רקע
ישעיהו אברך
מפנקס הזמן - על המדיניות הגרעינית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: עם עובד; תשל"ו 1966

 

א. על המדיניות הגרעינית

מאיזור התנועה, שלה אנו חייבים את חינוכנו הציוני שנתקיים ואת חינוכנו הסוציאליסטי שנתפוגג מעט, הגיעה לפני זמן מה ידיעה שסתרה או הפכה קצת על פיהם כמה משפטים־קדומים המבקשים באחרונה להיאחז בהכרתנו. אף כי איננו בטוחים אם מזווית־הראייה של כמה פלגים בתוך תנועה זו יימצאו דברינו מחמיאים דווקא.

ובכן: הפגנות נגד התנחלות, משמרות בפיתחת רפיח – “השומר הצעיר”, אומרת הידיעה, יתנחל בפיתחת רפיח. כך החליטה לפני שבועיים, לערך, מועצת הקיבוץ הארצי. מובן: עם סייגים, ועם הגבלה, ועם אותו “תוך” או מקף מפורסם שעליהם נוהגת תנועה זו ליהרג־ולא־לעבור זה שנים. נהרגת או לא נהרגת – אבל מיישבת.

מכאן ואילך מתחיל להיות חשוב פחות מה דיבר המזכיר המדיני או הארגוני עם אש“ף בווינה או מה אומרים מזכירים מדיניים כל יום שני וחמישי בטלביזיה. ביסוד מונח גרעין חלוצי של הגשמה אישית שהמשותף האמיתי בינו לבין תנועת “אמונים” – ככל שהדבר יישמע פראדוכסלי – הוא עמוק יותר מאשר בינו לבין כל שי”ח עקר. גרעין פה, גרעין שם – עם הפיסיקה הגרעינית הזאת של “השומר הצעיר” אפשר לבנות ישראל מפוארה מאד – היינו־הך מה אומרת הדיאלקטיקה שלו.

הנה תוכה האמתי של תנועה מגשימה שברגע של הכרעה הוא מכניע את ברה. הדברים בוודאי יהיו מלוּוים פירוּשים רבים וסברנוּת רבה ואבחנות דקות נוסח “מה בין בני לבן־חמי” – אבל: בפיתחת רפיח. שם ובגולן. אלא שעל הגולן, כמדומה, מעולם לא היו הדעות חלוקות. גם לא בתנועה זו – אם לא פסחנו פה ושם על נאום של לטיף דורי.

אנו נזכרים כי כאשר ביקש בזמנו יוסף ויתקין להתריס נגד יחסו השלילי של ברנר אל מסורת העבר של העם היהודי ואל חוליות־החיבור לעבר זה – פנה אל ברנר כך: “אל ישים עצמו רשע, מר ברנר. מעשיו, כל יישותו, מכחישים את דבריו”. ובכן, “השומר הצעיר” – ייאמר לזכותו – “מכחיש” את עצמו כך מאז היותו לתנועה פוליטית, ובשום זמן אינו מגיע למלוא אוֹרוֹ כתנועה מגשימה כמו בעת “הכחשה” כזאת.

יש לומר כי עצם הדיון במועצות בענין התיישבות של גרעינים וחיזוק ישובים חלשים והרחבת מפת עבודת־האדמה של הארץ, היא כמו גוף־זוהר המופיע בשמינו מגאלאכּסיה אחרת. מופיע – ועמו שוֹבל־אור של ימים שבהם היתה הדאגה להשלמה חברתית של קבוץ או למיבנה המשקי שלו או לאיזון בין המינים שבתוכו – מן הידיעות שבכותרות מדורי־החברה של עתוני הפועלים, לפחות. אתה קורא ידיעה כזאת היום וחוזר ובודק בתאריכו של העתון. אבל אין צורך לבדוק. די לראות את הכותרות הסמוכות: רימון לדיסקוטֶק ומעילה בוואדוּז וסמים בצקלון – התקופה ברורה. התאריך – בן ימינו. אי־אפשר לטעות. אך גם הידיעה על דיוני ההתישבות – נכונה והעולם האחר והמופלא הזה מתקיים ולוחם את קיום עצמו. אילו רק השכלנו לחזקו.

