רקע
ברל כצנלסון
בּמועצת חֶבר הקבוּצוֹת
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

(רמת־דויד, כ“א בּכסליו תרצ”ד)


לאחר הפסקה ארוּכּה אני יוֹשב בּיניכם וּמקשיב לנאמר. יש לי ללמוֹד כּמה דברים, והייתי בּוֹחר בּשתיקה. אך אַל תקבּלו את שתיקתי כּהוֹדאה בּכל מה שנאמר כּאן. מתקשה אני בּדיבּוּר, משוּם שאיני רגיל לטפּל בּשאלוֹתינוּ הפּנימיוֹת כּאדם “מן הצד”.

נדוּדַי בּגוֹלה בּחדשים האחרוֹנים היוּ מכוּוָנים להכּרת המצב בּתנוּעתנוּ וּבאגפּיה הרבּים. עם שוּבי נתכּוַנתי לברר כּמה שאלוֹת עם החוּגים המעוּנינים, שאלוֹת שאלוֹת וחוּגיהן. יש לי צוֹרך לשׂוֹחח לחוּד עם גוֹרדוֹניה על שאלוֹתיה שלה, מחוּץ לבּירוּר כּאן.

ואשר לשאלה המוּצגת כּאן, על קביעת יחס חדש בּין גוֹרדוֹניה לחבר הקבוּצוֹת, יש לי צוֹרך לוֹמר כּי שאלה זוֹ טעוּנה קוֹדם כּל בּירוּר בּמקום אחר. כּוּלנוּ – גוֹרדוֹניה כּוּלה וחבר הקבוּצוֹת בּרוּבּוֹ הגדוֹל והמכריע – שייכים לתנוּעה אחת, לא רק להסתדרוּת העוֹבדים, אלא גם לזרם מסוּים בּתוֹכה, הזרם העיקרי המכוון את ההסתדרוּת ועוֹשׂה את עיקר פּעוּלתה. וההשתייכוּת הזאת למפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל אינה בּשבילנוּ פוֹרמַלית גרידא, יש לה שרשים עמוּקים. אנוּ קשוּרים קשר נפשי עמוֹק לערכים שיצרה תנוּעתנוּ. הגוּף המאַחד את כּוּלנוּ הנהוּ בּשבילנוּ לא רק מפלגה פּוֹליטית המיצגת אוֹתנוּ כּלפּי חוּץ, אלא מרכּז רעיוֹני וציבּוּרי, מכַוון וּמדריך. שאלת ההתמזגוּת בּין גוֹרדוֹניה לבין חבר הקבוּצוֹת, כּפי שהיא מוּצעת פּה, מעוֹררת כּל כּך הרבּה שאלוֹת חינוּכיוֹת, אִרגוּניוֹת, מפלגתיוֹת, בּארץ וּבגוֹלה, שלא יתכן שהדברים יתבּררו כּשהם עקוּרים מתוֹך כּל מסכת הפּרוֹבּלימוֹת שלנוּ. לא טבעי הוּא שלא יתבּררוּ קוֹדם בּירוּר מַקיף בּמסיבּה הטבעית, בּמסיבּת המפלגה. ואם המפלגה לא נתפּנתה לכך עד כּה הרי מתפקידה של גוֹרדוֹניה ושל חבר הקבוּצוֹת לתבּוע את הבּירוּר, להביא את הדברים לחברים.

מקַוה אני שהדבר עוֹד יֵעשׂה ועוֹד תינתן לנוּ ההזדמנוּת ללמוֹד ולדוּן בּהרחבה בּכל היקף השאלוֹת הכּרוּכוֹת בּהצעת המזיגה וּבגוֹרל התנוּעה הקבוּצתית. אסתפּק איפוֹא הפּעם בּהערות מעטוֹת בּעלי אוֹפי כּללי, שאין מכּוַנתן להוֹרוֹת הלכה, אלא לעוֹרר תשׂוּמת־לב לבּחינוֹת שלא עמדוּ עליהן כּלל בּבּירוּר כּאן.

