רקע
יעקב שטיינברג
עצמות־יבשות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

זאת היתה חבורה של בחורים ובחורות אשר עלו כפורחים בתוך חליפות המהפכה האחרונה; המבוכה, אשר שׂררה בכל, גרמה להם רק להשתוקק לחיי חרות. עיניהם, אשר ראו בהמיר סדרים אחרי סדרים, למדו להביט למרחוק, לדבר־מה אשר הנהו עיקר. שלטון העם, שיתוף הרכוש, מעמד עובדים אחד ואדיר – בכל זה לא היה להם די, יען כי הם בגרו להיות אנשים בשנה הרביעית לריבולוציה! נוסף לזה היה מקום מגוריהם סיביריה המזרחית, ובריחוק־מקום מופיע, כידוע, כל דבר כמצומצם, כ“תוך” יקר ללא קליפּה. והנה גרם להם מזלם למצוא איש את אחיו – אף זה להם אור לישרם ולאמיתם, יען כי בעת עוועים ישנה רק מסילה אחת לעבור בה – הלא היא הדרך מלב תמים אחד אל השני. וכמצאם כן הבינו איש את אחיו: כולם, באין דבר נגרע מהון עלומיהם, נדברו ביניהם על אלהי חיים חדשים. כן, הכינוי הנעלה הזה היה בפיהם, אף אחד לא אבה לגרוע מעט מן הטוב הגדול הזה. היכבד לעשות דבר בשם אלהים? התארך דרך המובילה אל אלהים? על כן אין פלא, כי כולם קמו ללכת אל ארץ יהודה – מדי הגיע לאזנם השמועה על דבר תוחלת החיים החדשים המתרחשים בנוף הרחוק הזה. וזה להבין: הם הלכו לארץ־ישראל לא בתור מוקירי־מולדת. היו ביניהם אמנם אחדים אשר ידעו עברית, אשר לא כיחדו בגעגועיהם על ארץ אבות, אבל הרגשות האלה בטלו כמיעוט בתוך שאיפה גדולה כמלּוא כל החיים: לנסות הכל מחדש, בתוך ארץ חדשה. הארץ, למרות חיבתם אליה בתור יהודים, היתה נעלה וחדשה בעיניהם לאין ערוך, כאיש אשר יביט בואֶסטאַלית, המכהנת לאלהים ולא יראה בה חמדת בשׂרים. וככה הם התחילו לעשות את דרכם – בשבע דרכים ובהמון תחבולות; אך גורלם איחד אותם מחדש, לשמחתם ולציפית גורל אשר לא היתה לה קץ. הה, איזו נסיעה בים הגדול, סביב־סביב, הלוך והתקרב אל החוף האחרון בנתיב מים רבים, על פני מי האוקינוס המשוים חלומות נוספים, המסוגלים לעורר בלב רַגָש את הדמיון על דבר מהות חיים בלתי נתפסת ואדירה גם יחד! וכתום הנסיעה – הנה הארץ אשר שם יחלו החיים עם נסיונותיהם, אשר לשמם, לשם כל מיני נסיונות קשים ומרים, הביאו בני־העלומים האלה די און, די חרף־נפש, די בטחון.

כמה ימים עברו מיום כניסתם לארץ? אולי שנה, אולי ששה חדשים. אבל כיום הזה אינם פה אתנו. איש לעברו הלכו, מי שנדחק עוד לארצות הברית, מי שפסע פסיעה קצרה לפריז, ומי שתקע את יתד נפשו האחרונה באלכסנדריה של מצרים. אבל גם שנים מהם לא הלכו יחד. הם חיללו את בריתם עד ארגיעה, הם נפוצו איש לעברו לא להוותם, לא לנדוד, לא לאלם נפש של יאוש. להפך, הדבר הוא בגדר המציאות, כי כל אחד מהם ימצא לו בקרוב חברים חדשים ויתאגד אתם לחבורה, אשר תנהה מחדש אחרי אלהים חדשים. אבל מה שהיה – נמוג ויהי כאין. הכנת הנפש המלאה, אוסף הכוחות אשר בשרירים ואשר בלב, עליצות האופי, המצדיקה למפרע כל גורל – כל זה היה כקש נידף.

כן: הם שבו מחפצם. המצאו את ערות הארץ? הדבר יתכן. ההיו נבונים כאלהים וצפו מראש עתידות, כי עמלם יעלה פה בתוהו גמור? לא! כדבר הזה איננו בגדר האפשרות. הם רק שבו מחפצם – פתאום, בלי־משׂים, אולי על סף המכשול הראשון. גם לא כדאי הדבר לחקור, על מה ולמה יצאו כל אלה את הארץ בחפזון כל כך רב; הם יותר מדי באושים, חבורה נבלה ולא חכמה – הם, הנבחרים לפנים, הטובים והנאמנים, אשר כשחוק היה בעיניהם לעמוד בכל נסיון! בלכתם לא לקחו אתם גם את הזכות המבישה והאחרונה של מוגי לב, יען כי הם לא חיכו גם לעת אשר יימלא יום הבריחה. הכי דחה אותם דבר־מה לברוח? לא אי־הצלחה, לא מעשים אשר אין בהם חפץ, אף לא משהו של אי־התאמה. אולי כל אחד מהם, ביום עלותו בשניה על אנית הנדודים, נשא אתו געגועים, לחץ של חידה אשר לא היתה לה אף התחלה של פתרון. הם התפרדו, הלכו בידים ריקות – למרות זה אשר רבים מהם נשאו נפשם לציון, למרות זה אשר כולם חשבו את גורלם למפרע לימים רבים. הם, פשוט, שבו מחפצם – כאילו למען אַמת לכולנו גם יחד, כי אל לנו לבטוח במוצא שפתים, בברית אשר נשבענו לה אמונים בהכנת נפש אשר מלאה עד תום. עוד משם, מכל מקומות פזוריהם התפלים, הם כאילו מגחכים אלינו בצחוק זועה:

“אמנם כן, אנחנו שבנו מחפצנו!”


המלצות קוראים
תגיות