רקע
ברל כצנלסון
שעבּוּד לפּלח וּמוֹקש להתישבוּת העברית – בּמקוֹם פּיתוּח
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מפלגת פועלי א"י, תל אביב: דבר; תש"ח 1948

הממשלה בּעלת המנדט, אשר בּתוֹך כּל עניניה העוֹלמיים הגדוֹלים הוּטל עליה גם תפקיד קטן זה: לסייע לשיבת ישׂראל למוֹלדתוֹ – אינה נמנעת מהטיל כּפעם בּפעם אבני־נגף על דרכּנוּ וּמהעמיד אוֹתנוּ בּנסיוֹנוֹת רעים וּמרים. יש שהאבן נזרקת בּיד קשה מעין ידוֹ של לוֹרד פּספילד ויש שהיא מוּטלת בּידוֹ הרכּה של סיר אַרתוּר ווֹקוֹפּ. אין הנסיוֹן הרע והמר נעשׂה על ידי כּך פּחוֹת רע וּפחוֹת מר. יש שזריקת האבן מלוּוה בּדברי קטרוּג וקנטוּר ויש שהיא עטוּפה בּחיתוּלי נוֹעם והרגעה. אך אין האבן חדלה להיוֹת אבן־נגף. אין המקל הדש את בּשׂרנוּ חדל להיוֹת מקל־חוֹבלים אפילוּ כּשהוּא צבוּע בּמשחת־שמן.

והאבן אשר הוֹציא הפּעם שלטוֹן הארץ מתחת לבית־שחיוֹ היא אבן־נגף ממש. ועשׂוּיה להיוֹת צוּר־מכשוֹל לבנין בּית־ישׂראל.

מבּין הגזירוֹת השוֹנוֹת השמוּרוֹת לנוּ בּבית־גנזיה של ממשלת המנדט – והמוּצאוֹת מפּקידה לפקידה, אם בּשעה שעניניה היא נעשׂים מסוּבּכים ויגעים ואם בּשעת צוֹרך מיוּחד להצר את צעדינוּ – הוֹציאה הממשלה הפּעם גזירה חדשה – כּלוּם אפשר לוֹמר: אחרוֹנה? – מן הפּוֹגעוֹת בּיוֹתר וּמן המעליבוֹת בּיוֹתר. ועלבּוֹנה גדוֹל בּיוֹתר מפּני שצוּרתה תמימה בּיוֹתר. סיר ארתוּר ווֹקוֹפּ הוּא, כּידוּע, “ידיד הפּלחים” וּבתשוּבתוֹ למנהיגי המפלגוֹת הערביוֹת – אלה המנהיגים אשר מנהיגוּתם בּאה להם בּזכוּת זוֹ שדוֹרוֹת על דוֹרוֹת אכלוּ את הפּלח ואת עוֹרוֹ הפשיטוּ ואת עצמוֹתיו פּיצחוּ, ועכשיו, כּידוּע, אך טוֹבת הפּלח נגד עיניהם – הבטיח להם לחוֹקק חוּקים חדשים “להגנת בּעלי הקרקע הזעירים”.

הגנת הפּלח – מפּני מי? שמא מפּני האפנדים שוֹחרי טוֹבתוֹ? שמא מפּני נוֹשכי־הנשך המוֹצצים את לשדוֹ? שמא מפּני כּוֹהני־הדת והפּטריוֹטים הנלהבים, הגדוֹלים והקטנים, המשוֹטטים בּכּפרים וּמטיפים בּמסגדים לפוּלחן־דמים וּלהערצת אנשי־דמים, הטפה זוֹ אשר קרבּנה יהיה הפּלח? שמא מפּני המוּמחים למשפּטים וּלנרגָנוּת, המשלחים את הפּלח בּשׂדוֹת “היהוּד” וּמבטיחים לוֹ כּי לא יאוּנה לוֹ כּל רע, והם עצמם, הזוֹממים והמאַרגנים, יוֹשבים בּמארב וּמחכּים לטרף בּידעם נכוֹנה כּי להם, המשלחים אש, ודאי לא יקרה כּל רע?