בּעצם הליכתה של גוֹרדוֹניה לחבר הקבוּצוֹת אני רוֹאה צד חשוּב וּפּרוֹגרסיבי. אינני חסיד של התפיסה השִבטית המפעמת בּקרב הסתדרוּיוֹת הנוֹער שלנוּ. ואני פּוֹגש בּשׂמחה כּל התקרבוּת בּין עליה חדשה לקודמתה. אדרבּא, היה מקוֹם להצטער אילוּ פּנתה גוֹרדוֹניה בּעלוֹתה לארץ לפלס לה אפיק חדש, “משלָה”, בּחיי הקבוּצה. התנוּעה הותיקה זקוּקה לזרמי דם רעננים, וגם התנוּעה הצעירה יש לה ללמוֹד הרבּה מן הקוֹדמים, יש לה בּמי וּבמה להידבק. ואף היא “תרויח” הרבּה מהתחבּרוּת זאת.

זוֹהי בּשבילי נקוּדת־מוֹצא לכל הדיוּן בּשאלה זו. אני מחייב את עצם המזיגה של כוחות עליה חדשים עם דורות עליה קודמים לפעולה משקית וישובית מאוחדת.

אבל איני יכוֹל להתעלם מצד אחד, שאפשר לקרוֹא לוֹ “קוֹנסיטוּציוֹני”, בּהצעת מזיגה זוֹ, כּפי שדוּבּר עליה כּאן.

חוֹששני כּי מבּחינה קוֹנסטיטוּציוֹנית יש בּזה משוּם “כּלאַיִם”, משוּם “מין בּשאינוֹ מינוֹ”, חבר הקבוּצוֹת נמנה מטבע בּרייתוֹ על סוּג המוֹסדוֹת ההסתדרוּתיים, וגוֹרדוֹניה הנהָ אִרגוּן חינוּכי בעל אוֹפי מפלגתי, וּכלוּם רשאים אנוּ למַזג מזיגה אִרגוּנית שני סוּגים אלה? הנה מפלגת פוֹעלי ארץ־ישׂראל יש לה השפּעה מכַוונת וּמכריעה בּכל מפעלי ההסתדרוּת, אך האם תוּכל לקוּם בּבוֹקר אחד וּלהציע להפוֹך את בּנק הפּוֹעלים לקנין המפלגה? היא לעוֹלם לא תבקש לעשׂוֹת זאת, ואם תבקש תהא זוֹ פּגיעה יסודית בחוקת המוֹסד, שאיננוּ קנין שוּם זרם, ואפילוּ הזרם העיקרי המהווה 85 אחוּזים של הציבּוּר, אלא קנין כּלל־ההסתדרוּת.

לא פּעם סוֹבלים אנוּ מהכּפילוּת הזאת, לפרקים אנוּ רוֹאים אוֹתה כּמיוּתרת, ואף על פּי כן אין אנוּ בּאים לבטל אוֹתה, כּי בּוֹנים אנוּ את מוֹסדוֹת ההסתדרוּת הכּלליים בּמגמה לשתף את כּל הציבּוּר, על כּל פּנים את המַכּסימוּם של כּל העוֹבדים.

וּלפי פּרינציפּ זה נבנה גם חֶבר הקבוּצוֹת. יתכן שלרבּים ירָאו דברַי כּדברי חוֹני המעַגֵל. ואכן מבּחינת יחסי לתנוּעה הקבוצתית הנני שייך לתקוּפה שלפני המבּול. אינני מקבּל את הפּילוּגים שנתהווּ בּה כּגזירה עליוֹנה, כּ“הכרח היסטוֹרי”. רוֹאה אני את התנוּעה השיתוּפית שלנוּ כּמוֹ שהיתה לפני הפּילוּג, וכמוֹ שהיא – לפי הכּרתי – יכוֹלה וּצריכה להיוֹת, לאחר שנתגבּר על הפּילוּג, שהוּא בּעינַי חוֹלף וארעי. וזוֹכר אני כּי חבר הקבוּצוֹת (אף על פּי שנוֹצר לפני היוֹתנוּ מאוּחדים בּמפלגה אחת) לא הוּקם על פּי קוי אידיאוֹלוֹגיה מיוּחדת, הוּא נוֹצר כּמוֹסד הסתדרוּתי, המקיף את כּל התנוּעה הקבוּצתית. ממש כּשם שוַעד המוֹשבים והאִרגוּנים, אף על פּי שלמעשׂה אין בּו אלא זרם אידיאוֹלוֹגי אחד, איננוּ גוּף מפלגתי, אלא גוּף הסתדרוּתי, המקיף את כּל הסוּג הזה של ישוּבי עוֹבדים.

