רקע
ברל כצנלסון
למקרא התלוּנוֹת
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מפלגת פועלי א"י, תל אביב: דבר; תש"ח 1948

יִישר כּוֹחוֹ של בּעל הרשימה שטרח והעלה על הכּתב כּמה תלוּנוֹת מפּי עוֹלים חדשים.

פּחוֹת מדי נשמע בּקרבּנו קוֹלוֹ של העוֹלה החדש. חסרים הצינוֹרוֹת אשר יעבירוּ אלינוּ – לאזרחי הארץ המוּשרשים בּה – את חרדתוֹ ואת תמיהוֹתיו, את חששוֹתיו ואת תביעוֹתיו ואת מוּעקת־נפשוֹ של העוֹלה החדש.

כּמעט כל אחד מאתנוּ היה בּשעתוֹ “עוֹלה חדש”. אך לא כּל אחד זוֹכר זאת, ולא כּל אחד יוֹדע את נפש העוֹלה.

היוּ ימים שבּין קוֹמץ “האזרחים” שבּישוּב החדש – כּלוֹמר: העוֹלים הקשישים – לבין חבוּרוֹת העוֹלים המעטים היה קיים מגע אישי. וּמגע זה היה עיקר גדוֹל בּחיי הישוּב. אין הדברים אמוּרים מתוֹך אידיאַליזציה יתירה, ואין כּוָנת הדברים להאפיל על המחיצוֹת השוֹנוֹת, לפי המעמד וּלפי ההשקפוֹת וּלפי המוֹצא, שהיוּ קיימוֹת בחוּגי הישוּב. אוּלם הישוּב כּוּלוֹ – כּלוֹמר, העוֹלים הקשישים והטירוֹנים בּיחד – הכילוּהוּ סימטאוֹת אחדוֹת וּמוֹשבוֹת מספּר. בּשטח צר זה ממילא נדחקוּ אנשים זה בּצד זה, והיוּ “לעֵזר” אוֹ “כּנגד” זה לזה. אלא שהמגע בּין “האזרחים” לבין “החדשים” היה בּאוֹתם הימים לא רק דבר שבּדיעבד, אלא גם צוֹרך חברתי ונפשי. אל העוֹלה החדש היוּ נשׂוּאוֹת העינים בּציפּיה, שיביא קצת עידוּד, קצת קוֹרת־רוּח, קצת הצלה משעמוּם, קצת “חיזוּק החברה”. היוּ ימים וּמספּרם של בּני יפוֹ והמוֹשבוֹת ההוֹלכים אל החוֹף כּדי להקבּיל פּני ספינה היה לפעמים עוֹלה על מספּר העוֹלים באוֹתה ספינה.

אשרינוּ, שאנוּ מזכּירים עכשיו את הימים ההם, כּדרך שבּני־אדם מבוּגרים מזכּירים את ימי ילדוּתם, שאלפי עוֹלים לחוֹדש היוּ למציאוּת, ושעינינוּ כבר נשׂוּאוֹת לקראת הרבבוֹת.

אך כּשם שבּאוֹתן השנים הראשוֹנוֹת של הישוּב החדש היה המגע עם העוֹלה החדש לדבר תדיר, הרי הוּא עכשיו לרבּים רבּים דבר שבּאַקראי ולפעמים דבר נדיר. ריבּוּיוֹ של הישוּב, התוַספוּת אלפי עוֹלים מדי חוֹדש בּחדשוֹ, והמרחק הסוֹציאלי והנפשי שבּין שכבוֹת קשישוֹת, מוּשרשוֹת בּחיים וּבעבוֹדה וּבמשק וּבתרבּוּת, לבין שכבוֹת טירוֹניוֹת, תוֹהוֹת וּמגַששוֹת – מוֹנעים מגע קרוֹב וחי בּין “דוֹרוֹת” העליה השוֹנים.

“ישן” ו“חדש” בּישוּב מהווים “פּרוֹבּלימה”. ועם גידוּל הישוּב גדֵלה הפּרוֹבּלימה. משתנה אָפיוֹ של ה“ישן”, משתנה ה“חדש”, אבל המרחק בּין אלה, בּין החדשים ש“נתישנוּ” וּבין הבּאים אחריהם, אינוֹ חדל. אדרבּא, ריבּוּי הישוּב וּמיעוּט ההזדמנוּת למגע עשׂוּיים להגדיל מרחקים. שנה אחת אוֹ שנתים בּקוֹרוֹת הישוּב פּירוּשן לא רק מספּר כּך וכך של עוֹלים, אלא גם “דוֹר” חדש בּעליה וּבישוּב. וּבין הדוֹרוֹת הללוּ קיים חלל, והוּא המוֹנע אוֹתם מהיאָרג בּמסכת אחת. וּבתוֹך החלל הזה מקננת התלוּנה.

