רקע
ברל כצנלסון
בּעניני האוּניברסיטה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מפלגת פועלי א"י, תל אביב: דבר; תש"ח 1948

(בּאגוּדת שוֹחרי האוּניברסיטה בּתל־אביב, ט' בּכסליו תרצ"ו)


היוּ ימים וּסקירה על עניני האוּניברסיטה העברית היתה מן המלאכוֹת הקלוֹת. מי שהתענין בּה כּל־שהוּא – אם מתוֹך אהבה וציפּיה ואם מתוֹך איבה וזלזוּל (היתה ויֶשנה גם “התענינוּת” מעין זוֹ) – יכוֹל היה למנוֹת על נקלה את שמוֹת פּרוֹפסוֹריה, הקבוּעים ו“האוֹרחים”. ועדיין יש דנים וכוֹתבים על האוּניברסיטה לפי רשמי הימים ההם. בּינתים נשתנוּ הרבּה דברים. וּמי שיבוֹא עכשיו לסקוֹר את מצבה של האוּניברסיטה, על מחלקוֹתיה ועל מכוֹניה ועל מפעלי המחקר וההוֹראה שלה, לא יוּכל להסתפּק בּאמירוֹת בּעלמא. אוּלי נשמע, כּעבוֹר שנה, מפּי הרקטוֹר סקירה מַקיפה וּביקרתית על היקף פּעוּלוֹתיה של האוּניברסיטה.

הדברים הבּאים בּזה אין כּונתם אלא להעיר הערוֹת מספּר על מגמת־ההתפּתחוּת של האוּניברסיטה בּתקוּפה האחרוֹנה, כּפי שהיא נראית בּעיני אדם “מן הישוּב”.

הוֹגי רעיוֹן האוּניברסיטה ראוּ בּחזוֹנם את פּסגתה, אך ספק אם צפוּ מראש את נתיבוֹת־היסוּרים שלה ואת דרך גידוּלה. תפיסתם היתה אידילית למדי: העם העברי, המחַדש את חייו וּמחזיר את כּבוֹדוֹ בּין העמים, יקים את היכלוֹ למדע וּלחכמה, וטוֹבי בּניו “היוֹשבים בּשבת תחכּמוֹני” בּבירוֹת־העוֹלם יעזבוּ כּל מחמדים ויבחרוּ לשבת בּצל שכינת עמם. ספק אם ראוּ בּחזוֹנם את חכמי ישׂראל בּעוֹלם מגוֹרשים כּטמאים מהיכלי המדע ואת הסטוּדנטים היהוּדים העוֹמדים בּכל מקוֹם בּפני דלתוֹת נעולוֹת. אכן, כּל עצמוֹ של המפעל הציוֹני מוּקם לא מתוֹך הרחבת־הדעת, אלא מתוֹך יסוּרים. וכן גם האוּניברסיטה.

לפתח האוּניברסיטה פּוּרענוּת רוֹבצת: חסדי נדיבים. כּבוֹדם של הנדיבים בּמקוֹמוֹ מוּנח. אילמלא הם לא היתה האוּניברסיטה נבנית בּימינוּ. אך רע וָמר גוֹרלוֹ של מפעל לאוּמי גדוֹל, התלוּי בּרצוֹנוֹתיהם וּבמוּשׂגיהם של נדיבים ויוֹעציהם, וּבפרט כּשהללוּ נמצאים בּמרחק של אלפי מילין מן האָבנַים. הריחוּק מדעת צרכי העם, המרחק מן הארץ, מהכּרת צרכי הישוּב והבּניה – הטבּיעו את חוֹתמם. לא הצוֹרך החיוּני בּיוֹתר הוּא שקבע, אלא מה שנתקבּל על דעת התוֹרם אוֹ המַתרים. וּלפיכך נבנתה האוּניברסיטה לא לפי תכנית שקוּלה וּמחוּשבת, לא מתוֹך הכּרה בּרוּרה מה מוּקדם וּמה מאוּחר בּבנינה, אלא מתוֹך התרוֹצצוּיוֹת של מגמוֹת ושברי־מגמוֹת, מתוֹך השפּעוֹת־עראי ותכניוֹת פּוֹרחוֹת ונוֹבלוֹת וכונוֹת שאינן מצטרפוֹת למעשׂה השלם. בּכמה מחלקוֹת היה הפּרוּץ מרוּבּה על העוֹמד. כּל מה שהיה מן החיוּני בּשברי־התכניוֹת וּבקטעי־הפקוּלטוֹת תבע את השלמתוֹ, כּדי שיהיה כּלי שלם. ואכן, זאת היא המגמה הגוֹברת בּאוּניברסיטה בּשנים האחרוֹנוֹת. החללים הוֹלכים וּמתמלאים. הפקוּלטוֹת מתגבּשוֹת. מה שעוֹדנוּ חסר תוֹבע בּתוֹקף את השלמתוֹ. ועוֹד המלאכה בּמגמה זוֹ מרוּבּה.