אין זוֹ שאלת חוּקה בּלבד. יש כּאן כּמה ענינים חיוּניים מאד לתנוּעה כּוּלה. בּחוּץ־לארץ גדֵלוֹת תנוּעוֹת־נוֹער חדשוֹת, המחנכוֹת את חבריהן לחיי קבוּצה בּארץ. חבר הקבוּצוֹת חייב לדאוֹג להן. הנה יש התחלה של “וִיתקיניָה” –– תנוּעת נוֹער של “ההתאַחדוּת המתנגדת לאיחוּד”. והנה “הנוֹער הציוֹני”. מבּחינה פּוֹליטית וּמפלגתית יהיוּ בּינינוּ לבינהם ניגוּדים והיאָבקוּת, אבל מבּחינה הסתדרוּתית וקיבּוּצית – אחים אנחנוּ, וחייבים בּעזרת אחים לגבּיהם. וחבר הקבוּצוֹת יכוֹל להיוֹת הגשר בּיניהם לבין שאר סוּגי התנוּעה הקיבּוּצית. אוּלם אם חבר הקבוּצוֹת יִחד את עצמוֹ לסוּג חינוּכי־אידואוֹלוֹגי נפרד, כּי אז יצטרכוּ אלה בּהכרח להקים לעצמם גם איגוּדים קיבּוּציים משלהם. האוּמנם רצינוּ בּכך?

בהערוֹתי אלה לא נתכּוַנתי למַצות את השאלה, אלא להפנוֹת את הדעת לצדדים אשר אינם נכנסים בּחשבּוֹן “רוַח והפסד” מידי, אבל יש בּהם חשיבות רבּה לאפי תנוּעתנוּ ולעתידה. וּמי שמחַשב את חשבּוֹן תנוּעתנוּ בּכלָליוּתה לא יוּכל להתעלם גם מסעיפי חשבּוֹן אלה.


–––––––


ולשאלת השיתוּף בּעמק הירדן. מבּלי להיכּנס לפרטי ההצעוֹת אוֹמַר מלים אחדוֹת. רגילים לציין לשבח כּי אמפּיריקים אנחנוּ, כּלומר, לומדים מפּי הנסיוֹן, ולא מפּי העיוּן. ואנשי המשק והקבוּצה מחוּננים בּסגוּלה זוֹ ואם בּתוֹכם נתגלתה התעוֹררוּת לשיתוּף, שכּוּלם מעידים עליה כּי זה מכבר לא היתה כּמוֹה, לא דבר ריק הוּא.

ואין לראוֹת בהתעוֹררוּת זוֹ איזוֹ “אַמצאה” של פּלוֹני ואלמוֹני. אדרבּא, תביעת השיתוּף בּעמק הירדן היא ילד כּשר וחוּקי של ההתפּתחוּת הקבוּצתית. ואמנם אילוּ היוּ נוֹהגים אצלנוּ לשמוֹר על פרוֹטוֹכּוּלים ישנים היינוּ יכוֹלים לראוֹת עין בּעין כּי הדברים אינם חדשים כּלל.

מַעינוֹת מפַכּים בּמעמקים, מתחת לשכבוּת העליוֹנוֹת, והם לא יעָצרוּ בּמהלכם הכּמוּס עד אשר יפרצוּ למעלה. יש יצרים בתנוּעה שהם סמוּיים מן העין, אך הם לא ישקטוּ ולא ינוּחוּ עד אשר ימצאוּ את סיפּוּקם. אין מתגבּרים עליהם בּדחיה וּבעצירה וּבביטוּל. גם על התנוּעה הקבוּצתית סתמוּ לא פּעם את הגוֹלל, והיא פּרצה לה את דרכּה. לא פּעם נתקלנוּ במעצוֹרים אשר נראוּ לנוּ כּחוֹתכים את גוֹרלנוּ, והתגבּרנוּ עליהם משוּם שהדברים לא נתנוּ לנוּ מנוּחה עד אשר סוּדרוּ.

