הלב ירפה, הדמיון יבוש, החרון לא ימצא ניב אשר ישׂפיק לו, בשוב אדם מישראל לחשוב מחשבה פותרת על שוחרי הקומוניזם ברחוב היהודי, פטרית הרעל, המתפּטמת להנאתה תחת שׂיח העתיד אשר לשבי ציון, צופה בך כעין מגודלת מטרוף, השקויה כולה אדמומית של בלהות, החסרה ללא שׂריד את לובן השלום אשר למסכת הראיה. כנגד העין הרעה הזאת, היורקת פעם בפעם מתהומה רמזי מזימה שיש בהם מטבע המשפחה היהודית, כביכול, אין אתה יכול לכוון מבט סוקר ומלא, כמי שרואה בחרדה מתוקה יצורים לקויים; גם מנוד הראש, המשמש כעין סיום מחשבה לגבי דברים שאין להם פתרונים, לא ימצא לך בשכנותם של האחים המפחידים האלה, המתהלכים בסודותיהם מאחורי חיץ המשפחה הדק אשר לקיר חדרם, וצעדם רוחש ומבעית חליפות וקולם עולה ויורד בלחש טורד ובזמירות טירוף. אתה נשען אל הקיר ומטה אוזן לשמוע, ואותה שעה כל איבריך נאנקים בלי קול, כמי ששומע את מרדות חליו של אחיו או את תֶּבֶל השגעון אשר לאחותו. מעבר החיץ הדק, אשר הנקל לכאורה לפתחו למען ניחומי מרפא, מהלך קול בוטח כמעט, דומה בלשונו ובלהטיו לשאר כל החיים אשר בבית: – אהה! זו היא האימה הלופתת קרובים מדי ראותם את נכר שגעון המתעטף כל היום בקול המורשה אשר למשפחה.

יש דברים הנבראים ערירים, ואין אתה יכול לתת להם עזר כנגדם אפילו בדמות כוונה כל שהיא או הכרח בן גלגולים רחוקים, ואין אתה רשאי לשוות עליהם הסבר דק מן הדק שיגונן עליהם במקצת מפני העין הברה של המציאות. כזו היא מזימת הקרובים הסהרורית, הקרואה בארץ יהודה קומוניזם יהודי. לתאות הטירוף הזאת, המידבקת בכל תומה הקודח בנערים ובנערות, אין כל פשר שיהא דומה לפתרון רגיל, לאמור: שתמשיל על הדבר הנדון מדבר אחר ותכלול אותו על ידי כך בסדר העולם. אמנם כן, כמותו לא היו בוודאי בעולם וגם אחריו אולי לא יקומו עוד כמותו. והוא עצמו, הקומוניזם היהודי בארץ ישראל, המשתייך לכאורה לרעיון כולל, המשדר את מעשיו לפי נוסח קבוע, היוקד וצונן לפי חליפות הזמנים, אינו אלא פרי שחיתות של גוף אחד נבדל, הוא הגוף היהודי: כשם ששאת בבשר היא פרי הגוף המסתאב, ואם כי סוג החולי ידוע מדוגמאות רבות ושונות. זהו הקומוניזם הצורב בבשרנו וזה פשרו הקטן והמבעית גם יחד: סאוב שותת של גוף עם; גוף זקן ודרוך שבעתים, המזרז ביודעים ובלא יודעים את דמו ומריץ על ידי כך מעמקי מעמקיו כל מאוכל, כל סמוי, כל מוקצה. הבחור הנדגל בעיניו, המשתלח בכוח סנוורים לעשות את רצון האויב של השבט, של המשפחה, של העולל אשר מעבר לקיר – אינו אלא פרודת גזע זעירה העושה שלא מדעת שליחות חפזון, המסתאבת מרצונה כאותה טיפת דם לבנה שנגזר עליה לשאת את משא סאובה הקט אל פי המכה; זוהי טיפה קטנה של דם יהודי, עטופה וגלומה היטב היטב בדרך הטבע, והיא מרקידה את חייה הסתומים כשהיא עמוסה לעיפה וכל שטחה