת, הראוּיוֹת שיוּפקד בּידיהן רכוּשוֹ של ישׂראל לעוֹלמי עד? מוּבן מאליו, ידים־לא־לנוּ. אפילוּ יהוּדי חרד לאוּמי וצוֹפה עתידוֹת כּר' קלוֹנימוֹס זאב ויסוֹצקי, שהיה יוֹשב על המדוּכה וּמצרף צירוּפים וּמחַשב חשבּוֹנוֹת לכמה מיליוֹנים יצטרפוּ בּעוֹד 150 שנה הסכוּמים שנקדיש מעתה למען גאוּלת ישׂראל, לא ראה לעצמוֹ דרך בּטוּחה יוֹתר להבטיח את עתיד תרוּמוֹתיו מאשר להפקיד אוֹתן בּאוֹצר הממשלה הרוּסית־הצארית “לעוֹלם ועד” (“וְקְלַאד נַא ויֶטְשְנוֹיֶה וְרֶמְיַא”), וּבלבד שישׂאוּ ארבּעה למאה בּטוּחים לטוֹבת הכּלל הישׂראלי. הגביר היהוּדי, ואפילוּ זה שהיה חרד ולאוּמי כּויסוֹצקי וזה שהיה רציוֹנליסט וקוֹסמוֹפּוֹליט כּהירש, האמין באמוּנה שלמה בּסדרי העוֹלם הקיימים כּי לא יִמוֹטוּ לעד. גם אלה שנשׂאוּ בּלבּם אמוּנוֹת משיחיוֹת וסוֹציאליוֹת לא הגיעוּ עד לידי כּך שיפקפּקוּ בּאֵיתנוּתוֹ של משטר העוֹלם הקיים, על ממשלוֹתיו וּבוּרסאוֹתיו וּניירוֹת־הערך שלהם. בּלב בּוֹטח קשרוּ את עתיד עמם בּגוֹרלם האיתן של תקיפי עוֹלם. הם הלכוּ מן העוֹלם בּהכּרה כּי יצרוּ נכסי־בּרזל לעמם.

והתוֹצאוֹת? היכן הם האוֹצרוֹת המרוּבּים אשר גנזה הנַדבנוּת הישׂראלית והפקידה בּידים נאמנוֹת? מי זה אשר התקלס כּל כּך בּכּונוֹת הטוֹבוֹת וּבמוּשׂגים האידיליים של הנדבנים והפך את הקדשוֹתיהם וקרנוֹתיהם, על הריבּית הבּטוּחה, לאָבק פּוֹרח? “ואבדתם בּגוֹיים” – קללה איוּמה זוֹ שנשתלחה בּכמה שבטים וּבכמה אברים חיים של העם, לא פּסחה גם על הוֹנוֹ של ישׂראל, על הקדשוֹתיו, היכליו, ואפילוּ על אוֹצרוֹת ספריו. אוֹצרוֹת הפּרט היהוּדי – הרבּה שלוּחים עוֹמדים עליהם להוֹציאם מרשוּת לרשוּת: מרשוּת ישׂראל לרשוּת העמים השוֹלטים. וזהוּ ההבדל בּין הוֹן פּרטי של יהוּדים להוֹן פּרטי של לא־יהוּדים. שם אפשר לוֹ שיהא עוֹבר מרשוּת מעמדית אחת לרשוּת מעמדית שניה, אוֹ לרשוּת לאוּמית – מידי מעמד מנוּצח לידי מעמד כּוֹבש, מידי הפּרט לידי המדינה. יציאה זוֹ מרשוּת לרשוּת פּירוּשה חלוּקה חדשה של הרכוּש, אוּלם לא דלדוּל האוּמה. מה שאין כּן ההוֹן היהוּדי – יציאתוֹ מידי בּעליו כּרוּכה, בּחשבּוֹן אחרוֹן, בּיציאה מרשוּת יהוּדית לרשוּת לא־יהוּדית. האֶכּספּרוֹפּריאַציה הסוֹציאלית, בּצוּרוֹתיה השוֹנוֹת, הוֹפכת לגבּינוּ לאֶכּספּרוֹפּריאַציה לאוּמית. והרבּה שלוּחים לאוּמה השוֹלטת: גזירוֹת וּפרעוֹת וגירוּשים וּשמד ונישׂוּאי־תערוֹבת ואֶטטיזם וּמהפּכוֹת, וגם נדבנוּת קוֹסמוֹפּוֹליטית והקדשת הוֹן ישׂראל למנזרים וּלבתי־כּניסה נוֹצריים (נזכּיר: בּירוּשלים – ראטיסבּוֹן וּבית הנוֹצרים הצעירים הנבנה לעינינוּ). אך לא רק גוֹרלוֹ של ההוֹן הפּרטי כּזה. גם האוֹצרוֹת אשר גנזה הנדבנוּת היהוּדית שנים על שנים – אף הם נפלוּ קרבּן בּתמוּרוֹת העתים. היכן הן הקרנוֹת הגדוֹלוֹת של “כּל ישׂראל חברים”, של “מפיצי השׂכּלה”, של הציבּוּריוּת היהוּדית בּרוּסיה? היכן נעלמוּ אוֹצרוֹת הספרים הישׂראליים שלוּקטוּ בּמשך דוֹרוֹת? כל אינפלַציה וכל דיוַלוּאַציה, כּל ירידה, כּל נפילה של משטר, כּל מלחמה והפיכה – פּוֹגעת בּהוֹן הציבּוּרי של ישׂראל ועוֹשׂה בּוֹ שַמוֹת. אוּלי יוֹאילוּ פּעם פּרנסיה של יק"א לספּר לציבּוּר מה היוּ גלגוּליו של אוֹתוֹ הוֹן עצוּם שהבָּרוֹן הירש הקדיש למטרוֹת לאוּמיוֹת נוֹעזוֹת, הוֹן שהפילַנטרוֹפּיה העוֹלמית לא ידעה כּמוֹתוֹ?

לפני שלוֹשים שנה בּיקש נחמן סירקין לאסוֹר מלחמה על יק“א ולכפּוֹת עליה – בּלחץ המוֹנים – את השקעת כּספיה בּהתישבוּת הארץ־ישׂראלית. אנשי הכּספים והמעשׂה שעמדוּ בּראש יק”א לא שעוּ, כּמוּבן, אל דברי בּעל־החלוֹמוֹת. וּתנוּעה ציבּוּרית אשר תתמיד בּמלחמה זוֹ, אשר לא תרפּה עד אשר תנצח, לא קמה. אוּלם עתה, לאחר שלוֹשים שנה, אנוּ יכוֹלים, גם מבּלי שפּנקסי החשבּוֹנוֹת יהיו פּתוּחים לפנינוּ, לעשׂוֹת את חשבּוֹננוּ, ולא רק מבּחינה לאוּמית־היסטוֹרית, כּי אם גם מבּחינה כּספּית־עסקית: ההשקעוֹת על קרן־הצבי בּארץ־הצבי והשקעוֹת נכסי צאן בּרזל בּניירות של ממשלוֹת אדירוֹת – מי מהן נעשׂה בּתמוּרוֹת העתים עדיף.

ולא רק חברות פילַנטרוֹפּיוֹת ו“נעלוֹת” מעל המוֹן בּית ישׂראל חטאוּ בּאמוּנה יתירה בּתקיפי עוֹלם וּבחוֹסר אמוּנה בּקנינים לאוּמיים־חמריים (לקנינים לאוּמיים־רוּחניים פּיזרוּ דברי אמוּנה ועילוּי מלוֹא־חפנים), גם בּחוּגי חיבּת־ציוֹן וציוֹנוּת חטאוּ בּנדוֹן זה וּבאוּ על שׂכרם. מי ימנה את הכּספים הלאוּמיים השוֹנים, אשר מרוֹב זהירוּת הוּפקדוּ בּבּנקים אדירים וּמצאוּ שם את קבוּרתם. כּדאי הדבר שדוֹרשי־רשוּמוֹת יעלוּ את זכרם מתוֹך הנשיה.

זכוּרה עוֹד המלחמה מסביב לקרן הקימת, בּראשית ימיה, בּשאלה: איזה חלק מכּספה מוּתר להשקיע בּרכישת אדמה ואיזה חלק חוֹבה לשריֵן בּניירוֹת בּטוּחים. מה עלה להם לאוֹתם ניירוֹת בּטוּחים מאז? וּבימינוּ אנוּ, בּמה משוּקעוֹת הקרנוֹת השוֹנוֹת המוּקדשוֹת לאוּניברסיטה הירוּשלמית (וּמי יוֹדע מה יהיה בּקרב הימים גוֹרלם?), והיכן החזיקוּ את כּספּי “קרן העזרה” וכספּי “התישבוּת־האלף”? בּמעמקי לבּם של פּרנסינוּ עדיין חזק האֵמוּן בּזר, בּנכרי, והמחשבה: מה אנוּ ומה כּוֹחנוּ? – עוֹדנה שוֹלטת.

נעלה על לב, מה היה מצבנוּ כּיוֹם הזה אילוּ היוּ כּל האוֹצרוֹת הציבּוּריים־הישׂראליים, ולוּ רק אלה האוֹצרוֹת שהוקדשוּ למטרוֹת לאוּמיוֹת, למען יפרנסוּ את כּלל ישׂראל אוֹ את רוּח ישׂראל בּנשוֹרת־פּירוֹתיהם, – אילוּ היוּ אוֹצרוֹת אלה משוּקעים לא בּבנין כּל מיני פּיתוֹם ורעמסס אלא בּנכסים לאוּמיים, בּבנינים, בּמטעים, בּמפעלים של קיימא, וקוֹדם כּל בּקרקע לאוּמי. מה היה כּיוֹם הזה היקפוֹ של הישוּב, כּוֹחוֹ וּמשקלוֹ, אילוּ היה רכוּשם הענֵף של מוֹסדוֹת כּלל־ישׂראל גנוּז לא בּנייר לוֹעזי אלא בּנכסי צאן בּרזל של הכּלל?

לסוֹכנוּת היהוּדית שמוּר כּאן תפקיד אשר עתידוֹ מוּבטח לוֹ. ההכּרה הציבּוּרית־הישׂראלית בּימינוּ צריכה לקלוֹט את הכּלל הפּשוּט: כּל הֶקדֵש יהוּדי – יהיוּ פּירוֹתיו קוֹדש לאשר יהיוּ, לצרכי צדקה, תרבּוּת אוֹ תמיכה בּתפוּצוֹת הגוֹלה – הוּא עצמוֹ צריך שיהיה משוּקע כּאן, בּנכסים לאוּמיים. בּזה בּלבד יש משוּם “קרן”, משוּם בּטחוֹן. אם הממוּנים על העזבוֹנוֹת וההקדשוֹת לא יהיוּ נגוּעים בּעצמם בּמחלת הכּפירה והזלזוּל בּכל דבר שאין שם נכרי־תקיף עליו, ילמדוּ וימצאוּ ויכּירוּ כּי יש ויש כּאן בּארץ בּמה להשקיע הוֹן הטעוּן שמירה וּבטיחוּת. יתכן כּי גם היוֹם הזה עוֹד רבּים אתנוּ, בּפרט בּין גבּאינו וּפרנסינוּ, השׂמים את מבטחם בּבוּרסוֹת וּבבּנקים של תקיפי־עוֹלם, והמאמינים בּסיטי וּבווֹלסטריט אמוּנת־אוֹמן, כּאשר האמינוּ יהוּדי רוּסיה בּ“קַזְנַה” שלהם. אוּלם סוֹף סוֹף יפקחוּ גם עיורים את עיניהם ויראוּ מה הזמן אשר בּוֹ אנוּ חיים, ויכּירוּ כּי הרבּה קנינים, אשר נחשבוּ לעֵילא וּלעֵילא מכּל פּקפּוּק, ניטלה מהם ממשיוּתם, וּתקוּפת פּוּרענוּיוֹת והפיכוֹת בּאָה לעוֹלם הממוֹטטת קוּפּוֹת־בּרזל וּמוֹחקת חתימוֹת אדירים, וכי יש להציל כּל מה שאפשר להציל כּמן הדליקה והמפּוֹלת, וכי אין שמירה טוֹבה יוֹתר לרכוּשוֹ של כּלל־ישׂראל מאשר בּאדמת ישׂראל.

עזבוֹן בּלילוּס אינוֹ אלא דוּגמה אחת קטנה. אוּד מוּצל מאש. גוֹרלוֹ היה יכוֹל להיוֹת כּגוֹרל עזבוֹן כּדוּרי, כּגוֹרל עזבוֹנוֹת אחרים של יהוּדים טוֹבים, ששיקעו בּצוָאוֹתיהם את מיטב כּוָנוֹתיהם מבּלי לדעת אפילוּ בּדיוּק על שם מי לכתוֹב את הצוָאה. לידי “ממשלת פּלשׂתינה (א"י)” מגיעים כּפעם בּפעם עזבוֹנוֹת כּאלה אשר בּעליהם האמינוּ שיש לראוֹת בּה את הממוּנה על חלוֹם הגאוּלה. אם הממוּנים על עזבוֹן־בּלילוּס יכּירוּ בּתפקיד המיוּחד שנפל לידם וישקיעוּ את קרן העזבוֹן בּנכסים לאוּמיים, וּבמידה מרוּבּה בּקרקע לאוּמי, – כּי אז תיזָקף לחשבּוֹנם זכוּת מיוּחדת: הם ישַמשוּ מוֹפת לאחרים, ויעזרוּ לפלס את הדרך בּשביל גאוּלת ירוּשוֹת ישׂראל הנתוּנוֹת בּשבי. אף זהוּ “פּדיוֹן שבוּיים”.

חשון תרצ"ג.

(בּמוֹעצת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, א' בּשבט תרצ"ה)

תסלחוּ לי, אם בּמקוֹם דברי הערכה אישית אוֹמַר, כּיצד אני רוֹאה פּשר פּגישה זוֹ בּינינוּ וּבין ויקטוֹר צ’רנוֹב. אין זוֹ פּגישה רגילה בּין חברי מפלגה סוֹציאליסטית אחת וּבין אחד האישים של מפלגה סוֹציאליסטית שניה. פּגישה זוֹ היא פּגישה סמלית: בין הסוֹציאליזם העברי הארץ־ישׂראלי וּבין אדם שהוּא אחד אישיו המרכּזיים של הסוֹציאליזם הרוּסי.

בּין הסוֹציאליזם היהוּדי והרוּסי היוּ כּמה פּגישוֹת היסטוֹריוֹת והחשבּוֹן ההיסטוֹרי הוּא מוּרכּב.

כּי עם היוֹתנוּ אנוּ, הסוֹציאליסטים העברים, בּנים לעמנוּ, גידוּלי המצוּקה העברית, חניכיה וּמַמשיכיה של ההיסטוֹריה העברית, אין אנוּ פּטוּרים מלזקוֹף חלק גדוֹל ממַהוּתנוּ, גם ממַהוּתנוּ הציוֹנית, על חשבּוֹן התרבּות הרוּסית שממנה ינקנוּ. תרבּוּת רוּסית זוֹ נגלתה עלינוּ בּצוּרוֹת שוֹנוֹת וּמשתנוֹת, מהן שעוֹררו בּנוּ זעם וּמרירוּת, מחאה וּמלחמה, וּמהן שהעלוּ אוֹתנוּ ועזרוּ לנוּ למצוֹא את עצמנוּ. מימי בּיל“וּ ועד בּרנר, וגם מבּיאליק ועוֹד לפניו יל”ג ולילינבּלוּם, ינקוּ הציבּוּריוּת והספרוּת העברית מן התרבּוּת הסוֹציאליסטית הרוּסית.

והתרבּוּת הסוֹציאליסטית הרוּסית אפשר לראוֹתה בּשני פּלגים גדוֹלים (אינני מתכּוון לפּילוּגים המפלגתיים המקוּבּלים), הפּלג הראשוֹן היה הסוֹציאליזם ההוּמַניסטי, שמצא את בּיטוּייו הראשוֹנים אצל אנשי המרד הדֶקַבּריסטי ואחר כּך בּאישיוּתוֹ המזהירה של אלכּסנדר הֶרצֶן, ואחר כּך בּ“הליכה לעם”. והרי תנוּעת בּיל“וּ שלנוּ צמחה על בּרכּי “נַרוֹדנַיה ווֹליה”. היא היתה הבּיטוּי העברי של אוֹתה תנוּעת שחרוּר ועקידה בּרוּסיה. העוֹלם הגדוֹל ידע אך מעט על העוֹשר הרב שהיה צפוּן בּזרם הזה בּסוֹציאליזם הרוּסי. ואני מַרשה לעצמי לוֹמר שאיני מכּיר שוּם תנוּעת פּוֹעלים בּאירוֹפּה, אשר הגיעה בּהיקף הראִיה שלה בּשטח התרבּוּתי, בּחיי יוֹם יוֹם, לגבּי האשה, לגבּי הלאוּמים המדוּכּאים, למדרגה כּזוֹ כּמוֹ הסוֹציאליזם ההוּמַניסטי הרוּסי. ואנחנוּ חייבים לוֹ הרבּה. התוֹרה החלוּצית ינקה לא רק מן התנ”ך וּמהספרוּת העברית, כּי אם גם ממנוּ. והיה גם פּלג שני בּסוֹציאליזם הרוּסי. זה שבּא־כּוֹחוֹ המוּבהק בּיוֹתר היה ניצ’איֶב. הוּא לא היה הראשוֹן. היוּ לוֹ קוֹדמים, והיוּ לוֹ תלמידים וּממשיכים וגלגוּלים שוֹנים. מתוֹך רצוֹן נמרץ מאד לשנוֹת את סדרי העוֹלם הזה, לדחוֹק את הקץ המַהפּכני, היה מוּכן לוַתר על נקוּדת־המוֹצא של הסוֹציאליזם, שבּיסוֹדה זכוּת האדם, כּבוֹד האדם, חירוּת האדם. האדם נעשׂה אמצעי למטרה הפּוֹליטית והסוֹציאלית, וגם זרם זה יש לוֹ יד גדוֹלה בּציבּוּריוּת המַהפּכנית היהוּדית.

ההתגוֹששוּת בּין שני זרמים אלה בּסוֹציאליזם אינה מתנהלת על פּי הקוים המפלגתיים דוקא, וגם לא רק בּרוּסיה, אך היא מצאה את בּיטוּיה הבּוֹלט בּיוֹתר בּרוּסיה, היא המלחמה הגדוֹלה בּין שני קטבים בּתנוּעה הסוֹציאליסטית בּעוֹלם.

