רקע
יעקב שטיינברג
אל מול ענני הזעם
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

חוטר בן־גזע, מעץ יהודה הניסח, ניטע אף נבט מחדש בארץ יהודה; ורבים השומעים עליו מרחוק כשמוע כזבי גורל, ורבים הרואים בו מקרוב – עד כדי מישוש האצבעות במחבוא השרשים. ויש אשר אחד המשתאים ישא את עיניו למעלה, כי יאבה לראות מה חופת הגידול לראש הנטע הנשפט הזה – וראה שמים שטופי־אד, כמראה אשר יהיה לשחק לפני חילוף רוחות או בערב אביב מוקדם ונמהר; ואל האופק יביט הרואה – והנה שם רבצת עננים, כחולי־שחור, הרומזים לסערה כי תבוא או למצוקת אוויר רבת ימים ולילות. וניחש האיש בלבו לאמור: הנה בקצה האופק ההוא שם אירופה וענניה, טור על פני טור, ענני זעם מוצקים אשר לא יתלכדו במהרה למסכת־ענן אחת, אפורה ורכה כעין ערפלי הגשם, כי אם גאה יגאו במוראם ולא יכלו ללא סופה; ושם עב כמתאבכת על פני אסיה, ומנגד לה ירחפו עננים מקצות שמי אפריקה הצחיחים, מקצתם שקופים כלאחר סער, ומקצתם כנאדות המלאים; ועוד הלאה מזה, במעגל האופק – רצועת ערפל ללא ניד, עמומה עד־מאד ממרחק, ואין לדעת אם לא שלוחות ענן הן העולות על פני אמריקה בת־התאומים; ואוסטרליה הרחוקה אף היא אדים לה במלוא קצותיה: – הכי מן האופק הזה לא תבוא חרדה?

עץ־פרי, בארצות של ארבע תקופות־שנה, יש שהוא מעלה ניצה בעצם סופות ניסן; ואיכר בעל־גן, מדי שמעו לילה את יללת הסופה, יחבר בלי משים פתגם ויאמר: – עץ המלבלב בתקופת סופה – פירותיו משובחים. אמנם כן, אף זוהי ערמת איכרים טובה – לברך תמיד על טבע השדה והגן, בין שהוא הולך במישרים עם גידוליו ובין שהוא משרה עליהם חליפות אבחת כליון; התמימות הצומחת מערמה זו משמשת בעיקר תריס בפני חכמה נפסדת, הלא היא התחכמות כל הפזיזים והחמדנים למיניהם, המרדפים תמיד סוג אחד ויחידי של טבע – זה שהוא טוב נוח ומתוק. אבל הטבע הוא תמיד אחד, וסוגיו לא היו ולא נבראו; הוא רב־און ושופע כוחות לבטלה ולעלילה – וככל היצורים הכבירים אין שותפות עמו אלא בשלום. אל תאור אותו כילד, אל תכסה על פניך מאימתו כפחדן, אל תכוף את ראשך לסור מן המקום כזקן; היה כגבר וצעד עמו שפי בכל אשר יצעד, ובין מעט גם בחנופה – כי אוהב חלקות הוא אדוניך זה, ואיש אשר יאשרהו יאושר אף הוא, אם מעט ואם הרבה. שים בפיך נחש־לטובה ואמור: הנה שטף אד את השמים אשר על ראש גידולי – אין זאת, כי קרוב יום אביב רוה; הנה אראה בקצות כל האפקים רבצת עננים עזים, כחולי־שחור – הוא הוא הזֵר, זר האימה וההוד גם יחד, אשר בלעדיהו לא יהיה למפעל־אנשים חלק באימת העתיד ובתפארתו; בלעדיהם, בלעדי רמזי־הכליון העוטרים תמיד מעברים כל במת חיים גדולה, לא יצדק לנפשו רפה־הידים המתחמק ולא יגבה מפחד לב האמיץ. מעטים הם חלקי היסטוריה שקורותיהם הן נחת והנחת היא פרי שלוה; חלקים כאלה בספר הדורות – פירושם מצוי לצדם ואומר: הללו לא היו אלא זמני־בינים, שעה ששר הגורל מנמנם, כביכול, ליד מפוחו השובת. אך מי ראה את דפי היסטוריה שאינם מהבהבים לסירוגין מאותות־לרעה, כאותן זגוגיות החלון הנדלקות וכבות חלילה מחזיז רחוק ומברק קרוב? הט אזנך אל מפעל־אנשים – ושמעת מתוך קרביו קולות־שבר אטומים; צמצם את עיניך אל דבר מן הדברים הנעשים – וראית מחול חלקים קטנים ללא משטר, העומדים, לכאורה, להסתיים בערבוביה נמוגה, כדרך כל המחולות; אמץ את דמיונך מעט – ובינות בכל חפץ אשר תחת השמש כמו בדבר אשר תחילתו וסופו מתארים מחזור שלם של כליון. אך האם לבינות כאלה יקרא חיים? היא הנותנת: חכמת החיים הולכת וגדולה ככל אשר יגדל בנפש החי הכשרון לראות דברים כמו־יחד, עד כדי היותם לעין שטח רחב וחלק; להקשיב יחד לכל הקולות, הגלויים והנסתרים, עד כדי צרף אותם מאליהם למנגינת עלילה אחת; לחזות בכל האותות, המלוים את המעשים, כמו שחוזה בתמונת ציור – על צבעיה־אוריה אשר בתווך ועל צלליה ההולכים וקודרים אל מול השולים.