ואם תחקרוּ לעבָרהּ של הקבוּצה ותעיינוּ בּמעט הספרים של הקבוּצה, תיוָכחוּ שהיה ענין אחד שלא נתן מנוֹח, ושהוא צף מפּעם לפעם, והוּא: השיתוּף הבּין־קבוּצתי ויחסי שכנוּת בּין הקבוּצוֹת.

עוֹד בּשנוֹת הקבוּצה הראשוֹנוֹת היה ענין זה נוֹשׂא לכמה שׂיחוֹת בּין יוֹסף בּוּסל לביני. עינין זה לא נתן לוֹ מנוֹח.

בּ“הקבוּצה”, בּקוֹבץ הראשוֹן של התנוּעה הקבוּצתית, כּבר היה רצוֹן לתת בּיטוּי לצוֹרך זה. שם יש כּבר חיפּוּשׂים. אבל התשוּבה על השאלה כּיצד לקיים יחסי שכנוּת רצוּפה בּין־קיבּוּצית לא ניתנה עדיין מצד שוּם זרם בּתנוּעה. מבּחינה זוֹ אין הבדל בּין פּלג לפלג. ואכן, כּל הפּלגים שבּתנוּעת השיתוּף חייבים בּתשוּבה על השאלה, והתשוּבה שתינתן צריכה לעַנין את כּל הפּלגים.

ואין להחליף את ענין השיתוּף של משקים שכנים בּענינים אחרים, כּגוֹן "השוָאה אוֹ “עזרה הדדית”. בּשאלת ההשוָאה מסכּים אני עם וידלר, שדיבּר על השוָאה עם המוֹשב, אף על פּי שדבריו עוֹררוּ כּאן תמהוֹן.

שאלת ההשוָאה מענינת אוֹתי ועלוּלה לענין את כּלל הפּוֹעלים לא כּתג נוֹסף בּחיי הקבוּצה, אלא כּשאלה גדוֹלה של כּל מעמד הפּוֹעלים.

הננוּ עדים לדיפרנציאַציה גוֹברת בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים. מתרבּות השכבוֹת החברתיוֹת השוֹנוֹת בּתוֹכנוּ. מתהווה אריסטוֹקרטיה מקצוֹעית. וגם פרוֹליטריוֹן “ממש”. והרי עוֹד אנוּ עוֹמדים בּראשית

היוּ ימים שחשבוּ את הפקידוּת ההסתדרוּתית לשכבה מבוּססת ואמידה בּציבּוּרנוּ. והיוּ מתקנאים בּה, והיוּ מדבּרים על משׂכּוּרתה הגבוֹהה, עכשיו אין פּוֹעל בּעל־מקצוֹע מסכּים ללכת לעבוֹדה הסתדרוּתית, משוּם שהוּא משׂתכּר בּמקצוֹעוֹ יוֹתר. וּבאוֹתוֹ זמן נשאר הפּוֹעל השׂכיר בּמוֹשבה בּמצבו הקוֹדם. וּבאוֹתוֹ הזמן נשארוֹת כמה שכבוֹת המוֹניוֹת בּעיר בּמצוּקה וּבחוֹסר מעוֹן אנוֹשי. ולא רק הפּוֹעל המקצוֹעי והפּקיד הקבוּע עלוּל להווֹת אריסטוֹקרטיה מבוּססת וּמוּרמת על פּני שאר הפּוֹעלים. גם הפּוֹעל המצליח להיוֹת חבר בּמשק הקוֹאוֹפּרטיבי אוֹ להיאָחז בּקרקע יש לוֹ בּטחוֹן־קיוּם אחר לגמרי. הוּא מוּגן מפּני כּמה פּוּרענוּיוֹת, הוּא נכנס למַסלוּל חיים אחר. הוּא בּעל עמדה חברתית אחרת. מה צפוּן לנוּ בּחיקה של דיפרנציאַציה זוֹ?