עם עולם זה אפשר לעמוד בוויכוח גם על הגבולות, גם על המדיניות, להאזין – פעמים לדבר של הגיון, פעמים לדבר של היפוּכו, פעמים לצירוף של שניהם, אך בסופו של דבר רק מעולם זה וממנו בלבד אפשר עדיין לשמוע “מה דיבר ה' מן הקמה”. מן הקמה של תלמי־חיים ששום תנועה שלא מאזור הציונות ושום דור שלא מאזור התחייה החברתית היהודית לא בראו עדיין כמותם. אנו רושמים זאת לעצמנו לעת וויכוח.

 

ב. הפלגה אל האמת

איננו כלכלנים, אך בחושים שאין להם כל קשר עם כלכלה נדמה לנו כי התעודה שהוּנחה על שולחן הציבור על ידי פרופסור חיים בן־שחר וחבריו היא תעודה של משקל סגולי, מצד הענין החברתי, לפחות.

שום דבר לא היה מעוּות יותר באחרונה מן הדיבור על העיווּתים. הכל דיברו בהם. הכל הטיפו לכל. הכל קישטו הכל. איש לא ניסה לקשוֹט עצמו. כל צד פיתח שקר משלו עד שיום אחד מצאנו עצמנו מפרפרים ברשת מפותלה של כזבים. כזבים – ובזיונות.

מעולם, בימי יגיענו, לא נסטרנו כל־כך על לחי כמו ביום שבו נשחל לתוך תיבתנו הפתק המודע כי הופקד על שמנו סכום של מאה לירות לערך, כהשתתפות בביגוד. כביכול, כל הימים הילכנו עירומים אלא שמעתה נהיה בוגדי בגד. כלומר, ייתפר לנו עלה. וכל הלהטוט בתפירה זו חכמתו בכך שהמדינה שותפת בה. וזה מוּסכם הדדית. בשקר גומלין, קטן – אבל מוּסכם.

וכך נערמו זו על גבי זו תוספות חשק ותוספות בושה – שלא היו אלא מעטה של כלימה על חברה שבמשך חמישים שנה היא הוכיחה – וזה כעשרים שנה היא מעמידה־פנים – שהעמל הוא דיגלה.

העימוּת הפתאומי הזה בתחום הכלכלי והחברתי איננו פחות טראוּמטי מעימות דומה בשטחים אחרים. ואולם הרבה שנים, כנראה, היו נחוּצות כדי לגלות את ביצת־קולומבוס: וועדת מומחים, שלושה וחצי חדשי־עבודה חרוּצים – ומעט יושר לב.

קראנו את התעודה שכולה ספרוֹת ועקוּמוֹת וביאוּר־דברים, ועניינה, כביכול, למומחים בלבד. אך מצאנו אותה מיסמך כובש־לב ביושר הגישה, בחוסר כל קוֹקֶטיוּת מדעית, ברצינות של חיפוש אחרי אמת ובהגנה עליה משנמצאה למחפשים. המונח “יושר אינטלקטואלי” נעשה באחרונה כמו נוֹצת־דוּכיפת למי שבא לבאר דבר שאינו מוּסבר על פי הגיוֹנוֹ של היושר הפשוט. בדוקומנט נדיר זה נתחוורה לנו פתאום מהותו האמתית של המושג. מתברר כי היושר המשׂכיל לא זו בלבד שאיננו סותר את היושר האנושי הבסיסי אלא שהוא תאוֹמוֹ. רצונך: הוא – הוא.