צ’רנוֹב הוּא אחד האישים המיצגים את הסוֹציאליזם בּגילוּיוֹ ההוּמַניסטי. סוֹציאליזם שלא תלה את שחרוּר הפּוֹעלים בּדיכּוּי בּני־אדם, סוֹציאליזם אשר אף בּשעה שאחז בּחרב־נקמה שאל להצדקה מוּסרית – לא זילזל בּמַצפּוּן. סוֹציאליזם זה ידע לא רק את הגיבּוֹרים הטהוֹרים ואנשי־השם, את קלייאֶב, גרשוּני וחבריהם, הוּא ידע גם חיילים אלמוֹנים, שבּדמוּתם וּבצלמם נוֹצרה גם החלוּציוּת שלנוּ. וצ’רנוֹב – הוּא אחד מחניכיה וממוֹריה של תנוּעה סוֹציאליסטית זוֹ.

חברים, כּל ימַי נלחמתי נגד מגמת ההתבּטלוּת והנחיתוּת הרוֹוַחת בּין סוֹציאליסטים יהוּדים, נגד התפיסה האוֹמרת: הנה שם, בּמוֹסקבה, בּגֶנף, יוֹשבים גדוֹלים, אשר יכריעוּ בּעדנוּ. אוֹתוֹ רגש ההתבּטלוּת, הבּא לפעמים לידי גילוּי בּשעת פּגישוֹת המוֹנים יהוּדים עם אישים העוֹמדים בּראש תנוּעוֹת סוֹציאליסטיוֹת בּאירוֹפּה, הוּא לי לזרא. ואני רוֹצה לאמוֹר לצ’רנוֹב: אנחנוּ איננוּ מוַתרים על יחסנוּ החפשי והבּיקרתי למפלגוֹת ולחברים. היוּ לי הרבּה פּגישוֹת עם חברי מפלגתוֹ של צ’רנוֹב, בּיניהם היוּ גם כּמה יהוּדים. בּין יהוּדים אלה היוּ אנשים שבּעצם היוּ עבדים בּמהפּכה הרוּסית. והיוּ לי פּגישוֹת גם עם יהוּדים אחרים, חברי מפלגתוֹ של צ’רנוֹב, כּי מפלגתוֹ היתה המפלגה הסוֹציאליסטית היחידה בּרוּסיה שהרשתה לחבריה לחשוֹב בּעצמם. וּמשוּם כּך היוּ בּמפלגה זוֹ יהוּדים כּז’יטלוֹבסקי, כּרַטנר, כּאַנ־סקי. גם מחשבתם של אנשים אלה לא השתחררה מכּמה קליפּוֹת, אוּלם היתה להם האפשרוּת להגיע לעצמאוּת מחשבתית יהוּדית. היוּ לי גם פּגישוֹת עם חברים לא־יהוּדים בּמפלגה זוֹ – המפלגה הסוֹציאליסטית היחידה בּרוּסיה שהכּירה בּמציאוּתנוּ הלאוּמית. ועוֹד עכשיו יש לנוּ רגש תוֹדה והכּרה לראשוֹנים, שהכּירוּ בּנוּ אז, בּעוֹדנוּ מעטים וּבוֹדדים.

והערה אישית: בימי נעוּרי היתה שעה שצ’רנוֹב עזר לי, מבּלי שידע זאת. הייתי אז בּן ט"ו והוּא היה הראשוֹן, שמאמרוֹ באחד המאספים העיוּניים הבּלתי־ליגליים פּתח לפנַי את הדרך לפּילוֹסוֹפיה של פֶּטֶר לַברוֹב. ורק לפני שלוֹש שנים היתה לנוּ עוֹד פּגישה אישית: בקוֹנפֶרנציה החקלאית של האינטרנַציוֹנל נפגשנוּ כּבני־בּרית. שנינוּ דרשנוּ שהאינטרנַציוֹנל יסתלק מן המסוֹרת שלוֹ לראוֹת רק את הפּוֹעל בּתעשׂיה. יתכן שאילוּ נשמעה דרישה זוֹ בּתוֹקף קוֹדם, ואילוּ פּתח האינטרנַציוֹנל לא רק פּתח פוֹרמַלי להכנסת המוֹני העוֹבדים החקלאים, אילוּ מצא הסוֹציאליזם האירוֹפּי את הדרך אל האִכּר הגרמני, אל האִכּר האוֹסטרי, היה עכשיו מצב הסוֹציאליזם בּעוֹלם שוֹנה בּתכלית שינוּי מן המצב כּמוֹ שהוּא עכשיו.

וגם בּזה יש משהוּ מן הפטַליוּת: אנוּ, בּני עם נוֹדד וגוֹלה, פּוֹגשים עכשיו כּשאנוּ – ולוּ גם לפי שעה רק קוֹמץ של עמנוּ – מוּשרשים בּאדמתנוּ ויוֹשבים איתן בּמוֹלדתנוּ, את בּא־כּוֹחה של אחת התנוּעוֹת הסוֹציאליסטיוֹת הגדוֹלוֹת כּחָבר גוֹלה.

בּ־16 בּאוֹקטוֹבּר [1934] מלאוּ שמוֹנים שנה לקרל קאוּטסקי, זקן החוֹקרים וההוֹגים הסוֹציאליסטיים בּימינוּ.

שוּם אדם לא עשׂה כּמוֹהוּ בּשביל הסבּרת הסוֹציאליזם המַרכּסיסטי. לפני יוֹתר מחמישים שנה יסד קאוּטסקי הצעיר את הירחוֹן העיוּני “די נייע צייט”, ששימש בּמשך יוֹתר משלוֹשים שנה מרכּז למחשבה המַרכּסיסטית. דוֹרוֹת של סוֹציאליסטים התחנכוּ על ספריו ועל מאמריו. למדוּ ממנוּ גם אלה אשר עמדוּ אתוֹ בּקשרי ויכּוּח וּפלוּגתא. שנים רבּוֹת ראה קאוּטסקי פּרי בּעמלוֹ. הוּא ראה בּעיניו בּגידוּל המַתמיד של המחנה וּבכיבּוּשיו הרבּים. אוּלם שנוֹת הזקנה הנחילוּ לקאוּטסקי אכזבוֹת מרוֹת: בּימי המלחמה העוֹלמית נפרד מחבריו ותלמידיו בּסוֹציאל־דמוֹקרטיה הגרמנית, אשר לימד אוֹתם והדריך עשׂרוֹת בּשנים. הוּא לא אָרח אִתם לחברה בּהצבּיעם בּעד תקציבי המלחמה. מכּה שניה היה לוֹ הבּוֹלשביזם. הוּא ראה בּוֹ את הסירוּס הגמוּר של תוֹרת המרכּסיזם. המהפּכה הפּרוֹלטרית עתידה – לפי קאוּטסקי – להיוֹת המהפּכה ההוּמַניסטית בּיוֹתר, והפּראוּת שנתגלתה בּמהפּכה הבּוֹלשביסטית וּבשיטת הקוֹמאינטרן שימשה לוֹ עֵדוּת כּי אין זוֹ מהפּכה של מעמד הפּוֹעלים, אלא של מעמדוֹת מפגרים. את מלחמתוֹ התיאוֹרטית בּבּוֹלשביזם ניהל בּאוֹמץ־רוּח וּבאינטנסיביוּת מחשבתית ולא חשש להיכּנס בּגלל זה בּויכּוּחים עם ידידים וחברים קרוֹבים. הגוֹרל ההיסטוֹרי האכזרי הראה לוֹ בּשנוֹתיו האחרוֹנוֹת את חוּרבּן גרמניה וחוּרבּן וינה. לפני עשׂר שנים עוֹד נחוֹגה שנת השבעים שלוֹ בּבית עיריית וינה, וקרל זייץ, ראש העיריה, בּירך את המוֹרה הישיש. עכשיו: ראש העיריה הסוֹציאליסטית הוּשלך לכּלא, וחבריו ותלמידיו הקרוֹבים – בּמאסר וּבגוֹלה. צלה של וינה החרבה מרחפת על פּני חַגוֹ של קאוּטסקי.

אוּלם הנדוּדים והיסוּרים והנסיוֹנוֹת המרים לא שברוּ את רוּחוֹ של קאוּטסקי. הוּא איננוּ חדל לעבוֹד. וּמחשבתוֹ בּהירה ואמיצה. לפני שנים אחדוֹת סיכּם את תוֹרת המַרכּסיזם, כּפי שהוּא מבין אוֹתה, בּספר גדוּש בּן שני כּרכים גדוֹלים. בּשנה האחרוֹנה, עם התסיסה במחנה הגוֹלה הסוֹציאליסטית, פּירסם ספר חדש, “פּרוֹגרמוֹת חדשוֹת”. לא נס ליחוֹ.

שני חברים טוֹבי־לבב (ד. פּ. וח. פ.) חשוּ לעזרת “ריחַיִם”: להציל את ההצגה מידי המבקרים הרשעים וּמידי… הקהל הקר. אדרבּא, ינסוּ. מידה נאה היא: ראִית את חברך בּשעת קלקלתוֹ – אַל תעתיר עליו דברי ריטוּן, אלא תלַמד עליו זכוּת. לוית־מה של טוּב־לב יאה לכשלוֹן.

היצילוּ?

קשה להאמין. כּשם שאי אפשר היה להציל את השוּנד ה“פּטריוֹטי”, כּביכוֹל, של פּרגר (מי עוֹד יזכּוֹר עכשיו אוֹתוֹ “נסיוֹן”?), כּך אי אפשר יהיה להציל את השוּנד ה“מעמדי”, כּביכוֹל, של בּרגלסוֹן.

עצם הצוֹרך בּלימוּד זכוּת אוֹמר משהוּ. הקהל שלנוּ כּל כּמה ששוֹקדים על צמצוּם עוֹלמוֹ הרוּחני ועל טמטוּם טעמוֹ ועל עקירת רגש המרד האמיתי מתוֹכוֹ והחלפתוֹ בּצרחנוּת תפלה, עוֹד שׂרד בּוֹ לוּז של טעם, להבחין בּין אמת וּבין זיוּפה. ואם דויד בּרגלסוֹן, אמן וּמשוֹרר – אשר לפנים גאוָתוֹ על נאמנוּתוֹ לכשרוֹנוֹ, על שאינוֹ מסוּגל לשנוֹת פּסוּק אחד מכּתיבתוֹ למען עשׂוֹת נחת־רוּח למוֹ“ל אוֹ לקוֹרא – התיר לעצמוֹ עכשיו, בּגלגוּלוֹ החדש, “לעבּד” את סיפּוּרוֹ הישן, לסַלפו וּלזייפוֹ וליטוֹל ממנוּ את נשמתוֹ האנוֹשית, ויוֹצא מן הכּלים ממש כּדי לזכּוֹת בּעטרה של מעמדיוּת פּרוֹליטרית שאינה הוֹלמתוֹ (הבחנה סוֹציאלית לא היתה מעוֹלם ממַהוּת כּשרוֹנוֹ; וּסביבתוֹ הטבעית ועוֹלמוֹ הרוּחני היוּ מִשל המעמד הבּינוֹני השוֹקע); אם “אוֹהל”, תיאטרוֹן הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלי, אשר יצא אל הגוֹלה להראוֹת ולראוֹת, הביא אתוֹ משם את ההתלהבוּת לפסלתוֹ של בּרגלסוֹן; אם יוֹעציו וּמדריכיו הרוּחניים של ה”אוֹהל" לא מצאוּ בּבחירה זוֹ כּל פּגם; אם בּמאי כּמשה הלוי, תוּרגמן כּשלוֹנסקי וצייר כּשמיד ראוּ להשקיע בּזה את כּוֹחם ולקרוֹא על הצגה זוֹ את שמם – אין לך אלא לשׂמוֹח על תשוּבתוֹ של הקהל שלנוּ. קהל זה, שבּחלקוֹ החשוּב הוּא חי את חיי המעמד העמוּקים והחמוּרים בּממשיוּתם, לא נתן להוֹנוֹת את עצמוֹ והרגיש בּזיוּף האמת המעמדית. לא עזרוּ מאמצי הבּימוּי הנמרצים של משה הלוי, שבּיקש לתקן את המחזה הפּגוּם מיסוֹדוֹ וגזז אוֹתוֹ וסרק אוֹתוֹ והרחיק ממנוּ כּמה שיחוֹת וּתמוּנוֹת־של־דוֹפי; לא עזרה התלהבוּתם של המשׂחקים אשר עשׂוּ כּמיטב יכלתם וכמה מהם זכוּ דוקא בּמחזה עלוּב זה להישׂגים ניכּרים. חבל על עמלם, הם לא הוֹציאוּ יקר מזוֹלל.

מכּאן הצוֹרך בּ“הגנה”. והכּונה טוֹבה: חרדים אנוּ על מעט היש. וּמכּל עמדוֹתינוּ התרבּוּתיוֹת – ספרוּת, ציוּר, נגינה – זכה התיאטרוֹן, שלוֹ אנוּ חרדים יתר־חרדה. ואם אחד התיאטראוֹת שלנוּ בּא לידי תקלה, חלילה, אנוּ חשים לעוֹדדוֹ וּלנחמוֹ. סוֹף סוֹף, כּוּלנוּ קרוֹבים קרבת־משפּחה. והצער – צערנוּ.

אוּלם כּונה טוֹבה לחוּד, ודרכי הגנה לחוּד. וראוּיה היא ההגנה של בּני עם טוֹבי־לבב שידוּבּר בּה. ואפשר לא הייתי נטפּל אליה, אילמלא נקוּדה אחת, שהכאיבה לי בּיוֹתר. ולא ראיתי לי דרך להגיע לנקוּדה זוֹ, מבּלי שאזדקק לכמה מדברי ההגנה.

־ ־ ־

החבר ח. פ. יוֹדע לוֹמר על המחזה, ש“אין בּוֹ התפתחוּת של חיי אנשים ועלילוֹת, אין צמיחה אוֹרגנית של הוָית אדם” וש“השביתה בריחַיִם וכל הכּרוּך בּזה הוּא סכימַתי, מגמתי”, “חיורים הפּוֹעלים והויכּוּחים בּינם וּבין בּעל־הריחַיִם. אין כּאן אַתמוֹספירה עלילָתית של הנפשוֹת הפּוֹעלוֹת העוֹברוֹת לעינינוּ: הן כּאילוּ נלקחוּ על ידי הסוֹפר מאיזה מקוֹם אחר והוּצגוּ לעינינוּ על הבּמה”. אם ח. פ. יוֹדע לוֹמר כּל זאת ועם זה הוּא רוֹצה לראוֹת בּכך “אֶפּוֹפּיה טיפּוּסית של המלחמה הסוֹציאלית בּעיירה היהוּדית” – הרי הויכּוּח בּעצם מיוּתר. הרי זה כּאילוּ בּא אדם וּמעיד: אכן, יוֹדע אני וּמכּיר שהמחזה דנָן הוּא “מחוּבּר”, עשׂוּי בּידים, מעשׂה ממלחת, סכימַתי – כּלוֹמר: קר וּמשעמם – אלא שעיניכם הרוֹאוֹת, תלוּי עליו “קמיע” מעמדי וּבדין הוּא שדעתי תהא נוֹחה הימנוּ.

והחבר ד. פּ. הנהוּ טוֹב וּמיטיב גם מן החבר ח. פ. אף הוּא יוֹדע אמנם, כּי “דל הוּא המחזה”, ואף על פּי כן הוּא סוֹמך את ידוֹ עליו. הוּא רוֹאה בּוֹ “קוים ישרים וּפשוּטים”, “חתיכת־חיים”, “מקרים כּאלה קרוּ”. מי זה יעיז לוֹמר שגיבּוּב של כל מיני סַממנים ואפקטים לפי מיטב הרצפּטים של המֶלוֹדרמה בּתיאַטרוֹן היהוּדי – נערה הרה, תאוּנה קשה בעבוֹדה, שתי התאבּדוּיוֹת, “אתה הראית”, ריקוּדים עם ספר־תוֹרה בּבית הגביר, שוֹבתים וּמפירי־שביתה ושוֹטרים וּמכּוֹת ועוֹד ועוֹד ועוֹד – אינם “מקרים שקרוּ”, אינם בּגדר של “חתיכת־חיים”? ואסוֹנה של נערה שנתפּתתה – הניתן לפנינוּ לא בּצוּרתוֹ האנוֹשית־פּשטנית: אהוּבה־עזוּבה, צוּרה המשתלבת יפה מאד בּמסגרת חברתית־מעמדית, אלא בּצוּרה מעמדית־פּוֹליטית דוקא, שעיניה “נפקחוֹת” בּגלל השביתה; ו“אהבת־רוֹעים” פּרוֹלטרית כּשׂרה של יוּליק השוֹבת, זה שחסרים לוֹ כּנפים כּדי שיהיה מלאך; וּדמוּת פּקיד־מפיר־שביתה־מרגל־סוֹכן, המעלה בּאקרוֹבּטיוּתה את גלגוּלוֹ של “הוֹצמַך”, עליו השלוֹם, מן התיאטרוֹן היהוּדי; ושׂיחה אשר כּזאת בּין סוֹחרים יהוּדים וּבין בּעל הטחנה על העלָאַת המחירים – כּלוּם אינם “קוים פּשוּטים וישרים”? (אגב, ענשוֹ של סוֹפר שנעשׂה בּדאי: ברגלסוֹן, בּנם של סוֹחרים ובן בּנם של סוֹחרים, עצם מעצמוֹ של המעמד הבּינוֹני היהוּדי, ודאי היה עלוּל לתת תמוּנה חיוּנית, אמיתית וּשנוּנה ממשׂאם־וּמתנם של סוֹחרים יהוּדים על דבר הפקעת שערים ועשׂיית “יקרוּת” מלאכוּתית – אלא מכּיון שיצא לדרך הזיוּף בּגד בּוֹ כּשרוֹנוֹ גם בּכך).

ולא די לוֹ לד. פּ. בּהגנתוֹ עד כּה והרי הוּא מוֹצא בּמחזה את “מלחמת המעמדוֹת בּעיירה בּכל דלוּתה ואָזלת כּוֹחה”. מניח אני לפי שעה ל“דלוּתה ואָזלת כּוֹחה”. מבּחינת עריכת שביתוֹת ותוֹקף הנהלתן וכוֹח עמידה בּפני בּעלים וּבפני מפירי־שביתה הלא היוּ פּוֹעלי העיירה שלנוּ חזקים שבעתים מהיוּניוֹנים האדירים של פּוֹעלי התעשׂיה הכּבדה בּאמריקה בּעמידתם מוּל הבּעלים שלהם וּמוּל מפירי־השביתה שלה. אך האוּמנם כּמראה השביתה הזאת וּכתוֹכן השביתה הזאת היתה “מלחמת המעמדוֹת בּעיירה”? האוּמנם היתה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית רצוּפה מלחמה נגד הכנסת מכוֹנוֹת? ואם לכך מתכּוון ד. פּ. בּאמרוֹ “מקרים כּאלה קרוּ” – האם מקרה אשר כּזה הוּא טיפּוּסי ויש בּוֹ כּדי לתת לנוּ דמוּת בּלתי־מסוּלפת על מלחמתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי בּעיירה? אכן, היוּ לפּוֹעל היהוּדי מלחמוֹת גדוֹלוֹת וקשוֹת בּעקב הכנסת מכוֹנוֹת, מלחמוֹת שאינן בּחינת “מקרים אשר קרוּ”, אלא בּבחינת גוֹרל, מלחמוֹת אשר חשׂפוּ את עוֹמק הטרגיוּת של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, את “דלוּתה ואָזלת כּוֹחה”. אלה תגרוֹת־המגן אשר ערך הפּוֹעל היהוּדי בּאוֹתם המקרים – והם לא היוּ מוּעטים ולא מקריים – שהחלפת נוּלי־יד בּמכוֹנוֹת היתה כּרוּכה בּהחלפת הפּוֹעל היהוּדי בּפּוֹעל הלא־יהוּדי. אבל מה יוֹדעת המעמדיוּת הסנטימנטלית־המזוּיפת של בּרגלסוֹן לספּר על כּך, ומה יעיז לספּר על כּך אם ידע?

