עם עונת היסורים הזאת, כשמנין יהודים רגילים – אווילי אמון כזבובים הנלכדים מדי אביב בחלל הסתום שבין תאומי חלונות – נערפו לתומם בלבה של יפו הקדומה על לא־דבר, על לא שלטון, על לא נקם: – נתמלאו חוצותיה של העיר העברית המפוטמה, הסגורה אותה שעה ככוורת סנוורים, כרוזים מאירי עינים ובהם כתוב לאמור: הבליגו. ליהודי הגלויות הנקבצים, שביום צרה נפשם מתוחה ושריריהם לא דרוכים, נשלח לא צו, כי אם עצה הומיה המלאה רמזים – אלה הרמזים הממאירים שבעתים לכל יהודי, הנהפכים על נקלה לעיני כל פחדן לנחשי אימה או יאוש; ליהודי הקריה הבלולים, המהגים בכל שבעים הלשונות של הפה והנפש, לא ניתן אפילו לקח בצורת לאו מפורש וקצר, שעם כל היותו ריק ממצות פעולה – הרי הוא לפחות בבחינת נוסח שיש בו ממש, שאפשר לשנן אותו בשפתים נאמנות, בלב חוסה, בפנים שלמים; וליהודי הסגולה, אשר עמדו כבר מעט לגורלם בארץ יהודה, לא נאמרו דברים כדרבונות, המשוים על מצות ההתאפקות גם מעט גבורה, ולו רק גבורה שבהשערה; לא הוגד: אל תתגרו באויביכם, כי שעתם שוחקת; אל תכו נקיים, למען נקם, כי טובה ונכונה רק נקמה טהורה; אל תרגזו לשוא לעיני השליטים, פן יאבו את רעתכם. רק ככה הוגד: הבליגו, מלה סתומה ורוחשת, שפירושה העלוב אינו אפילו סליחה נאצלה, כי אם מחילה תפלה.

עם ועם וארסו המיוחד לו, המסוכן לו יותר מכל מפלה. אנחנו, החיים את רוב חיינו בכוח מחשבה על אחרים, בכוח המשפט הנעשה על ידי אחרים, בכוח הצדק המנוסח על ידי אחרים – אסורים בהבלגה, שכן פירושה של זו היא שוב מחשבה על אחרים; לנו מותרת ההתאפקות על כל סוגיה: מן הסליחה הנעלה, שיש בה תמיד קורטוב של בוז מוותר כלפי עושי הרעה, ועד חרוק השנים הנאלם, הצופן לעתיד לבוא נקמה זכה של מעשי יצירה. גופנו, על כל שריריו, תוסס מאז ומתמיד מרעל מחילה הבאה מאונס, לבנו מפרפר בכל שעת צרה כתינוק בוכה והוא חוזר ומרגיע מאין אונים כאותו תינוק לאחר בכיו – מה בצע כי נרפא את דמנו בתרופת הקזה זו ששמה הבלגה, ודמנו מלא ממנה מפה לפה? כל הויתורים מותרים ליהודי בארץ ישראל, חוץ מן הויתור על מידה קטנה של גבורה ששמה: עמידה תמה של הגוף הישראלי; ההתחפשות, זו ששמשה בארצות הגולה אפר אחד ויחידי לגורל היהודי, נמשכת והולכת אולי גם בארץ יהודה, אבל היא אסורה בשעת מבחן. שם, בכל הגלויות, מעבר לאותו החיץ הדק שבנינו בארץ ישראל וששמו: גאולה מעול זרים, לא ידענו כגויים אחרים את המלחמה הצלולה; ידענו רק את ערפלי הצרה ואת הפורענות הדלוחה. אבל כאן אנו מצווים לומר: אויב; מי שאינו מבחין בהבדל, סימן לו שלא עמד בברית גורלנו החדש. אומה יודעת צרות רק מידי שמים, היד אשר נחתה בה להכותה היא תמיד יד אויב – ואם גּם יטנה לאחרונה העתיד לעבר