בימים חמורים, כשמושגי התקופה מתנערים אם מעט ואם הרבה מאבק הבטלה, ורבים מהם – מאלה הנפקדים במפקד ונבדקים לכוחם ונלקחים לעבודת המשמר של התקופה – גם מתקינים לעצמם לבוש־לשון מחודש, צר ועז ולא־מסולסל, כעין המדים אשר לאנשי הצבא: – אז יש אשר בקצותך המחנה הזה, ההומה ממלים חריפות כחצים ומביטויים לטושים כחרבות, יופיע פתאום יצור־מושגים מופלא, הלבוש אדרת לשון רחבה עשויה קפלים. מראהו אומר חשיבות וּתמימות, וכל דמותו, אשר לא מאפנת־הימים, מאצילה מיד על כל הפוגש בה זכר של עתים נשכחות, הלא הוא הזמן שמושגי חובה ישישים ישבו עוד ראשונה בסוד הגורל של האדם. הרואה אותו לראשונה לא יכירנו, אף ישתאה תחילה עד מאוד לישיש רב־קומה זה, המהלך קוממיות ומלוא רוחב מהלכו כתחום הרוחב אשר למסילת עולם גדולה; ולאחרונה לא יאבה עוד הרואה להתאפק ועצר בדברים את הישיש השגיא: “מי אתה ומה שמך?” – מרומא אנכי, עיר האזרחים הקדמונים, ושמי נודע גם בגויים. “אנכי איש ביהודה, המפליאה רבים ביצורי־מושגיה, וכדמותך הגדולה לא ראיתי עד היום ואת שמך לא שמעתי. רק עוד לי חשוב מעט עד אם אגיד את שמי בלשונך, כי לא נוסיתי עוד בארץ הזאת; וזה שמי, אשר רחב ונסב בלשונכם מפאת החידוש: אומץ הרוח אשר לאזרח בתורת אזרח.”
אמנם כן, מידה זו לא נתקיימה עוד היום ביהודה אלא מעט מן המעט. הַדַבָּרים, הרפים והחזקים גם יחד, הרחיבו את דיבורם רק לעבר אחד, בזמן שהיו מונים כל מיני ציוויים אשר בקום וזכה, אבל החרישו מלמד את העם להנזר כל הנזירות הרבות שחייב בהן כל צבור היוצא למטרה גדולה. רבים פשעיהם ולא ימנו מרוב; אבל על פשע אחד עלולה גזירה להתגלגל על כל יהודה החדשה: על אשר לא הוגד לעם הזה, ולו רק לאנשי המשמרות, המגששים במו רגליהם בשבילי העתיד, כי פלא החיים החדשים פירושו הוא לא רק לרבות כי אם לחסר ידוע ידע אולי כל הולך בראש כי ההולך אל מטרה שואף אל גבולים, כל מטיף ניחש אולי בלבו כי ההבטחות לעתיד־לבוא קיומן לא ישוער אלא במין כלי־חיים בן־דפנות, שיש בו כדי ריכוז וכדי שמירה וכדי הבדלה משאר כל העולם; אבל באין אומץ רוח לא נאמר לכל יהודי, בהיות יהודי זה גם בשכרון הגאולה פיכח לכל הבלי הבליו, כי הנגאל־באמת דומה לכילי אכזרי אל־נפשו, זה המקבץ המון פרוטות ומעביר אותן בלי הנאה מעולמו כדי שיזכה למשש במו ידיו את דינר הזהב. מי ראה עם כילי, לאמר: עם שואף גדולות, כשידו האחת מושטה לדינר הזהב והשניה מוציאה בלי הרף אגורות אגורות לכל מיני לקיקה? כל הגאולות הגדולות יותר משעשו נפשות על ידי מתק ההבטחות – כבשו את הלבבות הפשוקים על ידי אזהרות; כל בשורת פדות לוחשת על אוזן נטויה: הצמצום הוא הדמות בגילויי החומר והרוח גם יחד, ומושכל ראשון הוא לגבורת האדם: הנזר מן הריבוי. בו, בריבוי זה התובע מן הנפש את אונה בכל פיותיו הרבים, אין אושר ליחיד, אין חוסן לצבור, אין גורל לאומה. אף הדת, צורה ראשונה לגאולת האדם, מתארת את העולם לפני מאמיניה בתואר הכלוב, ואם אמנם