לא. אין ממשלתנוּ בּאה להגן על הפּלח מפּני הללוּ, אלא מפּניו עצמוֹ. שמא לא ישמע לדברי ידידיו, הכּוֹהנים הגדוֹלים והקטנים, כּוֹהני המסגדים וכוֹהני פּ.ק.פּ., המאַיימים עליו בּכל מיתוֹת בּית־דין שבּעוֹלם הבּא ושבּעוֹלם הזה אם יחטא ויבגוֹד וימכּוֹר שעל מאדמתוֹ ליהוּדים. שמא, חלילה, ימצא כּי טוֹב לוֹ למכּוֹר חלקת־אדמה ליהוּדים־הכּוֹפרים ולציוֹנים־המסוּכּנים, המשוּגעים לאדמה זוֹ והמעלים בּמחירה כּאשר לא יעלה שוּם אפנדי ושוּם שלטוֹן, מאשר לגווֹע בּעניוּת וּבחרבה, מאשר להיחָנק בּחבל־הנוֹשים. שמא ימצא כּי זאת היא הדרך לצאת מחיי־רעב לחיי־שׂוֹבע, ממשק מדוּלדל למשק מפרנס.

לשם הגנה על הפּלח מפּני עצמוֹ, מפּני רצוֹנוֹ להתקדם, להתבּצר, להתעלוֹת – יוּחק החוֹק החדש. וזה תכנוֹ: שעבּוּד החקלאי הזעיר לחלקתוֹ לבל יִזח ממנה, לבל יעיז לשנוֹת את מצבוֹ ולבחוֹר את גוֹרלוֹ. אסוּר לוֹ להחליט על דעת עצמוֹ מה טוֹב לוֹ, מה חלקת האדמה הנצרכת לוֹ. אסוּר לוֹ לצאת מכּפרוֹ על מנת לחפּשׂ לוֹ מקוֹם אחר, בּכפר אחר אוֹ בּאֵזוֹר אחר. אסוּר לוֹ להחליף את עבוֹדתוֹ החקלאית בּמלאכה אחרת הטוֹבה בּעיניו, ההוֹלמת את כּשרוֹנוֹתיו, המבטיחה לוֹ משהוּ, הפּוֹתחת לוֹ דרך לאיזוֹ עליה. לא, עליו להיוֹת מחוּבּר לאדמתוֹ, ולא בּרצוֹנוֹ הטוֹב, אלא על כּרחוֹ, בּכוֹח החוֹק. ואם בּכל זאת ישנה את דרכּוֹ, ולא יוּכל ולא ירצה להיוֹת משוּעבּד לשׂדהוּ, ולא יראה לעצמוֹ דרך אחרת אלא להוֹביר את חלקת אדמתוֹ – לא תראה בּזה הממשלה אלא “קנוּניה” ועיקוּף החוֹק. והפּלח החוֹטא והעוֹזב את אדמתוֹ לא יהיה נשׂכּר. כּי הממשלה תירשנוּ. למען ישמעוּ פּלחים וייראוּ. לבל ישׂיאנוּ לבּוֹ של בּן־כּפר לצאת מן התחוּם שתחם לוֹ השלטוֹן. כּך נצטווה מפּי ממשלת המנדט: עבד־עוֹלם תהיה למוֹרשת־אבוֹת! ואם אינוֹ רוֹצה – כּוֹפין אוֹתוֹ.

זהוּ התוֹכן הסוֹציאלי של הרפוֹרמה החקלאית המוּבטחת מטעם ממשלת המנדט. מוּבטחת למי? לפּלח? והוּא מעוֹלם לא בּיקש זאת מידי דוֹרשי טוֹבתוֹ. הוה אוֹמר: מוּבטחת לאפנדי על גבּו של הפּלח.

