“הה, השרב!”

בכל יום מימי הקיץ אתה שומע את הקריאה השגורה הזאת, אלף פעם ואחת. עייפי החיים, ואלה אשר ביום גיחם מבטן נועדו לבלות תחת השמש רק מעט כוח בלתי נחשב – כולם למדו במקום הזה לדבר מתוך קורת רוח על הבטלה, על רפיון הידים, על התקלה התלויה ולא בהם. התכונה הנלעגה של היהודי: להשתמש בנסיונות החיים של אנשים זרים כמו בחומר שהנהו שלו ולסכּם אותם בלי כל היסוס הדעת לאמת מועילה בשביל עצמו – התכונה המבישה הזאת עוזרת פה בכל עוזה הכוזב. “האזור הממוצע הוא גם תחום החיים של האנשים העובדים!” – בפי המתלוננים אשר בקרבנו הדברים האלה הם דברי הבאי גמור, יען האנשים האלה, הם ואבות אבותיהם עד דור רחוק, ביישו בלא־עמל את הצפון ואת הדרום גם יחד.

הכל נשכח. גם הדבר הפשוט הזה, העומד אולי כאות מבעית ומיוחד במינו בכל קורות האדם, כי במשך ארבע מאות השנים האחרונות נכתבו בפולניה ובגרמניה – באזור הממוצע – אלפי ספרים של יהודים, ובכל הספרים האלה אין זכר לשמות הכינויים של העשב, של הרוח, של המים, או לכל הפחות – אין המלים האלה באות שם במובנן הטבעי האמתי. הדבר נשכח, כי מחלת הבטלה תקפה את היהודים רק מדי שקעה מאחוריהם שמש יהודה הלוהטת, ורוח עוועים לבשה אותם עד תום ככל אשר נדדו נדוד והתקרב במעלה הריינוס, הויסלה והדניפר, עד אשר – לאחרונה! – הושגה כותרת ההתפתחות בדמות תאומים של בית־מרזח בכפר של אוקראינה ומאה ברכות בכל יום. והנה עתה, כשאתה שומע מפיהם של צאצאי היהודים האלה את קריאות האיבה נגד החום, את מליצות ההסברה בדבר הארץ הצחיחה המשכלת באדם את החריצות ואת מעוף הדמיון, הנוטלת ממנו את תקיפות הדעת לעמול עד תכלית אחרונה – הרי הדבר ברור לך, כי כל זה הנהו רק להג תואנה של חולה אשר העבירו אותו ממדור למדור והוא טוען – בכאב הבטלה אשר עודנו חזק אתו – כי לחנם טלטלו אותו טלטלה וכי המקום הראשון אולי טוב היה לפניו מן האחרון. אמנם כל זה הוא נושן וידוע. על סיר העמל לא ישבו אבותינו מעולם לא בלובלין ואף לא במגנצה; אבל ככל אשר אזנך קולטת באי־רצון את הגידופים המכוּונים כנגד מזג החיים של ארץ יהודה, כן אתה מסוגל לפעמים להרהר ברצון רב בחידת העתיד, הצפונה בשבילנו בטבע הארץ הזאת. הפתרונים הם לעתים הרחוקות מאתנו מרחק רב, אבל להתכוון במחשבה־תחילה לזה אשר יבוא – גם זה ניתן לנו כנחמה. העתיד, אם הלזה יפואר על ידינו בעמל לא־אנוש, פּורע על ידי כך מראש: אנחנו מרגישים במין הרגשת אהבה את הדברים אשר את בואם לא נראה במו עינינו.

