(רמת־דויד, כ“א בּכסליו תרצ”ד)

לאחר הפסקה ארוּכּה אני יוֹשב בּיניכם וּמקשיב לנאמר. יש לי ללמוֹד כּמה דברים, והייתי בּוֹחר בּשתיקה. אך אַל תקבּלו את שתיקתי כּהוֹדאה בּכל מה שנאמר כּאן. מתקשה אני בּדיבּוּר, משוּם שאיני רגיל לטפּל בּשאלוֹתינוּ הפּנימיוֹת כּאדם “מן הצד”.

נדוּדַי בּגוֹלה בּחדשים האחרוֹנים היוּ מכוּוָנים להכּרת המצב בּתנוּעתנוּ וּבאגפּיה הרבּים. עם שוּבי נתכּוַנתי לברר כּמה שאלוֹת עם החוּגים המעוּנינים, שאלוֹת שאלוֹת וחוּגיהן. יש לי צוֹרך לשׂוֹחח לחוּד עם גוֹרדוֹניה על שאלוֹתיה שלה, מחוּץ לבּירוּר כּאן.

ואשר לשאלה המוּצגת כּאן, על קביעת יחס חדש בּין גוֹרדוֹניה לחבר הקבוּצוֹת, יש לי צוֹרך לוֹמר כּי שאלה זוֹ טעוּנה קוֹדם כּל בּירוּר בּמקום אחר. כּוּלנוּ – גוֹרדוֹניה כּוּלה וחבר הקבוּצוֹת בּרוּבּוֹ הגדוֹל והמכריע – שייכים לתנוּעה אחת, לא רק להסתדרוּת העוֹבדים, אלא גם לזרם מסוּים בּתוֹכה, הזרם העיקרי המכוון את ההסתדרוּת ועוֹשׂה את עיקר פּעוּלתה. וההשתייכוּת הזאת למפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל אינה בּשבילנוּ פוֹרמַלית גרידא, יש לה שרשים עמוּקים. אנוּ קשוּרים קשר נפשי עמוֹק לערכים שיצרה תנוּעתנוּ. הגוּף המאַחד את כּוּלנוּ הנהוּ בּשבילנוּ לא רק מפלגה פּוֹליטית המיצגת אוֹתנוּ כּלפּי חוּץ, אלא מרכּז רעיוֹני וציבּוּרי, מכַוון וּמדריך. שאלת ההתמזגוּת בּין גוֹרדוֹניה לבין חבר הקבוּצוֹת, כּפי שהיא מוּצעת פּה, מעוֹררת כּל כּך הרבּה שאלוֹת חינוּכיוֹת, אִרגוּניוֹת, מפלגתיוֹת, בּארץ וּבגוֹלה, שלא יתכן שהדברים יתבּררו כּשהם עקוּרים מתוֹך כּל מסכת הפּרוֹבּלימוֹת שלנוּ. לא טבעי הוּא שלא יתבּררוּ קוֹדם בּירוּר מַקיף בּמסיבּה הטבעית, בּמסיבּת המפלגה. ואם המפלגה לא נתפּנתה לכך עד כּה הרי מתפקידה של גוֹרדוֹניה ושל חבר הקבוּצוֹת לתבּוע את הבּירוּר, להביא את הדברים לחברים.

מקַוה אני שהדבר עוֹד יֵעשׂה ועוֹד תינתן לנוּ ההזדמנוּת ללמוֹד ולדוּן בּהרחבה בּכל היקף השאלוֹת הכּרוּכוֹת בּהצעת המזיגה וּבגוֹרל התנוּעה הקבוּצתית. אסתפּק איפוֹא הפּעם בּהערות מעטוֹת בּעלי אוֹפי כּללי, שאין מכּוַנתן להוֹרוֹת הלכה, אלא לעוֹרר תשׂוּמת־לב לבּחינוֹת שלא עמדוּ עליהן כּלל בּבּירוּר כּאן.

בּעצם הליכתה של גוֹרדוֹניה לחבר הקבוּצוֹת אני רוֹאה צד חשוּב וּפּרוֹגרסיבי. אינני חסיד של התפיסה השִבטית המפעמת בּקרב הסתדרוּיוֹת הנוֹער שלנוּ. ואני פּוֹגש בּשׂמחה כּל התקרבוּת בּין עליה חדשה לקודמתה. אדרבּא, היה מקוֹם להצטער אילוּ פּנתה גוֹרדוֹניה בּעלוֹתה לארץ לפלס לה אפיק חדש, “משלָה”, בּחיי הקבוּצה. התנוּעה הותיקה זקוּקה לזרמי דם רעננים, וגם התנוּעה הצעירה יש לה ללמוֹד הרבּה מן הקוֹדמים, יש לה בּמי וּבמה להידבק. ואף היא “תרויח” הרבּה מהתחבּרוּת זאת.

זוֹהי בּשבילי נקוּדת־מוֹצא לכל הדיוּן בּשאלה זו. אני מחייב את עצם המזיגה של כוחות עליה חדשים עם דורות עליה קודמים לפעולה משקית וישובית מאוחדת.

אבל איני יכוֹל להתעלם מצד אחד, שאפשר לקרוֹא לוֹ “קוֹנסיטוּציוֹני”, בּהצעת מזיגה זוֹ, כּפי שדוּבּר עליה כּאן.

חוֹששני כּי מבּחינה קוֹנסטיטוּציוֹנית יש בּזה משוּם “כּלאַיִם”, משוּם “מין בּשאינוֹ מינוֹ”, חבר הקבוּצוֹת נמנה מטבע בּרייתוֹ על סוּג המוֹסדוֹת ההסתדרוּתיים, וגוֹרדוֹניה הנהָ אִרגוּן חינוּכי בעל אוֹפי מפלגתי, וּכלוּם רשאים אנוּ למַזג מזיגה אִרגוּנית שני סוּגים אלה? הנה מפלגת פוֹעלי ארץ־ישׂראל יש לה השפּעה מכַוונת וּמכריעה בּכל מפעלי ההסתדרוּת, אך האם תוּכל לקוּם בּבוֹקר אחד וּלהציע להפוֹך את בּנק הפּוֹעלים לקנין המפלגה? היא לעוֹלם לא תבקש לעשׂוֹת זאת, ואם תבקש תהא זוֹ פּגיעה יסודית בחוקת המוֹסד, שאיננוּ קנין שוּם זרם, ואפילוּ הזרם העיקרי המהווה 85 אחוּזים של הציבּוּר, אלא קנין כּלל־ההסתדרוּת.

לא פּעם סוֹבלים אנוּ מהכּפילוּת הזאת, לפרקים אנוּ רוֹאים אוֹתה כּמיוּתרת, ואף על פּי כן אין אנוּ בּאים לבטל אוֹתה, כּי בּוֹנים אנוּ את מוֹסדוֹת ההסתדרוּת הכּלליים בּמגמה לשתף את כּל הציבּוּר, על כּל פּנים את המַכּסימוּם של כּל העוֹבדים.

וּלפי פּרינציפּ זה נבנה גם חֶבר הקבוּצוֹת. יתכן שלרבּים ירָאו דברַי כּדברי חוֹני המעַגֵל. ואכן מבּחינת יחסי לתנוּעה הקבוצתית הנני שייך לתקוּפה שלפני המבּול. אינני מקבּל את הפּילוּגים שנתהווּ בּה כּגזירה עליוֹנה, כּ“הכרח היסטוֹרי”. רוֹאה אני את התנוּעה השיתוּפית שלנוּ כּמוֹ שהיתה לפני הפּילוּג, וכמוֹ שהיא – לפי הכּרתי – יכוֹלה וּצריכה להיוֹת, לאחר שנתגבּר על הפּילוּג, שהוּא בּעינַי חוֹלף וארעי. וזוֹכר אני כּי חבר הקבוּצוֹת (אף על פּי שנוֹצר לפני היוֹתנוּ מאוּחדים בּמפלגה אחת) לא הוּקם על פּי קוי אידיאוֹלוֹגיה מיוּחדת, הוּא נוֹצר כּמוֹסד הסתדרוּתי, המקיף את כּל התנוּעה הקבוּצתית. ממש כּשם שוַעד המוֹשבים והאִרגוּנים, אף על פּי שלמעשׂה אין בּו אלא זרם אידיאוֹלוֹגי אחד, איננוּ גוּף מפלגתי, אלא גוּף הסתדרוּתי, המקיף את כּל הסוּג הזה של ישוּבי עוֹבדים.

אין זוֹ שאלת חוּקה בּלבד. יש כּאן כּמה ענינים חיוּניים מאד לתנוּעה כּוּלה. בּחוּץ־לארץ גדֵלוֹת תנוּעוֹת־נוֹער חדשוֹת, המחנכוֹת את חבריהן לחיי קבוּצה בּארץ. חבר הקבוּצוֹת חייב לדאוֹג להן. הנה יש התחלה של “וִיתקיניָה” –– תנוּעת נוֹער של “ההתאַחדוּת המתנגדת לאיחוּד”. והנה “הנוֹער הציוֹני”. מבּחינה פּוֹליטית וּמפלגתית יהיוּ בּינינוּ לבינהם ניגוּדים והיאָבקוּת, אבל מבּחינה הסתדרוּתית וקיבּוּצית – אחים אנחנוּ, וחייבים בּעזרת אחים לגבּיהם. וחבר הקבוּצוֹת יכוֹל להיוֹת הגשר בּיניהם לבין שאר סוּגי התנוּעה הקיבּוּצית. אוּלם אם חבר הקבוּצוֹת יִחד את עצמוֹ לסוּג חינוּכי־אידואוֹלוֹגי נפרד, כּי אז יצטרכוּ אלה בּהכרח להקים לעצמם גם איגוּדים קיבּוּציים משלהם. האוּמנם רצינוּ בּכך?

בהערוֹתי אלה לא נתכּוַנתי למַצות את השאלה, אלא להפנוֹת את הדעת לצדדים אשר אינם נכנסים בּחשבּוֹן “רוַח והפסד” מידי, אבל יש בּהם חשיבות רבּה לאפי תנוּעתנוּ ולעתידה. וּמי שמחַשב את חשבּוֹן תנוּעתנוּ בּכלָליוּתה לא יוּכל להתעלם גם מסעיפי חשבּוֹן אלה.

–––––––

ולשאלת השיתוּף בּעמק הירדן. מבּלי להיכּנס לפרטי ההצעוֹת אוֹמַר מלים אחדוֹת. רגילים לציין לשבח כּי אמפּיריקים אנחנוּ, כּלומר, לומדים מפּי הנסיוֹן, ולא מפּי העיוּן. ואנשי המשק והקבוּצה מחוּננים בּסגוּלה זוֹ ואם בּתוֹכם נתגלתה התעוֹררוּת לשיתוּף, שכּוּלם מעידים עליה כּי זה מכבר לא היתה כּמוֹה, לא דבר ריק הוּא.

ואין לראוֹת בהתעוֹררוּת זוֹ איזוֹ “אַמצאה” של פּלוֹני ואלמוֹני. אדרבּא, תביעת השיתוּף בּעמק הירדן היא ילד כּשר וחוּקי של ההתפּתחוּת הקבוּצתית. ואמנם אילוּ היוּ נוֹהגים אצלנוּ לשמוֹר על פרוֹטוֹכּוּלים ישנים היינוּ יכוֹלים לראוֹת עין בּעין כּי הדברים אינם חדשים כּלל.

מַעינוֹת מפַכּים בּמעמקים, מתחת לשכבוּת העליוֹנוֹת, והם לא יעָצרוּ בּמהלכם הכּמוּס עד אשר יפרצוּ למעלה. יש יצרים בתנוּעה שהם סמוּיים מן העין, אך הם לא ישקטוּ ולא ינוּחוּ עד אשר ימצאוּ את סיפּוּקם. אין מתגבּרים עליהם בּדחיה וּבעצירה וּבביטוּל. גם על התנוּעה הקבוּצתית סתמוּ לא פּעם את הגוֹלל, והיא פּרצה לה את דרכּה. לא פּעם נתקלנוּ במעצוֹרים אשר נראוּ לנוּ כּחוֹתכים את גוֹרלנוּ, והתגבּרנוּ עליהם משוּם שהדברים לא נתנוּ לנוּ מנוּחה עד אשר סוּדרוּ.

ואם תחקרוּ לעבָרהּ של הקבוּצה ותעיינוּ בּמעט הספרים של הקבוּצה, תיוָכחוּ שהיה ענין אחד שלא נתן מנוֹח, ושהוא צף מפּעם לפעם, והוּא: השיתוּף הבּין־קבוּצתי ויחסי שכנוּת בּין הקבוּצוֹת.

עוֹד בּשנוֹת הקבוּצה הראשוֹנוֹת היה ענין זה נוֹשׂא לכמה שׂיחוֹת בּין יוֹסף בּוּסל לביני. עינין זה לא נתן לוֹ מנוֹח.

בּ“הקבוּצה”, בּקוֹבץ הראשוֹן של התנוּעה הקבוּצתית, כּבר היה רצוֹן לתת בּיטוּי לצוֹרך זה. שם יש כּבר חיפּוּשׂים. אבל התשוּבה על השאלה כּיצד לקיים יחסי שכנוּת רצוּפה בּין־קיבּוּצית לא ניתנה עדיין מצד שוּם זרם בּתנוּעה. מבּחינה זוֹ אין הבדל בּין פּלג לפלג. ואכן, כּל הפּלגים שבּתנוּעת השיתוּף חייבים בּתשוּבה על השאלה, והתשוּבה שתינתן צריכה לעַנין את כּל הפּלגים.

ואין להחליף את ענין השיתוּף של משקים שכנים בּענינים אחרים, כּגוֹן "השוָאה אוֹ “עזרה הדדית”. בּשאלת ההשוָאה מסכּים אני עם וידלר, שדיבּר על השוָאה עם המוֹשב, אף על פּי שדבריו עוֹררוּ כּאן תמהוֹן.

שאלת ההשוָאה מענינת אוֹתי ועלוּלה לענין את כּלל הפּוֹעלים לא כּתג נוֹסף בּחיי הקבוּצה, אלא כּשאלה גדוֹלה של כּל מעמד הפּוֹעלים.

הננוּ עדים לדיפרנציאַציה גוֹברת בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים. מתרבּות השכבוֹת החברתיוֹת השוֹנוֹת בּתוֹכנוּ. מתהווה אריסטוֹקרטיה מקצוֹעית. וגם פרוֹליטריוֹן “ממש”. והרי עוֹד אנוּ עוֹמדים בּראשית

היוּ ימים שחשבוּ את הפקידוּת ההסתדרוּתית לשכבה מבוּססת ואמידה בּציבּוּרנוּ. והיוּ מתקנאים בּה, והיוּ מדבּרים על משׂכּוּרתה הגבוֹהה, עכשיו אין פּוֹעל בּעל־מקצוֹע מסכּים ללכת לעבוֹדה הסתדרוּתית, משוּם שהוּא משׂתכּר בּמקצוֹעוֹ יוֹתר. וּבאוֹתוֹ זמן נשאר הפּוֹעל השׂכיר בּמוֹשבה בּמצבו הקוֹדם. וּבאוֹתוֹ הזמן נשארוֹת כמה שכבוֹת המוֹניוֹת בּעיר בּמצוּקה וּבחוֹסר מעוֹן אנוֹשי. ולא רק הפּוֹעל המקצוֹעי והפּקיד הקבוּע עלוּל להווֹת אריסטוֹקרטיה מבוּססת וּמוּרמת על פּני שאר הפּוֹעלים. גם הפּוֹעל המצליח להיוֹת חבר בּמשק הקוֹאוֹפּרטיבי אוֹ להיאָחז בּקרקע יש לוֹ בּטחוֹן־קיוּם אחר לגמרי. הוּא מוּגן מפּני כּמה פּוּרענוּיוֹת, הוּא נכנס למַסלוּל חיים אחר. הוּא בּעל עמדה חברתית אחרת. מה צפוּן לנוּ בּחיקה של דיפרנציאַציה זוֹ?

בּין הגוֹרמים העיקריים אשר המיטוּ את השוֹאה על תנוּעת הפּוֹעלים בּגרמניה (ואוּלי בּעוֹלם כּוּלוֹ) היתה גם זוֹ: ההבדלים הגדוֹלים בּרמת־הקיוּם של שכבוֹת פּוֹעלים שוֹנוֹת. מיוּחסים וּנחוּתים, אלה עסוּקים תדיר ואלה מוּבטלים בּמשך שנים, אלה משמינים ואלה רעבים. אחדוּת הפּוֹעלים כּרעה וכשלה תחת משׂא זה.

גם בּנין זה שאנוּ בּוֹנים כּל ימינוּ, הסתדרוּתנו, ימוֹט ויפּוֹל אם נקיים רק אחדוּת אִרגוּנית שאין בּה אחדוּת חברתית. לפיכך רוֹאה אני בּשאלת השויוֹן החברתי הפּנימי בּתוך כּלל הפּוֹעלים שאלה בּוֹערת של התנוּעה כּוּלה. ואם אין השוָאה זוֹ ניתנת לנוּ בּבת אחת, ואין להנהיגה בּתוֹך משטר אוֹיב וחזק בּתוקף החלטה של ועידה, הרי חוֹבתנו להגבּיר אוֹתה כּכל אשר ידנוּ מַגעת על ידי קביעת סדרי עבוֹדה וחיים וּביטוּח ועזרה הדדית אשר יוֹבילוּ להגבּרת האֵמוּן בּמחננוּ.

אוּלם לא בּהשוָאה המדוּקדקת בּין משק אחד בּעמק הירדן למשנהוּ, הנתוּנים בּין כּה וכה על שלב אחד בּמעמדם הכּלכּלי, ואשר אין כּל סכּנה אוֹרבת להם להיוֹת שוֹנים הרבּה זה מזה בּמידת העשירוּת והדלוּת, ואשר אפילוּ פּגעי הטבע פּוֹגעים בּהם בּבת אחת – לא בּה נחפּשׂ את המוֹצא, ולא היא אשר צריכה לעניֵן את כּוּלנוּ. אנוּ מבקשים להגבּיר את ההשוָאה על ידי תיקוּנים המַקיפים את הציבּוּר כּוּלוֹ, אוֹ לפחוֹת שכבוֹת רחבוֹת שבּתוֹכוֹ. וכן אין להחליף את השיתוּף בּ“עזרה הדדית”. זוֹ יכוֹלה וּצריכה להיעשׂוֹת בּמסגרת רחבה יוֹתר, בּמסגרת “ניר” אוֹ חבר הקבוּצוֹת, ואיננה צריכה להצטמצם בּתחוּמי עמק הירדן דוקא.

לא אלוּ הן השאלוֹת העוֹמדוֹת בּפני משקינוּ בּעמק הירדן ודוֹחפוֹת אוֹתם לשיתוּף. ואם מוּתר לי לנַסח מה הם מבקשים בּשיתוּף זה, הרי שלוּשת אלה:

א) פּתרוֹן לשאלת יחסי שכנוּת בּטריטוּריה קבוּצתית רצוּפה;

ב) הגבּרת כּוֹח היצירה המשקי והתרבּוּתי של הקבוּצוֹת;

ג) הרחבת הפּעוּלה הישוּבית־חלוּצית בּכוֹח השיתוּף.

בּחוּגי התנוּעה הקבוּצתית קיימת מתמיד נטיה לריכּוּז גוּשים קבוּצתיים בּמקוֹם אחד. נטיה זוֹ נוֹבעת מתוֹך האמוּנה כּי שכנוּת רצוּפה של קבוּצוֹת עשוּיה לסייע בּפתרוֹן כּמה שאלוּת של המשק השיתוּפי. הנה מסביב ל“מפעל אַרלוֹזוֹרוֹב” נתחדש הויכּוּח הזה. בּמפעל ארלוֹזוֹרוֹב יש חלק לכל חלקי ההסתדרוּת, ואין להעלוֹת על הדעת כּי רק צוּרה ישוּבית אחת רשאית ליהנוֹת ממנוּ. אוּלם אנשי הקבוּצוֹת בעמק הירדן טוֹענים בּשם החשיבוּת של גוש קבוּצתי רצוּף. מה חשיבוּת זוֹ? האם רק “סתם כּכה”, כּדי שיהיה “יוֹתר שׂמח” לקבוּצוֹת לשבת בשכנוּת עם קבוּצה דוקא? אם אין צוֹרך ואין ממש בּשיתוּף משקי וישוּבי של קבוּצוֹת שכנוֹת, אם אין יצירה מוּגבּרת כּרוּכה בּשכנוּת זוֹ, מה הזכוּת לתבּוֹע גוּש רצוּף דוקא?

אוּלי יזכּרוּ חברים ותיקים כּי היוּ שנים שהרבּוּ אצלנוּ לחלוֹם וּלדבּר על “גוּשים קבוּצתיים”. גוֹרל הקבוּצה המבוּדדת לא נתן מנוֹח. אז הוֹפיע – דוֹמה, בּחוּגי “הפּוֹעל הצעיר” – רעיוֹן “הפדרציה של קבוּצוֹת”. בּקשוּ להשׂיג על ידי “הפדרציה” מה שבּיקשוּ אחרים להשׂיג על ידי המשק הקיבּוּצי הגדוֹל: חברה קבוּצתית רחבה יוֹתר, רבּת־אפשרוּיוֹת יוֹתר. ועכשיו אנוּ שוֹמעים כּאן תוֹרה חדשה, כּי אין כּלל מקוֹם לשיתוּף בּין־קבוּצתי כּל עוֹד קיים המשטר הקפּיטליסטי. מנַין לנוּ תוֹרה זוֹ?

סבוּרני כּי נעשה עוול לעצמנוּ אם נרצה לגשת לשאלת השיתוּף בּין הקבוּצוֹת – בּניגוּד גמוּר למגמה ההיסטוֹרית של הקבוּצה – מתוֹך בּיטוּל וזלזוּל ונוֹציא מידינוּ את האפשרוּיוֹת להרחיב את חיי הקבוּצה וּלהעשיר את פּעוּלתה הישוּבית־חלוּצית.

מבין אני לרוּח החברים החוֹששים לשינוּי־פּתאוֹם, המפחדים מפּני הבלתי־ידוּע. אין אנשים רוֹצים להפקיר יצירה בּת־שנים לאֶכּספּרימנטים שלא נבחנוּ עדיין. אבל לעוּמת זה מוּתר להזכּיר כּי תנוּעתנוּ גָדלה והתקדמה בּקפיצוֹת נַחשוֹניוֹת, על ידי מה שהעיזה להיאָחז בּ“בּלתי־ידוּע”. פּעמים לא היתה לנוּ בּרירה אלא להיאָחז בּאֶכּספּרימנטים שלא נבחנוּ עדיין, ועל ידיהם התקדמנוּ.

כּלום יצאה הקבוּצה מבּית־היוֹצר בּדמוּתה ובצלמה כּיוֹם הזה? לצעירים שבּינינוּ ודאי ירָאה מוּזר הדבר אם אספּר להם כי הקבוּצה לא התחילה אפילוּ משיתוּף מלא, משויוֹן בּהספּקה. שנים ארכוּ הבירוּרים בּקבוצה עד שהוּחלט בּחיוּב ענין ה“קוֹמוּנה”. השיתוּף המלא בפנים הקבוּצה, זה שנראה לנוּ עכשיו כּעיקר ראשוֹני בּשיתוּף הקבוּצתי, לא היה בּשעתו אלא בּרירה מפוּקפּקת, אחת הבּרירוֹת שמוּעטים החזיקוּ בּה. רבּים נקטוּ: שויוֹן בּהכנסה (מן היבוּל אוֹ משכר העבוֹדה), אבל לא שויוֹן בּהוֹצאוֹת ובהספּקה. וכן – שנים על שנים הויכּוּחים על מטבּח משוּתף אוֹ מטבּחים מיוּחדים למשפּחוֹת. וכן – הטיפּוּל המשוּתף בּילדים והחינוּך. כּל אלה היוּ בּשעתם ענינים רבוֹלוּציוֹניים, קפיצה אל “הבּלתי־ידוּע”. וּכשאנוּ מתבּוֹננים עכשיו על כּל הדרך שעברה הקבוּצה, אנוּ נוֹכחים שהקפיצוֹת הללוּ לא היוּ מקריוֹת וּשרירוּתיוֹת, אלא בּקו ההיסטוֹרי של צמיחת הקבוּצה.

גם שיתוּף משקים שכנים מוּנח בּקו זה. אם איננוּ מקבּלים את השיתוּף, אם איננוּ סבוּרים שהקבוּצוֹת השכנוֹת צריכוֹת לסַדר יחד את השאלוֹת ההדדיוֹת, העיקריוֹת: קרקע, מים, התישבוּת חדשה – הרי שאנוּ מחליטים בּזה שאין משַנים ממַטבּע שטבע המוֹסד המיַשב בשעתוֹ, תהא ההתפתחוּת המשקית החדשה אשר תהיה. כּלוֹמר: כּל שגגה שיצאה בּשעתה מלפני המוֹסד המישב בשעתוֹ, אוֹ כּל מעשׂה שנעשׂה מאוֹנס מפּני מצב הגבוּלוֹת בּאוֹתה שעה, הם הקוֹבעים לעוֹלם ועד את יחסי השכנוּת בּין קבוּצוֹתינוּ. אינני סבוּר שהנחה זוֹ עוֹמדת בּהתאמה לרוּח הקבוּצה. הקבוּצה אינה נוֹהגת לראוֹת את מה שהחליטוּ המוֹסדוֹת המיַשבים בּשעתם כּגזירת החכמה העליוֹנה, אשר אין לשנוֹתה. היא צריכה למצוֹא לעצמה את הדרך לסידוּר יחסי שכנים וּלתיקוּן שגיאוֹת היסטוֹריוֹת.

כּשהקבוּצוֹת נפגשוֹת זוֹ עם זוֹ מתוֹך שכנוּת רצוּפה צצוֹת תחילה שאלוֹת היחסים החברתיים בּיניהן, עניני גבוּלוֹת וחשבּוֹנוֹת. אחרי כן קמה שאלת מפעלים משוּתפים, משקיים ותרבּוּתיים. כשהקבוּצוֹת מתגבּרוֹת הן נכנסוֹת לאיסטַדיה חדשה: מתעוֹרר הרצוֹן למילוּי תפקידים חלוּציים ישוּביים.

כל עוֹד הקבוּצה נלחמת את מלחמתה הנוֹאשת על קיוּמה המשקי אין לבּוֹ של החבר נתוּן לשּום דבר שמחוּץ לתחוּמי הפּעוּלה המשקית בּפנים הקבוּצה. הוּא רוּאה עוֹשק בּכל מה שמטיל עליו דרישוֹת נוספוֹת ומַפנה את דעתוֹ אל מחוּץ לקבוּצה. מעין מה שאמרוּ הקדמוֹנים: “המהלך בּדרך ומפסיק – – מתחייב בּנפשוֹ”. החבר אוֹמר לעצמוֹ: אני משקיע את כּוֹחוֹתי בּהקמת התא הראשוֹן של משק העבוֹדה בּארץ, בּהצלחתוֹ תלוּי הכּל. כּשלוֹנוֹ – כּשלוּן לכוּלנוּ. איני רשאי להתפּזר לצדדין. יעשׂה כּל אחד כּמוני, והכּל יסתדר כּראוּי.

אבל משהקבוּצה מתבּצרת מתבּרר כּי אין זה מספּיק. בּהכּרה מלאה אוּ מתחת להכּרה יוֹדע החבר כּי עליו יש חוֹבוֹת: למפעל ההתישבוּת, לעליה החדשה, לכיבּוּשי העבוֹדה. וטבעי הדבר ונכוֹן הוּא שיבקש את מילוּי החוֹבוֹת הללוּ לא בּיציאה ממסגרת חייו, אלא בּתוכה. אינני אוֹמר שהקבוּצה צריכה להפקיר את קיוּמה לטוֹבת התישבוּת חדשה, אבל סבוּר אני כּי שיתוּף קבוּצתי יכוֹל לאַמץ כּוֹחוֹת וּלגלוֹת אפשרוּיוֹת גנוּזוֹת להתישבוּת חדשה. אין חלקי עם אלה המבדילים בּין הפּלגים השוֹנים של התנוּעה השיתוּפית על יסוֹד יכלתם המַהוּתית למלא תפקידים חלוּציים. סבוּר אני כּי כּל איגוּד שיתוּפי יכוֹל למלא תפקידים חשוּבים בהדרכת העליה וּבהרחבת ההתישבוּת. איגוּד איגוּד על פּי דרכּוֹ. הדבר אשר עשׂוּ משקי עמק הירדן בשעה שהקצוּ מאדמתם את השטח לקיבּוּץ “השוֹמר הצעיר” – מעיד למדי.

אינני רוֹאה הכרח בּדבר שבּקשת השיתוּף הממשי והמאמצים הישוּביים המחוּדשים יחַייבוּ לפרוֹץ את מסגרת חיי הקבוּצה. כּאן אהיה תוֹמך בדוֹרשי הזהירוּת. גוּף קבוּצתי יש לו תכוּנוֹתיו שלוֹ וגם מסוֹרת חיים שלוֹ. אמנם הדברים אינם קפוּאים ועוֹמדים. מי שיש לוֹ עינים רוֹאה את השינוּיים המתרחשים בּחיי הקבוּצה ובמהלך מחשבוֹתיה. משתנים כּמה מוּשׂגים משקיים וחברתיים. אבל השינוּיים בּאים מבּפנים, בּלי לחץ חיצוֹני. וערכּם הרב הוּא בּזה שהם בּאים מבּפנים. אין לשנוֹת מבּחוּץ את אָפיה של הקבוּצה. כּלל זה צריך שיהא נשמר וּמוּבן בּכל החלטה על שיתוּף. הקבוּצה השוֹמרת על אוֹטוֹנוֹמיוּתה רשאית לדרוֹש רֶזֶרבַציוֹת, אשר יבטיחוּ לה את שמירת הערכים החברתיים היקרים לה.

אין איחוּד ואין שיתוּף בּלי תשלוּם “מחיר”. מי שרוֹצה להוֹציא את הקבוּצה למרחב חייב להביא קרבּן. מי שנוֹח לוֹ בּמצב הקיים ואינוֹ מבקש שינוּיים יצטרך להביא קרבּן למען הקמת השיתוּף. וגם מי שהיה רוֹצה לראוֹת את השיתוּף בּדמוּת משק אחד גדוֹל – אף הוּא צריך להקריב את קרבּנוֹ למען השיתוּף, שיהא בּר־קיימא וּבר־פּעוּלה. כּדאי הדבר שלמענוֹ יעָשׂוּ מאמצים משני הצדדים.

עד כּמה שאני מכּיר את אנשינוּ וענינינוּ מוּבטחני כּי אם לא יוּשׂג הדבר עכשיו, עתיד הוּא להוֹפיע מחָדש כּעבוֹר זמן. הוּא יתבּע מאתנוּ בּיצוּעוֹ.

היוֹת אֶמפּיריקים אין פּירוּשוֹ לבוּז לאידיאוֹת, אלא לגלוֹת את האידיאוֹת מתוֹך האֶמפּיריה. מי שמסתכּל בּנכסי הרוּח של תנוּעתנוּ יכּיר כּי זה כּוֹחנוּ: אין אנוּ עבדים ל“מציאוּת” ואין אנוּ משלימים עם כּל מציאות, אלא שעוֹלמנוּ איננוּ מרחף מחוּץ למציאוּת. אנוּ מחַשלים את חזוֹננוּ בּתוֹך כּוּר־המַצרף של המציאוּת.

פּרשה זוֹ, “יחסי שכנוּת”, יש לה כּבר היסטוֹריה בּתנוּעתנוּ. ידענוּ קשיים והיוּ קרבּנוֹת. וגם זה מחַייב. אל יהיוּ סבלוֹתינוּ לשוא.

“זקני” התנוּעה ישׂימוּ נא לב לדבר. יש בּידם להנחיל לתנוּעה כּוּלה נכס חשוּב וּלהרים את קרנה של הקבוּצה.

(עשׂרים וחמש שנים להיוָסדה)

רבּים ודאי המברכים אתכם היוֹם. בּכל מקוֹם אשר חזוֹן מפעלנוּ – ואיני חוֹשש לציין אוֹתוֹ בּמלים התמימוֹת בּיוֹתר: גאוּלת העם, גאוּלת האדמה וּגאוּלת העבוֹדה – אינוֹ דבר־שׂפתים בּלבד, שם יוּרגש וגם יוּבן מה לנוּ יוֹם דגניה. לא בּלבד חג משפּחתי־מקוֹמי, של בּני המקוֹם וּבוֹניו, לא בּלבד יוֹם הוּלדת אחת הפּינוֹת החמוּדוֹת של ארץ־ישׂראל היוֹצרת, לא בּלבד אבן־פּינה בּמזרחוֹ של הירדן, המבשׂרת את חידוּש הוָיתוֹ ההיסטוֹרית בּעבוֹדה וּבלשוֹן וּבתרבּוּת וּבמדיניוּת, אלא אף זוֹ: מוֹלדת הקבוּצה, עריסת הפּוֹעל העברי שפּרק מעל צוארוֹ עוֹל־בּעלים והוּא מעבּד את אדמת עמוֹ כּאדם בּן־חוֹרין, העוֹמד בּרשוּת עצמוֹ ולרשוּת עמוֹ.

ואף אני אח קרוֹב ושכן רחוֹק (אוֹ מרוּחק), שאין לבּו הוֹלך אחרי מסיבּוֹת חג, אתדפּק היום מרחוֹק על דלתכם וּברכתי אִתי. ותשׂאוּ לי אם שמחת־החג וּמוֹראי־החוֹל יעלוּ כּלוּלים בּדברַי. אין לשוֹני למוּדת־בּרכה. וּבשעה שאני מלא רחשי־תוֹדה ל“אתמוֹל” שהביא אוֹתנוּ עד הלוֹם, אינני חפשי מרגש־חרדה ל“היוֹם” הזה ולאשר הוּא מוֹביל אוֹתנוּ.

וּביוֹם חגה של דגניה יש לי צוֹרך נפשי להעלוֹת את זכרם של ראשוֹני אוּם־ג’וּני, אלה שנתגלגלה על ידיהם הזכוּת לפרוֹץ פּרץ ראשוֹן בחוֹמת המשק הפקידוּתי־האפּוֹטרוֹפּסי, אלה שהעיזוּ לקבּל על עצמם את האחריוּת השלמה לעבוֹדה ולסדריה, לאינבנטר וליבוּל. שלוֹשה גוֹרמים הצטרפוּ בּשעתם לביצוּע נסיוֹן משוּנה זה: מציאוּתוֹ של טיפּוּס “הפּוֹעל הגלילי”, אשר הספּיק לעבוֹר דרך כּמה מדוֹרוֹת של העליה השניה וּלהגיע למידה גבוֹהה של יכוֹלת עבוֹדה ושל שלימוּת נפשית וקשיוּת־רצוֹן ושרשיוּת קרקעית; מציאוּתה של הקרן הקימת, אשר התחילה להתגבּר על תוֹרת הפּסיביוּת וההמתנה והספּיקה לרכּוֹש לה חלקוֹת קרקע מוּעטוֹת, שהיוּ טעוּנוֹת שמירה ועיבּוּד; מציאוּתוֹ של רוּפּין, אדם חדש בּארץ, חפשי מסבל ירוּשה, מ“יחסים” ו“חשבּוֹנוֹת”, המתבּוֹנן על סביבוֹתיו בּלב פּתוּח וּברצוֹן־אמת ליצירה וּמוכן להוֹשיט יד לכל מעשׂה שיש בּוֹ משוּם הזרמת דם חדש בּעוֹרקי הישוּב הלאים. העתוֹנוּת הציוֹנית, זוֹ שכּוּלה תכלת וכשרוּת לאוּמית ואי־מעמדיוּת, לא ידעה בּשעתה לספּר על מעשׂה חסר־ערך זה, כּשם שלא ידעה גם אחרי כן לספּר על בּוֹאכם אתם, אנשי “הקוֹמוּנה מחדרה”, לאוּם־ג’וּני, כּשם שבּשבילה לא היוּ קיימים גם אחר כך כּמה וכמה מעשׂים של חלוּציוּת עברית צרוּפה. ואפילוּ בּארץ גוּפה, ואפילוּ בּין הפּוֹעלים לא רבּים ידעוּ על מעשׂה משוּנה זה.

עוֹדני זוֹכר כּיצד הגיעה לאזנַי, ואני אז פּועל חדש בּפתח־תקוה, השמוּעה הסתוּמה על “רפּובּליקה” זוֹ, כּך סוּפּר, של ששה בּחוּרים – את הבּחוּרה האחת עדיין לא הביאוֹ בּמנין – שהשתקעוּ דרוֹמית־מזרחית לכנרת. מבּחינת העוֹז והפּראוּת שבּדבר הזכּיר המסוּפּר את המעשׂיה מלפני כּך בּאוֹתוֹ בּחוּר שהשׂכּיר עצמוֹ למַלח בּים המלח, בּסירה שבּעליה ערבים. עוֹדני זוֹכר את הנגינה־לפגם בּפיו של אחד הפּוֹעלים המוּבהקים ובעלי־הנסיוֹן שהיה מקָרב אוֹתי וּמחנכני לראיה פּיכּחת, והוּא שכּיבּד אוֹתי בּידיעה חשאית זוֹ. פּירוּשה של אוֹתה נגינה: הרי לך עוֹד מעשׂה־הרפתקנוּת שסוֹפוֹ כּשלוֹן ודאי ושאין אַתה יוֹדע מה יש בּוֹ יוֹתר, אם מן הגַנדרנוּת של “הגליליים” הללוּ אוֹ ממעשׂי־נערוּת של אידיאליסטים־שוֹטים אשר עוֹדם מחזיקים בּשלהם בּשעה שהעוֹלם כּוּלוֹ כּבר התפּכּח. ועל כּנפי נגינת הבּיטוּל של אוֹתוֹ פּועל ותיק הגיעה אלי קרן־אוֹרה. שוּם דבר של ממש לא ידעתי, אך את האחת ידעתי: תקוּמתוֹ של הפּוֹעל העברי תבוֹא משם. מאז לא נחתי ולא שלַותי, טילטלתי עצמי ממוֹשבה למוֹשבה, עבדתי בּכמה תחנוֹת־בּינַים, עד שהגעתי לאחר כּמה חדשי נדוּדים אל הנקוּדה אשר קסמה לי מרחוֹק. ממרוֹמי דַלַיְקָה נגלתה לפני פּינת קסמים זוֹ, אשר בתוֹכה התחבּאה החוּשה של אוּם־ג’וּני.

ואכן, אוּם־ג’וּני לא הכזיבה, קסמיה לא פּגוּ מאז. וגם אנשיה לא הכזיבוּ. עד היוֹם הזה לא אֶשכּח להם חסדם שסיפּחוּ אוֹתי, פּוֹעל חדש וחלש וקדחתני, לעבוֹדתם שלא ידעתי טהוֹרה וּרצינית ממנה. היה זה הרכב מיוּחד בּמינוֹ. לא קבוּצת־רֵעים, המעריכים בּיוֹתר יחסי־אינטימיוּת וּמבקשים בּהם את סיפּוּקם, אלא חֶבר אנשים שהתחבּרוּ לצוֹרך מפעל, ורק לצוֹרך המפעל. אכן, כּאן היתה תמצית “הגליליוּת”. לא להג אידיאוֹלוֹגי, לא רוֹמַנטיקה משתעשעת, לא התחסדוּת, אף לא רכּוּת יתירה. בּמידה שאני, החדש והצעיר, יכוֹלתי לחדוֹר לעוֹלמכם, ראיתי בּגרוּת גדוֹלה נסוּכה על האנשים האלה, בּהיפך גמוּר מכּל מה שהכּרתי בּבחוּרי ישׂראל. כּאלה אינם עוֹשׂים מלאכתם רמיה. הכּל היה מרוּכּז וּמצוּמצם בּנקוּדה אחת, בד' אמוֹת של אדמה ועבוֹדה וּמשק. וּבלי כּוֹבד־ראש עשוּי, בּלי הבלטת־יתר. בּרצינוּתם לא ראיתי נוּקשוּת, וּבחוֹמר דינם לא חשתי קנטרנוּת. גם להוּמוֹר לא נשאר הרבּה פּנאי, בּין העבוֹדה הבּוֹלעת את הימים, לרבּוֹת הלילוֹת, ובין הסעוּדה החטוּפה. הדברים היו כּבוּשים.

דוֹמה, אף אחד מהם, משבעת הראשוֹנים ומן האחדים שנצטרפוּ אליהם בחדשי הקיץ, אינוֹ כּיוֹם הזה בתחוּמי התנוּעה הקיבּוּצית, אוּלם זכוּתם לא תישָכח. הם היוּ המתחילים. הם לא מצאוּ לפניהם שוּם דוגמה קיימת. אפילוּ השם “קבוּצה” טרם יהיה. פּשוּט, לא היתה דוּגמה לחוֹזה זה שבּינם וּבין המשרד הארץ־ישׂראלי, ולא ידעוּ כּיצד לחתוֹם, וחתמוּ – קבוּצת פּוֹעלים. הם לא בּיקשוּ לחַקוֹת את מי־שהוּא, הם גם לא התכּוונוּ כּלפּי מי שהוּא. הם גם לא בּיקשו חִשבוֹנוֹת רבּים. הם רק בּיקשו לקיים בּאמוּנה את מה שהם חשבוּ לתקנת העבוֹדה העברית. וּמה שעשׂוּ, מה שהתקינוּ, ומה שקבעו למעשׂה בּיחסי־עבוֹדה וּבסדרי־חיים לא עשׂוּ אלא מתוֹך עצמם. וּבעשייתם נתנוּ מַבּע לצרכים צפוּנים, חיוּניים, בּני־קיימא.

וּברכתי הנאמנה לאנשי “הקוֹמוּנה בּחדרה”, בּה היה כבר מקוּפּל העוּבּר של דגניה. שכן קרוֹב הייתי אז לכם, חבר בּסניף החדֵרָתי של “עבוֹדה” – זה הנסיוֹן הראשוֹן של קוֹמוּנה ארצית, השוֹאפת לתפקידים חלוּציים־כּיבּוּשיים, ולה בּימים ההם סניפים בּחדרה וּבסג’רה וּבאוּם־ג’וּני. המחיצה הזאת לא הפריעה אז בּעדנוּ. אני כּבר אז כּפרתי בּמַמשיוּתם של הניגוּדים האידיאוֹלוֹגיים בּין מנדל פּוֹרטוגַלי ויוֹסף זלצמן לביניכם, ולבּי הפּוֹתה לא ניבּא לי כּי עתידים לצמוֹח וּלשׂגשׂג ניגוּדים חדשים תהוֹמיים, שאין לגַשר על פּניהם, בין “קבוּצה” לבין “קיבּוּץ”. בּקוֹרת־רוּח הייתי מבקר במעוֹנכם, המַרעיף חמימוּת משפּחתית, בהירוּת עלוּמים ואף משהוּ חסד אִמהי. מתי זכה בּימים ההם מעוֹן־פּוֹעלים להרגיש על כּתליו, על השוּלחן הערוּך, מגע ידה הרך של אשה־חבֵרה? עצם “הקוֹמוּנה” (שם לוֹעזי זה מאַין בּא לכם?) על לַבנוֹניוּתה וּרעוּתה וחדוָתה כּאלוּ הרימה נס של מרד עליז וקל. הדכּאוֹן של הפּוֹעל בּמוֹשבה לא רבץ עליה. הקוֹמוּנה מרדה בּיתמוּת וּבעזוּבה וּבאפּטיה וּברישוּל וּבחוֹסר הסדר של הפּוֹעל הכּוֹשל והנדכּא בּמושבה, הפּוֹעל השקוּע בּדפיציטים, בּמחלוֹת, בּבדידוּת, בּרוָקוּת עלוּבה, בּחיים שלאחר יאוּש.

ראיתיכם אז בּראשיתכם, לא מעט תהיתי עליכם ועל הצפוּן לכם וּכבר אז אפשר היה להכּיר בּכם, תוֹך תרוּעוֹת־עלוּמים וּמוּשׂגי השעה, סימנים מיוּחדים שהבדילוּ אתכם מכּמה וכמה ניצנים קבוּצתיים אחרים בּימים ההם. לא ידעתי בּשעתוּ לקרוֹא לזה בּשם, אפשר לא אדע גם עכשיו. אך הייתי אוֹמר לעצמי: כּאן יש כּשרוֹן לחיים. איה סימנים של שיווּי־משקל נפשי. של שמירת כּוֹחוֹת, התרחקוּת מהַפקָרה עצמית, הסתלקוּת מנדוּדים, בּין שהם בּאים מתוֹך רצוֹן וּבין מחוֹסר־רצוֹן, התגבּרוּת על רוּח הנדוּדים, על רוּח הבֶּדוִיוּת, אוֹ הבּוֹהֶמיוּת האביוֹנית ששלטה אז ברבּים. אם רבּים מבּין “הבּחוּרים הטוֹבים” בּארץ, אשר גילוּ שפעת כּוֹחוֹת וּמרץ וּנכוֹנוּת לקרבּנוֹת, היו יכוֹלים לוֹמר על עצמם בּלשוֹן בּיאליק: “אף מקוֹם נאמן אין לנוּ שנקשוֹר בּו קשוֹר נפשנוּ”, הרי בּכם היה כּבר אז מבּקשת הקבע, אם כּי לא הקבע האכּרי־הבּעל־בּיתי אשר מסביב. אַתם ידעתם גם אז שאין לזלזל בּשיפּוּר החיים, וידעתם לא רק להלכה כּי אם למעשׂה. חזוּתכם הרעננה אמרה: תקווֹת לימים יבוֹאוּ, למעשׂים אשר יבוּצעוּ, אשר אינם למעלה מן הבּיצוּע, למעשׂים אשר לא ירחקוּ.

וכמה פּעמים שאלתי עצמי: מדוּע זכיתם אַתם למה שלא זכוּ אחרים, להיוֹת המתחילים וגם הממשיכים והמַתמידים? מכּל חברינוּ, שהיוּ ראשוֹנים וּמתחילים, מה מעטים הם שזכוּ גם להמשיך ולהתמיד. אבל רק מוּעטים שבּמוּעטים היתה להם הזכוּת המיוּחדת להמשיך וּלהתמיד לא בּארץ סתם אלא במפעל אחד וּמסוּים, לצרף קו לקו ומעשׂה למעשׂה, ולראוֹת את מעשׂי ידיהם בּמרוּכז, בּלי שיתנדף ויטוּשטש ויפוּזר לצדדין. כּמה היוּ אתנוּ אשר יצאוּ, כּדברי רחל: “עליזים, עזים לנתיבה רחוֹקה – – וּבזה אחר זה עיפוּ, כּשלוּ, כּרעוּ בּדרכים”? זכוּרים לנוּ חברים טוֹבים, מוּפלאים, עמוּקים, אמיצים, דקי־נפש ועזי־רצוֹן ולא זכוּ לארוֹג עצמם אריגה של ממש בּמסכת המעשׂה הגוֹאל. יש שנעקרוּ בּאבּם מעוֹלם החיים, ויש ש“החיים” טילטלוּ אוֹתם ועקרוּ אוֹתם מאדמת מַטעם, ויש שנפשם נקלעה בּכף־הקלע. ניצוֹצוֹת רוּחם פּזוּרים בּקרבּנוּ, ויש גם שמעשׂיהם מוּבלעים בּתוֹך המסכת. הרוֹאה יראה והזוֹכר יזכּוֹר, והם עצמם – לא ראוּ פּרי עמלם. ואתם המאוּשרים, האם לא בּכם נאמר:

שְׂדוֹת בָּר, נַחֲלַת אָבוֹת וּמֶרְחָב וּדְרוֹר –

הֲיֵש עוֹד בָּאָרֶץ מְבוֹרָךְ כָּמוֹךָ?– –

לֹא תִזְרַע אֶל קוֹצִים, לֹא תִיגַע לָרִיק,

עוֹד תִּרְאֶה עֵת יִגְמֹל עֲמָלְךָ וְרָבָה;

עוֹד יִבְעַר יִתְלַקַּח כַּלַּפִּיד הַזִּיק

צָפַנְתָּ בִּלְבָבְךָ בְּצֵאתְךָ נְדָבָה.