והמגמה השניה נוֹגעת לשיטת הנהלת האוּניברסיטה. והיא: העברה הדרגָתית של המרכּז ההנהלתי מן הגוֹלה לארץ. עצם פּנייתוֹ של הנשׂיא אל הישוּב בּתביעת עזרה לאוּניברסיטה העידה על ההכּרה הגוֹברת כּי אי אפשר לה לאוּניברסיטה שתישאר מבוּדדת מן הישוּב. וּביסוּד אגוּדתנוּ, אגוּדת שוֹחרי האוּניברסיטה, נענה הישוּב לראשוֹנה על המגמה הזאת. זכוּרוֹת עוֹד אסיפוֹתינוּ הראשוֹנוֹת, נאוּמיהם של בּיאליק וּשמריהוּ לוין, תביעוֹתינוּ מאת האוּניברסיטה, תביעוֹת בּני־הישוּב הרגישים לדברים שאין אדם מן החוּץ מרגיש בּחסרוֹנם, תביעוֹת שלא נשארוּ ללא השפּעה. זה היה שלב ראשוֹן.

השלב השני בּמגמה זוֹ: הקמת המוֹסד ההנהלתי החדש – “הוַעד הפּוֹעל” בּארץ. עד לפני שנה היה ה“קוֹרטוֹריוֹן”, הוּא המוֹסד העליוֹן של האוּניברסיטה, מתאסף מדי שנה אוֹ שנתים, לאחת הערים הנאוֹת בּחוּץ־לארץ, ושם היוּ בּמשך שנַים אוֹ שלוֹשה ימים פּוֹתרים את כּל השאלוֹת הגדוֹלוֹת והקטנוֹת, מחליטים על שיטוֹת ועל יחסים ועל פקוּלטוֹת ועל קתדראוֹת ועל מַרצים. כּי זהוּ מנהגן מני אז של החברוֹת היהוּדיוֹת הגדוֹלוֹת, היוֹשבוֹת שֶבת־כּבוֹד בּפּריס אוֹ בּלוֹנדוֹן, ועם ישׂראל כּשהוּא צריך להן מחַזר אחריהן. מעכשיו הוּקם ועד פּוֹעל היוֹשב בּארץ, וּמתאסף לא פּעם בּשנה, אלא אחת לשבוּעַים, ויש בּידוֹ להכּיר כּמה דברים מקרוֹב, וסמכוּת נתוּנה לוֹ מטעם חֶבר־הנאמנים. שלב זה בּהנהלת האוּניברסיטה מַקבּיל לאחד השלבּים בּתנוּעה הציוֹנית: לפנים היוּ המוֹסדוֹת המנהלים בּציוֹנוּת יוֹשבים בּחוּץ־לארץ ואנשי הישוּב היוּ מכתתים את רגליהם להתם. עכשיו אנוּ הוֹלכים וּמעבירים את המרכּזים המחליטים והמנהלים לארץ.

ושלב שלישי, והוּא החשוּב בּיוֹתר: מתן עצמאוּת אקדמית לחֶבר העוֹבדים המדעיים.

בּמשך עשׂר שנים היוּ כּל תפקידי ההנהלה האוּניברסיטאית מרוּכּזים להלכה וּלמעשׂה בּידי אדם אחד, שפּעל גדוֹלוֹת, שהתמכּר לכך בּאהבה וּבהתמדה. אבל הענינים גדלוּ ורחבוּ, בּהם עניני אִרגוּן וּכספים ותעמוּלה והנהלה אקדמאית, ושיטת הנהלה זוֹ אי אפשר היה להמשיך בּה. האוּניברסיטה יצאה מתקוּפת־בּראשית, שאין בּה פּילוּג־אברים. המדע דוֹרש את שלוֹ, והעוֹבד המדעי דוֹרש את שלוֹ. וּבשנה זוֹ הוּחל בּנסיוֹן חדש של חלוּקת תפקידים בּהנהלת האוּניברסיטה. וסעיף ראשי בּשיטה חדשה זוֹ: הנהגת עקרוֹן הבּחירוֹת בּכל השטחים של ההנהלה האקדמית. הרבּה היסוּסים ליווּ את החידוּש הנוֹעז הזה. היוּ גם חוֹששים לתוֹצאוֹת. אבל גברה ההכּרה כּי רק בּדרך זוֹ אפשר להרים את קרנם של אנשי־המדע וּלגלוֹת את הכּוֹחוֹת הגנוּזים בּהם.

החידוּשים והשינוּיים הללוּ אינם בּשׂדה המדע, אלא בּשׂדה הציבּוּריוּת שבּפנים האוּניברסיטה וּמחוּץ לה. אוּלם יש להניח כּי שינוּיים אלה עתידים להיוֹת לברכה לעצם האוּניברסיטה, לעבוֹדת המחקר וההוֹראה שלה ולדמוּתה הכּללית.