היא מזהיבה בכוונה את בדי הברזל. גם גאולתנו, מימי פּינסקר ואילך, מחושבת היתה לכאורה בצורת מולדת סגורה, עם הגפן והתאנה ועם צל המנוחה אשר תחתיהן, זה הסובב חלילה ואת מקומו לא ימיר; אך כלוב מולדת זה ניתנו לו מלכתחילה בין בדיו רווחים גדולים מדי, למען יוכלו אווזי־אדם שבין היהודים לשרבּב על־נקלה את צואריהם הארוכים ולגעגע בקול גדול אל מרחב העולם: – גע־גע־גע, הבה לנו נגינה! גע־גע־גע, הבה לנו משופרא של תרבות, גוון מאיר־עינים של אמנות! גע־גע־גע, הבה לנו בליל חידושים, כי זה מאכלנו אל צוארינו הארוכים! – וככה יצעד העם הזה אל מטרתו, אשר שבילה ילך הלוך וצר, כטבע כל דרך המתקרב אל קצהו: נפשו מפושקת, עיניו נוטפות תשוקה, ידיו חלקלקות מזוהמת המתק של מעדנים בני פרוטה. הנפש כזאת תהיה בבת אחת לנציב גבורה? העינים כאלה תנעצנה בפני אויב? הידים כאלה תאחזנה דבר לבלי הרפות?
ימים יבואו – ומקק נפש לאין מרפא יפשה בערי יהודה אלה, המלאות מפה לפה חושקים, אשר אחד ממשפחה בתוכן לא יאבה לבחור במעט תחת הרבה, למען עשות במחיצתו את ההקדמה הקטנה לחזיון החרות אשר לאומה השלמה. שובע, אשר לא־כתוב בספר הגורל, ירבה בקרבן, ופימה שמנה – מרוב אכול חמאת תורות ודבש שעשועים – תדבק כמועקה אל כל צוואר; רוגז תפל, החרות בגלוי על הפרצוף, יילווה אל כל עובר ברחוב, כחוק לכל אלה אשר טרדתם או תשוקתם פזורה על כל עבר, המון הצובאים בחוצות לא מיכלול את האביון התם, את הרעב ההולך לבטח, את הנבער מדעת הטוב בבערותו – אלה טיפוסי אדם החמודים אשר לכל הגויים. ובית לא ישאר עוד אשר תשלוט שם נחת צפופה ותמה, היא הנחת הפרושה לרגלי האדם כמרבה הדשא אשר גבעוליו אלפי רבבה ומראהו אחד; וחדר לא יהיה עוד אשר ינוה שם סוד האושר הנבחר, זה אשר איננו ברוב המקרים בלתי אם תחום פרישות בין ארבעה קירות; ובית־אב לא יהיה עוד אשר שם ישב גבר בכל כבודו ומאודו, הוא הגבר אשר כבודו פנימה והוא הטוב והנכבד בכל מגיני העולם הזה – כי בכל בית יתגוררו אנשים ונשים אשר לא ידעו לחיות לפי עצם החיים והם עטו תמיד בשיניהם, כדרך חיות־שחץ קטנות, רק אל הגדילים אשר למפּת החיים הרקומה. רק אל בתי־שעשועיהם ואל מקומות נאומיהם ואל במות מריבותיהם ילכו כולם כהלוך אל המוחלט, אל העיקר, אל השלם; ואולם אזניהם, אשר היו כשרועות מרוב שמוע, תצילינה תמיד גם בעשותם את פועל כפיהם וגם בשבתם אל מנוחתם. ולילה אחד, מדי רחוש המוניהם באולמים, המון והמון באולמו, תרד על עריהם בשורה רעה וגמאה בכוח גדול, כעננת סער, את חוצותיהם ואת כל מבואותיהם; ואולם כעננה בסופה תעבור הבשורה ולא תשפוך עליהם גשם דמעות ולא תסקול את בתיהם בברד חרדה; במבוא אזנם הרחב מדי יתעלף הקול כמתעתע ולא יגיע אל נפשם: – או אז יתרוצצו דַבָּריהם כמשתוללים ויחפשו גבר לגבורה, ענוים לסבל, תמימים לאמונה – ואין. עינים כבות, עיני כסילים, כתום אוולתם, יביטו בהם מכל עבר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.