רקע
יעקב שטיינברג
למול קול היריות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

בתוך הלילה הם מקיצים, ילדי הכפר אשר בשדה המצור ביהודה; יומם הם מהגים גבורות ונקמות כגורי־עם קטנים, ולילה יקיצו לקול היריות השלוחות כאפרוחי־הורים מעונגים, ובהקיצם תתמוגג נפשם עד־ארגיעה אל חיק האם הנאמנה ואל זרועות האב הנוטר. אימת־בכים גדולה ואוכלת לב, הלא היא אימת יצורים הנפגעים לראשונה מנצורות־זוועה שאין להם שחר; מנוחת־דיבורם נפלאה כדי־חזון ומרגיעה כמו־רגע גם הורים, כי כן שלוים לאחר אימה כל יצורי הטף שלא טעמו עדיין את הטעם הדמיוני של המות. הם אומרים: קצת־יורים, ועיניהם מנצנצות בחשכה לא רק מחרדה ומתמהון ומרוגז לילה של ילדים; בין נפץ־יריה אחד למשנהו יש שהם שבים ומתיפחים מעט כנכלמים, כאילו שודדה על לא־דבר תפארת תמהונם. הם נשאלים: הלא לילה הוא לישון? – ואף הרכים מביניהם ממאנים להשיב את ראשם אל הכר; הם נתבעים באזהרה: מחר לא תהיה מנת יומכם שלמה! – ואף התמימים שביניהם דוחים בכף יד קמוצה את האב המדבר או את האם המתחננת; הם מושבים לאחרונה בכוח־חיבה אל חיק ערשם – והם מתמתחים בלא־חשק, כמו לאחר חידה לא־נשלמה, וזרועותיהם השלוחות יסובו עוד כה וכה שעה רבה, כאילו נגרע מהן דבר אשר תאחז בו היד. ובנפול כבר עליהם תרדמה – תשוב האם אל ערשה ואל מנוחתה, כי תמו לעיניהם רגעי חרדתה, והאב המתאפק עוד יוסיף וישב למרגלותם. עפעף עינם כי ירעד, ואמר בלבו: אגן תרדמת אלהים היא שנת ילדים; כל רז וכל זר וכל מותר־זוועה לא יעברו כמעט את גבולה; ובעברם – והיו בבוקר כמסוס מושלך אשר לא תשוב עוד וּתֵחַיֵם נפש הילד. משל לפליטת־מידוזות ללא רוח חיים אשר הקיא הים בזעפו אל החול: – הגלים רק ילקקו עוד את נבלתן, מבלי דעת אף הם עצמם כי זאת היא פליטה ממפלצת תהומם אשר התנוססה זה לא כבר בקרבם, והיא אז כולה שקופה כחידה אשר פתרונה ממנה והלאה.

כן יחשוב בלבו האב הנוטר, המנחש לבדו למען גורל הטף. ואולם יש אשר אחד לא־לומד, פרא־אבות, יחבק את בנו במחשכים והיה כמוצא שלל רב למול קול היריות. ידוע ידע האיש, כי הקולות המתפוצצים יגידו בלשונם האדירה, הגד וחזור בקצב־בראשית אחד, אמת קטנה ועזה, אמת לוהטת במערומיה; בין יבין האיש כי זאת היא אחת מאמיתות־בראשית ללא חותם גלגולים, ללא כל לבוש וללא כל ערמת פרצוף; ואף הוא, האב הנכלם והחומל והמתעבר, יתאוה פתאום תאוה אחת להתנקם ולענות אף הוא חלקו אמת קטנה ועזה. לב הילד על לבו, ושפתי האב ידובבו רק חלקות ומנוחות, אך לבו ידבר ללא־מלים; וכה יאמר: הה, בני! מה טוב כי השיבונו היורים האלה לאחור, אל קדמות ימי המערומים! מה נעים כי הגיעו לנו ממרחקים גדולים ימים אשר נאבה מחדש לראות את ילדינו לפנינו ללא כתונת לנפשם, ורק עורם להם לחום ולמגן. אבותינו, אשר לא ייספרו מני רוב גם הם גם לבושי דאגותיהם ותקוותיהם, לא ראו במו עיניהם את הבן בדמותו ואת הבת בצלמה; גם אהבתם גם דאגתם לחכו תמיד מתחילה את לבושי הצאצאים. ספריהם העידו בהם כי לא היו כמוהם בין הגויים אבות רחמנים, אך הם שיחתו את רוב רחמיהם אל מעבה הבגדים, הטפלים כולם יחד אל הבשר ואל הנפש – מכתונת הדת הראשונה אשר לרוח הטף ועד גלימות המוסר ומעילי המסורת אשר על כתפי העלם. עולל במערומיו לא נקרה אולי בימים ההם אל חיק אב מישראל, אשר יראנו מולידו בחלקת בשרו ובמלוא־נפשו, והאב המכלכל יכיר במו עיניו, כהכיר שליח־טבע נאמן, את פי המבואות המוליכים אל הלב ואל הרוח ואל הדמיון – בטרם יכוסה גור החיים הקטן בשער הצמיחה המאפיל והמבואות יהיו למאורות־סתרים; ועלם לא עמד לפני אביו כעמוד יורש לפני מורישו, למען ידבר הגדול אל הצעיר בלשון האבות הקצרה, זאת הלשון השומרת בחובה מעט מן הרזים הנאלמים אשר בדבור האהבה, מעט מן הצו הכבד והחריף היוצא מפי הגבר החובק. הה, לשון טורחת, בת־מזימות, נוצרה גם למען המשפחה בישראל, לשון אשר דמתה לא־מעט גם לשפת־כתית זו המתפזרת בחוץ ובמבואות שווקים – כי על כן היו גם הבנים טרחנים מרוב חשבון, נזעפים מרוב מנהגים, מתנכרים או יגעים מרוב לבושים. וכן נהיה הדבר אשר שכח יהודי את כל הקצרות ואת כל הנסתרות בדרך הלשון ובדרך האמיתות, אשר מאס יחד עם זה גם את החשופות בחיים ובמות. ואולם אתה, בני, עוללת לי פלא בחשכה הזאת, וידעתי בלבי כי לא אוסיף עוד להורותך בקול ובחשבון וברוב דעות. כקול הנפץ הזה, האטום וחשוף גם יחד כקול בראשית, כן יהיה מעתה לקחי אשר אתן לך למען העתיד: – כוח נאמן מנפשי, גביש מורשה מנפש העם, צדקה נקשה מנפש האדם. אף אנכי הייתי לפנים מהיר כאבותי, ועתה נגולו אבנים כבדות על שערי נפשי, על עיני נפלו דמדומי־סנוורים בני־קדומים ולא אראה עוד היום נכוחות וספורות וטובות, כי אם גשש אגשש לקראת נדבת גורלי; כל מבואות בינתי נעתמו כמו מערפלי שחר, ורק תמצית חיי מאירה עוד ללא־תמורות באור בודד – מה איפוא הבן אשר ייטב לי אם לא בן מחריש, אשר כוח עוורים כוחו לשאת את כל נפשו אל המעט? ועל כן שמע, הה, בני, ואגידה לך את המעט אשר אויתי: כבוש את נפשך התמה כאשר קמצת זה עתה את כף ידך הקטנה לקול היריה המתפוצצת.

המלצות קוראים
תגיות