לא רק אָשרכם הוּא, כּי גם זכוּתכם, אַתם הראשוֹנים אשר עמדתם בפשטוּת וּבתוֹם על יסוֹד הקבע בּמפעלנוּ. עכשיו, בּעליוֹת שלאחרינוּ, נעשׂה זה לדבר מוּבן מאליו. אבל עד שהגענוּ לכך! הזוֹכרים אתם עוֹד את ימי ההתחַבטוּת הזאת, אשר נתתם את לבּכם לא רק לעשׂוֹת דברים אלא אַף לקיים את העשׂוּי, לעשׂוֹת את הקבוּצה לקבוּצה של קיימא, ואת מקוֹם ההתישבוּת למקוֹם קבע, וּנקווה לזרעכם ולזרע זרעכם. כּלוּם לא אָרבוּ לכם, כּמוֹ לכוּלנוּ, השְכוֹל והיְתוֹם? כּלוּם לא התחפּשׂ השׂטן־המסית בּכל שלל הצבעים של ענינים נַעלים למען הדיח אתכם מאדמתכם? כּלוּם לא נעזבתם מחברים דבקים וּמוּשרשים, כּלוּם לא התחוֹללוּ על ראשיכם סוּפוֹת קשוֹת, סוּפוֹת של פסיכוֹזה ורפיוֹן וּמקסמים וריגוּן, ולא נשאר בּכם בּלתי עם “שׂריד כּמעט”, אלא ששׂריד זה, מעין “לוּז שבּשדרה”, הוּא שהתמיד. וּבהתמדתכם זוֹ הצלתם לא רק את עצמכם ואת מפעלכם. הצלתם את כּולנוּ. העברתם את רוֹע הגזירה מעל המפעל הקיבּוּצי כּוּלוֹ, ואיפשרתם לכוּלנוּ, לכל בּית העבוֹדה, ימים אחרים. בּזכוּתכם וּבזכוּת כּל שאר המבוֹרכים והנאמנים וּקשי־העוֹרף אשר דעתם לא נחלשה וידיהם לא רפוּ גם בּימים של רפיוֹן וחוּלשה – יכוֹלים אנוּ עכשיו לראוֹת כּמה לבטים מאז כּמחלוֹת־ילדים אוֹ כּחבלי גידוּל וּקליטה. מה אמוּלה היתה תנוּעתנוּ כּולה, בּכל אגַפּיה, אילמלא אתם ושכּמוֹתכם ששמרתם בימים קשים על הפּקדוֹן שהוּפקד בּידיכם.

והייתי יכוֹל לסיים את בּרכתי בּשלום אילוּ היתה דעתי נתוּנה רק לראשיתנוּ בּלבד ולא להמשכנוּ, ואילוּ הייתי רוֹאה בּכם בּעלי זכוּיוֹת ואַחריוּת למַה שעבר ולא למַה שאנוּ עתידים להיוֹת. יוֹתר ממה שיש לי צוֹרך להוֹדוֹת לכם על העבר רציתי לברך אתכם לעתיד. ואין לי בּרכה אלא זוֹ, שחג חצי־יוֹבל לבּכירה שבּקבוּצוֹת ישמש לא שׂיא אחרוֹן בּשׂגשׂוּג הקבוּצה, כּי אם נקוּדת־מוצא והתגבּרוּת חדשה.

ולא הייתי נאמן לעצמי וּליחסי אליכם, אילמלא מסכתי לתוֹך דברי בּרכתי גם משהוּ מן ההרהוּרים המַטרידים אוֹתי בּיוֹתר. גם בּאוֹתם הימים, בּעוֹד היינוּ שכנים קרוֹבים, בּטרם נטרדתי מעוֹלם הקבוּצה, לא נמנעתי כּפעם בּפעם מהיוֹת לכם כּתוֹבע. הוֹקָרתי לכם וּלמפעלכם היא שחייבה אוֹתי לדרוֹש ותבּוֹע מכּם. “מי שניתן לו הרבה ממנו ידָרש”.

וגם עכשיו, בּעצם יוֹם שׂמחתנוּ אינני חפץ לכלוֹא את רוּחי ואינני נמנע מהבּיע לכם את חרדתי, ולא רק בּרמיזה.

אינני שקט למראה כּמה הוֹפעוֹת בּתוכנוּ. אני רוֹאה סכּנוֹת גדוֹלוֹת מגיחוֹת עלינוּ, ולָאו דוקא מידי “אוֹיב חיצוֹני”. ראִיית הסכּנוֹת אינה עוֹמדת בּניגוּד לראיית הגידוּל והשׂגשׂוּג של תנוּעתנו. אוּלם יש שתקוּפוֹת הגידוּל והשׂגשׂוּג הן הן שחוֹשׂפוֹת אוֹ גם יוצרוֹת קשיים חמוּרים חדשים, וּבתקוּפוֹת אלה אם אין תנוּעוֹת גדוֹלוֹת מוֹצאוֹת בּקרבּן די חוֹפש־ראִיה וכשרוֹן־מעשׂה לקוּם בפניהם, עלוּלים גלי הגיאוּת לסגת אחוֹר ולגרוֹף עמם עמל שנים רבות. אין אני מדבּר אליכם עכשיו על כּל אותם מקוֹמוֹת התוּרפּה בּציבּוּרנוּ הנראים לי. יכוֹלתי לוֹמר שבּמידת־מה אני מדבּר עליהם בּכל עת מצוֹא, אלא שיוֹדע אני כּי אין להסתפּק בּכך, ושעתידים אנוּ ליתן את הדין על שאין אנו מרַכּזים את כּל כּוֹח ראייתנוּ, למען חדוֹר מבּעד לכל מיני מסַכּים, לכל תסבּוֹכת התוֹפעוֹת השוֹנוֹת המתגלוֹת בּציבּוּרנוּ עם גלי העליה וּקליטתם. אליכם אני פּוֹנה לא בּהוֹקעת חטאי הציבּוּר הרחב, העוֹמד מחוּץ ליצירה החלוּצית, וגם לא בּחישׂוּף נגעי הכּלל כּוּלוֹ, אלא בּענין תקלה אחת, פּנימית יוֹתר, דקה יוֹתר, אפשר לומר כּמעט פּרטית, והיא שקוּלה בּעינַי נגד כּמה חטאים וּפגעים, היינוּ: השסע הפּנימי שבּמפעלנו הקבוּצתי (או הקיבּוּצי – לדידי היינוּ הך, מלבד ההבדל שבּין זכר לנקבה לא יכוֹלתי מעוֹלם לרדת לעוֹמק הבדלי התוֹכן שבּשני המוּנחים הללוּ, לא מבּחינה בּלשנית ולא מבּחינה סוֹציולוֹגית. וּלפיכך תסלחוּ לי אם לא אקפּיד על שימוּש אחד קבוּע לגבּיהם).

איני מתּכוון להרחיב בּזה את הדיבּוּר עכשיו. איני מתכּוון גם להצבּיע על הסתירה העמוּקה בּדבר, שתנוּעוֹת המעמידוֹת את כּוֹח היצירה החברתית על מַכּסימוּם של שיתוּף משקי, כּלכּלי, ישוּבי אינן מגלוֹת מידה כּל־שהיא של כּשרוֹן, ואפילוּ מידת־מה של הבנה ורצוֹן, להעריך את הכּוֹח היוֹצר והאפשרוּת הגנוּזים שבּשיתוּפן עם חברוֹתיהן הקרוֹבוֹת בּיוֹתר. וגם איני מתכּוון לפרוֹשׂ הפּעם לפניכם את הנגעים החינוּכיים והאנוֹשיים הכּרוּכים בּשסע זה, וּלהבליט באיזוֹ מידה הוּא מַנמיך את קוֹמת הקבוּצה וּמשחית את החינוּך החלוּצי בּארץ וּבגוֹלה. מאמין אני כּי רבּים מקרבּכם רוֹאים זאת וחשים כּמוֹני. וכן איני מתכּוון לתאר וּלהבליט בּאיזוֹ מידה גוֹרם שסע זה לסַלף את היחסים הפּנימיים במחננוּ וּלהמעיט את הדמוּיוֹת האישיוֹת וּלהכּהוֹת את האוֹרה הקוֹרנת מטוֹבי אנשינוּ וּממיטב מעשׂינוּ.

בּרגע זה אני מצטמצם בּנקוּדה אחת, הנוֹגעת לכלל־בּית־העבוֹדה, והיא אשר עוֹשׂה בּעינַי תקלה זוֹ שקוּלה נגד כּמה סכּנות אוֹרבוֹת: שסע זה של כּוֹחוֹתינוּ הקיבּוּציים לפלגוֹת פּלגוֹת עם יחסיהם ההדדיים, בצירוּף חוֹסר יחסים מתוּקנים בּין האגף הקיבּוצי (על פּלגוֹתיו) לבין האגף המוֹשבי של תנוּעתנוּ – סוֹפוֹ ליטוֹל מן היסוֹדוֹת החלוּציים שבּקרבּנוּ את יּכלתם ואת תקוָתם לשמש הכּוֹח המדריך והמכוון בּציבּוּר הפּוֹעלים, כּאשר היוּ מראשית היוֹת תנוּעתנוּ.

מראשית היוֹת תנוּעתנו עמד בּמרכּזה האימפוּלס החלוּצי, ובעקבוֹתיו היצירה הישוּבית. תנוּעתנוּ נתבּרכה בּכוֹחוֹֹת דרוּכים, בּלתי־שאננים, אשר פּשטוּ מעל עצמם את מחלצוֹת הבּעלי־בּתיוּת, אשר לא הסכּימוּ לראוֹת את האידיאה ואת החיים כּשתי רשוּיוֹת נפרדוֹת. מכּאן ההכרח לצקת את כּל כּוֹחוֹת הנפש והפעוּלה לתוֹך מעשׂה־ההגשמה. מכּאן אי־אפשרוּת להשתמש בּתבניוֹת־החברה המוּכנוֹת והנוֹחוֹת, מכּאן מאמצים בּלתי־פּוֹסקים לתקן, לחַדש, לשנוֹת. מכּאן הכּוֹח המדַרבּן את עצמוֹ וּמדרבּן את הכּל מסביבוֹ. כּזאת היא החטיבה החלוּצית, שגם בּעמדה בּפינוֹת הארץ הנידחוֹת ביוֹתר, היא היא המעַצבת את דמוּת תנוּעת הפּוֹעלים וּמכַוונת את דרכּה. חטיבה זוֹ לא היתה מעוֹלם מעוֹר אחד. ויצירוֹתיה לא הלכוּ בערוּץ אחד. היו בּה גוָנים וסגנוֹנוֹת, הבדלי טעם והבדלי תפיסה וניגוּדים. ורק לאחר נסיוֹנוֹת־חיים מרוּבּים וּלאחר כּמה מאמצי־יצירה הגיעה החטיבה החלוּצית שבּתנוּעה לידי הּכרת אחדוּתה הפּנימית, לידי הכּרת אחדוּת יצירתה הישוּבית, אחדוּת שאינה מבטלת ואינה מדכּאָה גוָנים וסגנוֹנוֹת, אלא מַקיפה אוֹתם וּמתעלה עליהם. אילמלא הכּרת אחדוּתה הפּנימית של החטיבה החלוּצית ואילמלא הכּרת אחדוּת אָפיה של יצירתנוּ הישוּבית – לא היינוּ יכוֹלים להגיע לידי הקמת הסתדרוּת העוֹבדים על מלוֹא תכנה ולא לידי האיחוּד הרעיוֹני והפּוֹליטי והארגוּני שהגענוּ אליו בּמהלך של כ"ה שנים.

הכּרה זוֹ היא שניצחה בּשעתה את הפּירוּדים המפלגתיים, אשר העליה השניה הביאה אִתה מן הגוֹלה. היא נטלה את טעמם, היא שינתה הערכוֹת אישיוֹת שׂוֹררוֹת וחידשה יחסי חברים בּין אנשים אשר היוּ נמנים קוֹדם על מחנוֹת “אוֹיבים”. היא הביאה לנוּ העלאת החיים והרחבת הדעת, ולוּ גם על ידי מה ששיחררה אוֹתנוּ מהרבּה קטנוּת־מוֹחין וצרוּת־לב.

ועצם ההגמוֹניה של היסוֹדוֹת החלוּציים־ישוּביים בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, הגמוֹניה זוֹ הקוֹבעת את דמוּת הסתדרוּת העוֹבדים וּמפעליה, אינה אפשרית אלא כּל עוֹד אנו מקיימים את אחדוּת היצירה הישוּבית שלנוּ ואת ליכּוּד החטיבה החלוּצית בּתוֹך מחנה העבוֹדה. נפגמה אחדוּת זוֹ – ונתערערה גם אחדוּתה הבּלתי־פוֹרמלית של תנוּעת הפּוֹעלים. כּיון שהאַוַנגַרד החלוּצי בהסתדרוּת נסדק וּמתפּצל לחלקיו, הרי הוּא מפסיד גם את הזכוּת המוּסרית וגם את היכוֹלת החברתית לקיים בּידיו את ההגמוֹניה הרוּחנית שלוֹ בּתנוּעת הפּוֹעלים. התבּדלוּתוֹ של כּל אֵבר חלוּצי־ישוּבי וּפוּלחן העצמאוּת של כּל אחד מהאברים הללוּ עוֹשׂה לאַל את התקוה האחרוֹנה שיכוֹל נוּכל להדריך את המוֹני הפּוֹעלים בּכּפר וּבעיר בּמגמה חלוּצית.

כּל גוּש ישוּבי־חלוּצי אוּלי יקיים – אמנם רק לפי שעה! – את עמדותיו, יתפּרנס מן הפּירוּרים הנוֹפלים משוּלחן העליה, ובני־מעיו ישׂישׂוּ לחשבּון כּיבּוּשיו הרבּים והעצוּמים בּארץ וּבגוֹלה, אבל המוֹני הפּוֹעלים הרי יהיוּ מוּפקרים למה שקוֹראים אצלנוּ “סטיכיה”: לנַחשוֹלי פּרוֹספּריטי וּמַשבּרים, ל“התבּססוּת” בּכל מחיר וּבכל תנאי, לחטיפת נתחי הקוֹניוּנקטוּרה על מנת להפסיד בּכל מעשׂה תרמית ספסרית וּבכל בּהלה כּלכּלית וּפוֹליטית. המוֹני הפּוֹעלים יבזבזו את כּוֹחם החברתי לריק, ישתתפוּ בּאוירת הפיליסטריוּת הארץ־ישׂראלית, שהיא בּמהוּתה אנטי־ציוֹנית (גם כּשהיא ממללת פּטריוֹטית) ואנטי־סוֹציאלית (גם בּזמן שהיא מטרטרת מַהפּכנית). פיליסטריוּת ארץ־ישׂראלית זוֹ, שבּין שהיא בּורגנית וּבין שהיא פּוֹעלית (כּבר זכינוּ גם לזוֹ!) היא תמיד פַּרַזיטית, כּי היא מתקיימת בּזכוּת היצירה הציוֹנית־הסוֹציאלסטית, שעל גוּפה היא רוֹכבת ואת פּירוֹתיה היא אוֹכלת, בּשעה שהיא מטילה בּה דוֹפי וגם רקב.

בּאין אתנוּ חטיבה חברתית מלוּכּדת, המאוּחדת בּרוּחה החלוּצי, והרוֹאה את תפקידה וּשליחוּתה לא רק בחייה החלוּציים לנפשה, אלא גם בּהדרכת זרמי העליה והעבוֹדה בּארץ לחיים שיש בּהם טעם, לחיים של יצירה וכיבּוּשים – עתידים המוֹני פּוֹעלים, מוּשרשים בּארץ ועוֹלים חדשים, להתכּחש לאוֹתה אידיאה אשר האירה את חייהם בּגולה האפלה ואשר בּכוֹחה הגיעוּ עד הלוֹם. בּאין אתנוּ כּוֹח חלוּצי מאוּחד, המסוּגל לפתוֹח דרכים להמוֹני העוֹלים וּלהשתמש בּכל ההזדמנוּיוֹת הפּתוּחוֹת – והגנוּזוֹת שהן טעוּנוֹת גילוּי – למען הבראת קליטתם וּלמען שתף אוֹתם בּיצירה הישוּבית וּבאוירה הרוּחנית של דוֹר יוֹצר וּמחַדש, – עתידים אלה להווֹת בּארץ רבדים אנטי־סוֹציאליים העוֹמדים כּצר לכל מה שבּוֹנה ומקים דוֹר חלוּצים עברי.

יוֹתר מאשר בּכל זמן אחר זקוּקה תנוּעתנוּ עכשיו, בּימי עליה המוֹנית – לקראת עליית המוֹנים, כּן ירבּוּ – לכוֹח חלוּצי מאוּחד, הנוֹטה שכמוֹ לשאת בּטוֹרח הציבּוּר וּבעוֹל התנוּעה, בּלי כּל פּניוֹת וחשבּוֹנוֹת אגוֹאיסטיים, ולוּ גם יהיוּ חשבּונוֹת אלה טבוּלים בּשמן משחת קוֹדש. ורק כּזה יהיה ראוּי לעמוֹד בּראש הציבּוּר וּלהוֹבילוֹ. מבּלעדי כּוֹח חלוּצי מאוּחד כּזה נבוֹל נבּוֹל, על כּל הישׂגינוּ המקצוֹעיים המשקיים, על קוֹאוֹפרטיבינוּ ושיכּוּנינוּ. אוּלם דוקא בּתקוּפה זוֹ הלך השסע הלוֹך והעמק, וּצמיחתנוּ אפשר מחַפּה עליו, אך אינה מכפּרת. אדרבּא, כּל מה שאנוּ הוֹלכים וּגדלים ואברינוּ מתעצמים, תקלתוֹ גדֵלה. חתך זה עוֹשׂה פּלסתר את אחדוּת תנוּעתנוּ. וחוֹששני שהוּא שיגזוֹר את גזר־דינה של תנוּעתנו בּכללה.

איני יוֹדע אם יש בּידי להביא בּלבּכם את ההכּרה הזאת שאני לא רק מכּיר אותה, אלא גם חש אוֹתה בּכל חריפוּתה. לפני חמש־עשׂרה ולפני עשׂר שנים עוֹד אפשר היה ל“וַעדת הקבוּצוֹת” לחפּש דרכים להקמת איחוּד ממשי אפקטיבי של התנוּעה הקיבּוּצית וּלשתף בּפּגישות וּבחיפּוּשׂים חברים מכּל הזרמים והסגנוֹנוֹת וּלשתף בּקוֹבץ אחד חברים מן הדגניוֹת ומבּית־אַלפא ומעֵין־חרוֹד ותל־יוֹסף וּמגן־שמוּאל וּמקרית־ענבים. וּכשהטלתם עלי אז, חברים, לערוֹך את קוֹבץ “הקבוּצה”, שיצא עם מלאוֹת ט"ו שנים לעליית אוּם־ג’וּני, ראיתי עצמי רשאי לציין בּתוֹם־לבב, כּי בּתנוּעה הקבוּצתית: “נתחדשוּ תכָנים, נתגלוּ זרמים, מגמוֹת, מרחקים, הנראים פּרקים כּתהוֹמוֹת. אוּלם דברי החברים, כּשהם מכוּנסים יחד, מעידים על אחדוּתה הפּנימית של התנוּעה הקבוּצתית”. מאז ועד עכשיו עברנוּ דרך ארוּכּה, רבּת־הישגים. אך נעשׂה גם כּל מה שאפשר כּדי להכּחיש עדוּת זוֹ.

וביוֹם חגה של דגניה, בּיוֹם חגה של התנוּעה הקיבּוּצית כּוּלה, אין לי אלא לפנוֹת אליכם וּלהבּיע לפניכם את חרדתי. איני מציע שוּם הצעוֹת. איני מנַסח שוּם ניסוּחים. אני פּוֹנה אליכם, חברי דגניה, מתוֹך הכּרת זכוּיוֹתיכם, מתוֹך אמוּנה בּעתידכם, מתוֹך בּטחוֹן כּי לא נס ליחכם, מתוֹך חרדה לגוֹרל כּולנוּ: וזאת הבּרכה וזאת התביעה, כּי תתאַזרוּ ונתאַזר, תתחזקוּ ונתחזק להקים את אחדוּת המחנה החלוּצי בּקרב פּוֹעלי ארץ־ישׂראל.

(בּועד הלאוּמי בּירוּשלים, ב' בּתמוּז תרצ"ה)

השאלה שלפנינוּ מַצריכה בירוּר עיניני, שקט וּמתוּן, כּדי שנדע בּמה אנוּ מחוּלקים וּמי וָמי המחוּלקים בּאמת. אּולם מה שנשמע כּאן אינוֹ מקל על הבּירוּר העניני. “הסערה” שהוּקמה בּישוּב על ידי אנשים שלבּם מלא “אהבה” ועל ידי מעבידי עבוֹדה ערבית הדוֹגלים בּשם “הלאוּמיוּת” היא מחוּץ לויכּוּח חינוּכי. אין כּל חשק להתוַכּח עם מר ויינשטיין, המיצג, כּידוּע, את רוֹב מנין ורוֹב בּנין של עם ישׂראל, והוּא גוֹזר מתוֹך תקיפוּת הדעת: “צריך להפסיק את תקציב החינוּך לזרם העוֹבדים”. מה היוּ עוֹשׂים 80.000 העוֹבדים העברים בּארץ ומשפּחוֹתיהם אילוּ היה גוֹרלם תלוּי בּגזירת־פּיו של מר ויינשטיין? וכשמר סוּפּרסקי, למשל, מדבּר בּעדינוּת רוּח של בּעל־בּית על בּית־הספר של העוֹבדים, שהם רוֹצים ליהנוֹת מכּספּי הישוּב וּלפיכך הם נכנסים למסגרת הכּללית, אלא שהוּא מַתנה אתם תנאים ש“יתוּקנוּ”, הרי הוּא מעיד בּזה לא רק על מוּשׂגיו החינוּכיים והציוֹניים, כּי אם גם על מוּשׂגיו לגבּי הזכוּיוֹת האלמנטריוֹת של אזרחים בּישוּב וּבציוֹנוּת. עם המוּשׂגים האלה של האנשים הרגילים לראוֹת עצמם “בּעלי־בּית” בציוֹנוּת – מלחמה לנוּ, בּכל השטחים. ולא מפּיהם נקבּל תעוּדוֹת אם החינוּך של עין־חרוֹד ונהלל וּדגניה הוּא החינוּך הציוֹני הטוֹב או חינוּכם של בּתי־הספר בּמושבוֹת הנתוּנוֹת ללחצם וּלהשפּעתם של מעבידי עבוֹדה ערבית.

על מה אנוּ מתוַכּחים? שאלת הזרמים בּחינוּך אינה מתחילה מן ההסכּם המוּצע וגם לא מחוּקת החינוּך שקבע הועד הלאוּמי לאחר ההעברה. השאלה הוּצגה בּמלוֹא חריפוּתה בּועידת לונדון בּשנת 1920. ואני האיש שטענתי אז להכּרת זכוּתוֹ של חינוּך “המזרחי”, בּמסגרת החינוּך הכּללי. יהוּדים פּיקחים יחשדוּני בּקנוּניה עם “המזרחי”. אך לא היוּ לנוּ אז עדיין שוּם “אינטרסים” פּרטיים בּענין זה, וספק אם הייתי אז רוֹאה את הנוֹלד בּמידה זוֹ עד כּדי לראוֹת את ההתפּתחות הגדוֹלה של בּתי־הספר של העוֹבדים. אוּלם עשיתי זאת מתוֹך הכּרה שאני נאמן לה גם עכשיו.

מפּני מסיבּוֹת היסטוֹריוֹת אין חינוּך ילדי ישׂראל בּימינו ניתן להיכּנס לתוֹך משטר קסרקטיני אחד, על משקל המשטר החינוּכי הפּרוּסי. לא חשבתי ואינני חוֹשב, כּי חינוּך זה שנקרא אצלנוּ “כּללי” הוּא הוּא החינוּך הלאוּמי, החינוּך הראוּי והרצוּי לכל ישׂראל. אינני סבוּר שעַם ישׂראל נתן את המנדט לד“ר מוֹסינזוֹן על שיטת החינוּך האחת והכּוֹללת. בּעתוֹנוּת הציוֹנית נוֹדעת חיבּה יתירה לתביעוֹת הפּטריוֹטיוֹת של חינוּך אחד ויחיד. סיסמה זוֹ היא מבּחינה מדינית־לאוּמית פּשע, וּמבּחינה תרבּוּתית – אַבּסוּרד. בּאיזה כּוֹח תכריחוּ הוֹרים יהוּדים חרדים לחנך את ילדיהם אצל ד”ר מוֹסינזוֹן? ואמנם דבר זה לא עלה למעשׂה על הדעת, גם על דעתם של הדוֹגלים בּחינוּך אחד ויחיד. אך גם אוֹתנוּ לא תכריחוּ לשלוֹח את ילדינוּ לד"ר בּוֹגרשוֹב. האדוֹנים סוּפּרסקי וּוַיינשטין רוֹאים את עצמם קרוּאים ומיוּעדים להטיל על כּולנוּ את התוֹכן החינוּכי הכּשר בּעיניהם. אוּלם איננוּ סבוּרים כּי ההיסטוֹריה העברית מסרה את המַנדט על עניני תרבּוּת לידיהם. מר סוּפּרסקי דיבּר בּגנוּתנוּ, שאנוּ רוֹצים “משטר” ציוֹני, רוֹצים בּמשמעת וּבהטלת דעת־הרוֹב. הוּא איננוּ רוֹצה בּזה, אלא שבּעניני חינוּך דוקא הוּא רוֹצה בּשלטוֹנוֹ עלינוּ. ואנחנוּ אמנם רוֹצים בּמשטר ציוֹני ובציוּת של המיעוּט לרוֹב בּשאלוֹת קרקע וספסרוּת ועבוֹדה וּמדיניוּת. אבל לא בשאלוֹת מַצפּוּן. חינוּך הוּא דבר שבּמצפּוּן ושבּהכּרה אישית. וּמי שירצה – ואפילוּ אם יש לוֹ רוֹב – להטיל את מרוּתוֹ בּעניני תרבּוּת (מחוּץ למה שמוּסכּם וּמקוּבּל על ידי כּולנוּ) יעלה חרס בּידו ויהרוֹס גם את מידת האיחוּד הקיימת בּינינוּ.

וּמה תאמרוּ ל“אגוּדת ישׂראל”? אנוּ רוֹצים בּשיתוּפם בּכּנסת. האם תכפּוּ עליהם בּית־ספר מוֹדרני על כּרחם? ואם תבוֹא לארץ יהדוּת דתית־רפוֹרמית, האם תכפּוּ עליהם בּית־ספר של “המזרחי”? תכּירוּ שאנוּ חיים בּתקוּפה של ניגוּדים דתיים, תרבּוּתיים וּמעמדיים. וחינוּך עברי לאוּמי יתכן רק אם בּתוֹך המערכה הכּללית, על יסוֹד של קנינים תרבּוּתיים כּלליים, תינתן אוֹטוֹנוֹמיה חינוּכית מספּיקה לכל זרם שבּקרבּנוּ.

הויכּוּח איננוּ כּלל על ההסכּם. ו“המזרחי” בּהתנגדוּתוֹ נפל בּפּח טמנוּ לרגליו חסידי החינוּך האחיד ו“הכּללי”. לא ההסכּם מרגיז, אלא עוּבדת קיוּמוֹ של זרם העוֹבדים, ולָאו דוקא בּחינוּך. זהוּ שאינוֹ נוֹתן מנוּחה ל“מדינתיים” החשוּבים, ול“ידידי” הכּנסת המאַיימים בּיציאה. הסעיפים המציינים את מציאוּתם של דגל־העבוֹדה וחג־העבוֹדה בּבתי־ספרנוּ הסעירוּ את רוּחם, התמימים! הידעתם מדוּע? הם היוּ רוֹצים לאסוֹר את דגל־העבוֹדה ואת חג־העבוֹדה על הפּוֹעלים המבוּגרים, אך כּל עוד יד ישׂראל, כּלוֹמר, יד הפּוֹעלים, תקיפה, הם מנסים לפחוֹת לאסוֹר אוֹתם על הקטנים.

ואני שוֹאל את “המזרחי”, שיצא חוֹצץ נגד ההסכּם והכריח את בּא־כּוֹחוֹ לחזוֹר בּוֹ מחתימתוֹ: האם התוֹרה אוֹסרת את הדגל האדוֹם ואת חגיגת א' בּמַאי? האם מבּחינת התוֹרה והמצוה נוֹח להם יוֹתר להימצא בּרשת חינוּך אחת עם הגימנסיה בּתל־אביב מאשר עם בּתי־הספר בּנהלל ועין־חרוֹד החוֹגגים את א' במַאי? אינני מֵקֵל כּלל וּכלל בּקוֹשי הנפשי הגדוֹל שיש ליהוּדים חרדים להכּיר בּשוּתפוּת שבּיניהם לבין מוֹסדוֹת חינוּך לא־חרדי. לא לחינם נלחם “המזרחי” שנים רבּות נגד ה“קוּלטוּרה” בּציוֹנוּת. וזה היה החידוּש הגדוֹל של ועידת לוֹנדוֹן, ש“המזרחי” התגבּר על התנגדוּתוֹ והסכּים לרשת חינוּך אחת, אשר בּה יהיה כּל זרם שׂוֹרר בּביתוֹ. היה זה מצדוֹ קרבּן פּרינציפּיוֹני. סבוּרני שחינוּך “המזרחי” לא הפסיד מקרבּן זה, וש“המזרחי” איננוּ מתחרט עליו. מדוּע איפוֹא אתם מבקשים להתחרט דוקא לגבּי בּתי־הספר של העוֹבדים?

הרב אוֹסטרובֹסקי והרב אסף שוֹאלים אוֹתנוּ: למה לכם שהדברים יהיוּ רשוּמים בּכתב? אוֹדה, אינני מדבּר כּאן מטעם “המרכז לחינוּך”, ומצדי לא הייתי רוֹאה צוֹרך בּסעיפים מפוֹרשים. אבל לאחר מה ששמעתי כּאן, לאחר מה שמעיזים לוֹמר לנוּ, לאחר התגלוּת הנטיה הבּרוּרה “לפסוֹל” את חינוּכנוּ, לאחר הרצוֹן להעמיד אפּוֹטרופּסים על חינוּכנוּ – צריך שהדברים יאָמרוּ בּמפוֹרש. אתם שהעמדתם את רוֹקח ואריאב לאפּוֹטרופּסים על החינוּך, אנשי תרבּוּת וחינוּך אלה, שגירשוּ את שוּשנה פֶּרסיץ, הם הם היוֹצרים עתה את “דעת הישוּב” על החינוּך, ואתם מפחדים לעמוֹד בּפניהם. כּיצד נוּכל לסמוֹך עליכם? לא יעלה על דעתכם לאסוֹר על בּית־ספר של חסידים את חגיגת י"ט כּסליו, אף על פּי שבּעיני המתנגדים אף זהוּ חג אשר בּדוּ מלבּם. וּמחר תבוֹאוּ לאסוֹר עלינוּ את יוֹם־הזכּרוֹן לארלוֹזוֹרוֹב. על מי נסמוֹך? מי מכּם התקוֹמם כּנגד קיפּוּח חברינוּ? אנוּ כּמחצית העיר תל־אביב, אנוּ משלמים מסים, ובית־ספר היחידי המתנהל ברוּחנוּ עשוּק. לא תקציב ולא בּנין. ושוּם אדם אוֹבּיקטיבי, שוּם ציוֹני “בּלתי־מעמדי” איננו מתעוֹרר על כּך.

בּנקוּדה אחת אני מסכּים עם המתנגדים. גם אני שוֹלל מוֹנוֹפּוֹלין מפלגתי בּעניני חינוּך. אני טוֹען לאוֹטוֹנוֹמיה של זרמים חינוּכיים, אך לא למוֹנוֹפּוֹלין של המפלגוֹת. לא מוֹנוֹפּוֹלין למפלגתי, אך גם לא מוֹנוֹפּוֹלין למפלגת “המזרחי” ולא מוֹנוֹפּוֹלין למפלגת תקיפי המוֹשבוֹת. ההוֹרים צריכים לקבּוֹע, הם מתאַרגנים לבריתוֹת והם בּוֹחרים בּועדים המפקחים. ואף מספּר הזרמים איננוּ מספּר־בּל־ישתנה. גם בּתחוּמי החינוּך ההסתדרוּתי עלוּל לקוּם בּית־ספר דתי, וגם בתחוּמי החינוּך החרדי עלוּל לקוּם בּית־ספר של “הפּוֹעל המזרחי” (בּשֵיך אַבּריק אוֹ בּקיבּוּץ רוֹדגס) אשר יהיוּ לוֹ כּמה צרכים חינוּכיים אחרים משל בּית־ספר מזרחי עירוֹני. אַל נדכּא אוֹתם!

הבּא לדחוֹת הסכּם זה אוֹמר בּרוּרוֹת שהוּא רוֹצה להשליט את עצמוֹ בּעניני חינוּך על חלק אחר של הישוּב. אנחנוּ איננוּ מבקשים השתלטוּת זו. ולאחרים לא נתן שישתלטוּ עלינוּ בּשׂדה החינוּך. אנוּ שוֹאפים להיוֹת רוֹב בּישוּב, ואיננוּ נבהלים מפּני ההפחדוֹת, לא נהיה חוֹששים, כּשנהיה רוֹב, להעמיד נשיא ציוֹני מקרבּנוּ – לחינם מפחיד אוֹתנוּ מר ויינשטיין בּזה – אוּלם גם לזכוּיוֹתיו של רוֹב יש גבוּלוֹת. זכוּיוֹת מיעוּטים בּעניני חינוּך ותרבּוּת הם חלק של חוּקה יסוֹדית, בּה אסוּר לנגוֹע. וּברגע שהמפלגוֹת השוֹנוֹת מתחייבוֹת לכבד חוּקה יסוֹדית זוֹ, בּרגע שהן מתחייבוֹת לכבּד את זכוּיוֹתיו של כּל זרם בּעניני חינוּך ותרבּוּת – נוּכל אנחנוּ לוַתר על הסעיפים השנוּיים בּמחלוֹקת. לא גוּשפּנקה ולא הסכּמה של מי שהוּא נצרכים לנוּ, אלא הוֹדאה ישרה וכֵנה, שהעוֹבד כּאזרח בּעמו רשאי לחנך את ילדיו, בּמסגרת הלאוּמית, בּרוּחוֹ.

דוֹמה שמעוֹלם עוֹד לא שלטה הרמוֹניה ואחדוּת־הלבבוֹת על בּמוֹתינו העתוֹנאיוֹת בּמידה כּזו שנתגלתה מן הרגע שאנשים פּיקחים וּנבוֹנים חשׂפוּ את “מסתרי” הסכם החינוּך, שנחתם בּין נשׂיאוּת הועד הלאוּמי והועד הפּוֹעל של הסתדרוּת העוֹבדים. כּל המַקהלה פּצחה רינה, אף אחד לא נעדר: מן מ. ס. בּעל ה“בּוסתנאי”, ידידוֹ הגדוֹל וּמשענוֹ הנאמן של הועד הלאוּמי, ועד מ. מ. המתקדם שבּ“הארץ”; משליטי ושליט"אי “המזרחי”, שוֹמרי חוֹמת הדת, ועד א. מ. בּרכיהוּ, איש הלאוּמיוּת החילוֹנית והמוֹניסטית; הלוֹחמים על האחדוּת החינוּכית בּשלימותה ובטהרתה, כּמר רוֹקח וכמר אריאב, ועד מר פּינקס – כּולם חרדוּ ורגשוּ וחָברוּ כּאיש אחד להציל את עם ישׂראל מן “ההסכּם” המר והנמהר, העשׂוּי למוֹטט את כּל מוֹסדי אחדוּתנוּ הלאוּמית, כּידוּע. אכן, נגלתה המזימה: הפּוֹעלים, אלה אנשי־המעמד, אשר לא חלק ונחלה להם בכלל האוּמה הישׂראלית, נמלכוּ לעשׂוֹת רצוֹנם של הפּטריוֹטים הנלהבים (אשר הטיפוּ השכּם והערֵב על ההפסד הלאוּמי שבּאוֹטוֹנוֹמיה אדמיניסטרטיבית בּעניני חינוּך לזרם העוֹבדים) והסכּימוּ להחזיר בּמתנה גמוּרה וּמוּחלטת אוֹתה “אוֹטוֹנוֹמיה” מהוּללה, על יתרוֹנוֹתיה ועל קיפּוּחיה. חכמוּ אנשי־המעמד. אך גם יריביהם, אנשי האחדוּת הלאוּמית, לא פּתאים תמימים הם. לא תוֹנוּ אוֹתם: האין שמץ־דבר־בּליעל יצוּק בּהסכּם זה? וּמה יעשוּ אוֹהבי ישׂראל לאחר ההסכּם, כּשאי אפשר יהיה לשפּוֹך דמעוֹת וּלהתריע על התבּדלוּתם של הפּוֹעלים, וגם תינָטל האמתלה למחוֹק את חלקם בּתקציבי החינוּך של המוֹשבוֹת והעיריה העברית, וגם, אוֹי ואבוֹי, תגבּר יד הכנסת כּלפּי הדצנטרליזציה המקוּוה? לא לשוא איפוֹא חרדוּ כּל החרדים למיניהם, מי שחרד על העבוֹדה המעוֹרבת שלא יבוּלע לה, וּמי שחרד על הדת ועל הנאחזים בּה, ומי שחרד על “אחדוּת האוּמה”, אשר סכּנה אוֹרבת לה מהסכּם־החינוּך.

והנה בּא ר' שלמה האֶלקוֹשי, סוֹפר ישיש לא סוֹציאליסט ולא אפּיקוֹרס (“הארץ”, ח' תמוּז, לשאלת השעה) והכניס יוֹתר מקוֹרטוֹב דיסוֹננס לתוֹך המקהלה המלוּכּדת. רוֹאה הוא כּי “אינם מטעימים ואינם מדגישים כל צרכּוֹ את הצד הפּרינציפּיוֹני של השאלה”, ורוֹצה הוּא “להעמיד את הנגינה בּכל תקפּה על הנקוּדה הראוּיה, לא בּשם מפלגה, לא בּשם החרדים, אלא בּשם כּלל ישׂראל לפי פּרצוּפוֹ הקבוּע ההיסטוֹרי”. וּבבוֹאוֹ להטעים וּלהדגיש וּלהחמיר נזרקוּ מפּיו כּמה דברי מינוּת: “רצוּי מאד הדבר, שבּתי־הספר להסתדרוּת העוֹבדים יחדלוּ מלהיוֹת בּמה נבדלת לעצמה ויכּנסוּ לרשת הכּללית של החינוּך. ואף כּשישארוּ הם בּצביוֹן מיוּחד של השׂמאל המעמדי, אין הם מפסידים על ידי כּך מכּל הזכוּיוֹת הציבּוּריוֹת, שכּל בּתי־הספר נהנים מהם. זוֹהי הנחה יסוֹדית, שציבּוּרנוּ חייב להוֹדוֹת בּה וּלמַלאוֹתה בּדיוּק נמרץ”.

שלא כּסוּפּרסקי וּכויינשטיין בּועד הלאוּמי, ושלא כּשליטי העיריה והמוֹשבוֹת. ור' שלמה האלקוֹשי (שאין צוֹרך לוֹמר, כּי הוּא רחוֹק מן השׂמאל וּמהשקפוֹתיו) מבהיר את השקפתוֹ: “אין איש שיהא שוֹלל מאת השׂמאל הסוֹציאליסטי שלנוּ את זכוּתוֹ לסדר לוֹ את חינוּך צאצאיו בּכיווּן מיוּחד לעמדה המעמדית שלוֹ. גם בּעבוֹדה כּעיקרוֹן של הקיוּם האנוֹשי יש מקדוּשת החיים, וּבבוֹא השׂמאל להעניק לה מעין צוּרה דתית בּסמלים וּבמוֹעדים ולנטוֹע על לבּוֹת הילדים בּשחר טל ילדוּתם חיבּה וּמסירוּת־נפש לעיקרוֹן זה, למען אשר גם בּגדלם יתיצבוּ בּמערכה להגן עליו ולהיוֹת לוֹ לצוּר משׂגב בּמלחמת־החיים – זכוּתוֹ היא ואין מי שהוּא רשאי להפריע לוֹ ולשׂים מכשוֹלים על דרכּוֹ. וּכשם שלימין ניתנה הזכוּת לסדר את החינוּך בּכיווּן של יראת־שמים ואדיקוּת דתית לכל פּרטיה ודקדוּקיה, כּך גם לשׂמאל יש זכוּת מלאה להבליט בּחינוּך אוֹתוֹ עיקרוֹן, שהוּא מרוֹם וקדוֹש לוֹ ושהוּא רוֹאה אוֹתוֹ כּאחד העמוּדים התיכוֹנים של חיי ציבּוּר”.

אלא שלוֹ, לר' שלמה האֶלקוֹשי, יש תנאים משלוֹ. וּשנַים הם התנאים:

א. תוֹרה. “בּלתה אין חינוּך ישׂראלי, אין חינוּך לדוֹר יבוֹא, שעליו להמשיך את בּנין המוֹלדת. הילד העברי, בּלמדוֹ את התוֹרה, צריך לקלוט בּנפשוֹ הרכּה, בּאביב ימי חייו, את המוּשׂג המַפרה בּכל גדלוֹ ועמקוֹ, כי תוֹרה הוּא לוֹמד, תוֹרת משה וישׂראל, מקוֹר הקדוּשה וחיי־עוֹלם של עמוֹ ולא חְרֶסטוֹמַטיה פּלוֹנית, לא קוֹבץ ספרוּתי של סוֹפר פּלוֹני, רק **תוֹרה”.**

ועוֹד דרישה לוֹ: “בּבוֹא השׂמאל שלנוּ לעשׂוֹת צירוּפים מן החוּץ לחינוּך הכּלל־ישׂראלי וּלהרכּיב להכּרה הלאוּמית־התוֹרתית שלנוּ גם את ההכּרה המעמדית – הוּא, השׂמאל, מחוּבתוֹ לא לשכּוֹח שעווֹן פּלילי הוּא מצדוֹ, אם הוּא בּא לערבּב בּתוך הכּרה זוֹ שרשים פּוֹרים ראש ולענה של שׂנאה עיורת ליתר חלקי האוּמה, שאינם שייכים למעמד מסוּים. אפשר לכוון את חינוּך הנוֹער לעקרוֹן העבוֹדה בּכל הזהרוּרים של אידיאל ציבּוּרי גדוֹל, אך בּלי לעוֹרר שׂנאה וּמַשׂטמה”.

כּבר אמרוּ: שנים שאוֹמרים דבר אחד אינם אוֹמרים אוֹתוֹ דבר. וּכששלמה האֶלקוֹשי מדבּר נגד שׂנאה וּמשׂטמה הרי זה מעוֹרר בּלבּך רוֹשם אחר לגמרי מאשר קוּבלנוֹתיהם של “אוֹהבי ישׂראל” מן ה“בּוּסתנאי” וּמ“דוֹאר היוֹם” על “השׂנאה”. ואוֹדה, גם דבריו של שלמה האֶלקוֹשי על “התוֹרה” מעוֹררים הד אחר לגמרי מאשר פּזמוֹניהם של הפּינקסים למיניהם על “הדת”.

ועל דברי תוֹם ויוֹשר יש רצוֹן לענוֹת לא בּדברי ניצוּח אלא דברים כּפשוּטם:

שתי הדרישוֹת הללוּ, המנוּסחוֹת על ידך, אם אין תוֹלים בּהם פּירושים מסַלפים, אינן לגבּי חינוּך העוֹבדים בּגדר דרישוֹת מן החוּץ, אלא הנחוֹת חינוּכיוֹת פּנימיוֹת. בּית־הספר של העוֹבדים, בּית־הספר של עין־חרוֹד ונהלל ודוֹמיו, איננוּ זרע־חוּץ שהוּטל אל אדמתנוּ בּרוּח־מזרים. מוֹלדת בּית הוּא. ילד חוּקי של התרבּוּת העברית החיה והנלחמת על נפשה וּמפלסת לה דרך. תרבּוּת זוֹ אינה מחוּץ למקוֹם ולזמן. וּבימינוּ היא מתגלה תוֹך מאמצי בּנין וּתקוּמה של עם עברי עוֹבד וּממַזגת בּתוֹכה את מיטב השאיפוֹת והקנינים הרוּחניים של האנוֹשוּת המבקשת את שחרוּרה בּסוֹציאליזם. וּבית־ספר זה – בית־ספר לעבוֹדה, לחיים חלוּציים, להגשמה ציוֹנית־סוֹציאליסטית – הנהוּ מעוֹרה בּתרבּוּת העברית וּבהוָיה הישׂראלית, הוָית הדוֹרוֹת והוָית ההוֹוה. וּממילא איננוּ טעוּן כּפיית הר כּגיגית. המחַנך שבּתנוּעת העבוֹדה לא מסר, חלילה, את התוֹרה ואת הנבוּאה ואת האגדה לידי אחרים, בּעלי פּטֶנט על התוֹרה. נכוֹן הדבר שבּית־ספר זה איננוּ יודע צביעוּת, ואיננוּ עוֹשׂה את התוֹרה קפוּאה ומאוּבּנת. אך הלא גם אתה, מר האֶלקוֹשי, אינך רוֹצה להטיל עלינוּ את תפיסת “המזרחי” וגם אתה יוֹדע ּכי “חוּט השני של גיבּוֹרי האוּמה וכוֹחה המחוֹלל נפלאוֹת אינוֹ נפסק עם הראשוֹנים, כּי הוּא הוֹלך ונמשך וּמחַיה וּמעוֹדד בּעזרתם של האחרוֹנים והבּאים אחריהם, והם הוֹלכים ואוֹרגים את מסכת הקיוּם של האוּמה לדוֹרי דוֹרוֹת”. והרי אנוּ מעיזים לראוֹת בּמעשׂי חלוּצי־דוֹרנו את טויית החוּט ההיסטוֹרי של תוֹרת משה וּנבואת ירמיה ומשנת עקיבא וגם משנתם של אחרוֹני־אחרוֹנים בּמשמע.

וכן אין כּל סתירה עקרוֹנית בּינינו בּשאלת “השׂנאה”. יפה כּיוַנת, כּי אין בּין הכּרה מעמדית ושׂנאה מעמדית ולא־כלוּם. אדרבּא, סתירה גלוּיה ביניהן. הכּרה מעמדית בּעלת שיעוּר־קוֹמה שוֹללת אוֹתה “שׂנאה מעמדית עיורת” שאַתה מדבּר עליה. ואכן חינוּך סוֹציאליסטי בּלתי־מסוּלף ודאי שהוּא מחנך “להעביר ממשלת זדוֹן מן הארץ”. אך כּלום יראה מר האֶלקוֹשי בּזה הפחת שׂנאה?

שתי “הדרישוֹת” של מר האֶלקוֹשי אינן איפוֹא בּעינַי בּגדר דרישוֹת כּלל וּכלל. ואם יש מקוֹם לראוּת בּהן דרישוֹת הרי יתכן ויתכן שיש להפנוֹתן אל כּמה וכמה מחנכים וּמוֹרים מבּתי־ספר שוֹנים. אֶכסמפּלרים מַכשילים ודאי אינם חסרים בּשוּם סוּג של בּית־ספר. מניח אני, שאילוּ היה ר' שלמה האֶלקוֹשי רוֹאה בּעיניו בּמשך שנים, כּמוֹני, מוֹרה עברי ההוֹלך יוֹם יוֹם אל בּית־הספר במוֹשבה, וּבכרמוֹ של אוֹתוֹ מוֹרה אין דריסת רגל לפּוֹעל היהוּדי, ואילוּ שמע בּמוֹ אזניו דרשוֹת של דוֹפי מאת מוֹרים “לאוּמיים” מלאוֹת איבה וּפוֹליטיקניוּת וגסוּת־רוּח, ואילוּ הגיעוּ אליו הדים כּל־שהם ממעשׂי־גבוּרה של מוֹרים “דתיים” כּלפּי תלמידיהם – מניח אני שלא היה חוֹסך מהם את תוֹכחתוֹ ואת דרישוֹתיו, אוֹתן הדרישוֹת עצמן, גם על “התוֹרה” וגם על “השׂנאה”. אלא משוּם מה בּחר לוֹ להרצוֹת את דרישוֹתיו דוקא על פּי מַען אחד ומיוּחד. ספק אם מר האֶלקוֹשי בּיקר בּאחד מבּתי־הספר לזרם העוֹבדים, אם בּעין־חרוֹד ונהלל הרחוֹקים, אוֹ גם בּשכוּנת־בּרוּכוֹב הקרוֹבה לוֹ. ספק אם שמע פּרק בּתנ"ך בּבית־ספרנוּ אוֹ “הסבּרת המתרחש” (הנדוֹנה בּרוֹתחים מצד כּל אלה החיים, כידוע, מחוּץ למתרחש ואשר לבּם מלא אהבה על גדותיו). ואף על פּי כן כּסבוּר הוּא שדוקא “אוֹתם החלקים העוֹמדים בּשוּרוֹת הראשוֹנוֹת של בּוֹני המולדת” והסוֹפגים מכּל צד לקח טוֹב של תוֹרת ישׂראל ואהבת־אדם ואחדוּת־האוּמה, שדוקא הם זקוּקים לכך שידרשוּ מהם “לחזֹור בּתשוּבה”.

תמוּז תרצ"ה.

“רוֹצה הוּא לפתוֹת את עצמוֹ ואת חבריו שלא הכּוּפתוֹת הן העיקר בּשבילוֹ אלא ההגדה – מבּלי לשכּוֹח דרך אגב להשגיח על כּך, שהכּוּפתוֹת תהיינה מטוּגנוֹת היטב בּשוּמן ומתוּבּלוֹת בּכל מיני תבלין. – – ערמוּמיוּת זוֹ אינה תמימה כּל כּך, כּפי שרגילים לחשוֹב אצלנוּ, אלא אוֹצרת בּתוֹכה צביעוּת נפשית ורוּחנית עמוּקה.”