נשׂיא האוּניברסיטה היה יכוֹל לספּר לכם רבּוֹת על הקשיים הרבּים בּעבוֹדתוֹ שנבעוּ מתוֹך המרחק הגיאוֹגרפי והרוּחני בּין ירוּשלים לבין הכּוֹחוֹת המשפּיעים בּגוֹלה. כּמה הצעוֹת טוֹבוֹת נפלוּ והוּכשלוּ. רצוֹני להביא דוּגמאוֹת מעטוֹת, מן האחרוֹנוֹת.

נשׂיא האוּניברסיטה דיבּר בּהרצאתוֹ על הצוֹרך בּקתדרה ל“יסוֹדוֹת החינוּך”. אנשי ארץ־ישׂראל, הכּוֹאבים את כּאב בּית־הספר העברי, היוֹדעים וּמכּירים כּי לא נתקדם בּמלאכת־הבּנין שלנוּ בּלי בּית־ספר טוֹב, בּלי מוֹרה בּעל השׂכּלה והכשרה רוּחנית המעוֹרה בּתרבּוּת עמוֹ וּבתרבּוּת האנוֹשוּת, בּלי לבקש פּתרוֹנים לשאלוֹת הגדוֹלוֹת של חינוּך־עם – הגוּ את המחשבה של מחלקה פּדגוֹגית בּאוּניברסיטה. לא יכוֹלנוּ להסתפּק בּשיעוּר מֶתוֹדיקה בּלבד, וחפצנוּ לראוֹת את המחלקה מצוּידת, בּין השאר, גם בּקתדרה למחשבה פּדגוֹגית. בּדרישה זוֹ, המשוּתפת לסינַט ולועד הפּוֹעל, בּאוּ לישיבת חֶבר־הנאמנים. מצאנוּ שם אנשים חשוּבים מארצוֹת ששם ודאי הכּל איתן וקבוּע וּברוּר ונפתר מימים קדמוֹנים, והם ראוּ את הדרישה הארץ־ישׂראלית כּעין לוּכּסוּס, כּענין לאוֹהבי חַקרנוּת, המוֹציאים את ענין ההוֹראה מידי פּשוּטוֹ. והדרישה נדחתה.

דוּגמה שניה: בּאוּניברסיטה, לאחר עשׂר שנוֹת גידוּלה, אין עדיין קוּרס מלא של היסטוֹריה עברית. ההיסטוֹריה הקדוּמה אינה נלמדת – מפּחד האוֹרתוֹדוֹכּסיה, וההיסטוֹריה החדשה גם כּן אינה נלמדת. על שוּם מה? יתכן שבּשביל הסמינַרים לרבּנים והמוֹסדוֹת הגבוֹהים לחכמת־ישׂראל אין ההיסטוֹריה העברית החדשה בּגדר “מדע”. אינה “עתיקה” למדי. חסידוּת וּמתנַגדוּת, השׂכּלה, אמנסיפּציה, התבּוֹללוּת, חיבּת־ציוֹן, סוֹציאליזם, שקיעת מרכּזים יהוּדים אחרוֹנים וּתקוּמת חדשים – כּל אלה הנם בּשביל השליטים בּחכמת־ישׂראל בּגדר פּוּבּליציסטיקה ו“חיי־שעה”. אבל בּשביל אוּניברסיטה עברית, שנוֹעדה לגדל לא רק חוֹקרי־קדמוֹניוֹת, כּי אם גם משׂכּילים עברים הפּוֹעלים בּחיי־עמם – זהוּ ענין חיוּני בּיוֹתר. אצל שוּם אוּמה ולשוֹן לא תתוֹאר אינטליגנציה לאוּמית שאין לה השׂכּלה מקיפה בּידיעת חיי הדוֹרוֹת האחרוֹנים. אגב, גם מבּחינה מדעית יש ויש כּאן להתגדר, כּי חכמי אוּמוֹת העוֹלם, אשר מלאכתנוּ נעשׂתה בּהרבּה על ידם, התענינוּ בּישׂראל עם־קדוּמים, אך לא בּעם הרצוּץ והמוּשפּל, שוֹכן הגיטאוֹת שבּמזרח־אירוֹפּה, ולא בּחליפוֹת וּבתמוּרוֹת שבּחיינוּ בּדוֹרוֹת האחרוֹנים. והנה סוֹף סוֹף מצאוּ מוֹסדוֹת ההנהלה הארץ־ישׂראלית – הסינַט והועד הפּוֹעל – את האפשרוּת להקים קתדרה כּזאת, והציעוּ לקתדרה זוֹ אדם ארץ־ישׂראלי, העוֹמד בּשוּרה הראשוֹנה של ההיסטוֹריוֹנים העברים בּימינוּ, אלא שעוֹד לא עבר עליו כּלח. וּמיד נתקלנוּ בּעיכּוּב מטעם מוֹעצת המכוֹן למדעי היהדוּת היוֹשבת בּחוּץ־לארץ והרוֹאה כּמה מצרכי ההשׂכּלה העברית והמדע העברי בּעינים אחרוֹת משרוֹאים אוֹתם חכמי ארץ־ישׂראל. אני מקווה שנתגבּר בּקרוֹב על העיכּוּב הזה, אוּלם הבאתיו כּדוּגמה לתנאי עבוֹדתה של האוּניברסיטה.