ולא נתקררה דעתוֹ של ד. פ., עד שקבע כּי לפנינוּ כּאן “בּמידה ידוּעה” “דרכּה של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית”. הא כּיצד? “הטחנוֹת האלה והמַשׂוֹריוֹת והנוּלים, בּהם קיבּלוּ את הטבילה המעמדית הראשוֹנה עסקני הבּוּנד” וכוּ'. כּבוֹדם של הטחנוֹת והעסקנים וה“טבילה הראשוֹנה” בּמקוֹמוֹ מוּנח, אך האוּמנם על כּל פּשעים של מחזה גרוּע תכסה הטלית המעמדית? התיאַטרוֹן היהוּדי היתה לוֹ בּאוֹצרוֹ סגוּלה בּדוּקה לקחת שבי את נפש הצוֹפה וּלהעלוֹת דמעוֹת חמוֹת בּעיניו: להגיש לוֹ תוֹך כּדי המחזה מעט מן “הניצוֹץ היהוּדי” – “תקיעת שוֹפר” ו“כל נדרי” ו“הדלקת הנרוֹת” על הבּמה בּחָדא מחתא, והלב היהוּדי היה “מתחמם”, ולא היה מַקשה קוּשיוֹת. האוּמנם גם אנחנוּ דיינוּ בּכך שיכניסוּ לתוֹך ההצגה גלגלים וּרצוּעוֹת וּבעל־בּית תקיף וּגבירה מרשעת, שה“ניצוֹץ” המעמדי שבּלבּוֹתינוּ יתלקח והצוֹפה שלנוּ והרצנזנט “הנאמן” יתמוֹגגוּ? לא ולא. אפשר להשתוֹקק לראוֹת על הבּמה “חוּליה משרשרת עבָרנוּ הקרוֹב” – ולָאו דוקא מן העבר הקרוֹב, יש לבקש שהתיאַטרוֹן שלנוּ יתן לנוּ גם חוּליוֹת משרשרת ההוֹוה שלנוּ, על מציאוּתוֹ המעמדית, על ניגוּדיו וּמלחמוֹתיו, על גילוּייו הארץ־ישׂראלים והגָלוּתיים – אך בּשוּם אוֹפן לא נרצה לראוֹתוֹ חוֹמר ליצירוֹת קלוֹקלוֹת, כּוֹזבוֹת, חסרוֹת־רעיוֹן ונַעווֹת־דמוּת. אנוּ מבקשים בּתיאַטרוֹן מיצוּי רעיוֹני וחזיוֹני הראוּי לדוֹרנוּ, דוֹר המרד החלוּצי. וּכשם שצוֹפה בּן תרבּות יהוּדית היה רוֹאה את ניצוּל תשמישי הקדוּשה על הבּמה לא כּקידוּש השם, אלא כּחילוּלוֹ, כּך רוֹאה הצוֹפה־הפּוֹעל בּימינוּ בּניצוּל הסנטימנט הפּוֹעלי והאֶמבּלימוֹת המַהפּכניוֹת לא קידוּש המעמד, אלא חילוּל המעמד.

־ ־ ־ ־

מה שאמרתי עד עכשיו לא אמרתי אלא כּדי שתהא לי האפשרוּת לגשת אל הנקוּדה דלהלן.

“ריחַים” – אוֹמר ד. פּ. אחרי כּל דברי הסַנגוֹריה – “איננוּ המחזה הסוֹציאַלי הנחוּץ לנוּ. אך זה מה שיש לפי שעה”.

וכאן הוֹפך הסניגוֹר לקטיגוֹר: “ועד שאתם, הסוֹפרים והמבקרים, בּאים להחרים וכוּ', מוּטב שתצבּיעוּ: איזה מחזה יכוֹל היה לקחת ולא לקח”.

טענה מיוּדעת היא. שמענוּה. מפּי מי? מפּי השׂחקנים וּבעלי־התיאַטראוֹת היהוּדים בּגוֹלה. עכשיו מהדדת הברה זוֹ גם בּארץ. תחילה בּביישנוּת וּבצער, כּביכוֹל, ואחר כּך בּתקיפוּת וּבעזוּת. בּעזוּת דזרוּת. וגדוֹל הצער שגם אנ"ש מתרגלים אליה וּמתחילים לחזוֹר עליה.

קללה רבצה על התיאַטרוֹן היהוּדי: חוֹסר תרבּוּת וחוֹסר כּבוֹד לתרבּוּת היהוּדית; הוּא לא חי עם הספרוּת היהוּדית, לא חש את שוּתפוּת הגוֹרל עם הסוֹפר היהוּדי, לא ידע מימיו תשוּקה אל היצירה הספרוּתית. התיאַטרוֹן היהוּדי הִשריץ כּל מיני “מחבּרים” וּ“מעבּדים” ודחה – מחוּץ ליוֹצאים מן הכּלל יחידים – כּל יוֹצר בּעל שיעוּר קוֹמה וּבעל שאָר־רוּח. ידוּעים יסוּריהם של הדרמטוּרגים־“הספרוּתיים”. שלוֹם אַש זכה לעמדת־מה בּבּמה היהוּדית לאחר שהוּכּר והוּכתר בּבּמה הלוֹעזית. י. ל. פּרץ, א. וַייטר, יצחק קצנלסוֹן, פּרץ הירשבּיין היוּ אנוּסים לבנוֹת בּמוֹת לעצמם. כּמה דחיוֹת נדחה שלוֹם עליכם? וּמנדלי – שאף הוּא בּיקש לגָלם את חזוֹן רוּחוֹ בּדרמה; ועדוּת לכך: “הטכּסי” ו“הפּריזיב” – לא זכה לבמה, כּמדוּמה, מעוֹלם. אם חדרה פּעם יצירה ספרוּתית יהוּדית־מקוֹרית אל הבּמה – לא היה זה אלא מעשׂה־נסים. הבּיטוּל העם־הארצי ו“המבינוּת” המקצוֹעית גדרוּ בּפניה את כּל הדרכים ולא השאירוּ אלא סדַקדַק צר לעתים. ואחר כּל אלה היתה חוֹזרת בּתקיפוּת הטענה־התביעה: הבוּ לנוּ מחזוֹת! מדוּע אין הסוֹפר יוֹדע את הבּמה?! מדוּע אינוֹ שוֹקד על תקנת הבּמה?

כּך היה שם.

האמַנוּ כּי כּאן – שָאנִי. התיאַטרוֹן העברי יהיה אחר. הוּא יגדל על בּרכּי תנוּעה תרבּוּתית גדוֹלה. המשוֹרר העברי יהיה לוֹ בּן־לוָיה נאמן, והתיאטרוֹן יהיה למליץ בּין היוֹצר העברי לבין הקהל, וּמגָלם חזיוֹנותיוֹ. ואם גזירה היא: היאָבקוּת־עוֹלם בּין החוֹזה לבין המשׂחק, הרי כּאן תהא ההיאָבקוּת מתוֹך שוּתפוּת יצירה וגוֹרל. היאָבקוּת ולא התחמקוּת.

אוּלם גם פּה הדבּיקתנוּ יד הגוֹרל: זרוּת. לשׂחקן העברי, לבּמאי העברי “זרים השיר והשָר”. אפשר נקטתי לשוֹן חריפה בּנוּסח ההגדרה, אוּלם כּן הוּא הדבר בּיסוֹדוֹ.

לא קל לי לוֹמר דברים אלה. ולא על נקלה הגעתי לידי ראִיה מרה זוֹ. לבטיו של התיאטרוֹן שלנוּ – של “הבּימה” ושל ה“אוֹהל” – אינם זרים לי. תוֹעבת נפשי כּל גישה של “מפוּנק”. ואיני שׂשׂ להחמיר אִתם בּדין. אך זרוּת זוֹ של התיאטרוֹן שלנוּ לספרוּת העברית, הקדוּמה והחדשה, וליוֹצר העברי החי – מוּעקה היא ללא נשׂוֹא.

פּטוּר אני מהכריז על עצמי שאין אני “נוֹגע בּדבר”. לא דרמטוּרג ולא בּן דרמטוּרג. אוּלם את עלבּוֹן היוֹצר העברי אני רוֹאה כּעלבּוֹן כּוּלנוּ. ואת קיפּוּח הספרוּת העברית בּחיינוּ אני רוֹאה כּקיפּוּח עתידנוּ, כּקיפּוּח תרבּוּתנוּ כּוּלה, ואף התיאטרוֹן גוּפוֹ בּכלל זה.

מכּיר אני את הדעה המהלכת על חוֹסר הדרמַתיוּת של הספרוּת העברית. דעה נוֹחה בּיוֹתר: במקוֹם לחייב וּלדרבּן את התיאַטרוֹן שיצא וילַמד ויגוֹל אבנים מעל פּי בּארוֹת ולא יהא מהלך כּיתוֹם קטן בּעוֹלם הרוּח העברי – פּוֹטרת היא אוֹתוֹ מכּל “עוֹל” של תרבּוּת עברית ונוֹתנת לוֹ “היתר” לערטילָאוּת עוֹלמית (אם נצא לבקש את האשמים בּהלָך־רוּח זה וּביחסוֹ של התיאַטרוֹן אל ספרוּתנוּ, נמצא כּי גם הסוֹפר העברי יד לוֹ בּמעל). ידעתי, כּי אני ממיט עלי את החרפּה להיגָלוֹת כּמסתפּק בּמוּעט, ואף על פּי כן – כּוּלי התקוֹממוּת נגד תפיסה זוֹ. אינני רוֹצה להסתייע בּ“זכוּת־אבוֹת”, בּזכוּת קדמוֹנים. ולא אביא ראָיוֹת מן המקרא וּמן האגדה. אצטמצם רק בּתחוּמי ספרוּתנוּ החדשה: ממַאפּו וּסמוֹלנסקין וּבּרוֹידס ויל“ג ועד בּרדיצ’בסקי וּבּרנר ועגנוֹן והזז – משׂתרע שׂדה־ספרוּת שרוּבּוֹ דרמה עברית, דרמה ללא בּמה. ואשרי הבּמאי אשר יבוֹא ויחשׂוֹף את אוֹצרוֹתיה ויגַלם את דמוּיוֹתיה. כּל כּך שׂמחנוּ להיגָלוּתוֹ של משה הלוי בּ”נשפי פּרץ". לכך לא היה המשך.

רבּוֹת הן התביעוֹת הצוֹדקוֹת לספרוּתנוּ. אך מה עלוּב צלילן, כּשאתה מבחין מהי האלטרנטיבה המלַווה אוֹתן. מה ערך לתביעה הנשמעת: הבוּ לנוּ דרמה סוֹציאלית? אם בּנשימה אחת מבליעים גם: “ריחַיִם” – זהוּ מה שיש לנוּ לפי שעה“. אוֹי ואבוֹי אם זהוּ ה”יש“, והשאר כּאילוּ איננוּ. אינני מתכּוון למנות כּאן מה שידוּע לי בּשטח זה בּאידיש וּבעברית. אסתפּק בּמשהוּ. ילך נא המַקשן אצל כּתבי אז”ר. אל יבוּז. וימצא שם סיפּוּר קטן וּפשוּט “סדר מאוּחר” – מעשׂה בּבעל־טחנה וּפוֹעלוֹ – וידע מה זה “קוים פּשוּטים וישרים”. וּבשכנוּת עם אוֹתוֹ סיפּוּר יטרח ויקרא את “חטאת הציבּוּר” ויראה שם מציאוּת מעמדית בּלתי־מזוּיפת המחרידה בּאכזריוּתה וּבמכאוֹביה. ואם לבּוֹ לא ל“מוֹדה”, ולא למה שהוּסכּם אֵי־“שם”, ולא לצרחנוּת נבוּבה, אלא ל“קוים פּשוּטים וישרים” ול“חתיכת חיים” – אזי ידע את אשר לפניו.

ויש בּזה משוּם הוֹצאת לעז על ספרוּת אידיש, אם מבקשים לוֹמר ש“ריחים” היא היא הדרמה הסוֹציאלית, “שיש לפי שעה”. יכוֹלתי להזכּיר דרמה של פּרץ מראשית ימיה של תנוּעת הפּוֹעלים. דרמוֹת־המרתף של הירשבּיין (הכּתוּבוֹת, אגב, מלכתחילה עברית). אזכּיר לצוֹרך הענין רק שני חזיוֹנוֹת “פּשוּטים וישרים” שזכוּ להצלחה בּימתית לא קטנה: “אייזיק שֶפטל” לפּינסקי ו“שמעטעס” ללייויק. ואשר לדרמה של נערה עניה העזוּבה על ידי מאַהבה בּמסגרת סוֹציאלית מסוּימת – אינני חוֹשש לוֹמר דבר העלוּל “להפּיל” לגמרי את טעמי בּעיני מביני־דבר: טוֹבה בּעינַי “חַסיה היתוֹמה”, הדרמה הפּשוּטה והתמימה של יעקב גוֹרדין, שהחרידה הרבּה לבבוֹת פּשוּטים וישרים, מכּל ההתחכּמוּת של בּרגלסוֹן ב“ריחים”.

בּכל הדוּגמאוֹת הללוּ לא התכּוונתי לגוּפן, אלא לעקירת ה“מוּסכּמוֹת”. כּי זהוּ בּעינַי “החטא הקדמוֹן”: הליכה בּעינים עצוּמוֹת אחרי המוּסכּם והמקוּבּל אֵי־“שם”, וחוֹסר היכוֹלת וחוֹסר הצוֹרך הנפשי לראוֹת את ספרוּתנוּ בּעינינוּ אנוּ. כּוֹפר אני בּעצם הרעיוֹן שהצוֹפה־החלוּץ בּן־הדוֹר וּבן תרבּות־הדוֹר עלוּל להרווֹת את צמאוֹנוֹ בּפּרימיטיב המעמדי. עוֹלמוֹ הנפשי והחברתי מוּרכּב הרבּה יוֹתר, וּמַעמדיוּתוֹ עמוּקה יוֹתר. מאידך, סבוּרני, כּי לגבּי יצירה שבּאמנוּת אפשר לוֹמר: כּל הרוֹדף אחרי המגמה, המגמה בּוֹרחת ממנוּ. סכּנה אוֹרבת לוֹ להחליף דמוּיוֹת־בּשר־ודם, שבּכוֹחן להוֹכיח, בּמלים מכריזוֹת וּבלתי־מוֹכיחוֹת. מכּל עשׂרוֹת הנסיוֹנוֹת, המוּצלחים והבּלתי־מוּצלחים, של בּימוֹתינוּ לגַלם את היסוֹד המעמדי, מוֹצא אני רק בּשנַים חשיבוּת בּת־קיימא: “סיפּוּרי־הלבנה” של י. ל. פּרץ בּ“אוֹהל” ו“כבשׂת הרש” (סצֶנה חזקה בּתוֹך מחזה חלש: “איגרת אוּריה”) בּ“הבּימה”. הגילוּי המעמדי החשוּב אינוֹ בּא על פּי קוֹל התרוּעה המעמדית, כּשם שהגילוּי הלאוּמי הגדוֹל לא יבוֹא לקוֹל הפראזה הפּטריוֹטית.

סימן טוֹב הוּא לספרוּתנוּ החדשה, שלמרוֹת התנַכּרוּתוֹ של התיאטרוֹן וחוֹסר התקוה שיש לה לדרמה עברית מקוֹרית להגיע לידי הצגה, יצרוּ בּה בּשנים האחרוֹנוֹת: מ. שוֹהם את “צוֹר וירוּשלים”, וח. הזז את “בּקץ הימים”. ודאי אין מחסוֹר בּאנשי־מקצוֹע אשר יוֹכיחוּ כּי חזיוֹנוֹת אלה וכיוֹצא בּהם אינם בּימתיים, שהצגתם צפוּיה לכשלוֹן, אבל יִיקר לנוּ כּשלוֹן של תיאטרוֹן עברי בּהעפּילוֹ לקראת המחזה העברי המקוֹרי, מאשר נצחוֹנוֹ בּפגרוֹ אחרי יצירתוֹ של החוֹזה העברי ואחרי צרכיו הרוּחניים והחברתיים של הצוֹפה החלוּצי.

טבריה. אדר ב' תרצ"ה

יִישר כּוֹחוֹ של בּעל הרשימה שטרח והעלה על הכּתב כּמה תלוּנוֹת מפּי עוֹלים חדשים.

פּחוֹת מדי נשמע בּקרבּנו קוֹלוֹ של העוֹלה החדש. חסרים הצינוֹרוֹת אשר יעבירוּ אלינוּ – לאזרחי הארץ המוּשרשים בּה – את חרדתוֹ ואת תמיהוֹתיו, את חששוֹתיו ואת תביעוֹתיו ואת מוּעקת־נפשוֹ של העוֹלה החדש.

כּמעט כל אחד מאתנוּ היה בּשעתוֹ “עוֹלה חדש”. אך לא כּל אחד זוֹכר זאת, ולא כּל אחד יוֹדע את נפש העוֹלה.