(מדברי ר. זליגמן על איצי־מאיר).

ברחוֹבוֹת עתוֹנוּתנוּ מהלך אחד תלמיד־חכם שאין רבב על בּגדו ותכלית־שָׂנאה שׂנאה נפשו כּל קטנוּת מוֹחין, כּל חַקרנוּת בּית־מדרשית והתפּלפּלוּת נפתלת, והתחכּמוּת והתחסדוּת ועקמוּמיוּת וּבטלנוּת וטיפּשוּת. תוֹעבת נפשוֹ כּל אוֹתן “המידוֹת הגיטאיוֹת” שאנחנוּ, עלוּבי־עוֹלם, לָקינוּ בּהן. וּמיוֹם שהוֹאיל האיש לרדת אלינוּ, ילדי הגיטוֹ, ולשבת בּמחיצתנוּ, הטיל על עצמוֹ את המשׂא הכבד: לבער את הרע הזה מקרבּנוּ. אינוֹ חס על טרחוֹ ועל אוֹצר מליו ומחשבוֹתיו, וּבכל מקוֹם שהוּא מגלה את היסוֹד “הגיטוֹאי” העלוּב, בּין בּהערצתנוּ המִסכּנה לבּיאליק וּבין בּנטייתנוּ הפּוֹשעת למַרכּס, הרי הוּא מגנה אוֹתוֹ בּכל לשוֹן של גינוּי. ולא נחה דעתוֹ עד שמצא את השם הכּוֹלל, ההוֹלם ונוֹקב, השם הממַצה את תמצית כּל המידוֹת המגוּנוֹת והמוּשׂגים העקמוּמים, וּבשם המפוֹרש הזה הוא רוֹצע את אזננוּ אל הדלת ואל המזוּזה: איצי־מאיר!

וכל השוֹמע את סלסוּלי השם איצי־מאיר בּשצף וּבגינוּי ידע כּי פּיו של הד"ר רפאל זליגמן הוּא הדוֹבר, בּר־מזל זה, שמשעה שהוּבא בּבריתוֹ של אברהם אבינוּ זכה לשם אירופי כּזה, אשר לא יֵבוֹשוּ כּי ידוּבּר בּו בּשער. רפאל! הרחק כּמטחוי־קשת מאיצי־מאיר.

הנזדמן לכם פּעם לראוֹת ולשמוֹע כּיצד מחרף יהוּדי את משנהוּ בּשם הגנאי “ז’יד”, שהוא לוֹקח בּהשאָלה מן הגוֹי על כּל הצירוּפים השוֹנים המכילים את השם הזה: פּרצוּף ז’ידָאי, סנטר ז’ידאי, נימוּסים ז’ידאים, חוּצפּה ז’ידאית? כּמה תקיפוּת לוֹבש יהוּדי בּשעה שבּאה לידיו ההזדמנוּת היקרה לחרף חירוף אשר כּזה. אין זה חירוּף וגידוּף סתם, אלא פּריקת משׂא משפּיל, השתחררוּת מחברה מביישת, הזדקפוּת, הידַמוּת לבני־עליוֹן, הנאה גדוֹלה היא לאדם מישׂראל כּשניתן לוֹ למתוֹח על יהוּדי משנהוּ מה שהלא־יהוּדי, כּלומר, אוֹתוֹ עצם עילָאי ונכסף אשר אין להגיע עדיו, מוֹתח עליו. וּמי זה יחסוֹך מעצמוֹ הנאה זוֹ?

ואין צוֹרך דוקא בשם המפוֹרש, “ז’יד”. גם שם־עצם פּרטי של יהוּדי עלוּל לשמש לצוֹרך זה. מה, למשל, עשׂוּ יהוּדים נאוֹרים מן השמוֹת “המגוּחכים” יַכְנֶה אוֹ יֶנְטֶה, בּשעה שזכוּ להגיע לשמוֹת מפוֹארים כּמַניה וּפַניה? אפילוּ דמעוֹת המהגרים היהוּדים נתמַסמסוּ והיוּ לצחוֹק בּכוֹח השם המגוּחך “יַכְנֶה דְבוֹשֶה נוֹסעת לאמריקה”. וּמשׂכּילי־הרבּים שבּאמריקה לא נזקקוּ אפילוּ לשמוֹת מגוּחכים. הם מצאוּ יתד לתלוֹת עליו את הפּתיוּת והעֶדריוּת והגָלמיוּת של המוֹן־בּית־ישׂראל: “מוֹישע”. בּלי הקצף והמרירוּת של משׂכּילי פּוֹלין ורוּסיה, אלא לגלוּג מטוּב־לב של חכמים אוּניברסַליסטים לצאן־מַרעיתם. לכל אלה הוֹסיף עכשיו, דוֹקטוֹר רפאל זליגמן, כּטוּב־טעמוֹ, את השם איצי־מאיר.

וד“ר זילגמן, הוּא, כּידוּע, ההיפך מאיצי־מאיר. לא רק שמוֹ האירוֹפּי (הניתן כּל כּך יפה להיכּתב לוֹעזית) אלא גם כּל הליכותיו אוֹמרוֹת: אירוֹפּה! כּלוּם יש לך שבח גדוֹל מזה? את אירוֹפּה, כּידוּע, עשׂה אלוהים ישר. וד”ר זליגמן, היוֹדע היטב היטב את ההבדל בּין “כּל הגוֹיים” לבין איצי־מאיר, מעיד: כּל הגוֹיים אוֹכלים ושוֹתים, פּרים ורבים בּלי שוּם התחכּמוּת שהיא, וּמתוך פּשטוּת טבעית של יצרים “ראשוֹנים” שאינם זקוּקים לחיפּוּיים וּלהצטדקוּיוֹת“. לא לחינם ישב אדם שׂוֹנא בּטלנוּת רוֹב שנוֹתיו בּאירוֹפּה, אם בּזכוּת זוֹ הגיע להכּרת אָפיים ורוּחם של “כּל הגוֹיים” עד כּדי טביעת מימרה שנוּנה זוֹ. ונוֹסף לזה יש לה לאוֹתה אירוֹפּה, אשר משם בּא ד”ר זלגמן – בּניגוּד לאיצי־מאיר – גם נטיוֹת “לפיוּט, למוּסיקה, להסתכּלוּת מטפיסית ורליגיוֹזית, לאהבת הטבע וּלאהבת הבּריוֹת”. וד"ר זליגמן – שליחה של אירוֹפּה – נוֹעד מטבע ברייתוֹ להגן על אלה מפּני משב־רוּחה של האיצי־מאיריוּת.

והריני מוֹדה וּמתוַדה: אף על פּי שיוֹדע אני בּי שאיני אלא עצם מעצמם של האיצי־מאירים, חָשקה נפשי ליהנוֹת מזיוה של מחשבה אירוֹפּית, “בּלי שוּם התחכּמוּת שהיא”, בלי “ערמוּמיוּת קוּנדסית” של איצי־מאיר האוּמלל, שד“ר זליגמן מעיד עליה ש”אינה תמימה כּל כּך, כּפי שרגילים לחשוֹב אצלנוּ, אלא אוֹצרת בּתוכה צביעוּת נפשית ורוּחנית עמוּקה”. תקף עלי יצרי וירדתי לגנוֹ של ד"ר זליגמן, ואכלתי פּרי מגדיו (,פּרובּלימה פּסיכוֹלוֹגית", “הבוקר”, ח' חשון). ןאשר טעמתי – אספּרה.

ד“ר זליגמן מציאה מצא, בּיתר דיוּק – תגלית גילה: כּרוּז פּוֹגרוֹמי של פּ. ק. פּ. אוּלם תגליתוֹ היא לא בּכּרוּז עצמוֹ, אלא מסביב לוֹ. עצם הכּרוּז, תכנוֹ ומחַבּרוֹ, אינם מהוים בּשביל ד”ר זליגמן “פּרוֹבּלימה פּסיכוֹלוֹגית”. השאלה התהוֹמית הזאת, מה כּוֹחה של המַאפּליה הנפשית להשתלט על ילדי ישׂראל עד כּדי היוֹתם משרתים ונוֹשׂאי־כּלים ותוֹקעים וּמחַצצרים לפוֹרעים ולשַסאים וּלשוֹפכי דמינוּ – איננה בגדר ההתבּוננוּת הפסיכוֹלוֹגית של ההוֹגה האירוֹפּי. השרשרת ההיסטוֹרית הטבוּלה בּדמינוּ, שרשרת ההתכּחשוּת והמעילה הנמשכת מראשית חוּרבּננוּ וּמוֹסיפה בּכל דוֹר חוּליוֹת של משוּמדים ומשׂטינים מעין יהוֹשע הלוֹרקי וּפֶפֶרקוֹרן וּברַפמן ודוֹמיהם. התנַוונוּת מעין הפרַנקיזם, היֶבסקציה והפרקציה – אף היא איננה נשקפת לוֹ מתוֹך הכּרוּז הזה הקוֹרא את הפּוֹרעים להזדיינוּת. האירוֹפּי הנאוֹר די לוֹ בּפראזה “אידיאוֹלוֹגיה פּרוֹליטרית קוֹמוּניסטית” שתשמש לוֹ פּשר מספּיק לחידת־אֵימים זוֹ. "אנוּ מבינים לפסיכוֹלוֹגיה הפּתוֹלוֹגית של מחבּרי הכּרוּז הנבזים והעלוּבים כּאחד".

מה שד“ר זליגמן איננוּ מבין זהוּ יחס הישוּב. וכאן עיקר תגליתוֹ, וכאן גדוּלתה של המחשבה האַנטי־איצי־מאירית. אנחנוּ, אֶחיו ואַחיוֹתיו של איצי־מאיר, היינוּ סבוּרים שיחסנוּ לפק”פ הוּא בּרוּר למדי. כּסבוּרים היינוּ שיכוֹלנוּ אפילוּ להגיש לד“ר זליגמן גליוֹן של אגף אחד בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלי, אגף הרוֹאה עצמוֹ שׂמאלי שבּשׂמאלי, וּבוֹ מאמר בּשם “מפלגת השפלוּת והטירוּף המכוּנה פּק”פּ”. ושם נאמר: “מלחמה לנוּ, מלחמה ללא פּשרה וּללא ויתוּר כּל־שהוּא בּכנוּפית השפלים והמטוֹרפים הללוּ. נילחם בּהם גם כּיהוּדים וגם כּסוֹציאליסטים. כּיהוּדים על אשר בּשעת־חירוּם זוֹ הם נוֹתנים יד לכל אלה הקמים על ההמוֹנים היהוּדים לכלוֹתם, וכסוֹציאליסטים – על אשר יוֹם יוֹם הם מבזים, מטמאים, מחללים וּמשקצים כּל קדוֹש לנוֹ ושׂמים ללעג וּלקלס וּלשמצה את שם הסוֹציאליזם ודגלוֹ” (“דרך הפּוֹעל” מא' בּנובמבּר). וּבבערוּתנוּ האיצי־מאירית חשבנוּ שזהוּ היחס הארץ־ישׂראלי לפּק“פּ. והנה בּא ד”ר זליגמן והעמידנוּ על האמת כּמוֹת שהיא, “בּלי כּל התחכּמוּת שהיא”, ונוֹכחנוּ לראוֹת כי “יחסוֹ של הציבּוּר הארצי בּכללוֹ” לפּק“פּ הוּא יחס של נייטרליוּת ידידוּתית, ויוֹתר מזה: “של ידידוּת ואַחוה”. בּקיצוּר, ארץ־ישׂראל שוֹפעת אהבה ואחוה והוֹקרה לפּ. ק. פּ. וכיון שנגלתה התגלית, כּי “הציבּוּר הארצי בּכללוֹ” – על פּוֹעליו ועל בּעלי־בתיו ואינטליגנטיו, “מראה אוֹתוֹת ידידוּת בּיחס לפּוֹגרוֹמיסטים”, לא נשאר לה למחשבה האירוֹפּית אלא לבקש את הנימוּקים לתוֹפעה קיימת זוֹ. וּמרוֹב יוֹשר מחשבה המתעבת כּל עקמוּמיוּת וכל ערמוּמיוּת, מביא ד”ר זליגמן ששה נימוּקים מסבּירים וּמנַתח אוֹתם אחד אחד, כּיד הפּסיכוֹלוֹגיה הטוֹבה עליו. אוּלם נימוּקים אלה אין בּהם אלא משוּם הסבּרת יחסוֹ של “הציבּוּר הארצי בּכללוֹ”. להסבּרת “עמדתוֹ של “דבר” נעזר ד”ר זליגמן בּנימוּק אחר, כּאן איננוּ מסתפּק בּהסבּר של הפּסיכוֹלוֹגיה הציבּוּרית, כּאן מגלה הוּא הסבּר… פּוליטי.

את “הענין אצל בּעלי ה”דבר" מוֹצא הד“ר זליגמן “קצת יוֹתר מסוּבּך” מאשר אצל… פּק”פּ. היכא תמצי, “דבר” פּירסם כּרוּז של פּק“פּ ולא הגיב עליו בּמאמר, כי אם בּכוֹתרת בּלבד, כּלוֹמר, בּ”ניסוּח ידוּע של הכּוֹתרת אשר ממנוּ יש לראוֹת עד כּמה הם מתיחסים בּשלילה“. כּלוּם זה מעשׂה פּשוּט בּלי כּוָנה? האם את עיני האנטי־איצי־מאיריסט תנַקרוּ? לא, ממנוּ לא יעָלם דבר. והרי הדבר כּוּלוֹ מוּקשה. ממה נפשך, אילוּ היה “דבר” מתנגד כּראוּי לפּק”פּ ודאי היה מגלה זאת בּמאמר מיוּחד, ואילוּ היה “דבר” מסכּים לפּק“פּ הרי היה מוֹנע עצמוֹ מכּוֹתרת מגַנה, אלא מאי? סימן ש”דבר" הוּא גם מתנגד לפּק"פּ וגם מסכּים לה. וכאן צוֹלל אבּיר המחשבה האנטי־איצי־מאירית בּמים פּוֹליטיים אדירים וּמגלה עמוּקוֹת.

“בּתוֹר פּטריוֹטים מסוּרים, החוֹלמים את חלוֹם שיבת ציוֹן על ידי כּניסתם לארץ של קפּיטלים וקפּיטליסטים, הבּיעוּ את מחאתם בּלשוֹן הכּותרת, וּבתוֹר מַרכּסיסטים מסוּרים החוֹלמים את חלוֹם שיבת מוֹסקבה (כּלוֹמר את התשלטוּתה) על ידי נצחוֹנוֹ של האינטרנציוֹנל השלישי, השתמטוּ מלתת הערכה ראוּיה של כּל השערוּריה הזאת. בּמלים אחדוֹת: על ידי הכּותרת יצאו ידי חוֹבתם כּלפּי ההסתדרוּת הציוּנית ועל ידי השתמטוּתם יצאו ידי חוֹבתם כּלפּי ההסתדרוּת הסוֹביטית”.

והדברים בּהירים וּשׂמחים כּנתינתם, וּפשוּטים כּ“פּשטוּת הטבעית” של “כּל הגוֹיים”. וכך נחשׂפוּ צפוּנוֹתיה של אוֹתה כּת חשאית הקרוּיה בּעלי “דבר”, החוֹלמת את חלוֹם שיבת ציוֹן על ידי קפּיטלים וקפּיטליסטים ואת חלוֹם שיבת מוֹסקבה על ידי נצחוֹנוֹ של האינטרנַציוֹנל השלישי!

וכת מסתוֹרית זוֹ הרי מהלכת בּינינוּ, ואין בּני־אדם יוֹדעים להיזהר מפּניה ושוּם אדם לא היה עוֹמד על טיבה ועל מגמוֹתיה הפּוֹליטיוֹת, אילמלא ד"ר זליגמן שקם לנוּ להצילנוּ מידה.

ועדיין לא מיצינוּ את גַדלוּת־המוֹחין של הוֹגה־דעות אירוֹפּי ואת חריפוּת המיתוֹד האנטי־איצי־מאיריסטי. גם לאחר הניתוח הפּוֹליטי הנאוֹר אין הוּא נוֹתן מרגוֹע למוֹחוֹ של הקוֹרא והוּא מצווה עליו מיד לטבּוֹל בּתוֹך מעמקים פּסיכוֹלוֹגיים:

“ויש להתחשב עם מצבם המוּפרך (של בּעלי “דבר”): כּל יוֹם ויוֹם הם שוֹמעים חרפּתם מצד הקוֹמוּניסטים – – צריך היה איפוֹא (!) להראוֹת עד כּמה עוד לבּם שלם עם הקוֹמוּניסטים”.

ואין זה המצב המוּפרך האחד. יש עוֹד כּמה וכמה מצבים מוּפרכים.

גדוֹלים חקרי הפּסיכוֹלוֹגיה: הללוּ, הרוֹצים בּעליית קפּיטליסטים וּבנצחוֹנוֹ של האינטרנציוֹנל השלישי, שוֹמעים חרפּתם מצד הקוֹמוּניסטים ואינם משיבים, נעלבים ואינם עוֹלבים, והכּל משוּם שהם צריכים להראוֹת עד כּמה לבּם שלם עם הקוֹמוּניסטים, הללוּ גם “יוֹדעים הם, שכּל זה הוּא ללא הוֹעיל” – פּק“פּ לא תשיב אהבה לחיקם. ואם תמצי לוֹמר: וּבכן, למה להם כּל הפּיּוסים והשידוּלים שהם משדלים את פּק”פּ? אלא שהאנטי־איצי־מאיריזם נוֹתן גם כּאן תשוּבה מספּיקה. “האידיאל הפרוֹליטרי בּוֹער בּהם כּשלהבת־יה”. לפיכך הם מפייסים וּמשדלים את פּק"פּ, אף על פּי שהם יוֹדעים שכּל זה הוּא ללא הוֹעיל. בּעזרת אירוֹפּה הנאוֹרה ויוֹשר המחשבה האנטי־איצי־מאיריסטית נתישב הכּל על צד היוֹתר טוֹב.

הבוּ גוֹדל לד"ר זליגמן ונוֹציאה לוֹ מוֹניטין. וּלבעל “דבר־היוֹם” מוּסר השׂכּל: על כּותרוֹת אַל תסמוֹך וּבכתיבה אַל תתרפּה. הרבּץ מאמרים ואַל תחוּס עינך. כּי מצוּדה פרוּשׂה על כּל החיים, והיה אם מחר יתפּרסם כּרוּז של הועד הפּוֹעל הערבי ואַתה תחטוֹף תנוּמה, יקוּמוּ עליך זֶליגמַנים מכּל עבר ויגלוּ בּריתך עם המוּפתי. כּי לא פּסו ישרי־שׂכל וחכמי־לב מקרב עדת עתוֹנאי ישׂראל.

חשון תרצ"ו.

עדיין לא ירדתי לעוֹמק השביתה בּבית־החרוֹשת “מוֹזַאיקה” בּחיפה, בּמשך השבוּעוֹת האחרוֹנים שמעתי את שמעה מעל דפּי עתוֹנים שוֹנים, ונוֹכחתי שגם העתוֹנוּת“הלאוּמית” וגם עתוֹנוּתן של האוֹפּוֹזיציוֹת השוֹנוֹת שבּהסתדרוּת אין דעתן נוֹחה הימנה. אוּלם יתר ענין מצאתי בּגילוּי־הדעת של בּעל בּית־החרוֹשת, מר ולפמן, שנדפּס בּ“הבּוֹקר”, גליון 21, מתוֹך שתיקה כּאהדה של המערכת.

“תחת לחץ דעת־הקהל, וּבכללוֹ גם חוּגי פּוֹעלים המכּירים בּעוול שנעשׂה לבית־החרוֹשת שלי, הסכּמתי לתת גילוּי־דעת על השביתה וגוֹרמיה” – פּוֹתח מר ולפמן.

וּבין גוֹרמי השביתה יש גוֹרם משוּנה זה: הפּוֹעלים – “המהווים כּעין “סוֹביט” בּבית־החרוֹשת שלי” – דוֹרשים תשלוּם פּיצוּיים לפּוֹעלים הערבים המפוּטרים.

מילא, הפּוֹעלים “המהווים כּעין סוֹביט” מהם אפשר לצפּוֹת לכּל ואפילוּ לדרישה בּוּלשביסטית ואנטי־לאוּמית כּתביעת פּיצוּיים לפוֹעל ערבי מפוּטר, הן לא לחינם מגלה הכּוֹתב את קלוֹנם ואת סכּנתם בּסוֹגרַיִם, כּי “אף הפּוֹעלים הערבים שייכים לברית פּוֹעלי ארץ־ישׂראל אשר על יד ההסתדרוּת”. אבל בּעל־בּית יהוּדי כּשר, כּיצד נפל הוא בּפּח זה, שאפשר יהיה להם, לפּוֹעלים הללוּ, לתבּוֹע ממנו פּיצוּיים לפוֹעלים ערבים מפוּטרים? והנה התשוּבה: “כּידוּע לקהל, בּונה אני בּית –חרוֹשת גדוֹל בּמפרץ חיפה על אדמת הקרן הקימת, ועכשיו אני עוֹבר לשם. על פּי התחייבוּיוֹתי לאיגוּד למען עבוֹדה עברית ותוֹצרת הארץ היה עלי לפטר” – – את מי? את הפּוֹעלים הערבים (שכח מר ולפמן בּרוֹב ענוָתו וחסידוּתוֹ לספּר, שבּטרם כּל “איגוּד” קיים גם חוֹזה חכירה של הקרן הקימת עם חוּמרוֹתיו האכזריוֹת). בּיקש מר ולפמן לקיים בּשלוה מצוה לאוּמית וקפץ עליו רוּגזם “הסוֹביטי” של פּוֹעליו היהוּדים. הם אינם יכוֹלים לוַתר על תשלוּם פּיצוּיים לפוֹעלים ערבים מפוּטרים. עד כּדי שביתה.

אוּלם יהוּדי חכם מוֹצא עצה אפילוּ בּשעת שביתה. וּמר ולפמן יוֹדע מה שישיב לפּוֹעלים השוֹבתים: “אני מוֹסר בּזה מוֹדעה, שנכוֹן אני לשלם פּיצוּיים לערבים בּעברי לעבוֹדה עברית מלאה – אם הועד הלאוּמי של כּנסת ישׂראל יעביר חוּקת חוֹבה על כּל המעבידים בּישׂראל – – שישלמוּ בעברם לעבוֹדה עברית פּיצוּיים לפוֹעלים יוֹמיים ערביים”.

קראתי וחשבתי: איזוֹ מדרגה גבוֹהה של קבּלת עוֹל לאוּמי. מר ולפמן נכוֹן אפילוּ לעבוֹר עבירה לאוּמית וּלשלם פּיצוּיים לפוֹעליו הערבים, וּלבד שלא יהא הוּא אשם יחיד, מתוֹך כּניעה לשרירוּת־לב מעמדית של “הסוֹביט” שלוֹ, אלא שיעשׂה זאת יחד “עם כּל ישׂראל” “לפי חוּקת־חוֹבה של כּל המעבידים בּישׂראל”.

אכן, איננוּ יוֹדעים איזה ניצוֹצוֹת של קדוּשה ושל קבּלת מרוּת לאוּמית ואהבת הועד הלאוּמי צפוּנים בּלבּוֹ של אדם מישׂראל, שעוֹד אתמוֹל היה נזקק לתת התחייבוּיוֹת ל“איגוּד למען עבוֹדה עברית ותוֹצרת הארץ”. ניצח מר ולפמן את “הסוֹביט” שלוֹ. הוא נוֹתן להם המחאה על כּנסת ישׂראל, והללוּ הרי אינם רשאים לסרב לקבּלה. אלא עוֹד שאלה אחת קטנה נשארה בּפיהם של אנשי “הסוֹביט” ודוֹמיהם:

האם כּל אוֹתן השנים שמר ולפמן היה מקבּל וּמעסיק ערבים לא היה עוֹשׂה דבר מבּלי לשאוֹל את פּי הועד הלאוּמי לחוּקת־חוֹבה של כּנסת ישׂראל?

חשון תרצ"ו.

(הערוֹת להרצאוֹת וּלויכּוּח בּכינוּס־היסוד של סיעת הנוֹער הציוֹני הכּללי בּהסתדרוּת העוֹבדים, רעננה, כ“ז בחשון תרצ”ו)

יתכן כּי רבּים מכּם, חברי הכּינוס הזה, משתתפים זאת הפּעם הראשוֹנה בּכינוס של חברי הסתדרוּת העוֹבדים הנמנים מבּחינה אידיאולוֹגית וּמפלגתית על סיעת הציוֹנים הכּלליים. לי אין זאת הפּעם הראשוֹנה לבקר אצלכם בּיקוּר של אוֹרח וּלהשתתף בּמסיבּוֹתיכם. לפיכך איני יכוֹל לקבּל על חשבּוֹני שלי ולא על חשבּוֹן חברַי את דברי הטרוּניה לשעבר, שנמצאוּ מתיחסים להוֹפעת הנוֹער הציוֹני בּביטוּל וּבזלזוּל. זוֹכר אני את הוֹפעת הקיבּוּצים הראשוֹנים בּפתח־תקוה, של “הנוֹער הציוֹני” ושל “עקיבא”, ומעיד אני כּי יחסם של חברי המרכז החקלאי, וּבפרט החבר נטע הרפּז המטפּל בעניני פּוֹעלי המושבוֹת, היה יחס של הבנה ורצוֹן טוֹב. וכן יחסם של החברים האחראים בּמוֹעצת פּוֹעלי פּתח־תקוה. הזכּירוּ כּאן כּי מישהוּ קרא לנוֹער הציוֹני “חצי־פאשיסטים”. תנוּח דעתכם! הייתם בּחברה לא רעה. נמצא מי שקרא בּשם זה גם לגוֹרדוֹניה. ויש חכמים שרוֹאים בּנוּ, בּאנשי מפלגת פּועֹלי ארץ־ישׂראל, לא חצאי־פאשיסטים אלא פאשיסטים שלמים.

מטבע הדברים, שתנוּעה צעירה, הזקוּקה להמרצה עצמית, מבקשת לראוֹת עצמה נרדפת וחוֹשקת להתאוֹנן על היוֹתה נתוּנה לחִצי הבּיטוּל והזלזוּל. איני מיעץ אתכם להפריז בּכגוֹן זה וּלהבּיט מתוֹך משקפים אלה על יחס ציבּוּר הפּוֹעלים אליכם. בּאתי לכינוּסכם כּשם שהייתי בּא קוֹדם: לא לשם “מיסיוֹנריוּת”, לא בּכוָנה “להעביר” אתכם על השקפוֹתיכם, אלא מתוֹך ענין לדעת אתכם וּמתוֹך הכּרה כּי בּדמוּתכם נוֹסף למחנה העבוֹדה החלוּצי עוֹד אגף, שעוֹדנו קטן בּראשיתוֹ, אבל תקוה ממנוּ לגידוּל וּלהתרחבוּת וּלהכנסת מחנוֹת בּאים בּעוֹל המצווֹת החלוּציוֹת. איני מבקש להתוַכּח אתכם בּאוֹתם עניני הלכה ועיוּן המפרידים בּינינוּ, כּי אם לשתף עצמי אתכם בּעניני מעשׂה ויצירה המשוּתפים לנוּ. האחרוֹנים מרוּבּים מן הראשוֹנים ועדיפים מהם. ואף על פּי כן, איני פּטוּר מהערוֹת אחדוֹת בּענינים המפרידים בּינינוּ. נשמעוּ כּאן דברים על חשבּוֹננוּ, שאינני חפץ כּי שתיקתי לגבּיהם תתפּרש כּהוֹדיה. אנחנוּ חיים וּפוֹעלים זה בּצד זה, וזה עם זה, תחת קוֹרת־גג אחת, ואחת החוֹבוֹת הראשוֹנוֹת היא: ידיעה הדדית. שלא ניחס זה לזה דברים אשר לא כן. ואפילוּ בּענינים שאנוּ מחוּלקים בּהם חייבים אנוּ לבקש לדעת וּלהבין זה את זה.

ושוּב, הערוֹתי אלה אינן לשם התנצחוּת, אלא לשם הגדרה עצמית והכּרה הדדית.

“חזוֹנכם” ו“חזוֹננוּ”

אַחד המַרצים כּאן אמר לנוּ בּערך כּך: חזוֹנכם אינוֹ חזוֹננוּ. אנחנוּ מסתפּקים בּ“עם עברי בּריא”, ואַתם בּאים וּמוֹסיפים גם “חברה מתוּקנת”. יסלח לי אוֹתוֹ חבר צעיר אם אוֹמר לוֹ כּי אינני מאמין לוֹ. לא אֶתוַכּח אתוֹ בּשאלה מהוּ עם עברי בּריא לדעתוֹ, ואם יתכן עם עברי בּריא בּלי שיתגבּר על נגעי החברה הקיימת. אוֹמַר לוֹ רק כּי אינני מאמין שאדם מישׂראל, החי חיי פּועל, וחש על עוֹרוֹ ועל בּשרוֹ את כּל מַנעמי המשטר הקיים, על סדרי העבוֹדה והכּלכּלה וחוֹסר־העבוֹדה ושלטוֹן הבּצע, ואפילוּ אם הוּא מתנגד בּהחלט לכמה מהשקפוֹתינו, יכוֹל להעיד על עצמוֹ בּלב שלם, שחזוֹן חברה ישרה יוֹתר וּמתוּקנת יוֹתר אינה חזוֹנוֹ.

אף בּקרבּנוּ, בּקרב אנשי העליה השניה, היוּ אנשים שלא חדלוּ להכריז על עצמם שאינם סוֹציאליסטים. הכרזה זוֹ לא מנעה אוֹתם מחתור בּכל כּוֹחם לחיי עבוֹדה וחברה מתוּקנים, וּמהיוֹת בּין מַניחי היסוֹדוֹת לחיי קבוּצה ולתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. וּכבר היה מי שאמר: לא זה העיקר אם אדם יוֹדע וּמוֹדה שהוּא מדבּר “פּרוֹזה”, אוֹ איננוּ מכּיר בּכך, וּבלבד שהוּא מדבּר בּלשוֹן בּני־אדם. ציוֹני בּתכלית השלימוּת, “ציוֹני בּלי לוַאי”, האוּמנם הוּא בּחזקת אדיש לתוֹכן המוּשׂג “עם בּריא”, לסדרי החברה אשר עַמנוּ מקים בּדרכּוֹ “להבראה”, לעניוּת המוֹנים, לסבלוֹת העוֹבד, לקיפּוּח זכוּיוֹת? אפילוּ עצם הפּירוּד בּציוֹנוּת הכּללית, בּין שני סוּגי ציוֹנים הדוֹגלים, כּל אחד, בּציוֹנוּת בּלי לוַאי, פּירוּד זה שאַתם נוֹטלים בּו חלק, איננוּ מעיד על אדישוּת לשאלות החברה ותיקוּנה. וּכדי להבליט יוֹתר מדוּע “חזוֹנכם” איננוּ “חזוֹננוּ”, ראה המרצה להגדיר את חזוֹננוּ אנוּ בּמלים אלה: “שאיפה להשלטת מעמד אחד על שאר המעמדוֹת”. לא לשם ויכּוּח, אלא לשם העמדת הדברים על אמיתם, עלי לוֹמר כּי הגדרה זוֹ מסלפת את דמוּת תנוּעתנו. חזוֹן הסוֹציאליזם הוּא לא השלטת מעמד אחד על שאר המעמדוֹת, אלא בּיטוּל המעמדוֹת וּביטוּל היתרוֹנוֹת והקיפּוּחים הכּרוּכים בּהם.

אמנם אין אידיאה שלא סילפוּ אוֹתה. וגם הסוֹציאליזם נסתלף. ולא רק מבּחוּץ, אלא אף מבּפנים. בּתנוּעת הפּוֹעלים גוּפה קמוּ זרמים שסילפוּ את יסוֹדוֹתיו האנוֹשיים־המוּסריים של הסוֹציאליזם. אך בּלי להרחיק נדוֹד למקוֹרוֹת הסוֹציאליזם בּעוֹלם רשאי אני לוֹמר: מי שיקרא את:“פּרקי הפּועל הצעיר”, את “ילקוּטי אחדוּת־העבוֹדה”, את כּתבי בּרנר, גוֹרדוֹן וארלוֹזוֹרוֹב, ואת כּתביהם של החיים אתנוּ, הוא ידע כּי חזוֹננו הוּא לא השלטת מעמד אחד על שאר המעמדוֹת, אלא עם עוֹבד, עם גאוּל וּמשוּחרר משעבּוּד האוּמוֹת וּמשעבּוּד המעמדוֹת. ההבדל בּהגדרוֹת אלוּ אינוֹ הבדל של מלים, אלא הבדל יסוֹדי ושוֹרשי, וּמי שמשתמש בּביטוּיים אלה חייב לחשוֹב אוֹתם עד תוּמם.

“ציוֹנוּת בּלי לוָאי”

והערוֹת מעטוֹת למוּשׂגים שהשתמשתם בּהם להגדרת עצמכם, להבדלתכם מאתנוּ. אין זה מתפקידי להעביר אתכם על מוּשׂגיכם. יש מוֹרה טוֹב ממני: המציאוּת הארץ־ישׂראלית. מוֹרה אמנם אַכזרי בּמקצת, אבל פּוֹעל את פּעוּלתוֹ. וחזקה על צעירי ישׂראל שהם תלמידים טוֹבים, ואפילוּ כּשהם מחזיקים בּחזקה בּמוּשׂגיהם וּבמוּנחיהם. ואם המציאוּת הארץ־ישׂראלית תרשה לכם לקיים את מוּשׂגיכם שלכם עד זקנה ושׂיבה – לא אריב אתה. אך חפצתי כּי גם בּשטחים המבדילים בּיניכם ובינינוּ יהיוּ הדברים בּרוּרים.

אַתם דוֹגלים:

א. בּ“ציוֹנוּת ללא לוָאי” (ואריאנט חדש של “לאוּמיוּת צרוּפה”),

ב. בּ“מרוּת לאוּמית”.

מבּחינה ספרוּתית אין יפה מהגדרת רעיוֹן בּיִחוּדוֹ: הוּא אחד וּשמוֹ אחד ותוֹרתוֹ אחת. וּוַדאי יש אנשים המאמינים בּיחוּד זה מעוֹמק לבּם. אך כּשם שמוּתר לכם להאמין בּציוֹנוּת ללא לוָאי, כּך מרשה אני לעצמי לכפּוֹר בּה. כּל תוֹלדוֹת הרעיוֹן הציוֹני, מראשית ימיו, יש בּהן כּדי להפריך את הציוֹנוּת “ללא לוָאי”. מה היוּ הרבּנים קלישר וגוּטמַכר, אבוֹת הציוֹנוּת, ציוֹנים־בּלי־לוָאי אוֹ ציוֹנים־עם־לוָאי? האם היה הרב קוּק ציוֹני־בּלי־לוָאי? האם הסתפּקוּ אלה ותלמידיהם בּציוֹנוּת מדינית ערטילאית, בּלאוּמיוּת חילוֹנית, מעין זוֹ של יצחק גרינבּוֹים? לא ולא. אלה, היראים והשלמים, שהאוֹרתוֹדוֹכּסיה השוֹלטת ראתה בּציוֹנוּתם סימני כּפירה וּפריצת החוֹמוֹת בּאשר בּיקשוּ לקָרב את הקץ בּדרך הטבע – לא ויתרוּ בּגלל הרעיוֹן הלאוּמי־מדיני על חזוֹנם המשיחי. הם נשׂאוּ את לבּם לחידוּש היהדוּת הדתית, לחידוּש המצווֹת התלוּיוֹת בּארץ, ואפילוּ עד כּדי בּנין המקדש והבאַת קרבּנוֹת. הם היוּ סַלחנים וסַבלניים והתירוּ לעבוֹד “עם העבריינים”, מפּני שבּעבוֹדת הישוּב והמדיניוּת ראו שלב להתגשמוּת חזוֹנם המשיחי בּמלוֹאוֹ. כּל ציוֹנוּתם היתה דבוּקה וּטבוּלה בּמוּשׂגים דתיים וּמיסטיים. ציוֹנוּתם היתה “עם לוָאי”: ציוֹנוּת משיחית.

וּמה היוּ אבוֹת־הציוֹנוּת האחרים ממשה הֶס ועד הֶרצל? האם היוּ ראוּיים לשם־הכּבוֹד “ציוֹנים ללא לוָאי”? האם היתה ציוֹנוּתם מפוֹרקת מתפיסה חברתית וּמוּסרית, מחזוֹן חברה חדשה? הס כּרך את הציוֹנוּת בּתקוּמת העמים המשוּעבּדים, בּאנוּשוּת המתחדשת. תלה את עליית ירוּשלים בּשחרוּר רוֹמא. וּ“מדינת היהוּדים” של הרצל ו“אַלטניילַנד” על התפיסה החברתית והקוֹאוֹפּרטיבית היצוקה בּהם והמחַיה אוֹתם, מה דינם, הכּשרים הם אוֹ פּסוּלים מבּחינת הציוֹנוּת־בּלי־לוָאי?

ואני תוֹמך את יתדוֹתי לא רק בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת, אלא בּהוֹוה הציוֹני. ידעתי בּימינוּ שני אנשים שדגלוּ שניהם בּציוֹנוּת ללא לוָאי, ואין לתאר ניגוּד רעיוֹני ונפשי גדוֹל יוֹתר מאשר בּין שנַים אלה. א. ד. גוֹרדוֹן ראה בּמוּשׂג לאוֹם את חזוּת הכּל. דרש מאתנוּ שלא יהיוּ לנוּ אלוֹהים אחרים על פּניו. בּעצם קבּלת המוּנח סוֹציאליזם ראה את מיעוּט הדמוּת של הלאוּמיוּת. בּלאוּמיוּת גוּפה ראה את חזוֹן גאוּלת האדם ותיקוּן החברה. וז’בּוֹטינסקי, המתעב, כּידוּע, כּל “שעטנז”, מנוֹפף עלינוּ בּדגל “הציוֹנוּת הצרוּפה”. עיקרוֹן אחד, ומה שוֹנים גילוּייו: הציוֹנוּת בּלי לוָאי של א. ד. גוֹרדוֹן הפרתה והעמיקה את עוֹלמם הרוּחני של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל. שלילתוֹ את הסוֹציאליזם הכילה תביעוֹת סוֹציאליוֹת חמוּרוֹת בּיוֹתר, בּיחסים שבּין אדם לאדם. שוּם אדם לא תיעב כּמוֹהוּ את משטר היחסים הבּנוּי על בּצע, משטר זה שהוּא היה קוֹרא לוֹ לא בּנוּסח המקוּבּל “קפּיטליסטי”, אלא בּנוּסחוֹ שלוֹ: “פּרזיטי”. שוּם אדם לא הציג ל“לאוּמיוּת” תביעוֹת כּל כּך גדוֹלוֹת בּיחסוֹ של העם אל האדם וּביחסים שבּין עם ועם. ואוֹתוֹ עיקרוֹן של ציוֹנוּת ללא לוָאי בּגילוּיוֹ הז’בּוֹטינסקאי השתלב יפה יפה עם “עבדוּת, בּוֹץ ודם”.

לפיכך אני מַרשה לעצמי לוֹמר: בּהפשטה אפשר לתאר גם ציוֹנוּת־ללא־לוָאי. אלא כּשאדם בּא למַמש את ציוֹנוּתוֹ (בּמחשבה ועל אחת כמה וכמה בּמעשׂה) מתגלה לוֹ שיש מינים שוֹנים של “לוָאי” המלַווים את ציוֹנוּתוֹ ואינם מַרפּים ממנה. וּכשאיננוּ רוֹצה להוֹדותֹ בּשום “לוָאי” מתבּרר לוֹ כּי הנוֹשא האחד והיחיד, להלכה, משמש למעשה להפכים שוֹנים, הנמצאים בּסתירה מוּחלטת וּבאיבה גמוּרה זה לזה. הם הם מיני ה“לוָאי”, המלַווים אוֹתנוּ, לרצוֹננו ועל כּרחנוּ, בּין שאנוּ מכּירים בּדבר וּבין שאיננוּ רוֹצים להוֹדוֹת בּוֹ.

מרוּת לאוּמית

וחוֹששני שגם המוּנח “מרוּת לאוּמית” מקבּל בּפיוֹת שוֹנים מַשמעוּיוֹת שוֹנוֹת וסוֹתרוֹת. אַתם טוֹענים על ההסתדרוּת שאין לה יחס בּרוּר לענין “המרוּת הלאוּמית”, על ציבּוּר הפּוֹעלים שאיננוּ רוֹצה בּה. ואַתם רוֹאים עצמכם כּמיצגי התביעה. יש לנוּ כּמה שאלוֹת אידיאוֹלוֹגיוֹת ואיסטרטגיוֹת שלא נתבּררוּ למדי בּקרבּנוּ. אוּלם פּתרוֹנן מרוּמז בּדרך ההיסטוֹרית של מחשבת תנוּעת הפּוֹעלים.

בין הסוֹציאליזם לבין מרוּת האוּמה על יחסי העבוֹדה והכּלכּלה שבּחברה – אין כּל ניגוּד. הסוֹציאליזם נלחם כּל ימיו נגד התפיסה הליבּרלית שראתה את המדינה רק כּ“שוֹטר”, הממוּנה על שמירת החוֹק ואָסוּר לוֹ להתערב בּמהלך החיים הכּלכּליים ויחסי המדינוֹת. הסוֹציאליזם דרש תמיד התערבוּת המדינה, חקיקת חוּקי־עבוֹדה, הסדרת יחסי עבוֹדה, בּיטוּח סוֹציאלי, דאָגה לאַבטלה וכיוֹצא בּאלה. אלה הדרישוֹת החלקיוֹת של הסוֹציאליזם לאַלתר. ועצם הגשמת הסוֹציאליזם משמעה: להשליט מרוּת לאוּמית בּשטחים נוֹספים של חיי החברה, ולא רק לתַווך בּין המעמדוֹת וּלפַשר בּיניהם, אלא גם להטיל עליהם את רצוֹן האוּמה, עד כּדי בּיטוּל המעמדוֹת וּביטוּל היתרוֹנוֹת הנתוּנים למעמד אחד והקיפּוּחים הנוֹפלים בּחלקוֹ של מעמד אחר.

אך יש ו“המרות הלאוּמית” מזדייפת וּמשמשת כּסוּת־עינים להיפּוּכה: לדיקטטוּרה של שליט יחיד אוֹ של כּנוּפית שליטים, אוֹ של מעמד שליט. ויש שבּשם “מרוּת לאוּמית” דוֹגלים חוּגים שהם חסרי־כּוֹח וחסרי־אוֹמץ להגשים את סיסמתם והם כּוֹפפים כּאגמוֹן ראשם לפני כּל חוּג תקיף וּמשמשים כּדור־משׂחק בּידי העוֹמדים מאחוֹרי גבּם. כּלוּם אין מחוֹבתו של הפּוֹעל לפענח את המוּנח המוּגש לפניו ולראוֹת מה וָמה כּלוּל בּוֹ, וּמי ומי עוֹמד מאחוֹריו?

בּכל מקוֹם שקיימת דמוֹקרטיה אמיתית, בּלתי מקוּצצת וּבלתי מזוּיפת, וּזכוּיוֹתיו האזרחיוֹת והמדיניוֹת של כּל אזרח מוּבטחוֹת לוֹ, ודמוֹקרטיה זוֹ יש לה העוֹז להטיל את רצוֹנה לא רק על החלשים שבּחברה, כּי אם גם על התקיפים שבּה, ויש לה הכּוח להטיל את רצוֹנה – שם נעשׂה הפּוֹעל משען למרוּת הלאוּמית. וכל מקוֹם שהפּוֹעל יש לוֹ היסוֹד להאמין אוֹ לחשוֹש ש“המרוּת הלאוּמית” איננה אלא נשק בּידי תקיפים, אמצעי להפקרת הענינים הצוֹדקים והחיוּניים של העמלים – שם הוא מגיע, מתוֹך התנגדוּת ליחסים הקיימים, לידי כּפירה בּעצם המרוּת הלאוּמית.

וּבענין המרוּת הלאוּמית אצלנוּ יש לכם בּאמת תפקיד מיוּחד. ולא קל. ועיקרוֹ של התפקיד הוּא לא בּהטפה, אלא בּבחינת תוֹכן המוּנח הזה בּמציאוּתנוּ הארץ־ישׂראלית. גם אתם מדבּרים בּשם מרוּת לאוּמית וגם אחרים מדבּרים. כּל “ציוֹני טוֹב”, אם הוּא מא' ואם מב', אם מקראקא ואם מבּרלין, מַטיף לנוּ השכּם והַטֵף קבּלת מרוּת לאוּמית. הוּא רוֹאה פּוֹעל וּבעל־בּית נִצים, שביתוֹת והשבּתוֹת, והפסד־ממוֹן וּביטוּל־מלאכה ורוֹגז ציבּוּרי. והוּא אוֹמר לצדדים: למה תריבוּ, תסמכוּ עלי ועל שכּמוֹתי, והכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם. שאלה היא אם אוֹתוֹ “ציוֹני טוֹב” כּשיבוֹא לארץ ויטע בּה פּרדס אוֹ יקים בּית־חרוֹשת, יקבּל על עצמוֹ את חוֹבת המרוּת הלאוּמית בּיחסיו עם פּוֹעליו. שאלה היא אם כּל אחד מאלה יקבּל על עצמוֹ אפילוּ את המינימוּם של מרוּת לאוּמית: עבוֹדה עברית. אוּלם בּינתים נוֹח לוֹ בּהכרזה זוֹ. וּמבחינה פּוֹליטית יש כּאן רוַח נקי: “כּל העוֹלם רוֹצה בּמרוּת לאוּמית, ורק הפּוֹעלים עוֹמדים בּמרדם”. אכן, יש הבדל בּין יחסם של אלה אשר להם “מרוּת לאוּמית” היא מליצה מַרגיעה אוֹ קרנים לנַגח, לבין אלה אשר להם היא ענין־חיים ממש. גם הפּוֹעלים וגם הבּעלים אינם יכוֹלים לקבּל סיסמה זוֹ בּעינים עצוּמות: הם רשאים לדעת מה צפוּן בּה.

ואתם, כּשתדיינוּ בּשאלה זוֹ לא תוּכלוּ לדוּן בּה מ“מרוֹמים”. אני מקוה לראוֹתכם מעוּרים ומוּשרשים בּחיי עבוֹדה וּכּשמספּרכם יגדל כּמה וכמה מוֹנים, וּשאלוֹת אלוּ יהיוּ גם לכם שאלוֹת־חיים, לא תוּכלוּ להסתפּק בּסיסמאוֹת בּלבד וּבמליצוֹת המתוּקוֹת של השיגרה הציוֹנית. אתם תבקשוּ לחדוֹר לתוֹך המוּנחים השגוּרים, תבקשוּ לדעת מה זאת בּוֹררוּת לאוּמית וכיצד היא מסתדרת, והשאלה כּיצד מוּבטחים בּה עניני הפּוֹעל לא תהיה בשבילכם שאלה בּעלמא. אני נוֹטה לחשוֹב כּי בּבואכם לדרוֹש מרוּת לאוּמית תבקשוּ להבטיח חוּקת־עבוֹדה המביאה בּחשבּון את צרכי הפּוֹעל ואת כּיבּוּשיו עד עכשיו. ואני מניח כּי לא תסכּימוּ למרוּת לאוּמית כּזאת שאינה רוֹאה כּעיקר ראשוֹן עבוֹדה עברית. ואזי נראה אם כּל המדבּרים בּאזניכם היוֹם בּשם המרוּת הלאוּמית יהיוּ אתכם אוֹ נגדכם.

מן הראוּי שתדעוּ כּי הפּוֹעלים הם שבּיקשוּ פּתרוֹנוֹת לאוּמיים לסידוּר יחסי עבוֹדה. לפני יוֹתר מעשׂרים שנה הצענוּ אנחנוּ: לשכוֹת־עבוֹדה משוּתפוֹת וּבוֹררוּת לאוּמית בּסכסוּכי עבוֹדה. אני הוּא שדרשתי אוֹתם בּשם הפּוֹעלים, וּבשם האכּרים דחה אותם… משה סמילנסקי. לא מ. ס. של היוֹם, מה“בּוּסתנאי”, אלא של אז, כּשעוֹד עמד בּמרוֹם רדיקליוּתוֹ ורק עשׂה את צעדיו הראשוֹנים כּמנהיג לאִכּרוּת הפּלַנטטוֹרית.

קוּבלנה שגוּרה היא בּחוּגי הציוֹנוּת הכּללית, שהנהלת הסוֹכנוּת היהוּדית אינה שוֹקדת על פּתרוֹן יחסי העבוֹדה. אוּלם עוֹד ב־1914 שלח הועד הפּוֹעל הציוֹני משלחת לברר את שאלת העבוֹדה העברית ויחסי עבוֹדה. חבריה היו: סוֹקוֹלוֹב, מוֹצקין, ב. גוֹלדבּרג. וּבפני אוֹתה ועדה דרשנוּ אנחנוּ אז את הדרישוֹת האמוּרוֹת, דרישוֹת של מרוּת לאוּמית, והציוֹנוּת־בּלי־לוָאי, כּביכוֹל, של “התאחדוּת המוֹשבוֹת” – דחתה בּכל כּוֹח. והמשלחת הלאוּמית יצאה בּידים ריקות.