ארץ ישׂראל גָדלה, ועמה גדלה גם האוּניברסיטה, הוֹלך וגדל מספּרם של אנשי־המדע המתלקטים בּארץ, מתרבּים הצרכים וּמתרבּה גם הכּרת הצרכים. ואין ספק שגם חלקה של ארץ־ישׂראל בּהשפּעה על עניני האוּניברסיטה צריך שיִגדל.

והצרכים שנתגלוּ בּזמן האחרוֹן הם שוֹנים ודאי מאלה שראוּ בּחלוֹמם חוֹלמי האוּניברסיטה. וגם בּנדוֹן זה, כּמוֹ בּכמה בּחינוֹת אחרוֹת, דוֹמה דרכּה של האוּניברסיטה לדרכּה של הציוֹנוּת בּכלל. כּשם שציוֹנים טוֹבים בּגרמניה וּבשאר ארצוֹת לא העלוּ על הדעת שלא רחוֹק היוֹם וארץ־ישׂראל תהיה בּשבילם עצמם – לא בּשביל יהוּדים סתם – ארץ המקלט וההצלה היחידה, כּך ודאי לא תיארוּ לעצמם אנשי־המדע מישׂראל, ואפילוּ חכמים בּישׂראל, שבּיום מן הימים יהיוּ הם עצמם אנוּסים לבקש להם מפלט בּארץ־ישׂראל. הלא עוֹד לפני שנים מספּר היינוּ אנחנוּ מפּילים תחינתנוּ לפני חכמי ישׂראל, שיוֹאילוּ לבוֹא ולשבת אתנוּ, שֶבת “פּרוֹפסוֹר־אוֹרח”, סֶמֶסטר אוֹ שנַים. והנה הגיעוּ ימים אשר האוּניברסיטה נתבּעת לשקוֹד לא רק על טיפּוּח המדע, כּי אם גם על תקנתוֹ של איש־המדע מישׂראל הנעקר מבּית־גידוּלוֹ.

וגם הדאגה לסטוּדנט היהוּדי קיבּלה מַשמעוּת אחרת. עוֹד לפני זמן־מה סבל עמנוּ מעוֹדף של סטוּדנטים ואפשר גם כּיוֹם הזה אין לוֹ להתאוֹנן על מיעוּט מספּרם. אבל הכּוֹחוֹת המשׂחקים בּגוֹרלנוּ עשׂוּ בּינתים את שלהם. ואת תוֹצאוֹת השינוּיים האלה עוֹד נרגיש בּשנים הבּאוֹת. אין עם ישׂראל חסר־רוֹפאים. ועוֹד לפני זמן־מה היה הרעיוֹן על פקוּלטה לרפוּאה בּירוּשלים דבר של לוּכּסוּס. היה צוֹרך בּמוֹסדוֹת־ריפּוּי, בּמוֹסדוֹת מחקר בּרפוּאה, בּשיעוּרי השלמה לרוֹפאים שבּאוּ מחוּץ־לארץ, בּידיעת הארץ ותחלוּאיה, אך בּהוֹראה לתלמידים בּרפוּאה לא היה שוּם הכרח. עמדת עמנוּ בּעוֹלם־הרפוּאה היתה חזקה ואיתנה. אבל הגזירוֹת שנגזרוּ בּגרמניה, וּמה שנעשׂה בּלי תרוּעת־גזירה בּארצוֹת אחרוֹת, ערכּם הוּא לא רק בּיסוּרים שהם גוֹרמים לרבבוֹת אנשים מן הגזע היהוּדי, אלא בּהשמדת מקצוֹע שלם שישׂראל היוּ מצוּינים בּוֹ. ואם אנחנוּ לא נרצה ולא נוּכל להשלים עם הנמכת הקוֹמה של הרפוּאה בּישׂראל נראה עצמנוּ מצוּוים לטפּח את מדעי הרפוּאה ואת הוֹראת הרפוּאה על הר־הצוֹפים.

גם כּאן אנוּ נמצאים למדים, כּמוֹ בּכמה מעשׂים אחרים בּציוֹנוּת, כּי העוֹשׂים אינם ממַצים את כּל עוֹמק הדבר שהם עוֹשׂים, אוּלם זכוּתם היא שגם מבּלי דעת הם מקדימים רפוּאוֹת למכּוֹת אשר תבוֹאנה.