הפּלח הוּא תינוֹק. הוּא אינוֹ מכּיר בּטוֹבתוֹ, הוּא זקוּק לשמירה מעוּלה, לאפּוֹטרוֹפּסים החרדים לגוֹרלוֹ והשוֹקדים על טוֹבתוֹ, וּמשגיחים עליו בּשבע עינים. אבל בּשל מה החרדה? מי הוּא המדיח את הפּלח הערבי מעל אחוּזתוֹ, מי הוּא הנוֹשׂא בּקרבּוֹ סכּנה איוּמה לפּלח וּלבניו ולבני־בּניו, אם לא המתישב היהוּדי? בּפניו של זה יש להקים תריס, וּתריס על גבּי תריס.

וכאן תכנה המדיני והלאוּמי של אוֹתה “רפוֹרמה” פיאוֹדלית, שמי יוֹדע מאיזה ספר־חוּקים העתיק אוֹתה המחוֹקק המַנדטוֹרי. ספק אם ימָצא דוּגמתה בּאחת המדינוֹת הבּריטיוֹת.

לזרא לנוּ לחזוֹר על דברי ההתנצלוּת וההתגוֹננוּת אשר אנשינוּ העוֹמדים בּשער אנוּסים לשוּב ולחזוֹר עליהם לאחר שהוּכח שקרם וּזדוֹנם של המקטרגים. וּבפני מי אנוּ מתגוֹננים? בּפני אלה שאבוֹתיהם ואבוֹת־אבוֹתיהם אכלוּ את הפּלח בּכל פּה ואת אדמתוֹ לקחוּ בּזרוֹע וּבעיווּת דין ואת הארץ עשׂוּ קרחה וחרבה? אוֹ בּפני אלה צדיקי־עוֹלם, אשר כּל מפעלוֹת התישבוּתם ושלטוֹנם רצוּפים אך צדק וחסד, וּלפיכך הם מדקדקים עמנוּ, הצדיקים הללוּ, כּחוּט השׂערה, ואם לא על חטאים שבּהוֹוה הרי על פּגעים שלעתיד לבוֹא?

אם אי אפשר להוֹכיח כּי אנוּ גרמנוּ נזק לפּלח בּהוֹוה, הרי אפשר לגלגל רחמים על בּני־בּניהם של הפּלחים בּעתיד וּלהינבא לסכּנוֹת העתידוֹת להתחוֹלל על ראשם בּעקבוֹת התאַחזוּתנוּ. בּכל העוֹלם כּוּלוֹ מוּבטחים, כּידוּע, המוֹני האִכּרים בּלחם לאכוֹל וּבגד ללבּוֹש בּעוֹלם הזה וּמוּבטחים בּניהם וניניהם וצאצאיהם עד סוֹף כּל הדוֹרוֹת. לפיכך דוֹאג הנציב העליוֹן שלנוּ לכך, כּפי שהוּא מוֹסר מוֹדעה לעתוֹנוּת, “שהריבּוּי הטבעי של האוּכלוֹסים אף הוּא מן הגוֹרמים שיוֹסיפוּ קוֹשי על הקשיים בּמצב בּאִם לא יאחזוּ בּאמצעים לשם כּך בּהקדם”.

צא וראה: דוֹרוֹת על דוֹרוֹת התענגוּ פּלחי ארץ־ישׂראל על רוֹב טוֹבה תחת שלטוֹנם של התוּרכּים ושל האפנדים ושל נוֹגשׂיהם משמשיהם, כּפרים שלמים היוּ משלחים את בּניהם לארצוֹת רחוֹקוֹת מפּני שלא מצאוּ מחיה בּארץ, לא בּכּפר ולא בּעיר; אחרים היוּ יוֹצאים בּצבאוֹת השׂוּלטן ונוֹפלים בּמלחמה, בּרעב וּבחוֹלי. כּל זה היה כּדרך הטבע, והפּלח ועתידוֹ לא נסתכּנוּ. והנה התחילוּ יהוּדים בּאים, וּבני הפּלחים אין להם צוֹרך להגר לאמריקה הצפוֹנית והדרוֹמית, והכּפרים הסמוּכים למוֹשבוֹת היהוּדים מתמלאים נטיעה וּבנִיה וחיי שׂוֹבע ואמידוּת, ומבּני הארצוֹת השכנוֹת בּאים אלפים וּרבבוֹת וּפוֹשטים בּארץ וּמשתכּנים בּערים וּבכּפרים, וּמסיהם של יהוּדים מאַפשרים לממשלת הארץ להיוֹת “ידידת הפּלחים” המשחררת אוֹתם ממסים וחוֹפרת להם בּארוֹת־מים וּממציאה להם זרעים וּשתילים והלוָאוֹת – אוּלם שלטוֹן־חסד זה אינוֹ יוֹדע הַשְקֵט: גוֹרלוֹ של “הריבּוּי הטבעי” גוֹזל את מנוּחתוֹ. כּל העוֹלם כּוּלוֹ מתבּוֹסס בּדמוֹ ואינוֹ יוֹדע מה לעשׂוֹת בּמיליוֹני מוּבטלים וּמחוּסרי מחיה כּיוֹם הזה, ואילוּ ממשלתנוּ אחוּזת דאגה לדוֹרוֹת הבּאים.