מכּיר אני כּמה מאֵילי התעשׂיה בּארץ. וּמעיד אני שלא ראיתי מהם נכוֹנוּת לקבּלת מרוּת לאוּמית. ואפילוּ מאלה שרגילים בּיחסים קבוּעים ומסוּדרים עם הפּוֹעלים. כּהנה וכהנה תכּירוּ אתם מנסיוֹן־עבוֹדתכם. וּלפיכך יהיה לדיוּנכם אתם אוֹפי אחר מן המקוּבּל עכשיו. ולוַאי שנסיוֹנכם אתם יהיה טוֹב מנסיוֹננוּ, ושתמצאוּ את הדרך להשליט מרוּת לאוּמית בּלתי־מזוּיפת בּיחסי העבוֹדה בּארץ, מרוּת לאוּמית המחייבת לא רק את ציבּוּר הפּוּעלים כּוּלוֹ, כּי אם גם את ציבּוּר המעבידים כּוּלוֹ, ולא על חובת־בּוֹררוּת בּלבד, כּי אם גם על חוֹבת עבוֹדה עברית מוּחלטת, ולא רק על חוֹבת הפּוֹעל למשק, אלא גם על חוֹבוֹת המשק לפוֹעליו.

“טמיעה” ו“עצמאוּת”

כשבּיקש אחד החברים, מן העוֹלים החדשים, לעוֹרר את השאלה, אם החברוּת בּהסתדרוּת העוֹבדים היא לכם רשות או חובה, אמרתם כּי שאלה זוֹ אינה עוֹמדת לויכּוּח. ויודע אני כּי לא בּלי יסוּרים כּבשתם לכם את ההכּרה הזאת, שהיא חשוּבה בּשבילכם וּבשביל ההסתדרוּת וּבשביל הציוֹנוּת כּוּלה. עברוּ עליכם, על הראשוֹנים שבּכם, כּמה שנים קשוֹת בּארץ עד שהגעתם לכינוּס־יסוֹד זה. מקוֹר הקוֹשי היה לא בּ“יחס הרע” אליכם. מצבכם נקבּע על ידי שתי עוּבדוֹת:

א. בּאתם “בּמאוּחר”, כמוֹ שאמר כּאן חבר אחד, כּלוֹמר: קָדמוּ לבואכם עשׂרים וחמש שנוֹת מאמצים וכיבּוּשים של קוֹדמיכם. אלה הכשירוּ לא בּמעט את הקרקע לבוֹאכם. אוּלם חבלי קליטתכם בּקרקע זה היוּ קשים מִשל אחרים שבּאוּ בּזמן אחד אתכם. הם הקימוּ נכסי־צאן־בּרזל לא רק בשביל עצמם, כּי אם גם בּשבילכם. אלא שאַתם לא מיהרתם להשתמש בּנכסים הללוּ.

ב. הבאתם אִתכם מלכתחילה אי־אֵמוּן למי שקדם לכם וּלמה שקדם לכם. ההסתדרוּת, הישוּב העוֹבד, הקבוּצוֹת, המוֹשבים, המוֹסדוֹת, נוֹצרוּ על ידי דוֹרוֹת חלוּצים שקדמוּ לכם. בּהם ראיתם זרם אידיאוֹלוֹגי מתנגד. תליתם בּהם כּמה מוּשׂגים מפלַצתיים. זה הכבּיד עליכם להצטרף לאותם הקנינים הוַדאיים, אשר כּל שכבה חלוּצית – ואפילוּ מתנגדת לנוּ שילמתם מחיר לא קטן.

היוֹם אמרתם כּי נוֹאַשתם מחֶבֶר הקבוּצוֹת לאחר שהתמזג עם גוֹרדוֹניה, וּלפיכך אתם עוֹמדים ליסד בּרית־קיבּוּצים מיוּחדת. אבל אני עוֹדני זוֹכר את הימים כּשחֶבֶר הקבוּצוֹת עדיין לא היה לוֹ צביוֹן אידיאוֹלוֹגי מיוּחד, ואף על פּי כן הייתם אתם מהססים אם מוּתר להתחבּר אליו והחמרתם על עצמכם שלא לקבּל הדרכה משקית וחברתית ממנוּ. חששתם, שמא יעבירוּ אתכם על דת. ראיתי את קבוּצוֹתיכם הראשוֹנוֹת כּשהן מתלבּטוֹת מרוֹת, סוֹבלוֹת יסוּרים משקיים בּאין־אוֹנים להתגבּר. מכאוֹביכם נגעוּ עד הלב, וידעתי שיש קבוּצוֹת וחברים בּעלי־נסיוֹן המוּכנים בּכל לבּם להוֹשיט לכם יד עזר, בּלי שוּם פּנִיה צדדית. אבל אתם פּחדתם.

בּאתם לארץ מלאי פּחדים, שמא יקַפּחוּ. ויוֹתר מזה: שמא לא יקפּחוּ, וכיון שלא יקפּחוּ –יטמיעוּ“. אני סבוּר שזהוּ תפקידה של הציוֹנוּת: להטמיע יהוּדים בּין יהוּדים. ואתם מדבּרים על “טמיעה” בּציבּוּר הפּוֹעלים החלוּצי כּעל טמיעה בּין עכּו”ם: פּחדתם שמא יחסנוּ הטוֹב יִבלע אתכם חיים.

אכן, זוֹהי אחת הטרגדיוֹת של גלי עליה חדשים: החרדה והמאמצים שלא להידבּק בּאחיהם קוֹדמיהם. לא אתם הראשוֹנים. ככה שקדוּ אנשי “השוֹמר הצעיר” שלא להידבּק בּאנשי העליה השניה. ואף הם שילמוּ את המחיר, מחיר יקר בּיוֹתר.

דרך גידוּלכם והתפּתחוּתכם היתה ודאי אחרת, אילוּ הייתם מבינים לפני 5־6 שנים מה שאתם מבינים עתה. תנוּעתכם לא היתה מבזבזת אַלפי חברים וכמה התחלוֹת קיבּוּציוֹת. וּוַדאי היה גם רישוּמה של סיעתכם ניכּר בּהסתדרוּת וּבחיים בּמידה אחרת. אך אם אתם סבלתם כּל כּך הרבה בּמשך שנוֹת הקליטה שלכם, תדעוּ לפחוֹת לחַלץ את הבּאים אחריכם מסבל זה. כּינוּסכם היוֹם הוּא האפיק הרחב לנוֹער החלוּצי המתחנך על בּרכּי הציוֹנוּת הכּללית, שלא יבזבז את כּוֹחוֹתיו לשוא, שיוּכל להצטרף בּבטחוֹן נפשי למַה שנוֹצר והוּשׂג לפניו, בּלי להתבּטל וּבלי לטשטש את עצמוֹ. האפשרוּת הזאת, לפעוֹל בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים כּחברים שוים לזכוּיוֹת ולחוֹבוֹת בּלי לוַתר על פּרצוּפכם הרעיוֹני והמפלגתי, ניתנת לכם בּהסתדרוּת, לא מפּני שאתם מַתנים אִתה “תנאים”, אלא מפּני שזהוּ יסוֹד קיוּמה של ההסתדרוּת. ולכך נוֹצרה: לגשר על פּני הניגוּדים שבּין זרמי העליה החלוּצית והעוֹבדת, ניגוּדי האידיאוֹלוֹגיה וניגוּדי “הגזע” ו“המוֹצא”.

אין ההסתדרוּת מתנקשת בּדעוֹת וּבהשקפוֹת של חבריה. המבנה שלה מאַפשר לכל זרם שבּתוֹכה לחיוֹת עצמאית את חייו הרעיוֹניים והמדיניים, להגן על השקפוֹתיו ועל עניניו, בּלי שיפסיד את קשריו עם ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ, ואת אפשרוּת השפּעתוֹ על מהלך הענינים ועל עיצוּב הדמוּת של הכּלל, ושלא לתת מקוֹם לטעוּת בּהשקפוֹתי עלי להטעים: כּל ימי שאפתי לאַחדוּתה הגמוּרה של תנוּעת הפּוֹעלים הציוֹנית, לא רק בּמוּבן ההסתדרוּתי המקוּבּל, כּי אם בּמוּבן עמוֹק יוֹתר ונמרץ יוֹתר: בּמוּבן רעיוֹני, מדיני, נפשי וחברתי. מאמין אני כּי כּל הניגוּדים שבּין זרמינוּ השוֹנים הם תפלים לעוּמת התוֹכן הגדוֹל המאַחד אוֹתנוּ, כּל ימַי נלחמתי נגד המחיצוֹת המפלגתיוֹת ו“השִבטיוֹת” המפרידוֹת את ציבּוּר הפּוֹעלים מתוֹך אמוּנה כּי חזוֹן הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי וחזוֹן הציוֹנוּת השלמה חד הוּא. לאמוּנה זוֹ הטפתי. ואינני מתכּוון להבליע אוֹתה גם עכשיו. אך איני כּוֹפה אוֹתה על זוּלתי. יש, לדעתי, לשאוֹף לביטוּל כּל המחיצוֹת שבּפנים ציבּוּר הפּוֹעלים, אך כּל עוֹד קיימים בּינינוּ הבדלי דעוֹת וסגנוֹנוֹת ויחסים, איננוּ רשאים להתעלם מקיוּמם. וחוֹבתנוּ הציוֹנית והפּוֹעלית היא קוֹדם כּל לשקוֹד על כּינוּס כּולם יחד תחת קוֹרת־גג אחת, למען גבּש והפעיל את כּל המשוּתף שבּינינוּ, וּלמען נהל גם את פּלוּגוֹתינוּ הפּנימיוֹת כּחברים ולא כּאויבים.

הפּוֹעל בּארץ הפסיד הפסדים עצוּמים בּגלל הניגוּדים הפּנימיים, אפילוּ כּשהם נבעוּ ממקוֹרוֹת טהוֹרים. על אחת כּמה וכּמה כּשהניגוּדים נוֹבעים ממקוֹרוֹת לא־טהוֹרים, שאין כּוָנתם אלא לפוֹרר ולהרוֹס את כּוֹחוֹ של הפּוֹעל וּלהשתמש בּפירוּדי הפּועל לסיפּוּק תאוַת־השׂררה של כּוֹחוֹת חיצוֹניים, הזרים לעבוֹדה ולמאמץ החלוּצי, ושעינם צרה בּקוֹמתוֹ הזקוּפה של הפּוֹעל וּבכיבּוּשיו הישוּביים והחברתיים. אילוּ היוּ יוֹצרי האִרגוּנים הנפרדים, הָחֵל מבּית'"ר ועד האִרגוּן המתבּדל של הציוֹנים הכּלליים, דנים על הענין מבּחינה ציוֹנית, לא היוּ מעיזים להרים יד על אַחדוּת הפּוֹעלים. כּי גם מבּחינה ציוֹנית בּלבד אין האִרגוּנים הנפרדים אלא מכּה בּצדנוּ. לא רק טוֹבת הפּוֹעל (גם זוֹהי דאגה ציוֹנית!), גם החרדה למצב הציוֹנוּת בּישוּב ולאוֹפי הציוֹני של הפּוֹעל העברי – היוּ צריכוֹת לכאוֹרה לחייב את ההשתתפוּת המלאה של כּל העוֹבדים הציוֹניים בּהסתדרוּת העוֹבדים. יבּיטוּ על תנוּעת הפּוֹעלים כּאשר יבּיטוּ, אין אדם מן הישוּב אשר לא יֵדע כּי הסתדרוּת העוֹבדים היא מנוֹף כּבּיר כּלכּלי, ישוּבי, מדיני, תרבּוּתי. אין ציוֹני, וגם מתנגד שבּמתנגדים, אשר לא יֵדע כּי ההסתדרוּת מהווה כּוח בּעל משקל לאוּמי וּבין־לאוּמי. לכאוֹרה היה צריך כּל זרם ציוֹני לשקוֹד על הגבּרת אָפיה הציוֹני של ההסתדרוּת, לכאוֹרה, צריך היה כּל זרם ציוֹני לוֹמר לעצמוֹ: חוֹבתי להיוֹת בּפנים וּלהגן על ציוֹנוּתה של ההסתדרוּת מכּל חתירה וּמכּל התנקשוּת, אם מחוּץ ואם מבּית. בּמקוֹם זה בּאוּ הסיסמוֹת: לשבּוֹר, לחַלק. ואחר כּך: לפרוֹש. וזאת היא הזכוּת של סיעתכם: אתם נוֹשׂאים בּרמה את דגל הציוֹנוּת הכּללית בּתוֹך ההסתדרוּת, ואתם מרימים בּתוֹך הציוֹנוּת הכּללית את דגל הסתדרוּת העוֹבדים האחת והכּללית.

והשאלה המעסיקה אתכם היא: כּיצד צריכה סיעת ציוֹנים כּלליים בּהסתדרוּת העוֹבדים לחיוֹת ולפעוֹל, מהי מידת השיתוּף עם כּלל־העוֹבדים וּמהי מידת העצמאוּת שלכם, כּאן דובּר בּלא לב ולב: לא פּרישה, לא התבדלוּת! ועם זה כּמעט שלא השארתם פּינה שלא בּיקשתם בּה “עצמאוּת”. גם בּרית קבוּצוֹת, גם הדאָגה לפּוֹעל הבּוֹדד, וגם עניני הפּועלוֹת וגם שיכּוּן, וגם “תאים” וּ“נציגים” בּכל מוֹסד, וגם מוֹסד כּספּי עצמאי לחוּד! כּשאני שוֹמע אתכם (ולא רק אתכם) חרדים כּל כּך לעצמאוּת, וחוֹפרים אוֹתה ממַטמוֹנים, אני מתחיל לחשוֹב כּי לדרך מחשבה זוֹ חסר רק סיוּם הגיוֹני קטן. לכל אוֹתם אִיי ההתיחדוּת המרוּבּים אילוּ אפשר היה להוֹסיף גם חתיכה קטנה, קטנטנה, של ארץ־ישׂראל מיוּחדת! אזי היינוּ משׂיגים את משׂא־נפשנוּ, והיינוּ יוֹשבים כּוּלנוּ בּשלוֹם וּבשלוה, כּל אחד בּארץ־ישׂראל “שלוֹ”, לוֹ לבדוֹ ואין לזוּלתוֹ חלק בּה.

לבנוֹת וּלהיבּנוֹת

ואל נא תטעוּ בּדברַי: אינני מזלזל כּלל וּכלל בּצוֹרך שלכם להווֹת חטיבה עצמאית בּהסתדרוּת. זוּהי זכוּתכם, וּבמידה שיש בּכם תוֹכן עצמאי – ודאי ימָצא לכך הבּיטוּי הראוּי והכּלים הדרוּשים. אין לפקפּק כּלל וּכלל בּזכוּתם של סוּגים שוֹנים בּהסתדרוּת להתלקט יחד לשם יצירה משוּתפת. על מה אני קוֹבל? על המגמה הזאת המבקשת כּכל האפשר להתיחד, להסתגר, להתבדל בּתוֹך תחוּמי ההסדרוּת האחת. התבדלוּת לשמה.

ואין קוּבלנה זוֹ מוּפנית נגדכם בּלבד, ולא יוֹתר נגדכם מאשר נגד זוּלתכם. כּוֹחוֹת חשוּבים בּהסתדרוּת לוֹקים בּנקוּדה זוֹ. מדוּע תהיוּ אתם טוֹבים מהם?

אין אדם רשאי לדרוֹש מכּם שתוַתרוּ על בּרית קיבּוּצים עצמאית, כּל זמן שהתנוּעה הקיבּוּצית כּוּלה מפוֹררת ומפוֹרדת וּפוֹעלת על בּסיס של “התיחדוּת”. אך לא שאלת איסוּר והיתר כּאן, כּי אם שאלת “התכלית”. לשם מה קיימת תנוּעתכם, האם רק כּדי להישָמר מטמיעה בּקרבּנוּ, בּחינת “ואני את נפשי הצלתי”? האין בּזה משוּם מיעוּט הדמוּת שלכם בּידי עצמכם? אם מאמינים אתם שציוֹנוּת כּללית יש לה מה לוֹמר לפּוֹעל, הרי לא בּזה יאָמרו הדברים שתקימוּ לעצמכם מוֹסד כּספּי נפרד, נוֹסף על המוֹסדות הכּספּיים של ההסתדרוּת. האוּמנם יפעל המוֹסד הכּספּי שלכם על פּי פּרינציפּים שוֹנים מבּנק־הפּוֹעלים וּמ“ניר”? או כּלום ציוֹנוּת כּללית היא “כּת” אשר כּל דאגתה לעצמה וּלהתבצרוּתה וּלהתיחדוּתה?

סיסמה חלוּצית היא: “לבנוֹת וּלהיבּנוֹת”. רבּים הם שכּל חפצם אינוֹ אלא “להיבּנוֹת” בּלבד. אך מי שרוֹצה להיבּנוֹת בּלי לבנוֹת איננוּ חלוץ. החלוּץ אוֹמר לעצמוֹ: תבנה ונבנית. אתם מבקשים להיבּנוֹת בּהסתדרוּת כּכוֹח ציבּוּרי ממשי. אוּלם כּדי להיבּנוֹת בּהסתדרוּת אתם צריכים לבנוֹת אוֹתה, לשתף עצמכם בעשׂייתה. כּיוֹם הזה אין אתם אלא אחד ה“מיעוּטים” בּהסתדרוּת, מיעוּט צעיר. בּרכתי לכם, שתעלוּ רבבוֹת נוֹער חלוּצי וּתהווּ כּוֹח בּוֹנה בּהסתדרוּת וּבציוֹנוּת. ואַזהרתי לכם, שלא תַשרוּ בּקרבּכם רוּח של מיעוּט חסר תאוַת־יצירה, אשר אין כּוֹחוֹ אלא בּתביעה מזוּלתוֹ. חַנכוּ את חבריכם ואת העתידים להיוֹת חבריכם שיראוּ עצמם אחראים להסתדרוּת, שוּתפים לעשׂייתה וּלבנינה, שיהיוּ לא רק “תוֹבעים” וּ“מקבּלים”, אלא גם עוֹשׂים ונוֹתנים. חנכוּ אוֹתם לפּתוֹס של בניה הסתדרוּתית, לאזרחוּת שלמה על זכוּיוֹתיה וחוֹבוֹתיה.

האזרחוּת בּהסתדרוּת אינה מוֹנעת עצמאוּת אידיאוֹלוֹגית וּמדינית. אין זה ענין של מתן “זכוּת” מיוּחדת. “השוֹמר הצעיר” לא קיבּל שוּם “זכּיון” מיוּחד לעצמאוּת, אלא ששוּם חוֹק הסתדרוּתי לא מנע אוֹתוֹ מלקיים את עצמאוּתוֹ הרחבה וּמהבליט את מַכּסימוּם הניגוּדים, האידיאוֹלוֹגיים והמעשׂיים, שיש בּידי “השוֹמר הצעיר” לטפּח לגבּי מפלגת הרוֹב בהסתדרוּת. אין אני בּא כּאן לדוּן על תכנה של עצמאוּת זוֹ, מה בּה מן החיוּב וּמה מן השלילה, כּשם שאיני דן כּאן על תוֹכן עצמאוּתם של “פּוֹעלי ציוֹן” שׂמאל על שני פּלגיהם. עצמאוּתם של אלה תכנה העיקרי הוּא: הימָנעוּת מהשתתפוּת בּכל יצירה חלוּצית של תנוּעת העבוֹדה. ואם זרמים שוֹנים בּהסתדרוּת השׂיגוּ את מידת העצמאוּת הנוֹבעת מקיוּמם – מדוּע לא ישׂיג זאת הנוֹער הציוֹני־הכּללי? ואם הרוֹב המנהל את ההסתדרוּת והרוֹאה בּעין־בּיקוֹרת וּלעתים בּעין־בּיקוֹרת חריפה כּמה גילוּיים של עצמאוּת זוֹ, אינוֹ מתנקש בּה – למה יתנקש דוקא בּעצמאוּתוֹ של הנוֹער הציוֹני־הכּללי, אשר הקרקע החלוּצי המשוּתף אתוֹ הוּא רחב וּמוּצק למדי?

עתידכם בּהסתדרוּת איננוּ תלוּי בּקבּלת פּריבילגיוֹת, אלא בּכוֹח היצירה שתגלוּ. הבּיטוּ מסביבכם, כּמה נוֹער ארץ־ישׂראלי נשאר מחוּץ להסתדרוּיוֹת הנוֹער הקיימוֹת. מה ציוֹנוּתוֹ? מה לאוּמיוּתוֹ? בּינוֹ לבין היצירה החלוּצית בּארץ אין כּמעט כּל מגע. אבק פּוֹרח. קחוּהוּ. אם אחרים לא מצאוּ אליו את הדרך ונתנוּ לוֹ להתבּזבּז – תַראוּ אתם את כּוֹחכם. ואם תוֹציאוּ חלוּץ מזוֹלל זה – יברכוּכם גם אלה שאינם אתכם בּסיעה אחת.

אך אם בּמקוֹם מרחב ליצירה תבוֹאוּ לבקש מן ההסתדרוּת מעט שוֹחד פּה וּמעט שוֹחד שם, כּמוֹ שנוֹהגים לבקש כּמה כּוֹחוֹת הבּאים “לנהל משׂא־וּמתן” עם ההסתדרוּת – לא תהיה תפארתכם על הדרך הזאת. ההסתדרוּת חייבת למלא את כּל תביעוֹתיכם הצוֹדקוֹת. ואין בּהסתדרוּת שוּם נטיה להפלוֹת אתכם לרעה משאר זרמים בּהסתדרוּת. אך לא יהיה זה הוֹגן, ולא לכבוֹד לכם ולא לכבוֹד הנהגת ההסתדרוּת, אם היחסים החבריים שבּינינוּ יהיוּ נקנים בּשוֹחד אוֹ בּאבק־שוֹחד, אם בּגלוּי ואם בּכיסוּי.

יש לכם “ידידים” המטילים עליכם פּחדים בּ“דיכּוּי” וּב“קיפּוּחים” וּבחטאים של ההסתדרוּת. אין אתם זקוּקים עכשיו שילַמדוּ בּפניכם סניגוֹריה על ההסתדרוּת (ואין אני האדם לכך). מנסיוֹנכם החי בּארץ למדתם מה ערך לידידוּת זוֹ וּמה ממשוּת בּפחדים אלה. אין ההסתדרוּת מבוּטחת משגגוֹת, וּבמחנה כּל כּך רב אין מפלט גם מזדוֹנוֹת של יחידים. וּלוַאי שכּולנוּ יחד לא ימָלטוּ מעינינוּ השגגוֹת והזדוֹנוֹת ונדע לבער אוֹתם. יש ויש לתקן, ואין זוֹ מלאכה קלה בּיוֹתר. מתוֹך זלזול בּעמל הזוּלת וּביצירת הזוּלת וּמתוֹך התכּבּדוּת בּקלוֹנוֹ – לא יתוּקן שוּם דבר. וחבל שמשהוּ מסגנוֹן זה בּיצבּץ בּדברי אחדים מן הנוֹאמים. קוֹדמיכם טרחוּ ויגעוּ עד שבּאתם וּמצאתם כּמה דברים מוּכנים לפניכם. ודאי לא על צד השלימוּת. ועוֹד הרבּה דוֹרש השלמה ותיקוּן. וּלוַאי שיבוֹאוּ המשלימים והמתקנים. אך מי שראשית אוֹנוֹ הוּא בּזה, שהוּא מכריז כּי נַעלה הוּא על קוֹדמיו, מוּתר לוֹמר לוֹ: אַל יתהלל חוֹגר כּמפַתח.

שאלה אוֹתי היוֹם בּרחוֹב ילדה־פּוֹעלת, חלוּצה כּשרה ונאמנה: אמוֹר נא לי, בּמה הם ציוֹנים טוֹבים מאתנוּ? האוּמנם הם חלוּצים יוֹתר מאתנוּ, עברים יוֹתר מאתנוּ, קיבּוּציים יוֹתר מאתנוּ, כּוֹבשי עבוֹדה יוֹתר מאתנוּ? הייתי שׂמח לוּ יכוֹלתי לוֹמר לה: כּן. הם בּאמת טוֹבים מאתנוּ, חלוּצים יוֹתר מקוֹדמיהם. מעשׂיהם טוֹבים משלנוּ. אך מה היה לי לענוֹת? האוּמנם היה עלי לוֹמר לה שאתם ציוֹנים טוֹבים ממנה, מפּני שאתם מגדירים את עצמכם כּך ולא אחרת, שאתם ציוֹנים טוֹבים יוֹתר בּזה שאתם אוֹמרים כּי טוֹבים אתם ממנה?

בּרוּך יהיה כּל גל עליה המביא אתוֹ שאיפוֹת בּרוּרוֹת וגם סתוּמוֹת, למשהוּ טוֹב יוֹתר, נאמן יוֹתר, צוֹדק יוֹתר, שרשי יוֹתר. אך השאיפה בּלבד ל“יוֹתר” אינה מַקנה את הזכוּת להתנשׂא על מעט הטוֹב והנאמן והצוֹדק והשרשי שכּבשנוּ לנוּ. וּמי שמוֹתח בּיקוֹרת על מה שנוֹצר לפניו הרי הוּא מחייב את עצמוֹ להצדיק את זכוּתוֹ לביקוֹרת בּמעשׂים טוֹבים יוֹתר.

כּשם שאמר הנביא הקדמוֹן: אל יתהלל חכם בחכמתוֹ, נאמר אנחנוּ: אל יתהלל הסוֹציאליסט בּסוֹציאליסטיוּתוֹ ואל יתהלל הציוֹני־הכּללי בּכלל־ציוֹניוּתוֹ. יבוֹאוּ המעשׂים הטוֹבים ויוֹכיחוּ את צדקת תביעוֹתינוּ. מי שתוֹבע הרבּה חייב לתת הרבּה.

(נאוּם בּבית־העם, י“א בּכסליו תרצ”ו)

א

רצוֹני להסבּיר לבּוֹחרים ולנטוּלי זכוּת־הבּחירה את ערך הבּחירות ותכנן מתוֹך ראִייתי הציוֹנית והישוּבית.

עלי להקדים כּי אינני נוֹטה להבטיח שכּל אוֹתם הליקוּיים והפּגעים, שמהם סוֹבלת העיר וסוֹבלים אזרחיה כּתוצאה מן המשטר הקיים בּעיריה, שכּל אלא יתוּקנו בּמקל־קסמים בּוֹ בּרגע שחברינו יגיעו ל“שלטוֹן”. אין אנוּ מפלגה קיקיוֹנית, אֹשר כּכל אשר יִמעט נסיוֹנה כּן תרבּינה הבטחוֹתיה. אין אָנוּ מאוֹתן המִפלגות שכּל כּוֹחן בּפה ממַלל דֶמַגוֹגיה, וּבערב־הבּחירוֹת הן מבטיחוֹת לבוֹחריהן גן־עדן עלי אדמוֹת, וּלמחרתן הן מתקלסוֹת בּהבטחוֹתיהן ובבוֹחריהן. קשרינוּ אנוּ עם בּוֹחרינו הם קשרי היוֹם וקשרי אתמוֹל וקשרי מחר. המגע שלנו עם בּוֹחרינוּ הּוא בּשטחי־חיים רבּים: בּלשכּת־העבוֹדה וּבאגוּדה המקצוֹעית וּבמלחמה בּחוֹסר־העבודה וּבעזרה הדדית וּבשיכּוּן וּבעבוֹדה ישוּבית וציוֹנית וּבפעוּלה תרבוּתית – ואין אנו יכוֹלים להרשוֹת לעצמנו את המוֹתרוֹת הללו של הבטחוֹת על מנת שלא לקיים.

מבּלי לזלזל בּשוּם פּרט חיוּני מחיי העיר, בּסבלוֹת תוֹשביה וּבזעקוֹת ילדיה, אַרשה לעצמי לוֹמר: עיקר הויכּוּח שלנוּ עם שליטי העיר כַּיוֹם איננו בּזה מי אשם בּשטפוֹן ואם נהגוּ איפה ואיפה בּיחס לשכוּנוֹת וּבבנין הכּבישים. הויכּוח מרחיק לכת: כּרָך זה בּן 150,000 יהודים, כּרך בּעל זכוּיוֹת מוּניציפּליות, בּעל תקציב עצוּם, בעל משקל ציבּוּרי ומדיני – מה מקוֹמוֹ והשפּעתוֹ בּחיי הישוּב, בּקביעת סדרי הישוּב?

אנוּ עוֹמדים עכשיו לאחר קוֹנגרס לוּצֶרן. קוֹנגרס זה הצליח ליצוֹר מידה גדוֹלה של פַּציפיקציה ושיתוּף פּעוּלה של כּל הכּוֹחוֹת בּהסתדרות הציוֹנית. עכשיו קוֹבלים עלינו: אם בּאמת וּבתמים אתם חפצים בּ“שלוֹם על ישׂראל”, למה זה איפוֹא אתם מסתערים על עיריית תל־אביב במגמת כּיבוש? ומנהיגם של בּעלי־הגוּף והמתנכּרים קוֹרא בנהמת־לב: “למה משתדל כּל כּך השׂמאל לכבּוֹש גם את העמדה האחרוֹנה הזאת?”

והנני לענוֹת על קוּבלנה זוֹ בּלא לב ולב: כּן, אנוּ מסתערים להפּיל את המשטר הקיים בּעיריית תל־אביב מפּני שהוּא אחד הגוֹרמים החשוּבים למנוֹע שיתוּף פעוּלה בּין יהוּדים ויהוּדים, אחד הגוֹרמים העיקריים המוֹנעים מן הישוּב יחסי תרבּוּת ושלוֹם. שלוֹם בּישוּב פּירוּשוֹ בּיטוּל כּל ניגוּדי־הענינים וניגוּדי־הדעוֹת בּין המפלגוֹת והמעמדוֹת. פירוּשוֹ: מידה הכרחית של יחסי־כּבוֹד בּין אדם ליריבוֹ. פּירוּשוֹ: הפסקת הקיפּוּח האזרחי, הזוֹרע מרירוּת ושׂנאה. פּירוּשוֹ: הסתלקוּת מחתירה תחת משעננוּ המדיני ואִרגוּננוּ הלאוּמי. פּירוּשוֹ: לא לדרוֹך בּרגל־גאוה על המתנגד, ועל זכוּיוֹתיו, ועל תביעוֹתיו החיוּניוֹת, ואפילו הוא “מיעוּט”.

והיפּוּכוֹ של “שלוֹם בּישוּב” הוּא המשטר הקיים בּעיריית תל־אביב. היש בּיניכם זוֹכרים את הויכּוּחים שהיוּ מתנהלים בּגוֹלה בּין בּעל־הבּית הציוֹני, המשׂכּיל והנאוֹר והשוֹחר טוֹב, לבין צעירי הצאן, לבין הנוֹער הציוֹני התוֹסס אשר לבּוֹ הלך אחרי חזוֹנוֹת סוֹציאליסטיים ורדיקליים? אוֹתוֹ בּעל־בּית, משׂכּיל ונאוֹר, היה “ותרן” גדוֹל על חשבּוֹן המדינה שבּה חי. היה רוֹחש חיבּה לזרמים הפּרוֹגרסיביים והרדיקליים, היה נזוֹן מספרוּתם וּמעריץ את סוֹפריהם ולוֹחמיהם, היה מחזיק בּכל עיקרי הדמוֹקרטיה והשויוֹן האזרחי, ואף מוֹסר את קוֹלוֹ למפלגוֹת שׂמאליוֹת, אם הדבר לא היה כּרוּך בּסכּנה, חס ושלוֹם.

וּבויכוּחים עם הנוֹער היהוּדי היה בּעל־הבּית הזה וּטוֹבי מיצגיו אוֹמרים: כּלוּם אין אנו רוֹצים להנהיג בּארץ־ישׂראל את מיטב התיקוּנים הסוֹציאליים? כלוּם אין אנוּ מתכּוונים לבנוֹת את מוֹלדתנוּ על טהרת עקרוֹני הדמוֹקרטיה? יד בּיד נילַחם שם אִתכם יחד נגד כּל קיפּוּח, נגד פּריבילגיוֹת מעמדיוֹת, נגד נסיוֹנוֹת של ריאַקציה, אלא שלפי שעה אנוּ בּגלוּת ואף הסוֹציאליזם היהוּדי בּגלוּת הוא, וּמלחמת המעמדוֹת בּתנאים אלה אין לה קרקע ואין לה פּרי. ולא אחד מהם, מן המעוּלים והנַעלים היה מוֹסיף: עוֹד תראה ותיוָכח בּבוֹאנוּ לארץ־ישׂראל הנבנית ניפּגש יחד בּמערכה אחת, בּמחנה הסוֹציאליסטי.

כּכה היו נוֹתנים שטרוֹת בּלי זהירוּת יתירה.

והנה הגיע היוֹם והשטרוֹת הוּגשוּ לגוּביינא. מתוֹך המוֹני הנוֹער הציוֹני התוֹסס, אשר היה כּלא היה, ניתזוּ רסיסים והגיעוּ לארץ. והעלם הציוֹני היה לפוֹעל עברי. וּבבוֹאוֹ הגיש את תביעוֹתיו: עבוֹדה, קיוּם אנוֹשי, זכוּיוֹת־אזרח, כּבוֹד־אדם.

וכאן קרה דבר משוּנה: בּעל־הבּית העברי הנאה המלקק את אצבּעוֹתיו מן האוּטוֹפּיה של לוינסקי והמתגאה בּ“אלטניילנד” של הרצל, היה כלא היה. נשמתוֹ האידיאַליסטית פּרחה, וּבמקוֹמה צץ ופרח הבּעל־גוּף. הוּא השליך מאחוֹרי גווֹ את סבל הירוּשה של ה“פּרוֹגרס” (שהלך בּינתיים לעוֹלמו) ונתן קוֹלוֹ: מה, שקצים? הלכבּוֹש אוֹתנו בּבּית בּאתם? וכל מי ששתה כּוס תה בּתל־אביב יקבּל זכוּת־בּחירה? וכל פּוֹעל יחף בּמוֹשבה, אשר לא פרדס לוֹ ולא כּרם, יחַווה דעה על רכוּשנוּ ויחלק עמנוּ בּנחלוֹתינוּ? הכמעשׂה הבּולשביקים נִתן לכם לעשׂוֹת פּה? לבּנוּ שוֹפע אהבה לכל ישׂראל, ואתם תביאוּ הנה איבה וּמלחמת־מעמדוֹת? ותרעילוּ את חיינוּ בּדרישת עבוֹדה עברית וּבמשמרוֹת? ותשירוּ את האינטרנַציוֹנל? ואנחנוּ נחשה? והציוֹנוּת מה תהא עליה?

והבּעל־גוּף בּישוּב איננוּ חייב להיוֹת דוקא מבּין בּעלי־הבּתים בּציוֹנוּת אשר הביאוּ אתם את צרוֹר כּספּם ואת עבָרם הציוֹני־בּעל־בּיתי. הוא יכוֹל להיוֹת גם מיוֹצאי מפלגוֹת־העבוֹדה, שמכּיון שקיבּל נדוּניה אוֹ משׂרה הגוּנה, טעם מעץ הדעת ונפקחו עיניו לראוֹת טוֹב ורע. ואף ציוֹנוּתוֹ נעשתה לאוּמית ביוֹתר וכשרה בּיוֹתר; הוּא יכוֹל להיוֹת גם בּוּנדאי ואנטי־ציוֹני לשעבר – לא איכפּת, עכשיו הוּא לוֹבש טלית שכּוּלה תכלת. וכל אלה – תוֹעבת נפשם מלחמת־המעמדוֹת, כּלוֹמר, מלחמת הפּוֹעל בּהם. מה שאין כּן מלחמתם הם בּפּוֹעל, זוּ אינה מלחמת־מעמדוֹת, חלילה, אלא הגנה על עניני האוּמה, ועל עניניו הבּלתי־מעמדיים של הבּעל־גוּף הלאוּמי.

כּי אכן יש לוֹ לבעל־גוּף משלנוּ לא רק עניני החוֹמר העכוּר, עניני העבוֹדה הערבית ועניני שׂכר־הדירה ועניני המגרש הפּוֹרח. לא על הלחם בּלבד יחיה הבּעל־גוּף. הוּא אינוֹ יכוֹל להשלים עם המצב המחפּיר הזה, שהפּוֹעל היחף, בּעל המכנסים הקצרים, נעשׂה ראש וראשוֹן בּציוֹנוּת, והוּא מדבּר כּכל העוֹלה על רוּחוֹ ונעשה “שליט” בּקרנוֹת, בּועד הלאוּמי, בּהנהלת עניני הציוֹנוּת. לא, הוּא לא יחשה! מצפּוּנוֹ הלאוּמי לא ישלים!

היה זמן וכל אלה המפעלים והמוֹסדות היוּ קנינם של בּעל־הבּית היהוּדי, שלוֹ לבדוֹ, ואין לזר חלק בּוֹ. זה היה טבעי וּמוּצדק. אם היוּ שנים רבּוֹת וּבקרן הקימת לא היה לפּוֹעל העברי אפילוּ בּא־כּוֹח אחד, וכן בּהנהלה הציוֹנית – לא ראה בּכך שוּם בּעל־בּית הגוּן דבר בּלתי־הוֹגן. ואם בּא הנסיוֹן של משטר סאקר והוֹציא את הפּוֹעלים מכּלל שיתוּף־מעט בּהנהלה – היה שׂשֹוֹן ושׂמחה בּמחנה ואמוּנת־אוֹמן על ישׂראל. כּך מנהגוֹ של עוֹלם, וכך צריך שיהיה מנהגוֹ של עוֹלם.

מתי הוּפרע סדר־עוֹלם? משבּאוּ הפּוֹעלים ולא הסתפקוּ בּישיבת־אוֹהלים וּביבּוּש בּיצוֹת וּבעמידה בּים־המלח, וּבטיפּוּח הדיבּוּר העברי, וּבקניית הספר העברי, וּבהצלת מחנוֹת נוֹער יהוּדי מהתנַוונוּת וּמכּלָיה וּמשמד לאוּמי, וּבחינוּך מחנוֹת־נוֹער לחיים עברים־חלוּציים, משהלכוּ ורכשוּ את אמוּנם של המוֹני ישׂראל, ואלה התחילוּ מכּירים שכּוֹחם של הפּוֹעלים וּשליחיהם יפה גם בּעבוֹדה מדינית וגם במעשׂים ישוּביים וּפינַנסיים וגם בּפעוּלה חינוּכית־ציוֹנית. אזי פרצוּ צעקוֹת־היאוּש: “פּוֹעלים עליך, ישׂראל. הם כּוֹבשים את הכּל”. אמנם בּנשׂיאוּת הדירקטוֹריוֹן של הקרן הקימת משמש אוּסשקין ולפּוֹעלים אין שם אלא שליש, אמנם בּהנהלה הציוֹנית אין לפּוֹעלים אלא פּחוֹת מן החצי, וּבהנהלת הסוֹכנוּת אין להם אפילוּ כּדי שליש, אמנם בּכל מקוֹם שהפּוֹעלים הגיעו ל“שלטוֹן” אינם נוֹהגים שלטוֹן יחיד, אלא מסוּבּים עם שכניהם־יריביהם בּקוֹאליציה, אך כּל זה אינוֹ ולא־כלום בּעיני הבּעל־גוּף המפוּנק: מכּיון שהפּוֹעל מקבּל את חלקוֹ בּהנהגה, הרי שהעוֹלם הבּעל־גוּפי, האיתן והמוּצק, מוֹט התמוֹטט. העל זאת לא תאבל תבל כּוּלה?

והבּעל־גוּף שלנוּ מצא את התרוּפה: הוּא התחיל בּוֹרח מן המוֹסדוֹת הלאוּמיים, פּוֹרש מן האִרגוּן הלאוּמי. למה לוֹ לשבת בּמסיבּוֹת המדיינוֹת בּעניני עבוֹדה עברית? למה לוֹ לשבת עם אלה אָרחי־פּרחי המבקשים לגזוֹר עליו גזירוֹת? וכי מפּיהם הוּא חי? בּרוּך השם, פּרדסוֹ וּמגרשוֹ אינם זקוּקים לכך. ולמה לוֹ הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, מה “התכלית” שבּהן, לעלוֹת חלוּצים וּליבּש בּיצוֹת וּלישב עמקים? מַהי סוֹף סוֹף הציוֹנוּת כּוּלה? תרמיל קבּצנים. קחוּ לכם, בּבקשה, את התרמיל, את הועד הלאוּמי רפה־האוֹנים, את האֶכּסקוּטיבה הציוֹנית, אשר היוֹם אוֹ מחר ודאי תפשוֹט את הרגל. תעסקוּ אתם בּשלכם ואנחנוּ בּשלנוּ.

כּזאת היתה הפילוֹסוֹפיה של הבּעל־גוּף, שנפגע עד עוֹמק הנפש, בּהיוֳכחוֹ כּי המוֹני המצבּיעים אינם מוּכנים להרכּיב אוֹתוֹ, את התקיף והמיוּחס, אלוּף לראשם. הוּא בּוּש לראוֹת את עצמוֹ תלוּי בּדעוֹתיהם של הללוּ, שהם מוֹנים את הקוֹלוֹת ולא את הדוּנמים. בּשעה שהרצל בּא וקבע את העיקרוֹן הפּוֹתה של בּחירוֹת כּלליוֹת ושווֹת לכל יהוּדי, עדיין לא צפה בּחזוֹנוֹ שעתידים להיוֹת יהוּדים בּעלי־דוּנמים, שמן היוֹשר וּמן הצדק שהם יכריעוּ את קוֹלוֹת השאר. קחוּ לכם את המוֹסדוֹת הלאוּמיים, ואנחנוּ נסתדר לבדנוּ! – כּזאת היתה הרוּח אשר עברה בּמחנה בּעלי־הגוּף. והתחילה פּרשת הפּרישה, מן הקרנוֹת, מן הועד הלאוּמי, מן השקל. ולא מתוֹך אדישוּת וחסכוֹניוּת בּעל־גוּפית סתם, אלא מתוֹך אידיאוֹלוֹגיה.

ואחרי הפּרישה בּאה ההתבּצרות. יש מוֹסדוֹת שאינם תלוּיים בּקונגרס הציוֹני וּבחוּקת־הבּחירוֹת שלוֹ, והם מוֹסדוֹת ממשיים, מאוּשרים מטעם הממשלה ירוּם הוֹדה, ותקציביהם אינם תרוּמוֹת אלא מסים, והאוֹחז אוֹתם בּיד עוֹשה מה שלבּוֹ חפץ, וּברצונוֹ הוּא יכוֹל לחלק אוֹתם על ימין ולא על שׂמאל. ויש רכוּש ציבּוּרי, יש מגרשים וּמכוֹני־מים, שאפשר להפוֹך אוֹתם לקנין של כּנוּפיה מיוּחסת. ואפשר לחלק את המסים שוה בּשוה על העשיר והעני, ואפשר להטיל צנזים על צֶנזים וּלהרחיק את האלמנטים הבּלתי־רצוּיים מהשפּעה, ואפשר לצמצם את “אֵזור־השיפּוּט” של המוֹשבה ולהוֹציא מתוֹכה את הפּרדסים והנחלות לבל תשלט בּהם, חלילה, עין רעה של גוֹבה־המסים, וּלמען היפּטר מפּוֹרענוּת זוֹ של שכוּנוֹת פּוֹעלים התוֹבעים זכוּת־בּחירה.

ויש לוֹמר מקצת שבחוֹ של הבּעל־גוּף בפּניו: הוּא הבין את ערך השלטוֹן המוּניציפּלי וּבעזרת הממשלה הצליח להתבּצר בּוֹ. וּבהתבּצרו – לא ניאוֹת לחלק את שלטוֹנוֹ עם זוּלתוֹ. ואם יש צוֹרך בּכך לגזוֹל את זכוּיוֹתיהם של אלפים – אין הוּא נרתע מפּני זה. כּי על כּן איש־מעשׂה הוּא ואת סנטימנטליוּתוֹ הוּא שוֹמר לשעת־הצוֹרך. ואם צריך לשם כּך לגזוֹל את זכוּת הבּחירה מאת אברהם הרצפלד, יהוּדה קרני, אברהם שלוֹנסקי, ואפילו מאת שאוּל טשרניחוֹבסקי (בּטרם יעניקוּ לוֹ אזרחוּת־כּבוֹד) – אין להתבּייש גם בּזה. ואין הדבר עוֹמד לוֹ למכשוֹל גם בּעיני אנשי־הרוּח המשמשים לוֹ נוֹשׂאי־כּלים. כּי על כּל פּשעים יכסה ה“הבה נתחכּמה” לפּוֹעל וּל“שלטוֹנוֹ”.

וּבכל אלה אין הבּעל־גוּף אוֹמר די. הוּא דוֹאג ליוֹם מחר, כּשכּל התחבּוּלוֹת הללוּ לא יספּיקוּ. והרי אנוּ קוֹראים בּימים אלה בּדין־וחשבּוֹן של מרכּז התאחדוּת האִכּרים לועידתם דברים מלאי ענין:

“המרכּז טיפּל בּעיבּוד הצעוֹת לשכלוּלים בּחוּקה הקיימת למוֹעצוֹת: הנסיוֹן הנרכּש בּקשר עם הבּחירוֹת האחרוֹנוֹת הוֹעיל בּהרבּה לקביעת הצעוֹת התיקוּנים בּחוקת־הבּחירות, על מנת למנוֹע הרחבה בּלתי־מוּצדקת של זכוּת הבּחירה וּבכדי להדק עוֹד יוֹתר את הקשר בּין תשלוּם המסים למוֹעצת המוֹשבה וּזכוּת הבּחירה”.

וּראוּ נא, איזוֹ לשוֹן צנוּעה נקטוּ המחבּרים: “שכלוּלים בּחוּקה”, “מניעת הרחבה בּלתי־מוּצדקת של זכוּת הבּחירה”; וּ“להדק עוֹד יוֹתר את הקשר בּין תשלוּם מסים וּזכוּת בּחירה”. איזוֹ דקוּת הניסוּח! וחזקה על הכּוֹתבים שאין אלוּ מליצוֹת בּעלמא.

ושלטוֹנוֹ של הבּעל־גוּף בּמוֹעצה המוניציפּלית אינוֹ שלטוֹן להלכה וּלתוֹאר־כּבוֹד בּלבד. לא ולא. אזכּיר עוּבדה אחת קטנה מן הכרוֹניקה של מוֹעצת רמת־גן. ראש־המוֹעצה שלה, שכּוּלוֹ איסטניסיוּת, כּידוּע, לא יכוֹל נשׂוֹא הערה ויכּוּחית (לא־אישית, וּכשרה בּתכלית הכּשרות הפּרלמנטרית) על הסתירה שבּין הסגנוֹן המתוּן של ה“בּוּסתנאי” כּלפּי הממשלה לבין סגנוֹנם המַהפּכני של בּאי־כּוֹח העיריה והמוֹשבוֹת בּישיבה פּנימית, וּברח על נפשוֹ מישיבת הוַעד הלאוּמי, וזכה לאִינטֶרביוּ וּלפרסוֹמת בּעתוֹנוּת הלאוּמית. ואוֹתוֹ ראש־מוֹעצה, “פּוֹעלי־ציוֹן” צרחן לשעבר וּפּטריוֹט איסטניס בּהוֹוה, הוּא שבּיקש להפקיע מידי הפּוֹעלים מגרש ציבּוּרי שהשתמשוּ בּוֹ שתים־עשׂרה שנה, מגרש שהוֹקם עליו בּית־פּוֹעלים בּשעה שחוֹלוֹת רמת־גן עדיין לא נשקלוּ בּמשקל־זהב וּבעלי־בּתים הגוּנים עדיין לא טילטלוּ עצמם לשבת שם. מכּאן אתה לָמד על רגש הצדק וּרדיפת־השלוֹם המפעם בּלב הבּעל־גוּף שלנו, והמתגלם בּמעשׂים מיד לכשהוּא מגיע לשלטוֹן.

תעברוּ בּמוֹשבוֹת ותתבּוֹננוּ בּפעוּלוֹת המוֹעצוֹת וּבתקציביהן ותראוּ באיזה מצח־נחוּשה דוֹחים כּל תביעה של פּוֹעלים, את תביעתם לחינוּך ילדיהם בּרוּחם, את דרישתם לתמוֹך בּקוּפּת־חוֹלים – זה מוֹסד הבּריאוּת העממי הגדוֹל, המציל המוֹנים המוֹנים מפּשיטת־יד לבעלי־טוֹבוֹת ולאפוֹטרוֹפּסוּת משתלטת, תראוּ כּיצד מוֹשיטוֹת המוֹעצוֹת יד לכל מי שבּא להתנקש בּהישׂגי הפּוֹעלים ולהרוֹס את הסתדרוּתם, תקשיבוּ כּיצד דנים בּמוֹעצוֹת על השתתפוּת בּתקציבה של כּנסת־ישׂראל.