האוּניברסיטה קלטה בּשנתים אלה עשׂרים איש ויוֹתר מפּליטי אשכּנז. אמנם כּל המקיים נפש אחת מישׂראל כּאילוּ קיים עוֹלם מלא. ואף על פּי כן הרי מספּר זה צנוּע למדי. צנוּע מבּחינת המצוּקה הגדוֹלה של אנשי־המדע היהוּדים, וצנוּע גם מבּחינת צרכיה של האוּניברסיטה עצמה. מדינוֹת גדוֹלוֹת ועשירוֹת, כּאנגליה וארצוֹת־הבּרית, משתמשוֹת בּהזדמנוּת וּמבקשוֹת להיבּנוֹת בּעזרת אנשי המדע והטכניקה אשר נפלטוּ מגרמניה. וגם לנוּ ניתנה הזדמנוּת כּזאת, להרים את החקלאוּת, להקים חרוֹשת, לפתח את הרפוּאה, ואין אנוּ משתמשים בּזה אלא בּמעט מן המעט. והלא בּשבילנוּ אין זוֹ רק שאלה של רוַח מדעי וטכני. הלא לנוּ זוֹהי גם השבת אבידה, החזרת אחים נידחים.

יצירת כּר־עבוֹדה לעוֹבדים מדעיים משלנוּ אינה ענין ליוֹצאי גרמניה בּלבד. אין לעשׂוֹת את האוּניברסיטה מקלט ליוֹצאי גוֹלה אחת בּלבד. אין להטבּיע על האוּניברסיטה חוֹתם חדגוֹני של שבט בּישׂראל. וחשיבוּת מיוּחדת לקליטת דוֹר החוֹקרים הצעיר מגידוּלי הארץ. אין להניח שבּחיינוּ הרוּחניים נתפּרנס מאימפּוֹרט בּלבד. ולא מן החכמה ולא מן היוֹשר שאם גדל בארץ דוֹר צעיר אשר נפשוֹ חשקה בּאמת בּתוֹרה, וגם בּעמוֹ וּבארצוֹ – נגזוֹר עליו גלוּת וּנפזר אוֹתוֹ על פּני ימים וארצוֹת־נכר.

בּין ההישׂגים החשוּבים של האוּניברסיטה יש למנוֹת לא רק את חשיבוּת מוֹריה ואת מספּר תלמידיה, כּי גם את היוֹתה משמשת בּית־גידוּל לחוֹקרים צעירים וּלעוֹבדים מדעיים מחוּננים, הצוֹמחים מבּפנים. יש כּבר בּארץ גידוּל טבעי כּזה. לי עצמי זוֹהי אחת השׂמחוֹת המעטוֹת, כּשאני פּוֹגש אנשי־מדע צעירים שהכּרתים כּפוֹעלים, כּמוֹרים עממיים, כּעוֹבדי עבוֹדת השׂכּלה בּציבּוּרנוּ, וּבתוֹר כּאלה מתוֹך שרשיוּתם בּאדמה וּבמשק וּבציבּוּריוּת, בּאוּ וישבוּ על ספסל־התלמידים, והביאוּ אתם התמדה וקשיוּת־עוֹרף וזיקה אמיצה לארץ ולצרכיה ולישוּב וּלסבלוֹתיו וללשוֹן העברית וּלתרבּוּתה. לא מקרה הוּא שמתוֹך אלה אשר גם בּעבוֹדתם המדעית הם מוֹסיפים להיוֹת חלוּצים, יצאוּ אנשים שהם לברכה לאוּניברסיטה ולארץ.

תבוֹרך האוּניברסיטה על כּל מה שעשׂתה בּנידוֹן זה, וּתבוּקר על מה שלא עשׂתה.

בּחלל האוּניברסיטה היה מנסר כּמה שנים הויכּוּח: הוֹראה אוֹ מחקר? ויש ממשיכים בּוֹ גם עכשיו, לאחר שהאוּניברסיטה עוֹסקת למעשׂה, כּמוֹ כּל אוּניברסיטה בּעלת־ערך, גם בּזה וגם בּזה. יסלחוּ לי אם אוֹמַר שבּעינַי ויכּוּח זה הוּא מחוּץ לזמן וּמחוּץ למקוֹם ואין כּאן מקוֹם להאריך. יש מקוֹם לויכּוּח אחר, והוּא: אוּניברסיטה ארץ־ישׂראלית אוֹ אוּניברסיטה סתם? כּלוֹמר, אם העתקה בּינוֹנית אוֹ גרוּעה של טפסי מכוֹנים מסוּימים להשׂכּלה עליוֹנה, אוֹ יצירת־מקוֹר מוּתאמת בּפרטיה לצרכי העם וּלצרכי הארץ וישוּבה. לא קשה להעתיק כּמה וכמה קתדראוֹת, אשר דוּגמתן יש בּכמה אוּניברסיטאוֹת וּבמוֹסדוֹת לחכמת ישׂראל. אך מה שנחוּץ לנוּ הוּא לא זה, כּי אם להתאים את כּל עבוֹדת ההוֹראה והמחקר למידתנוּ, למצוּקתנוּ, לצרכינוּ וּלכוֹח יצירתנוּ.