ואין לך פּתרוֹן יוֹתר טוֹב לבעיוֹת הריבּוּי הטבעי מאשר הנחת אבני־נגף על דרכּה של ההתישבוּת האינטנסיבית המַפרה את הארץ בּהוֹן וּבמרץ וּבמדע. ואין לך תגמוּל צוֹדק יוֹתר לאלה שהִפרוּ את הארץ בּהוֹנם וּבמרצם וּבמחקרם, לאלה שרכשוּ חוֹלוֹת וּביצוֹת והפכוּ אוֹתם בּעמלם וּבמסירוּת־נפשם וּבקרבּנוֹתיהם למקוֹרוֹת מחיה לעם רב.

אַל תיחשב לנוּ זאת לחטאה אם נעיז לוֹמר, כּי חוּמרוֹת אלה אשר נתאַשרוּ מטעם משׂרד המוֹשבוֹת לפי הצעוֹתיו של הנציב העליוֹן –חוּמרוֹת הפּוֹגעוֹת כּאחת בּפּלח וּבהתישבוּת היהוּדית – אין להן כּל יסוֹד בּמצבוֹ הכּלכּלי של הפּלח, ולא בּמצבה הכּלכּלי של הארץ. אחרי שנשפּכוּ דמינוּ בּ־1929 הוּרעל העוֹלם נגדנוּ בּ“עלילת־הנישוּל”, זוֹ עלילת־הדם של ימינוּ. בּאה החקירה הממשלתית וגילתה בּמספּרים מדוּיקים את כּל כּזבה של אגדת המנוּשלים. אך האֶפקט הפּוֹליטי של עלילת־הנישוּל לא בּטל. “הפּקוּדה להגנת האריסים”, המַקנה “חזקה” לכל קוֹטל־קנים וּמשקה־עדרים ושׂמה מכשוֹלים חמוּרים בּפני מפעלי התישבוּת והבראה והשבּחה וּמַפקירה את עמלם ואדמתם של המתישבים – היתה לחוֹק. עכשיו אפשר כּבר לעשׂוֹת את חשבּוֹנה של אוֹתה פּקוּדה ולדעת מה תוֹצאוֹתיה החיוּביוֹת, מה נתנה לאריס ממש, עכשיו כּבר אפשר למנוֹת את הקנוּניוֹת והמהוּמוֹת וּתביעוֹת־השקר וּמעשׂי־החמס ואף שפיכוּת־דמים אשר בּאוּ בּעֶטיה לעוֹלם. אוּלם להַוָתנוּ: חקירת המצב לחוּד וחקיקת חוּקים לחוּד. בּשנת 1930 הכריז סיר ג’וֹן הוֹפּ סימפּסוֹן, כּי כּבר פּסה אדמה פּנוּיה להתישבוּת בּארץ־ישׂראל, ואף על פּי שמאז לא פּסקה ההתישבוּת היהוּדית, יש עכשיו בּידוֹ של הנציב להוֹדיע כּי עוֹד לפני שנתים “לא היה מצבוֹ של בּעל הקרקע הזעיר חמוּר כּלל וּכלל”. עדוּת חשוּבה. האוּמנם נעשׂה בּמשך שנתים אלה מצבוֹ של אוֹתוֹ בּעל קרקע זעיר חמוּר יוֹתר ממה שהיה, ואנחנוּ לא ידענוּ? האוּמנם כּה גדל מספּרם של מוֹכרי הקרקעוֹת מבּין הפּלחים, ויש בּכך לעוֹרר דאגה לגוֹרלם הפּרטי אוֹ לגוֹרל מעמדם? האוּמנם כּה רבּים הם בּעלי הקרקע הזעירים שנישלוּ את עצמם עד שיש צוֹרך להגן עליהם מפּני עצמם בּאמצעוּת חקיקה פיאוֹדלית, הכּוֹבלת את רגליו של הפּלח, וּבהטלת עוֹנש דרַקוֹני המאַיים עליו בּהחרמת רכוּשוֹ?