בּין הגוֹרמים העיקריים אשר המיטוּ את השוֹאה על תנוּעת הפּוֹעלים בּגרמניה (ואוּלי בּעוֹלם כּוּלוֹ) היתה גם זוֹ: ההבדלים הגדוֹלים בּרמת־הקיוּם של שכבוֹת פּוֹעלים שוֹנוֹת. מיוּחסים וּנחוּתים, אלה עסוּקים תדיר ואלה מוּבטלים בּמשך שנים, אלה משמינים ואלה רעבים. אחדוּת הפּוֹעלים כּרעה וכשלה תחת משׂא זה.

גם בּנין זה שאנוּ בּוֹנים כּל ימינוּ, הסתדרוּתנו, ימוֹט ויפּוֹל אם נקיים רק אחדוּת אִרגוּנית שאין בּה אחדוּת חברתית. לפיכך רוֹאה אני בּשאלת השויוֹן החברתי הפּנימי בּתוך כּלל הפּוֹעלים שאלה בּוֹערת של התנוּעה כּוּלה. ואם אין השוָאה זוֹ ניתנת לנוּ בּבת אחת, ואין להנהיגה בּתוֹך משטר אוֹיב וחזק בּתוקף החלטה של ועידה, הרי חוֹבתנו להגבּיר אוֹתה כּכל אשר ידנוּ מַגעת על ידי קביעת סדרי עבוֹדה וחיים וּביטוּח ועזרה הדדית אשר יוֹבילוּ להגבּרת האֵמוּן בּמחננוּ.

אוּלם לא בּהשוָאה המדוּקדקת בּין משק אחד בּעמק הירדן למשנהוּ, הנתוּנים בּין כּה וכה על שלב אחד בּמעמדם הכּלכּלי, ואשר אין כּל סכּנה אוֹרבת להם להיוֹת שוֹנים הרבּה זה מזה בּמידת העשירוּת והדלוּת, ואשר אפילוּ פּגעי הטבע פּוֹגעים בּהם בּבת אחת – לא בּה נחפּשׂ את המוֹצא, ולא היא אשר צריכה לעניֵן את כּוּלנוּ. אנוּ מבקשים להגבּיר את ההשוָאה על ידי תיקוּנים המַקיפים את הציבּוּר כּוּלוֹ, אוֹ לפחוֹת שכבוֹת רחבוֹת שבּתוֹכוֹ. וכן אין להחליף את השיתוּף בּ“עזרה הדדית”. זוֹ יכוֹלה וּצריכה להיעשׂוֹת בּמסגרת רחבה יוֹתר, בּמסגרת “ניר” אוֹ חבר הקבוּצוֹת, ואיננה צריכה להצטמצם בּתחוּמי עמק הירדן דוקא.

לא אלוּ הן השאלוֹת העוֹמדוֹת בּפני משקינוּ בּעמק הירדן ודוֹחפוֹת אוֹתם לשיתוּף. ואם מוּתר לי לנַסח מה הם מבקשים בּשיתוּף זה, הרי שלוּשת אלה:

א) פּתרוֹן לשאלת יחסי שכנוּת בּטריטוּריה קבוּצתית רצוּפה;

ב) הגבּרת כּוֹח היצירה המשקי והתרבּוּתי של הקבוּצוֹת;

ג) הרחבת הפּעוּלה הישוּבית־חלוּצית בּכוֹח השיתוּף.

בּחוּגי התנוּעה הקבוּצתית קיימת מתמיד נטיה לריכּוּז גוּשים קבוּצתיים בּמקוֹם אחד. נטיה זוֹ נוֹבעת מתוֹך האמוּנה כּי שכנוּת רצוּפה של קבוּצוֹת עשוּיה לסייע בּפתרוֹן כּמה שאלוּת של המשק השיתוּפי. הנה מסביב ל“מפעל אַרלוֹזוֹרוֹב” נתחדש הויכּוּח הזה. בּמפעל ארלוֹזוֹרוֹב יש חלק לכל חלקי ההסתדרוּת, ואין להעלוֹת על הדעת כּי רק צוּרה ישוּבית אחת רשאית ליהנוֹת ממנוּ. אוּלם אנשי הקבוּצוֹת בעמק הירדן טוֹענים בּשם החשיבוּת של גוש קבוּצתי רצוּף. מה חשיבוּת זוֹ? האם רק “סתם כּכה”, כּדי שיהיה “יוֹתר שׂמח” לקבוּצוֹת לשבת בשכנוּת עם קבוּצה דוקא? אם אין צוֹרך ואין ממש בּשיתוּף משקי וישוּבי של קבוּצוֹת שכנוֹת, אם אין יצירה מוּגבּרת כּרוּכה בּשכנוּת זוֹ, מה הזכוּת לתבּוֹע גוּש רצוּף דוקא?