זה איננו רק מיסמך כלכלי. זהו מינשר חברתי. מה שלא השכילה או לא העיזה לעשות תנועה חברתית ופוליטית, המגלגלת כל הימים במושגים של שוויון והגינות ובשאר מלים נעלות של הפרוֹגרמות החברתיות – עשתה קבוּצת מלומדים. בתחושה עזה של הזרמים הסוציאליים. של עשיית צדק. של חינוך לשמירת חוק, באיזה תבוּנה מאוּזנת של “זה נהנה וזה לא חסר”. אף כי יש זיזים שחובה להקהותם כדי שהצדק והחוק בריפורמה זו אמנם יירדו כרוכים…

הם עשו שירות חשוב לחברה הישראלית, אך גם שירות לא פחות חשוב לפרופיסוּרה של ישראל – שיכבה המצטיירת באחרונה בעיני רבים כנתוּקה, מרחפת בעולמות אחרים ו“עוכרת ערכים”. רוח רעננה, הרווייה פה ושם תמימות נעימה של תלמידי חכמים, נושבת מן התעודה הזאת. חפשית מפזילוׂת ומנוֹערת מפיתולי־ניסוח מפלגתיים המתבלים אצלנו כמעט כל מיסמך שמתחבר בשליחות הצבור. כך הכתובים – הביאורים הנלווים להם בכלי התקשורת. דין־וחשבון – עם מחברים ומפרשים ענווי־לב. וגם גרעין הענווה בהופעתם של מלוּמדים צעירים אלה איננו חסר־לקח לנושאי שררה.

מזווית אחת ראוי שיוּער כבר בשלב זה. בעוד נפוצים העיוותים באלף ואחת המצאות באיזור הרחב של שכירי־יום ועמליו – הנה המירמה הגדולה והעוֹשקת, מירמה של גזל המדינה, טמונה בשיכבה אחרת, היא שיכבה גדולה של מתעשרים בוֹני עצמם ממצוקת עמם. יש לדאוג שהטיפול בשיכבה זאת ייעשה תוך הכרה עמוקה שהגיעה שעתה של מידת־הדין למי שזכו עד כה למידה מפליגה של מידת־הרחמים – מידה שמלכתחילה לא היו ראויים לה. לקחת מאתנו את בזיוֹן הביגוּד ותוספות החשק ופיצוי הבּוּשה – אך לקחת מאחרים את השוד. לא לשכוח היכן קברות־התאווה האמתיים של גזילת הצבור.

איננו יודעים מה יהיה גורל מסקנותיה של הוועדה ואין כל בטחון – אומר לנו ספקן מקצועי – כי לאחר מתיחת הקו לא יתחיל מנין חדש של הערמה. אוּלי.

כך או כך – אור חדש האיר השבוע גם באיזור שבו כמעט אמרנו נואש על עצמנו. ואי־אפשר שלא להבחין בכנוּת ובנחרצוּת שבהן מלווה שר האוצר את מסקנות הוועדה. כמו בנה מזח להפלגה חדשה.

השומע תגובתם של אזרחים מן השורה רואה בעליל כי לא פחות משיש רעב לכסף יש צמאון לאמת. אין הכל מקולקל, כל כך כפי שהוא נראה בחטף. הכל משוּבש מאד – ושיבּוּש עמוק מאד – אך איננו מקוּלקל. ובסך־הכל אין שום אומה הולכת אלא בדרך שבה מוליכים אותה, ואין ספינה שטה אלא בכיוון שאליו מנווטים אותה. רק נרמז על הכיוון החדש – ואתה חש בעליל: לב הציבור נכון, לוּ רק יהיו הקברניטים נחרצים ובהירי־דרך.

וזוכרים מקוֹר מחצבתם.