דוּגמאוֹת אחדוֹת לצוֹרך ההתאמה.

כּבר הזכּרתי קוֹדם את המחלקה לפּדגוֹגיה, שעמדנוּ על נחיצוּתה מתוֹך התפקידים המיוּחדים המוּטלים כּאן על בּית־הספר העברי והדרישוֹת הגדוֹלוֹת אשר תנוּעת התקוּמה העברית מציגה למוֹרה. אפשר להעתיק ממקוֹם אחר קתדרה לצוֹרך הוֹראה שימוּשית, אך מבּלי שמחלקה זוֹ תעמיק לחקוֹר בּחשבּוֹנוֹ של החינוּך העברי בּימינוּ, מבּלי שתסייע למוֹרה בּהשׂכּלה טבעית ארץ־ישׂראלית וּבהשׂכּלה הוּמַניסטית הוֹגנת – לא תמלא את תפקידה.

דוּגמה שניה: המכוֹן החקלאי, שעדיין לא יצא מכּלל בּירוּרים ותכניוֹת. אנשי־המדע שטענוּ נגד החשתוֹ תמכוּ יתדוֹתיהם בּדרישה לבצר קוֹדם את לימוּדי הפיסיקה והחימיה, שהן הבּסיס לחקלאוּת מדעית. חזקה על אנשי־מדע שהם יוֹדעים מה שהם אוֹמרים, וכך יפה להם שהם מציגים דרישוֹת גדוֹלוֹת לגבּי טיב התלמוּד החקלאי. אך מה דמוּת תערכוּ לאוּניברסיטה של עם, אשר בּמרכּז תקוּמתוֹ עוֹמדת האדמה, וּבטיב עיבּוּדה, בּאינטנסיביוּת וּברציוֹנַליוּת של חקלאוּתה תלוּיים בּמידה מרוּבּה אֳפי ישוּבנוּ ואפשרוּיוֹת התרַבּוּתנוּ והשתרשוּתנוּ, וּבמידת־מה גם מצבנוּ הפּוֹליטי ויחסינוּ עם שכנינוּ – והאוּניברסיטה הלאוּמית מתחילה מכּמה וכמה ענינים אחרים ודוֹחה ענין זה לעידן ועידנים.

דוּגמה שלישית. בּחיי המדינה והחברה בּימינוּ תוֹפסת הפּקידוּת הציבּוּרית מקוֹם ניכּר. רמתה האנוֹשית, השׂכּלתה הכּללית והכשרתה המקצוֹעית, נימוּסיה והליכוֹתיה קוֹבעים בּמידה לא מעטה את סגנוֹן־היחסים בּחברה ואת כּוֹשר־הפּעוּלה של המוֹסדוֹת. בּנין העם וּבנין הארץ מצריכים פּקידוּת ציבּוּרית (“שירוּת אזרחי” בּלשוֹן העמים) ענֵפה: סידוּר עליה, חיים מוּניציפּליים, בּנקים, קוֹאוֹפּרציה, קהילוֹת, ארגוּן מקצוֹעי, עבוֹדה תרבּוּתית עממית, תעמוּלה ציוֹנית, עבוֹדת הקרנוֹת ועוֹד ועוֹד. וּבכל מקוֹם שיש צוֹרך בּאדם, אם זוֹהי שליחוּת ציוֹנית לגוֹלה, ואם מרַכּז בּמוֹשב, ואם מנהל לקוֹאוֹפּרטיב, ואם מזכּיר לאגוּדה מקצוֹעית – אין מחסוֹר בּהצעוֹת, אך יש מחסוֹר עצוּם בּהשׂכּלה, בּהכשרה, בּידיעת הענינים, בּהכּרת התנאים, בּהבנת התפקיד. מנַין נקח אוֹתם? מן הבּא בּיד. ללא שוּם אַסכּוֹלה מחנכת, ללא מסוֹרת מתוּקנת. שוּם מדינה לא טרחה למעננוּ, להכין וּלהכשיר לנוּ פּקידים הראוּיים לנוּ. האם אין זה מתפקידה של האוּניברסיטה לחנך לנוּ אנשים ל“שירוּת אזרחי” כּשם שאוֹכּספוֹרד וקֶמבּריג' מחנכוֹת לארצן? והאם אין זה מתפקידה ליצוֹר אצלנוּ אוירה כּזאת אשר תרים את טיב העבוֹדה הציבּוּרית ואת כּבוֹד העוֹבד הציבּוּרי? ושוּב, גם כּאן אין זה ענין של העתקה בּלבד. ודאי, יש השׂכּלה כּללית וּמקצוֹעית המשוּתפת בּימינוּ לכל עוֹבד ציבּוּרי בּן־תרבּוּת: מדעי החברה, מדעי הכּלכּלה והמשק. היסטוֹריה כּללית וידיעוֹת שימוּשיוֹת. אבל דוקא השירוּת הציבּוּרי, כמוֹ מלאכת־החינוּך, קשוּר בּמידה יתירה בּתרבּוּת הלאוּמית וּבידיעת חיי העם וסביבתוֹ. ואם אצל אחרים ידיעוֹת אלה נתוּנוּת לכל אדם משׂכּיל בּעמוֹ, הרי אצלנוּ יכוֹל אדם להיוֹת אינטליגנט יהוּדי מבּלי שתהיינה לוֹ ידיעוֹת של בּר־בּי־רב בּעניני עמוֹ. עוֹד לא זכינוּ לכך שידיעת חיי עמנוּ בּהוֹוה, בּפזוּריו, לשבטיו – אֶתנוֹגרפיה יהוּדית, פוֹלקלוֹר, כּלכּלה של ישׂראל, תוֹלדוֹת התסיסוֹת הציבּוּריוֹת בישׂראל בּדוֹרוֹת האחרוֹנים, הספרוּת העברית, – שידיעת עמנוּ זוֹ תהיה לחלק מוּבן־מאליו של השׂכּלת משׂכּיל יהוּדי גם כּשאיננוּ עוֹשׂה אוֹתה “מקצוֹע”.