אוּלי יזכּרוּ חברים ותיקים כּי היוּ שנים שהרבּוּ אצלנוּ לחלוֹם וּלדבּר על “גוּשים קבוּצתיים”. גוֹרל הקבוּצה המבוּדדת לא נתן מנוֹח. אז הוֹפיע – דוֹמה, בּחוּגי “הפּוֹעל הצעיר” – רעיוֹן “הפדרציה של קבוּצוֹת”. בּקשוּ להשׂיג על ידי “הפדרציה” מה שבּיקשוּ אחרים להשׂיג על ידי המשק הקיבּוּצי הגדוֹל: חברה קבוּצתית רחבה יוֹתר, רבּת־אפשרוּיוֹת יוֹתר. ועכשיו אנוּ שוֹמעים כּאן תוֹרה חדשה, כּי אין כּלל מקוֹם לשיתוּף בּין־קבוּצתי כּל עוֹד קיים המשטר הקפּיטליסטי. מנַין לנוּ תוֹרה זוֹ?

סבוּרני כּי נעשה עוול לעצמנוּ אם נרצה לגשת לשאלת השיתוּף בּין הקבוּצוֹת – בּניגוּד גמוּר למגמה ההיסטוֹרית של הקבוּצה – מתוֹך בּיטוּל וזלזוּל ונוֹציא מידינוּ את האפשרוּיוֹת להרחיב את חיי הקבוּצה וּלהעשיר את פּעוּלתה הישוּבית־חלוּצית.

מבין אני לרוּח החברים החוֹששים לשינוּי־פּתאוֹם, המפחדים מפּני הבלתי־ידוּע. אין אנשים רוֹצים להפקיר יצירה בּת־שנים לאֶכּספּרימנטים שלא נבחנוּ עדיין. אבל לעוּמת זה מוּתר להזכּיר כּי תנוּעתנוּ גָדלה והתקדמה בּקפיצוֹת נַחשוֹניוֹת, על ידי מה שהעיזה להיאָחז בּ“בּלתי־ידוּע”. פּעמים לא היתה לנוּ בּרירה אלא להיאָחז בּאֶכּספּרימנטים שלא נבחנוּ עדיין, ועל ידיהם התקדמנוּ.

כּלום יצאה הקבוּצה מבּית־היוֹצר בּדמוּתה ובצלמה כּיוֹם הזה? לצעירים שבּינינוּ ודאי ירָאה מוּזר הדבר אם אספּר להם כי הקבוּצה לא התחילה אפילוּ משיתוּף מלא, משויוֹן בּהספּקה. שנים ארכוּ הבירוּרים בּקבוצה עד שהוּחלט בּחיוּב ענין ה“קוֹמוּנה”. השיתוּף המלא בפנים הקבוּצה, זה שנראה לנוּ עכשיו כּעיקר ראשוֹני בּשיתוּף הקבוּצתי, לא היה בּשעתו אלא בּרירה מפוּקפּקת, אחת הבּרירוֹת שמוּעטים החזיקוּ בּה. רבּים נקטוּ: שויוֹן בּהכנסה (מן היבוּל אוֹ משכר העבוֹדה), אבל לא שויוֹן בּהוֹצאוֹת ובהספּקה. וכן – שנים על שנים הויכּוּחים על מטבּח משוּתף אוֹ מטבּחים מיוּחדים למשפּחוֹת. וכן – הטיפּוּל המשוּתף בּילדים והחינוּך. כּל אלה היוּ בּשעתם ענינים רבוֹלוּציוֹניים, קפיצה אל “הבּלתי־ידוּע”. וּכשאנוּ מתבּוֹננים עכשיו על כּל הדרך שעברה הקבוּצה, אנוּ נוֹכחים שהקפיצוֹת הללוּ לא היוּ מקריוֹת וּשרירוּתיוֹת, אלא בּקו ההיסטוֹרי של צמיחת הקבוּצה.