התלוּנה היא נשקוֹ של העוֹלה החדש. האזרח בּארץ – בּידוֹ לקָרב אוֹ לרַחק, להערכה וּלמעשׂה (וּלהַוָתנוּ, מרוּבּים המרַחקים והמקָרבים מוּעטים). הטירוֹן – אין בּידוֹ אלא להתלוֹנן, לקבּוֹל. התלוּנה זהוּ הבּיטוּי לניגוּדים, האמיתיים והמדוּמים, שבּינוֹ לבין המציאוּת שהוּא מוֹצא. והאזרח בּארץ, דוֹר־עוֹלים קשיש, נוֹהג להגיב על תלוּנוֹת אלה כּדרך שמבוּגרים מגיבים על קוּשיוֹת וּפרכוֹת של ילדים, כּדרך שתלמידי כּיתוֹת עליוֹנוֹת מגיבים על גילוּיי טירוֹנים. ואפשר שמשוּם כּך אין כּמה דברים נכוֹחים של עוֹלים חדשים מגיעים אלינוּ.

ואפילוּ היה העוֹלה החדש תמיד טוֹעה בּרשמיו, בּחשדיו, בּתרעוּמוֹתיו וּבתלוּנוֹתיו, גם אז היה בּזה בּכדי להעסיק אוֹתנוּ ולפקוֹח עינינוּ על מעשׂינוּ ועל דרכינוּ. על אחת כּמה וכמה שראִייתוֹ של העוֹלה החדש אינה כּל כּך מוּטעה ואיננה כּל כּך נַאיבית כּפי שהיא נראית למי שבּבגרוּתוֹ הישוּבית שכח לגמרי את ימי גֵרוּתוֹ שלוֹ עצמוֹ בּארץ־ישׂראל. ויש גם שהעוֹלה החדש, בּשעה שהוּא טוֹעה בּכמה פּרטים חשוּבים, הריהוּ מכַוון לאמת בּכללוּתה. אפשר לוֹמר עליו: אם לא הוּא רוֹאה, הרי מכאוֹבוֹ רוֹאה. כּנגד מה שהעוֹלה החדש חסר בּנסיוֹן ישוּבי וּפעמים בּנסיוֹן־חיים בּכלל, יש לוֹ גם כּמה וכמה יתרוֹנוֹת: עינוֹ פּקוּחה בּיוֹתר, חוּשיו ערים בּיוֹתר, עוֹרוֹ רגיש בּיוֹתר. עצם היוֹתוֹ חדש וחלש וּמתנדנד יש בּוֹ משוּם יתרוֹן־מה: הוּא נקלע לכמה מצבים ונתקל בּכמה פּגעי־חיים שאנחנוּ, האזרחים בּארץ, המהלכים בּמַסלוּל־חיים קבוּע, השקוּעים בּעבוֹדת־יוֹמנוּ, המסוּדרים והיציבים, איננוּ עלוּלים לראוֹתם. ואפילוּ הוּא נוֹטה להפריז בּרגישוּתוֹ ולראוֹת צל דברים כּדברים, ואפילוּ הוּא נוֹטה לתלוֹת את הקוֹלר בּצוארוֹ של מי שאינוֹ חייב כּלל – יש בּמרי שׂיחוֹ כּדי להעמיד אוֹתנוּ על כּמה דברים שלא היינוּ עוֹמדים עליהם מאלינוּ.

מן הראוּי איפוֹא שנטה אוֹזן לקוּבלנוֹתיו וּלתרעוּמוֹתיו של העוֹלה החדש, אפילוּ כּשאין הדין עמוֹ, ואפילוּ כּשאנוּ נפגעים מהן, ואזננוּ נצרמת מהן. ואפילוּ הפרזתוֹ וחשדנוּתוֹ מקלקלוֹת את השוּרה, יש בּתלוּנוֹתיו, לאחר הסרת כּמה קליפּות, להאיר את עינינוּ על הטעוּן תיקוּן בּחיינוּ יוֹתר ממה שיש בשאנַנוּתוֹ וּבביטוּלוֹ של האזרח המוּבהק. יש בּהן להביאנוּ לידי הרהוּרי־תשוּבה.