אך קשה מכּל קיפּוּחי הזכוּיות האזרחיוֹת וּמקיפּוּחי השירוּתים הציבּוּריים היא הרוּח השוֹלטת בּמוֹסדוֹת מוּניציפּליים אלה. וּבעיריית תל־אביב בּיתר שׂאֵת.

ב

כּל פּרוֹטוֹכּוֹל של ישיבת העיריה התל־אביבית איננוּ אלא סטירת־לחי. לא לאוֹפּוזיציה בּלבד, אלא לכל אזרח בּעיר, ואפילוּ הוּא נמנה על המחנה השוֹלט. סטירת־לחי לעצם השלטוֹן העצמי שלנוּ. תראוּ נא את התמוּנה: אנשים נבחרוּ על מנת לדאוֹג לצרכי העיר, לנקיוֹנה, לשיפּוּרה, לבריאוּתה, לשיכּוּן תוֹשביה, להגנת עניניהם כּלפּי חוּץ וּלסידוּר עניניהם בּפנים. ובמקוֹם כּל אלה אין הם עוֹסקים אלא בּקטטוֹת.

מי וָמי אשם בּכך? האוּמנם הננוּ עם כּל כּך בּלתי־תרבּוּתי? והרי עוֹד לפני עשׂרוֹת שנים היינו נוֹהגים להתפּאר בּסדרי השלטוֹן העצמי שהקימוֹנוּ בּתוֹך המשטר התוּרכּי. היינו מתפּארים בּוַעדי המוֹשבות שלנוּ, בּסדריהם וּבמשפּטיהם וּבכּבוד וּבאֵמוּן שהציבּוּר רוֹחש להם.

וּהלא יש עוֹד כּמה בּמות שבּהם נפגשים אצלנוּ זרמים מתנגדים. הלא יש קוֹנגרס ציוֹני, יש אסיפת הנבחרים, יש הסתדרוּיוֹת ציוֹניוֹת ארציוֹת. מדוּע אפשר לקיים על פּני כּל השטח של הציבּוּריוּת הציוֹנית רמה תרבּוּתית מסוּימת, נימוּסים ציבּוּריים המאפשרים עבוֹדה משוּתפת, וּמידה מסוּימת של הבנה הדדית וּמדוּע נעשׂתה תל־אביב דוקא לקן הסגנוֹן המגוּנה והמַחפּיר?

אין זוֹ אשמת־יחידים דוקא. מצב מחפּיר ויחסים מחפּירים מוֹלידים גם סגנוֹן־דיבּוּר מחפּיר.

לא מעטים הם הניגוּדים בּתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית. ואין שוּם זרם חפשי מ“תאוַת־השלטוֹן”, אשר עליה בּוֹכים כּל כּך הבּכיינים החסוּדים. תאוַת שלטוֹן של כּח ציבּוּרי אינם פּגם, ואינה מוֹנעת אפשרוּת של שיתוּף־עבוֹדה ושל יחסים הוֹגנים. הרע הוּא בּתאוה לשלטוֹן־יחיד.

ציבּוּר הפּוֹעלים איננוּ נזיר מתאוַת־שלטוֹן, מן הרצוֹן להטבּיע את חוֹתמוֹ על חיי הישוּב והציוֹנוּת, בּחוֹמר וּברוּח. אוּלם הוּא איננוּ אוֹמר: “אני ואַפסי עוֹד”, הוּא מכּיר בּמציאוּתם של כּוֹחוֹת ציבּוּריים זוּלתו והוּא מוֹשיט להם יד לעבוֹדה. הוּא עוֹשה זאת לא מתוֹך נטיה אוֹרגנית לויתוּרים, ולא משוּם ששיתוּף־עבוֹדה בּימינוּ הוּא מן הדברים הנוֹחים והקלים. גם תנוּעת הפּוֹעלים יוֹדעת כּי שלטוֹן־יחיד של מעמד אוֹ מפלגה הנהוּ נוֹח יוֹתר לשוֹלטים מאשר קדירה דהרבּה שוּתפים. אבל תנוּעת הפּוֹעלים מחנכת את עצמה להכּרת ההכרח שבּשיתוּף המפלגוֹת והמעמדוֹת בּהגשמת הציוֹנות וּבבנין הישוּב.

לא כּן מעמד בּעלי־הגוּף ונוֹשׂאי־כּליהם וּמַדריכיהם, המתעבים לכאוֹרה כּל תאוַת־שלטוֹן. וּמתוֹך תיעוּב הנם מגיעים לשלטוֹן לא בּכוֹח אֵמוּן הבּוֹחרים המרוּבּים, אלא על ידי צמצוּם מספר הבּוֹחרים, אם בּעזרת הממשלה ואם על ידי תחבּוּלוֹת דקוֹת של יוֹשבי־ראש מפוּרסמים בּוַעדוֹת בּחירה, העוֹשים את רצוֹן קוֹניהם. וּבכל מקוֹם שידם תקיפה שם אין להם צוֹרך בּחלוּקת השלטוֹן. שליטי עיריית תל־אביב, למשל, מכּירים בּשיטה אחת: ראשית כּל, הם משתדלים להרחיק מספּר גדוֹל של בּוֹחרים, וּמשעלה הדבר בּידם הרי הם מרחיקים את נבחרי הפּוֹעלים מכּל השפּעה וּמכּל שיתוף בּהנהלת הענינים. הם מעמידים את סיעת הפּוֹעלים בּמצב כּזה, שיְיָאשוּ את לבּם מכּל תקוה של פּעוּלה פּוֹריה בּעיריה, שידעוּ כּי שוּם נימוּק שלהם אינוֹ עשׂוּי להתקבּל, ושוּם תביעה שלהם אין לה תקוה שתישָמע.

בּדידי הוָה עוּבדה: בּשעה שנבחרה מוֹעצה חמישית זוֹ של תל־אביב, ובהכּירי לאָן יביאוּ הדברים אם ימשיכוּ בּשיטה הקיימת, קמתי והלכתי את הישיש מר מ. דיזנגוֹף, אמרתי לוֹ: “הערב אתם בּוֹחרים בּהנהלת העיריה. לפּוֹעלים יש שליש הנבחרים. הם הסיעה הגדוֹלה בּכל הסיעוֹת. בּידכם לשתף אוֹתם בּעבוֹדה, בּידכם לדחוֹק אוֹתם למצב אוֹפּוֹזיציה. דחיקת סיעת הפּוֹעלים אינה לטוֹבת העיר. יש בּידך להיוֹת ראש מוּסכּם של העיר כּוּלה, למה לך לעת זקנה להיוֹת ראש של עיריה קצוּצה, נבחר של מעמד אחד?” מר דיזינגוֹף קיבּל את הצעתי בּרצוֹן והבטיח לעשׂוֹת הכּל כּדי להגשימה. ואחרי שעתים נתבּשׂרנוּ כּי הוּקמה הקוֹאַליציה הרוֹקחית.

אין מתנגדינוּ מתבּיישים להכריז על אנשינוּ שהם “דלי־מַעשׂ”, “שה”י פּה“י”. להם החריצוּת והזריזוּת והנאמנוּת בּעניני ציבּוּר, ולנוּ בּוֹשת הפּנים. אכן, מי אנשי־מעשׂה כּבעלי־גוּף? מי שאיננוּ בּעל פּרדסים וּמגרשים ודאי שהוּא דל ממעשׂ. אילוּ היינוּ אנחנוּ בּעלי־מעשׂה ודאי שהיוּ גם לנוּ פּרדסים וּמגרשים. אכן, אזי גם לא היוּ מתנקשים בּזכוּיוֹתינוּ.

בּין נבחרינוּ בּעיריה היה גם חיים ארלוזוֹרוֹב. ישב בּה כּמה חדשים והלך לוֹ. לא היה לוֹ מה לעשוֹת בּה. בּין הנבחרים היוּ אנשים כּבּילינסוֹן, קפּלן, הוֹז, פּרלסוֹן. אנשים לא דלי־מעשׂ כּל־כּך. מדוע לא יכלוּ כּל האנשים האלה לפעוֹל משהו בּעיריה, האוּמנם מפּני הדר־גאוֹניוּתו של מר רוֹקח?

ואם קרה המקרה – בּטרם קוּצצה זכוּת הבּחירה – והפּוֹעלים קיבּלוּ את השלטוֹן בּעיריה, אזי פּרצה ההשתוֹללוּת הפּרוּעה, שלא עמדה בּפני שוּם דבר: ריצה לממשלה, תביעת העיריה לערכּאוֹת, הסתלקוּת מתשלוּם מסים, שיסוּי שפל נגד חברנוּ טברסקי, על שהעיז לראוֹת בּהקדם את התפּתחוּת העיר בּמגמת הצפוֹן, ועל שהתחיל להכניס את העיריה בּעניני שיכּוּן עממי. רכישת קרקעוֹת הצפוֹן, שבּגללם זכינוּ לכמה שכוּנוֹת חדשוֹת, היא שהפחידה את הבּעל־בּית המחוכּם, שבּכוֹח השכּלתוֹ הכּלכּלית “תפס” מיד כּי הבּניה בּצפוֹן תרוֹקן את מרכּז העיר ותוֹריד מטה מטה את שׂכר־הדירה. הפּחד הזה מילא את תפקיד מכתב זינוֹביֶב בּבּחירות אז. לא היה אמצעי פּסוּל שלא השתמשוּ בּוֹ בּמלחמה נגד אישיוּתוֹ של טברסקי. והללוּ, המתעבים כּל כּך את היסוד האישי בּמלחמת־הבּחירוֹת, רוֹאים עכשיו את מלחמתנוּ נגד המשטר הקיים בּעיריה כּמלחמה אישית נגד “רבּי ישׂראל רוֹקח”.

אגב, כּל אלה הקוֹבלים כּל כּך על היסוֹד “האישי” בּתעמוּלה אינם נמנעים מלהעלוֹת על נס את זכוּתוֹ המשפּחתית של מר רוֹקח. בּר־אבהן הוּא. יהי כּן, אוּלם אם הזיקה המשפּחתית מוֹסיפה זכוּיוֹת, מדוע איננה מטילה גם חוֹבוֹת? היהוּדים הטוֹבים הללוּ נפגעים בּעוֹמק לבּם כּשמזכּירים לסגן ראש־העיריה את העבוֹדה הערבית בפּרדסי משפּחת רוֹקח, מדוּע הם מעבירים אוֹתוֹ מנחלתוֹ וּמתרעמים על שפּוֹקדים עליו את עווֹן משפּחתוֹ?

אך לא פּרצוּפוֹ האישי של מר רוֹקח מענין אוֹתי, אלא הצד הציבּוּרי שבּדבר. הנה הוּגשה לבּוחרי המוֹעצה הקוֹדמת רשימה בּשם המקסים “מרכּז”. כּל חמדת ישׂראל נתלתה בּאוֹתוֹ מרכּז מחוּסר־היקף. אבל בּמשך השנים קרה דבר משוּנה: אחד אחד נשרוּ מן המרכּז הזה שמוֹתיו המפוֹארים. יוֹתר נכוֹן: נעקרוּ עמוּדיו. תחילה הוּברחה מרת פּרסיץ, אשר מר דיזנגוֹף הפקיר אוֹתה לתקיפוּתוֹ של מר רוֹקח, ואחר כּך פּרש מר דיזנגוֹף בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. וּמכּל השלישיה המפוּרסמת נוֹתר מר רוֹקח לבדוֹ. בּכל חברה אחרת היה גוֹרל זה של רשימה “מרכּזית” זוֹכה לפחוֹת לדיוּן ציבּוּרי גלוּי. הבּוֹחר היה רוֹצה לדעת מה גוֹרל נבחריו, על מה ולמה נקטפוּ ללא עת. בּכל מקוֹם אחר היוּ אוּלי מתבּיישים להוֹפיע שוּב בּשלט־שלד זה. אך אנשי המרכּז שלנוּ בּוֹלעים גם זאת בּנחת. אין דבר מוֹנע אוֹתם מהתפּאר שהם ה“מרכּז”, שהם “העם” העוֹמד נגד קוֹמץ סוֹציאליסטים אנשי־מעמד.

ושיטה זוֹ המתקלסת בּדעת הציבּוּר, הפּטוּרה ממסירת דין־ וחשבּוֹן לבּוֹחריה, העוֹשׂה שליש של נבחרי העיריה למיעוּט הנדוֹן לאוֹפוֹזיציה בּלבד, היא שהפכה את מוֹעצת העיריה לקלוּבּ של קטטוֹת, אשר כּל ישיבה שלוֹ ממיטה חרפּה על העיר. עיריה זו נהפּכה בּאמת, ל“עמדה אחרוֹנה” של הריאַקציה הישוּבית, של הכּוֹחוֹת המתנגדים לאִרגוּן לאוּמי, של קוּרס אנטי־ציוֹני.

ושוֹמע אני את השוֹפרוֹת האיסטניסיים הנאחזים בּמלים הבּנליוֹת הללוּ וּממלאים פּיהם צחוֹק: ריאַקציה, אנטי־ציוֹנוּת, אנטי־לאוּמיוּת. כּן, כּן רבּוֹתי. ריאַקציה, אנטי־ציוֹנוּת, חתירה תחת האִרגון הלאוּמי. לא מתוֹך רתיחה של פּוּלמוּס־בּחירוֹת בּחרתי בּמלים אלה, אלא בּהכּרה בּרוּרה.

המבקש ליטוֹל מאת יהוּדי בּארץ את מלוֹא זכוּיוֹתיו שהוּבטחוּ לוֹ בּחוּקה הכּתוּבה והבּלתי־כּתוּבה של התנוּעה הציוֹנית, הרי הוּא ריאַקציוֹנר. כּל המבקש להנהיג בּחיינוּ המוּניציפּליים צֶנז כּספי – הרי הוּא עוֹשק את זכוּיוֹתיהם הקדוּשים של יהוּדים ויוֹצר אצלנוּ מעמד של מקוּפחי זכוּיוֹת אזרחיוֹת, נוֹסף על כּל שאָר הקיפּוּחים שחברתנוּ נתבּרכה בּהם. וכל המפרש את חוּקת־הבּחירוֹת הקיימוֹת פּירוּש קַפּחני נוֹסף, הרי הוּא מוֹסיף פּשע על רֶשע. וּפּוֹליטיקה ריאַקציוֹנית המקפּחת זכוּיוֹתיהם של יהוּדים והוֹפכת אוֹתם לבני מעמד מוּשפּל וזוֹרעת מרירוּת בּלבבוֹת (נוֹסף על מרי החיים וקָשיים) היא אַנטי־ציוֹנית.

ועיריה זוֹ, אשר אִיפשרה כּניסת אלפי חוֹרנים בּלתי־חוּקיים לעבוֹדה בּתל־אביב, פּוֹגעת בּמקוֹרות כּלכּלתנוּ וּמסַכּנת את בּטחוֹן חיינוּ, ונוֹתנת יד לפּוֹליטיקה אנטי־ציוֹנית של הממשלה ושל “אַחינוּ” המתנכּרים. בּרית עם המתנכּרים – זה היה הקו היסוֹדי בּפּוֹליטיקה של שליטי העיר. בּרית זוֹ עשׂתה כּל מה שבּידה כּדי להשפּיל את קרנם של מוֹסדוֹתינוּ הלאוּמיים.

כּנסת־ישׂראל המאוּרגנת ראתה בּיחידה הטריטוֹריאַלית את משענה העיקרי. חוּקת הכּנסת דוֹרשת את התמזגוּת העיריה והקהילה. זהוּ חלוֹם ציוֹני ישן. אוּלם עיריית תל־אביב היא שעמדה כּשׂטן על דרך האיחוּד של העיריה והקהילה. כּשזכינוּ לכך וּכנסת־ישׂראל קיבּלה לרשוּתה את רשת־החינוּך (זכוּת גדוֹלה היא לישוּב, אוֹת להתבּגרוּת ולעמידה על רגליו), מה עשׂתה עיריית תל־אביב? צרת עינה בּכך שמא צפת וּטבריה המִסכּנות נעזרוֹת מן השיתוּף בּתקציב החינוּך, קמה והתיצבה בּראש מבקשי הדצנטרליזציה.

והבּרית הלבבית של מי ש“משפּחתו” עוֹבדת בּעבוֹדה ערבית בּפּרדסיה עם מנהיגי הפּרדסנוּת המתנכּרת – נכנסה בּעבי הקוֹרה של עניני החינוּך. אכן, מי כּמוֹהם מסוּגל לרדת לעוּמקוֹ של החינוּך הלאוּמי! יצאוּ הרוֹקחים והבּוּסתנאים למערכה ללמד את יוֹצרי נהלל ועין־חרוֹד, את בּוֹני הספרוּת העברית בּימינוּ, איזהו החינוּך הלאוּמי הכּשר ואיזהו האָסוּר. ואנשי־מעשׂה שכּמוֹתם אינם מסתפקים בּהוֹראה להלכה בּלבד. חוֹטר התקציב בּידיהם והם מכּים בּוֹ בּכל מאמצי כּוֹחם וּמביאים בּינה בּלב ההוֹרים־העוֹבדים.

זהוּ המשטר הקיים כּיוֹם בּעיריית תל־אביב: בּרית כּל הכּוֹחוֹת אשר עינם צרה בּפּוֹעל העברי, בּהתקדמוּתוֹ ובהשפּעתוֹ. בּרית הכּוֹחוֹת העוֹמדים כּצר למוֹסדוֹת הלאוּמיים וּלאִרגוּן כּללי של הישוּב. בּרית הכּוֹחוֹת היוֹדעים נאמנה כּי שלטוֹנם יתערער אם יהיוּ כּל יהוּדי הארץ שוים בּזכוּיוֹתיהם. בּרית הכּוֹחוֹת הדוֹחים שיתוּף־פּעוּלה של חוּגי הישוּב השוֹנים על בּסיס של שויוֹן מלא לכל אדם מישׂראל. את המבצר הזה, מבצר התקיפים והגבּאים, עלינוּ להפּיל.

(בּמועצת ההסתדרוּת, ט“ז בּשבט תרצ”ו)

אינני מכּיר בּרגע זה שוּם עיקר חשוּב יוֹתר מאשר הצלת עוֹד פּוֹעל ועוֹד פּוֹעלת מפּוּרענוּת חוֹסר־העבוֹדה. ואינני יוֹדע שוּם מעשׂה חשוּב יוֹתר, מבּחינה ציוֹנית וּמבּחינה פּוֹעלית, מאשר מעשׂה זה שעליו אנוּ נקראים להחליט: שכּלל הפּוֹעלים, וכל פּוֹעל וכל פּוֹעלת, יקבּלוּ על עצמם נטל כּבד וּבלבד שלא נתן לחוֹסר־העבוֹדה שיעשׂה בּנוּ שַמוֹת ולא נתן לעגלה שלנוּ שתשקע בּבּוֹץ.

והיה זה בּעינַי טבעי והוֹלם את מצב השעה וּמבּיע את מלוֹא כּוֹח־רצוֹנה של תנוּעתנוּ אילוּ היינוּ מצמצמים את עבוֹדת המוֹעצה בּשעוֹת מוּעטוֹת, אילוּ שמענוּ רק את ההרצאה על מצב העבוֹדה ועל אפשרוּיוֹת תקנתה וּמבררים את תכניוֹת הפְּעוּלה וּמחליטים פּה אחד את אשר עלינוּ לעשׂות – וּמסיימים ויוֹצאים אל המלאכה, בּתכלית הפּשטוּת. אלא שתפיסתי אני היא, כּנראה, פּשטנית מדי. איכה ימנע אדם מעצמוֹ את ההזדמנוּת “להעמיק” וּלהוֹכיח ש“עדיין לא זה העיקר”, ואם גם נעשׂה ונצליח – שוּם אדם איננוּ מתנגד לכך, חלילה – עוֹד תישָארנה לנוּ שאלוֹת קשוֹת: מלחמה עוֹלמית, פּוֹעל ערבי, יחסי שכנים, מצב פּוֹליטי מסוּכסך, וּמה הוֹעלנוּ בכל עמלנוּ אם לא פּתרנוּ אוֹתן?

וּלפיכך אין דעתוֹ של אֶרם פּנוּיה עכשיו לענין פּעוּט זה של חוֹסר־עבוֹדה. סוֹף סוֹף הלא אין זה אלא ענין פּעוּט לעוּמת כּל השאלוֹת, הגדוֹלוֹת והעיקריוֹת, הגוֹזלוֹת את מנוּחתוֹ. והוּא יוֹדע שלא רק הוּא לבדוֹ, אלא “ציבּוּר הפּוֹעלים ציפּה למועצה לא רק כּדי למצוא פּתרוֹן למצב היוֹם”. בּרי לוֹ שציבּוּר הפּוֹעלים משתוֹקק לא למעשׂה־ההצלה שתעשׂה מוֹעצת ההסתדרוּת היוֹם, אלא לשמוֹע מה בּפיה לשאלה העיקרית, שאלת המחר".

סתם אֶרם ולא פּירש על שוּם מה מצפּה כּל כּך הציבּוּר לשמוֹע מה בּפי נוֹאמי המוֹעצה לשאלת המחר. אלא שניתן לשער שוַדאי משוּם כּך שאין לוֹ ספק־ספיקא לציבּוּר שדוקא בּשאלת “המחר”, ולא בּשאלת היוֹם, עתיד הוּא לשמוֹע מפּי הנוֹאמים גדוֹלוֹת וּנצוּרוֹת, אשר לא שמעה אוֹזן מעוֹלם, וּוַדאי שמוּרים אתם בּשאלת המחר פּתרוֹנוֹת חדשים לא שיערנוּם. אֶרם שוֹאל שאלה ניצחת: “נניח שהצלחנוּ בּפעוּלה נגד חוֹסר־עבוֹדה, האם השאלוֹת העיקריוֹת נעשׂוֹת מסוּכּנוֹת פּחוֹת משהיו?” טעם מיוּחד לשאלה זוֹ בּפי אָדם כּאֶרם. והלא אנחנוּ עוֹד לא שכחנוּ את הימים שאֶרם היה מקהיל קהילוֹת של מחוּסרי־עבוֹדה ומבקש לאַרגנם בארגוּנים מיוּחדים ל“מלחמה” בּהסתדרוּת שאיננה דוֹאגת להם. האם גם אָז לא היה חוֹסר־עבוֹדה בּפי אֶרם מן השאלוֹת העיקריוֹת?

אוּלם כּשאֶרם מדבּר על “השאלוֹת העיקריוֹת” אין פּירוּש הדברים: כּיצד מכשירים את המוֹני העם היהוּדי לעליה וּלהיקָלטוּת בּארץ, כּיצד יוֹצרים את ההוֹן אשר יאַפשר את קליטתם של המוֹני עוֹלים, כּיצד יוֹצרים משק חקלאי יהוּדי בארץ, כּיצד יוֹצרים בּסיס־קליטה בּשביל עליה בּלתי־פּוֹסקת. כּל השאלוֹת העיקריוֹת לגבּי אֶרם אינן אלא שאלה אחת: יחסי־שכנים. וּשאלה זוֹ אף היא אין פּירוּשה כּל התסבּוֹכת הפּוֹליטית והכּלכּלית והסוֹציאלית הגדוֹלה בּה אנוּ נתוּנים, אלא סימן־שאלה אחד ורצפּט אחד: “הסתדרוּת אחת ויחידה”. ועם זה הוּא אוֹמר בּעצמוֹ: “אם יאמר איש מ”פּוֹעלי־ציון" שׂמאל כּי מַפתח־הקסם בּידינוּ הוּא, אוֹמר אני שהוּא שַרלַטַן". אכן, דברים הראוּיים להישָמע וּלהיחָרת בּזכרוֹן השוֹמעים!

היה כּבר הדבר למעין “מסוֹרת” אצלנוּ: כּשאנוּ עוֹמדים בּפרשת עשׂיה, והדברים צריכים להיעשׂוֹת לאַלתר, מעוֹררים את דעתנוּ על שאלוֹת גדוֹלוֹת האוֹרבוֹת לנוּ. האוּמנם זהוּ האמצעי הנכוֹן לאמץ את כּוֹחנוּ בּשביל הצעד הקרוֹב? למה הדבר דוֹמה? לאוֹתוֹ רוֹפא־חכם השוֹאל: “ואם נרפּא את החוֹלה ממחלת הטיפוּס, כּלוּם אין מחלוֹת אחרוֹת וקשוֹת אוֹרבוֹת לוֹ, והרי ידענוּ שאדם סוֹפוֹ למוּת, מוּטב שנאמץ את כּל כּוֹחנוּ לבקש תרוּפה בּפני המות בּכלל”.

אמת נכוֹן הדבר. אוֹרבוֹת לנוּ פּוּרענוּיוֹת, קטנוֹת וּגדוֹלוֹת, וּגדוֹלוֹת וקשוֹת מאד. לא מעטוֹת הן השאלוֹת המַדירוֹת שינה מעינים. אלא שלא כּל טוּבנוּ בּידינוּ. אם בּוֹא תבוֹא מלחמת־עוֹלם להשמידנוּ – לא בּירוּרים בּמוֹעצה יצילוּנוּ מידיה. אין לנוּ לעשׂוֹת אלא מה שבּידינוּ לעשׂוֹת. וקוֹדם כּל, מה שבּידינוּ לעשׂוֹת היוֹם. בּטרם תגרוֹר הפּוּרענוּת הקטנה את הגדוֹלה.

––––––––

ההצעוֹת שהוּצעוּ למוֹעצה – שתים הן: להכפּיל את מס קרן חוסר־העבוֹדה בּקביעוּת וּלהטיל מס חד־פּעמי מיוּחד, שׂכר שנים־עשר יוֹם, על כּל חבר ההסתדרוּת העסוּק בּעבוֹדה – אינן הצעוֹת קלוֹת כּל כּך. ולא הייתי תמה אילוּ קמוּ מבּין שליחי הציּבּור והיוּ קוֹבלים על כּוֹבד הקרבּן. אין הציבּוּר רגיל בּקרבּנוֹת מרצוֹן כּאלה, ואף תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם לא נתנסתה בּכך.

איני יוֹדע דוּגמה לכך בּשוּם תנוּעה מתנוּעוֹת הפּוֹעלים, שיקוּמוּ חברים העסוּקים בּעבוֹדה ויטילוּ על עצמם מס כּבד לעזרת חברים מוּבטלים ולמניעת אַבטלה. שוּם מפלגה, לא מן הקרוּיוֹת רפוֹרמיסטיוֹת ולא מן הקרוּיוֹת רבוֹלוּציוֹניוֹת, לא תבעה זאת מחבריה. וּבין המפלגוֹת הללוּ לא מעטוֹת “שעשׂוּ את הקריֶרה” שלהן על גבּוֹ של מחוּסר־העבודה. הקהילוּ קהילוֹת ויסדוּ אִרגוּנים מיוּחדים ובחרוּ ועדים וערכוּ הפגנוֹת ותהלוּכוֹת, ואפילוּ התכּוֹננוּ לכבּוֹש את השלטוֹן בעזרת חוֹסר־העבוֹדה. הם ידעוּ לתבּוֹע בּכל פּה מן הבּוּרגנוּת ומן המדינה. אך הם מאסוּ בּאמצעי העלוּב והפּאליאטיבי: לתבּוֹע קוֹדם כּל מן הפּוֹעל שיקיים מצוַת העזרה ההדדית והסוֹלידריוּת המעמדית.

גם אצלנוּ נשמעוֹת כּפעם בּפעם אוֹתן ההשגוֹת: מה דרכּה של מפּא“י (אגב, מפּא"י זוֹ אשר בנצחוֹנוֹתינוּ אין לה חלק וּבמפּלוֹתינוּ היא האשמה) שבּמקוֹם ללחוֹץ על הממשלה ועל העיריוֹת ועל הבּוּרגנוּת, היא נטפלּת אל הפּוֹעל ודוֹרשת ממנוּ קרבּנוֹת? וּמַהי האוּטוֹפּיה הזאת שבּפרוּטוֹת של פּוֹעלים נמנע חוֹסר־עבוֹדה? גם בּשעת הטפה ראשוֹנה ליצירת קרן חוֹסר־עבוֹדה נשמעוּ אַזהרוֹת מפּני ה”השלָיוֹת".

ואף על פי כן, חברים, אינני חוֹשש לוֹמר, כּי הדרך הזאת שאנוּ מתיצבים עליה עכשיו – בּאיחוּר שלוֹשה חדשים – היא הדרך היחידה להתגבּרוּת וּלנצחוֹן של ממש. אין ספק שיש בּידינוּ לערוֹך אסיפוֹת־מחאה עצוּמוֹת וּלַארגן הפגנוֹת נאדרוֹת. אך למוּדי־נסיוֹן אנחנוּ, ממה שעבר על תנוּעוֹת הפּוֹעלים בּשנוֹת מצוּקה, ואנוּ אוֹמרים: לא בּאלה ניוָשע הפּעם.

ימים רבּים ראתה תנוּעת הפּוֹעלים בּתמימוּת יתירה את נצחוֹנוֹ של הפּוֹעל והגשמת המשטר הסוֹציאליסטי כּכניסת תהלוּכה חגיגית לתוֹך שערים פּתוּחים לרוָחה. ואם ידָרשוּ קרבּנוֹת – ידָרשוּ מאת הבּוּרגנוּת. הפּוֹעל לא חשד שגם הוּא יהיה אנוּס להביא קרבּנוֹת כּבדים. הוּא אמר להסתפּק בּקרבּנוֹת אשר גיבּוֹריו, יחידי־סגוּלה, המוּרמים על נס, הביאוּ, כּבר הביאוּ, למענוֹ. והנה בּאוּ ימים וּכלל־הפּוֹעלים נתבּע להביא בּעצמוֹ קרבּנוֹת כּבדים. הפּוֹעל לא היה מוּכן לכך. והוֹאיל ולא היה מוּכן להביא קרבּנוֹת מרצוֹן, נפל הוּא עצמוֹ קרבּן מאוֹנס, קרבּן למצוּקה, קרבּן לאוֹיביו. זה הכּלל: בכל מקוֹם שאין הפּוֹעל מוּכן להביא מעצמוֹ קרבּנוֹת בּרצֹון למען חבריו, למען מעמדוֹ, למען עמוֹ, למען השלוֹם, למען הסוֹציאליזם, שם נגזר עליו להיוֹת קרבּן מאוֹנס, קרבּן כּפיה, למען אוֹיביו, למען דיכּוּי מעמדוֹ, למען המלחמה, למען הפאשיזם. בּארצוֹת אירוֹפּה, בּמקוֹם שיד מפלגוֹת הפּוֹעלים, הסוֹציאל־דמוֹקרטית והקוֹמוּניסטית, היתה תקיפה, לא היה הפּוֹעל המסוּדר בּעבוֹדה, המיוּחס בּמקצוֹע, היוֹשב איתן בּמשׂרה, מוּכן לפרוֹס מפּתוֹֹ – פּריסה שיש בּה ממש – לאח הרעב, לא ראה חוֹבה לעצמוֹ להירָתם ולרתוֹם את הסתדרוּיוֹתיו המקצוֹעיוֹת ואת מוֹסדוֹתיו הכּספּיים בּכדי להניע את גלגלי המשק והעבוֹדה. ראוּ זאת אחרים, אוֹיבים־בּנפש, וירתמוּ את המוֹני המוּבטלים, נטוּלי עבוֹדה וּמחיה ותקוה, בּמרכבת תאוַת־השלטוֹן. התוֹצאוֹת ידוּעוֹת: ההמוֹנים הרתוּמים, לשריקת שוֹטים על בּשׂרם וּלהקשת תוּפּים בּאזניהם, עוֹדם נישׂאים במסע־השתוֹללוּת על פּני גויתה הרמוּסה והשוֹתתת דם של תנוּעת הפּוֹעלים ושל התרבּוּת האנוֹשית.

תנוּעת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה לא ראתה את המלחמה בּחוֹסר־עבוֹדה כּענין של עשׂיה לעצמה. היא ראתה זאת כּענין של תביעה מאת השלטוֹנוֹת בּלבד וזקפה לחשבּוֹנם של אלה את כּל יסוּרי המוּבטלים, וראתה לעצמה זכוּת יתירה אם תבעה מידיהם עוֹד נתח של “סיוּע”. “סיוּע” הכרח הוּא בּכל מקוֹם אשר קצרה היד אוֹ קצר הרצוֹן להילָחם מלחמה של ממש בּחוֹסר־העבוֹדה. בּעד הסיוּע שילם הפּוֹעל בּניווּן של מאוֹת אלפי משפּחוֹת עוֹבדים. רבבוֹת בּנים נאמנים אבדוּ למעמדם. נכרתה האמוּנה כּי הדיבּוּרים של שלוֹשה דוֹרוֹת על סוֹלידריוּת מעמדית יש בּהם ממש. מחוּסרי־העבוֹדה עוֹד הוֹסיפוּ להימָנוֹת על האגוּדה המקצוֹעית ועל המפלגה, אוּלם בּיניהם לבין אוֹתם המאוּשרים, המסוּדרים בּעבוֹדה ונוֹשׂאי המשׂרוֹת ויוֹשבים לבטח בּדירוֹתיהם, והם קרוּיים “חברים” – נחפּרה תהוֹם אשר שוּם מהנדס לא יגַשר על פּניה. בּמעמקי הלבבוֹת נתערערוּ מוֹסדוֹת התנוּעה: שקר האחדוּת!

אנוּ כּאן ניסינוּ, בּמקצת, ללכת בּדרכים אחרוֹת. הסתלקנוּ מההסתמכוּת הפטאליסטית על המדינה ועל המשק הרכוּשני. לפיכך נלחמנוּ נגד סיוּע, וחתרנוּ תמיד לקראת עבוֹדה. וּזכוּת היא להסתדרוּתנוּ שאיננוּ מחכּים עד שיחמיר המצב, וּבטרם יתמוֹטט עמוּד מעמוּדי בּניננוּ אנוּ קוֹראים למעשׂים.

––––––––

בּמַשבּרים הכּלכּליים התוֹקפים לפרקים את ארץ־ישׂראל יש צד אחד המכאיב בּמיוּחד: אפשר למנוֹע אוֹתם ואין מוֹנע.

אין זה מעניני להכניס את ראשי בּשאלה, אם בּמדינוֹת הגדוֹלוֹת, בּתנאים של משק קפּיטליסטי ענֵף וּמוּרכּב, יש בּידי כּוֹחוֹת מאוּרגנים למנוֹע משבּרים וּלפחוֹת לצמצם אוֹתם בּמידה ניכּרת, אוֹ אין. אצלנוּ, מכּל מקוֹם, יש ויש. בּתנאים המיוּחדים שלנוּ: בּהיקפנוּ המצוּמצם, בּמציאוּתוֹ של משק הוֹלך ונבנה ונתוּן לאכּספּנסיה, בּמציאוּתה של עליה יוֹצרת וּמחַדשת, בּמציאוּתם של גוֹרמים מיוּחדים המזרימים לארץ הוֹן ועבוֹדה וּמפתחים יחד עם היצרנוּת גם כּוֹח־קיבּוּל צרכּני, ּבמציאוּתה של תנוּעה לאוּמית האחראית לשלוֹם הישוּב והשוֹקדת על תקנתוֹ והמקיימת כּלים בּעלי יכוֹלת וּבעלי תפקידים קוֹנסטרוּקטיביים – בּתנאים אלה יש עדיין בּידינוּ, גם בּשעוֹת של התרוֹפפוּת משקית, לקרוֹע גזר־דין של משבּר המתהפּך על ראש הישוּב. ועוּבדה פּשוּטה זוֹ, הנראית גם לעין בּלתי־מזוּינת, שמכּל המשבּרים שעברוּ על ראשנוּ יצאנוּ בּעזרת אמצעים מצוּמצמים, לאחר מאמצים מסוּימים של כּוֹחוֹת לאוּמיים וציבּוּריים מאוּרגנים – יש בּה כּדי להעיד על כּך, כּי בּראיית המצב מראש, וּביתר ערוּת וּזריזוּת, אפשר היה למנוֹע את המשבּרים (אם לא היוּ מאחוֹריהם גוֹרמים פּוֹליטיים תקיפים) מלכתחילה.

מאַחר המלחמה¹ ועד עתה הננוּ נתוּנים בּמצב בּניה משקית בּלתי־פּוֹסקת. המכשוֹלים הפּוֹליטיים הרבּים יכלוּ להאט את קצב הבּניה, אך לא להפסיק אוֹתה. קו־הבּניה איננוּ יוֹרד אלא עוֹלה. וכל עוֹד המצב הזה נמשך, וכל עוֹד העליה זוֹרמת אין שוּם “שפל” יכוֹל ליהָפך אצלנוּ ל“מַשבּר”. בּמצב כּזה אפשר תמיד – בקצת רצוֹן וּמאמצים וּבקצת אמצעים לאשראי וּלהשקעה – למנוֹע מכאוֹבים אנוֹשיים אנוּשים וּמַפּלות מדיניוֹת כבדוֹת, הּבאֹות עלינוּ עקב חוּלשתנוּ ורשלנוּתנוּ.

לפני עשר שנים, בּפרוֹץ המשבּר, אמרנוּ כּי בּ־70 אלף לירוֹת אפשר “לשבּוֹר את המשבּר”. לא חקרתי לאחר מעשׂה אם סכוּם זה הספּיק, אוֹ שהוּשקעוּ סכוּמים גדוֹלים יוֹתר. בּין כּה וכה שבירת המשבּר בּאה לאחר שהמשבּר העמיק. אוּלם זכוּר לנוּ המעבר מסיוּע לעבוֹדה, והתחלת העבוֹדה בּנַהרים – בּכוֹח אלה זזנוּ עד שיצאנוּ מן הסכּנה האיוּמה שארבה לנוּ בּשנת 1927. וגם עתה אין בּידי לנקוֹט מספּרים, ואיני יוֹדע אם התכניוֹת העלוּלוֹת להתגשם על יסוֹד מאמצינוּ, אם הן כּשלעצמן עלוּלוֹת להסיר את צרת חוֹסר־העבוֹדה בּמלוֹא היקפה. אבל בּמצבים כּמוֹ אלה העיקר הוּא לצאת ולזוּז מנקוּדוֹת המות. תנוּפה גוֹררת תנוּפה. ואם בּמאמץ ראשוֹן לא נצליח בּשלימוּת – נפנה למאמצים חדשים. אוּלם גם מאמץ ראשוֹן יביא הקלה לאלפי עוֹבדים, ויביא הצלה לעליה ותגבּוֹרת בּהיאָבקוּתנוּ המדינית.

––––––––

איני מעלים מעצמי את הקוֹשי שבּהגשמה. נקל יוֹתר לקבּל החלטוֹת כּלפּי אחרים, וגם לאחרים לא איכפּת הרבּה. רצוֹנם – אוֹטמים אזנים, רצוֹנם – שֹומעים ו“אוֹכלים”. אך החלטה כּזאת כּשציבּוּר מקבּל אוֹתה כּלפּי עצמוֹ – מוּרגשת וּמוּרגשת. כּל אחד ואחד מאתנוּ ודאי ירגיש בּקרבּן זה, וצריך שירגיש. תקציבוֹ של כּל עוֹבד קצוּב, מחוּלק מראש, וקשה לצמצמוֹ. ואפילוּ הפּוֹעל המסוּדר, ואפילוּ זה שזכה זמן־מה ליהנוֹת מן הגיאוּת, יכוֹל לספּר על חוֹבוֹתיו. למי בּית, למי רהיטים. ויש עזרת קרוֹבים, בּארץ וּבגולה. ויש ויש.

אבל גם המַקשיח את לבּוֹ מגוֹרל חבריו, אם יראה עצמוֹ שעה קלה מוּבטל וידע שהוּא זקוּק לעזרת ההסתדרוּת לקבּל עבוֹדה, ויהיה נדרש לשלם בּעד “הזכוּת” הזאת, בעד “הפּרוֹטקציה” הזאת שׂכר 12 ימי־עבוֹדה – יחליט מיד, בּלי לפקפּק הרבּה, שה“עסק” הזה כּדאי לוֹ. צריך איפוֹא שכּל פּוֹעל יכּיר כּי מקוֹם עבוֹדתוֹ איננוּ קנינוֹ הפּרטי. כּי בּזכוּת ההסתדרוּת, בּזכוּת כּלל־הפּוֹעלים הוּא יוֹשב ועוֹבד בּשלוה, וההסתדרוּת היא השוֹמרת שלא יחליפוּהוּ ולא יוֹציאוּהוּ ולא יוֹרידוּ את שׂכרוֹ. צריך שכּל פּוֹעל יכּיר כּי שוּם מקוֹם איננוּ מוּבטח לוֹ אם יוּתן לאַבטלה שתתפּשט. אַל יבטח שוּם פּוֹעל בּ“יחוּסוֹ” וּב“תקיפוּתוֹ” וּבמקוֹמוֹ. אין אנחנוּ יוֹשבים על סלע איתן. עוֹד הרבּה הרבּה תלוּי בּאוירה, בּאמוּן, בּכוֹח ההתגוֹננוּת של הציבּוּר. גלי השפל עלוּלים לסחוֹף את האדמה גם תחת רגלים בּטוּחוֹת. מס הפּדיוֹן הוּא גם מפעל בּצרוֹן.

(בּמוֹעצת ההסתדרוּת הנ"ל)

כּל בּר־דעת יוֹדע כּי חוֹסר־עבוֹדה אינוֹ פּוּרענוּת לפּוֹעלים בּלבד. הפּוֹעל ראשוֹן, אבל איננוּ קרבּן יחיד. הפּוֹעל הנהוּ הצרכּן הגדוֹל בּישוּב. המצוּקה התוֹקפת המוֹני פּוֹעלים גוֹרפת אתה מיד גם את בּעל־המסעדה ואת האשה הרוֹכלת בשוּק, ואת החנוָני, ואת החייט והסנדלר, ואפילוּ את בּעל־התעשׂיה והקבּלן ובּעל־הבּית. בּקרב מה שקוֹראים “מעמד בּינוֹני” ישנן שכבוֹת שהן הן קִני־הדלוּת גם בימים כּתיקוּנם, וּבימי מצוּקה הן הנפגעוֹת בּיוֹתר והן חסרוֹת־יֶשע בּיוֹתר. חסרוֹת להן גם סגוּלוֹת ההתלכּדוּת וההתגוֹננוּת בּצוותא מפּני הפּוֹרענוּת. וגם קרן־אוֹר הציבּוּריוּת חוֹדרת בּקוֹשי אל מאוּרוֹת־העוֹני הללוּ. זכוּרים לנוּ כּאן בּארץ ימי המלחמה וגוֹרלם האכזרי של בּני הישוּב הישן בּירוּשלים וּבצפת וּבטבריה, אשר מתוֹכם נפלוּ הקרבּנוֹת המרוּבּים בּיוֹתר. אם לא יבוֹאוּ מאמצי התבּצרוּת כּלכּלית של הישוּב – יהיוּ כּל מיני סוּגים אלה, עוֹלים חדשים וּבני הישוּב הישן, בּני אשכּנז ובני בּוּכרה הנפגעים לראשוֹנה, ואחריהם נידרדר כּוּלנוּ בּמוֹרד.

האוּמנם חייב הפּוֹעל לשׂאת לבדוֹ בּכל הנטל הזה? והאם יוּכל לבדוֹ לשׂאת?

שאלה זוֹ מחלחלת בּלבבוֹת, בּין שהיא נטענת בּין שהיא נשתקת. מדוּע הללוּ אשר הכּוֹח והיכוֹלת בּידם מפקיעים עצמם מאחריוּת ומחוֹבה, מאחריוּתם הם ומחוֹבתם הם? השאלה צוֹרבת. וגם מי שבּא להעמיס על עצמנוּ את מַכּסימוּם העוֹמס – אינוֹ מרגיש פּחות בּצדק הצוֹרב שבּטענה זוֹ. כּאילוּ בּתביעתנוּ הגדוֹלה מאת עצמנוּ אנוּ, למעשׂה, משחררים את האחרים, והבּא להפקיע עצמוֹ מאחריוּת וּמחוֹבה אנוּ מסייעים אוֹתוֹ. כּאילוּ אנוּ, בּקבּלנוּ עלינוּ את המעמסה, נוֹתנים לאחרים לשקוֹט בּשאנַנוּתם.

אך הדבר העיקרי העוֹמד לפנינוּ בּשעה זוֹ הוּא לא להעריך את האחרים – זאת עשינוּ ונעשׂה – אלא להכּיר את מצבנוּ. וּלשם כּך יש להגדיר את תחוּמיה של טענה זוֹ. אין השאלה יכוֹלה להיוֹת מכוּונת עכשיו אל המוֹסדוֹת הלאוּמיים ואל המכשירים הכּספּיים אשר בּידיהם. זאת הפּעם הם יוֹשבים אתנוּ על המדוּכה. זאת הפּעם חלקם רב בּתכניוֹת העבוֹדה הנתכּנוֹת. זאת הפּעם לא היה צוֹרך בּכל אוֹתן הדפיקוֹת הממוּשכוֹת בּדלת, וּבכל אוֹתן התביעוֹת וההמרצוֹת וההוֹכחות אשר עליהן היינוּ מאַבּדים את מיטב כּוֹחוֹתינו וּזמננוּ בּעוֹנוֹת המצוּקה הקוֹדמוֹת. וּלפיכך נתרבּוּ הסיכּוּיים כּי יקל לנוּ הפּעם להתגבּר על המצוּקה בּראשיתה.

נכּיר ונדע: כּיום הזה אין הפּוֹעל “לבדוֹ” כּאשר היה. הנהגת התנוּעה הציוֹנית בּתוֹך עמה היא יוֹשבת. וּמתוֹך עמה היא שוֹאבת. חדלנוּ להיוֹת מנוּהלים על ידי יוֹשבי־מרוֹמים, אשר עיקר זכוּתם בּזרוּתם ועיקר עילָאוּתם בּמרחק אשר בּינם לבין דרי־מטה, וגם כּונוֹתיהם הטוֹבוֹת התנַפּצוּ אל המחיצוֹת האטוּמוֹת שבּינם לבין מה שמחוּץ לחברתם העילָאית. הענינים החיוּניים של הישוּב נעשׂוּ לעניניה של ההנהלה. והנהלה זו יוֹדעת חוֹסר־עבוֹדה מַהוּ למעמדוֹ של הישוּב כּוּלוֹ, והתרוֹפפוּת כּלכּלית של הישוּב מַהי למעמדנוּ המדיני וּלכוֹחה של הציוֹנוּת בּעוֹלם.

הטענה מתכּוּונת איפוֹא אל שני הגוֹרמים האחרים, הנוֹהגים כּאילו אין הדבר נוֹגע להם: א. החוּגים הבּעלי־בּתים שבּישוּב, ב. הממשלה.

בּעל־הבּית היהוּדי בּארץ אין כּמוֹהוּ לגבּי קיוּם מצווֹת לאוּמיוֹת וציבּוּריוֹת. שלא כּחברוֹ בּגוֹלה שהיה תמיד נתבּע. בּעל־הבּית בּארץ, בּעצם היוֹתוֹ בּעל־בּית, כבר מילא עד גמירא את כּל חוֹבוֹתיו הציוֹניוֹת והאזרחיוֹת. והרי הוּא פּטוּר מכּל חוֹבה נוֹספת. כּזהוּ בּעל־הבּית הפּרט, מחוּץ למעטים. וכפּרט כּן איגוּדיו. יש לוֹ לבעל־הבּית אִרגוּנים עשירים ותקיפים – אִרגוּני בּעלי־בּתים בּערים, ארגוּני בּעלי פּרדסים ונחלאוֹת בּכּפרים – אוּלם לא לשם כּך הם קיימים שיטילוּ חוֹבוֹת מסוּג זה על חבריהם. ארגוּנים אלה חזקים מאד, כּשהם צריכים להישָפט עם העיריה, לזלזל בּמוֹסדוֹת הלאוּמיים, להוֹציא מן הממשלה חוֹק כּנגד משמרוֹת הפּוֹעלים היהוּדים, לתמוֹך בּאִרגוּני מפירי־שביתה, אוּלם כּוֹחם תש מיד כּשהם נתבּעים להטיל על חבריהם עוֹל מצווֹת ישוּביוֹת. לפיכך הם מסתפּקים בּעיקר בּמַתן־עצוֹת. מהם יצאה העצה הגדוֹלה בּשעת המַשבּר של תרפ“ו־תרפ”ז לשחרר את הארץ מפּועלים עברים מיוּתרים, וּמתוֹכם גם נשמעה עתה העצה הרחמנית: סיוּע! מוּבן מאליו, לא מכּיסם, חלילה. יש, בּרוּך השם, קוּפה עשירה לכלל־ישראל, וּמי שהביא את הפּועלים הללוּ לארץ־ישראל חייב לרחם עליהם ולתת להם “קִצבּה”.

