כידוע, לבריאותה ולמען הסדר הטוב, צריכה כל חברה שיהיה לה שעיר לעזאזל.

לא חשוב כלל מדוע דווקא הוא השעיר – חשוב רק שיילך לעזאזל ואנחנו נינצל.

הביטו אל מאשימיו האלה המתהדקים עליו – כולם שותפים הדוקים באותה אשמה, והוא ילך לעזאזל בשמם.

החברים מאתמול, מסתבר, אינם אלא עדת המלקקים תמיד למחלק הטובות התורן – והם גם המגלגלים אותו לעזאזל כשאינו מחלק.

“תרגיל מסריח” פסק בלשונו הכבדה בן זוגו לאותו התרגיל – והסב אפו המיוחס, הבלתי מריח לא סרחון דם, לא סרחון אנצאר ולא סרחון עצמות שבורות של חפים.

בוודאי ששמעון פרס אינו פטור מביקורת ולא נקי משגיאות ובהן גם כבדות – אלא שלא בגללן משלחים אותו כשעיר לעזאזל – כי אם בגלל הצבועים שצריכים לבריאותם ולמען הסדר הטוב – שעיר משתלח לעזאזל.

הכל ישן נושן, הכל ידוע ומסופר מימות עולם, והפלא הוא רק פרצופם של החברים האלה המחוסנים מבושה.

אלא שגם זה כבר היה מעולם.

עדויות מבית הדין

העתונים מדווחים (14.5.90) מבית־הדין הצבאי: –

בינואר 1988, הגיעו חיילים לכפר א־ריק, הוציאו תושבים מבתיהם והיכו אותם בברזלים. מצבם של המוכים היה אנוש.

בחלחול נלקחו במשאית 15 ערבים והובאו למזבלה, ושם שברו להם את העצמות. הם נשארו במקום עם עצמות שבורות ופצעים קשים. גם ב“סככת מעצר” בחברון הוכו ערבים נמרצות “שלא לצורך”.

ברמאללה הובאו ערבים על־ידי חיילי גולני אל “קיר המכות” (!) והוכו שם עד זוב דם, עד כדי שאחר־כך הודח מפקד.

ב“מתקני השהיה” בחברון, השאירו עצורים בחוץ לקפוא מקור.

מי נתן את ההוראה?

זוטר אחד? מפקד מקומי אחד? אלוף פיקוד אחד?

הכל בא מלמעלה. “רוח הדברים”, “המגמה הכללית”, וגם האישור המפורש. בלי שאיזה אף נסתם אז מסרחון.

האחראי למעשים המסריחים ולהסרחת נפשו של הנוער שלנו – אינו יושב בין הנידונים.

הוא רוצה להיות ראש ממשלה, הוא מדבר על “תכנית השלום”. וכבר יש לו עדת מלקקים. ולא מסריח להם.

הוי, מפלגת העבודה

אומרים: לא לאן מוביל האיש עיקר, אלא כוחו למשוך בוחרים עיקר.

אומרים: לפרס יש “תדמית שלילית”, הוא המפסידן הוא התכסיסן המכזיב, הוא התככן הנכשל – וכל מה שאומר עליו הליכוד ברשעות קולנית אומר עליו גם המערך בשתיקה רועמת לאיד.

אומרים: הנה המחליף – הוא יגרוף את המפלגה לנצחון – איך? הלא הוא היה כל הזמן בפנים, ולא העזו לעשות שם דבר בלעדי הסכמתו הזועפת אבל המסכימה. אילו סירב לא היו עושים כנגדו.

אומרים: הנה עברו: בית החינוך, כדורי, הפלמ“ח, ההתישבות, יגאל אלון, רמטכ”ל ששת הימים – ובקצרה: הנה הצודק המקופח. אבל מה אומרים על מעשיו, זה אך אתמול: מה המרחק בין מעשיו ובין מעשי הליכוד, מה בין דרכו לדרכם?

אומרים: הוא יפרוץ דרך לשלום. כשאינו מתכוון לשום שלום אלא ל“אוטונומיה”, כלומר לסטמוס קוו בהסכמת ערבים שאינם קיימים.

אומרים: ראו איך הגדיל לעשות בדבקותו ב“ממשלת האחדות”, וכמה הוא גאה בהישגיו הגדולים, ואלה הם: מניעה, עצירה ובלימה.

אבל מה קידם? מה זז בגללו לקראת השלום?

מפלגת העבודה. הוי מפלגת העבודה. איזו נמיכות קומה. איזו תשישות נירפים. אין לה תקומה למפלגת העבודה אלא לפנות כעת אל בני הארבעים, שיקומו הם כעת למרוד, לפרוץ דרך ולהוביל.

יזהר סמילנסקי

דבר (כג אייר תש''ן 18.5.1990): 13