לא ולא. אי אפשר לנוּ שנקבּל את ההכרזה החדשה על חקיקה אַגררית זוֹ כּצוֹרך החקלאוּת, כּצוֹרך כּלכּלי. אַל נא יתרעמוּ עלינוּ תוֹפסי השלטוֹן אם נראה אוֹתה כּ“גזירה”, פּרי מהלך פּוֹליטי; אוֹתוֹ מהלך פּוֹליטי שלא פּעם אחת בּשעת מבוּכה הוּא מבצבּץ וּמטיל את צלוֹ על החיים המדיניים של הארץ. לא את הגנת הפּלח אנוּ מקבּלים כּגזירה. האם לא שמחנוּ על כּל הקלה אמיתית הניתנת לפּלח? האם לא תמכנוּ בּביטוּל העוֹשׂר? האם לא בּמסינוּ אנוּ אִיפשרנוּ את הקלת מסיו של הפּלח? האם לא דרשנוּ מאת הממשלה מלחמה תכניתית נגד הנשך האוֹכל את בּשׂר הפּלח? האם אין אנוּ תוֹבעים הגנה על יבוּל העוֹבד החקלאי המקוֹמי מפּני הצפת־חוּץ? האם אין אנוּ מוּכנים לשלם יוֹתר בּעד חמאה וּגבינה וּביצים וּבלבד לקיים מקוֹרוֹת־הכנסה לחקלאוּת המקוֹמית? האם לא דרשנוּ מאת הממשלה שתבצע תכנית פּיתוּח שתהא מכוּונת להפרוֹת אדמוֹת שממה ולפתוֹח שטחים חדשים לחקלאוּת אינטנסיבית וּלנצל את העוֹשר השמוּר בּשמש וּבמים של ארץ־ישׂראל לחקלאים בּהוֹוה ולבניהם בּעתיד?

אוּלם החקיקה המוּבטחת לנוּ אין בּה כּלוּם מן “הפּיתוּח”, אשר עליו נאמר כּי יביא “בּרכה ממשית וּבת־קיימא ליהוּדים ולערבים כּאחד”. זהוּ ההיפך הגמוּר מפּיתוּח החקלאוּת. החקיקה הזאת מזיקה וריאַקציוֹנית בּחוּמרוֹתיה, שאין בּהן בּרכה לא ליהוּדי ולא לערבי, והיא מסוּכּנת בּרוּחה. היא נוֹתנת תוֹקף מעל בּמה גבוֹהה לאוֹתן ההפחדוֹת הכּוֹזבוֹת והעלילוֹת הנבזוֹת אשר מסיתי־הדמים נוֹטעים בלב הפּלח. והיא מגלה בּרוּרוֹת כּי אין עם הממשלה כּל תכנית חיוּבית לפיתוּח הארץ, תכנית האפשרית רק מתוֹך הכּרה כּי אין כּל סתירה בּין קידוּם התישבוּתנוּ לבין עניני שאר האוּכלוֹסים. היא מגלה כּי הממשלה מתפּרקת מכּל חוֹבה חיוּבית לגבּינוּ. היא אוֹמרת לנוּ כּי כּשם שהממשלה הביאה (על ידי מערכת פּקוּדוֹת והוֹראוֹת אַדמיניסטרטיביוֹת) לידי נישוּלנוּ מעבוֹדה בּמשק המדינה, כּך היא עוֹמדת להביא אוֹתנוּ לידי הרחקה מאדמה, מהתישבוּת חקלאית. אנוּ עוֹמדים להיוֹת בּביתנוּ הלאוּמי נטוּלי־עבוֹדה וּנטוּלי־קרקע.