ויש צוֹרך גם בּהשׂכּלה מיוּחדת, הקשוּרה בּמצבנוּ בּארץ. אנוּ חיים בּמזרח וּבין שאנוּ מבקשים לעמוֹד אתוֹ בּקשרי־שיתוּף אוֹ שכּוֹפים עלינוּ יחסי־היאָבקוּת – מצוּוים אנוּ להכּיר ולדעת אוֹתוֹ. אוֹי לה לשוּתפוּת שאין עמה ידיעה ואוֹי לה להיאָבקוּת שאין עמה ידיעה. וּכלוּם אנו יוֹדעים את המזרח? אני מתכּוון לא לידיעת המזרח העתיק, אשר תלמידי־חכמינוּ עוֹסקים בּוֹ בּהתמדה, אלא למזרח החי, שכּל יהוּדי משׂכּיל בּארץ, ועל אחת כּמה וכמה מי שמשמש בּתפקיד ציבּוּרי, חייב לדעתוֹ. ויש להניח כּי כּשם שכּל בּתי־המדרש לחכמת ישׂראל אינם נוֹתנים לאוּניברסיטה דוּגמה ללימוּד ידיעוֹת חיי עם ישׂראל בּהוֹוה, והיא צריכה לחדש אוֹתוֹ מעצמה, כּך גם בּידיעת המזרח בּהוֹוה, לא הכין למענה שוּם מוֹסד אוּניברסיטאי דרכי לימוּד וּמחקר מוּתאמים לצרכינוּ.

צרכי הישוּב מרוּבּים, וכל מקוֹם שהאוּניברסיטה נענית להם – היא רוֹאה בּרכה בּעמלה. יכוֹלתי להביא כּמה דוּגמאוֹת: מאוֹתוֹ רוֹפא היוֹשב זה כּמה שנים בּביצת־החוּלה וחוֹקר את המלריה בּמסירוּת־נפש, אוֹ מן העזרה בּמלחמה נגד מחלוֹת בּקר ועוֹפוֹת הניתנת על ידי האוּניברסיטה. אספּר עוּבדה קטנה מן הימים האחרוֹנים: בּאחת הנקוּדוֹת שלנוּ בּעמק חפר חלוּ פּתאוֹם כּמה ילדים. רוֹפא קוּפּת־חוֹלים שבּמקוֹם טרח וחקר וּמצא כּי כּל הילדים הללוּ נזדמנוּ למערה אחת בּסביבה ונעקצוּ על ידי קַרציוֹת. הרוֹפא עצמוֹ שהלך אחרי הילדים לאוֹתה מערה נעקץ אף הוּא וחלה. בּעקבוֹת המעשׂה בּא מירוּשלים פּרוֹפסוֹר של האוּניברסיטה וירד למערה וטעם אף הוּא את טעם הקרציוֹת. למראה העבוֹדה המדעית, המתחילה עכשיו ללווֹת את מאמצינוּ החלוּציים, אפשר להזכּיר את הימים שהיינוּ יוֹשבים נגוּעי קדחת ודיזנטריה וטיפוּס ללא עזרת רוֹפא, וּלעתים גם ללא חוֹבשת.

