רקע
יעקב שטיינברג
היוצאים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

כל יציאה במנין מארץ־ישראל פוקדת עלינו עוונות־יהודים רבים ושונים, אבל בראש ובראשונה אנחנו נפקדים בכל הזדון אשר למורך הלב. אמיצי הנפש והדומים להם הם על־פי־רוב תמימים ושוגגים; את תועבות הכשלון אתה מוצא בעיקר אצל הפחדנים. עורף הזנונים, השמחה לאיד הרבים, הצלחה בדרך המנוסה – אלה הם דברים שאינם מצויים בהכרח אצל כל מחנה נסוג לאחור; במקום שאתה מוצא אותם אתה יכול לנחש את האותות לאחור ולהגיד, כי הכהנים לא הבדילו מתוך יוצאי המלחמה את היראים ורכי־הלבב.

כל אספסוף־חיילים, הנס מן המערכה, משוה תמיד לעין־רואים מראה־כשלון אחד: הם רצים לקראת השבי, הם מנשאים את האויב, הם מגדפים את שריהם; את כל פליט מן המחנה הם שואלים בתאוה רבה: האף אתם ברחתם, דיברתם בשׂרים, הבינותם כי שוא המלחמה? אם יוגד להם כי רבה המכשלה, ועלז לבם; אם יסופר כי רבים עוד אחוזים בקשרי מלחמה, וחרה להם. ככל אשר ירבו – כן ילכו ביד רמה בדרך המנוסה, כן תגדל גאותם. אבוי, גאות השגעון של מוגי־הלב! באין להם השבי, מגפת המלחמה, התוכחה היוצאת מן המפלה; רק נשׂוא לא יוכלו את הרעיון, כי הם נכשלו בשל עצמם. לשוא תחפש ביניהם את המנוצח – את הגבור המתנהל בצעדי יגע, ראשו מורד והוא כולו אומר הרהורי־עצב; הם כולם, בכל צרתם, זקופי־ראש ומלעיגים. בתלונתם, בקול־פחדים ובזעקת השבר הם לא ייטיבו להקל מעל לבם כמו בדברי הלעג השנונים. על הדרך, הזרועה חיילים נתעים, רצוצים, נמוגים מפחד ומעמל – עפים חצי מות העשויים לעג ואיבה; המהתלה היא פה חריפה, הצחוק המר מצלצל כמשפט בלי רחמים. האנשים היגעים האלה מנדים בכל כוח, בכל רגש הצדקה של בעלי־תשובה גמורים. מורך־הלב, בכל הרעה אשר מצאה אותו, מבקש קודם־כל לשחרר את עצמו מכל חשד של אומץ־רוח. כעניבת התליה הוא דוחה מעל פניו את הרעיון בדבר מלחמה מרצון, מתוך בקשת עלילה ונצחון; ברגע הכשלון הזה, עת אוכלים אותו בכל פה הכפן, החולי והבהלה, הוא חורג אל מיטב דמיונו למען סרס את האותות אשר מאחור ולהוכיח, כי הוא לא רצה את המלחמה, לא הבין את הגבורה, לא שאף אל הנצחון. זהו היום הנתעב אשר למורך־הלב עת הוא מתכחש לכל גבורה, לכל דבר־מלחמה, לכל ענין אשר תוצאות ממנו לנצחון או למפלה.