גם שיתוּף משקים שכנים מוּנח בּקו זה. אם איננוּ מקבּלים את השיתוּף, אם איננוּ סבוּרים שהקבוּצוֹת השכנוֹת צריכוֹת לסַדר יחד את השאלוֹת ההדדיוֹת, העיקריוֹת: קרקע, מים, התישבוּת חדשה – הרי שאנוּ מחליטים בּזה שאין משַנים ממַטבּע שטבע המוֹסד המיַשב בשעתוֹ, תהא ההתפתחוּת המשקית החדשה אשר תהיה. כּלוֹמר: כּל שגגה שיצאה בּשעתה מלפני המוֹסד המישב בשעתוֹ, אוֹ כּל מעשׂה שנעשׂה מאוֹנס מפּני מצב הגבוּלוֹת בּאוֹתה שעה, הם הקוֹבעים לעוֹלם ועד את יחסי השכנוּת בּין קבוּצוֹתינוּ. אינני סבוּר שהנחה זוֹ עוֹמדת בּהתאמה לרוּח הקבוּצה. הקבוּצה אינה נוֹהגת לראוֹת את מה שהחליטוּ המוֹסדוֹת המיַשבים בּשעתם כּגזירת החכמה העליוֹנה, אשר אין לשנוֹתה. היא צריכה למצוֹא לעצמה את הדרך לסידוּר יחסי שכנים וּלתיקוּן שגיאוֹת היסטוֹריוֹת.

כּשהקבוּצוֹת נפגשוֹת זוֹ עם זוֹ מתוֹך שכנוּת רצוּפה צצוֹת תחילה שאלוֹת היחסים החברתיים בּיניהן, עניני גבוּלוֹת וחשבּוֹנוֹת. אחרי כן קמה שאלת מפעלים משוּתפים, משקיים ותרבּוּתיים. כשהקבוּצוֹת מתגבּרוֹת הן נכנסוֹת לאיסטַדיה חדשה: מתעוֹרר הרצוֹן למילוּי תפקידים חלוּציים ישוּביים.

כל עוֹד הקבוּצה נלחמת את מלחמתה הנוֹאשת על קיוּמה המשקי אין לבּוֹ של החבר נתוּן לשּום דבר שמחוּץ לתחוּמי הפּעוּלה המשקית בּפנים הקבוּצה. הוּא רוּאה עוֹשק בּכל מה שמטיל עליו דרישוֹת נוספוֹת ומַפנה את דעתוֹ אל מחוּץ לקבוּצה. מעין מה שאמרוּ הקדמוֹנים: “המהלך בּדרך ומפסיק – – מתחייב בּנפשוֹ”. החבר אוֹמר לעצמוֹ: אני משקיע את כּוֹחוֹתי בּהקמת התא הראשוֹן של משק העבוֹדה בּארץ, בּהצלחתוֹ תלוּי הכּל. כּשלוֹנוֹ – כּשלוּן לכוּלנוּ. איני רשאי להתפּזר לצדדין. יעשׂה כּל אחד כּמוני, והכּל יסתדר כּראוּי.

אבל משהקבוּצה מתבּצרת מתבּרר כּי אין זה מספּיק. בּהכּרה מלאה אוּ מתחת להכּרה יוֹדע החבר כּי עליו יש חוֹבוֹת: למפעל ההתישבוּת, לעליה החדשה, לכיבּוּשי העבוֹדה. וטבעי הדבר ונכוֹן הוּא שיבקש את מילוּי החוֹבוֹת הללוּ לא בּיציאה ממסגרת חייו, אלא בּתוכה. אינני אוֹמר שהקבוּצה צריכה להפקיר את קיוּמה לטוֹבת התישבוּת חדשה, אבל סבוּר אני כּי שיתוּף קבוּצתי יכוֹל לאַמץ כּוֹחוֹת וּלגלוֹת אפשרוּיוֹת גנוּזוֹת להתישבוּת חדשה. אין חלקי עם אלה המבדילים בּין הפּלגים השוֹנים של התנוּעה השיתוּפית על יסוֹד יכלתם המַהוּתית למלא תפקידים חלוּציים. סבוּר אני כּי כּל איגוּד שיתוּפי יכוֹל למלא תפקידים חשוּבים בהדרכת העליה וּבהרחבת ההתישבוּת. איגוּד איגוּד על פּי דרכּוֹ. הדבר אשר עשׂוּ משקי עמק הירדן בשעה שהקצוּ מאדמתם את השטח לקיבּוּץ “השוֹמר הצעיר” – מעיד למדי.