וּמאידך, כּלוּם אין בּעל־הבּית נוֹתן? וכי כּל אוֹתן הקוּפּוֹת העשירוֹת של הפּועלים וּ“בתי־בּרֶנֶרים” שלהם הדוֹקרים את העינים, כּלוּם משלהם הם, מִשל הפּוֹעלים? חלילה. הכּסף – כּספּוֹ של בּעל־הבּית. אל תתמהוּ, לפיכך, אם מתוֹך מאמריהם של פּוּבּליציסטים בּוּסתנאיים יתגלה לכם יוֹם אחד שחלקם רב בּקרן חוֹסר־העבוֹדה, למשל, וּבשאר מפעלי עזרה הדדית של הפּוֹעלים. פוּבּליציסטים מפוּרסמים וּבעלי־בּתים הגוּנים, חסידי הבּנין הפּרטי, כּלוּם יעשׂוּ מעשׂה מגוּנה ויתקשטוּ בּקרבּנוֹת וּבתרוּמוֹת של אחרים, וייחסוּ לעצמם גם את תרוּמת־הרש? ואם כּכה הם מכריזים, בּלי בּוֹשת פּנים, חזקה עליהם שהם יוֹדעים עד מה הם תוֹרמים וּמנדבים וּמסייעים. וּלפיכך מתחמץ עליהם לבּם שבּכספּם הם וּברוֹחב־לבּם מוּקמים מפעלים “מעמדיים” וּ“מפלגתיים”, אשר בּמקוֹם לעזוֹר למחוּסר־העבוֹדה הם מוֹציאים את כּספּם ל“משמרוֹת”, לפי מיטב האינפוֹרמַציה האוֹבּיֶקטיבית של כּוֹתבי־היוֹשר המהוּללים.

אוּלם לא רק אִרגוּני התקיפים בּישוּב זכּאים לעמוֹד מן הצד בּשעה שהישוּב צפוּי לפּוֹרענוּיוֹת קשוֹת, אלא אף החוּגים “המתקדמים”. אין אנוּ רוֹאים אצלם שוּם התעוֹררוּת לפעוּלת התגוֹננוּת והצלה, אין אנוּ שוֹמעים מהם שוּם הצעוֹת לפעוּלה של ממש, אין אנו מכּירים אצלם שוּם סימני נטיה להטיל חוֹבוֹת על החוּגים האמידים והמבוּססים בּישוּב למען הָקֵל את מצוּקת החוּגים החלשים, וּלמען הסיר סכּנת פּוֹרענות מעל הישוּב כּוּלוֹ. תחת זאת אנוּ שוֹמעים מהם כּתגוּבה על עניני השעה הקשה, כּי יש להם עקרוֹנוֹת לאוּמיים חשוּבים הפּוֹתרים את כּל השאלוֹת, ואם נקבּל את השקפתם על “סידוּר יחסי־עבוֹדה” והקמת “מוֹעצה כּלכּלית” ניגָאל בּבַת־אחת מחרדה לגוֹרל העבוֹדה העברית וּממצוּקת חוֹסר־העבוֹדה, וכל החוּגים בּישוּב יעשׂוּ את חוֹבתם, וּבלבד שאנחנוּ לא נעכּב. וּפיהם מלא טרוּניה: מי שָׂמך? מה פרצתםּ? מדוּע נטלתם לכם את הגדוּלה ואת האיניציאַטיבה ואת המעמסה הכּבדה אשר איננה לפּי כּוֹחכם?

ואלה אשר כּל צעדיהם נמדדים בּמידוֹת הלאוּמיוּת העליוֹנה, קוֹבלים עלינוּ על אשר אנוּ, שאיננוּ אלא חלק מן הכּלל, מתנשׂאים לבוֹא בּמקוֹם הכּלל וּמבקשים רוַח והצלה בּמאמצים “מעמדיים” וּ“מפלגתיים”.

אכן, עצם הטרוּניה עלינוּ היא מעשׂה פּטריוֹטי, ואם כּזה אוֹ כּזה הוּא הקטרוּג עלינוּ, הרי תמיד יסכּון לחפּוֹת על אפס־רצוֹן ואפס־פּעוּלה והשתמטוּת מקרבּן, תכוּנוֹת טוֹבוֹת אלה בּהן נתבּרכוּ חלקים גדוֹלים ועיקריים של המעמדוֹת הבּעלי־בּתיים בּישוּב.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

לא מרוֹב טוֹבה ולא מגאוה וּמגוֹדל־לבב אנוּ “מתפּרצים” וּ“מתבּדלים” להעמיס עלינו את הנטל הכּבד. אנוּ אנוּסים לעשׂוֹת כּך. אנוּ חייבים לעשׂוֹת כּך, אם איננוּ רוֹצים להיות כּאחרים, אם איננוּ רוֹצים להידבק בּמכּת־האדישוּת והסתיידוּת־העוֹרקים הרוּחנית העוֹשוֹת שַמות בּחלקים הבּעלי־בּתיים של הישוּב.

למוּדי־נסיוֹן אנחנוּ, נסיוֹן ישוּבי מר. בּמַשבּר תרפ“ו־תרפ”ז בּיקשנוּ להפעיל את הישוּב למפעל ישוּבי כּללי. בּיקשנו לעוֹרר את מַצפּוּנן של השכבוֹת האמידוֹת והמבוּססוֹת בּישוּב. אוֹתה שעה ויתרנוּ על מפעל הצלה “מעמדי”, בּמסגרת כּלל־הפּוֹעלים המאוּרגן, והצענוּ לועד הלאוּמי שיֵצא אל הישוּב, ויקים מוֹסד כּללי בּידי הישוּב וברשוּתוֹ, לשם התגבּרוּת על המַשבּר בּעזרת אַשראי למוֹסדוֹת מוּניציפּליים וישוּביים. הצענוּ להקים את “אוֹצר הישוּב”. אֵילו פּגמים גילו אז חריפי־הפּוּבּליציסטיקה הבּעלי־בּתית בּהצעה מסוּכּנת זוֹ? בּרי היה להם שמתחת להצעה זוֹ הסתתרוּ תאוַת־השלטוֹן ותאוַת־“הבּצע” שלנוּ, וכי מתוֹך אֵילוּ כּונוֹת אחרוֹת אנוּ עלוּלים להציע הצעוֹת מעין אילוּ. והבּיקוֹרת “הישוּבית” הזאת השׂיגה את שלה. בּני־בּריתנוּ בּועד הלאוּמי נבהלוּ. למען הצלחת המפעל הוּצע לאנשינוּ שימסרוּ את הקמת המפעל לידי ציוֹנים כּלליים, בּעלי־בּתים שלמים וּכשרים. אנחנוּ, שויתרנוּ בּאוֹתם הימים על כּל מפעל “מתבּדל”, הסכּמנוּ גם לכך, וּבלבד שתיעשׂה איזוֹ פּעוּלה, וּבלבד שהישוּב יקים מכשיר כּספּי העוֹמד לרשוּתוֹ והעלוּל לסייע בּמשהוּ לחיסוּל המַשבּר. והיוֹדעים אתם מה גוֹרלוֹ של מוֹסד זה, אשר עלה בּמחשבה כּמכשיר כּספּי של הישוּב העוֹמד לוֹ בּשעת הדחק והעלוּל לשמש מקוֹר־כּוֹח לכנסת־ישׂראל המאוּרגנת? אוֹתם החוּגים אשר לכבוֹדם חרדוּ את כּל החרדה הגדוֹלה וטיהרוּ את המוֹסד מהשפּעה של פּוֹעלים וּממרץ וּמסירוּת של פּוֹעלים – אוֹתם החוּגים לא נעוּ ולא זעוּ. והשתתפוּתם הכּספּית בּ“אוֹצר הישוּב” היתה כּהשתתפוּתם בּקרן חוֹסר־העבוֹדה “המעמדית”. והמוֹסד נצטמק. מכּל הפּטריוֹטים, הקוֹבלים מרה על התבּדלוּתנוּ והשתלטוּתנוּ, לא קם לוֹ גוֹאל.

וּבבוֹא עכשיו שוּב שעת־נסיוֹן לישוּב האם נבזבּז שוּב את כּוֹחנוּ לבטלה, ונצא לדפּוֹק בּתריסים המוּגפים, עד שנמצא לנוּ שוֹמע מנוּמנם? האם נשב וניעָגן לכל אלה הדוֹרשים נאה מבּלי שיֵדעוּ לגַלם את דרישוֹתיהם בּמעשׂים של ממש? האם בּזה נצא ידי חוֹבה לחברינו הנמַקים ולמצווֹת הלאוּמיוֹת העילַאיוֹת שנִתן לכּוֹחוֹת המוּסריים המפעמים בציבּוּרנוּ שירָדמוּ וישכּבוּ לבטח עד בּוֹא שעת רצוֹן והסכּמה מצד כּל השׂבעים והשאננים בּישוּב, או מצד אוֹתם הבּלתי־שׂבעים והבּלתי־שאננים אשר אינם מן הישוּב, ולא שוֹרש להם ולא אחיזה בּגוֹרמי הבּנין וּבחבלי הבּנין?

מרה היא ההרגשה שבּענין שהוּא ענין הכּלל אין לך בּני־בּרית בּתוך הכּלל הזה. בּני־בּרית לא לדיבּוּרים בּעלמא, אלא למעשׂים, לקרבּנוֹת, למילוּי חוֹבוֹת. מרה היא ההרגשה שמסביבך שאננוּת וטמטוּם ועקמוּמיוּת־הנפש וציבּוּריוּת בּטלנית חדלת־מעשׂ ורוּחניוּת תלוּשה של מבַלי־עוֹלם. אין אנוּ משחררים שוּם חוּג בּישוּב ממילוּי חוֹבה. תביעתנוּ מוּפנית לכל אחד ואחד. מי שמכּיר בּערך המפעל שאנחנוּ עוֹשים ובנאמנוּת הקרבּנוֹת שאנוּ מטילים על עצמנוּ – יצטרף למפעל ולקרבּנוֹת. וּמי שמוֹצא דרכי פּעוּלה והצלה והבראה טוֹבים משלנוּ – ילך בּהם. אך בּל ישב בּחיבּוּק ידים, בּל יצדיק את נפשוֹ ואת כּיסוֹ בּאמתלאוֹת וּבטרוּניוֹת. אל יבוֹא אחר כּך בּטענוֹת של יחסני־בּני־אפרים לגדעוֹן: “מה הדבר הזה עשׂית לנוּ לבלתי קראוֹת לנוּ כּי הלכת להילחם בּמִדיָן”. אנוּ קוֹראים וקוֹראים בּלי הרף. לא נִתן לשקוֹט. וגם מאת המוֹסדוֹת הלאוּמיים נדרוֹש. אנוּ מעריכים מה שהם עשׂוּ בּאמצעיהם הם. אך נדרוֹש מהם שלא יסתפּקוּ בּכך, אלא יפעילוּ את כּל חוּגי הישוּב ויטילוּ עליהם חוֹבוֹת, ויתבּעוּ מהם לשׂאת חלקם בּאחריוּת לענינים גם בּזמן שהם נעשׂים יגעים.

נדרוֹש וּנחייב – אך לא נמתין ולא נעכּב שוּם פּעוּלה. הדרישה מאת עצמנוּ שנעשׂה מיד וּלאַלתר כּמלוֹא יכלתנוּ, מבּלי לסמוֹך על זוּלתנוּ, היא פּרי נסיוֹן מר, פּרי אכזבוֹת קשוֹת, אך אינה בּאה לשחרר את האחרים. איננוּ משחררים בּתביעתנוּ שוּם אדם בּישוּב.

הפּוֹעל יעשׂה את שלוֹ. הוּא לא ימתין עד שהמצב יהיה ללא נשׂוֹא וּללא מַלט. הוּא יעוֹרר בּקרבּוֹ את עוֹמק ההרגשה המוּסרית החיה בּוֹ ואת המידוֹת החברתיוֹת הטוֹבוֹת הגנוּזוֹת בּוֹ ויגייס את כּל כּוֹח ארגוּנוֹ ויכלתוֹ המעשׂית ויעמיס על עצמוֹ את מכּסימוּם העוֹמס אשר בּכוֹחוֹ לשׂאת. כּוֹח עשׂייתנוּ וּמסירוּתנוּ הוּא שיתבּע.

עכשיו כּשאין מוֹסד כּזה, שהכּל, הכּל בּלי יוֹצא מן הכּלל, יהיה להם חלק ואֵמוּן בּו, הרי ימָצאוּ רבּים שישאלוּ את עצמם, בּאיזוֹ צוּרה יוּכלוּ ליתן את עזרתם?

(מ. מדזיני בּ“הארץ”)

ד. רמז טבע בּמוֹעצת ההסתדרוּת מַטבּע: “בּעלי־קמיעוֹת”. הכּוַנה לאלה מתוֹכנו המוֹציאים את הקמיע המוּכן להם מראש על כּל צרה שלא תבוֹא. אתה טוֹען בּכיבּוּש־עבוֹדה, בּצוֹרך־עליה, בּסכּנת־אַבטלה, והם לך: בּאִרגוּן משוּתף, בּמלחמה בּמלחמה, בּמלחמה בּפאשיזם וּבאימת האינטרוֱנציה בּססס"ר.

אך יִטעה מי שיחשוֹב כּי שיטת הריפּוּי בּקמיעוֹת מצוּיה רק אצל אנ“ש. היא נפוֹצה גם אצל אחרים, וּבמידה מיוּחדת אצל כּמה מאנשי “הציוֹנוּת המתקדמת”. וּכשאתה תוֹפש אוֹתם בּדש־בּגדם ורוֹצה מהם עשׂיה פּוּרתא, לשעה, להיוֹם, הרי הם מוֹציאים את הקמיע שלהם וּמסבּירים לך את כּל החסדים השמוּרים לך למחר וּלמחרתים, אילוּ הסכּמת לקדש את הקמיע. אתה ממרר להם את החיים בּפצעים חיים וּבקוֹצר־רוּח: נדחק הפּוֹעל מן המשק החקלאי, התרוֹפפוּת כּלכּלית של הישוּב, אנקת מוּבטלים וּנטוּלי פּרנסה, והעליה מסתכּנת וּמעמדנוּ הפּוֹליטי משתפּל – והם מגישים לך בּרוֹחב־רוּח שיטת־ריפּוּי כּוֹללת: מרוּת לאוּמית עליוֹנה, סידוּר יחסי־עבוֹדה, מוֹעצה כּלכּלית. אתה להם בּ”עזרה מהירה" והם לך בּקמיעוֹת. אתה בּטרדנוּת והם בּניחוּתא. אך תשמע להם והכּל על מקוֹמוֹ יסתדר בּשלוֹם. וכך הם מצילים את נפשם, ואוּלי גם את נפשך.

וּבזכוּתו של אחד הקמיעוֹת הללוּ – הקמיע הקרוּי: “מוֹעצה כּלכּלית” – זכה גם מפעל “פּדיוֹן־עבוֹדה” של ההסתדרוּת שיוּתר נדר השתיקה הנהוּג לגבּיו בּכל שׂדה הפּובּליציסטיקה של עתוֹנוּתנוּ “הכּללית”, וּמר מדזיני יעלה אוֹתוֹ בּפי־עטוֹ (“הזנחה ותוֹצאוֹתיה”, “הארץ”, א' בּאדר).

האם אין הדבר ראוּי לציוּן מה? לפני שבוּעַיִם בּאה מוֹעצת ההסתדרוּת וגללה את תכניתה להטבת המצב. לא הלכה המוֹעצה אחרי הכרזוֹת הוֹמיוֹת, ואף לא הוֹציאה מבּית־גנזיה את התרוּפוֹת הכּוֹללוֹת השמוּרוֹת עמה, כּי אם עשׂתה מעשׂה: הקהילה את קהל חבריה והעמידה עליהם מצווֹת, מצווֹת חמוּרוֹת, ולשאר הציבּוּר אמרה המוֹעצה (אמרה בּעצם עשׂייתה): לא עת שבת בּחיבּוּק־ידים. אַל תתנוּ למפעל־החיים של כּוּלנוּ להתגלגל בּמוֹרד. הצטרפוּ בּכל צוּרה שתבחרוּ למעשׂה ההצלה. ואם אין את לבּכם להצטרף למעשׂנוּ אנוּ, ואם יש אתכם דרך־פּעוּלה אחרת, תכליתית יוֹתר – השמיעוּ ונדעה, אך אַל תשהוּ ואל תפגרוּ, קוּמוּ ועשׂוּ.

מאז ועד היוֹם עברוּ שבוּעיִם ימים. ודברי ההסתדרוּת לחבריה לא יצאוּ לריק. ויוֹם יוֹם מביאים אנשים את תרוּמוֹתיהם למלאכת הבּנין וההצלה, מי מאהבה וּמי מחוֹבה, מי בּשׂמחה של מצווה וּמי בּאנחה על קשי הקרבּן, והאנשים מגלים מוֹפת של מילוּי חוֹבה אזרחית שאין הפּרקטיקה הציוֹנית עשירה בּשכּמוֹתוֹ, ועתוֹן הפּוֹעלים מסַפּר יוֹם יוֹם על אסיפוֹת ועל ישיבוֹת, על התנַדבוּיוֹת כּספּיוֹת ועל מתנדבים לפּעוּלה, על תוֹרמים בּהמוֹן ועל מכַתתים רגליהם ממקוֹם למקוֹם כּדי להתרים.

וּראה זה פּלא: לעתוֹנוּת הציוֹנית “הכּללית” בּארץ אין הדבר הזה נוֹגע! הקוֹרא המסכּן, אשר “דבר” הוּא “לחם־חוּקוֹ”, עלוּל להאמין שעוֹלם־הישוּב אין לוֹ עכשיו אלא דאגה זוֹ ליצירת עבוֹדה ולהקלת מצוּקתם של מחוּסרי־העבוֹדה. לבּי לבּי עליך קוֹרא “דבר”, אשר מאַשריך מַתעים אוֹתך וּמַשעים אוֹתך בּמעשׂי־שוא. העתוֹנוּת הציוֹנית “הכּללית”, שחוֹתמה פּטריוֹטיוּת וּשלימוּת לאוּמית ואהבת־ישׂראל, היא וסוֹפריה וקוֹראיה אינם יוֹדעים על כּל זה מאוּמה. כּל פּוּבליציסטיה וּפיליטוֹניסטיה – על נסוֹגיה וּמתקדמיה – מאוּחדים בּשתיקה יפה וּצנוּעה¹.

ויש ליַשב שתיקה כּללית זוֹ של העתוֹנוּת “הכּללית”: כּי על כּן כּללית היא ואין דרכּה להיטפּל לענין בּלתי־כּללי כּגוֹן זה. לבּה של עתוֹנוּת כּללית נתוּן לעניני כּלל־האוּמה, וּמעשׂה זה שההסתדרוּת עוֹשׂה סוֹף סוֹף איננוּ ענין של הכּלל, אלא ענין של “חלק”, ושל חלק מעמדי דוקא, וּמהוּ כּי העתוֹנוּת הכּללית תתן דעתה עליו?

כּך יאה וכך נאה, אלא שאוֹתוֹ קמיע השמוּר לוֹ למר מדזיני הוּא שגרם לוֹ שיפרוֹץ את גדר השתיקה. וכך הוּא אוֹמר: “עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת, סלילת כּבישים וּבנין בּתים בּמשקים וּבּקבוּצוֹת הם ודאי דברים חשוּבים לתקנת המצב בּעבוֹדה – פתרוֹן גמוּר לא רק למחר אלא גם למחרתים אין בּכל זה”. וּמי גבר ציוֹני ויסתפּק בּפחות מפּתרוֹן גמוּר למחרתים?

אוּלם יש חוּגים שלהם דוֹאג הפּוּבּליציסט הציוֹני לא רק למחרתים, כּי אם גם להיוֹם. הוּא יוֹדע כּי סלילת כּבישים וּבנין בּתים “אין בּזה משוּם פּתרוֹן לשאלת מחוּסר־הפּרנסה מן החוּגים האחרים שמספּרם הוֹלך וּמתרבּה”. בּרוּר לוֹ שלא בּנין בּתים וּסלילת כּבישים יביאוּ להם ישוּעה, אלא פּתיחת חנוּיוֹת וּמסעדוֹת נוֹספוֹת. והלא יש לחשוֹש שמפעל־ההסתדרוּת לא יעסוֹק בּכך. לפיכך מגלה מר מדזיני "סוֹד גלוּי, שלא רבּים מאלה העוֹמדים מחוּץ להסתדרוּת יהיוּ מוּכנים להירָתם בּפשטוּת בּעגלתה, לתרוֹם את תרוּמתם למפעל “הפּדיוֹן”.

אני מאמין שמר מדזיני צדק בּהחלט בּפּרוֹגנוֹזה שלוֹ. על כּל פּנים, רבּים מוּכנים היוּ שלא להירתם “בּעגלת־ההסתדרוּת”. וגם שמעתי שציוֹני הגוּן בּעל משׂכּוֹרת הגוּנה בּמוֹסד הגוּן, חבר למפלגתוֹ של מר מדזיני, כּבר אמר: מדוּע אתן לפי דרישת ההסתדרוּת, וּלמטרה שההסתדרוּת מַתוה וּבגוֹדל משוּנה זה שההסתדרוּת קבעה? ציוֹני כּללי אני, תאמר לי מפלגתי מה עלי לעשׂוֹת.

כּסבוּרים אתם שמר מדזיני, כּבא־כּוֹחם של אלה שאינם רוֹצים להירתם “בּפשטוּת” בּעגלת־ההסתדרוּת, יציע להם להירתם בּעגלה אחרת, למשל, “אוֹצר הישוּב”, אוֹ כּניסה כּצד שלישי לחברה המתיסדת על ידי הסוֹכנוּת וקרן חוֹסר־עבוֹדה – ואם לא לשם סלילת כּבישים וּבנין בּתים, הרי לשם עזרה למחוּסרי “פּרנסה” דוקא – חייכם שאתם טוֹעים. למה לטפּל בּקטנוֹת כּאלה בּשעה שאפשר להוֹציא את הקמיע: “אילוּ הייתה קיימת עכשיו מוֹעצה כּלכּלית מבּאי־כּוֹח כּל החוּגים הציבּוּריים והגוֹרמים הכּלכּליים, היתה יכוֹלה למלא תפקיד חשוּב מאד, אוּלי תפקיד מכריע בּענין זה. עכשיו, כּשאין מוֹסד כּזה, שהכּל, הכּל בלי יוֹצא מן הכּלל, יהיה להם חלק ואֵמוּן בּוֹ, הרי ימָצאוּ רבּים שישאלוּ את עצמם בּאיזוֹ צוּרה יוּכלוּ ליתן את עזרתם?” עצם השאלה “בּאיזוֹ צוּרה יוּכלוּ ליתן את עזרתם” נשארת בּתיקוֹ. אוּלם אין זה העיקר. העיקר קמיע קיים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אנשי “הציוֹנוּת המתקדמת” הם, כּידוּע, בּדרך כּלל שוֹחרי־טוֹב ודוֹברי־שלוֹם לכל אדם וּלכל סיעה, אלא שכּמה מהם יש להם נטיה משוּנה, רחמנא ליצלן: לאחר הקוֹנגרסים, שבּהם הם מראשי המחוּתנים וּמזַווגי זיווּגי הקוֹאַליציוֹת, הצרוֹת והרחבוֹת, תוֹקפת אוֹתם, לא עלינוּ, חוּלשת־הדעת והם נוֹפלים לתוֹך עצבוּת וּמתחילים להרהר אחרי הזיווּג וּלגלוֹת בּוֹ כּמה פּגמים.

וגם מר מדזיני בּיגוֹנוֹ מגלה רז וּמזכּיר עווֹן: “בּחלק מסוּים של המחנה הציוֹני לא התיחסוּ לתכנית זוֹ (של המוֹעצה הכּלכּלית) בּהתלהבוּת יתירה”. התלהבוּת יתירה דוקא! למר מדזיני מוּתר להתיחס בּלי כּל התלהבוּת לתכנית של “סלילת כּבישים וּבנין בּתים” רק משוּם שאין בּה פּתרוֹן גמוּר למחרתים. ואחרים חייבים להתיחס בּהתלהבוּת יתירה דוקא לתכנית סתוּמה של מוֹסד־קמיע, שאין אדם יוֹדע מה יהיוּ הרכּבו וסַמכוּתוֹ וכוֹשר־פּעוּלתוֹ וכוֹחוֹ לגבּי “הגוֹרמים הכּלכּליים”.

וּמוּבן מאליו, שכּאן מצא בּעל־דין וּבעל־קמיע מקוֹם לגבּוֹת חוֹב. מדוּע לא הוּקמה עדיין המוֹעצה הכּלכּלית? מפּני שהפּוֹעלים בּאֶכּסקוּטיבה “לא הזדרזוּ”, והאחרים “שכחוּ”, וכוּלם יחד “הזניחוּ”. לכאוֹרה, גם ציוֹני מן השוּרה סתם ולא רק חבר פּעיל של סיעת “המתקדמים”, אשר אנשיה יוֹשבים בּאֶכּסקוּטיבה גם בּלוֹנדוֹן וגם בּירוּשלים, ואשר האיש שעמד בּראש רשימתה נבחר לנשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית, יכוֹל היה לדעת בּמה היתה נתוּנה ההנהלה הציוֹנית בּחדשים אלה: מה המצב הכּלכּלי אשר מצאוּ בּארץ חברי האֶכּסקוּטיבה בּשוּבם מלוּצרן, וּמה הדאגוֹת המדיניוֹת אשר אפפו אוֹתם, ואפילוּ אֵילוּ סבכים נתגלוּ בּשעה קשה זוֹ לארץ בּיחסים עם לא־ציוֹנים ועם אנטי־ציוֹנים בּגוֹלה. ואפשר היה, אגב, גם לדעת שבּינתים הסתדרה עבוֹדתה של “הקוֹאַליציה הרחבה”. עבוֹדה שאיננה מסתדרת בּן־לילה, וּבינתים הוּעברה מַחלקת ההסתדרוּת מלוֹנדוֹן לירוּשלים, וּבינתים ניגש ד“ר רוּפּין להקמת המכוֹן לחקר הכּלכּלה, וּבינתים עסקוּ ד”ר וייצמן וחבריו – אמנם בּהצלחה מוּעטה – בּחיפּוּשׂ דרכי שלוֹם בּישוּב, וּבינתים הלא גם בּוּצר מצב האַשראי בּארץ, ועוּבּדה תכנית לתקנת מצב העבוֹדה, והתנהל משׂא־וּמתן עם משלחת סמוּאל, והוֹפיין וקפלן יצאוּ ללוֹנדוֹן לשם הגשמת כּמה תכניוֹת. לכאוֹרה, אין דברים אלה נעלמים מעיני פּוּבּליציסט ציוֹני, אוּלם הוּא בּאחת: הבוּ לי מוֹעצה כּלכּלית, ואם אַיִן – הרי זו­ֹ “סַבּוֹטז’ה מחוּשבת”.

מבקש אני להרגיע את מר מדזיני ולוֹמר לוֹ שגם אלה שאינם מתיחסים “בּהתלהבוּת יתירה” ל“תכנית” המוֹעצה הכּלכּלית, אינם מתכּוונים לשוּם סַבּוטז’ה. ואפשר אַפתיע אוֹתוֹ אם אוֹמר לוֹ שלמוֹעצה הכּלכּלית שהוּא מציע אני מוּכן להתיחס אפילוּ בּהתלהבות יתירה. סיסמאוֹת של מוֹעצה כּלכּלית אני מכּיר עוֹד מועידת לוֹנדוֹן בּ־1920, כּשעלתה בּמחשבה מעין־דיקטטוּרה כּלכּלית מבּחוּץ, ואני מוֹדה שהתיחסתי לסיסמה זוֹ וּלכיוֹצא בּה בּלי כּל התלהבוּת. אוּלם אני מוּכן תמיד להסתכּל לא רק בּקנקן, אלא אף בּמַה שיש בּוֹ. ואם מר מדזיני יש עמוֹ תכנית של מוֹסד אשר יכניס “קצת סדר ושיטתיוּת בּתוֹהוּ ובוֹהוּ של הפּעוּלה הכּלכּלית הנעשׂית בּארץ על ידי גוֹרמים ציבּוּריים ופרטיים”, ו"שהכּל, הכּל בּלי יוֹצא מן הכּלל, יהיה להם חלק ואֵמוּן בּוֹ", לא אסרב להתיחס אליו בּהתלהבוּת יתירה.

כּיצד משׂיגים את המוֹסד המוּסמך האידיאלי הזה, “שהכּל, הכּל בּלי יוֹצא מן הכּלל יהיה להם חלק ואֵמוּן בּוֹ”, מה שלא הוּשג בּאִרגוּן כּנסת־ישׂראל, ולא הוּשׂג בּדרך ההסתדרוּת הציוֹנית, ולא הוּשׂג בּדרך הסוֹכנוּת היהוּדית? אפשר יוֹדעים זאת בּעלי־קמיעוֹת, אלא שמדרכּם של בּעלי־קמיעוֹת שהם מפרסמים את ה“מה”, ואת ה“כּיצד” הם שוֹמרים לעצמם ואינם מגלים אוֹתוֹ לבלתי־צנוּעים.

ואני אינני מפקפּק בּצדקתם של בּעלי־קמיעוֹת: אילוּ הצלחנוּ לאַרגן את כּל העוֹבדים הערביים, העירוֹניים והכּפריים, בּמשק הערבי וּבמשק העברי, ואילוּ היוּ הם תוֹבעים כּוּלם כּאיש אחד שׂכר כּשׂכרוֹ של הפּוֹעל היהוּדי, ואילוּ היוּ הם מקיימים את מצוַת הסוֹלידריוּת המעמדית כּלפּי עצמם וּכלפּי העוֹבד העברי המאוּרגן ואף כּלפּי אֶחָיו ואחיוֹתיו של העוֹבד העברי המאוּרגן הנמצאים עדיין בּגוֹלה, ואילוּ היוּ הם מתוֹך נאמנוּת זוֹ לעבוֹדה המאוּרגנת וכיבּוּשיה עוֹמדים כּחוֹמה מוּל כּל עבוֹדה בּלתי־מאוּרגנת הפּוֹרצת מחוֹרן וּמעֵבר־הירדן וּממצרים וּמסיני וּמחיג’אז – הרי שהיינו מוּבטחים בּתכלית הבּטיחוּת בּעבוֹדה עברית על טהרת האחוה הבּין־לאוּמית ולא היינוּ נזקקים כּלל וּכלל לכל התלאוֹת של כּיבּוּש־העבוֹדה. וכן אילוּ היינוּ מצליחים למנוֹע, לפחוֹת, את מלחמת איטליה־חבּש, ואילוּ היינוּ עוֹשים שלוֹם בּין ססס"ר וּבין הציוֹנוּת וּמביאים בּלב השלטוֹן הסוֹביטי את ההכּרה שהשׂפה העברית איננה שׂפת־הקוֹנטר־רבוֹלוּציה ושהציוֹנים אינם מתכּוונים לאינטרוֶנציה, ואילוּ היינו מצליחים להכּוֹת בּכל העוֹלם את הפאשיזם עד חרמה – מוּבטח לנוּ שהיינוּ מיטיבים לעשׂוֹת ונגאלים מכּמה וכמה פּוֹרענוּיוֹת.

ואוֹתוֹ דבר גם עם קמיעוֹתיהם של המתקדמים: "אילוּ היתה קיימת מוֹעצה כּלכּלית מבּאי־כּוֹח כּל החוּגים הציבּוּריים והגוֹרמים הכּלכּליים" היכוֹלה להכניס “סדר ושיטתיוּת בּתוֹהוּ ובוֹהוּ של הפעולה הכּלכּלית, – – ו”שהכּל, הכּל בּלי יוֹצא מן הכּלל יהיה להם חלק ואֵמון בּה", ודאי שהיינו מצליחים מיד למצוֹא פּתרוֹן גמוּר גם לשאלת המוּבטלים וגם לשאלת מחוּסרי־הפּרנסה. רק שאלה אחת קטנה נשארה ללא “פּתרוֹן גמוּר”: כּיצד עוֹשׂים זאת? היוֹדעים, הגידוּ: ואשר לא יגיד – ונשׂא עווֹנוֹ.

יהוּדים מספּרים: מעשׂה בּרבּה של עיירה, שהיה דוֹאג לפרנסתם של בּני־עניים. היה מחַזר בּמטפּחתו האדוּמה על פּני בּתי־המלוֹן וּמטריד לאוֹרחים הגוּנים. פּעם אחת דפק על פּתחוֹ של אוֹרח עשיר, מן “החדשים”, וּבמקוֹם תרוּמה קיבּל סטירת־לחי. אוֹמרים עליו על אוֹתוֹ רב שלא נשׂא את רגליו ויברח, אלא פּנה אל הסוֹטר ואמר: את הסטירה, ר' יהוּדי, נתת לי, וּמה תתן לעניים שלי?

את הסטירה־של־מצוה על חטאים שחטאנוּ בּקוֹנגרס וּלאחר הקוֹנגרס נתת לנוּ, מר מדזיני. אוּלם מה אתה נוֹתן למחוּסרי־העבוֹדה ולמחוּסרי־הפּרנסה?

אדר תרצ"ו.

בּמקוֹם לבוֹא אליכם ליוֹם־שׂמחה, ליוֹם־בּנין, אני בּא אליכם לשעת־אֵבל. חלקי בּאבל זה שוֹנה משלכם. לכם היה חבר, מדריך, שליח, אחד מכּם. מה היה זאב בּשבילי? שלא להשתמש בּמלים שקשה לי לאָמרם, אוֹמַר רק: חבר צעיר. מה פּירוּש חבר צעיר? חבר שאתה מקוה לראוֹת בּוֹ את המשך התנוּעה. תנוּעתנוּ, אף על פּי שימי שנוֹת חייה אינם אלא כּשלוֹשים, כּבר ראתה דוֹרוֹת אחדים, וּבכל דוֹר ודוֹר העוֹלה בּתנוּעה אנוּ מבקשים לראוֹת את פּני הדוֹר היוֹרש, את הידים הנאמנוֹת העתידוֹת לקבּל את מוֹרשת התנוּעה. איני מתכּוון בּמלה המשך לקיוּם מצווֹת בּלבד. מתכּוון אני לנאמנוּת הנפשית וּלכוֹח החידוּש כּאחד. מתכּוון אני לאנשים אשר הערכים שנוֹצרוּ בּלבּוֹת דוֹר ראשוֹן לתנוּעה יחיוּ בּהם, ושמתוֹך כּך יהיה בּהם גם הכּוֹח והעוֹז לטווֹת הלאה את החוּט. אלה הם בּשבילנוּ “פּני הדוֹר”.

וגוֹרל מר הוּא לנוּ, לחברים קשישים, לראוֹת בּאבדן חבר צעיר, אשר עצם מציאוּתוֹ היה בּה כּדי להבטיח לנוּ כּי לא לשוא חיינוּ. כּזאת היתה בּשבילי אבידת אהרן שֶר, שנלקח מאתנוּ כּבן עשׂרים וּמשהוּ. גוֹרל קשה רדף את העליוֹת האחרוֹנוֹת. כּמה מטוֹבי חבריהן נשדדוּ מהן. זוֹכר אני: נכנס אלי פעם לחדר ה“קוּנטרס” חלוּץ חדש, מצעירי ה“התאחדוּת”, בּן־אוּמן, שהגיע לארץ דרך רוֹמניה. לאחר שׂיחה קצרה אמרתי לעצמי: זהוּ האיש. העיר הארץ־ישׂראלית של אז הציעה לוֹ כּמה אפשרוּיוֹת של עסקנוּת ציבּוּרית, אוּלם הוּא ראה את דרכּוֹ– למוֹשבה, לגליל. לא עברוּ ימים רבּים וּמיבנאל הגיעה אלי שמוּעה: הבּחוּר מת. ואוּלי רק חבריו הקרוֹבים ידעוּ מה אבד לנו במוֹתוֹ. וכן היה סיוֹמה שֶנקמַן מן הקיבּוּץ הלַטבי, וכן פּוּנדיק מ“שחריה”, וכן אַלפרד שכּבר נזכּר פּה. לפני כּשנה חקרתי חברים שבּאו מפּוֹלין על טיב הכּוֹחוֹת הנפשיים האצוּרים בּעליה האחרוֹנה. ואז סוּפּר לי על חבר אחד, בּעל־השׂכּלה וּבעל־מידוֹת, אשר חבריו ראוּ בוֹ את איש־העתיד בּתנוּעתנוּ. וּלאחר זמן קצר בּאה הידיעה: נהרג בּעבוֹדתו בּ“שמן”.

בּכל המקרים האלה עגמה הנפש להכּרה המרה: נגדע עץ מעצי התקוה. אריכוּת־ימים אינה דבר של מה־בּכך. זוֹהי זכוּת שצריך לחתוֹר אליה. היצירה צריכה לאריכוּת־ימים. חיי הנפש טעוּנים הצטללוּת. הכּוֹחוֹת צריכים לגמוֹל. מתוֹך חיי עשׂיה כּוֹבש לוֹ אדם את הבּטחוֹן הדרוּש לגילוּי מלא של הכּוֹחוֹת. בּרנר נגזל מאתנוּ בּן ארבּעים. מה היה מצב ספרוּתנוּ אילוּ היה בּרנר חי ויוֹצר בּינינוּ? מה היה מצב ספרוּתנוּ אילוּ היה מנדלי הוֹלך מן העוֹלם בּן ארבּעים?

לא הכּרתי את זאב כּמוֹכם, מתוֹך חיי שיתוּף יוֹם יוֹם. אך סבוּר אני שידעתיו. בּפגישתנוּ הראשוֹנה, בּבּרלין, רכש את אמוּני. ראיתי אז הרבּה צעירים, בּני תנוּעתנוּ בּגרמניה. לא רבּים מהם אני מוֹצא עכשיו פּה בּתוֹכנוּ. הימים היוּ ימי מבוּכה, ורבּים היוּ קרבּנוֹתיה. איני יוֹדע אם זאב אוֹרבּך היה חפשי מן המבוּכה, אוּלם הוּא לא היה מן המשתעשעים בּמבוּכה, מן הנכנעים בּפניה בּרצוֹן. היה בּוֹ חזק יסוֹד הנאמנוּת, וּבכוֹחה חתר אל התוֹך. ואפשר היה לראוֹת בּוֹ גם אז את האיש אשר לא יפּוֹל בּשבי הקליפּוֹת. בּאוֹתה פּגישה ראשוֹנה, השמוּרה בּזכרוֹני, היתה בּידוֹ מתנה לחבר – ספר־תמוּנוֹת: מַסכוֹת־מות. פּני אדם בּמוֹתם. ספר התמוּנוֹת הקטן הזה בּיד הצעיר הגבוֹה והרזה הִשיב עלי רוּח־חרדוֹת. והנה בּא הפּתרוֹן.

מאז נפגשנוּ כּמה פּעמים. וכל פּגישה הגבּירה בּי את האֵמוּן ואת האהבה לצעיר יהוּדי זה, אשר כּל חזוּתוֹ אמרה: מבּני־בּניו של אברהם אבינוּ. חזוּת יהוּדית קדמוֹנית, אשר הגָלוּיוֹת והטמיעה לא טישטשוּ אוֹתה, לא איש־קליפּה ולא איש־פּוֹזה. המחיצוֹת המַפרידוֹת, כּרגיל בּחיינוּ: מחיצוֹת של שבטים, של שׂפוֹת, של מוֹלדוֹת, לא שלטוּ בּוֹ. הוּא היה איש־השוֹרש.

בּלוּצרן ראיתיו לאחרוֹנה. שׂיחתנוּ שם נפסקה בּאמצע, היינוּ צריכים לשוּב וּלהמשיך. וההמשך איננוּ.

ניסן תרצ"ו.

להזכּיר: השנה מלאוּ כ"ה שנים לקבוּצת דגניה. גם לשביתת כּנרת, ששימשה דרך אגב גוֹרם מלַכּד בּציבּוּר הפּוֹעלים. וגם לאסיפה המיסדת של פּוֹעלי הגליל בּאוּם־ג’וּני (פּסח תרע"א) שהצמיחה את ההסתדרוּת החקלאית, גרעין ראשוֹן לאיחוּד פּוֹעלי ארץ־ישׂראל. ליוֹם חגה של דגניה הוּשמעה התביעה לאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. ג' בּאי־כּוֹח הזרמים הקיבּוּציים שהביאוּ את בּרכוֹתיהם לדגניה דיבּרוּ אך טוֹב בּענין האיחוּד. בּנַענה, בּכּינוּס, דיבּרוּ “זקנים” וּצעירים רתת. ההמשך לא בּא. עוֹד לא בּא.

בּקצת מקוֹמוֹת הוֹעלה ענין האיחוּד על סדר היוֹם ונשמעוּ הרצאוֹת וּויכּוּחים. אף לי נזדמן, אגב סיבּוּבי בּמקוֹמוֹת, לשׂוֹחח עם חברים. נמלכתי והעליתי על הכּתב כּמה דברים שאמרתי בּנַענה, בּגשר, בּאַיֶלת־השחר, בּכפר־גלעדי וּברעננה. אין אלה דברי סיכּוּם, אלא אקדמוֹת לבירוּר.

א

לכבוֹדה של דגניה הבּכירה וּבזכוּתה של נָענה הצעירה נכנסוּ תחת פּיסת־שמים מעוּננת חברים מקיבּוּצים וּמגוּשים שוֹנים, לא לחגיגה בלבד, אלא גם לשׂיחה שיש בּה משוּם חשבּוֹן־הנפש. רשאים אנוּ לשׂמוֹח על שכּבר אין בּידינוּ להקהיל למקוֹם אחד את כּל חברי המפעלים ההתישבוּתיים שלנוּ, אנשי הקבוּצוֹת והמוֹשבים והקיבּוּצים, כּמוֹ שיכוֹלנוּ לעשׂוֹת זאת בּימים קדמוֹנים. אך אילוּ יכוֹלנוּ להתכּנס כּוּלנוּ למקוֹם אחד אפשר היינוּ זוֹכים לא רק לשעה של בּירוּרים מבהירים, אלא אף לרגע של הכרעה מטהרת.

חבל שמכּל חברי דגניה לא קם עדיין אדם אשר יספּר לנוּ את דברי ימי דגניה כּהוָיתם. החסרת תהילוֹת ותשבּחוֹת דגניה? אך מן הראוּי שנדע כּוּלנוּ כּיצד גָדלה דגניה, כּיצד צמחה דגניה. ולא רק כּיצד גדל והתפּתח המשק, לכך יש מספּרים ודיאַגרמוֹת, אלא גם כּיצד גדל הקוֹמץ האנוֹשי הזה, ולא רק בּמספּרים. כּיצד היתה הקבוּצה הקטנה למַה שהיא היוֹם. המשאלוֹת המעוּרפּלוֹת – כּיצד קרמוּ עוֹר וּבשׂר. ודרך איזה חיבּוּטים וּתנוּדוֹת הגיעוּ למה שנראה טבעי וּמוּצק וּבר־קיימא בּחברה הקבוּצתית של היוֹם. כּמה וכמה פּרטים מחיי דגניה, מאמציה וּמַשבּריה וקוֹרוֹתיה. הם קלַסיים. העברית קוֹראת לכך: ראשוֹנים. ועל אלה נאמר: מעשׂי אבוֹת סימן לבנים. בּמעשׂי ראשוֹנים מקוּפּלים רמזים וּסמלים. ואילוּ ידענוּ אוֹתם לאמיתם היינוּ לוֹמדים מהם הרבּה גם לגבּי השאלוֹת המַטרידוֹת אוֹתנוּ עכשיו, בּשלבּים החדשים של המפעל השיתוּפי.

ב

חבר אחד, ממברכי דגניה, אמר: “דגניה לא זזה”. אמר זאת בּזחיחוּת־הדעת. ודאי התכּוון לשבח. שמעתי והירהרתי: דגניה לא תכּיר טוֹבה על קוֹמפּלימנט שכּזה. וההיסטוֹריה של דגניה לא תוֹדה בּוֹ. דגניה “זזה”. זזה כּמה וכמה זיזוֹת, כּפעם בּפעם. ואוֹי ואבוֹי היה לדגניה – ולנוּ לכוּלנוּ – לוּלא “זזה”. בּדגניה גוּפה היוּ אנשים אשר היוּ מזיזים אוֹתה. יוֹסף בּוּסל היה מזיז מבּפנים, וא.ד. גוֹרדוֹן היה מזיז גם בּזמן שהיה בּתוֹכה וגם בּזמן שהיה מחוּצה לה. והזיזוּ לא רק אנשים מבּפנים, אלא אף כּוֹחוֹת מבּחוּץ. תנוּעת הפּוֹעלים בּכללה, המפעל הישוּבי בּצמיחתוֹ, העליה, מפלגוֹת העבוֹדה ואף קבוּצוֹת־אחיוֹת, והקיבּוּצים הארציים (גם בּשעה שעוֹררוּ התנגדוּת) – כּל אלה הרחיבוּ את אפקיה. כּל אלה הצעידוּ. וּמאוֹתה דגניה הקטנה של אז – אשר עדין פּסחה על הסעיפּים בּין “חשבוֹן פּרטי” לבּין “קוֹמוּנה”, אשר עדיין לא ידעה כּיצד משתפים את האשה בּעבוֹדה, אשר התלבּטה בּין מטבּח פּרטי לחדר־אוֹכל כּללי, וּבין טיפּוּל נבדל בּילדים ל“טיפּוּל משוּתף” – ועד דגניה של היוֹם קיימת סדרה של “זיזוֹת” גדוֹלוֹת, גדוֹלוֹת וחשוּבוֹת.

וה“זיזוֹת” של דגניה היו לא רק בּשטח ההתפּתחוּת הפּנימית של הקבוּצה. הן היוּ גם בּכמה וכמה שטחים אחרים, חשוּבים מאד. וקוֹדם כּל לגבּי תנוּעת הפּוֹעלים בּכלל. דוקא לדגניה עלוּ כּמה קנינים של ההכּרה הציבּוּרית בּקוֹשי רב, אוּלי בּיתר קוֹשי מאשר לאחרים. לא בּקפיצת־הדרך הגיעה לידי ההכּרה הבּרוּרה ששתי מפלגוֹת הפּוֹעלים חייבוֹת להתאחד. וגם בּחיים הבּין־קבוּצתיים מגיעה דגניה למה שהיא מגיעה – כּדרך שהגיעה בּדברי תנחוּם ¹– לא בּדרך קצרה.

עוד לפני שנים מוּעטוֹת היתה דגניה מן המעמיקוֹת לחוּש בּחיי הקבוּצה מבּפנים, אך לא מעמיקה לראוֹת בּהערכת קשרי הקבוּצה עם חברוֹתיה, בּהערכת אפשרוּיוֹת היצירה הגנוּזוֹת בּקשרים אלה, וּבהערכה ההכרח הפּנימי שיש בּכך לקבוּצה. ורק לאחר אבידוֹת מרוּבּוֹת – לַאו דוקא בּדגניה גוּפה, אלא בּכל רוֹחב השׂדה של היצירה הקבוּצתית – הגיעה דגנה לכך שכּמה דברים שנראוּ לה קוֹדם פסוּלים בּתכלית נעשׂוּ עכשיו חשוּבים בּעיניה בּיוֹתר. מה רבּה הדרך מדגניה זוֹ שראתה את הקבוּצה – כּל קבוּצה לעצמה – כּחטיבה נפרדת ובוֹדדת השוֹמרת מכּל משמר על סוּברניוּתה מפּני חשש־התערבוּת של קבוּצוֹת־אחיוֹת, מדגניה זו­ֹ ששנים רבּוֹת היתה מקיימת את חֶבר־הקבוּצוֹת כּפדרציה רוֹפפת לשם קשרי־שׂיחה וּויכּוּחים וּללא פּעוּלה יוֹצרת וּמחייבת – ועד דגניה של עכשיו, הטוֹרחת בּמיזוּג חבר־הקבוּצוֹת עם גוֹרדוֹניה לגוּש אחיד, שוֹלט בּחיי קבוּצוֹתיו וּמכַוון את הרכּבם ואת מיזוּגם, וּמצַווה על “מילוּאים” מן הגוֹלה לארץ, וּמטיל עליהם תפקידים, כּשם שעוֹשים וּמכוונים שאר הגוּשים הקיבּוּציים. וּמאוֹתם הימים שהיו מנַפּים בּכברה כּל מוּעמד־יחיד לחברוּת בּקבוּצה לאחר שעבד בּה כּמה זמן, וכּל אישוּר יחיד היה מַסעיר את חיי הקבוּצה ואת

אסיפוֹתיה הכּלליוֹת, ועד הימים שדגניה ושכּמוֹתה מקבּלות בּבת־אחת לפי המלצת מזכּירוּת־החֶבר – קבוּצת־מילוּאים מן הגוֹלה, יֶשנה ודאי זיזה לא קטנה. זכוּת היא הזיזה ולא גנאי.

מבּחינת הזיזה אין דגניה, כּמוּבן, אלא משל. כּוּלנוּ זזנוּ, הוּזזנוּ והזזנוּ. ויש שבּאו להזיז ונמצאוּ מוּזזים.

וגם עכשיו הגענוּ לנקוּדה, שאין אנוּ רשאים להישאר בּה, מבּלי לזוּז הימנה. ואמנם, בּכינוּס־נענה בּקעוּ קוֹלוֹת, זקנים וּצעירים, הקוֹראים זה לזה: עלינו לזוּז! – לקראת איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית.