היוּ ימים שבּין קוֹמץ “האזרחים” שבּישוּב החדש – כּלוֹמר: העוֹלים הקשישים – לבין חבוּרוֹת העוֹלים המעטים היה קיים מגע אישי. וּמגע זה היה עיקר גדוֹל בּחיי הישוּב. אין הדברים אמוּרים מתוֹך אידיאַליזציה יתירה, ואין כּוָנת הדברים להאפיל על המחיצוֹת השוֹנוֹת, לפי המעמד וּלפי ההשקפוֹת וּלפי המוֹצא, שהיוּ קיימוֹת בחוּגי הישוּב. אוּלם הישוּב כּוּלוֹ – כּלוֹמר, העוֹלים הקשישים והטירוֹנים בּיחד – הכילוּהוּ סימטאוֹת אחדוֹת וּמוֹשבוֹת מספּר. בּשטח צר זה ממילא נדחקוּ אנשים זה בּצד זה, והיוּ “לעֵזר” אוֹ “כּנגד” זה לזה. אלא שהמגע בּין “האזרחים” לבין “החדשים” היה בּאוֹתם הימים לא רק דבר שבּדיעבד, אלא גם צוֹרך חברתי ונפשי. אל העוֹלה החדש היוּ נשׂוּאוֹת העינים בּציפּיה, שיביא קצת עידוּד, קצת קוֹרת־רוּח, קצת הצלה משעמוּם, קצת “חיזוּק החברה”. היוּ ימים וּמספּרם של בּני יפוֹ והמוֹשבוֹת ההוֹלכים אל החוֹף כּדי להקבּיל פּני ספינה היה לפעמים עוֹלה על מספּר העוֹלים באוֹתה ספינה.

אשרינוּ, שאנוּ מזכּירים עכשיו את הימים ההם, כּדרך שבּני־אדם מבוּגרים מזכּירים את ימי ילדוּתם, שאלפי עוֹלים לחוֹדש היוּ למציאוּת, ושעינינוּ כבר נשׂוּאוֹת לקראת הרבבוֹת.

אך כּשם שבּאוֹתן השנים הראשוֹנוֹת של הישוּב החדש היה המגע עם העוֹלה החדש לדבר תדיר, הרי הוּא עכשיו לרבּים רבּים דבר שבּאַקראי ולפעמים דבר נדיר. ריבּוּיוֹ של הישוּב, התוַספוּת אלפי עוֹלים מדי חוֹדש בּחדשוֹ, והמרחק הסוֹציאלי והנפשי שבּין שכבוֹת קשישוֹת, מוּשרשוֹת בּחיים וּבעבוֹדה וּבמשק וּבתרבּוּת, לבין שכבוֹת טירוֹניוֹת, תוֹהוֹת וּמגַששוֹת – מוֹנעים מגע קרוֹב וחי בּין “דוֹרוֹת” העליה השוֹנים.

“ישן” ו“חדש” בּישוּב מהווים “פּרוֹבּלימה”. ועם גידוּל הישוּב גדֵלה הפּרוֹבּלימה. משתנה אָפיוֹ של ה“ישן”, משתנה ה“חדש”, אבל המרחק בּין אלה, בּין החדשים ש“נתישנוּ” וּבין הבּאים אחריהם, אינוֹ חדל. אדרבּא, ריבּוּי הישוּב וּמיעוּט ההזדמנוּת למגע עשׂוּיים להגדיל מרחקים. שנה אחת אוֹ שנתים בּקוֹרוֹת הישוּב פּירוּשן לא רק מספּר כּך וכך של עוֹלים, אלא גם “דוֹר” חדש בּעליה וּבישוּב. וּבין הדוֹרוֹת הללוּ קיים חלל, והוּא המוֹנע אוֹתם מהיאָרג בּמסכת אחת. וּבתוֹך החלל הזה מקננת התלוּנה.

התלוּנה היא נשקוֹ של העוֹלה החדש. האזרח בּארץ – בּידוֹ לקָרב אוֹ לרַחק, להערכה וּלמעשׂה (וּלהַוָתנוּ, מרוּבּים המרַחקים והמקָרבים מוּעטים). הטירוֹן – אין בּידוֹ אלא להתלוֹנן, לקבּוֹל. התלוּנה זהוּ הבּיטוּי לניגוּדים, האמיתיים והמדוּמים, שבּינוֹ לבין המציאוּת שהוּא מוֹצא. והאזרח בּארץ, דוֹר־עוֹלים קשיש, נוֹהג להגיב על תלוּנוֹת אלה כּדרך שמבוּגרים מגיבים על קוּשיוֹת וּפרכוֹת של ילדים, כּדרך שתלמידי כּיתוֹת עליוֹנוֹת מגיבים על גילוּיי טירוֹנים. ואפשר שמשוּם כּך אין כּמה דברים נכוֹחים של עוֹלים חדשים מגיעים אלינוּ.

ואפילוּ היה העוֹלה החדש תמיד טוֹעה בּרשמיו, בּחשדיו, בּתרעוּמוֹתיו וּבתלוּנוֹתיו, גם אז היה בּזה בּכדי להעסיק אוֹתנוּ ולפקוֹח עינינוּ על מעשׂינוּ ועל דרכינוּ. על אחת כּמה וכמה שראִייתוֹ של העוֹלה החדש אינה כּל כּך מוּטעה ואיננה כּל כּך נַאיבית כּפי שהיא נראית למי שבּבגרוּתוֹ הישוּבית שכח לגמרי את ימי גֵרוּתוֹ שלוֹ עצמוֹ בּארץ־ישׂראל. ויש גם שהעוֹלה החדש, בּשעה שהוּא טוֹעה בּכמה פּרטים חשוּבים, הריהוּ מכַוון לאמת בּכללוּתה. אפשר לוֹמר עליו: אם לא הוּא רוֹאה, הרי מכאוֹבוֹ רוֹאה. כּנגד מה שהעוֹלה החדש חסר בּנסיוֹן ישוּבי וּפעמים בּנסיוֹן־חיים בּכלל, יש לוֹ גם כּמה וכמה יתרוֹנוֹת: עינוֹ פּקוּחה בּיוֹתר, חוּשיו ערים בּיוֹתר, עוֹרוֹ רגיש בּיוֹתר. עצם היוֹתוֹ חדש וחלש וּמתנדנד יש בּוֹ משוּם יתרוֹן־מה: הוּא נקלע לכמה מצבים ונתקל בּכמה פּגעי־חיים שאנחנוּ, האזרחים בּארץ, המהלכים בּמַסלוּל־חיים קבוּע, השקוּעים בּעבוֹדת־יוֹמנוּ, המסוּדרים והיציבים, איננוּ עלוּלים לראוֹתם. ואפילוּ הוּא נוֹטה להפריז בּרגישוּתוֹ ולראוֹת צל דברים כּדברים, ואפילוּ הוּא נוֹטה לתלוֹת את הקוֹלר בּצוארוֹ של מי שאינוֹ חייב כּלל – יש בּמרי שׂיחוֹ כּדי להעמיד אוֹתנוּ על כּמה דברים שלא היינוּ עוֹמדים עליהם מאלינוּ.

מן הראוּי איפוֹא שנטה אוֹזן לקוּבלנוֹתיו וּלתרעוּמוֹתיו של העוֹלה החדש, אפילוּ כּשאין הדין עמוֹ, ואפילוּ כּשאנוּ נפגעים מהן, ואזננוּ נצרמת מהן. ואפילוּ הפרזתוֹ וחשדנוּתוֹ מקלקלוֹת את השוּרה, יש בּתלוּנוֹתיו, לאחר הסרת כּמה קליפּות, להאיר את עינינוּ על הטעוּן תיקוּן בּחיינוּ יוֹתר ממה שיש בשאנַנוּתוֹ וּבביטוּלוֹ של האזרח המוּבהק. יש בּהן להביאנוּ לידי הרהוּרי־תשוּבה.

על אחת כּמה וכמה כּשאתה מזדמן עם עוֹלה חדש אשר עינוֹ בּהירה ולבּוֹ תמים, ואיננוּ מחפּשׂ מוּמים להנאתוֹ, ואינוֹ זר למַה שנוֹצר בּארץ ואינוֹ שׂשׂ להעמיק את המרחק בּינוֹ לבין מה שנוֹצר.

־ ־ ־

התלוּנוֹת, שבּעל הרשימה שלפנינוּ העלה על הכּתב, מעידוֹת על בּעליהן שאף על פּי שהם חדשים מקרוֹב בּאוּ, יש להם שרשים בּארץ וּבחזוֹנה. שרשים בּהתנדבוּת הציוֹנית, בּלשוֹן העברית, בּספרוּת, בּפעילוּת ציבּוּרית. ארץ־ישׂראל איננה בּשבילם מקלט מקרי, אלא משׂא־נפש. וּמכּאן תלוּנוֹתיהם. הם בּאוּ לארץ, והנה אכזבוֹת. ועלינוּ תלוּנוֹתיהם, עלינוּ, אשר יצרנוּ מצב־ענינים קיים זה, והאחראים לוֹ. בּעל הרשימה עצמוֹ תוֹלה את הקשיים בּ“יוֹצריהם המנהיגים”.

התלוּנות הללוּ רוּבּן כּכוּלן מציינוֹת דברים כּהוָיתם: אדם מסתוֹבב בּלי משלח־יד, בּלי מוֹדע וגוֹאל בארץ, ואין שוֹאל ואין יוֹעץ; אדם מביא את רהיטיו לארץ (אוּלי ללא צוֹרך וּללא חשבּוֹן) ואין בּחוּץ־לארץ אדם שימנע אוֹתוֹ מעשׂוֹת זאת ואין בּארץ אדם אשר ידריך אוֹתוֹ בּעצה, ודירה נאוֹתה אַיִן, ורהיטיו וּבגדיו נפסדים לעיניו; אדם מהלך בּחוּצוֹת וּמוֹנה את מספּר דוֹברי עברית ואיננוּ מוֹצא אפילוּ אחד מעשׂרה; אדם בּיקש כּל ימיו לברוֹח מעם־הארצוּת, והרי הוּא זוֹכה לבוֹא לקהילה עברית גדוֹלה בּארץ ואיננוּ מוֹצא בּה אפילוּ חדר־קריאה מהוּגן; אדם היה מעוֹרב כּל ימיו בּפעוּלה ציבּוּרית, וּבבוֹאוֹ לארץ, והוּא משתוֹקק להוֹעיל, ואין דוֹרש לוֹ, וניבּטוֹת אליו פּעוּלוֹת המתבּקשוֹת להיעָשׂוֹת ואין עוֹשׂה ואין מעַשׂה.

תלוּנוֹת שאין בּהן מן ההפרזה. לקוּחוֹת מן החיים כּמו שהם. והן נוֹגעוֹת לא בּעבירוֹת החמוּרוֹת של הישוּב, אלא בּנגעים הקלים, שאנחנוּ הסכַּנוּ אליהם, והאדם החדש נתקל בּהם ונפגע.

והמתלוֹננים מחכּים לתשוּבה. ממי הם מחכּים לתשוּבה?

ואפשר זוֹהי טעוּתם שלהם ושל דוֹמיהם, שהם רוֹאים את תלוּנוֹתיהם כּטעוּנוֹת תשוּבה מזוּלתם. הם, שנתחנכוּ על בּרכּי התנוּעה הציוֹנית והספרוּת העברית, הסכּינוּ לראוֹת את משׂא־נפשם כּמציאוּת קיימת. למשמע הידיעוֹת הטוֹבוֹת מרחוֹק היוּ מתארים להם את ארץ־ישׂראל כּשהיא בּנוּיה על תלה. וּכשזכוּ וּבאוּ וּמצאוּ דברים שאינם כּשוּרה, הרי הם נִכוים וקוֹבלים מרה על היוֹשבים כּאן, שלא סידרוּ את הדברים כּהוֹגן.

האחד קוֹבל על “הפּקידים”. הוּא רוֹאה לפניו את בּאי־כּוֹח הסוֹכנוּת העוֹלים על הספינה וגוֹבים ממנוּ מסים, ואיננוּ רוֹאה אוֹתם למחרתוֹ, שיעמדוּ לוֹ בּשעת דחקוֹ. מי יוֹדע, אפשר שבּיוֹם מן הימים יהיה הוּא, המתלוֹנן עצמוֹ, אחד הפּקידים האלה, שכּיוֹם הוּא קוֹבל על חוֹסר התענינוּתם בּוֹ. אם גם אז יציג לפּקיד הציוֹני אוֹתן הדרישוֹת החמוֹת והנעלוֹת שהוּא מציג עכשיו – שאלה היא. אך למעלה מכּל ספק, שאזי ידע ויכּיר כּי מלבד גביית המסים עוֹד ממלאה הפּקידוּת הציוֹנית עבוֹדה קשה וגם מוֹעילה. אז יֵדע גם להעריך את השיפּוּרים הרבּים שהוּנהגוּ בּשנים האחרוֹנוֹת בּסדרי העליה, ולא בּלי פּעוּלת הפּקידים הללוּ. ואם הוּא בּא מאמריקה ולא שכח את ימי מהַגרוּתוֹ, אפשר גם יַשוה את תנאי טלטוּליהם של מהגרי ישׂראל, פּליטי רוּסיה וּפּוֹלין, עם התנאים שבּהם נתוּנים עכשיו העוֹלים שלנוּ בּדרכּם לארץ־ישׂראל, את סדרי “הסוֹכנים” בּשעתם עם סדרי העברת עוֹלים עכשיו בּרכּבות, בּספינוֹת וּבנמלי חוּץ־לארץ (להוֹציא את נמלי־הדמעוֹת שבּארץ המנדט, שבּהם פּחוּתה השפּעת פּקידוּת־העליה הציוֹנית מבּכל תחנוֹת היציאה והמעבר), ישוה את העזוּבה וההשפּלוֹת שעלוּ בּגוֹרלם של מהגרינוּ אז עם הזקיפוּת והרגשת החירוּת שבּה נוֹסעים עוֹלינוּ עכשיו – ואזי, אם גם לא יֵהָפך למליץ יוֹשר לכל מעשׂי פּקידוּתנוּ הלאוּמית ולסדריה וּלנימוּסיה, אך גם לא ינהג זלזוּל כּוֹלל בּעמלה וּבהישׂגיה. כּיוֹם הזה עוֹד מעלה המתלוֹנן־המשׂכּיל על הדעת, שעל פּקיד, העסוּק בּמלאכתוֹ, אפשר להטיל גם חוֹבה של “התענינוּת” פּרוֹפֶסיוֹנַלית בּגוֹרל העוֹלה ואת העזרה לכל מי שמסתוֹבב בּלי עבוֹדה וּפרנסה. ואם גם יכפּילוּ וישלשוּ את מספּר פּקידי הסוֹכנוּת – וּמצא להם, לששים אלף העוֹלים הזקוּקים לטיפּוּל וּלמגע אנוֹשי וּלהסבּרת־פּנים וגם לעזרה מעשׂית?

אין כּונת הדברים הללוּ להחליש את כּוֹח התביעה מן הפּקידוּת הציוֹנית להעלָאת טיב עבוֹדתה וּלהעמקת יחסיה עם כּל אלה שהיא בּאה אתם בּמגע, וּבפרט עם הזקוּקים לה, שאם לא תמיד יש בּכוֹחה להיטיב עמם, הרי מיעוּט רצוֹן טוֹב וּמיעוּט דקוּת והשתתפוּת אנוֹשית מצדה עלוּלים תמיד להרע וּלמרר על הפּוֹנים אליה את החיים ולנטוֹע בּלבּם את האיבה והשלילה לפּקידוּת הציבּוּרית. אנחנוּ שבּכל העוֹלם כּוּלוֹ הננוּ קרבּנוֹת של פּקידוּת־זדוֹן, תקיפה, יהירה וחסרת־לב, ודאי שאנוּ מצוּוים להקים מתוֹכנוּ פּקידוּת אחרת.

וּוַדאי וּוַדאי שיש מקוֹם לכמה וכמה תיקוּנים ושיפּוּרים מעשׂיים בּכל הענינים הנוֹגעים לטיפּוּל בּעוֹלה החדש (יתכן, למשל, שענין הרהיטים המיוּתרים, המוּבאים לארץ כּפעם בּפעם למַרבּה הצרוֹת של בּעליהם, ניתן להיתקן על ידי הדרכה נכוֹנה בּמשׂרדים שבּגוֹלה וּבהוֹראוֹת מן הארץ). אוּלם עיקר התיקוּן בּקבּלת העוֹלה וּבהקלטתוֹ וּבהכנסתוֹ לחיי הארץ ולסביבה אנוֹשית מקָרבת אינוֹ ענין לפּקיד בּאשר הוּא פּקיד. וכן התביעוֹת הצוֹדקוֹת בּהחלט בּדבר מצב הלשוֹן והספרוּת והעסקנוּת בּארץ. התביעוֹת האלה אינן צריכוֹת להיות מוּפנוֹת ל“פּקידים” ול“מנהיגים”. ענין כּוּלנוּ הן: ענינים של ה“פּקידים” וה“מוּפקדים”, ה“מנהיגים” וה“מוּנהגים”, ה“ישנים” וגם “החדשים”. כּי אנוּ כּוּלנוּ יחד מהווים את הסביבה החברתית על פּגמיה וליקוּייה. ושוּם פּקידוּת ממוּנה לא תביא להם תקנה, אם אנחנו כּוּלנוּ, מלוּקטים אחד אל אחד, לא נתעוֹרר על כּך. וכאן בּקעה רחבה, גם לעוֹלה החדש, להתגדר בּה.

העוֹלה, ואפילוּ העוֹלה בּעל השרשים, רגיש בּיוֹתר למה שחסר. וּבזה כּוֹחוֹ. חוּלשתוֹ היא בּמַה שהוּא איננוּ מכּיר ואיננוּ מרגיש כּמה טרחוֹת טרחוּ קוֹדמיו וכמה יגיעוֹת נתיגעוּ עד שהוּא בּא וּמוֹצא כּמה דברים מוּכנים וּמזוּמנים לפניו, והוּא תוֹבע מקוֹדמיו מה שלא עלה בּידיהם להכין, כּאילוּ עליהם היתה המלאכה לגמוֹר.

צדַקתּם, עוֹלים חביבים, בּתלוּנוֹתיכם. ועוֹד יש להוֹסיף עליהן כּהנה וכהנה. אך על מי תתלוֹננוּ? מי יכוֹל היה להכין לכם כּאן עוֹלם מתוּקן וּמהוּדר? האוּמנם שכחתם מה גדוֹל שברנוּ וּמה רבּים נגעינוּ? האוּמנם אין אתם רוֹאים כּי כּל גל־עוֹלים מביא אתוֹ לא רק את חפץ הבּנין ואת כּשרוֹן הפּעוּלה, כּי אם גם את מוּמיו ואת תחלוּאיו ואת הֶרגליו הרעים ואת הליכוֹתיו הפּרוּעוֹת? כּן קוֹדמיכם וכן אתם, ואין רוֹפא ואין מתקן מחוּץ לנוּ, מחוּץ למאמצים ולהתגַבּרוּיוֹת של דוֹרוֹת־העוֹלים. על כּמה וכמה פּגעים התגבּרוּ קוֹדמיכם. אך הרבּה עוֹד נשאר לכם לעשׂוֹת.