אינני רוֹאה הכרח בּדבר שבּקשת השיתוּף הממשי והמאמצים הישוּביים המחוּדשים יחַייבוּ לפרוֹץ את מסגרת חיי הקבוּצה. כּאן אהיה תוֹמך בדוֹרשי הזהירוּת. גוּף קבוּצתי יש לו תכוּנוֹתיו שלוֹ וגם מסוֹרת חיים שלוֹ. אמנם הדברים אינם קפוּאים ועוֹמדים. מי שיש לוֹ עינים רוֹאה את השינוּיים המתרחשים בּחיי הקבוּצה ובמהלך מחשבוֹתיה. משתנים כּמה מוּשׂגים משקיים וחברתיים. אבל השינוּיים בּאים מבּפנים, בּלי לחץ חיצוֹני. וערכּם הרב הוּא בּזה שהם בּאים מבּפנים. אין לשנוֹת מבּחוּץ את אָפיה של הקבוּצה. כּלל זה צריך שיהא נשמר וּמוּבן בּכל החלטה על שיתוּף. הקבוּצה השוֹמרת על אוֹטוֹנוֹמיוּתה רשאית לדרוֹש רֶזֶרבַציוֹת, אשר יבטיחוּ לה את שמירת הערכים החברתיים היקרים לה.

אין איחוּד ואין שיתוּף בּלי תשלוּם “מחיר”. מי שרוֹצה להוֹציא את הקבוּצה למרחב חייב להביא קרבּן. מי שנוֹח לוֹ בּמצב הקיים ואינוֹ מבקש שינוּיים יצטרך להביא קרבּן למען הקמת השיתוּף. וגם מי שהיה רוֹצה לראוֹת את השיתוּף בּדמוּת משק אחד גדוֹל – אף הוּא צריך להקריב את קרבּנוֹ למען השיתוּף, שיהא בּר־קיימא וּבר־פּעוּלה. כּדאי הדבר שלמענוֹ יעָשׂוּ מאמצים משני הצדדים.

עד כּמה שאני מכּיר את אנשינוּ וענינינוּ מוּבטחני כּי אם לא יוּשׂג הדבר עכשיו, עתיד הוּא להוֹפיע מחָדש כּעבוֹר זמן. הוּא יתבּע מאתנוּ בּיצוּעוֹ.

היוֹת אֶמפּיריקים אין פּירוּשוֹ לבוּז לאידיאוֹת, אלא לגלוֹת את האידיאוֹת מתוֹך האֶמפּיריה. מי שמסתכּל בּנכסי הרוּח של תנוּעתנוּ יכּיר כּי זה כּוֹחנוּ: אין אנוּ עבדים ל“מציאוּת” ואין אנוּ משלימים עם כּל מציאות, אלא שעוֹלמנוּ איננוּ מרחף מחוּץ למציאוּת. אנוּ מחַשלים את חזוֹננוּ בּתוֹך כּוּר־המַצרף של המציאוּת.

פּרשה זוֹ, “יחסי שכנוּת”, יש לה כּבר היסטוֹריה בּתנוּעתנוּ. ידענוּ קשיים והיוּ קרבּנוֹת. וגם זה מחַייב. אל יהיוּ סבלוֹתינוּ לשוא.

“זקני” התנוּעה ישׂימוּ נא לב לדבר. יש בּידם להנחיל לתנוּעה כּוּלה נכס חשוּב וּלהרים את קרנה של הקבוּצה.


המלצות קוראים
תגיות