ג

מפּי כּמה נואמים – בּדגניה וּבנַענה – נישׂא שם האיחוּד. ורמז² ותנחוּם הגדילוּ. רמז דרש לגרש מתוֹכנוּ את דיבּוּק ה“פּירוּדיוּת”. הוּא רוֹאה את מעשׂה־האיחוּד כּחוּט־השׂערה ואוֹמר: “פּשוּט: להתאחד”. תנחוּם השמיע זעקה גדוֹלה וּמרה על פּגימוּתה של אחדוּתנוּ. אף הוּא מבקש להכריז מן הגבעה כּי הגיע הזמן “ויקוּם הדבר!”.

אף אני לא הייתי רוֹצה למנוֹע מעצמי דברי צרי וּמַרפּא אלה, אף מה אעשׂה ואני רוֹאה את האיחוּד הזה כּהר גבוֹה ותלוּל. מכּל האיחוּדים הרבּים אשר בּיצענוּ שלבּים שלבּים – השנה, בּפסח תרצ“ו, כּבר נמנה כ”ה שנים מעת התחלנוּ בּאיחוּד: הכּינוּס של פּוֹעלי הגליל בּאוּם־ג’וּני, שהניח את היסוֹד להסתדרוּת החקלאית – נראה לי איחוּד זה, שאנו מדבּרים בּוֹ, הקשה בּיוֹתר. וּמי יוֹדע אם ציבּוּרנוּ, על גוּשיו השוֹנים, יתאזר לקראת איחוּד זה בּטרם נשתה־נמצה את קוּבּעת כּוֹס הפּירוּדיוּת עד תוּמה.

ד

בּשעה שבּיצענוּ את איחוּד “הפּוֹעל הצעיר” ו“אחדוּת־העבוֹדה” האמַנוּ בּתוֹם־לבנוּ כּי עשׂינוּ מעשׂה של קיימא, אשר כ"ה שנוֹת תנוּעת העבוֹדה ציפּוּ לוֹ. ידענוּ כּי עוֹד לא כּל מי שצריך היה להיוֹת אתנוּ בּא אלינוּ, ידענוּ כּי בּמחנה החלוּצי קיים עוֹד פּלג אחד – “השוֹמר הצעיר” – אשר טרם מצא את דרכּוֹ לאיחוּד. אך האמַנוּ כּי בּפנים מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל נכנסנוּ לעוֹלם שכּוּלוֹ אחדוּת חלוּצית. האמַנוּ כּי מעכשיו ניצלנוּ מחשבּוֹנוֹת של גוּפים וּמהתנַצחוּיוֹת בּגלל החשבּוֹנוֹת האלה, נפטרנוּ מעקמוּמיוּת־הפּירוּדים, וּפניוֹת צדדיוֹת לא תהיינה להן שליטה עלינוּ. מעכשיו נדוּן בּכל שאלה לגוּפה, חפשים מכּוָנוֹת זרוֹת, מחשדוֹת וּמחששוֹת. מעכשיו הננוּ מחנה אחד, אשר יתָכנוּ בּוֹ חילוּקי־דעוֹת, אך לא ניגוּדי אינטרסים והנה נתבּדתה אמוּנתנוּ. שגיאה אחת ששגינוּ חיבּלה את מעשׂינוּ.

רמז הזהיר מפּני תחבּוּלוֹת השׂטן. אצא בּעקבוֹתיו ואזכּיר את המעשׂיה בּר' יוֹסי די־לה־ריינה. הוּא רצה לגאוֹל את העוֹלם. הוּא כּבר לקח שבי את הס“ם. כּבל אוֹתוֹ בּשלשלאוֹת. הרעיב אוֹתוֹ והתיש כּוֹחוֹ. עוד מעט־קל, והעוֹלם היה נגאַל. הערים הס”ם וּביקש רחמים: קמצוּץ טבּק יִנתן לוֹ. ריחם עליו די־לה־ריינה ונתן. אך הריח הס"ם את ריח הטבּק, נתחזק וקרע את אזיקיו והחזיר את שלטוֹנוֹ בּעוֹלם. כּך אירע גם לנוּ. כּבלנוּ את השׂטן המפריד. אבל טעינוּ טעוּת קטנה: השארנוּ לוֹ סדק כּדי אחיזה, לא הבינוֹנוּ כּי אם אנוּ מסתפּקים בּאיחוּד מפלגוֹת בּלבד וּמשאירים את המפעל הקיבּוּצי בּפירוּדיו, הרינוּ נוֹתנים קטוֹרת בּאפּוֹ של השׂטן, וּמריח הפּירוּד יפריח וילך ויהרוֹס עד היסוֹד את אַחדוּת תנוּעתנוּ כּוּלה.

ה

למנוֹע טעוּת: הקוּבלנה על פּיצוּלוֹ של המפעל הקבוּצתי אין מַשמעה קוּבלנה על שמרצנוּ הישוּבי־חלוּצי איננוּ לוֹבש בּכּל ומכּל צורה אחת ואחידה.

אין להבּיט בּעין רעה על מציאוּתן של צוּרוֹת חברתיוֹת־משקיוֹת שוֹנוֹת בּפעוּלתנוּ ההתישבוּתית. אדרבּא, בּבוֹאנו לעצב צוּרוֹת להתישבוּת העוֹבדת לא קיבּלנוּ שוּם הלכה למשה מסינַי, ואף לא מֵהַר אחר. וגם לאחר עשׂרים וחמש שנוֹת ישוּב עוֹבד עדיין לא נחתמה משנתנוּ הישוּבית. עוֹד יש ויש לחפּשׂ וּלחדש. וגם מי שבּוֹטח בּאמיתוֹ וּבצוּרת־החברה שאָחז בּה, שהיא כּוּלה בּתכלית השלימוּת, אַל יזלזל בּצוּרת־החברה של חברוֹ, ואפילוּ הוּא דוֹחה אוֹתה להלכה. צוּרת־חברה אינה סכֵימה בּלבד. היא סוֹפגת לתוֹכה את לשד אנשיה. ורק בּכוֹח לשד זה היא מקבּלת את מלוֹא ערכּה. וּלפיכך ימצא כּל מתבּוֹנן בּעל־נפש בּכל אחת מן הצוּרוֹת הקיימוֹת אצלנוּ תכוּנת־מה, תוֹספת־מה, הטעמת־מה, גיווּן־מה, הראוּיים להיאַצר בּאוֹצרה הכּללי של התנוּעה.

הצוֹרך לגלוֹת וּלמַצוֹת את כּל כּוֹחוֹת החלוּציוּת הגנוּזים בּמחנוֹתינוּ מחייב להקשיב קשב רב לנטיוֹת המפעמוֹת בּהם, לתכנים הגלוּמים בּהם ואף לאלה שהם עוֹדם בּבחינת מבקשים את גילוּמם. ואין להכניס את צוּרוֹת חיינוּ המשקיים והחברתיים למיטה אחת. כּזאת תיהפך למיטת־סדוֹם. יתר על כּן, אין לראוֹת את מספר הצוּרוֹת שנתקבּל ונתקדש אצלנוּ כּ“תם ונשלם”. היוּ ימים וידענוּ בּתנוּעתנוּ רק את הקבוּצה והמוֹשב. והנה הקבוּצה הראשוֹנית הסתעפה לכמה בּנוֹת־מין. מי שמאזין לתסיסוֹת צעירוֹת ורכּוֹת בּתוֹך ציבּוּרנוּ יכּיר שלא מן הנמנע הוּא הדבר כּי עם צמיחת תנוּעתנוּ והסתעפוּת מפעלנוּ יפרצוּ בּקרבּנוּ גם ניוּאַנסים חברתיים־משקיים חדשים.

אין אני קוֹבל איפוֹא על עצם מציאוּתם של גירסוֹת שוֹנוֹת בּמחשבה הישוּבית שלנוּ ועל מציאוּתם של טיפוּסי־בּנין שוֹנים, משקיים וחברתיים. על מה אני קוֹבל? על החַיץ הגבוֹה שאנוּ מקימים בּין העוֹבּרים השוֹנים של חברת העבוֹדה לעתיד לבוֹא. שׂדנוּ הישוּבי זרוּע לא רק טיפּוּסי בּנין חברתי, אלא הוּא סדוּר גוּשים גוּשים. והגוּשים מוּקפים חוֹמוֹת, וּבין הגוּשים – בּקיעים עמוּקים. כּך הוּא בּין הגוּשים הקיבּוּציים לבין הגוּש המוֹשבי, וכך הוּא בּין הגוּשים הקיבּוּציים בּיניהם לבין עצמם. פּעמים לא תבחין בּהם שבּני תנוּעה אחת אלה, אחים בּאידיאָה אחת, חברים למפעל אחד, וכוּלם כּאחד משמשים מטרה אחת לחִצי כּל אוֹיב. כּאילוּ מחנוֹת־יריבים שאין אחד מהם נבנה אלא מדחיקת חברוֹ. וּדחיקה זוֹ בּוֹלעת כּוֹחוֹת מרוּבּים, כּוֹחוֹת החסרים לנוּ לבנין התא החברתי וּלבנין הכּלל ההסתדרוּתי. ועל דחיקה זוֹ מתחנכים דוֹרוֹת של עוֹלים. והיא הקוֹבעת יחסים ורמת יחסים בּציבּוּר הפּוֹעלים. יש להוֹסיף: והיא הקוֹבעת את נפש ההסתדרוּת, וּגם את נפש המפלגה המאַחדת את רוּבּם של הגוּשים.

ו

בּשעה זו אנוּ עוֹמדים בּפרשת בּירוּרים מסביב לאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. רוֹאה אני את האיחוּד לא רק כּענין פּנימי של הקבוּצוֹת והקיבּוּצים, על גוּשיהם, אלא כּענין כּללי הנוֹגע נגיעה עמוּקה לתנוּעה כּוּלה. וּמבּחינת התנוּעה כּוּלה אין האיחוּד הזה אלא חלק מן השאלה הגדוֹלה על תיקוּן היחסים הפּנימיים בּין החטיבוֹת החלוּציוֹת העיקריוֹת שבּהסתדרוּת. אני מתכּוון בּראש וראשוֹנה למצב הבּלתי־בּריא שבּיחסים בּין הגוּשים הקיבּוּציים והגוּש המוֹשבי. אינני יכוֹל להרחיב פּה את הדיבּוּר בּנוֹשא זה, ואוֹמַר בּקצרה: רוֹאה אני מצב זה כּפוּרענוּת קשה, ועם זה כּפוּרענוּת־חינם, אשר אין לה כּל יסוֹד חיוּני בּצרכיו האמיתיים של הישוּב העוֹבד לזרמיו. ולא צד אחד מפסיד ונפסד בּגלל פּוֹרענוּת זוֹ, אלא כּל הצדדים כּוּלם: אנשי המוֹשבים ואנשי הקבוּצוֹת והקיבּוּצים, ועל הכּל – ההסתדרוּת והמפלגה המאוּחדת.

המלחמה והתַּחרוּת בּין צוּרוֹת החיים של הישוּב העוֹבד לא היתה מוּצדקת מעוֹלם. אך אפשר להבין להיאָבקוּת הרעיוֹנית של יוֹצרי הצוּרוֹת וחסידיהן בּטרם ניתנה להם ההזדמנוּת לגַלם בּעליל את תכניוֹתיהם הישוּביוֹת. אז עוֹד יכלוּ אנשים להאמין כּי בּהתנַצחוּת צפוּן הנצחוֹן. אוּלם לאחר ט"ו שנים של מעשׂה, לאחר הישׂגים גדוֹלים – ועם זה בּלתי־מספּיקים – בּכל הצוּרוֹת, וּלאחר שהנבוּאוֹת הרעוֹת של כּל צד לגבּי משנהוּ נתבּדוּ, וראשי המתנַצחים נאלצוּ להוֹדוֹת בּהישׂגיהם וּבזכוּיוֹתיהם של פּליגיהם – מה טעם לאוֹתה אוירה העוֹכרת עלינוּ את עוֹלמנוּ?

יש שיגרה “מלחמתית” שאנשים הדבוּקים בּה אינם יכוֹלים להשתחרר ממנה, בּחינת “אין חבוּש מַתּיר עצמוֹ מבית האסוּרים”. מי יתיר?

ז

אין חלקי עם הרוֹטנים כּי “טוֹבים היוּ הימים הראשוֹנים מן האחרוֹנים”. כּאז כּן עתה שוֹמר עלינו גוֹרלנוּ מימים “אין חפץ בּהם”. וּמי שרוֹאה וּמכּיר את הגידוּל וההתבּצרוּת וההתפּשטוּת של מפעלנו הקיבּוּצי ואת התגבּרוּתוֹ על כּמה וכמה אַבני־נגף שבּהן נוּקש בּשנוֹתיו הראשוֹנוֹת – ודאי שלא יהא נוֹטה לזלזל בּהישׂגי השנים האחרוֹנוֹת. ונהיה מחזיקים טוֹבה לכל אלה שהנחילוּ למפעלנוּ הישוּבי־חברתי את הישׂגיו הגדוֹלים. אבל ההוֹדיה בּהישׂגים אינה פּוֹטרת אוֹתנוּ מראִיית קוים נלוֹזים ואפילוּ כּשהם רקוּמים בּמסכת שחיוּבה מרוּבּה.

יצוּין לחוֹבתן של הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת שלא הבינוּ את ערך השיתוּף בין הקבוּצוֹת והסתפּקוּ בּאַחוה שאין עמה חוֹבוֹת. מעטים בּיקשוּ להרחיב את עקרוֹן העזרה ההדדית והיחסים הקבוּצתיים גם על שׂדה היחסים שבּין קבוּצה לחברתה – אוּלם הדברים היוּ מעוּרפּלים וגם מַפחידים, והנתבּעים היוּ נפחדים. כּמה קבוּצוֹת ותיקוֹת חששוּ לעצם השיתוּף הבּין־קבוּצתי וראוּ בּוֹ סכּנה למשק וּלעצמאוּת הקבוּצה. שנים רבּוֹת המשיכוּ בּמצב זה, שכּל קבוּצה היא כּוֹכב לעצמוֹ, השוֹמר על המרחק בּינוֹ לבין חבריו, וגרמוּ בּזה לעצמן וגם לרעיוֹן הקבוּצה דלדוּל וחוּלשה.

הגוּשים הקיבּוּציים בּימינוּ מוֹפת חוֹתך הם לכּוֹח הגנוּז בּשיתוּף הבּין־קבוּצתי. הם הוֹציאוּ את הקבוּצה מגַלמוּדיוּתה הנפשית וּמבּדלוּתה המעשׂית. הוּשׂג משהוּ בּשטח העזרה ההדדית והשיתוּף הישוּבי. נעשׂוּ דברים חשוּבים בּהדרכת קבוּצוֹת צעירוֹת, בּקליטת שכבוֹת־עליה חדשוֹת. אוּלם הוֹאיל ושיתוּף זה לא כָּלל את הכּל, הוֹאיל והוּקם על פּי קוים מַפרידים בּין סוּג קבוּצתי למשנהוּ, הוֹאיל וּמקימיו תלו את מַהוּת הליכּוּד ואת הכּוֹח היוֹצר שבּוֹ בּהבדלה שבּין הסוּגים – גרמוּ העווֹנוֹת שהיריעוֹת הדקוֹת המבדילוֹת בּין הטיפּוּסים הקיבּוּציים הפכוּ לקוֹרוֹת עבוֹת, ונמתחה מחיצה אטוּמה בּין חבר לבין תנוּעת כּלל־הפּוֹעלים כּפי שהיא מתגלמת בּצוּרוֹת הקוֹנקרטיוֹת של ההסתדרוּת הכּוֹללת והמפלגה המאַחדת.

ח

הגוּשים – פּעילוּתם מרוּבּה וּזכוּיוֹתיהם גדוֹלוֹת. אפשר הם התאים הפּעילים בּיוֹתר בּכל הציבּוּריוּת הפּוֹעלית והם גם הרוֹאים שׂכר בּעמלם יוֹתר מכּל גוּף ציבּוּרי אחר. הם מרוֹממים את החברה הקבוּצתית, מוֹציאים אוֹתה מתוֹך ד' אַמוֹתיה, מרחיבים את אפקיה, מעניקים לה תפקידים רבּי־ערך, יוֹצקים דם חם בּעו­ֹרקיה. כּמה הישׂגים בּשטח הקבוּצתי והבּין־קיבּוּצי וכמה כּיבּוּשים חלוּציים יש לזקוֹף על חשבּוֹן הגוּשים השוֹנים.

אוּלם פּעילוּתם אינה מצטמצמת בּתחוּמים המשקיים והחברתיים של קבוּצוֹתיהם וקיבּוּציהם. היקף עניניהם רחב הרבּה יוֹתר. הם מיחדים לעצמם כּמה שטחי פּעוּלה, גוּש גוּש וּנטיוֹתיו וּמגמתוֹ: בּחינוּך בּגוֹלה, בּהסתדרוּיוֹת־נוֹער, בּ“החלוּץ”, בּהעלאַת נוֹער לעבוֹדה מן הארץ וּמן הגוֹלה, ואף בּגיבּוּשים אידיאוֹלוגיים, בּמדיניוּת ובהתוָית דרכים לתנוּעה. הם מקיימים חבוּרוֹת של עסקנים. הם שוֹקדים על טיפּוּח יוֹרשים וּממשיכים. בּכל שטחי הפּעוּלה האמוּרים הם תוֹבעים תביעוֹת מאת חבריהם ונענים. כּוֹחם רב אִתּם לפסוֹק הלכוֹת וּלהטיל חוֹבוֹת על כל מי שנמצא בּתוֹכם. ועל מי שמתחנך לאוֹרם.

כּלוּם תהיה עינה של ההסתדרוּת צרה בּפעילוּתם של חלקיה? חלילה. כּל מלוֹא־ההכּרה בּזכוּיוֹתיהם של הגוּשים בּכללם ובזכוּיוֹתיו המיוּחדוֹת של כּל גוּש וגוּש לעצמוֹ. כּל מלוֹא ההוֹקרה למאמציהם וּלהישׂגיהם שיש בּהם משוּם תוֹספת ערכים וכיבּוּשים לתנוּעה כּוּלה. אוּלם כּל אלה אין בּהם כּדי לכסוֹת מעינינוּ את לוית־האוֹפי של פּעילוּת זוֹ, לוית־אוֹפי של התיחדוּת והתבּדלוּת. גוּש מסתגר מגוּש, וכל אחד מן הגוּשים מסתגר מכּלל־ההסתדרוּת.

נפגמוּ הצינוֹרוֹת המחַבּרים את פּעילוּתם של גוּשינוּ, הקיבּוּציים והמוֹשביים, לפעילוּתה של ההסתדרוּת הכּללית. זוֹ האחרוֹנה כּמעט שאינה נתפּסת לחוּשיו של חבר הגוּש אלא מבּחינה זוֹ: אם היא נענית לצרכי גוּשוֹ שלוֹ אוֹ פּוֹגעת בּהם. על פּי רוֹב היא נראית להם כּפוֹגעת. כל גוּש רוֹאה עצמוֹ “מקוּפּח”. ורינת “המקופּחים” נישׂאת בּמחנה. וּמחנכת.

ט

כּוֹחם של הגוּשים רב בּהפעלת היחידוֹת הדבוּקוֹת בּהן וּבחיבּוּרן אל כּלל־הגוּש. הנקוּדה הבּוֹדדת מוּצאת מפּרישתה לעצמה. היא מוַתרת בּמידה ניכּרת על “עצמאוּתה”, ויתוּרים מרצוֹן וגם ויתוּרים מתוֹך הסתגלוּת למשטר החדש. תחת זאת להוּטים הגוּשים עצמם אחרי “עצמאוּת”. עצמאוּת זוֹ יוֹתר ממה שיש בּה מהעמקת האוֹפי המקוֹרי של כּל חטיבה, מחתירה לשיפּוּרים פּנימיים, משאיפה להעלאת הרמה החברתית והטיפּוּס החלוּצי, יוֹתר משיש בּה מן ההוָיה החברתית־המקוֹרית וּמן העצמאוּת הפּנימית, התרבּוּתית, יש בּה מן העצמאוּת החיצוֹנית, “הפּוֹליטית”. יוֹתר משעיני הגוּשים נשׂוּאוֹת לכיבּוּשים פּנימיים הן נשׂוּאוֹת לכיבּוּשים חיצוֹניים.

עצמאוּת זוֹ של הגוּשים, בּשׂדוֹת פּעוּלה שהם נחלת התנוּעה כּוּלה וּבהם מקוּפּלת נשמת התנוּעה, גדֵלה והוֹלכת על חשבּוֹן הצטמקוּת השפּעתה וּמרוּתה של ההסתדרוּת כּוּלה. זוֹ מַתחילה נראית דלת־אוֹנים וּרפת־רצוֹן לעוּמת גוּשיה. אין לה להסתדרוּת מחנוֹת מרוּבּים של מתנדבים וחלוּצים מחוּץ לחטיבוֹת החלוּציוֹת־ישוּביוֹת המלוּכּדוֹת וּמחַנכוֹת בּ“מסגרוֹתיהן”. והללוּ – כל הפּתוֹס החלוּצי שלהן נתוּן לאוֹתם המעשׂים והתפקידים שהן רוֹאוֹת אוֹתם כּנחלתן שלהן.

צא ונַסה להביא לפני ציבּוּרנוּ איזה מעשׂה שיש בּוֹ משוּם חידּוש וּמאמץ נוֹסף היוֹצא מגדר השגרה ההסתדרוּתית, והטיפּוּל המַנגנוֹני, ותיוָכח כּי אין כּמעט תקוה לבצעוֹ אם אנוּ מבקשים לעשוֹתוֹ קנין כּללי, בּרשוּתה של ההסתדרוּת כּוּלה וּלצוֹרך ההסתדרוּת כּוּלה. בּמקרה זה יעמדוּ יחידים, בּני־בּלי־גוּש, משוּגעים לאוֹתוֹ דבר, ויבקשוּ לעוֹרר וּלנַעֵר את קהלנוּ, והקהל אינוֹ מתנעֵר. החשמל הנפשי אינוֹ נדלק. מה שאין כּן אם אך יוּכּר אוֹ יוּכרז אוֹתוֹ מעשׂה לנחלת אחד הגוּשים. מיד עוֹמד לימינוֹ הפּתוֹס של “קנין פּרטי”, פטריוֹטיזמוּס של בּעלי־אינטרס אוֹ בּעלי־יעוּד. וחוֹם־הנאמנוּת מתרוֹמם מיד בּזכוּת קנאַת־גוּשים. ואזי מוּבטח אתה שהדבר יקוּם. מוּבן מאֵליו, שיקוּם בּמסגרת מסוּימת, הקוֹבעת מלכתחילה את מידוֹתיו ואת אפקיו.

דוּגמה קטנה: כּמה שנים טרחוּ אצלנוּ להקים מוֹסד מישב בּרשוּתוֹ וּבכוֹחוֹ של כּלל־הפּוֹעלים. והדברים נתקלו בּניגוּדים עצוּמים להלכה מצד המתנגדים וּבהזנחה גמוּרה למעשׂה מצד המחייבים הנלהבים (בּעיוּן). ורק לאחר אָבדן זמן רב והזדמנוּיוֹת מרוּבּוֹת הוקם “נִיר”. אוּלם בּלי התנגדוּיוֹת וּבלי ויכוּחים וּבלי עין רעה של הציבּוּר הקים לעינינוּ בּזמן קצר כּל גוּש את מוֹסדוֹ הכּספּי, שהוּא לוֹ לעצמוֹ ואין ל“זרים” חלק בּוֹ.

כּלוּם יֵקל בּעינינוּ הדבר שכּל גוּש מעמיס על חבריו קרבּנוֹת נוֹספים שיהיוּ ודאי לברכה להתישבוּת העוֹבדת וּלמפעלים חלוּציים־כּיבּוּשיים? אך אי אפשר שלא נראה בּכך כּי לאחר חינוּך הסתדרוּתי של כ“ה שנים, וּלאחר כּל מה שנוֹצר והוּשׂג בּכוֹח שיתוּפנוּ הכּללי, וּלאחר שרוֹממוּת אַחדוּת כּלל־הפּוֹעלים בּגרוֹננוּ, עדיין אנוּ מאמינים בּ”איש לאוֹהליך" – ויהא זה אוֹהל קיבּוּצי אוֹ מוֹשבי – יוֹתר מאשר בּ“חזק ונתחזק” של הכּלל כּוּלוֹ. אי אפשר שלא נראה בּכך עדוּת כּי עדיין אין מבינים אצלנוּ, שכּוֹח התנוּפה בּסכוּמים מקוּבּצים הנמצאים בּידי כּלל־הפּוֹעלים הוּא גדוֹל לאין־ערוֹך מכּוֹחם של כּל הסכוּמים החלקיים הנתוּנים לרשוּתוֹ הסוּברנית של כּל אחד מגוּשינוּ. דוּגמת אוֹתוֹ סוֹחר קטן־מוֹח, המאמין בּתוֹם לבּוֹ כּי מאה אחוּזים בעסקוֹ הזעיר מהווים יוֹתר מעשׂרים אחוּז בּמפעל גדוֹל – מעדיפים חברינוּ את מאַת האחוּזים הגוּשיים שלהם על כּל העוֹשר השמוּר להם בּאוֹצר הכּלל.

י

האין הדבר תמוּה? מניעיה העמוּקים של תנוּעתנוּ מביאים אוֹתה לידי שיתוּפיוּת. כּל תנוּעתנוּ כּוּלה אינה קיימת אלא בּכוֹח הצטרפוּת פּרטים לידי כּלל־יוֹצר. וּבעצם מפעלנוּ השיתוּפי, ואפילוּ בּדרגוֹתיו העליוֹנוֹת, אנוּ מגלים מעוֹמק נפשנוּ ואָפיֵנוּ חוֹסר־אמוּנה בּכּלל וּבכוֹח יצירתוֹ. וּבשׂדה פּעוּלתנוּ המכוונת להקמת משטר־חיים שיתוּפי אין אנוּ מגיעים לא עד כּדי הצטרפוּת פּרטים למשפּחה (קבוּצה, מוֹשב) והמשפּחוֹת לשבט (גוּש). אבל רחוֹק מלבּנוּ דבר ההצטרפוּת לתנוּעה כּוֹללת, למעמד וּלעם. את האיחוּד הכּללי, ההסתדרוּתי, המפלגתי והלאוּמי, אָנוּ הוֹפכים בּמוֹ־רוּחנוּ לאיחוּד פוֹרמַלי, דל־תוֹכן וחסר־נשמה. גוּשינוּ משקיעים כּוֹחוֹת מרובּים, כּוֹחוֹת יקרים, בּכל מה “שקרוֹב לעצמם”, כּלוֹמר, בּכל מה שהם מגלים בּוֹ קרבת־משפּחה, בּין שיש בּוֹ טוֹבת־הנאה לשבט וּבין שיש בּוֹ שמירת־אמוּנים לרוּח השבט. וּבאוֹתה שעה הם מזניחים וּמפקירים את “הרחוֹק”, ואפילוּ בּרחוֹק הזה תלוּי גוֹרלוֹ של כּל “הקרוֹב”.

למה הדבר דוֹמה? למשפּחה בּרוּכת־בּנים שהיה לה עסק משוּתף ועליו פּרנסת כּל המשפּחה כּוּלה. משבּגרו הבּנים היה כּל אחד מהם מפַתח לעצמוֹ ענף מיוּחד של העסק, נוֹסף על העסק המשוּתף של המשפּחה כּוּלה. הבּנים היוּ חכמים וּנבוֹנים. וכל אחד מהם תפס יפה את העוּבדה, שבּעסק הכּללי אין לוֹ אלא חלק, בּשעה שהענף החדש הוּא כּוּלוֹ שלוֹ. והעסק הכּללי הרי הוא איתן, ונשען על כל הבּנים, ויש מי שנוֹשׂא בּוֹ, והחלק המוּשקע בּוֹ מוּבטח בּין כּה וכה. התחילוּ הבּנים מתמַכּרים כּל אחד לענף המיוּחד שבּרשוּתוֹ. מה היה סוֹפוֹ של אוֹתוֹ רכוּש משפּחתי משוּתף? שאלה בּחשבּוֹן לתינוֹקוֹת של בּית־רבּן וּלבוֹגרי המפעל השיתוּפי.

יא

הגוּשים מהווים בּשביל חבריהם לא חטיבוֹת שיתוּפיוֹת בּלבד, אלא הרבּה יוֹתר מזה, לפרקים הרבּה שוֹנה מזה. הם לחבריהם גם מוֹסד מיַשב, גם מוֹסד מחוֹקק, קוֹבע דרכים, שיטוֹת, אידיאוֹלוֹגיוֹת ויחסים. הגוּשים קוֹבעים לעצמם תפקידים ציבּוּריים, בּעלי אוֹפי תנוּעתי־כּללי, בּעלי חשיבוּת ממדרגה ראשוֹנה. לא תמיד מקיימים הגוּשים את תפקידיהם הראשוֹניים. לא תמיד הם נענים לתביעוֹת חלוּציוֹת־כּיבּוּשיוֹת, לא תמיד יש בּידיהם לפתוֹח את דלתיהם לקבוּצוֹת המבקשוֹת חסוּת – אך את השליחוּיוֹת הציבּוּריוֹת אשר קבּלוּ על עצמם הם מקיימים בּעֵרוּת וּבהתעוֹררוּת וּבדביקוּת וּבאימוּץ הכּוֹחוֹת.

על זאת תתפּלל תנוּעתנוּ: שחבריה יחיוּ את חיי ההסתדרוּת ואת חיי העם בעֵרוּת ובהתעוֹררוּת ויהיוּ מוּכנים בּנפשם לפעילוּת וּלמאמצים. וּביתר שׂאֵת דוֹרשת זאת התנוּעה מאת חלוּציה המעוֹרים בּקבוּצה וּבמוֹשב. מהם היא מחכּה למשמרוֹת משמרוֹת אשר עבוֹדתן בּטבע וּבמשק וּבמלאכת־כּפּים תַפרה את ציבּוּריוּתם, ועסקנוּתם לא תינזק מחמת פּרוֹפֶסיוֹנַליוּת מיַבּשת. ואמנם, לא פּעם נפתלת ההסתדרוּת, וכן המפלגה, עם החַבר ועם קבוּצתוֹ עקב התביעה שיתנדב לעבוֹדת הציבּוּר. היאָבקות אשר כּזאת זכוּרה לנוּ עוֹד מן הימים הראשוֹנים. הקבוּצה – כּל קבוּצה, “ישנה” ו“חדשה”, “קטנה” וּ“גדוֹלה” – רגילה לראוֹת בּנתינה זוֹ לציבּוּר קרבּן, ואם הציבּוּר עוֹמד בּדרישתוֹ הרי היא רוֹאה בּזה לפרקים התנקשוּת בּקיוּמה.

זכוּת היא לגוּשים שהם מעמיקים בּקרב חבריהם את הרגשת הקשרים עם החוּץ, עם הגוֹלה, עם שכבוֹת־מילוּאים, עם החלוּץ. הם מרחיבים את אָפקם של חבריהם וּמקרבים אוֹתם לראִיית אידיאוֹת כּלליוֹת וּלמילוּי תפקידים כּלליים. אלא שחינוּך זה להרגשת הכּלל וּלשירוּת ציבּוּרי יש לוֹ תחוּמים שלוֹ: העֵרוּת והנכוֹנוּת לפעוּלה עוֹלוֹת וגוֹברוֹת בּה בּמידה שעבוֹדת הכּלל נעשׂית בּאמצעוּת הגוּש שעליו נמנה החבר וּמתנהלת למעשׂה בּרשוּתוֹ של הגוּש, ויש בּה כּדי להרים את קרנוֹ אוֹ להרחיב את בּסיסוֹ. ואוֹתן הסגוּלוֹת הטוֹבוֹת – עֵרוּת וּנכוֹנוּת לפעוּלה – מצטמקוֹת וּמתנדפוֹת כּשהן נתבּעוֹת למעשׂים שאין להם זיקה ישרה לשליחוּת אשר הגוּש חפץ בּיקָרהּ.

יב

השליחוּיוֹת הציבּוּריוֹת השוֹנוֹת שהגוּשים הישוּביים מטילים על עצמם מכוּוָנוֹת כּוּלן בּעצם לנקוּדה אחת: חינוּך חיל־מילוּאים. קרי: עיצוּב דמוּתוֹ הרוּחנית וחייו הנפשיים של הדוֹר העוֹלה לחיים חלוּציים, בּארץ ובגוֹלה.

כּל אוֹתם שטחי הפּעוּלה אשר יש להם נגיעה לכך, נקבּע בּהם – בּהסכּם אילם – יחס מיוּחד בּין הגוּשים לבין ההסתדרוּת. והיחס הוּא קבוּע ואיתן. וגם לוֹיאלי. מעין הלוֹיאליוּת שבּיחסי חוֹכר וּמַחכּיר: הגוּשים מקבּלים מאת ההסתדרוּת זכּיוֹן על שטח פּעוּלה מסוּים. שטח זה ניתן להרחבה, הכּל לפי חריצוּתוֹ של מקבּל הזכּיוֹן. הגוּש חוֹכר את השטח, לתקוּפה בּלתי־מוּגבלת, אוּלי לצמיתוּת. וּכמשפּט כּל חוֹכר הגוּן הוּא ממלא את החוֹבוֹת אשר קיבּל על עצמוֹ לגבּי המחכּיר, אוּלם בּתוֹך שטח העיבּוּד הוּא עוֹשה כּבתוֹך שלוֹ. להסתדרוּת ישנה, כּמוּבן, זכוּת “הבּעלוּת העליוֹנה”, אוּלם מן הפּרקטיקה ההסתדרוּתית אפשר להסיק שזכוּת זוֹ היא רק לנוֹי, והיא מוּתנית בּתנאי בּלתי־כּתוּב: שלא להשתמש בּה. ואמנם, כּל עוֹד אין עניני אחד החוֹכרים מתנגשים בּעניני משנהוּ אין למחכּיר כּל יסוֹד להתערב וּלהשתמש בּזכוּיוֹתיו “העליוֹנוֹת”, ורק בּמקרה של הסגת־גבוּל אוֹ גרם־נזקים בּין חוֹכר לחוֹכר, וּכשאלה אינם מוֹצאים דרך להשתווֹת בּיניהם לבין עצמם, הרי הם פּוֹנים לאחרוֹנה, מתוֹך לוֹיאליוּת גמוּרה, אך גם בּמלוֹא תחמשתם, אל “הרָשות העליוֹנה”, אל בּעל־האחוּזה שיאמר את דברוֹ. וּבעל־אחוּזה הגוּן אף הוּא חייב, כּמוּבן, לנהוֹג בלוֹיאליוּת לגבּי חוֹכריו. בּימים כּתיקוּנם הוּא מסתפּק בּקבּלת הרֶנטה שלוֹ ואינוֹ תוֹחב את חטמוֹ לרשוּת שאינה שלוֹ.

חברַי ורבּוֹתי, אימתי הסכּימה תנוּעתנוּ לנהל כּכה את נחלת הציבּור? מי מסר לנבחרי הציבּוּר את תפקידי הנהגת ההסתדרוּת ועיצוּב עתידה – בּזכוּת החכּרה?

יג

מבּחינה פוֹרמלית הכּל בסדר: שוּם תפקיד לא הוּצא, חלילה, מרשוּת ההסתדרוּת ושוּם סמכוּת הסתדרוּתית לא נפגעה – רק רקמוֹת שלמוֹת הוּפקעוּ מפּיקוּחה ומהשפּעתה; שוּם חבר בּשוּם חטיבה ישוּבית לא הפקיע עצמוֹ מחוֹבת השירוּת לכלל ההסתדרוּת (על כּל פּנים לא יוֹתר מכּל פּוֹעל בּוֹדד מבוּסס) – רק הגוּשים החלוּציים, מעוֹז וּמבטח לתנוּעה כּוּלה, הפקיעוּ עצמם מנשׂיאה בּעוֹל שירוּתיה הכּלליים של התנוּעה (מחוּץ לאוֹתם הענינים שיש בּהם מקוֹם לספירוֹת השפּעה ואינטרסים ושבּהם ניתנת ההזדמנוּת להטבּיע חוֹתם על חיל־המילוּאים של התנוּעה).

אוּלם עיקר תוֹצאוֹתיה של ההוָיה הגוּשית בּתנוּעתנוּ אינוֹ – לפי שעה – בּשטח הפוֹרמלי, אלא בּשטח החוָיה והזיקה הנפשית של החבר להסתדרוּתוֹ. בּהרגשתוֹ של החבר הטיפּוּסי שבּגוּש צצה מחיצה בּינוֹ לבין הסתדרוּתוֹ וּמפלגתוֹ. נפסקה היניקה ללא חציצה, יניקה זוֹ אשר בּה, ולא בּקשרים הפוֹרמליים, כּוֹחה של ההסתדרוּת. ההסתדרוּת מגיעה אל חבר־הגוּש דרך צינוֹרוֹת הגוּש, וחייה משתקפים בּמוֹחוֹ בּמשקפי הגוּש.

ההסתדרוּת חדלה להיוֹת לחבר – גם לזה שבּא, לכאוֹרה, להמשיך את שלשלת התנוּעה – מקוֹר־יניקה, מרכּז־הדרכה, נקוּדת שיתוּף חיוּני עם שאר חבריו על זרמיהם ועל גוּשיהם. אין ההסתדרוּת מעתה בּשבילוֹ אלא מרכז אִרגוּן פוֹרמלי. השאלוֹת החיוּניוֹת של התנוּעה, השאלוֹת הקרוֹבוֹת ללבּוֹ של החבר, שבּהן הוּא רוֹאה אפשרוּת לעצמוֹ לוֹמר את דברוֹ, שאלוֹת אלה אינן נדוֹנוֹת בהסתדרוּת בּצוותא עם שאר חברים, בּני גוּשים שוֹנים העלוּלים לראוֹת את הדברים מתוֹך “גישוֹת” שוֹנוֹת. לא, השאלוֹת נדוֹנוֹת בּמקוֹמוֹת אחרים, חמימים יוֹתר, קרוֹבים יוֹתר, שעין זרה אינה שוֹלטת בּהם ו“העֶמדה” “מתגבּשת” בּלי כּל חשש של השפּעה “חיצוֹנית”. ואין תקוה לשאלה שתגיע לדיוּן הסתדרוּתי בּטרם עברה את כּל המדוֹרוֹת של הדיוּנים הגוּשיים וּבטרם “נתגבּשוּ העמדוֹת”. ומוּבן מאליו, משנתגבּשוּ העמדוֹת הרי הן ערוּכוֹת לקרב. אך גם דיוּן שכּזה מעל דוּכן כּללי איננוּ נפרץ. רובּן של השאלוֹת החיוּניוֹת בּמערכת חיינוּ החלוּציים אינן זוֹכוֹת כּלל לשמש נוֹשא לדיוּן משוּתף. שאלה שנמצא לה גוֹאל, בּקרב הגוּשים, ההסתדרוּת פּטוּרה הימנה. וחבר המשמש בּשליחוּת ההסתדרוּת – כלוֹמר, זה שנתגייס לפעוּלה הסתדרוּתית בּאחד התפקידים שגוּשוֹ מוֹצא ענין בּהם – חזקה עליו שאף הוּא לא יחטא, חלילה, להסתדרוּת ולא יתנקש בּזכוּיוֹתיה המוּסמכוֹת. ורק שקשריו עם ההסתדרוּת תוֹך כּדי עבוֹדתוֹ הנם קשרים שבּפוֹרמליוּת. ההסתדרוּת מַמציאה לוֹ “חוֹמר”, אך את הרוּח המחַיה את פּעוּלתוֹ הוּא שוֹאב מאוֹתוֹ מקוֹם המשמש לוֹ מרכּז־חיים. כּל הכּבוֹד להסתדרוּת, כּל ההוֹדיה בּסמכוּתה, כּל הנוּסחאוֹת הקבוּעוֹת לקילוּסה, אך את הפּתרוֹנים לשאלוֹת המַטרידוֹת, את העצה והתחבּוּלוֹת בּמלחמת־הקיוֹם ובהתנַצחוּת עם אחים־יריבים, ילך לבקש לא אצל ההסתדרוּת, כּי אם בּאוֹתוֹ מקוֹם המשמש לו מקוֹר השפעה רוּחנית.

כּך ינהג החבר המוּבהק, נוֹשא משך הזרע של ההסתדרוּת. והחבר הצעיר, אשר איננוּ זוֹכר ימים אחרים בּהסתדרוּת ובּמפלגה – רוֹאה בּכך את ההוָיה הטבעית. אם ותיקי התנוּעה השלימוּ, הוּא אפילוּ להשלמה אינוֹ זקוּק. הוּא כּבר מוֹצא את ההסתדרוּת כּגוּף בּלי נשמה, כּגוף שויתר על חיי־נשמה.

יד

ואוּלי בּאמת אין בּרירה. אוּלי אי אפשר לפתח את היצירה הישוּבית במלוֹא עצמיוּתה וּלחנך משמרוֹת חדשוֹת לחיים חלוּציים בּלי הפַּרטיקוּלריזם ההוֹלך וגוֹבר. אוּלי אי אפשר לטפּח בּקרב דוֹר מַגשימים נאמנוּת קנאית למפעלם בּלי שיראוּ בּמעשֹם שלהם, ולוּ גם הוּא מעשֹה חלקי, את חזוּת הכּל, וּבלי שיראוּ בּכל מי שגוֹרס משהוּ אחרת – סוֹטה ויריב. אוּלי תוֹבעת בּאמת היצירה החלוּצית למען הצלחתה פּיצוּל מוּחלט, ולא רק משקי וחברתי, אלא אף בּשׂדה החינוּך וכיבּוּש הגוֹלה ואִרגוּן הנוֹער ו“גיבּוּש אידיאוֹלוגיה”. אוּלי ההתנגחוּת המרירית הזאת בּין חברים למפעל אחד, אשר רק הטלת הדגש בּנקוּדוֹת שוֹנוֹת מבדילה בּיניהם, אוּלי אין לנוּ אלא לקבּל אותה כּהכרח אשר הפסדוּ יוֹצא בּשׂכרוֹ. אוּלי צריך להשלים עם התרוֹפפוּתם ודלדוּלם של חיי ההסתדרוּת, לשם אימוּץ כּוֹח היצירה הגנוּז בּהתבּדלוּת הגוּשית הזאת?

אך אם כּן הוּא, אזי נהיה ישרים עם עצמנוּ ונסיק את המסקנה האחת ההגיוֹנית. נכּיר בּמצב הזה וּנאַשר אוֹתוֹ בּגָלוּי. נכּיר כּי אין לבנוֹת תנוּעת פּוֹעלים חלוּצית בּלתי אם רשוּיוֹת רשוּיוֹת. וּבהתאם לכך נדע לקבּוֹע למוֹסדוֹת “הכּלליים” את תחוּמיהם. יתר על כּן, נשחרר את התנוּעה מאוֹתם היסוֹדוֹת העוֹמדים בּניגוּד למגמה זוֹ (כּי הלא עוֹד שׂרדוּ לנוּ מוֹסדוֹת, וגם אנשים אשר אינם משלימים עם הגוֹרל הזה, והם עוֹמדים בּמלחמתם על אחדוּת נפש התנוּעה, ולא על אחדוּת אִרגוּנית פוֹרמלית בּלבד).

ונהיה ישרים עם חברינוּ ונציל אוֹתם מהרגשת השניוּת המעיקה עליהם לפרקים. נבוֹא אליהם ונאמר: טעינוּ והטעינוּ. שנים רבּוֹת האמַנוּ בּתוֹם לבּנוּ שהקו ההיסטוֹרי של תנוּעתנוּ מוֹביל מן הפּילוּג אל האיחוּד. עכשיו נוֹכחנוּ כּי טעוּת היתה בּידינוּ. בּאוּ מעשׂינוּ וטפחוּ על פּנינוּ. נתבּדה הלָך־מחשבוֹתינוּ. נתבּרר כּי אמנם היתה תקוּפת־מה בּחיינוּ שבּה התלכּדנוּ והיינוּ לתנוּעה אחת וּמאוּחדת, וּשאיפתנוּ היתה: הסתדרוּת אחת וּמפלגה אחת, אוּלם אוֹתה תקוּפה חלפה. ועכשיו נכנסנוּ לתקוּפה של פּילוּג־אברים בגוּף הגלמי של ההסתדרוּת, וסימנך: התפּצלוּת גוּף התנוּעה לגוּשים מלוּכּדים בּהתיחדוּתם וּבבדלוּתם, התגבּשוּת של מפלגוֹת חדישוֹת על בּסיס של אחדוּת משקית־חברתית־אידיאוֹלוֹגית־שבטית. והמפלגוֹת החדשוֹת הללוּ, הדוֹחוֹת מעליהן את השם מפלגה, בּין שהן סוּברניוֹת לגמרי מבּחינה קוֹנסטיטוּציוֹנית, כּמוֹ “השוֹמר הצעיר”, וּבין שהן מהווֹת מפלגה בּתוֹך מפלגה, כּמוֹ מפלגת הקיבּוץ המאוּחד וּמפלגת חֶבר הקבוּצוֹת וּמפלגת ועד המוֹשבים והאִרגוּנים – הן הן הצוּרוֹת המוֹדרניוֹת בּשביל האנרגיה הציבּוּרית של מעמד הפּוֹעלים. הללוּ אפשר אינן יוֹדעוֹת עדיין מה וָמה יביאוּ לכלל הפּוֹעלים בּמקוֹם האחדוּת הניטלת הימנוּ: אפשר הן מפקפּקוֹת בּעצמן, בּפנַי וּבפנים, בּמציאוּתוֹ של תוֹכן רעיוֹני־מעמדי אשר יצדיק כּל־שהוּא את החתך הזה; ועדיין לא נקבּעוּ קביעוּת של קיימא ספירוֹת ההשפּעה בּיניהן, וּלפי שעה אין בּידיהן למנוֹע מאתנוּ יחסי מריבה וניצוּחים, ואוּלי גם זעזוּעים – אוּלם: להן העתיד. בּכך רוֹצה דוֹר זה של תנוּעת הפּוֹעלים. את חלוֹם האיחוּד חלמנוּ וּפוֹתר אין אוֹתוֹ.

כּזאת עלינוּ לוֹמר לעצמנוּ ולחברינוּ, אם אין אתנוּ תקנה יסוֹדית למצבנוּ הפּנימי. לא מן היוֹשר הוּא כּלפּי התנוּעה החיה, ולא מן הכּבוֹד כּלפּי עברנוּ, שבּרוֹממוּת האחדוּת על שׂפתנוּ נדַדה אֱלי חיסוּל אחדוּת תנוּעתנוּ.

טו

מגמת ההתפּתחוּת זוֹ העוֹשה את המערכה הישוּבית־חלוּצית שלנוּ צרוֹר מפלגוֹת משקיוֹת והמחַבּרת את איש־המשק לא רק לקבוּצתוֹ או למוֹשבוֹ אלא גם למפלגתוֹ המשקית, ראוּיה שנתבּוֹנן בּה לא רק מבּחינת ארגוּן חיי הציבּוּר, כּי אם גם מבּחינת גוֹרל היחיד. כּיצד משפּיעה מגמה זוֹ על האדם ועל יחסי אדם בּתנוּעה?

(מאמר מוּסגר: היוּ ימים והדגשת ערך האדם בּחברה בּכלל וּביצירה הסוֹציאליסטית בּפרט היה בּה כּמעט משוּם פּגיעה בּטעם הטוֹב וּמשוּם פּשיעה בּתפיסה “המדעית”. עכשיו הוּתר לנוּ הדבר, וּכבר הסתמך אחד הנוֹאמים על סטאלין שהוֹרה הלכה כּי “האדם הוּא העיקר”. אשרי מי שיש בּידוֹ לשעת הצוֹרך הסכּמה מוּכנה ממקוֹם גבוֹה. ועדיין יש בּינינוּ – לאחר נסיוֹן החיים של תנוּעתנוּ, וּבשנת הכ“ה לקבוּצה – מי שנצרך להסכּמה בּדבר ערך האדם בּסוֹציאליזם. ימָצא ודאי מי שיערער על אַסמַכתה מסטאלין ויאמר: אמנם שנינוּ כּי האוֹמר דבר בּשם אוֹמרוֹ מביא גאוּלה לעוֹלם. אך אין דבר נקרא על שם אוֹמרוֹ אלא אם כּן יש קשר־חיים עמוֹק בּין האוֹמר לבין האמוּר. והאוּמנם סטאלין הוּא האיש אשר הוֹכיח בּפעוּלוֹתיו וּבמנהגיו וּבדרכי שלטוֹנוֹ עד מה מוֹקיר הוּא חיי־אדם וחירוּת־אדם וּכבוֹד־אדם, והאוּמנם הוּא האיש המיוּעד ללמד אוֹתנוּ כּי “האדם הוּא העיקר”? האם לא ידעה תנוּעתנוּ את אהרן דויד גוֹרדוֹן ואת יוֹסף חיים בּרנר אשר לא בּהכרזה לשעה, אלא בּכל דרך חייהם וּביחסם לסוֹבב אוֹתם העידוּ נאמנה כּי העיקר הוּא האדם? האם לא שמע דוֹרנוּ את שֵמע טוֹלסטוֹי וגַנדי אשר בּכל מלחמת חייהם גילמוּ את ההכּרה שהאדם הוּא העיקר ולא הבּצע ולא המכוֹנה ואף לא המשטר המדיני? ויש לענוֹת למַקשן: היא הנוֹתנת, אם עכשיו בּא סטאלין והוּא מרים על נס את “האדם”, הרי יש בּזה משוּם הוֹדעת בּעל־נסיוֹן, כּי כּל כּוֹח המשטר והצבא והגפּא”וּ והאינדוּסטריאַליזציה והקוֹלקטיביזציה אינם מספּיקים, כּי “האדם הוּא העיקר”).