על אחת כּמה וכמה כּשאתה מזדמן עם עוֹלה חדש אשר עינוֹ בּהירה ולבּוֹ תמים, ואיננוּ מחפּשׂ מוּמים להנאתוֹ, ואינוֹ זר למַה שנוֹצר בּארץ ואינוֹ שׂשׂ להעמיק את המרחק בּינוֹ לבין מה שנוֹצר.


־ ־ ־

התלוּנוֹת, שבּעל הרשימה שלפנינוּ העלה על הכּתב, מעידוֹת על בּעליהן שאף על פּי שהם חדשים מקרוֹב בּאוּ, יש להם שרשים בּארץ וּבחזוֹנה. שרשים בּהתנדבוּת הציוֹנית, בּלשוֹן העברית, בּספרוּת, בּפעילוּת ציבּוּרית. ארץ־ישׂראל איננה בּשבילם מקלט מקרי, אלא משׂא־נפש. וּמכּאן תלוּנוֹתיהם. הם בּאוּ לארץ, והנה אכזבוֹת. ועלינוּ תלוּנוֹתיהם, עלינוּ, אשר יצרנוּ מצב־ענינים קיים זה, והאחראים לוֹ. בּעל הרשימה עצמוֹ תוֹלה את הקשיים בּ“יוֹצריהם המנהיגים”.

התלוּנות הללוּ רוּבּן כּכוּלן מציינוֹת דברים כּהוָיתם: אדם מסתוֹבב בּלי משלח־יד, בּלי מוֹדע וגוֹאל בארץ, ואין שוֹאל ואין יוֹעץ; אדם מביא את רהיטיו לארץ (אוּלי ללא צוֹרך וּללא חשבּוֹן) ואין בּחוּץ־לארץ אדם שימנע אוֹתוֹ מעשׂוֹת זאת ואין בּארץ אדם אשר ידריך אוֹתוֹ בּעצה, ודירה נאוֹתה אַיִן, ורהיטיו וּבגדיו נפסדים לעיניו; אדם מהלך בּחוּצוֹת וּמוֹנה את מספּר דוֹברי עברית ואיננוּ מוֹצא אפילוּ אחד מעשׂרה; אדם בּיקש כּל ימיו לברוֹח מעם־הארצוּת, והרי הוּא זוֹכה לבוֹא לקהילה עברית גדוֹלה בּארץ ואיננוּ מוֹצא בּה אפילוּ חדר־קריאה מהוּגן; אדם היה מעוֹרב כּל ימיו בּפעוּלה ציבּוּרית, וּבבוֹאוֹ לארץ, והוּא משתוֹקק להוֹעיל, ואין דוֹרש לוֹ, וניבּטוֹת אליו פּעוּלוֹת המתבּקשוֹת להיעָשׂוֹת ואין עוֹשׂה ואין מעַשׂה.

תלוּנוֹת שאין בּהן מן ההפרזה. לקוּחוֹת מן החיים כּמו שהם. והן נוֹגעוֹת לא בּעבירוֹת החמוּרוֹת של הישוּב, אלא בּנגעים הקלים, שאנחנוּ הסכַּנוּ אליהם, והאדם החדש נתקל בּהם ונפגע.

והמתלוֹננים מחכּים לתשוּבה. ממי הם מחכּים לתשוּבה?

ואפשר זוֹהי טעוּתם שלהם ושל דוֹמיהם, שהם רוֹאים את תלוּנוֹתיהם כּטעוּנוֹת תשוּבה מזוּלתם. הם, שנתחנכוּ על בּרכּי התנוּעה הציוֹנית והספרוּת העברית, הסכּינוּ לראוֹת את משׂא־נפשם כּמציאוּת קיימת. למשמע הידיעוֹת הטוֹבוֹת מרחוֹק היוּ מתארים להם את ארץ־ישׂראל כּשהיא בּנוּיה על תלה. וּכשזכוּ וּבאוּ וּמצאוּ דברים שאינם כּשוּרה, הרי הם נִכוים וקוֹבלים מרה על היוֹשבים כּאן, שלא סידרוּ את הדברים כּהוֹגן.