כּל מה שנברא בּישוּב וכל מה שקיים בּישוּב טעוּן עשׂיה. והעליה, שהיא מחדשת כּל יוֹם את פּנינוּ ואת הרכּבנוּ, מַצריכה עשׂיה. והעוֹלה החדש, אם בּעל נפש הוּא, ואם הוּא מכּיר בּמוּמינוּ וּמתעוֹרר על נגעינוּ, אַל יתלה את הקוֹלר בּצואר זוּלתוֹ, ואַל ישקיט את נפשוֹ בּגילוּי האשמים, אלא ידע כּי הדברים מחכּים לוֹ, שהוּא יעשׂה, שהוּא יתקן והוּא ישפּר. יגלגל את צערוֹ ואת עלבּוֹנוֹ ואת מריוֹ בּמנוֹף של עשׂיה. יכּיר כּי משהוּ כּבר נעשׂה לפניו, וּמשהוּ גם נעשׂה לעיניו, ויתן יד לעוֹשׂים. וּלוַאי שפּרי עבוֹדתוֹ יאכלוּ העוֹלים שיבוֹאוּ אחריו ולא יהיוּ צריכים להתלוֹנן על מה שהתלוֹנן הוּא בּבוֹאוֹ.

עוֹד לא שָלמה המלאכה. והיא תמיד מרוּבּה ותמיד זקוּקה לפוֹעלים. ואלה לא תמיד עצלים, אך תמיד מוּעטים ואינם מספּיקים. ואם גם אין פּוֹעל מיטיב להסבּיר פּנים לחברוֹ, אין הפּוֹעל החדש יכוֹל משוּם כּך לוַתר על זכוּתוֹ לעבוֹד ועל חוֹבתוֹ לעשׂוֹת.

בּוֹאוּ איפוֹא, אתם החדשים, וּטלוּ את משׂאכם. אַל תתמהמהוּ.

חשון תרצ"ו.

בּערב זה של בּרכוֹת אני מביא לכם את חששוֹתי הכּבדים. מה יהיה עתידכם? מה הגוֹרל הצפוּי לכם? רבּים אוֹמרים לכם שבחים. אָכן בּציבּוּריוּת היהוּדית היתה תמיד דרכּוֹ של הסטוּדנט היהוּדי “סוּגה בּשוֹשנים”. בּני גילוֹ התקנאוּ בּוֹ וּגדוֹלים התבּרכוּ בּוֹ. בּרוּסיה היה בּעל כּפתוֹרים נוֹצצים וּבעל זכוּיוֹת. למענוֹ התנדבוּ גבירים, וּמשׂכּילים ראוּ בּוֹ את מי שבּזכוּתוֹ תבוֹאנה “זכוּיוֹת” גם ליוֹשבים בּשפל. אחר כּך ראוּ בּוֹ את המפיץ השׂכּלה ולוֹחם לאידיאוֹת. אני אינני שוּתף לאידיאַליזציה זוֹ. לא נקפּח את נקוּדוֹת־האוֹרה השוֹנוֹת בחיי הסטוּדנט היהוּדי שנשאר וּפעל בּתוֹך עמוֹ. אזכּיר רק שתי תמוּנוֹת היסטוֹריוֹת: לפני מאָה שנה היה קיים חוּג של סטוּדנטים יהוּדים בּעיר גרמנית, בּאוּניברסיטה של בּוֹן. בּתוֹך החוּג הזה היוּ שלוֹשה חברים, שאחר כּך נפרדוּ דרכיהם: שמשוֹן רפאל הירש, מיסד האוֹרתוֹדוֹכּסיה הפרַנקפוּרטית; אברהם גייגר, מגדוֹלי הרפוֹרמה וחכמת ישׂראל; משה הֶס, אבי הציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית. וּתמוּנה שניה: קבוּצת הסטוּדנטים בּבּרלין, לפני ארבּעים וחמש שנים, אשר בּה היוּ נחמן סירקין, וּמוֹצקין ויעקוֹבּסוֹן, עליהם השלוֹם, וּשמריה לוין וחיים וייצמן, יבָּדלוּ לחיים. אבל כּנגד נקוּדוֹת־אוֹרה מעטוֹת אלה אפשר לציין כּמה וכמה נקוּדוֹת אפלה, טמיעה וּשמד. יוֹתר ממה שהסטוּדנטיוּת הכניסה השׂכּלה ואוֹרה לאָהלי ישׂראל, היא שימשה גשר לבריחה מן האוֹהל החוּצה.

והנה אתם זכיתם לקבּל השׂכּלה אוּניברסיטאית בּתוֹך עמכם, בּשׂפתכם, ללא כּל אוֹתם יסוּרים ונסיוֹנוֹת שבּהם נקנתה ההשׂכּלה בּדוֹרוֹת הקוֹדמים. מה תהיה דרכּכם? מה יעשׂה המוּסמך היהוּדי? מה יהא תפקידוֹ בחיי עמוֹ? בּדבּרנוּ על אלפי סטוּדנטים עברים בּארץ עלינוּ לזכּוֹר כּי אוֹתוֹ מצב של צוֹרך רב בּאינטליגנציה, שלא היתה מרוּבּה בּעוֹלם, עבר מזמן. החַסרי רוֹפאים ועוֹרכי־דין אנחנוּ? הארץ קטנה בּשבילם, והגוֹלה לא תוּכל לקלוֹט אוֹתם. הם לא יהיוּ מיוּתרים רק אם יסתגלוּ לצרכי הישוּב, לעבוֹדה תרבּוּתית־עממית. ועבוֹדה זוֹ קשה, וּמַתן שׂכרה איננוּ בּהשתייכוּת לחברה “העליוֹנה”.

וכאן שאלה חברתית גדוֹלה. מה יהיה המעמד החברתי של המוּסמך העברי? חלק מן הסטוּדנטים מתפּרנס גם כּיוֹם מעבוֹדה גוּפנית, וּבדוֹחק. וּלרבּים מן המוּסמכים צפוּי קיוּם כּזה גם להבּא. גיאוּת זוֹ, שהישוּב מתפּאר בּה, איננה בּשביל איש־הרוּח. כּשם שאיננה בּשביל העוֹבד החקלאי. זוֹהי גיאוּת בּשביל הספסר. היא מחניקה את הרוּח. גיאוּת זוֹ לא תקל את חיי איש־הרוּח, כּי אם תכבּיד עליו. בּתקוּפה זוֹ, אשר הערכים היסוֹדיים של חמישים שנוֹת ציוֹנוּת – עבוֹדה, קרקע, פּשטוּת החיים, קבּלת מרוּת עליוֹנה – אינם אלא נחלת שלוּמיאֵלים; בּתקוּפה זוֹ אשר אינה מַצריכה תרבּוּת עברית־עממית למען היוֹת חבר בּחברה טוֹבה – מה יהא טיבוֹ של הסטוּדנט העברי?

רצוּעת אדמה זוֹ שאָנוּ חיים עליה קרוּיה ליבנט. וּמה נוֹרא הדבר שאוֹתם חוֹפי הים התיכוֹן אשר נתנוּ לפנים את סינַי ואת אַתוּנא קשוּרים בּימינוּ בּמוּשׂג ליבנטינוּת. בּמקוֹם תרבּוּת־אמת, תרבּוּת מקוֹרית – זיוּף כּל תרבּוּת. האם אין נשקף פּתרוֹן מר זה גם לחזוֹן התקוּמה העברית? האם השׂפה העברית, שראינוּ בּהתחדשוּתה וּבחיוּתה בּפי ילדים והמוֹנים, האם אָנו בּטוּחים בּנצחוֹנה? האם איננוּ הוֹפכים לארץ פּוֹליגלוֹטית? לספר העברי אין גיאוּת. השוּק מוּצף לוֹעזית. הסנוֹבּיזם והקַריֶריזם אינם זקוּקים לעברית. התרבּוּת העברית אין עִמה שׂררה, אלא שירוּת. שירוּת לעם בּתפוּצוֹתיו, שירוּת לעבוֹדה העברית, לחקלאוּת העברית, לחינוּך הדוֹר, למלחמה התרבּוּתית והסוֹציאלית הגדוֹלה שבּה אָנוּ חיים. אפשר שלמעטים וּל“מצליחים” מבּין הסטוּדנטים נשקפת קריֶרה “מזהירה”. הרוֹב הגדוֹל שלכם אין לפניו – בּתוֹקף ההוָיה האוֹבּיֶקטיבית – אלא דרך החיים והפּעוּלה בּתוֹך העם. היקבּל עליו את העוֹל הזה מתוֹך רצוֹן אוֹ ימלאהוּ מאוֹנס?

האינטליגנציה הרבוֹלוּציוֹנית בּרוּסיה טיפּחה זמן רב את ההכּרה המוּסרית “לפרוֹע את החוֹב לעם”. הם, בּני האצילים והתקיפים, הכּירוּ כּי לא זכוּ לחינוּכם הטוֹב וּלרוֹחב דעתם וּלדקוּת הרגשתם אלא בּגלל השעבּוּד הקשה אשר אבוֹתיהם שיעבּדוּ את האִכּרים המרוּדים. אנחנוּ איננוּ בּני אצילים, כּי אם בּני המוֹן בּית ישׂראל. אוּלם גם אתם לא ידכם עשׂתה לכם את החיל הזה. חמישים שנים ויוֹתר – מהֶרמַן שפּירא והבּיל"וּיים בּגדרה ועד אחרוֹן החלוּצים – עמלוּ למענכם. אילמלא היצירה העממית הגדוֹלה, אילמלא ההוֹן הלאוּמי והמאמצים החלוּציים האַלמוֹניים, לא הייתם אתם מגיעים עד הלוֹם. גם זהוּ חוֹב. התכּירוּ בּוֹ?

הייתי מצטרף בּרצוֹן לברכּת רבּי וידידי שמריה לוין, שתלמדוּ תוֹרה לשמה, אוּלם חוֹששני מפּני בּרכה לבטלה. לפיכך אוֹמַר: היזהרוּ שלא תעשׂוּ מלאכתכם ותלמוּדכם רמִיה. אין דבר בּזוּי יוֹתר ממלאכת־רמיה. בּה אין בּוֹנים ארץ ואין מטפּחים תרבּוּת. ויהי רצוֹן שמתוֹך שלא לשמה תבוֹאוּ לשמה.

טבת תרצ"ה.

(בּאגוּדת שוֹחרי האוּניברסיטה בּתל־אביב, ט' בּכסליו תרצ"ו)

היוּ ימים וּסקירה על עניני האוּניברסיטה העברית היתה מן המלאכוֹת הקלוֹת. מי שהתענין בּה כּל־שהוּא – אם מתוֹך אהבה וציפּיה ואם מתוֹך איבה וזלזוּל (היתה ויֶשנה גם “התענינוּת” מעין זוֹ) – יכוֹל היה למנוֹת על נקלה את שמוֹת פּרוֹפסוֹריה, הקבוּעים ו“האוֹרחים”. ועדיין יש דנים וכוֹתבים על האוּניברסיטה לפי רשמי הימים ההם. בּינתים נשתנוּ הרבּה דברים. וּמי שיבוֹא עכשיו לסקוֹר את מצבה של האוּניברסיטה, על מחלקוֹתיה ועל מכוֹניה ועל מפעלי המחקר וההוֹראה שלה, לא יוּכל להסתפּק בּאמירוֹת בּעלמא. אוּלי נשמע, כּעבוֹר שנה, מפּי הרקטוֹר סקירה מַקיפה וּביקרתית על היקף פּעוּלוֹתיה של האוּניברסיטה.

הדברים הבּאים בּזה אין כּונתם אלא להעיר הערוֹת מספּר על מגמת־ההתפּתחוּת של האוּניברסיטה בּתקוּפה האחרוֹנה, כּפי שהיא נראית בּעיני אדם “מן הישוּב”.

הוֹגי רעיוֹן האוּניברסיטה ראוּ בּחזוֹנם את פּסגתה, אך ספק אם צפוּ מראש את נתיבוֹת־היסוּרים שלה ואת דרך גידוּלה. תפיסתם היתה אידילית למדי: העם העברי, המחַדש את חייו וּמחזיר את כּבוֹדוֹ בּין העמים, יקים את היכלוֹ למדע וּלחכמה, וטוֹבי בּניו “היוֹשבים בּשבת תחכּמוֹני” בּבירוֹת־העוֹלם יעזבוּ כּל מחמדים ויבחרוּ לשבת בּצל שכינת עמם. ספק אם ראוּ בּחזוֹנם את חכמי ישׂראל בּעוֹלם מגוֹרשים כּטמאים מהיכלי המדע ואת הסטוּדנטים היהוּדים העוֹמדים בּכל מקוֹם בּפני דלתוֹת נעולוֹת. אכן, כּל עצמוֹ של המפעל הציוֹני מוּקם לא מתוֹך הרחבת־הדעת, אלא מתוֹך יסוּרים. וכן גם האוּניברסיטה.

לפתח האוּניברסיטה פּוּרענוּת רוֹבצת: חסדי נדיבים. כּבוֹדם של הנדיבים בּמקוֹמוֹ מוּנח. אילמלא הם לא היתה האוּניברסיטה נבנית בּימינוּ. אך רע וָמר גוֹרלוֹ של מפעל לאוּמי גדוֹל, התלוּי בּרצוֹנוֹתיהם וּבמוּשׂגיהם של נדיבים ויוֹעציהם, וּבפרט כּשהללוּ נמצאים בּמרחק של אלפי מילין מן האָבנַים. הריחוּק מדעת צרכי העם, המרחק מן הארץ, מהכּרת צרכי הישוּב והבּניה – הטבּיעו את חוֹתמם. לא הצוֹרך החיוּני בּיוֹתר הוּא שקבע, אלא מה שנתקבּל על דעת התוֹרם אוֹ המַתרים. וּלפיכך נבנתה האוּניברסיטה לא לפי תכנית שקוּלה וּמחוּשבת, לא מתוֹך הכּרה בּרוּרה מה מוּקדם וּמה מאוּחר בּבנינה, אלא מתוֹך התרוֹצצוּיוֹת של מגמוֹת ושברי־מגמוֹת, מתוֹך השפּעוֹת־עראי ותכניוֹת פּוֹרחוֹת ונוֹבלוֹת וכונוֹת שאינן מצטרפוֹת למעשׂה השלם. בּכמה מחלקוֹת היה הפּרוּץ מרוּבּה על העוֹמד. כּל מה שהיה מן החיוּני בּשברי־התכניוֹת וּבקטעי־הפקוּלטוֹת תבע את השלמתוֹ, כּדי שיהיה כּלי שלם. ואכן, זאת היא המגמה הגוֹברת בּאוּניברסיטה בּשנים האחרוֹנוֹת. החללים הוֹלכים וּמתמלאים. הפקוּלטוֹת מתגבּשוֹת. מה שעוֹדנוּ חסר תוֹבע בּתוֹקף את השלמתוֹ. ועוֹד המלאכה בּמגמה זוֹ מרוּבּה.

והמגמה השניה נוֹגעת לשיטת הנהלת האוּניברסיטה. והיא: העברה הדרגָתית של המרכּז ההנהלתי מן הגוֹלה לארץ. עצם פּנייתוֹ של הנשׂיא אל הישוּב בּתביעת עזרה לאוּניברסיטה העידה על ההכּרה הגוֹברת כּי אי אפשר לה לאוּניברסיטה שתישאר מבוּדדת מן הישוּב. וּביסוּד אגוּדתנוּ, אגוּדת שוֹחרי האוּניברסיטה, נענה הישוּב לראשוֹנה על המגמה הזאת. זכוּרוֹת עוֹד אסיפוֹתינוּ הראשוֹנוֹת, נאוּמיהם של בּיאליק וּשמריהוּ לוין, תביעוֹתינוּ מאת האוּניברסיטה, תביעוֹת בּני־הישוּב הרגישים לדברים שאין אדם מן החוּץ מרגיש בּחסרוֹנם, תביעוֹת שלא נשארוּ ללא השפּעה. זה היה שלב ראשוֹן.

השלב השני בּמגמה זוֹ: הקמת המוֹסד ההנהלתי החדש – “הוַעד הפּוֹעל” בּארץ. עד לפני שנה היה ה“קוֹרטוֹריוֹן”, הוּא המוֹסד העליוֹן של האוּניברסיטה, מתאסף מדי שנה אוֹ שנתים, לאחת הערים הנאוֹת בּחוּץ־לארץ, ושם היוּ בּמשך שנַים אוֹ שלוֹשה ימים פּוֹתרים את כּל השאלוֹת הגדוֹלוֹת והקטנוֹת, מחליטים על שיטוֹת ועל יחסים ועל פקוּלטוֹת ועל קתדראוֹת ועל מַרצים. כּי זהוּ מנהגן מני אז של החברוֹת היהוּדיוֹת הגדוֹלוֹת, היוֹשבוֹת שֶבת־כּבוֹד בּפּריס אוֹ בּלוֹנדוֹן, ועם ישׂראל כּשהוּא צריך להן מחַזר אחריהן. מעכשיו הוּקם ועד פּוֹעל היוֹשב בּארץ, וּמתאסף לא פּעם בּשנה, אלא אחת לשבוּעַים, ויש בּידוֹ להכּיר כּמה דברים מקרוֹב, וסמכוּת נתוּנה לוֹ מטעם חֶבר־הנאמנים. שלב זה בּהנהלת האוּניברסיטה מַקבּיל לאחד השלבּים בּתנוּעה הציוֹנית: לפנים היוּ המוֹסדוֹת המנהלים בּציוֹנוּת יוֹשבים בּחוּץ־לארץ ואנשי הישוּב היוּ מכתתים את רגליהם להתם. עכשיו אנוּ הוֹלכים וּמעבירים את המרכּזים המחליטים והמנהלים לארץ.

ושלב שלישי, והוּא החשוּב בּיוֹתר: מתן עצמאוּת אקדמית לחֶבר העוֹבדים המדעיים.

בּמשך עשׂר שנים היוּ כּל תפקידי ההנהלה האוּניברסיטאית מרוּכּזים להלכה וּלמעשׂה בּידי אדם אחד, שפּעל גדוֹלוֹת, שהתמכּר לכך בּאהבה וּבהתמדה. אבל הענינים גדלוּ ורחבוּ, בּהם עניני אִרגוּן וּכספים ותעמוּלה והנהלה אקדמאית, ושיטת הנהלה זוֹ אי אפשר היה להמשיך בּה. האוּניברסיטה יצאה מתקוּפת־בּראשית, שאין בּה פּילוּג־אברים. המדע דוֹרש את שלוֹ, והעוֹבד המדעי דוֹרש את שלוֹ. וּבשנה זוֹ הוּחל בּנסיוֹן חדש של חלוּקת תפקידים בּהנהלת האוּניברסיטה. וסעיף ראשי בּשיטה חדשה זוֹ: הנהגת עקרוֹן הבּחירוֹת בּכל השטחים של ההנהלה האקדמית. הרבּה היסוּסים ליווּ את החידוּש הנוֹעז הזה. היוּ גם חוֹששים לתוֹצאוֹת. אבל גברה ההכּרה כּי רק בּדרך זוֹ אפשר להרים את קרנם של אנשי־המדע וּלגלוֹת את הכּוֹחוֹת הגנוּזים בּהם.