אנחנו, אם צפון לנו בארץ הזאת גורל ללא־כלימה, נהפוך ברבות הימים לדבר־מה נעלה את הכוח הלוהט אשר בשרב. בזה לא מכוון בעיקר לכשרון המעשה, אף אם גם הוא הנהו אפשרי ומובן. סדורם של חיים נוחים בארץ חמה לא יכול להחשב בימינו כעיקר, רוצה לומר: כפתרון לחידת הגורל של עם שלם. דיירי העולם שואלים עכשיו זה מזה תחבולות ומעשים ומבלי לייגע את הדמיון אתה יכול לצייר לך את היום הרחוק, עת רצועת הארץ הצרה, אשר ליד הים הגדול, תכוסה שדות־תבואה, תמלא שווקים, תהמה מאדם רב. אבל גם ביום הרחוק הלזה עוד טרם נהיה לעם אשר לו מולדת. בכלי־המלאכה יעשה כל עם ועם את מלאכת חייו הגלויה; ואולם יש עוד גורל צפון: זכור עמים מעמים שונים ואתה תווכח מהר, כי לכל עם ועם יש כוח מיוחד נפרז. להגדיל בלי־חשׂך את הכוח הזה – דרך אגב: בגלל מידה נפרזה כזאת מגנים העמים איש את רעהו! – זאת היא החובה אשר לה ישבע עם ביום אשר יקום לחיות על אדמתו. זאת היא ברית החילופין הנשמרת בכל תוקף תחת השמש: האדמה, הנותנת מקלט, מעמיסה על האדם היושב עליה את החובה להשיח את טבעה. זה הוא הגמול אשר בו יתרצה עם אל מולדת ואשר בלעדיו תשים לה ארץ המולדת הסתר־פנים, תעטה צעיף שממון, תעגוב לאחרונה על זרים. לא לפי רוב ההצלחה יאָהב עם בארצו; התשוקה המענגת במסתרים – כמו בכל ברית אהבה, כן גם בברית האהבה אשר בין עם ובין מולדת רק זה הוא הדבר הנחשב. רק במובן זה ייאָמר על עם: הנה עם האוהב את ארצו. והנה לפנים שמרנו גם אנחנו את חובת האהבה הזאת: נצמדנו בכל מאודנו אל סלעי ארץ יהודה, עד אשר גמרנו את דבקות המולדת העזה באופן נשגב, אשר כמעט אין למעלה ממנו. כי הנה בא יום והדבר נעשה דומה, כי בארץ יהודה לא יתואר עם אחר מלבד עם היהודים. זאת היא המדרגה העליונה אשר אליה צפוי עם בלכתו לקראת גורלו. אבל מדי עשות העם הקטן הזה, עם כתבי הקודש, את אשר נטל עליו – עיפה נפשו למנוחה מרוב דברות בארץ הצרה הכלואה בין מדבר לישימון, מרוב אהבה תחת שמי השרב.

אלפים שנה היה כמתעלף העם הקטן הזה – זה האוהב הגדול אשר הוכה לאחרונה בשממון. והנה אנחנו עוד הפעם בארץ יהודה. השרב אוכל בנו בכל פה – ככה יחשבו התמימים, הסכלים והעצלים. אבל השרב הוא גם כור האש בשבילנו: הסיגים ייחרכו לאפר והנותר יהי לעם. כי מדי כנותנו את מזג הארץ הזאת, אנחנו מכנים בלי דעת את מזג החיים של עמנו, של עם העתיד. שר־החיים שלנו שמו שרב, ועלינו, בהכרח וברצון גם יחד, להבין את כל פלאותיו, לצמצם מאשו הכבדה את כוחנו הנפרז, זאת הבינה הצלולה והעקשנית אשר בכתבי הקודש. היא מייגעת כמעט, הבינה הצורבת והערומה הזאת; יש חשק להמלט מפניה, להיסתר בצל – אבל ככיפת השמים אשר בארץ יהודה אף היא נבראה על מלוֹאה – יחס חיים צחיח כמעט אבל מלא עוז! היהיה כדבר הזה? המאמין – יאמין. כי אין עם אשר ניתנת לו ערובה. ואולם זאת להרגיש: השרב הנהו מטוה לוהט מצבעים, אשר ממנו – אם יקום ויהיה כדבר הזה! – תיעשה גלימת הכבוד לעם קטן ונמרץ