בּגילוּי־הדעת של הנציב לעתוֹנוּת אין כּל זכר לחוֹבוֹת הממשלה כּלפּינוּ, אין כּל רמז לרצוֹן לאַמץ את התישבוּתנוּ, אוּלם יש רמז בּרוּר לחששוֹת הכּרוּכים בּחוֹק המוּבטח. והנציב מבקש להרגיע בּאמרוֹ כּי רצוֹנוֹ לדאוֹג לבעל הקרקע הזעיר “מבּלי לעצוֹר בּעד התפּתחוּתה של הארץ וּמבּלי לגרוֹם הפרעה לשיטת האַשראי שלה”. כּיצד אפשר לשעבּד את הפּלח על כּרחוֹ לצמיתוּת לחלקה מסוּימת ועם זה שלא לעצוֹר את התפּתחוּת הארץ ושלא להפריע את פּעוּלת האשראי החקלאי? סוֹד כּמוּס הוּא עם ממשלתנוּ, המסתפּקת כּאן בּאמירה סתמית בּשעה שאת העוֹנש על הפּלח היא מפרשת בּאר היטב.

ואפשר יש בּידי הנציב רפוּאה בּדוּקה לכל נגעי החוֹק? שלטוֹן הפּקידוּת, ירוּם הוֹדה. הפּקידוּת תענה את הכּל. יש בּידי הנציב העליוֹן סמכוּת עליוֹנה לאַשר בּמקרים ידוּעים מכירת שטח מחיה, “אם יוּכח” כּי לטוֹבת הציבּוּר הוּא. המתישב לעתיד לבוֹא מדוּע יהא חוֹשש? יש לוֹ צוֹרך לבצע איזוֹ תכנית השקאה אוֹ פּיתוּח אוֹ ניקוּז, אוֹ לבנוֹת איזוֹ שכוּנה עירוֹנית, אוֹ לעשׂוֹת סתם מפעל לטוֹבת הציבּוּר – עד הנציב יבוֹא, והוּא ישפּוֹט מישרים. ודאי, אין לפקפּק בּדבר, שהנציב ישפּוֹט למישרים. וּבכל זאת מה נפלאים דרכי המחוֹקק, וּמה נשׂגבים מוּשׂגיו בּחיי כּלכּלה וּבניית משק. לא די שהצדדים המעוּנינים – המוֹכרים והקוֹנים והמיַשבים והמתישבים – יבוֹאוּ לידי הסכּם בעניני הקרקע והזכוּיוֹת והכּספים. לא, התכניוֹת עצמן, על כּל פּרטיהן, כּמוּבן, צריכוֹת להיוֹת כּלוּלוֹת וּשלמוֹת, ואם תזכּינה לעבוֹר בּשלוֹם את כּל שלבּי המשׂרדיוּת הפּקידוּתית, מלמטה עד לראש הסוּלם, מבּלי שימָצא פּגם וּמבּלי שיחוּל ערעוּר – אזי יש תקוה לכל המעוּנינים בּכך שתכניתם תאוּשר, וחלקת האדמה הדרוּשה לכך תוּעבר לידיהם אם בּינתים, מרוֹב טיפּוּל ועיסוּק, לא תצמח איזוֹ הפרעה חדשה!

אכן, גם אלה הם תנאים לפיתוּח. מי יוֹדע היכן היינוּ עוֹמדים עכשיו בּהתפּתחוּתנוּ בּארץ, אילוּ היה כּל מפעל של בּניית שכוּנה אוֹ גילוּי־מים, אוֹ יִבּוּש בּיצה, אוֹ ניקוּז צריכים לעבוֹר את כּל האיצטדיוֹת הללוּ של “התפּתחוּת” משׂרדית!