החידוּשים והשינוּיים הללוּ אינם בּשׂדה המדע, אלא בּשׂדה הציבּוּריוּת שבּפנים האוּניברסיטה וּמחוּץ לה. אוּלם יש להניח כּי שינוּיים אלה עתידים להיוֹת לברכה לעצם האוּניברסיטה, לעבוֹדת המחקר וההוֹראה שלה ולדמוּתה הכּללית.

נשׂיא האוּניברסיטה היה יכוֹל לספּר לכם רבּוֹת על הקשיים הרבּים בּעבוֹדתוֹ שנבעוּ מתוֹך המרחק הגיאוֹגרפי והרוּחני בּין ירוּשלים לבין הכּוֹחוֹת המשפּיעים בּגוֹלה. כּמה הצעוֹת טוֹבוֹת נפלוּ והוּכשלוּ. רצוֹני להביא דוּגמאוֹת מעטוֹת, מן האחרוֹנוֹת.

נשׂיא האוּניברסיטה דיבּר בּהרצאתוֹ על הצוֹרך בּקתדרה ל“יסוֹדוֹת החינוּך”. אנשי ארץ־ישׂראל, הכּוֹאבים את כּאב בּית־הספר העברי, היוֹדעים וּמכּירים כּי לא נתקדם בּמלאכת־הבּנין שלנוּ בּלי בּית־ספר טוֹב, בּלי מוֹרה בּעל השׂכּלה והכשרה רוּחנית המעוֹרה בּתרבּוּת עמוֹ וּבתרבּוּת האנוֹשוּת, בּלי לבקש פּתרוֹנים לשאלוֹת הגדוֹלוֹת של חינוּך־עם – הגוּ את המחשבה של מחלקה פּדגוֹגית בּאוּניברסיטה. לא יכוֹלנוּ להסתפּק בּשיעוּר מֶתוֹדיקה בּלבד, וחפצנוּ לראוֹת את המחלקה מצוּידת, בּין השאר, גם בּקתדרה למחשבה פּדגוֹגית. בּדרישה זוֹ, המשוּתפת לסינַט ולועד הפּוֹעל, בּאוּ לישיבת חֶבר־הנאמנים. מצאנוּ שם אנשים חשוּבים מארצוֹת ששם ודאי הכּל איתן וקבוּע וּברוּר ונפתר מימים קדמוֹנים, והם ראוּ את הדרישה הארץ־ישׂראלית כּעין לוּכּסוּס, כּענין לאוֹהבי חַקרנוּת, המוֹציאים את ענין ההוֹראה מידי פּשוּטוֹ. והדרישה נדחתה.

דוּגמה שניה: בּאוּניברסיטה, לאחר עשׂר שנוֹת גידוּלה, אין עדיין קוּרס מלא של היסטוֹריה עברית. ההיסטוֹריה הקדוּמה אינה נלמדת – מפּחד האוֹרתוֹדוֹכּסיה, וההיסטוֹריה החדשה גם כּן אינה נלמדת. על שוּם מה? יתכן שבּשביל הסמינַרים לרבּנים והמוֹסדוֹת הגבוֹהים לחכמת־ישׂראל אין ההיסטוֹריה העברית החדשה בּגדר “מדע”. אינה “עתיקה” למדי. חסידוּת וּמתנַגדוּת, השׂכּלה, אמנסיפּציה, התבּוֹללוּת, חיבּת־ציוֹן, סוֹציאליזם, שקיעת מרכּזים יהוּדים אחרוֹנים וּתקוּמת חדשים – כּל אלה הנם בּשביל השליטים בּחכמת־ישׂראל בּגדר פּוּבּליציסטיקה ו“חיי־שעה”. אבל בּשביל אוּניברסיטה עברית, שנוֹעדה לגדל לא רק חוֹקרי־קדמוֹניוֹת, כּי אם גם משׂכּילים עברים הפּוֹעלים בּחיי־עמם – זהוּ ענין חיוּני בּיוֹתר. אצל שוּם אוּמה ולשוֹן לא תתוֹאר אינטליגנציה לאוּמית שאין לה השׂכּלה מקיפה בּידיעת חיי הדוֹרוֹת האחרוֹנים. אגב, גם מבּחינה מדעית יש ויש כּאן להתגדר, כּי חכמי אוּמוֹת העוֹלם, אשר מלאכתנוּ נעשׂתה בּהרבּה על ידם, התענינוּ בּישׂראל עם־קדוּמים, אך לא בּעם הרצוּץ והמוּשפּל, שוֹכן הגיטאוֹת שבּמזרח־אירוֹפּה, ולא בּחליפוֹת וּבתמוּרוֹת שבּחיינוּ בּדוֹרוֹת האחרוֹנים. והנה סוֹף סוֹף מצאוּ מוֹסדוֹת ההנהלה הארץ־ישׂראלית – הסינַט והועד הפּוֹעל – את האפשרוּת להקים קתדרה כּזאת, והציעוּ לקתדרה זוֹ אדם ארץ־ישׂראלי, העוֹמד בּשוּרה הראשוֹנה של ההיסטוֹריוֹנים העברים בּימינוּ, אלא שעוֹד לא עבר עליו כּלח. וּמיד נתקלנוּ בּעיכּוּב מטעם מוֹעצת המכוֹן למדעי היהדוּת היוֹשבת בּחוּץ־לארץ והרוֹאה כּמה מצרכי ההשׂכּלה העברית והמדע העברי בּעינים אחרוֹת משרוֹאים אוֹתם חכמי ארץ־ישׂראל. אני מקווה שנתגבּר בּקרוֹב על העיכּוּב הזה, אוּלם הבאתיו כּדוּגמה לתנאי עבוֹדתה של האוּניברסיטה.

ארץ ישׂראל גָדלה, ועמה גדלה גם האוּניברסיטה, הוֹלך וגדל מספּרם של אנשי־המדע המתלקטים בּארץ, מתרבּים הצרכים וּמתרבּה גם הכּרת הצרכים. ואין ספק שגם חלקה של ארץ־ישׂראל בּהשפּעה על עניני האוּניברסיטה צריך שיִגדל.

והצרכים שנתגלוּ בּזמן האחרוֹן הם שוֹנים ודאי מאלה שראוּ בּחלוֹמם חוֹלמי האוּניברסיטה. וגם בּנדוֹן זה, כּמוֹ בּכמה בּחינוֹת אחרוֹת, דוֹמה דרכּה של האוּניברסיטה לדרכּה של הציוֹנוּת בּכלל. כּשם שציוֹנים טוֹבים בּגרמניה וּבשאר ארצוֹת לא העלוּ על הדעת שלא רחוֹק היוֹם וארץ־ישׂראל תהיה בּשבילם עצמם – לא בּשביל יהוּדים סתם – ארץ המקלט וההצלה היחידה, כּך ודאי לא תיארוּ לעצמם אנשי־המדע מישׂראל, ואפילוּ חכמים בּישׂראל, שבּיום מן הימים יהיוּ הם עצמם אנוּסים לבקש להם מפלט בּארץ־ישׂראל. הלא עוֹד לפני שנים מספּר היינוּ אנחנוּ מפּילים תחינתנוּ לפני חכמי ישׂראל, שיוֹאילוּ לבוֹא ולשבת אתנוּ, שֶבת “פּרוֹפסוֹר־אוֹרח”, סֶמֶסטר אוֹ שנַים. והנה הגיעוּ ימים אשר האוּניברסיטה נתבּעת לשקוֹד לא רק על טיפּוּח המדע, כּי אם גם על תקנתוֹ של איש־המדע מישׂראל הנעקר מבּית־גידוּלוֹ.

וגם הדאגה לסטוּדנט היהוּדי קיבּלה מַשמעוּת אחרת. עוֹד לפני זמן־מה סבל עמנוּ מעוֹדף של סטוּדנטים ואפשר גם כּיוֹם הזה אין לוֹ להתאוֹנן על מיעוּט מספּרם. אבל הכּוֹחוֹת המשׂחקים בּגוֹרלנוּ עשׂוּ בּינתים את שלהם. ואת תוֹצאוֹת השינוּיים האלה עוֹד נרגיש בּשנים הבּאוֹת. אין עם ישׂראל חסר־רוֹפאים. ועוֹד לפני זמן־מה היה הרעיוֹן על פקוּלטה לרפוּאה בּירוּשלים דבר של לוּכּסוּס. היה צוֹרך בּמוֹסדוֹת־ריפּוּי, בּמוֹסדוֹת מחקר בּרפוּאה, בּשיעוּרי השלמה לרוֹפאים שבּאוּ מחוּץ־לארץ, בּידיעת הארץ ותחלוּאיה, אך בּהוֹראה לתלמידים בּרפוּאה לא היה שוּם הכרח. עמדת עמנוּ בּעוֹלם־הרפוּאה היתה חזקה ואיתנה. אבל הגזירוֹת שנגזרוּ בּגרמניה, וּמה שנעשׂה בּלי תרוּעת־גזירה בּארצוֹת אחרוֹת, ערכּם הוּא לא רק בּיסוּרים שהם גוֹרמים לרבבוֹת אנשים מן הגזע היהוּדי, אלא בּהשמדת מקצוֹע שלם שישׂראל היוּ מצוּינים בּוֹ. ואם אנחנוּ לא נרצה ולא נוּכל להשלים עם הנמכת הקוֹמה של הרפוּאה בּישׂראל נראה עצמנוּ מצוּוים לטפּח את מדעי הרפוּאה ואת הוֹראת הרפוּאה על הר־הצוֹפים.

גם כּאן אנוּ נמצאים למדים, כּמוֹ בּכמה מעשׂים אחרים בּציוֹנוּת, כּי העוֹשׂים אינם ממַצים את כּל עוֹמק הדבר שהם עוֹשׂים, אוּלם זכוּתם היא שגם מבּלי דעת הם מקדימים רפוּאוֹת למכּוֹת אשר תבוֹאנה.

האוּניברסיטה קלטה בּשנתים אלה עשׂרים איש ויוֹתר מפּליטי אשכּנז. אמנם כּל המקיים נפש אחת מישׂראל כּאילוּ קיים עוֹלם מלא. ואף על פּי כן הרי מספּר זה צנוּע למדי. צנוּע מבּחינת המצוּקה הגדוֹלה של אנשי־המדע היהוּדים, וצנוּע גם מבּחינת צרכיה של האוּניברסיטה עצמה. מדינוֹת גדוֹלוֹת ועשירוֹת, כּאנגליה וארצוֹת־הבּרית, משתמשוֹת בּהזדמנוּת וּמבקשוֹת להיבּנוֹת בּעזרת אנשי המדע והטכניקה אשר נפלטוּ מגרמניה. וגם לנוּ ניתנה הזדמנוּת כּזאת, להרים את החקלאוּת, להקים חרוֹשת, לפתח את הרפוּאה, ואין אנוּ משתמשים בּזה אלא בּמעט מן המעט. והלא בּשבילנוּ אין זוֹ רק שאלה של רוַח מדעי וטכני. הלא לנוּ זוֹהי גם השבת אבידה, החזרת אחים נידחים.

יצירת כּר־עבוֹדה לעוֹבדים מדעיים משלנוּ אינה ענין ליוֹצאי גרמניה בּלבד. אין לעשׂוֹת את האוּניברסיטה מקלט ליוֹצאי גוֹלה אחת בּלבד. אין להטבּיע על האוּניברסיטה חוֹתם חדגוֹני של שבט בּישׂראל. וחשיבוּת מיוּחדת לקליטת דוֹר החוֹקרים הצעיר מגידוּלי הארץ. אין להניח שבּחיינוּ הרוּחניים נתפּרנס מאימפּוֹרט בּלבד. ולא מן החכמה ולא מן היוֹשר שאם גדל בארץ דוֹר צעיר אשר נפשוֹ חשקה בּאמת בּתוֹרה, וגם בּעמוֹ וּבארצוֹ – נגזוֹר עליו גלוּת וּנפזר אוֹתוֹ על פּני ימים וארצוֹת־נכר.

בּין ההישׂגים החשוּבים של האוּניברסיטה יש למנוֹת לא רק את חשיבוּת מוֹריה ואת מספּר תלמידיה, כּי גם את היוֹתה משמשת בּית־גידוּל לחוֹקרים צעירים וּלעוֹבדים מדעיים מחוּננים, הצוֹמחים מבּפנים. יש כּבר בּארץ גידוּל טבעי כּזה. לי עצמי זוֹהי אחת השׂמחוֹת המעטוֹת, כּשאני פּוֹגש אנשי־מדע צעירים שהכּרתים כּפוֹעלים, כּמוֹרים עממיים, כּעוֹבדי עבוֹדת השׂכּלה בּציבּוּרנוּ, וּבתוֹר כּאלה מתוֹך שרשיוּתם בּאדמה וּבמשק וּבציבּוּריוּת, בּאוּ וישבוּ על ספסל־התלמידים, והביאוּ אתם התמדה וקשיוּת־עוֹרף וזיקה אמיצה לארץ ולצרכיה ולישוּב וּלסבלוֹתיו וללשוֹן העברית וּלתרבּוּתה. לא מקרה הוּא שמתוֹך אלה אשר גם בּעבוֹדתם המדעית הם מוֹסיפים להיוֹת חלוּצים, יצאוּ אנשים שהם לברכה לאוּניברסיטה ולארץ.

תבוֹרך האוּניברסיטה על כּל מה שעשׂתה בּנידוֹן זה, וּתבוּקר על מה שלא עשׂתה.

בּחלל האוּניברסיטה היה מנסר כּמה שנים הויכּוּח: הוֹראה אוֹ מחקר? ויש ממשיכים בּוֹ גם עכשיו, לאחר שהאוּניברסיטה עוֹסקת למעשׂה, כּמוֹ כּל אוּניברסיטה בּעלת־ערך, גם בּזה וגם בּזה. יסלחוּ לי אם אוֹמַר שבּעינַי ויכּוּח זה הוּא מחוּץ לזמן וּמחוּץ למקוֹם ואין כּאן מקוֹם להאריך. יש מקוֹם לויכּוּח אחר, והוּא: אוּניברסיטה ארץ־ישׂראלית אוֹ אוּניברסיטה סתם? כּלוֹמר, אם העתקה בּינוֹנית אוֹ גרוּעה של טפסי מכוֹנים מסוּימים להשׂכּלה עליוֹנה, אוֹ יצירת־מקוֹר מוּתאמת בּפרטיה לצרכי העם וּלצרכי הארץ וישוּבה. לא קשה להעתיק כּמה וכמה קתדראוֹת, אשר דוּגמתן יש בּכמה אוּניברסיטאוֹת וּבמוֹסדוֹת לחכמת ישׂראל. אך מה שנחוּץ לנוּ הוּא לא זה, כּי אם להתאים את כּל עבוֹדת ההוֹראה והמחקר למידתנוּ, למצוּקתנוּ, לצרכינוּ וּלכוֹח יצירתנוּ.

דוּגמאוֹת אחדוֹת לצוֹרך ההתאמה.

כּבר הזכּרתי קוֹדם את המחלקה לפּדגוֹגיה, שעמדנוּ על נחיצוּתה מתוֹך התפקידים המיוּחדים המוּטלים כּאן על בּית־הספר העברי והדרישוֹת הגדוֹלוֹת אשר תנוּעת התקוּמה העברית מציגה למוֹרה. אפשר להעתיק ממקוֹם אחר קתדרה לצוֹרך הוֹראה שימוּשית, אך מבּלי שמחלקה זוֹ תעמיק לחקוֹר בּחשבּוֹנוֹ של החינוּך העברי בּימינוּ, מבּלי שתסייע למוֹרה בּהשׂכּלה טבעית ארץ־ישׂראלית וּבהשׂכּלה הוּמַניסטית הוֹגנת – לא תמלא את תפקידה.

דוּגמה שניה: המכוֹן החקלאי, שעדיין לא יצא מכּלל בּירוּרים ותכניוֹת. אנשי־המדע שטענוּ נגד החשתוֹ תמכוּ יתדוֹתיהם בּדרישה לבצר קוֹדם את לימוּדי הפיסיקה והחימיה, שהן הבּסיס לחקלאוּת מדעית. חזקה על אנשי־מדע שהם יוֹדעים מה שהם אוֹמרים, וכך יפה להם שהם מציגים דרישוֹת גדוֹלוֹת לגבּי טיב התלמוּד החקלאי. אך מה דמוּת תערכוּ לאוּניברסיטה של עם, אשר בּמרכּז תקוּמתוֹ עוֹמדת האדמה, וּבטיב עיבּוּדה, בּאינטנסיביוּת וּברציוֹנַליוּת של חקלאוּתה תלוּיים בּמידה מרוּבּה אֳפי ישוּבנוּ ואפשרוּיוֹת התרַבּוּתנוּ והשתרשוּתנוּ, וּבמידת־מה גם מצבנוּ הפּוֹליטי ויחסינוּ עם שכנינוּ – והאוּניברסיטה הלאוּמית מתחילה מכּמה וכמה ענינים אחרים ודוֹחה ענין זה לעידן ועידנים.

