שנת בצורת או דבר או מלחמה כי יבואו לארץ – ונשאר הדבר לזכרון; אצלנו לא השאירה תקופת ההריגה אשר באוקראינה כל זכר כמעט. הדמיון, דמיון היהודי הרפה, לא יצר כל דמות משטמה, בלבבות לא נשאר כל רגש של בושה.

כך הוא מנהגו של עולם: החלשים מתפייסים; אבל הדבר נעשה רק למראית עין. במסתרים, בדמיון וברגש, שומר גם אדם יחיד על כל עלבון קשה; גם ברבות הימים, אחרי אשר המעשה הרע נמוג ואפסה לו כל דמות, גם אז יש אשר האיש הנעלב יילָפת פתאום על לא־דבר. דבר־מה חלף עליו. לא משטמה: הוא כבר סלח; לא רפיון־לבב: הוא כבר שכח את הכשלון. אולם זכר העלבון עלה בכל זאת – בלא־עת, מבלי הידרש. הוא מתעורר פתאום כקול מסתורין של הדם, האזהרה סתומה אשר גם לא יכבד להבין פתרונה. זהו ההד האחרון לכל חרפה – הוא אינו דורש נקמה, אין בכוחו לעורר חרפה; הוא רק מבייש.

היא צורבת את הנפש עד היסוד, הבושה הזאת אשר הִנֶהָ השארית האחרונה לכל עלבון. רק הנקלים לא ידעו אותה. הם הם המשלימים עד גמירא, המסיידים את כל בית נפשם בלובן הסליחה, מבלי להשאיר טפח מרובע של קדרות כזכר לחורבן. גם העמים מחיים את הזכרון לפי עוֹצמתם, לפי גודל גורלם. “קרתגה אשר תחרב!” של הרומאים – זהו קול אדיר של זכרון אשר כמוהו יתן רק עם אדיר; אבל גם בישראל היו מונים לפנים את השנים מחורבן המקדש, מגירוש ספרד, מגזירת ת“ח. אבותינו לא עצרו כוח לשכוח – למרות זה שאת כל הפגעים הגדולים הם קבלו כיסורים מידי שמים. מאות בשנים עברו מימות החורבן, והמון מדרשים, אגדות ופתגמים חזרו וטפלו בשנאה עזה באדום – היא רומא – “אשר החריבה את ביתנו והגלתה אותנו מארצנו!” בתקופת הגירוש של ספרד לא התאכזר כמעט עם הארץ אל היהודים; לאלה אשר אחזו באמונת המדינה ניתנה חנינה גדולה, המגורשים לקחו אתם הון, את הנחשלים לא זנבו. ואף־על־פי־כן נוצרה בימים הגדולים האלה האגדה על דבר נידוי ארץ ספרד. ולאחרונה – גזירת ת”ח. – פה, בקהלות פולין ואוקראינה, פגעה הרעה בצאצאים אחרים של בית ישראל, שונים הרבה מגולי ספרד; עם כל זה נשאר מן הימים ההם הקונטרס “יון מצולה,” אשר דבריו קצרים ונמרצים, למען יעמדו לזכרון. ופי העם רקע שם הולם וחד: גזירת ת"ח! רק ההריגות האחרונות אשר באוקראינה היו כלא היו; פי העם לא יקוב את התקופה הזאת בשם, וכיום הזה רבים הם בקרבנו אשר לא ידעו להגיד ברור, מתי קרו ההריגות הגדולות ביותר אשר בדברי ימי ישראל.

נפש העם כאילו הקיאה מקרבה את כל הזכרונות. היא לא סלחה. גם הסליחה הנבונה הנה במובן ידוע מעשה גבורה, היא מרוממת את הנעלב ומקרבת אותו על ידי כך אל החזק, אל המעליב. היהודים שכחו – הם חסרי האמונה, המיחסת את תמצית הרע לזרוע הנטויה של אלהים; היהודים שמטו מלבם את הכל – הם אשר ברובם הגדול הם חסרי עתיד, שכחי חזון וכל חלום נעדר מאתם! כי יש אשר גם הסליחה תקדים לבוא – בזמן אשר לפתע פתאום יישקף עתיד גדול, המסיח מן הלב את כל הראשונות. אבל כל אלה האלפים והרבבות, הנושאים עכשיו את שם אוקראינה על שפתיהם, לא קנו את השכחה בעמל נפש, מתוך דבקות במה שעתיד לבוא; לא, הם שכחו בלא מחיר. הם מדברים על אוקראינה דברים גלויים כל כך, נקיים מכל שמץ שנאה, מכל קורטוב של בושה. לא רק כלפי חוץ; גם זאת היא מדת חיים: לדבר אל האויבים אשר מתמול מתוך הסתר־לב. אבל הם, היהודים, מדברים ביניהם לבין עצמם: אוקראינה אשר נזכור, אוקראינה אשר נדע! מאחורי שיח ושיג זה אין כלום. איך זה קרה לנו כדבר הזה? האם דומים אנחנו לעשבי השדה, המתנועעים ברוח היום אחרי היעלם המגל? האם אין אנחנו מסוגלים להשיג, כי יש לחי אויבים? הה, כאלה הם החיים מאז ומקדם: לשוב ולגשת לא פעם ולא שתים למקום הפורענות; ההכרח, כידוע, לא יגונה. אבל הזהירות, החשד בעינים, הבושה הכמוסה הניזונה מעלבונות העבר, הכי אין לאו חלק בכל אלה?

להטיף ליהודים דברים על אודות השנאה – את זה יעשה רק הכסיל; השנאה היא מושג מגובש, דבר של ממש, מין קת של חרב בשביל הגבורה, ולנו היא לא תסכון לעת עתה. אבל יש מדה המסורה ללב, וזאת היא הבושה. אתה מוציא מפיך: אוקראינה… אתה מתכוון בזה להגיד, כי בנוף הארץ היפה הזה תקועים רבבות רבבה של יהודים לאין מוצא; הם נוסעים לעגלות אכרים, אוכלים את פרי אדמתם של בני הארץ, הם חוסים תחת השלטון המאיר להם פנים כיום הזה. אבל האם אין לבך הולם יותר מן הרגיל ברגע הזכירך את השם המפורש – אוקראינה? הכוונה היא לא לשנאה גלויה, לאש היוקדת בעינים, אבל יש דבר המסור לחי באשר הוא חי: להיכלם ימים רבים אחרי עבור העלבון, להתאדם לפתע פתאום מבושה, מחרטה אין אונים, מהרהור אווילי הלוחש: הה, מה טוב היה אילו לא עברה עלינו הכוס הזאת…