האחד קוֹבל על “הפּקידים”. הוּא רוֹאה לפניו את בּאי־כּוֹח הסוֹכנוּת העוֹלים על הספינה וגוֹבים ממנוּ מסים, ואיננוּ רוֹאה אוֹתם למחרתוֹ, שיעמדוּ לוֹ בּשעת דחקוֹ. מי יוֹדע, אפשר שבּיוֹם מן הימים יהיה הוּא, המתלוֹנן עצמוֹ, אחד הפּקידים האלה, שכּיוֹם הוּא קוֹבל על חוֹסר התענינוּתם בּוֹ. אם גם אז יציג לפּקיד הציוֹני אוֹתן הדרישוֹת החמוֹת והנעלוֹת שהוּא מציג עכשיו – שאלה היא. אך למעלה מכּל ספק, שאזי ידע ויכּיר כּי מלבד גביית המסים עוֹד ממלאה הפּקידוּת הציוֹנית עבוֹדה קשה וגם מוֹעילה. אז יֵדע גם להעריך את השיפּוּרים הרבּים שהוּנהגוּ בּשנים האחרוֹנוֹת בּסדרי העליה, ולא בּלי פּעוּלת הפּקידים הללוּ. ואם הוּא בּא מאמריקה ולא שכח את ימי מהַגרוּתוֹ, אפשר גם יַשוה את תנאי טלטוּליהם של מהגרי ישׂראל, פּליטי רוּסיה וּפּוֹלין, עם התנאים שבּהם נתוּנים עכשיו העוֹלים שלנוּ בּדרכּם לארץ־ישׂראל, את סדרי “הסוֹכנים” בּשעתם עם סדרי העברת עוֹלים עכשיו בּרכּבות, בּספינוֹת וּבנמלי חוּץ־לארץ (להוֹציא את נמלי־הדמעוֹת שבּארץ המנדט, שבּהם פּחוּתה השפּעת פּקידוּת־העליה הציוֹנית מבּכל תחנוֹת היציאה והמעבר), ישוה את העזוּבה וההשפּלוֹת שעלוּ בּגוֹרלם של מהגרינוּ אז עם הזקיפוּת והרגשת החירוּת שבּה נוֹסעים עוֹלינוּ עכשיו – ואזי, אם גם לא יֵהָפך למליץ יוֹשר לכל מעשׂי פּקידוּתנוּ הלאוּמית ולסדריה וּלנימוּסיה, אך גם לא ינהג זלזוּל כּוֹלל בּעמלה וּבהישׂגיה. כּיוֹם הזה עוֹד מעלה המתלוֹנן־המשׂכּיל על הדעת, שעל פּקיד, העסוּק בּמלאכתוֹ, אפשר להטיל גם חוֹבה של “התענינוּת” פּרוֹפֶסיוֹנַלית בּגוֹרל העוֹלה ואת העזרה לכל מי שמסתוֹבב בּלי עבוֹדה וּפרנסה. ואם גם יכפּילוּ וישלשוּ את מספּר פּקידי הסוֹכנוּת – וּמצא להם, לששים אלף העוֹלים הזקוּקים לטיפּוּל וּלמגע אנוֹשי וּלהסבּרת־פּנים וגם לעזרה מעשׂית?

אין כּונת הדברים הללוּ להחליש את כּוֹח התביעה מן הפּקידוּת הציוֹנית להעלָאת טיב עבוֹדתה וּלהעמקת יחסיה עם כּל אלה שהיא בּאה אתם בּמגע, וּבפרט עם הזקוּקים לה, שאם לא תמיד יש בּכוֹחה להיטיב עמם, הרי מיעוּט רצוֹן טוֹב וּמיעוּט דקוּת והשתתפוּת אנוֹשית מצדה עלוּלים תמיד להרע וּלמרר על הפּוֹנים אליה את החיים ולנטוֹע בּלבּם את האיבה והשלילה לפּקידוּת הציבּוּרית. אנחנוּ שבּכל העוֹלם כּוּלוֹ הננוּ קרבּנוֹת של פּקידוּת־זדוֹן, תקיפה, יהירה וחסרת־לב, ודאי שאנוּ מצוּוים להקים מתוֹכנוּ פּקידוּת אחרת.

וּוַדאי וּוַדאי שיש מקוֹם לכמה וכמה תיקוּנים ושיפּוּרים מעשׂיים בּכל הענינים הנוֹגעים לטיפּוּל בּעוֹלה החדש (יתכן, למשל, שענין הרהיטים המיוּתרים, המוּבאים לארץ כּפעם בּפעם למַרבּה הצרוֹת של בּעליהם, ניתן להיתקן על ידי הדרכה נכוֹנה בּמשׂרדים שבּגוֹלה וּבהוֹראוֹת מן הארץ). אוּלם עיקר התיקוּן בּקבּלת העוֹלה וּבהקלטתוֹ וּבהכנסתוֹ לחיי הארץ ולסביבה אנוֹשית מקָרבת אינוֹ ענין לפּקיד בּאשר הוּא פּקיד. וכן התביעוֹת הצוֹדקוֹת בּהחלט בּדבר מצב הלשוֹן והספרוּת והעסקנוּת בּארץ. התביעוֹת האלה אינן צריכוֹת להיות מוּפנוֹת ל“פּקידים” ול“מנהיגים”. ענין כּוּלנוּ הן: ענינים של ה“פּקידים” וה“מוּפקדים”, ה“מנהיגים” וה“מוּנהגים”, ה“ישנים” וגם “החדשים”. כּי אנוּ כּוּלנוּ יחד מהווים את הסביבה החברתית על פּגמיה וליקוּייה. ושוּם פּקידוּת ממוּנה לא תביא להם תקנה, אם אנחנו כּוּלנוּ, מלוּקטים אחד אל אחד, לא נתעוֹרר על כּך. וכאן בּקעה רחבה, גם לעוֹלה החדש, להתגדר בּה.