בּחוּגי המחוֹקקים בּארץ שׂוֹרר, כּנראה, בּטחוֹן מוּחלט כּי הפּקידוּת הממשלתית אין כּמוֹה להעריך נכוֹנה את כּל סיכּוּיי ההתפּתחוּת ואת כּל האפשרוּיוֹת הגנוּזוֹת ואת הצרכים החיוּניים ואת הקרבּנוֹת שאנוּ מוּכנים להביא למען גַלוֹת מקוֹרוֹת מחיה בּארץ. ספק אם בּאנגליה גוּפא מוּכנה המדינה למסוֹר את גוֹרל התפּתחוּתה הכּלכּלית בּידי פּקידוּת ממשלתית דוקא. כּאן בּארץ איננוּ יכוֹלים, לצערנוּ, להיוֹת שוּתפים לאמוּנת פּקידים זוֹ. לבטי התעשׂיה והמסחר ואפילוּ החקלאוּת עצמה אינם עשׂוּיים לעוֹרר בּנוּ את החפץ להפקיד את גוֹרל בּנייתנוּ והתפּתחוּתנוּ בּידי פּקידים.

וּמתוֹך אמוּנה בּפּקידוּת הכּל־יכוֹלה ותמיד־צוֹדקת מטיל עליה המחוֹקק לקבּוֹע וּלהגדיר את מַהוּתם של שטחי מחיה מתוֹך התחשבוּת בּתנאי העיבּוּד השׂוֹררים בּכל אֵזוֹר ואֵזוֹר. ושיעוּרם של שטחי־מחיה אלה צריך יהיה לשנוֹתוֹ מזמן לזמן “עם השבּחתה של הקרקע ועם מתן האפשרוּת להשקאתה”. האם חשב המחוֹקק כּיצד תבוֹא השבּחת הקרקע והרחבת אפשרוּיוֹת השקאתה אם הדרך נגדרת בּכמה חוּמרוֹת נוֹספוֹת בּפני המרץ היהוּדי המַשבּיח וּמַשקה? והאם ראה המחוֹקק בּחזוֹנוֹ אוֹתה האוירה “הפּוֹליטית”, אשר בּה יֵעָשׂוּ הנסיוֹנוֹת “לשנוֹת מזמן לזמן” את שיעוּרם של שטחי־המחיה? וּמה יהא גוֹרל ההשבּחה וההשקאה והפּיתוּח כּשכּל חוֹק וכל שינוּי חדל להיוֹת ענין משקי וחקלאי ונעשׂה לענין “פּוֹליטי”?

גוֹרל החקלאוּת ימָסר לידי הפּקידוּת, וזוֹ מן ההכרח שתהיה כּפוּפה למציאוּת ה“פּוֹליטית”. אכן, בּיוּרוֹקרַטיזַציה וּפּוֹליטיזַציה של ההתפּתחוּת האַגררית בּארץ – את אלה מבשׂרת לנוּ ההכרזה של הנציב.

בּכל מקוֹם בּעוֹלם אשר בּני עמנוּ נוֹשׂאים משם את עיניהם לארץ־ישׂראל, בּכל מקוֹם שיש יהוּדי היוֹדע כּי אין תחיה לאוּמית בּלי הידבּקוּת בּאדמה, בּכל מקוֹם שאדם מישׂראל מרגיש מהוּ שעל קרקע זה לתקוּמתנוּ הכּלכּלית והגוּפנית והרוּחנית – יעבוֹר זעזוּע עמוֹק בּלבבוֹת. הכרזת הנציב תהא נקראת כּכתבה וּכרוּחה וחרדה עמוּקה תלַפּף את כּל בּית ישׂראל. וטוֹב שתפרוֹץ החרדה, וטוֹב שירגיש הבּשׂר החי בּאיזמל. וטוֹב שיכּירוּ בּכל מקוֹם מה הסכּנה המרחפת על ראשנוּ.

יכּירוּ – ולא יפחדוּ, ולא יִבהלוּ. לא פּעם הוּנף גרזן על מפעלנוּ, לא פּעם נאבקנוּ וגם יכוֹלנוּ.

שבט תרצ"ו.

המלצות קוראים
תגיות