האדום אומר: הבו גודל לציר הקטן בן הארגמן, המתועב והמכפר, המוליך מתהום גזעו פסלות־יצרים מדור לא נדע ומתקופה לא נשערנה! זו הבתולה הרכה והזעומה, המתהפכת בלילותיה כשיכורה, המתפלשת על משכבה בתהפוכות מזימה למען פנות מכשול כחוט השערה מדרך חומסים־חומסיה ורוצחים־רוצחיה – הריהי כלת שגעון פעוטה ולא רחומה, שנלכדה בגורל ולקחה מעט מזער מחרם הדם העתיק של העדה הישראלית, והיא אחוזה כולה צמרמורת למען המליט את החרם הזה החוצה, עד תום, עד אשר ינוח הדם היהודי מסאובו ומרוב גירוייו הנדלחים. ואחרון־אחרון: אף אותו טיפוס יהודי המקושט בחג עצמו, הדרוך שלא כדרך הטבע מחכמת מוסר או מטוב דעה, המתהלך בעולם הזה כשליח מוכן לכל דבר מצוה, העושה את אזנו אפרכסת לשמוע את גידול העשבים בגן העדן של העתיד, אף הוא אינו אלא נוגש סכל המעביד בכוח גזירה של מעלה את תאי דמנו הנרקבים. הוא מחונן את הקומוניסטים היהודים שבכל המדורים, בגלויות ובארץ יהודה, אך הוא עצמו אינו אלא בהרת כחודה של מחט, שרבות כמותה בעור גופנו, ספק פי מכה לעתיד וספק רק כתם אוילי שאינו פוגם אלא ביפיה ובחזותה של חלקת העור הצחה.

אף זה הוא הסבר; אולם יש הסבר אחרון שבאחרונים שאינו אלא בינת יאוש, מין קריאת עזרה חנוקה מתחת למפולת, כשהפה נטוי מאונס כלפי התהום הבולעת. אבוי! אנחנו רק מסתכלים בני דורם־יומם, אנו מכלים את עינינו עם מחזה הגורל היהודי, ובעינינו אלה הלאות עולים פעם בפעם טפילי העינים האדומים, ההופכים מחזה מתוק למר ומסת גבורה לחזיון עוועים. מה הסבר, אם פשרו אינו מתגלם כדי נוסח כל־שהוא של אזהרה? לא אזהרה כמו רגע, מחשש סכנה, כי אם אזהרת עולם לשלמים בקרבנו; למען ידעו, להוותם ולתרופתם גם יחד, כי בנים לא־חסינים הם לעם גדול ונורא הנותן תורשה עזה לטובים ולרעים, המשלח בעורקי צאצאיו דם חשוד וצלול, הזך לפעמים מיושן ושקוף לפעמים כארס. רק זאת עוד עליהם לדעת, מלבד דעתם את המלחמה באויביהם: חנוף תחנף תחתם גם אדמת חייהם החדשה, אשר בארץ יהודה, אם לא יאבו לדעת כי מאז ומעולם – מימי הקנאים הנואשים בירושלים ועד ימי הקומוניסטים הנעלסים ביהודה – נתייסר או נתנסה הגזע היהודי ביצר כפול, אחד לחיים ואחד למות; אחד נבון מגבורה ועז מיסורים, ואחד סבל והפכפך כטובע; אחד קבוע ככוכב במסלולו ולא יפתוהו כל תהפוכות עולם, ואחד חונף חליפות לעצמו ולאחרים, בוחל ומתרפס בבת אחת, מפקיר טובו וחומד כל מראה עינים. אכן לא תקום יהודה, אם לא ידעו שביה לפתור לטובה את הסוד הגדול, הגלוי לכל באי עולם, כי אחד ומיוחד הוא זרע ישראל – מקיים ומהביל כאחד את חייו עד למעלה מכוח אנוש, מרפא בענוה את פצעיו הגדולים כעם יודע רפאות מכל הגויים – ומביט אותה שעה מבלי הרעיד עפעף, כחולה אנוש או כגוסס, אל סאובו השותת ואל בהרות נגעיו הפושים בעורו.