העוֹלה, ואפילוּ העוֹלה בּעל השרשים, רגיש בּיוֹתר למה שחסר. וּבזה כּוֹחוֹ. חוּלשתוֹ היא בּמַה שהוּא איננוּ מכּיר ואיננוּ מרגיש כּמה טרחוֹת טרחוּ קוֹדמיו וכמה יגיעוֹת נתיגעוּ עד שהוּא בּא וּמוֹצא כּמה דברים מוּכנים וּמזוּמנים לפניו, והוּא תוֹבע מקוֹדמיו מה שלא עלה בּידיהם להכין, כּאילוּ עליהם היתה המלאכה לגמוֹר.

צדַקתּם, עוֹלים חביבים, בּתלוּנוֹתיכם. ועוֹד יש להוֹסיף עליהן כּהנה וכהנה. אך על מי תתלוֹננוּ? מי יכוֹל היה להכין לכם כּאן עוֹלם מתוּקן וּמהוּדר? האוּמנם שכחתם מה גדוֹל שברנוּ וּמה רבּים נגעינוּ? האוּמנם אין אתם רוֹאים כּי כּל גל־עוֹלים מביא אתוֹ לא רק את חפץ הבּנין ואת כּשרוֹן הפּעוּלה, כּי אם גם את מוּמיו ואת תחלוּאיו ואת הֶרגליו הרעים ואת הליכוֹתיו הפּרוּעוֹת? כּן קוֹדמיכם וכן אתם, ואין רוֹפא ואין מתקן מחוּץ לנוּ, מחוּץ למאמצים ולהתגַבּרוּיוֹת של דוֹרוֹת־העוֹלים. על כּמה וכמה פּגעים התגבּרוּ קוֹדמיכם. אך הרבּה עוֹד נשאר לכם לעשׂוֹת.

כּל מה שנברא בּישוּב וכל מה שקיים בּישוּב טעוּן עשׂיה. והעליה, שהיא מחדשת כּל יוֹם את פּנינוּ ואת הרכּבנוּ, מַצריכה עשׂיה. והעוֹלה החדש, אם בּעל נפש הוּא, ואם הוּא מכּיר בּמוּמינוּ וּמתעוֹרר על נגעינוּ, אַל יתלה את הקוֹלר בּצואר זוּלתוֹ, ואַל ישקיט את נפשוֹ בּגילוּי האשמים, אלא ידע כּי הדברים מחכּים לוֹ, שהוּא יעשׂה, שהוּא יתקן והוּא ישפּר. יגלגל את צערוֹ ואת עלבּוֹנוֹ ואת מריוֹ בּמנוֹף של עשׂיה. יכּיר כּי משהוּ כּבר נעשׂה לפניו, וּמשהוּ גם נעשׂה לעיניו, ויתן יד לעוֹשׂים. וּלוַאי שפּרי עבוֹדתוֹ יאכלוּ העוֹלים שיבוֹאוּ אחריו ולא יהיוּ צריכים להתלוֹנן על מה שהתלוֹנן הוּא בּבוֹאוֹ.

עוֹד לא שָלמה המלאכה. והיא תמיד מרוּבּה ותמיד זקוּקה לפוֹעלים. ואלה לא תמיד עצלים, אך תמיד מוּעטים ואינם מספּיקים. ואם גם אין פּוֹעל מיטיב להסבּיר פּנים לחברוֹ, אין הפּוֹעל החדש יכוֹל משוּם כּך לוַתר על זכוּתוֹ לעבוֹד ועל חוֹבתוֹ לעשׂוֹת.

בּוֹאוּ איפוֹא, אתם החדשים, וּטלוּ את משׂאכם. אַל תתמהמהוּ.

חשון תרצ"ו.


המלצות קוראים
תגיות