מי שמדבר על שלום בלי לדבר עם אש"ף – אינו מדבר על שלום. הוא מתעתע. כי אפילו נניח שאין זו מרמה, ושאמנס ייערכו אי־פעם “בחירות בשטחים” – ושלבסוף גם ייבחרו נציגים שיהיו מקובלים על בוחריהם ועל שומריהם – ושהנבחרים לא יומתו מכאן ולא ייפסלו מכאן – ושביום מן הימים אמנם תקום איזו נציגות, מוסמכת ומקובלת, שתהיה מוכנה לשיחות –

מתי יהיה כל זה?

בעוד שנה? שנתיים? חמש?

ועד אז? זו כל השאלה – מה יהיה כאן עד אז? טפטוף ההמתה הקטנה היום־יומית יוסיף ויימשך? והדריכה היום־יומית על גופם ועל נפשם של בני־אדם מוחזקים תוסיף ותימשך? ורק הסבלנות למוות ולהשחתה היא תלך ותגדל? עד שנהפוך כולנו לגוש סבלנות אחד גדול ואטום, ששום מוות לא יוכל לו עוד?

אבל, מה בכך? שימותו. יום־יום וכל הימים. אין מה למהר. לבסוף הלא ייכנעו. וזה יהיה השלום.

אבל אין נניח

אבל אין בעולם נניח. ולא ייערכו בחירות. ולא ייבחרו נציגים. ולא יהיו שיחות שלום.

ומה כן יהיה? יהיה המשך של ההמתה, של ההריסה ושל ההשחתה, ומה שהיה הוא שיימשך, עד שיישברו הערבים וייכנעו, ועד שבגופנו לא תשרוד נפש.

או עד שתוחלף כל הממשלה הזו.

קלסתרו של גיבור השלום

גיבור “הבחירות בשטחים”, הוא גיבור שבירת העצמות, הוא גיבור מחנות המעצר, הוא גיבור הדיכוי ללא הבחנה, הוא גיבור הכל־לפי־החוק, הוא גיבור אטימות האבן, הוא גיבור היש לנו זמן ואין מה למהר.

הוא יעשה לנו שלום. ואמרו אמן.

לא מאהבתם

לא מאהבה לאש"ף צריך לדבר איתם, לא מאהדה למעשיהם, ולא מהסכמה לדעותיהם – אלא רק מהיותם המייצגים את הפלשתינים. אין אחרים ואי־אפשר להמציא אחרים בכוח. ובין אם טובים בעינינו ובין אם לא, הם מייצגיהם.

והגיע הזמן להתנער סוף־סוף מן המושגים הכובלים שלנו, הדמוניים־כפייתיים, ולהתחיל לדבר איתם.

שום דבר לא יהיה קל ושום דבר לא יהיה פשוט. מלבד שאין אף דרך אחרת, אם לא להסתבך בעוד דחיות שווא, בעוד סמטאות ללא־מוצא, בעוד מוות ובאבדן השלום.

בלי מנצחים ובלי מנוצחים, בלי מכניעים ובלי מוכנעים – אפשר להיפגש כבר מחר: שני צדדים חלוקים בכל, אבל מאוחדים במוכרחות לעבור מסכסוך פתוח לאפשרות ישובו.

יזהר סמילנסקי

דבר (טו טבת תש"ן 12.1.1990 ): 13