מן הדברים שעליהם גאוַת האוּניברסיטה הן הפּוּבּליקציוֹת המדעיוֹת של עוֹבדיה, המתפּרסמוֹת בּכמה בּמוֹת חשוּבוֹת. אני רוֹאה צוֹרך למסוֹך טיפּה מרה בּכוֹס של בּרכה זוֹ. ויהא הדבר למזכּרת עווֹן לכוּלנוּ: עבוֹדוֹת המחקר הללוּ מתפּרסמוֹת, בּרוּבּן וּבעיקרן, לוֹעזית, ולוֹעזית בּלבד.

חלוֹם חלמנוּ, שהאוּניברסיטה תיצוֹר ספריה מדעית בּעברית, וכי הסטוּדנט העברי ישאב את השׂכּלתוֹ הכּללית והמקצוֹעית מן הספר העברי, והקוֹרא המשׂכּיל יוכל ליהנוֹת מכּתבי האוּניברסיטה בּלשוֹנוֹ. אך הדברים מתנהלים בּקו ההתנגדוּת הפּחוּתה, ואין כפּרה על הדבר.

אין לקפּח את שׂכרה של האוּניברסיטה על המעט שהיא עוֹשׂה בּיצירת ספרוּת מדעית בּעברית. אביא לדוּגמה את הספריה הפּילוֹסוֹפית בּעריכתוֹ של פּרוֹפסוֹר ח. י. רוֹת. חמשה־עשׂר הכּרכים הקטנים הללוּ הם מתנה יקרה לא רק לתלמידים, כּי אם גם לכל קוֹרא צמא דעת. נזדמנתי לפני זמן־מה לאחד הקיבּוּצים, ושם חוּג שלם יוֹשב ולוֹמד בּערבים את המתוֹדה של דֶקַרט, מתוֹך ההוֹצאה הזאת. הקוֹרא העברי איננוּ כּפוּי־טוֹבה. וצר, צר מאד, שמנהלי האוּניברסיטה לא העמידוּ את הוֹצאת־הספרים האוּניברסיטאית בּמקוֹם הראוּי לה בּמסגרת הפּעוּלה.

שתים־שלוֹש מלים על השיעוּרים האוּניברסיטאיים בּתל־אביב. יש צוֹרך להזהיר מפּני העין הרעה המתנקשת בּהם. זכוּרה אסיפת־הפּתיחה שלהם כּאן בּאוּלם התא"י; רוּחוֹ של בּיאליק היתה שרוּיה באוֹתה אסיפה. וּדברוֹ הלם כּפטיש על הסכּנוֹת האוֹרבוֹת לאיש תל־אביב. בּיצירת השיעוּרים היתה הכּוָנה לא רק לתת משהוּ לתל־אביב, כּי אם גם לתת משהוּ לאוּניברסיטה. חפצנוּ לראוֹת את האוּניברסיטה פּוֹעלת וּמַשפּעת בּתוֹך הישוּב. היוֹם הגדוֹל בּחיי האוּניברסיטה יהיה כּשתפתח שיעוּרי קבע וסמינַריוֹנים בּלב העמק. וצער רב הוּא שמפעל זה, העלוּל להיוֹת לברכה לתל־אביב ולאוּניברסיטה, מפעל שזכרוֹ של בּיאליק חוֹפף עליו, איננוּ מוֹצא את התמיכה – אם לדבּר בּלשוֹן רכּה – מצד כּמה בּעלי השפּעה בּאוּניברסיטה. שוֹחרי האוּניברסיטה, אַל תפקירוּ את השיעוּרים!

וּמשהוּ על פּעוּלת אגוּדתנוּ. העזרה הכּספּית אשר הגשנוּ לאוּניברסיטה איננה עוֹמדת בּשוּם התאמה עם האפשרוּיוֹת השמוּרוֹת לנוּ בּישוּב. הן גדוֹלוֹת יוֹתר ממה שנראה לנוּ. תרוּמוֹתיהם של משה וילבּוֹשביץ ומר ש. סוֹלוֹ, הראשוֹנוֹת בּמינן בּישוּב, אינן אלא רמז למה שיכוֹל להיוֹת, אם ימָצאוּ העוֹשׂים ותיוָצר אוירת אַהדה וציפּיה לפעוּלוֹת האוּניברסיטה. כּלוּם אין בּארץ גוּשים חברתיים העלוּלים לשמש משען להרחבת האוּניברסיטה? מדוּע לא תקוּם אגוּדת עוֹרכי־הדין ותקים קתדרה משפּטית אוֹ סוֹציוֹלוֹגית? מדוּע לא תראה אגוּדת הרוֹפאים לעצמה הזדמנוּת של כּבוֹד לקיים איזוֹ קתדרה רפוּאית? כּלוּם אין בּידי הבּנקים שלנוּ לקיים קתדרה לכלכּלה מדינית אוֹ לפיננסים? והקוֹאוֹפּרציה, כּלוּם אינה זקוּקה למחקר קוֹאוֹפּרטיבי? דברים אלה ודוֹמיהם אינם למעלה מכּוֹחנוּ.


המלצות קוראים
תגיות