כל אלה הן פניות־זדון, הרבה יותר מאשר מרד מתוך יאוש או תרעומת שלאחר יאוש.~­~ אבל חוץ ממוגי הלב, הנסים מנוסת זנונים, אתה רואה את הרבים בין היוצאים והנה הם נעשים פי־שבעה ערים בהציגם כף רגל על האניה, הם נראים כּשׁכוּרים מן האוויר אשר מעבר למולדת. יש אשר אתה רואה על פניהם גם בת־צחוק מוזרה, ערמומית וסולחת גם יחד. מה זה היה לאנשים האלה – האם הם הבינו יותר מאשר כולנו את הרע אשר בארץ־ישראל ואת הטוב אשר בשבי הגלויות? אף לא זה; הם רק עושי־תשובה. על כן לבם כמעט טוב עליהם יען כי הם מתחרטים חרטה גמורה על העבר; יום היציאה הוא בשבילם כעין יום וידוי ויום כפורים. הם מתודים על הנסיון: הם ניסו לרכוש להם כעין מולדת! איזו כלימת פחדים תאחז אותם בזכרם את הנסיון הנמהר הזה! הם ואבותיהם כל חייהם ידעו רק שיח ושיג עם האנשים, רק זה ולא יותר; והנה הם הוצאו מתוך המעגל הזה. פה, בארץ־ישראל, היה להם דבר לא רק עם אנשים. הם הרגישו בזה, ומנוחתם כאילו נדרכה מן הרגע אר הציגו את כף רגלם על חוף יפו. לסכום החיים, אשר הם היו מונים בו בעולם רק אנשים והליכות, נצטרף דבר־מה חדש, בלתי מובן, בלתי משוער. המולדת? הם אולי לא שמעו עוד את מלת החידה הזאת, אבל הרגש הרגישו בהויה המוזרה אשר אפפה אותם מסביב, אשר לא נתנה להם לשוב אל עצמותם, אשר הדיחה אותם לאחרונה מתוך הארץ. עכשיו, בנשוא אותם אניה זרה וקלה, נעדרה פתאום אותה ההויה הכבדה, ואף להם הוקל לפתע פתאום. והנה הם מתכחשים ומתוודים: לא יתכן כי הם בעצמם נואלו לצאת מתוך המעגל של אנשים והליכות, אין זאת כי הסיתו אותם, כי שריהם היתלו בהם. עוד פעם ועוד פעם: סליחה ומחילה! הם לא איוו את הארץ הזאת, לא שאפו לכבוש אותה, הם לא הגו כלל את המחשבה הזאת. בפה מלא, מדי שאפם מלוא חזיהם את אוויר העולם הרחב והפתוח: הם לא הגו כלל!

לו זכינו היו יוצאים מארץ־ישראל רק יהודים מחרישים ונסוכי־עצב. הארץ הזאת, העניה והמיוחסת, נותנת מעט בשל עניה הגדול ודורשת הרבה בשל עברה אשר אין לו דומה, ועל כן כמו שהיה כן יהיה רגיל לראות את דורשי שלומה שבים ריקם, לעשרות, למאות ולאלפים. המנצח והמנוצח שניהם נכתבים בספר חיינו החדשים, ואיש, אשר הארץ לא רצתה אותו, יש אשר ילך מפה כמחריש וישא בלבו חלום מולדת אשר אין דומה לו; לזה יהיה עולם הגלויות אשר ישוב אליו כזר מעט, כחסר דבר־מה, כחלל חיים מפולש ופרוץ לכל הרוחות. אבל מה משונה בבשתה היא המציאות! יהודים יוצאים את הארץ כהולכים אלי גיל, כשבים אל קנם, כמתנערים מתוך חלום רע. המרירות, הטורח והמנוסה אין בכוחם למחות מעל פניהם את האור הזרוע, זה חסד הגאולה של אנשים אשר עבר עליהם סער ולא עקר אותם משרשם. בצאתם, בטרם ישימו לב לעתידות, הם חוגגים דבר־מה; הם מרבים שיחה ביניהם, ופעם בפעם הם מטילים מתוך לבם אנחה רבת מתיקות ורבת רמזים. הה, האנחה היהודית הזאת שאתה שומע אותה בבתי ישראל לאחרי יום חול, לאחרי יום שיעבוד, לאחרי יום צרה! גם באנית היוצאים פירושה גלוי לכל אוזן, לאמור: “הנה אנחנו שבים לטבענו, אל זה אשר היינו מעולם ואשר נהיה עד עולם.”


המלצות קוראים
תגיות