בסינגוגה לנאורים אין תפילת־ציבור עוברת מבלי שיימלא הבית מזמן לזמן חרדה נמהרה ומתוקה. פעם בפעם, בהישמע מעבר המבוא אוושת־צעדים, יַפנו המתפללים־בשפה־רפה את עיניהם לראות; איך יוכר באיש הנכנס מחדש דבר־מה מוזר – במהלכו, בלבושו או בעיניו השוקקות עד־מאוד אל מראה הבית – והביטו אליו האנשים מקרוב ומרחוק ותמהו אליו וחקרו את הבעת פניו. הנה הוא עמד; הֲשׂם הזר את לבו אל משען הספסל מעשה חרש־אמן? הנה שלח את מבטו אל־על; התיפּלא בעיניו הכיפּה מכל יופי? הנה הוריד ראש; היקשיב בתמהון לבב אל זמרת המקהלה אשר אין כמוה? המון חצי־עינים – וַחֲלָף! אורח חדש, אשר לא שיערו את בואו, עומד בפתח, מתבונן, משתומם, נראה כחושב לשוב על עקבותיו. המנין הקרוב, הרואה את האיש בכל־עין, עוצר נשימה: היכנס. שהה, תן כבוד לסינגוגה! אך הלזה יצא; איש־גוי מעם הארץ אשר עבר לתומו ויסר לראות מה קול־הזמרה ומה אורות־החג. כהה ליל־העצרת על באי הבית, החזן יתן קול ללא־הדר. אוי לנו כי שודדנו כמעט; במעלה הבית רק עדת באי־מועד עוטה צילינדרים, אל פינות הבימה נשענים רק מגידי־קדיש כהי־פרצוף. עוד החזן מזמר, זמר וכלה; ועוד יש אשר יאונה דבר־מה. מעבר הדלת נרתעת דמות יהודי שלא מן הנאורים, לבוש הקפּוטה ועמוס משני עברי הצדעים כדורי פאות סגלגלים; הוא מעקם את מהלכו, כמבויש וכתוהה, וליד מחשוף ספסל הראשון הוא כופף את עצמו אל בין העומדים ונראה כרובץ אגב עמידה. הוא סוקר על ימין ועל שמאל במבט תועה, כאיש אשר תפלתו כלתה במקום אחר, חזות פניו אומרת, כי הזמרה לא תקדש בלבבו; אבל הוא כמו שהוא – זר מעט ומבזה מעט מקום לא־לו – מעורר אצל שכניו בספסל את כל תשומת לבם. הקרוב אליו במאוד מחייך לעומתו: אף אתה מתקת לנו פה, יהודי לא־מן־הנאורים! סקור! גלה פה כבוד!

אוולת היא לנו בארץ הזאת לחרוד אל כל איש זר, לדעת ולהודיע על־דבר התמהון המקנן בבוקר בין גבות עיניו ועל פלאי הכבוד אשר ירחש לנו לבו בערב. יש אשר לפעמים – כשהמבקרים בארץ מרובים והמתחקים על עקבותיהם ערים ביותר – יבאיש הענין הרע הזה את כל אשר לנו בתחום המולדת; כל מקומות חיינו בארץ הזאת דומים בזמנים כאלה לקנים קנים של קורי עכביש, המצפים לזבובים וליתושים שיגעו בהם ויביאו אותם לידי רעידה. השכחו כל האנשים האלה, המקפידים על פליטת רושם כל תייר, כי להיות לראוה זהו עשן לעינים בשביל כל דבר שהנהו ישן, קבוע, חוזר על עצמו? – “בחור שלי, פתח את הגמרא והדוד ינסה אותך!” אבל הבחור כבר מבוגר וזועף; אין לו פתחון פה, רק במסתרים יהמיו כל קרביו מבוז ומבושה. המשולש המתוק – זה ששלוש צלעותיו הן האם והדודה והילד – מקומו רק בחדר התינוקות; אחר כך, כשהקטן אוסף אל מכנסיו את זנב־חמודות ומכנס לתוך נפשו את סוד גורלו, אין מנסים אותו יותר בחידות. חלף מלות־החיבה וחלף מתנות טובות מידי דודים ודודות לא כדאי להעלות על פניו של בחור מגודל אותה אוולת־הלוי שהנפש תקוץ לראות בה. אכן נגרע חלקנו וכזאת היא משפחתנו – אוהבת לראות ולהראות, מיסרת ומפנקת את צאצאיה לעין־כל, משדלת תמיד את דעת הבריות בדבר בניה. אבל גם לענין רע שתי פנים; הצחוק ומנוד־הראש הם בזה, כי המכשלה יושבת בינינו בפניה המכוערים. אפשר לקבל אורחים מתוך כיבוש היצר; אבל כל תייר הוא אצלנו בבחינת שליח בית־המשפט, שבידו להניח חותם של חרם על כל נכסינו. להיות בהול לקראת עיניהם ושפתותיהם של אורחים – זאת היא כבר מארת אלהים; אבל אצלנו גורם כל ביקור לא־נחשב גם שינוי בקול־הדיבור ושינוי בצבע הפנים, רוך־בכיינות לפני מוצא־הפה של האורחים. ומשוש כל תוי־הפרצוף לאחר אשר בא מוצא הפה הזה, אשר על פי רוב אין בו ממש. כבדים מנשוא הם יסורי ראוה אלה, ואף מתעים אותנו לחשוב, כי כל זה נחוץ לנו בכדי למשוך אלינו שפע מתפוצות הגולה. פרסום ותשומת־הלב, אם מהוים אותם בגלוי ולא בדרכי־טבע נסתרות, גורמים גם זלזול. אנחנו דוחקים את הדברים אשר בארץ לקראת כל עובר ושב אין פלא איפוא כי רבים נקלים וקצרי־ראות רומסים את מעשינו הטובים ברגליהם; עוד יותר: כל היהודים הנאים, כיון שאנחנו נוגשׂים בהם בלי הרף: ראו והבינו! – מרגישים את עצמם כפטורים מלשלם את המס בעד כל החידושים שהם רואים בארץ הקטנה הזאת. יש כפרים במקום שכל איש זר, העובר ברחובותיהם הפרוצים ללא שקט וצל, ייגע עד מהרה מהמון נערים המבקשים כולם יחד להורות דרך, מהמון עינים הבולטות מחורי החלונות ותובעות ומכריזות: הנה זר! הנה זר! ישובים לא־מרוחמים כאלה ימהר ההלך לעבור, מבלי לשעבד אף במעט את לבבו אל דמות המקום ואולם יש אשר בכפר שקט יתהלך איש זר לבדו בין בתים שאננים, ועין לא תציץ אליו מבין החרכּים: המנוחות והחיים – אלה בצד אלה – יעוררו בו געגועים, ימגרו כהרף עין את הגאוה אשר הביא ממרחקים. ואנחנו הלא את הטוב ביותר נעשה, אם נמגר את גאות היהודים הבאים לתור בקרבנו.