מן האותות אשר באופק הדברים אל תַּחַת, כי ענני־האופק רובם נמוגים באפס כל סער ועין לא תראה אחריתם. אך אם יש בהם מבשר רעות – הבט גם אל המבשר העז הזה בתוחלת, כי גם ממנו יצא דבר: דבר־התפארת שאינו נוצר אלא מערבוב טובה ורעה. מכל המצוות התלויות בבנין עתיד – מצות התפארה היא הראשונה במעלה; רק הוד מעשינו יסופר לבנים. שפת המסורת היא משחק צבעים, והלובן של יום בהיר בהיסטוריה אין כוחו מרובה, מבחינת הביטוי, מאפרורית הבטלה. על כן נהיה כמתכחשים לטובנו, אם נצפה בלי הרף לימים בהירים; כי הימים הטובים והשקטים, זמן שהידים עמלות בקצב של שלום ונדבכי הבנין עולים מהר זה על גב זה, אף הם תובעים לעצמם – למען חינם וערכם – מסגרת בת חומר עמום,שהרואה בה ינחש בלי שהות, בכוח הצל הנאצל משוליה, את הסגולות אשר מעבר למסגרת פנימה, את יחודן המסוגר, את בעלותן ללא פרץ, את דבר היותן חשוקות יחד כמשפחה ביום סער גדול. והלא לזאת יתפלל כל עושה עלילה, אם איש ואם עם: למעט את הבוסר במלאכה, זה שאין בו הכרת שמחה ויגון. אמנם כן: יש דוגמה שכולה נועם מעושי מלאכה שאננים והוזים, אשר מקומם לרוב בארצות מזרח ובאגפיהן והם מכשירים את מלאכתם עד קצה התכלית; הללו יושבים בצל החמים אשר לקיר הבית, רוח השרב ינוע סביב ולא יגע בהם כמפגיע מדי הרימם יד על הברזל או מדי נהלם את החרט הדק בכסף ובזהב: – אך לעומת זה נודע לטוב סוג אמנים מסוג אחר, אישים דואגים ולא־נפחדים, התרים להם אור עם אשנב אחד בבית או מצפים באין אונים לשתיקת לילה, האוררים שבע ביום את הערפל הלח אשר בא בחומר מלאכתם או את שאון הזרים אשר נשל אותם מדרך מחשבתם. למי מאלה תחפוץ כי תדמה? אך שוא כל חפצך, כי בחור לא תוכל את דרכך וגורלך נכון עד אחריתו: לסוב בין מעשי ידיך אל מול נוף־חליפות, המבהיר ומקדיר חליפות. מקומך מקום מערבולת של רוחות העולם, הלא הוא בקצה המזרח והמערב, וכארוך ימיך כן יארכו לך הרמזים הטובים והרעים; בוקר תאמר: מי יתן זעף ענני לילה אשר לא תבחנו העין כמו, וערב תצפה אל בוקר למען האדומומית המרהיבה והחולפת אשר בעננים.


המלצות קוראים
תגיות