דוּגמה שלישית. בּחיי המדינה והחברה בּימינוּ תוֹפסת הפּקידוּת הציבּוּרית מקוֹם ניכּר. רמתה האנוֹשית, השׂכּלתה הכּללית והכשרתה המקצוֹעית, נימוּסיה והליכוֹתיה קוֹבעים בּמידה לא מעטה את סגנוֹן־היחסים בּחברה ואת כּוֹשר־הפּעוּלה של המוֹסדוֹת. בּנין העם וּבנין הארץ מצריכים פּקידוּת ציבּוּרית (“שירוּת אזרחי” בּלשוֹן העמים) ענֵפה: סידוּר עליה, חיים מוּניציפּליים, בּנקים, קוֹאוֹפּרציה, קהילוֹת, ארגוּן מקצוֹעי, עבוֹדה תרבּוּתית עממית, תעמוּלה ציוֹנית, עבוֹדת הקרנוֹת ועוֹד ועוֹד. וּבכל מקוֹם שיש צוֹרך בּאדם, אם זוֹהי שליחוּת ציוֹנית לגוֹלה, ואם מרַכּז בּמוֹשב, ואם מנהל לקוֹאוֹפּרטיב, ואם מזכּיר לאגוּדה מקצוֹעית – אין מחסוֹר בּהצעוֹת, אך יש מחסוֹר עצוּם בּהשׂכּלה, בּהכשרה, בּידיעת הענינים, בּהכּרת התנאים, בּהבנת התפקיד. מנַין נקח אוֹתם? מן הבּא בּיד. ללא שוּם אַסכּוֹלה מחנכת, ללא מסוֹרת מתוּקנת. שוּם מדינה לא טרחה למעננוּ, להכין וּלהכשיר לנוּ פּקידים הראוּיים לנוּ. האם אין זה מתפקידה של האוּניברסיטה לחנך לנוּ אנשים ל“שירוּת אזרחי” כּשם שאוֹכּספוֹרד וקֶמבּריג' מחנכוֹת לארצן? והאם אין זה מתפקידה ליצוֹר אצלנוּ אוירה כּזאת אשר תרים את טיב העבוֹדה הציבּוּרית ואת כּבוֹד העוֹבד הציבּוּרי? ושוּב, גם כּאן אין זה ענין של העתקה בּלבד. ודאי, יש השׂכּלה כּללית וּמקצוֹעית המשוּתפת בּימינוּ לכל עוֹבד ציבּוּרי בּן־תרבּוּת: מדעי החברה, מדעי הכּלכּלה והמשק. היסטוֹריה כּללית וידיעוֹת שימוּשיוֹת. אבל דוקא השירוּת הציבּוּרי, כמוֹ מלאכת־החינוּך, קשוּר בּמידה יתירה בּתרבּוּת הלאוּמית וּבידיעת חיי העם וסביבתוֹ. ואם אצל אחרים ידיעוֹת אלה נתוּנוּת לכל אדם משׂכּיל בּעמוֹ, הרי אצלנוּ יכוֹל אדם להיוֹת אינטליגנט יהוּדי מבּלי שתהיינה לוֹ ידיעוֹת של בּר־בּי־רב בּעניני עמוֹ. עוֹד לא זכינוּ לכך שידיעת חיי עמנוּ בּהוֹוה, בּפזוּריו, לשבטיו – אֶתנוֹגרפיה יהוּדית, פוֹלקלוֹר, כּלכּלה של ישׂראל, תוֹלדוֹת התסיסוֹת הציבּוּריוֹת בישׂראל בּדוֹרוֹת האחרוֹנים, הספרוּת העברית, – שידיעת עמנוּ זוֹ תהיה לחלק מוּבן־מאליו של השׂכּלת משׂכּיל יהוּדי גם כּשאיננוּ עוֹשׂה אוֹתה “מקצוֹע”.

ויש צוֹרך גם בּהשׂכּלה מיוּחדת, הקשוּרה בּמצבנוּ בּארץ. אנוּ חיים בּמזרח וּבין שאנוּ מבקשים לעמוֹד אתוֹ בּקשרי־שיתוּף אוֹ שכּוֹפים עלינוּ יחסי־היאָבקוּת – מצוּוים אנוּ להכּיר ולדעת אוֹתוֹ. אוֹי לה לשוּתפוּת שאין עמה ידיעה ואוֹי לה להיאָבקוּת שאין עמה ידיעה. וּכלוּם אנו יוֹדעים את המזרח? אני מתכּוון לא לידיעת המזרח העתיק, אשר תלמידי־חכמינוּ עוֹסקים בּוֹ בּהתמדה, אלא למזרח החי, שכּל יהוּדי משׂכּיל בּארץ, ועל אחת כּמה וכמה מי שמשמש בּתפקיד ציבּוּרי, חייב לדעתוֹ. ויש להניח כּי כּשם שכּל בּתי־המדרש לחכמת ישׂראל אינם נוֹתנים לאוּניברסיטה דוּגמה ללימוּד ידיעוֹת חיי עם ישׂראל בּהוֹוה, והיא צריכה לחדש אוֹתוֹ מעצמה, כּך גם בּידיעת המזרח בּהוֹוה, לא הכין למענה שוּם מוֹסד אוּניברסיטאי דרכי לימוּד וּמחקר מוּתאמים לצרכינוּ.

צרכי הישוּב מרוּבּים, וכל מקוֹם שהאוּניברסיטה נענית להם – היא רוֹאה בּרכה בּעמלה. יכוֹלתי להביא כּמה דוּגמאוֹת: מאוֹתוֹ רוֹפא היוֹשב זה כּמה שנים בּביצת־החוּלה וחוֹקר את המלריה בּמסירוּת־נפש, אוֹ מן העזרה בּמלחמה נגד מחלוֹת בּקר ועוֹפוֹת הניתנת על ידי האוּניברסיטה. אספּר עוּבדה קטנה מן הימים האחרוֹנים: בּאחת הנקוּדוֹת שלנוּ בּעמק חפר חלוּ פּתאוֹם כּמה ילדים. רוֹפא קוּפּת־חוֹלים שבּמקוֹם טרח וחקר וּמצא כּי כּל הילדים הללוּ נזדמנוּ למערה אחת בּסביבה ונעקצוּ על ידי קַרציוֹת. הרוֹפא עצמוֹ שהלך אחרי הילדים לאוֹתה מערה נעקץ אף הוּא וחלה. בּעקבוֹת המעשׂה בּא מירוּשלים פּרוֹפסוֹר של האוּניברסיטה וירד למערה וטעם אף הוּא את טעם הקרציוֹת. למראה העבוֹדה המדעית, המתחילה עכשיו ללווֹת את מאמצינוּ החלוּציים, אפשר להזכּיר את הימים שהיינוּ יוֹשבים נגוּעי קדחת ודיזנטריה וטיפוּס ללא עזרת רוֹפא, וּלעתים גם ללא חוֹבשת.

מן הדברים שעליהם גאוַת האוּניברסיטה הן הפּוּבּליקציוֹת המדעיוֹת של עוֹבדיה, המתפּרסמוֹת בּכמה בּמוֹת חשוּבוֹת. אני רוֹאה צוֹרך למסוֹך טיפּה מרה בּכוֹס של בּרכה זוֹ. ויהא הדבר למזכּרת עווֹן לכוּלנוּ: עבוֹדוֹת המחקר הללוּ מתפּרסמוֹת, בּרוּבּן וּבעיקרן, לוֹעזית, ולוֹעזית בּלבד.

חלוֹם חלמנוּ, שהאוּניברסיטה תיצוֹר ספריה מדעית בּעברית, וכי הסטוּדנט העברי ישאב את השׂכּלתוֹ הכּללית והמקצוֹעית מן הספר העברי, והקוֹרא המשׂכּיל יוכל ליהנוֹת מכּתבי האוּניברסיטה בּלשוֹנוֹ. אך הדברים מתנהלים בּקו ההתנגדוּת הפּחוּתה, ואין כפּרה על הדבר.

אין לקפּח את שׂכרה של האוּניברסיטה על המעט שהיא עוֹשׂה בּיצירת ספרוּת מדעית בּעברית. אביא לדוּגמה את הספריה הפּילוֹסוֹפית בּעריכתוֹ של פּרוֹפסוֹר ח. י. רוֹת. חמשה־עשׂר הכּרכים הקטנים הללוּ הם מתנה יקרה לא רק לתלמידים, כּי אם גם לכל קוֹרא צמא דעת. נזדמנתי לפני זמן־מה לאחד הקיבּוּצים, ושם חוּג שלם יוֹשב ולוֹמד בּערבים את המתוֹדה של דֶקַרט, מתוֹך ההוֹצאה הזאת. הקוֹרא העברי איננוּ כּפוּי־טוֹבה. וצר, צר מאד, שמנהלי האוּניברסיטה לא העמידוּ את הוֹצאת־הספרים האוּניברסיטאית בּמקוֹם הראוּי לה בּמסגרת הפּעוּלה.

שתים־שלוֹש מלים על השיעוּרים האוּניברסיטאיים בּתל־אביב. יש צוֹרך להזהיר מפּני העין הרעה המתנקשת בּהם. זכוּרה אסיפת־הפּתיחה שלהם כּאן בּאוּלם התא"י; רוּחוֹ של בּיאליק היתה שרוּיה באוֹתה אסיפה. וּדברוֹ הלם כּפטיש על הסכּנוֹת האוֹרבוֹת לאיש תל־אביב. בּיצירת השיעוּרים היתה הכּוָנה לא רק לתת משהוּ לתל־אביב, כּי אם גם לתת משהוּ לאוּניברסיטה. חפצנוּ לראוֹת את האוּניברסיטה פּוֹעלת וּמַשפּעת בּתוֹך הישוּב. היוֹם הגדוֹל בּחיי האוּניברסיטה יהיה כּשתפתח שיעוּרי קבע וסמינַריוֹנים בּלב העמק. וצער רב הוּא שמפעל זה, העלוּל להיוֹת לברכה לתל־אביב ולאוּניברסיטה, מפעל שזכרוֹ של בּיאליק חוֹפף עליו, איננוּ מוֹצא את התמיכה – אם לדבּר בּלשוֹן רכּה – מצד כּמה בּעלי השפּעה בּאוּניברסיטה. שוֹחרי האוּניברסיטה, אַל תפקירוּ את השיעוּרים!

וּמשהוּ על פּעוּלת אגוּדתנוּ. העזרה הכּספּית אשר הגשנוּ לאוּניברסיטה איננה עוֹמדת בּשוּם התאמה עם האפשרוּיוֹת השמוּרוֹת לנוּ בּישוּב. הן גדוֹלוֹת יוֹתר ממה שנראה לנוּ. תרוּמוֹתיהם של משה וילבּוֹשביץ ומר ש. סוֹלוֹ, הראשוֹנוֹת בּמינן בּישוּב, אינן אלא רמז למה שיכוֹל להיוֹת, אם ימָצאוּ העוֹשׂים ותיוָצר אוירת אַהדה וציפּיה לפעוּלוֹת האוּניברסיטה. כּלוּם אין בּארץ גוּשים חברתיים העלוּלים לשמש משען להרחבת האוּניברסיטה? מדוּע לא תקוּם אגוּדת עוֹרכי־הדין ותקים קתדרה משפּטית אוֹ סוֹציוֹלוֹגית? מדוּע לא תראה אגוּדת הרוֹפאים לעצמה הזדמנוּת של כּבוֹד לקיים איזוֹ קתדרה רפוּאית? כּלוּם אין בּידי הבּנקים שלנוּ לקיים קתדרה לכלכּלה מדינית אוֹ לפיננסים? והקוֹאוֹפּרציה, כּלוּם אינה זקוּקה למחקר קוֹאוֹפּרטיבי? דברים אלה ודוֹמיהם אינם למעלה מכּוֹחנוּ.

הממשלה בּעלת המנדט, אשר בּתוֹך כּל עניניה העוֹלמיים הגדוֹלים הוּטל עליה גם תפקיד קטן זה: לסייע לשיבת ישׂראל למוֹלדתוֹ – אינה נמנעת מהטיל כּפעם בּפעם אבני־נגף על דרכּנוּ וּמהעמיד אוֹתנוּ בּנסיוֹנוֹת רעים וּמרים. יש שהאבן נזרקת בּיד קשה מעין ידוֹ של לוֹרד פּספילד ויש שהיא מוּטלת בּידוֹ הרכּה של סיר אַרתוּר ווֹקוֹפּ. אין הנסיוֹן הרע והמר נעשׂה על ידי כּך פּחוֹת רע וּפחוֹת מר. יש שזריקת האבן מלוּוה בּדברי קטרוּג וקנטוּר ויש שהיא עטוּפה בּחיתוּלי נוֹעם והרגעה. אך אין האבן חדלה להיוֹת אבן־נגף. אין המקל הדש את בּשׂרנוּ חדל להיוֹת מקל־חוֹבלים אפילוּ כּשהוּא צבוּע בּמשחת־שמן.

והאבן אשר הוֹציא הפּעם שלטוֹן הארץ מתחת לבית־שחיוֹ היא אבן־נגף ממש. ועשׂוּיה להיוֹת צוּר־מכשוֹל לבנין בּית־ישׂראל.

מבּין הגזירוֹת השוֹנוֹת השמוּרוֹת לנוּ בּבית־גנזיה של ממשלת המנדט – והמוּצאוֹת מפּקידה לפקידה, אם בּשעה שעניניה היא נעשׂים מסוּבּכים ויגעים ואם בּשעת צוֹרך מיוּחד להצר את צעדינוּ – הוֹציאה הממשלה הפּעם גזירה חדשה – כּלוּם אפשר לוֹמר: אחרוֹנה? – מן הפּוֹגעוֹת בּיוֹתר וּמן המעליבוֹת בּיוֹתר. ועלבּוֹנה גדוֹל בּיוֹתר מפּני שצוּרתה תמימה בּיוֹתר. סיר ארתוּר ווֹקוֹפּ הוּא, כּידוּע, “ידיד הפּלחים” וּבתשוּבתוֹ למנהיגי המפלגוֹת הערביוֹת – אלה המנהיגים אשר מנהיגוּתם בּאה להם בּזכוּת זוֹ שדוֹרוֹת על דוֹרוֹת אכלוּ את הפּלח ואת עוֹרוֹ הפשיטוּ ואת עצמוֹתיו פּיצחוּ, ועכשיו, כּידוּע, אך טוֹבת הפּלח נגד עיניהם – הבטיח להם לחוֹקק חוּקים חדשים “להגנת בּעלי הקרקע הזעירים”.

הגנת הפּלח – מפּני מי? שמא מפּני האפנדים שוֹחרי טוֹבתוֹ? שמא מפּני נוֹשכי־הנשך המוֹצצים את לשדוֹ? שמא מפּני כּוֹהני־הדת והפּטריוֹטים הנלהבים, הגדוֹלים והקטנים, המשוֹטטים בּכּפרים וּמטיפים בּמסגדים לפוּלחן־דמים וּלהערצת אנשי־דמים, הטפה זוֹ אשר קרבּנה יהיה הפּלח? שמא מפּני המוּמחים למשפּטים וּלנרגָנוּת, המשלחים את הפּלח בּשׂדוֹת “היהוּד” וּמבטיחים לוֹ כּי לא יאוּנה לוֹ כּל רע, והם עצמם, הזוֹממים והמאַרגנים, יוֹשבים בּמארב וּמחכּים לטרף בּידעם נכוֹנה כּי להם, המשלחים אש, ודאי לא יקרה כּל רע?

לא. אין ממשלתנוּ בּאה להגן על הפּלח מפּני הללוּ, אלא מפּניו עצמוֹ. שמא לא ישמע לדברי ידידיו, הכּוֹהנים הגדוֹלים והקטנים, כּוֹהני המסגדים וכוֹהני פּ.ק.פּ., המאַיימים עליו בּכל מיתוֹת בּית־דין שבּעוֹלם הבּא ושבּעוֹלם הזה אם יחטא ויבגוֹד וימכּוֹר שעל מאדמתוֹ ליהוּדים. שמא, חלילה, ימצא כּי טוֹב לוֹ למכּוֹר חלקת־אדמה ליהוּדים־הכּוֹפרים ולציוֹנים־המסוּכּנים, המשוּגעים לאדמה זוֹ והמעלים בּמחירה כּאשר לא יעלה שוּם אפנדי ושוּם שלטוֹן, מאשר לגווֹע בּעניוּת וּבחרבה, מאשר להיחָנק בּחבל־הנוֹשים. שמא ימצא כּי זאת היא הדרך לצאת מחיי־רעב לחיי־שׂוֹבע, ממשק מדוּלדל למשק מפרנס.

לשם הגנה על הפּלח מפּני עצמוֹ, מפּני רצוֹנוֹ להתקדם, להתבּצר, להתעלוֹת – יוּחק החוֹק החדש. וזה תכנוֹ: שעבּוּד החקלאי הזעיר לחלקתוֹ לבל יִזח ממנה, לבל יעיז לשנוֹת את מצבוֹ ולבחוֹר את גוֹרלוֹ. אסוּר לוֹ להחליט על דעת עצמוֹ מה טוֹב לוֹ, מה חלקת האדמה הנצרכת לוֹ. אסוּר לוֹ לצאת מכּפרוֹ על מנת לחפּשׂ לוֹ מקוֹם אחר, בּכפר אחר אוֹ בּאֵזוֹר אחר. אסוּר לוֹ להחליף את עבוֹדתוֹ החקלאית בּמלאכה אחרת הטוֹבה בּעיניו, ההוֹלמת את כּשרוֹנוֹתיו, המבטיחה לוֹ משהוּ, הפּוֹתחת לוֹ דרך לאיזוֹ עליה. לא, עליו להיוֹת מחוּבּר לאדמתוֹ, ולא בּרצוֹנוֹ הטוֹב, אלא על כּרחוֹ, בּכוֹח החוֹק. ואם בּכל זאת ישנה את דרכּוֹ, ולא יוּכל ולא ירצה להיוֹת משוּעבּד לשׂדהוּ, ולא יראה לעצמוֹ דרך אחרת אלא להוֹביר את חלקת אדמתוֹ – לא תראה בּזה הממשלה אלא “קנוּניה” ועיקוּף החוֹק. והפּלח החוֹטא והעוֹזב את אדמתוֹ לא יהיה נשׂכּר. כּי הממשלה תירשנוּ. למען ישמעוּ פּלחים וייראוּ. לבל ישׂיאנוּ לבּוֹ של בּן־כּפר לצאת מן התחוּם שתחם לוֹ השלטוֹן. כּך נצטווה מפּי ממשלת המנדט: עבד־עוֹלם תהיה למוֹרשת־אבוֹת! ואם אינוֹ רוֹצה – כּוֹפין אוֹתוֹ.

זהוּ התוֹכן הסוֹציאלי של הרפוֹרמה החקלאית המוּבטחת מטעם ממשלת המנדט. מוּבטחת למי? לפּלח? והוּא מעוֹלם לא בּיקש זאת מידי דוֹרשי טוֹבתוֹ. הוה אוֹמר: מוּבטחת לאפנדי על גבּו של הפּלח.

הפּלח הוּא תינוֹק. הוּא אינוֹ מכּיר בּטוֹבתוֹ, הוּא זקוּק לשמירה מעוּלה, לאפּוֹטרוֹפּסים החרדים לגוֹרלוֹ והשוֹקדים על טוֹבתוֹ, וּמשגיחים עליו בּשבע עינים. אבל בּשל מה החרדה? מי הוּא המדיח את הפּלח הערבי מעל אחוּזתוֹ, מי הוּא הנוֹשׂא בּקרבּוֹ סכּנה איוּמה לפּלח וּלבניו ולבני־בּניו, אם לא המתישב היהוּדי? בּפניו של זה יש להקים תריס, וּתריס על גבּי תריס.

וכאן תכנה המדיני והלאוּמי של אוֹתה “רפוֹרמה” פיאוֹדלית, שמי יוֹדע מאיזה ספר־חוּקים העתיק אוֹתה המחוֹקק המַנדטוֹרי. ספק אם ימָצא דוּגמתה בּאחת המדינוֹת הבּריטיוֹת.