 

ג. הפלגה אל כיוון הפוך

הם צודקים; הם ראויים לביטוח רפואי מפליג – וחינם. עם קדימויות בתור. עם אחות למשמרת לילה. הם – וכל אשר להם. גם נשיהם וטפּם. והם צריכים באופן דחוף למיבחן רפואי יסודי כדי לטפל במוּם ההולך ומעמיק מיום־ליום עד כדי סכנה: החרשוּת. מי הם ה“הם” האלה? – החברים הטובים והמיוחדים־לסגולה שבהם בחרנו לכנסת. פעמים אנו נתפסים להרהור: אולי בטעות.

אפשר לכתוב על הענין הצדדי הזה בריתחת־לב. אפשר לכתוב עליו בגיחוך מדכּא. לא נבחר בראשונה. אך בבחירה השנייה נוכל לומר כי אם יהיה נחוץ לאנשי הסאטירה בעתיד איזה ליבּרֶטוֹ מבריק – אין הם צריכים עוד למחברים. הפרטיכל המפורט של ישיבת וועדת הכנסת בענין זכות בני־המשפחה של חברי הכנסת לעדיפות בטיפול רפואי, הוא תמליל ספוֹנטאני מושלם לתכנית כזאת. אין צורך בעריכה.

וכך נאמרו שם הדברים, כפי שהובאו על ידי מר עוזי בנזימן ב“הארץ”.

"חבר כנסת אלף (יו"ר) יש להרחיב את הביטוח הרפואי המיוחד של חברי הכנסת גם על ילדיהם. אנו צמוּדים לשׂרים בכל דבר ומדוע נהיה מקוּפחים בענין הזכויות הרפואיות? הואיל והזכויות אלה הונהגו לגבי ילדיהם של שרים, שופטים ודיינים – יש להחילן גם עלינו;

"חבר כנסת בית: אני מצטרף לדעה זו. לחבר־כנסת יהיה קשה לבצע את עבודתו כהלכה אם אחד מבני משפחתו יהיה חולה ולא יהיה מי שידאג לו.

"חבר־כנסת גימל: אני בטוח שהצבור יבין זאת כיוון שבכל צבור יש יחידי סגולה.

חבר־כנסת יוסף שריד: מה??

"חבר־כנסת גימל: כן, כן. יחידי סגולה. ויש הצדקה שניהנה מזכויות יתר."

וכך נמשך הדיאלוג המדכא הזה של חנף עצמי ובסיומו נערכה הצבעה. כל המשתתפים – מסוּפר – תמכו בהצעה ואישרו אותה. פרט ליוסף שריד.

“הציבור יבין” – אמר חבר כנסת גימל, מלומד הנסיון, צר לומר כי בעניין זה, הצדק עמו. הוא יודע, כנראה, טוב מאתנו נפש צבורוׂ. ההחלטה שנפלה אתמול בכנסת בענין מס המפלגות היא הוכחה נוספת לכך.

אלא שפעמים אתה קורא ואין אתה מאמין לאותיות, לסימני הדפוס, למלים. כמו אינם מתחברים. כמו לא נאמרו, כמו בדה אותם מישהו. ככלות הכל, הדוברים מוּכּרים לך. הם, ניבם וקולם. הכנסת – אתה יודע – מפוׂארה מאד, אך איננה בנוייה שן. הדוּכן חגיגי מאד, אך העולים אליו יוצאים מאזור המפּחה ושבים אליו. עצמנו ובשרנו. ואף על פי כן משהו כמו מכווץ שם את האפרכסות כמו קורע את תופּי־האוזן – והדברים שמבחוץ כמו אינם חודרים. או חודרים ואינם מבקיעים. חרשוּת.

מי שמרגיש נחיתות וקיפחון מול הזכויות העודפות של שרים ומעסיק בכך גוף של בית־המחוקקים העברי בימינו – לא יחוּש עוד לעולם לבו של ילד שנשללה ממנו ארוחת־צהריים בבית־הספר, ויהיה מקורו ומעמדו של המקופח הזה בתנועת העבודה או בכל תנועה אחרת, – אשר יהיה.

וירגמו אותנו כאשר ירגמו.

21 במארס 1975


המלצות קוראים
תגיות