למפלגת העבודה יש רעיון על השלום, אבל אין לה רוב.

למפלגת הליכוד יש רעיון כנגד השלום, אבל יחד [א]יתה יש רוב.

מה עושים? מקטינים את הרעיון על השלום עד שלא יפחיד את בעלי הרוב.

איך מקטינים? מחפשים, למשל, פלשתינים טובים ובלתי מפחידים. לא אומרים אש"ף, אלא מדברים על נציגים שייבחרו בשטחים, בבחירות שתערכנה ברבות הימים, ושלאחריהן תהיה הפסקה של אוטונומיה, ושעד אז יימשכו אין־סוף דיונים מופלגים, והפתרון אם יימצא לבסוף, לא יימצא לפני קץ־הימים – ולכן, ממה יש לפחד?

וכך, על־ידי הקטנת המפחיד שבשלום רוכשים את הרוב המפחד מן השלום, וכך, יושבים היום כל חכמי הדור ועוסקים בהקצעת ובליטוש הכשרים לשיחות המוקדמות: יקחו חצי מגורש, עם רבע בעל־דירה בירושלים, עם שמינית ידוע־בציבור כאש"ף מתון, ויוסיפו חישוקים על ביטוחים, ויערבבו מיסמוסים עם טימטומים – וכבר כולם שמחים: כאילו־שיחות־שלום על כאילו־בחירות – אינן מפחידות עוד איש.

אש“ף הוא שם מפחיד ולפיכך בלי אש”ף. ואם מתגלה שבלי אש“ף אין פלשתינים – אפשר ליזום אש”ף סינטטי, אש"ף ציוני ליברלי, ומאחר שבין כה־וכה הכל יתמשך ויתמשך ולא יהיה בימינו – יתפתו פחדני הליכוד ויסכימו להכנס למלכודת השלום של המערך.

הנה, בזבל הזה עוסקים היום גדולי האומה. איך להערים על הרוב המוכן שבליכוד, ואיך אפשר להציג לפניהם שלום בלתי מפחיד ואיך אפשר לאפר את פניו עד שגם סרבני השכל – יתפתו.

ובעצם, מה רע בהרכבת ״לא־רוצה" על גבי “לא־יכול”, בהרכב עיוור על פיסח? הלא הכל רק לשם השגת השלום, וזו גישה ריאלית לקידום בכוחות הפוליטיים הקיימים, על־ידי עקיפת מה שמפחיד את הרוב – ולמה לא?

מפני שתהום לא עוברים בצעדים אלא בקפיצה.

ומפני שבין שהשיחות על הכנת הבחירות ובין השיחות על תוצאות הבחירות יימשך כל מה שיש עכשיו, שהוא מוות והוא הרס והוא השחתה, ויעברו שנים, וכלום לא יקרה – ורק כולם ירמו את כולם, וכולם רק יפסידו והשלום ככלב מוכה יישאר בפינה מיילל.

מה שנתגלה ממש בימים אלה בקרקס הליכוד אומר ברור שאין בראש הליכוד אלא ואקום. וכלום לא יזוז שם מפני שאין שם איש. ואין שם אלא רק כמין דייסה אפורה גדולה השפוכה על־פני הדרך לשלום. ותחבולות מפלגת העבודה איך לזכות בתמיכת הרוב המוכן הזה, על־ידי מיסמוס השלום בשם השלום – אין בהן כלום, מלבד איבוד זמן, מלבד המשכת המוות וההשחתה, ומלבד סיכון כל מה שנוצר כאן זה מאה שנה.

העסקת הציבור במיני יוזמות כאלה היא בזבוז טרגי של הסיכוי, והיא התאכזרות אל השלום. כעת צריך ללכת לדבר עם הפלשתינים. לא קל הדבר אבל הכרחי. ובמקום להוסיף ולדרוס אותם, צריך ללכת ולמצוא איתם פתרון. לליכוד הרץ כפרש בלי־ראש אין פתרון, ומפלגת העבודה לא צריכה עוד להחזיק בזנבם כדי להיגרר אל השלום.

מי שרוצה בשלום ילך אל השלום בגדול, באומץ, וביושר, ויצא לרחוב ויאבק על גיוס רוב אמת בעם, ויקרא אל היהודים לדבר עם הפלשתינים – אנחנו כמו שאנחנו והם כמו שהם: מהטעיות ומפחדנות, ומרכיבה על גבי רוב בלתי־רוצה – לא ייצא כלום. וזורע עורמה לא יקצור שלום.

יזהר סמילנסקי

דבר (כח שבט תש''ן 23.2.1990): 13