לזרא לנוּ לחזוֹר על דברי ההתנצלוּת וההתגוֹננוּת אשר אנשינוּ העוֹמדים בּשער אנוּסים לשוּב ולחזוֹר עליהם לאחר שהוּכח שקרם וּזדוֹנם של המקטרגים. וּבפני מי אנוּ מתגוֹננים? בּפני אלה שאבוֹתיהם ואבוֹת־אבוֹתיהם אכלוּ את הפּלח בּכל פּה ואת אדמתוֹ לקחוּ בּזרוֹע וּבעיווּת דין ואת הארץ עשׂוּ קרחה וחרבה? אוֹ בּפני אלה צדיקי־עוֹלם, אשר כּל מפעלוֹת התישבוּתם ושלטוֹנם רצוּפים אך צדק וחסד, וּלפיכך הם מדקדקים עמנוּ, הצדיקים הללוּ, כּחוּט השׂערה, ואם לא על חטאים שבּהוֹוה הרי על פּגעים שלעתיד לבוֹא?

אם אי אפשר להוֹכיח כּי אנוּ גרמנוּ נזק לפּלח בּהוֹוה, הרי אפשר לגלגל רחמים על בּני־בּניהם של הפּלחים בּעתיד וּלהינבא לסכּנוֹת העתידוֹת להתחוֹלל על ראשם בּעקבוֹת התאַחזוּתנוּ. בּכל העוֹלם כּוּלוֹ מוּבטחים, כּידוּע, המוֹני האִכּרים בּלחם לאכוֹל וּבגד ללבּוֹש בּעוֹלם הזה וּמוּבטחים בּניהם וניניהם וצאצאיהם עד סוֹף כּל הדוֹרוֹת. לפיכך דוֹאג הנציב העליוֹן שלנוּ לכך, כּפי שהוּא מוֹסר מוֹדעה לעתוֹנוּת, “שהריבּוּי הטבעי של האוּכלוֹסים אף הוּא מן הגוֹרמים שיוֹסיפוּ קוֹשי על הקשיים בּמצב בּאִם לא יאחזוּ בּאמצעים לשם כּך בּהקדם”.

צא וראה: דוֹרוֹת על דוֹרוֹת התענגוּ פּלחי ארץ־ישׂראל על רוֹב טוֹבה תחת שלטוֹנם של התוּרכּים ושל האפנדים ושל נוֹגשׂיהם משמשיהם, כּפרים שלמים היוּ משלחים את בּניהם לארצוֹת רחוֹקוֹת מפּני שלא מצאוּ מחיה בּארץ, לא בּכּפר ולא בּעיר; אחרים היוּ יוֹצאים בּצבאוֹת השׂוּלטן ונוֹפלים בּמלחמה, בּרעב וּבחוֹלי. כּל זה היה כּדרך הטבע, והפּלח ועתידוֹ לא נסתכּנוּ. והנה התחילוּ יהוּדים בּאים, וּבני הפּלחים אין להם צוֹרך להגר לאמריקה הצפוֹנית והדרוֹמית, והכּפרים הסמוּכים למוֹשבוֹת היהוּדים מתמלאים נטיעה וּבנִיה וחיי שׂוֹבע ואמידוּת, ומבּני הארצוֹת השכנוֹת בּאים אלפים וּרבבוֹת וּפוֹשטים בּארץ וּמשתכּנים בּערים וּבכּפרים, וּמסיהם של יהוּדים מאַפשרים לממשלת הארץ להיוֹת “ידידת הפּלחים” המשחררת אוֹתם ממסים וחוֹפרת להם בּארוֹת־מים וּממציאה להם זרעים וּשתילים והלוָאוֹת – אוּלם שלטוֹן־חסד זה אינוֹ יוֹדע הַשְקֵט: גוֹרלוֹ של “הריבּוּי הטבעי” גוֹזל את מנוּחתוֹ. כּל העוֹלם כּוּלוֹ מתבּוֹסס בּדמוֹ ואינוֹ יוֹדע מה לעשׂוֹת בּמיליוֹני מוּבטלים וּמחוּסרי מחיה כּיוֹם הזה, ואילוּ ממשלתנוּ אחוּזת דאגה לדוֹרוֹת הבּאים.

ואין לך פּתרוֹן יוֹתר טוֹב לבעיוֹת הריבּוּי הטבעי מאשר הנחת אבני־נגף על דרכּה של ההתישבוּת האינטנסיבית המַפרה את הארץ בּהוֹן וּבמרץ וּבמדע. ואין לך תגמוּל צוֹדק יוֹתר לאלה שהִפרוּ את הארץ בּהוֹנם וּבמרצם וּבמחקרם, לאלה שרכשוּ חוֹלוֹת וּביצוֹת והפכוּ אוֹתם בּעמלם וּבמסירוּת־נפשם וּבקרבּנוֹתיהם למקוֹרוֹת מחיה לעם רב.

אַל תיחשב לנוּ זאת לחטאה אם נעיז לוֹמר, כּי חוּמרוֹת אלה אשר נתאַשרוּ מטעם משׂרד המוֹשבוֹת לפי הצעוֹתיו של הנציב העליוֹן –חוּמרוֹת הפּוֹגעוֹת כּאחת בּפּלח וּבהתישבוּת היהוּדית – אין להן כּל יסוֹד בּמצבוֹ הכּלכּלי של הפּלח, ולא בּמצבה הכּלכּלי של הארץ. אחרי שנשפּכוּ דמינוּ בּ־1929 הוּרעל העוֹלם נגדנוּ בּ“עלילת־הנישוּל”, זוֹ עלילת־הדם של ימינוּ. בּאה החקירה הממשלתית וגילתה בּמספּרים מדוּיקים את כּל כּזבה של אגדת המנוּשלים. אך האֶפקט הפּוֹליטי של עלילת־הנישוּל לא בּטל. “הפּקוּדה להגנת האריסים”, המַקנה “חזקה” לכל קוֹטל־קנים וּמשקה־עדרים ושׂמה מכשוֹלים חמוּרים בּפני מפעלי התישבוּת והבראה והשבּחה וּמַפקירה את עמלם ואדמתם של המתישבים – היתה לחוֹק. עכשיו אפשר כּבר לעשׂוֹת את חשבּוֹנה של אוֹתה פּקוּדה ולדעת מה תוֹצאוֹתיה החיוּביוֹת, מה נתנה לאריס ממש, עכשיו כּבר אפשר למנוֹת את הקנוּניוֹת והמהוּמוֹת וּתביעוֹת־השקר וּמעשׂי־החמס ואף שפיכוּת־דמים אשר בּאוּ בּעֶטיה לעוֹלם. אוּלם להַוָתנוּ: חקירת המצב לחוּד וחקיקת חוּקים לחוּד. בּשנת 1930 הכריז סיר ג’וֹן הוֹפּ סימפּסוֹן, כּי כּבר פּסה אדמה פּנוּיה להתישבוּת בּארץ־ישׂראל, ואף על פּי שמאז לא פּסקה ההתישבוּת היהוּדית, יש עכשיו בּידוֹ של הנציב להוֹדיע כּי עוֹד לפני שנתים “לא היה מצבוֹ של בּעל הקרקע הזעיר חמוּר כּלל וּכלל”. עדוּת חשוּבה. האוּמנם נעשׂה בּמשך שנתים אלה מצבוֹ של אוֹתוֹ בּעל קרקע זעיר חמוּר יוֹתר ממה שהיה, ואנחנוּ לא ידענוּ? האוּמנם כּה גדל מספּרם של מוֹכרי הקרקעוֹת מבּין הפּלחים, ויש בּכך לעוֹרר דאגה לגוֹרלם הפּרטי אוֹ לגוֹרל מעמדם? האוּמנם כּה רבּים הם בּעלי הקרקע הזעירים שנישלוּ את עצמם עד שיש צוֹרך להגן עליהם מפּני עצמם בּאמצעוּת חקיקה פיאוֹדלית, הכּוֹבלת את רגליו של הפּלח, וּבהטלת עוֹנש דרַקוֹני המאַיים עליו בּהחרמת רכוּשוֹ?

לא ולא. אי אפשר לנוּ שנקבּל את ההכרזה החדשה על חקיקה אַגררית זוֹ כּצוֹרך החקלאוּת, כּצוֹרך כּלכּלי. אַל נא יתרעמוּ עלינוּ תוֹפסי השלטוֹן אם נראה אוֹתה כּ“גזירה”, פּרי מהלך פּוֹליטי; אוֹתוֹ מהלך פּוֹליטי שלא פּעם אחת בּשעת מבוּכה הוּא מבצבּץ וּמטיל את צלוֹ על החיים המדיניים של הארץ. לא את הגנת הפּלח אנוּ מקבּלים כּגזירה. האם לא שמחנוּ על כּל הקלה אמיתית הניתנת לפּלח? האם לא תמכנוּ בּביטוּל העוֹשׂר? האם לא בּמסינוּ אנוּ אִיפשרנוּ את הקלת מסיו של הפּלח? האם לא דרשנוּ מאת הממשלה מלחמה תכניתית נגד הנשך האוֹכל את בּשׂר הפּלח? האם אין אנוּ תוֹבעים הגנה על יבוּל העוֹבד החקלאי המקוֹמי מפּני הצפת־חוּץ? האם אין אנוּ מוּכנים לשלם יוֹתר בּעד חמאה וּגבינה וּביצים וּבלבד לקיים מקוֹרוֹת־הכנסה לחקלאוּת המקוֹמית? האם לא דרשנוּ מאת הממשלה שתבצע תכנית פּיתוּח שתהא מכוּונת להפרוֹת אדמוֹת שממה ולפתוֹח שטחים חדשים לחקלאוּת אינטנסיבית וּלנצל את העוֹשר השמוּר בּשמש וּבמים של ארץ־ישׂראל לחקלאים בּהוֹוה ולבניהם בּעתיד?

אוּלם החקיקה המוּבטחת לנוּ אין בּה כּלוּם מן “הפּיתוּח”, אשר עליו נאמר כּי יביא “בּרכה ממשית וּבת־קיימא ליהוּדים ולערבים כּאחד”. זהוּ ההיפך הגמוּר מפּיתוּח החקלאוּת. החקיקה הזאת מזיקה וריאַקציוֹנית בּחוּמרוֹתיה, שאין בּהן בּרכה לא ליהוּדי ולא לערבי, והיא מסוּכּנת בּרוּחה. היא נוֹתנת תוֹקף מעל בּמה גבוֹהה לאוֹתן ההפחדוֹת הכּוֹזבוֹת והעלילוֹת הנבזוֹת אשר מסיתי־הדמים נוֹטעים בלב הפּלח. והיא מגלה בּרוּרוֹת כּי אין עם הממשלה כּל תכנית חיוּבית לפיתוּח הארץ, תכנית האפשרית רק מתוֹך הכּרה כּי אין כּל סתירה בּין קידוּם התישבוּתנוּ לבין עניני שאר האוּכלוֹסים. היא מגלה כּי הממשלה מתפּרקת מכּל חוֹבה חיוּבית לגבּינוּ. היא אוֹמרת לנוּ כּי כּשם שהממשלה הביאה (על ידי מערכת פּקוּדוֹת והוֹראוֹת אַדמיניסטרטיביוֹת) לידי נישוּלנוּ מעבוֹדה בּמשק המדינה, כּך היא עוֹמדת להביא אוֹתנוּ לידי הרחקה מאדמה, מהתישבוּת חקלאית. אנוּ עוֹמדים להיוֹת בּביתנוּ הלאוּמי נטוּלי־עבוֹדה וּנטוּלי־קרקע.

בּגילוּי־הדעת של הנציב לעתוֹנוּת אין כּל זכר לחוֹבוֹת הממשלה כּלפּינוּ, אין כּל רמז לרצוֹן לאַמץ את התישבוּתנוּ, אוּלם יש רמז בּרוּר לחששוֹת הכּרוּכים בּחוֹק המוּבטח. והנציב מבקש להרגיע בּאמרוֹ כּי רצוֹנוֹ לדאוֹג לבעל הקרקע הזעיר “מבּלי לעצוֹר בּעד התפּתחוּתה של הארץ וּמבּלי לגרוֹם הפרעה לשיטת האַשראי שלה”. כּיצד אפשר לשעבּד את הפּלח על כּרחוֹ לצמיתוּת לחלקה מסוּימת ועם זה שלא לעצוֹר את התפּתחוּת הארץ ושלא להפריע את פּעוּלת האשראי החקלאי? סוֹד כּמוּס הוּא עם ממשלתנוּ, המסתפּקת כּאן בּאמירה סתמית בּשעה שאת העוֹנש על הפּלח היא מפרשת בּאר היטב.

ואפשר יש בּידי הנציב רפוּאה בּדוּקה לכל נגעי החוֹק? שלטוֹן הפּקידוּת, ירוּם הוֹדה. הפּקידוּת תענה את הכּל. יש בּידי הנציב העליוֹן סמכוּת עליוֹנה לאַשר בּמקרים ידוּעים מכירת שטח מחיה, “אם יוּכח” כּי לטוֹבת הציבּוּר הוּא. המתישב לעתיד לבוֹא מדוּע יהא חוֹשש? יש לוֹ צוֹרך לבצע איזוֹ תכנית השקאה אוֹ פּיתוּח אוֹ ניקוּז, אוֹ לבנוֹת איזוֹ שכוּנה עירוֹנית, אוֹ לעשׂוֹת סתם מפעל לטוֹבת הציבּוּר – עד הנציב יבוֹא, והוּא ישפּוֹט מישרים. ודאי, אין לפקפּק בּדבר, שהנציב ישפּוֹט למישרים. וּבכל זאת מה נפלאים דרכי המחוֹקק, וּמה נשׂגבים מוּשׂגיו בּחיי כּלכּלה וּבניית משק. לא די שהצדדים המעוּנינים – המוֹכרים והקוֹנים והמיַשבים והמתישבים – יבוֹאוּ לידי הסכּם בעניני הקרקע והזכוּיוֹת והכּספים. לא, התכניוֹת עצמן, על כּל פּרטיהן, כּמוּבן, צריכוֹת להיוֹת כּלוּלוֹת וּשלמוֹת, ואם תזכּינה לעבוֹר בּשלוֹם את כּל שלבּי המשׂרדיוּת הפּקידוּתית, מלמטה עד לראש הסוּלם, מבּלי שימָצא פּגם וּמבּלי שיחוּל ערעוּר – אזי יש תקוה לכל המעוּנינים בּכך שתכניתם תאוּשר, וחלקת האדמה הדרוּשה לכך תוּעבר לידיהם אם בּינתים, מרוֹב טיפּוּל ועיסוּק, לא תצמח איזוֹ הפרעה חדשה!

אכן, גם אלה הם תנאים לפיתוּח. מי יוֹדע היכן היינוּ עוֹמדים עכשיו בּהתפּתחוּתנוּ בּארץ, אילוּ היה כּל מפעל של בּניית שכוּנה אוֹ גילוּי־מים, אוֹ יִבּוּש בּיצה, אוֹ ניקוּז צריכים לעבוֹר את כּל האיצטדיוֹת הללוּ של “התפּתחוּת” משׂרדית!

בּחוּגי המחוֹקקים בּארץ שׂוֹרר, כּנראה, בּטחוֹן מוּחלט כּי הפּקידוּת הממשלתית אין כּמוֹה להעריך נכוֹנה את כּל סיכּוּיי ההתפּתחוּת ואת כּל האפשרוּיוֹת הגנוּזוֹת ואת הצרכים החיוּניים ואת הקרבּנוֹת שאנוּ מוּכנים להביא למען גַלוֹת מקוֹרוֹת מחיה בּארץ. ספק אם בּאנגליה גוּפא מוּכנה המדינה למסוֹר את גוֹרל התפּתחוּתה הכּלכּלית בּידי פּקידוּת ממשלתית דוקא. כּאן בּארץ איננוּ יכוֹלים, לצערנוּ, להיוֹת שוּתפים לאמוּנת פּקידים זוֹ. לבטי התעשׂיה והמסחר ואפילוּ החקלאוּת עצמה אינם עשׂוּיים לעוֹרר בּנוּ את החפץ להפקיד את גוֹרל בּנייתנוּ והתפּתחוּתנוּ בּידי פּקידים.

וּמתוֹך אמוּנה בּפּקידוּת הכּל־יכוֹלה ותמיד־צוֹדקת מטיל עליה המחוֹקק לקבּוֹע וּלהגדיר את מַהוּתם של שטחי מחיה מתוֹך התחשבוּת בּתנאי העיבּוּד השׂוֹררים בּכל אֵזוֹר ואֵזוֹר. ושיעוּרם של שטחי־מחיה אלה צריך יהיה לשנוֹתוֹ מזמן לזמן “עם השבּחתה של הקרקע ועם מתן האפשרוּת להשקאתה”. האם חשב המחוֹקק כּיצד תבוֹא השבּחת הקרקע והרחבת אפשרוּיוֹת השקאתה אם הדרך נגדרת בּכמה חוּמרוֹת נוֹספוֹת בּפני המרץ היהוּדי המַשבּיח וּמַשקה? והאם ראה המחוֹקק בּחזוֹנוֹ אוֹתה האוירה “הפּוֹליטית”, אשר בּה יֵעָשׂוּ הנסיוֹנוֹת “לשנוֹת מזמן לזמן” את שיעוּרם של שטחי־המחיה? וּמה יהא גוֹרל ההשבּחה וההשקאה והפּיתוּח כּשכּל חוֹק וכל שינוּי חדל להיוֹת ענין משקי וחקלאי ונעשׂה לענין “פּוֹליטי”?

גוֹרל החקלאוּת ימָסר לידי הפּקידוּת, וזוֹ מן ההכרח שתהיה כּפוּפה למציאוּת ה“פּוֹליטית”. אכן, בּיוּרוֹקרַטיזַציה וּפּוֹליטיזַציה של ההתפּתחוּת האַגררית בּארץ – את אלה מבשׂרת לנוּ ההכרזה של הנציב.

בּכל מקוֹם בּעוֹלם אשר בּני עמנוּ נוֹשׂאים משם את עיניהם לארץ־ישׂראל, בּכל מקוֹם שיש יהוּדי היוֹדע כּי אין תחיה לאוּמית בּלי הידבּקוּת בּאדמה, בּכל מקוֹם שאדם מישׂראל מרגיש מהוּ שעל קרקע זה לתקוּמתנוּ הכּלכּלית והגוּפנית והרוּחנית – יעבוֹר זעזוּע עמוֹק בּלבבוֹת. הכרזת הנציב תהא נקראת כּכתבה וּכרוּחה וחרדה עמוּקה תלַפּף את כּל בּית ישׂראל. וטוֹב שתפרוֹץ החרדה, וטוֹב שירגיש הבּשׂר החי בּאיזמל. וטוֹב שיכּירוּ בּכל מקוֹם מה הסכּנה המרחפת על ראשנוּ.

יכּירוּ – ולא יפחדוּ, ולא יִבהלוּ. לא פּעם הוּנף גרזן על מפעלנוּ, לא פּעם נאבקנוּ וגם יכוֹלנוּ.

שבט תרצ"ו.