אחר, לתנועת שלום או ללחיצת ידידות; אף אנחנו אמרנו כי נהיה כאן עם קטן ועז בזעיר אנפין ונדע לקרוא בשם אויב, ולו רק פעם בתקופה, בקום עלינו אדם להכותנו. מחר נשלים אליהם, מחרתים נחונן אותם ברוב ידידות ונעתיר עליהם טובה, כדרך עשותנו בנכר לרודפינו מתמול שלשום; יתר על כן – אולי גם מותר יהיה לנו להתפאר על אמת ולומר, כי הפכנו מידת התרפסות נקלה של הגלות למידת נדיבות של עליזי מולדת. אבל בעצם שעת מבחן הדברים הם כהויתם, ואין כל כוונה טובה רשאית ליטול מן היהודי את יקר המבחן. כמכורים הבאנו הנה מנכר את בשרנו ונפשנו; בלב לחיינו להטה תמיד אדמומית מבישה של אנשים כפותים, אלה שעיניהם מורדות והם מביטים במעניהם בכל גופם. האין כל הגאולה הישראלית, אם תכון, נתפסת בפסוק אחד קצר: שחרור מזרים מבחינת הטובה ומבחינת הרעה? הנאבה לנטוע בבשר טפנו יושר אחר מלבד יושר החיים הרגיל, זה שמאמץ מאליו את הגוף, מאמצו אם מעט ואם הרבה עד כדי שאינו יכול להכחיש את עצמו? היקום לנו פעם עתיד שרובו איתן – אם לא נעמול מעט למען גבורה בכל שעה קשה, אם לא נשבור את כוחה של הצמרמורת היהודית – זו הדוחה תמיד עד לזמן של ישועה כל עמידה, כל חשבון תכוף, כל מענה נאצה – בכוח הערמה של צוויים חדשים, חדשים כגאולתנו ונכספים כפדות נפשנו?

יונת הרחמים של האומה הישראלית מנהמת עכשיו בארץ יהודה לא רק על שדות חררים משריפה ועל גופות ערופים בהרג, כי אם גם על היסורים אשר חמרמרו על לא דבר. נגרע מאתנו כל החלק הטוב של השואה הזאת, כי לא קם בנו רוח בינה לראות רק אויבים, כדרך שעושה כל אומה בזמן של סכנה, זמן יקר שאין מוציאים אותו לאמירת שמות כפולים ומכופלים. מה ליהודי – במקומנו זה היקר, הקצר בגבולותיו וצפוף מהמון כלי עתיד – ולהמון כינויים המפתים את יצר הפלפול? מה אושרנו אילו ניתן לנו לקח תמיד וחדש: היה אויב לאויבך; עד עת מצוא, עד השלימך! תחת זאת הלעיטונו כל היום את הענין הישן והתפל בדבר מסיתים וצוררים ובדבר מנהיגים זרים הפסולים למנהיגות – הכל רעל ומכשול לאוות נפשנו החדשה, זו התובעת צמצום של תום בכל המעשים, הכל פיתוי מביש לתכונת ההפקרות של היהודי, זו הגורמת לו שיתרפק על עניני זרים גם בשעת חירום. מה פירוש לכל חיינו, בקריה נכונה ובחצרות שדה, אם לא שבתנו לבדנו שבת אחים, נקיים לאחרונה מקורי נכר ומאוחדים כעם אחד מתאפק? אשר יאמין בזאת לא יאבה כי ילמדונו ללא חפץ את הפירוד הבא ברוב דברים; אשר נפשו נכספת לזאת לא ישקוט מדי ראותו כי מזכים שוב בזכויות יתרות את רשות היחיד של היהודי, על ידי ציוויים לא ברורים, שכל הרוצה דורש אותם כערמתו או כתומתו, לגבורה או לפחדנות. כי זה הוא אחרון אחרון לכל מדרש חיינו: ־ כנופת לצמא כן הנפתולים לנפש היהודי.