טז

הן בּזה היה כּוֹחה של תנוּעתנוּ וּבּזה נבדלה, גם בּנקוּדת־מוֹצאה וגם בּגוֹרל חייה, מכּמה תנוּעוֹת קרוֹבוֹת לה: שראתה את האדם כּעיקר. תנוּעתנוּ ידעה לא רק את האידיאה הציבּוּרית, את הסטרוּקטוּרה הסוּציוֹלוֹגיה ואת המַנגנוֹן האִרגוּני, כּי אם גם וּבעיקר את האדם. האמינה בּאדם, החשיבה את אָפיוֹ, את כּוֹחוֹ היוֹצר. הוֹקירה את חירוּתוֹ, את חוֹפש־מחשבתוֹ, את חיפּוּשיו וּלבטיו.

והקבוּצה גוּפה, עם כל הכּוָנוֹת הלאוּמיוֹת והסוֹציאליוֹת הגנוּזוֹת בּה, בּיקשה ליצוֹר חברת־אדם, חיי חברה הראוּיים לאדם. לא פּחוֹת מזה. בּראשית היה תפקידה החלוּצי של הקבוּצה לגבּי כּלל־הפּוֹעלים מרוּכּז כּוּלוֹ בּתוֹכה. בּעצם היוֹתה נתנה לפּוֹעל מוֹפת חיים אנוֹשיים “אחרים”: משק עבוֹדה עצמאי, אחריוּת מלאה של העוֹבד להצלחת העבוֹדה וּלפריוֹנה, אחריוּת שאיננה תלוּיה בּיחסי בּעלים וּמשגיחים, שויוֹן כּלכּלי בּחברה, רמת־חברוּת המכּירה (אוֹ לפחוֹת שוֹאפת להכּיר) בּערכּוֹ של כּל אדם בּחברה, ואוירה תרבּוּתית המצטרפת מכּל אלה.

בּיחס לגילוּיי חיי הציבּוּר – בּהסתדרוּת וּבּמפלגה – היה כּל חבר בּקבוּצה אדם שלם, עוֹלם בּפני עצמוֹ. הקבוּצה לא עלה על דעתה להוֹפיע בּתחוּמי הציבּוּר כּחטיבה רעיוֹנית או פּוֹליטית אוֹ אִרגוּנית. הקבוּצה לא התנשׂאה להיוֹת לחבריה בּמקוֹם מפלגה, בּמקוֹם הסתדרוּת. ולוּ גם “בּמקוֹם” חלקי. בּין חבר הקבוּצה לבין ההסתדרוּת אשר בּה פּעל וּלבין המפלגה אשר ממנה ינק, לא היתה הקבוּצה מהווה שמץ־מחיצה. חבר הקבוּצה הנאמן למפלגתוֹ וּלהשקפוֹתיה לא יכוֹל היה להטיל את מרוּתה של מפלגתוֹ על הקבוּצה. וּמאידך, יכוֹל היה חבר הקבוּצה להיוֹת בּר־פּלוּגתא לרוֹב חברי הקבוּצה אוֹ גם לכוּלם בּהשקפוֹתיו וּביחסיו הציבּוּריים בּלי שיחדל על ידי כּך להיוֹת מקוּבּל על חבריו כּחבר כּשר ונאמן למעשֹה־הקבוּצה וּלחיי־הקבוּצה.

הקבוּצה שדרשה כּל כּך הרבּה מן החבר בּיחסוֹ לעבוֹדה ולמשק ולחברים, לא בּיקשה מעוֹלם לטשטש את דמוּתוֹ הרוּחנית. הקבוּצה הוֹקירה את עצמאוּתוֹ הרוּחנית של החבר גם כּשהיה “יוֹצא־דוֹפן” לגבּי מוּשׂגים שהיוּ מקוּבּלים על רוֹב הקבוּצה ואפילוּ על כּוּלה. וּמעל לניגוּדי המפלגוֹת ולמחיצוֹת הציבּוּריוֹת השוֹנוֹת ידעה הקבוּצה את האחוה עם איש הקבוּצה האחרת, ידעה לגלוֹת בּוֹ את הקרבה העמוּקה והמאַחדת, ידעה להוֹקיר בּוֹ את האדם נוֹשׂא הקבוּצה. וּלפיכך מילאה הקבוּצה בּשעתה תפקיד חינוּכי גדוֹל בּהכשרת־הלבבוֹת הראשוֹנית לקראת הקמת ההסתדרוּת ולקראת האיחוּדים הראשוֹנים.

יז

ועכשיו? הפּילוּג הקיבּוּצי החזיר אוֹתנוּ בּנדוֹן זה כּמה מעלוֹת אחוֹרנית. הוּא זוֹרע זרוּת בּין אדם לחברוֹ בּתוֹך תחוּמי ההסתדרוּת האחת והמפעל הישוּבי האחד והשאיפה השיתוּפית האחת וגם בּתחוּמי המפלגה האחת. מכּל הפּילוּגים בּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ עוֹד לא היה פּילוּג כּזה להפרדה בּין אחים. הוּא מוֹנע אוֹתם מראוֹת זה את זה כּמוֹת שהם, בּאשר הוּא זוֹרק אוֹר גדוּש וּמוּפרז על כּל תג וכל קוֹץ המפרידים בּיניהם. כּמה מוּנחים נתחדשוּ חליפוֹת בּמִלוֹניהם של הגוּשים לשם הגדרה עצמית והגדרת היריב. וּמוּנחים אלה יוֹתר ממה שיש בּהם מן ההכּרה העצמית הנאמנה וּמן הכּרת הזוּלת הצוֹדקת וּמִבּקשת ראִיית האמת שבּהבדלים יש בּהם משוּם העלָאַת טיח נוֹסף על החַיִץ הקיים, טיח הבּא למנוֹע נשיבת־רוּח חבֵרית דרך הסדקים שבּמחיצוֹת.

למעשׂה לוֹמדים הגוּשים זה מזה, יוֹצאים זה בּעקבוֹת זה, אך אינם נוֹטים להוֹדוֹת בּכך וּלהסיק מסקנוֹת מעוּבדוֹת אלה. לא ראינוּ עדיין שגוּש אחד יבוֹא להגדיר את משנהוּ למען גלוֹת את המאוֹר שבּוֹ וּלמען למוֹד בּגָלוּי וּבמישרים – ולוּ רק משהוּ – מאָרחוֹתיו. ההערכוֹת וההגדרוֹת המרוּבּוֹת, שאם אחת מהן מתבּדה בּאה תיכף אחרת בּמקוֹמה, אינן בּאוֹת אלא כּדי לגלוֹת את התוּרפּה שבּזוּלת, וּכדי שאפשר יהיה להסיק: חברים, אשרינוּ וּמה טוֹב חלקנוּ שאין אנו כּמוֹתם.

מה איפוֹא ערכּם החינוּכי והמעשׂי של אוֹתם השיפּוּטים וההערכוֹת שאינם מבקשים כּלל להיוֹת צוֹדקים כּלפּי המוּערך, וּממילא אינם עוֹשׂים צדקה עם המעריך. כּי בּמקוֹם להרחיב את עוֹלמוֹ וּלהנחיל לוֹ חברים חדשים שיִלמד מנסיוֹנם וישתף אוֹתם בּנסיוֹנוֹ – מסייעים לוֹ אוֹתם השיפּוּטים וההערכוֹת להתבּצר בּבדילוּת שבטית וּבהתנשׂאוּת קוֹלקטיבית. תכוּנוֹת אלה ודאי שהן מצוּיוֹת בּכל חברה אנוֹשית, ועל אחת כּמה שיש להן קרקע נוֹח בּחברה המצטרפת משכבוֹת־עליה שוֹנוֹת, מבּני ארצוֹת שוֹנוֹת וּבני הסתדרוּיוֹת־גוֹלה שוֹנוֹת. אוּלם מבּחינתנוּ אנוּ, לפחוֹת מבּחינת קיבּוּץ גָלוּיוֹת וּמיזוּג צוּרוֹת־עליה, – שלא להטריד את ספר המידוֹת – אין לראוֹת בּתכוּנוֹת אלה טעם לשבח.

אני מעיז לוֹמר כּי הפּילוּג בּמערכה החלוּצית מטפּח בּנוּ נטיוֹת ויחסים שהם ההיפך הגמוּר ממה שהקבוּצה זקוּקה להם וּממה שהיא מבקשת לטפח בּחבריה. בּמקוֹם אחוה – איבה, בּמקוֹם אֵמוּן, – חשדנוּת, בּמקוֹם כּבוֹד לחבר – נַקרנוּת, בּמקוֹם סקרנוּת רוּחנית אמיצה – אטימוּת שׂכלית, בּמקוֹם שיתוּף – קנאה, בּמקוֹם סוֹלידריוּת – יחסי תגרנים־יריבים. היאָבקוּת הגוּשים הביאה לידי כּמה גילוּיים שאינם מוֹסיפים כּבוֹד לעוֹשׂיהם, ויצרה אוירה שאיננה מעוֹררת כּבוֹד לכוּלנוּ. איני מביא דוּגמאוֹת – של מעשׂי־נרגָנוּת והליכי־רכיל – מפּני הכּבוֹד. אי אפשר שלא לראוֹת שהיאָבקוּת זוֹ טוֹפחת על פּני הדיבּורים הנאים שטוּפים בּהם. גם אם היא זוֹקפת את קוֹמתוֹ של הגוּש, הרי היא כּוֹפפת את רוּחוֹ של החבר.

יח

יוּרשה לי לוֹמר: יוֹתר ממה שאני דוֹאג להסתדרוּת, למפלגה המאוּחדת, לאָפיים וּלכוֹשר פּעוּלתם של מוֹסדוֹתינוּ המרכּזיים, לאחדוּת הציבוּר ולכּוֹח היוֹצר של התנוּעה, הנני חרד לנפש החבר. כּל הישׂגינוּ הציבּוּריים וכל קנינינוּ המשקיים לא יִשווּ בּה. כּל מה שיצרה תנוּעתנוּ לא יצרה אלא בּכוֹחוֹ של החבר, בּכוֹח צרכיו הנפשיים, בּכוֹח עצמאוּתוֹ הרוּחנית, בּכוֹח הכרעתוֹ. תנוּעתנוּ ראתה בּכל חבר וחבר את הכּוֹח העלוּל להכריע. ואכן, הוּא היה בּא כּפעם בּפעם וּמכריע. לָאו דוקא בּימי הצבּעה הנדירים, אלא בּכל יוֹם ויוֹם מימי העשׂיה. תנוּעתנוּ ירשה בּזה את הראִיה היהוּדית הקדוּמה, שהעוֹלם כּוּלוֹ נתוּן תדיר על כּף־המאזנים, וכל אחד מאתנוּ וכל מעשׂה של כּל אחד מאתנו, יש בּו כּדי להכריע את הכּף. וכל שעה היא שעת־הכרעה.

וּלפיכך יש לחוּש לכל מה שנוֹטל מן החבר את עצמאוּתוֹ הרוּחנית, את כּוֹח השיפּוּט וההכרעה הרעיוֹנית. יש אוירת־חממה העוֹשֹה את האדם החי בּה בּעל־מוּם. אין האדם צוֹעד בּמוֹ רגליו, אלא מוּבל בּיד. אינני נוֹטה כּלל וּכלל ליחס תוֹפעה זוֹ למַהוּת הקיבּוּצית. חלילה. מילדי הזמן היא, מתוּרפּת הזמן: ויתוּר האדם מרצוֹן על עצמאוּתוֹ הרוּחנית, הסתמכוּתוֹ על כּתפי המנהיג אוֹ הקוֹלקטיב. ותוּרפּה זוֹ מתגלה בּחיים הקיבּוּציים בּדמוּת חדשה, לא שיערוּה ראשוֹנים: אין הגוּש מסתפּק בּשיתוּף כּלכּלי וחברתי. הוּא מעביר את השיתוף גם על החיים המדיניים והרעיוֹניים. וכאן שמוּר לכל גוּש וגוּש על פּי דרכּוֹ ועל פּי נטיוֹתיו כּר נרחב.

יט

מוּנח זה נתחדש בּבית־מדרשם של “גדוּד־העבוֹדה” ו“השוֹמר־הצעיר”: “קוֹלקטיביוּת רעיוֹנית וּפּוֹליטית”. כּלוֹמר, אין הקיבּוץ מבקש להיוֹת חטיבה משקית־כּלכּלית־חברתית בּלבד, אלא גם חטיבה פּוֹליטית ואידיאוֹלוגית. יוֹם אחד נעשׂתה צרה לוֹ לגדוּד־העבוֹדה הסתערוּתוֹ המשקית־השיתוּפית, רבּת הכּיבּוּשים, ו“השוֹמר הצעיר” לא מצא לוֹ עוֹד סיפּוּק בּהוָיה של “עדה שוֹמרית” – נקבּע הצוֹרך בּעמדה פּוֹליטית ואידיאוֹלוֹגית שתהא קנין כּללי של הקיבּוּץ וּמחייבת את חבריו (“חוֹפש הפּרט” שעליו דוּבּר בּאוֹתם הימים – כּלוֹמר: זכוּת הסטיה מדרך הרבּים בּקיבּוּץ – נסבּל כּהוֹראת־שעה לתקוּפת המעבר, בּעצם: כּאַנוֹמַליה).

זכוּרים ימי המבוּכה הגדוֹלה אשר הקיפה את קיבּוּצי העליה השלישית. בּתוֹך אוֹתה מבוּכה וּמתוֹך יצר הפּרישה החברתית מכּלל הפּוֹעלים – יֵצר אשר פּעם בּחזקה בּחוּגים מסוּימים של העליה השלישית ואשר גבר עם גְבוֹר המבוּכה – נגזר החידוּש הזה שבּא לטבּוֹע את המפעל הקיבּוּצי בּמַטבּע ההתיחדוּת הפּוֹליטית. יש לדעת כּי לא לקוֹלקטיביוּת רעיוֹנית וּפּוֹליטית בּלבד נתכּוונוּ המתכּוונים, שהיא הן יכוֹלה גם להתפּרש כּקבּלת תכנה האידיאוֹלוֹגי והפּוֹליטי של אחת המפלגוֹת הקיימוֹת, אלא דוקא לקוֹלקטיביוּת עצמאית, לא נטע־חוּץ אלא מוֹלדת־בּית, יצירת רוּחם המקוֹרית של אוֹתם הקיבּוּצים דוקא. והחלטה זוֹ על קוֹלקטיביוּת רעיוֹנית וּפּוֹליטית הוּחלטה בטרם נתגבּש בּאוֹתם הקיבּוּצים תוֹכן פּוֹליטי מסוּים. התשוּקה לעצמאוּת אידיאוֹלוֹגית וּפּוֹליטית קדמו לתוֹכן הרעיוֹני שעתיד היה למלא אוֹתוֹ קנקן עצמאי שקיבּוצים מסוּימים ישמשוּ לוֹ נוֹשׂא. דוּגמת אוֹתוֹ הקַלע, אשר לעוֹלם אינוֹ מחטיא את המטרה: תחילה הוּא יוֹרה את הכּדוּר, ואחר כּך מקיף אוֹתוֹ בּעיגוּל.

עצם המגמה לקשר את הקיבּוּץ עם “השקפת־עוֹלם”, עם תכנית פּוֹליטית מפוֹרטת, עם מַצעי־בּחירוֹת, עם עמדה מחייבת בּכל שאלוֹת השעה, כּלוֹמר, לזהוֹתוֹ עם מפלגה (ולוּ גם עם מפלגה שאין מכריזים על קיוּמה) ואפילוּ לא עם מפלגה סתם בּעלת עקרוֹנוֹת לאוּמיים וּפּוֹליטיים וסוֹציאליים, אלא עם מפלגה היוֹדעת פּתרוֹנים לכל חידוֹת־עוֹלם, והקוֹבעת עמדה מחייבת בּשאלת פּילוֹסוֹפיה ודת וזרמי־תרבּוּת וחוּקי ההיסטוֹריה האנוֹשית; עצם המגמה לעשוֹת את בּא־כּוֹח הקיבּוּץ לא לבד למיצג את עניניו המשקיים והחברתיים של הקיבּוּץ, אלא גם לבא־כוֹחם הפּוֹליטי והאידיאוֹלוֹגי של חבריו; עצם המגמה לחייב את חברי הקיבּוּץ על משמעת פּוֹליטית פּנימית (כּלוֹמר, בּתוֹך ההסתדרוּת) וחיצוֹנית (מחוּצה לה) – היה בּה משוּם שינוּי יסוֹדי ממַטבּע הקבוּצה.

כ

ויוֹתר משהיה בּה משוּם שינוּי בּאֳפי הקבוּצה כּתא הסתדרוּתי שהפך להיוֹת גם מעין סניף מפלגתי, היה בּה משוּם שינוּי בּמצבו של הפּרט בּקבוּצה.

מבּחינת החירוּת הנפשית יש הבדל עיקרי בּין השתייכוּתוֹ של אדם למפלגה רעיוֹנית־פּוֹליטית לבין השתייכוּתוֹ למפלגה המַצמידה את ההוָיה המשקית־חברתית לעמדה אידיאוֹלוֹגית ופּוֹליטית. כּל מפלגה תוֹבעת מאת החבר לא רק את כּוֹחוֹ החוֹשב והשוֹפט, כּי אם גם את יכלתוֹ לציית. שוּם מפלגה אינה מסתפּקת בּמחשבתוֹ העצמית של בּן־בּריתה והיא מעניקה לוֹ דפוּסים מסוּימים של תוֹרוֹת וּמחשבוֹת ויחסים. כּמה מידוֹת בּנדוֹן זה בּמפלגוֹת. מהן המפריזוֹת בּאוֹתם הדפוּסים, שיש בּהם יסוֹד הכרחי לעיצוּב פּעוּלה ציבּוּרית־תכליתית; מהן המצמצמוֹת את עניני המשמעת הציבּוּרית רק לענינים שיש בּהם הכרח־פּעוּלה; מהן המוֹקירוֹת את העצמאוּת האישית של חבריהן וּמהן המתנקשוֹת בּכּוֹח השוֹפט העצמאי של החבר. אוּלם בּדרך כּלל שמוּרה לוֹ לאדם מידה מסוּימת של חוֹפש בּיחסוֹ אל מפלגתוֹ: אין הוא מקבּל אוֹתה אוֹטוֹמַטית, ואדם הוֹגה אינוֹ מקבּל אוֹתה בּירוּשה, חפשי הוּא להצטרף אליה ושלא להצטרף, וּמשהצטרף הרי הוּא זכּאי להיאָבק בּה על השקפוֹתיו. וּמשנשתנוּ דרכי המפלגה ולבּוֹ אינוֹ שלם עם החליפוֹת והתמוּרוֹת הללוּ, אוֹ שנשתנוּ דעוֹתיו ויחסיו שלוֹ אל המפלגה ואל שיטוֹתיה, הרי הוּא חפשי לעזוֹב אוֹתה, ואף להחליף אוֹתה בּאחרת, בּלי שהדבר יערער את קיוּמוֹ. נַפתוּלים אלה בּין אדם למפלגתוֹ אינם מן הדברים הקלים למי שחי את חיי החברה בּיחסים נפשיים עמוּקים, ולא כּל אחד מוּכן לכך. יש חברים למפלגוֹת, החיים את חייהם הציבּוּריים בּפּסיביוּת רוּחנית, בּחינת מצוַת מפלגוֹת מלוּמדה, אך יש גם אפשרוּת של חיים רוּחניים אינטנסיביים ועצמאיים בּיחסי־אדם אל מפלגתוֹ. יחסים אלה יש שהם עוֹלים לוֹ לאדם בּקרבּנוֹת נפשיים עצוּמים. אדם, אשר מַצפּוּנוֹ מצווה עליו להילָחם על השקפוֹתיו בּעמדת הכּלל הסוֹבב אוֹתוֹ, די לוֹ בּנַפתוּלים ובקרבּנוֹת אלה, בּלי שיהיה גם אנוּס להיעקר ממקוֹמוֹ, מעבוֹדתוֹ וּמסביבתוֹ הקרוֹבה וּמן היצירה שהוּא שוּתף לה. מה שאין כּן כּשקשרי אידיאוֹלוֹגיה ועֶמדה פּוֹליטית מצוּמדים אל ההוָיה המשקית־קיבּוּצית, וכל הפּוֹרש מן הראשוֹנוֹת נעקר מקרקע מטעוֹ, וכל “סטיה” רעיוֹנית – ועל אחת כּמה וכמה, בּחירת דרך אחרת פּוֹליטית־ציבּוּרית – עוֹשׂה את האדם זר ו“אחר” וגוֹזרת עליו ניתוּק מן החברה, מן המשק, מן המקוֹם, מן הבּית.

יותר משקוֹבעת פּרוֹגרמה פּוֹליטית זוֹ אוֹ אחרת הנקלטת בּקבוּצה, קובעת העוּבדה שהאדם, בּעצם היוֹתוֹ חבר למפעל קיבּוּצי, מתחייב אוֹטוֹמַטית על פּרוֹגרמה אידיאוֹלוֹגית וּפּוֹליטית מסוּימת, קוֹשר לצמיתוּת את עבוֹדתוֹ בּמקוֹם ואת התישבוּתוֹ ואת חברוּתוֹ בּחברה בּאוֹתה פּרוֹגרמה, מקבּל למַפרע את השינוּיים העתידים לחוּל בּה, מוַתר על הצוֹרך למצוֹא את דרכּוֹ הרעיוֹנית בּעצמוֹ, בּכּוֹח השוֹפט שלוֹ, מוֹחל מלכתחילה על זכוּתוֹ לשוּב ולבחוֹן את המקוּבּל וּמוּסכּם וּמה שעתיד להיוֹת מקוּבּל ומוּסכּם בּאידיאוֹלוֹגיה וּבעמדוֹת הפּוֹליטיוֹת של הקיבּוּץ.

כא

מאז נקבּע מהלך זה הזיל הירדן הרבּה מים לים־המלח. גדוּד־העבוֹדה נפל קרבּן לאוֹתה “קוֹלקטיביוּת רעיוֹנית” שבּיקשה להשתמש בגדוּד כּמכשיר למטרוֹתיה, ועשתה שַמוֹת בּגדוּד וּבנפשוֹת חבריו. המיעוּט הנאמן, אשר התגבּר על פּיתוּיי הבּגידה, לא מצא לוֹ בּגוֹלה חיל־מילוּאים אשר יסתוֹם את הפּרצוֹת וימלא את האבידוֹת. גזירת הממשלה הסוֹביטית על היציאה מרוּסיה שללה מאת הגדוּד את חיל־המילוּאים הטבעי שלוֹ. ו“השוֹמר הצעיר” ניצל בּנס של תנוּעת הנוֹער שעמדה מאחוֹריו בּגוֹלה והוּכנסה מלכתחילה לתוֹך האפיק של “הקוֹלקטיביוּת הרעיוֹנית והפּוֹליטית”. אבידוֹתיו אך הן, בּגוֹלה וּבארץ, היוּ עצוּמוֹת, אלא שמקוֹר־העליה שלוֹ לא דלל. בּמשך הימים ריפּא את שבריו. עכשיו הוּא רשאי להתבּרך, כי החזוּת הקשה שהקוֹלקטיביוּת הרעיוֹנית עשׂוּיה לפוֹצץ את חיי הקיבּוּץ – נתבּדתה. מי שיצא – יצא, וּמי שנשאר בּפנים – נספּג. “השוֹמר הצעיר” יכוֹל להעיד כּי כּוֹחוֹ המלַכּד של הקיבּוּץ התגבּר על הנטיוֹת הרעיוֹניוֹת השוֹנוֹת, כּי המַסלוּל של חיי הקיבּוּץ משך אליו את הכּוכבים התוֹעים שבּוֹ, את המהססים והכּוֹפרים והסוֹטים מזה וּמזה והחזיר אוֹתם בּתשוּבה, וּמחשבתם נעשׂתה צייתנית.

יתר על כּן, “השוֹמר הצעיר” רשאי לציין כּנצחוֹנוֹ שהמגמה לקיים את הקבוּצה והקיבּוּץ כּקוֹלקטיב רעיוֹני וּפּוֹליטי הוֹלכת וחוֹדרת גם לשאר החטיבוֹת הקיבּוּציוֹת, בּין שהן דוֹגלוֹת בּכך בּגָלוּי, בּין שאינן מוֹדוֹת בּכך. והתגַלמוּתם של הגוּשים הישוּביים בּצוּרה זוֹ שהם לוֹבשים כּיוֹם הזה אינה, לעוּמקוֹ של דבר, אלא אישוּר קו ההתפּתחוּת שבּוֹ נקט “השוֹמר הצעיר” בּבוֹאוֹ להטיל על “העדה” השיתוּפית משמעת פּוֹליטית ואידיאוֹלוֹגית. גוּש גוּש וקוֹלקטיביזַציָתוֹ הרעיוֹנית, אם שלמה ואם חלקית.

ואם לחברי הגוּשים ניחא בּכך – למה יתעבּר על “ריב לא לוֹ” אדם העוֹמד מבּחוּץ? למה יהיה איש ריב וּמדוֹן לחלוּצי־המחנה, לנאמני־המפעל? ואכן, גם אלה שהתנגדוּ תחילה להכנסת הגוּפים הישוּביים כּ“צד” בּויכּוּחים הפּנימיים של תנוּעת הפּוֹעלים, כּמפלגה מוּל מפלגה אוֹ כמפלגה בּתוֹך מפלגה, גם אלה הסכּן הסכּינו לחזיוֹן החדש, שהוּא “כּבדרך הטבע”: זה הקיבּוּץ וזאת דרכּוֹ. והמהרהר יהרהר: מי יוֹדע, אוּלי בּאמת אי אפשר לקיים חיי־שיתוּף משקיים וחברתיים אם אין אִתם שיתוּף משמעת בּעניני דעוֹת ואמוּנוֹת והתחייבוּת למַפרע על עמדה משוּתפת בּמדיניוּת החיצוֹנית והפּנימית?

כב

ואף על פּי כן, ואף על פּי כן – גם אם גזירה היא לא אקבּלנה. לא אחדל לראוֹת את החזיוֹן הזה כּצופן סכּנת חוּרבּן רוּחני לקיבּוּץ וּלאיש הקיבּוּץ. ישלים חבר הקיבּוּץ עם המצב הזה כּשם שגיבּן מַשלים עם גבנוּנוֹ, ישלים הציבּוּר העוֹבד בּחוּץ מתוֹך לא־איכפּתיוּת וּמתוֹך נכוֹנוּת להרכּין ראש בּפני עוּבדוֹת – אוּלם לא ישלים אדם הרוֹאה בּמפעל הקיבּוּצי לא מעשׂה “צדדי” של אנשי־כּת, לא “אֶכּספּרימנט” הנוֹגע רק לעוֹשׂיו היוֹם, אלא קנין יקר של כּלל־התנוּעה, כּוֹח רוּחני כּבּיר העלוּל לגלוֹת דרכים לתנוּעה כּוּלה, לא ישלים, ולוּ גם יהיה יחיד נגד רבּים, מי שסבוּר בּאמת וּבתמים כּי האדם הוּא העיקר, כּי תכלית היצירה הסוֹציאליסטית, ויוֹצר החיים הקיבּוּציים הוּא האדם, ולא הרוֹבּוֹט האידיאוֹלוֹגי.

החריפים שבּאוֹיבי הסוֹציאליזם היוּ מאַיימים עלינוּ בּעבדוּת רוּחנית שהסוֹציאליזם עתיד להמיט על העוֹלם. ה ם היו מתנבּאים כי בּבקשנוּ את השויוֹן אנוּ מפסידים את החירוּת, וכי הנלחמים לשויוֹן כּלכּלי וסוֹציאלי וּמדיני סוֹפם שיהיוּ כּוֹפים על זוּלתם גם את השויוֹן בּעניני דעוֹת ואמוּנוֹת ונוֹטלים מן האדם את חירוּתוֹ הרוּחנית. התקוֹממנוּ מקרב לב נגד סילוּף ריאַקציוֹני זה של חזוֹננוּ. האַמנוּ בּכל תוּמתנוּ כּי עם השויוֹן והשיתוּף וביטוּל כּבלי הקנין הפּרטי, “ירוּם, ישׂגב אדם”. פּסלנוּ אוֹתה חירוּת־הרוּח היהירה אשר לָאו כּל אדם זוֹכה לה, אלא מעמדוֹת המיוּחסים וּבעלי הקנין בּלבד. אמרנוּ כּי בּקיימנוּ את שויוֹן הזכוּיוֹת המדיניוֹת והכּלכּליוֹת וּבפתחנוּ את האפשרוּיוֹת התרבּוּתיוֹת לכל בּאי עוֹלם הרינוּ מאַפשרים בּזה לכל שאָר־רוּח שיגדל ויתגלה בּמידת הכּוֹח הגנוּז בּוֹ, ללא פּחד הרעבה ודיכּוּי. אמרנוּ כּי בּהפקיענוּ את מכשירי היצרנוּת מרשוּת הפרט התקיף, הרינוּ מאַשרים בּזה את תוֹקף זכוּתוֹ של כּל פּרט על מכשיר־המכשירים, על מוֹח האדם, ואוֹתוֹ אנוּ משחררים מכּל שעבּוּד לשליטים, יהיוּ אשר יהיוּ, ואפילוּ שליטי החברה החדשה.

האם על שוא קראוּ מוֹרי הסוֹציאליזם ל“מלכוּת החירוּת”? אין חירוּת בּלעדי חירוּת־רוּח.

והאוּמנם תבוֹא הקבוּצה הארץ־ישׂראלית, זוֹ היצירה הנהדרת של אדם העוֹבד מישׂראל המבקש את חירוּתוֹ ואת חירוּת עמוֹ, ותשׂים לאַל את חזוֹן החירוּת? האוּמנם תקנה הקבוּצה את השיתוּף המשקי ואת הנאמנוּת למפעל וּלחיי־חברוּת בּמחיר הסתלקוּתוֹ של היחיד מזכוּתוֹ לעצמאוּת רעיוֹנית וציבּוּרית?

כג

שיטת “הקוֹלקטיביוּת הרעיוֹנית” המשׂתררת בּעוֹלמנוּ מחזירה אוֹתנוּ, בּשינוּי צוּרה, למשטר של פּטריאַרכט. בּמקוֹם אבי המשפחה אוֹ אבי השבט בּאה “המזכּירוּת”, גוּף קוֹלקטיבי המסַמל את אחדוּת השבט ואת שלטוֹנוֹ. וּכשם שבּמשטר הפּטריאַרכלי אי אפשר היה (לא רק אסוּר היה, אלא פּשוּט אי אפשר) לצאת מתחוּמי המקוּבּל והמוּסכּם בּמשפּחה, כּך מקבּל על עצמוֹ בּימינוּ גם חבר הקיבּוּץ המתקיים על קוֹלקטיביוּת רעיוֹנית, לבלתי היוֹת יחיד עוֹמד בּמוּבן הרוּחני בּרשוּת עצמוֹ, אלא אֵבר מן החי הקוֹלקטיבי, לא יוֹתר מאֵבר.

אדם החיצוֹני יכוֹל לראוֹת בּקבוּצה יצירת־ארעי, “פנטסיה” של גיל, פּרי חינוּך ציבּוּרי מסוּים, לכל היוֹתר: צוּרת מעבר לצוֹרך השעה. בּשביל איש הקבוּצה הרי היא צוּרת חיי־קבע. לא לשעה, אלא לדוֹרוֹת.

ומי שרוֹאה כּכה את מפעלנוּ השיתוּפי הוּא לא ידוּן מתוֹך נוֹחיוּת־השעה בּלבד. הוּא לא יסתפּק בּכך שאוֹתה עֶמדה פּוֹליטית שקבוּצה פּלוֹנית נקטה בּרגע זה כּדאית לוֹ. הוּא חייב לראוֹת את הדבר לא מבּחינת עמדתוֹ האיסטרטגית בּשעה זוֹ, אלא מבּחינת התפּתחוּתה של הקבוּצה ואויר החיים שבּה. הוּא ישאל: האוּמנם, בּאשר אני חי בּקבוּצה זוֹ ודבוּק בּחבריה וּבמפעלה, חייב אני לראוֹתה כּמרכּז המחשבה של הדוֹר ולעשוֹתה צינוֹר יחיד המקשר אוֹתי אל העוֹלם הגדוֹל וּבעיוֹתיו וחיפּוּשׂיו ולסתוֹם בּפני עצמי כּל צינוֹרוֹת מחשבה זוּלתוֹ? הוּא ישאל: האוּמנם נאמנוּתי הקיבּוּצית מחייבת אוֹתי לקבּל מראש כּל מה שתלמיד־חכם קיבּוּצי עתיד לחדש? הוּא ישאל: מה תהא האוירה הרוּחנית אשר בּה יגדלוּ ילדי הקבוּצה?

הקבוּצה מבקשת לראוֹת בּילדיה ממשיכים. אמנם כּן. וּבצדק. לא יהא כּל שׂכר לפעוּלתנוּ אם הדוֹר השני לעליה חלוּצית יתגעגע על הדגה ועל סיר־הבּשׂר ועל חיים קלים ללא עמל וּללא מאמצים. אך האם פּירוּשוֹ של ממשיכים הוּא להיוֹת מעלי־גירה לגבּי כּל מה שנתקבּל והוּסכּם אצל ההוֹרים?

האוּמנם חזרה אדיקוּת־אבוֹת על אכסניה שלה, מוֹרשה מאבוֹת לבנים, וחברי הקבוּצות לא תהיה להם “נחת” מילדיהם, אם הללוּ יעיזוּ לשנוֹת מקבּלת אבוֹתיהם? האם תבוֹא הקבוּצה לצווֹת על ילדיה לבל “יוֹסיפוּ” וּלבל “יגרעוּ”?

והלא יד ההתיחדוּת הוֹיה גם בּחינוּך ילדי הקיבּוּצים. עוֹד מעט ויהיה לנוּ לא רק גוּש גוּש ונוֹערוֹ – כּלוּם תוּכל הסתדרוּת נוֹער אחת להכיל את כּל ילדי העוֹבדים, ללא הבדלי שבטים? – אלא אף גוּש גוּש וחינוּכוֹ המיוּחד. הנה עתידים ילדי “השוֹמר הצעיר” מכּל מקוֹם שהם לקבּל את חינוּכם בּמשמר־העמק דוקא, וילדי גבעת־בּרנר אי אפשר שיתחנכוּ בּכפיפה אחת עם ילדי קבוּצת שילר (ידידוּתם של בּרנר ושילר בּחייהם אינה עוֹמדת, אפילו בּנדוֹן זה, לדוֹגלים בּשמוֹתיהם) וּכפר־בּיל"וּ. האין בּזה עוֹד צעד נוֹסף להעמקת משטר השבטים בּקרבּנוּ, וּלהצמדת כּל אדם וּבנוֹ וּבן־בּנוֹ אל נחלתוֹ ואל שבטוֹ, וסגירת שערים בּפני כּל רוּח שאיננה מוֹלדת־בּית, חלילה? ואם כּבני־תוּכּיים יהיוּ לנוּ ילדינוּ?

כד

ישאלוּני: וּבכן אין אתה רוֹאה צוֹרך בּבסיס רעיוֹני משוּתף לחיי קבוּצה? חלילה. בּרית־אחים לחיי־שיתוּף אי אפשר לה בּלי קרקע רעיוֹני משוּתף. אילמלא משׂא־נפש אחד חי בּלב הקבוּצה לא היה בּכוֹח חבריה לקיים את היצירה המשקית והחברתית אפילוּ לזמן מוּעט. משׂא־נפש זה, האחד לכל התנוּעה החלוּצית, מוּרכּב מיסוֹדוֹת ראשוֹניים: גאוּלת־ישֹראל, חזוֹן הסוֹציאליזם, חלוּציוּת, תקוּמת העברית, אחדוּת העוֹבדים וכיוֹצא בּהם, יסוֹדוֹת ראשוֹנים משוּתפים – לחוּד וּ“משמעת פּוֹליטית” ו“גיבּוּש אידיאוֹלוֹגי” לחוּד. כּל הנוֹטל מן הקבוּצה את יסוֹדוֹתיה הראשוֹניים ורוֹצה לקיים אוֹתה בּלעדיהם, הרי הוּא משמיט מתחתיה את קרקע צמיחתה וּמשאיר אוֹתה בּחלל ריק, וּמי שבּא להוֹסיף על היסוֹדוֹת הראשוֹניים גם חוֹבת משמעת פּוֹליטית וחוֹבת גיבּוּש אידיאוֹלוֹגי, ממלא את חללה עד אפס מקוֹם לנפש החבר, עד למחנק.

ישאלוּני: וּבכן פּוֹסל אתה כּל “חינוּך מכוּון”, בּוֹחר אתה בּחינוּך ללא אידיאה, ללא רעיוֹן מחַיה וּמכַוון? זהוּ ההיפך ממה שאני מתכּוון לוֹ. אין חפצי בּ“חינוּך” מחוּץ לזמן ולמקוֹם וּללא אידיאה שוֹלטת בּוֹ. אוּלם את המכַוון בּחינוּך, ואת המיַחד את חינוּכנוּ אנוּ מכּל “זרם” אחר, אני רוֹאה בּערכים היסוֹדיים והמשוּתפים לכוּלנוּ: רעיוֹן העבוֹדה, גאוּלת העם, שויוֹן האדם וחירוּתוֹ, אהבת היצירה ואהבת הדעת, הגשמה חלוּצית, חברוּת ועזרה הדדית ושיתוּף, מצווֹת מעשׂיוֹת, התנדבוּת. מי שכּל אלה אינם מספּיקים לוֹ, והוּא מעמיס על הילד בּבית־הספר אוֹ בּהסתדרוּיוֹת הנוֹער את כּל אוֹתם עיקרי האמוּנה וּפוּלחני־השבטים וּפרחי–היחסים החוֹצצים אצלנוּ בּין גוּש לגוּש והמבדילים בּין נוֹער לנוֹער – איננוּ עוֹסק בּחינוּך הדוֹר הבּא, אלא בּגיוּס “קנטוֹניסטים”. הוא גוֹזל מן הנוֹער בּעוֹדוֹ בּאִבּוֹ את אחת ההנאוֹת הנַעלוֹת בּיוֹתר והמחנכוֹת בּיוֹתר בּחיים: את הטעם של בּחירה ושל הכרעה. שיטה רוֹוַחת זוֹ של קטיפת־בּוֹסר, אף היא מתחלוּאי הזמן, מה עוֹד צרוּר לנוּ בּכנפיה?

כה

מסגוּלוֹתיה של הקבוּצה, שלא הסתפּקה מעוֹלם (כּמוֹ שהסתפּקוּ כּמה קוֹמוּנוֹת בּעוֹלם) בּמַה שהיא קיימת, היא בּאה לשרת את הכּלל וּלהשתלב בּחיי הכּלל. מראשיתה נשֹאה את נפשה לממשיכים אוּלם בּימיה הראשוֹנים לא אחזה בּשוּם אמצעי־כּיבּוּש, ואף לא בּתעמוּלה, היא דגלה בּמוֹפת שבּחיי־קבוּצה. האמן האמינה כּי ההתעלוּת הפּנימית – בּמשק, בּסדרים, בּפריוֹן־עבוֹדה, בּרמת חיים תרבּוּתיים, בּחריגה רוּחנית – היא שתגבּיר את הכּוֹח המוֹשך של החיים השיתוּפיים.

השנים האחרוֹנוֹת הביאו בּנדוֹן זה שינוּי גמוּר. והשינוּי הוּא כּללי, ללא הבדל בּין זרם לזרם. הכּל מאוּחדים בּתאוַת “הכּיבּוּש”, ואפילוּ מתוּני הקבוּצה. וּמי שנוֹהג להדגיש את תכניה החברתיים הפּנימיים, וּמי שדוֹגל בּצמיחתה האוֹרגנית וּמי שמכריז על אָפיה האינטימי – כּוּלם כּאחד יוֹצאים בּמסעי־כּיבּוּש. וּראה זה פּלא, כּל אוֹתה ההסתערוּת של התנוּעה הקיבּוּצית לאגַפּיה אין פּניה מוּעדוֹת בּלתי אם אל הנוֹער בּלבד (“נוֹער” בּלשוֹן הדיבּוּר הפּוֹליטי בּימינוּ אין פּרוּשוֹ בּחרוּת, כּי אם ילדים). כּאילוּ ויתרה התנוּעה הקיבּוּצית כּוּלה על רבבוֹת הפּוֹעלים הבּוֹגרים והמתבּגרים בּארץ, שרובּם חניכי מפלגוֹת והסתדרוּיוֹת והחלוּץ, ואין היא מיחלת אלא לנוֹער בּלבד, שרק הוּא עוֹמד פּתוח ל“כיבּוּש” על ידי התנוּעה הקיבּוּצית.

מי הם חברי הקבוּצוֹת והקיבּוּצים בּארץ? אילוּ פּניתי בּשאלה כּזאת לפני עשׂרים שנה היוּ עוֹנים לי: אלה הם פּוֹעלים ארץ־ישׂראליים, אשר עברוּ כּמה וכמה מדוֹרים של חיי הארץ, נתנסוּ בּנסיוֹנוֹתיה של פּתח־תקוה ושל זכרוֹן־יעקב ושל חדרה ושל מֶסחה ושל מתוּלה, והגיעוּ מתוֹך חייהם ונסיוֹנוֹתיהם אל רעיוֹן הקבוּצה. אם אשאל עכשיו אוֹתה שאלה, יצטרכוּ לענוֹת לי: רובּם הגדוֹל של חברי הקבוּצות והקיבּוּצים הם עוֹלי גוֹלה, אשר הגיעוּ אלינוּ מן האניה בּפּספּוֹרטים של חברי קיבּוּצים. אנשים כּנים הם ולא סוֹטים, וכל אחד מהם פּנה על פּי המען אשר ניתן לוֹ בּצאתוֹ.

כּזהוּ עכשיו מקוֹר־גידוּלוֹ של המפעל הקיבּוּצי הפּוֹרח: גיל מסוּים אשר תנוּעוֹת מסוּימוֹת ממציאוֹת כּ“חוֹמר לבנין”. כּל מי שלא הספּיק בּגיל זה להגיע עד הקיבּוּץ, מי שלא עבר דרך צינוֹרוֹת מסוּימים של הסתדרוּיות־נוֹער והחלוּץ – אין תקות הקיבּוּץ חלה עליו. כּל המוֹן בּית הפּוֹעלים, שלא מאתמוֹל ירדוּ מן האניה, אלה שמכּירים את הארץ ואת תלָאוֹתיה ואת מַשבּריה וגיאוּיוֹתיה, אלה שרכשוּ להם בּארץ נסיוֹן ויכוֹלת מקצוֹעית וּמשקית – אלה אינם מבקשים לעצמם אחיזה בּחיי הקבוּצה, ואף התנוּעה הקיבּוּצית, ללא הבדל אגף, מיאשת את לבּה מהם. הם אוּלי בּאים בּחשבוֹן כּבני־לוָיה בּשעת איזוֹ הצבּעה סוֹערת בּתנוּעת הפּוֹעלים, הם עלוּלים לשמש לפעמים חוֹמר “פּוֹליטי” לאיזה זרם קיבּוּצי – אוּלם לא חברים לבנין.

אילוּ היה כּכה המצב לפני כּעשׂרים שנה לא היה בּוֹ כּדי להתמיה. סוֹף סוֹף לא היתה אז הקבוּצה בּלתי אם נסיוֹן. נסיוֹן נוֹעז וצפוּי לכשלוֹנוֹת מרוּבּים, לא רבּים האמינוּ שהיא בּת־קיימא. קיוּמה לא היה בּטוּח, לא מחוּץ, – מצד היוֹתה תלוּיה בּחסדי המישבים – ולא מבּית – מפּאת חוֹסר היציבוּת הפּנימית של חבריה. וגם כּתוֹפעה משקית בּלבד עדיין דבק בּה ה“א השאלה. ספּחת הדפיציטים נחשבה למכּת־הקבוּצה שאין להיפּטר ממנה. אבל הלא אנו עוֹמדים לא בּשנת תרע”ו אלא בּתרצ"ו. הקבוּצה כּבר איננה “אֶכּספּרימנט”. גם מתנגדיה יוֹדעים שהיא בּת־קיימא. ורבּים מהם מוֹדים בּכמה מהישׁגיה, הטכניים והמשקיים. אימת הדפיציטים ירדה. שוּם מוּמחה מבּחוּץ לא יעיז להתנקש בּקיוּמה. לאלפי החברים החיים בּה חדלה הקבוּצה להיוֹת אוֹהל־ארעי. היא לחבריה בּית, לילדיה – מוֹלדת. מכּמה בּחינוֹת עוֹלים חיי הקבוּצה לאין ערוֹך על חיי הפּוֹעל הבּוֹדד בּעיר אוֹ בּמוֹשבה, ואף על פּי כן, כּאילוּ ניטל ממנה כּוֹחה לקחת שבי את לב הפּוֹעל החי בּשכנוּתה.

הנה נישׂאה עכשיו על פּני ציבּור הפּוֹעלים שוֹאת השפל. תיכּנסוּ לבית־בּרנר ותקראוּ מעל פּני האנשים: חסר יוֹם עבוֹדה! וּבכל מקוֹם שתעברוּ על פּני פּוֹעלים וּפקידים, ואפילוּ עסוּקים בּמלאכתם, תקראוּ את האוֹתוֹת החרוּתים: גז הבּטחוֹן בּיוֹם מחר. חבר הקבוּצה איננוּ יוֹדע את הפּחד הזה. אין שוּם אדם בּה מפחד, שמחר יהיה מוּפקר וילדוֹ נעזב וּמבקש לחם. מדוּע איפוֹא אין אנוּ רוֹאים בּכל המחנה הגדוֹל הזה אפילוּ קמצים קטנים אשר יבוֹאוּ ויגידוּ: שׂבענוּ את העיר הגדוֹלה, את סדריה ואת רוָחיה ואת קבּלניה וּבּעל־בּתיה, ואת שממת־שעשוּעיה. הבה ונקים קיבּוץ חדש, ונחיה כּאשר חיים חברי הקיבּוּצים, וחבלי־אַבטלה וּמצוּקת־רעב ושממוֹן־ריקנוּת וחרפּת־איש־לבצעוֹ לא נדע. איננוּ שוֹמעים אפילוּ על שמץ של התעוֹררוּת ציבּוּרית בּרוּח זאת.

על מה אין הקיבּוץ נעשׂה נחלת הציבּוּר, נחלת חלקים גדולים ממנוּ? שאלה גדוֹלה היא לציבּוּר שמחוּץ לקבוּצה, וּשאלה גדוֹלה היא לתנוּעה הקיבּוּצית, אשר כּוֹחה גדוֹל בּכּיבּוּש הרחוֹק, ולא בּכּיבּוּש הקרוֹב.

וּזרמים קיבּוּציים הרוֹאים את עצמם לא כּשביל צדדי אלא כּדרך עיקרית בּתנוּעת הפּוֹעלים, כּיצד יכוֹלים הם להשלים עם היאוּש מהמוֹני הפּוֹעלים המעוֹרים בּעבוֹדה וּבארץ? ואנשים המאמינים בּקיבּוּץ כּמפעל־המוֹנים וּכצוֹרך המוֹנים מדוּע ישליכוּ יהבם רק על טיפּוּס אנוֹשי מאוּמן אשר יוֹצא מתוֹך חממוֹת רוּחניוֹת המיוּחדוֹת לכך, ויוּבאוּ למקוֹם מטרתם, אם אפשר, בּקרוֹנוֹת סגוּרים?

כו

ושַבֵּחַ אני את תנוּעת המוֹשבים, אשר לא ראתה את הילד כּחוֹמר הכּיבּוּש שלה ולא זנחה את הפּוֹעל הבּוֹדד, בּעיר וּבכּפר, ואף בּימי הגיאוּת לא נוֹאשה ממנוּ וּפנתה אליו, וקירבה רחוֹקים, והחזירה קרוֹבים שנתרחקוּ, ורתמה על פּי דרכּה אלפי חברים בּמפעל ההתישבוּתי.

נזדמן לי כּבר לספּר כּיצד היה א.ד. גוֹרדוֹן קוֹבל על חוֹסר צמיחה חלוּצית מתוֹך קרקע הישוּב. “ראה – היה אוֹמר לי – הנה אניוֹת מביאוֹת צעירים. קצתם נשארים, רוּבּם עוֹזבים. לא זהוּ הנוֹרא. אך מדוּע אין מתוַסף אלינו שוּם אדם מתוֹך הישוּב, מבני האּכּרים? האוּמנם אין הארץ מסוּגלת לגַדל חלוּצים, ותמיד נצטרך להכניס אוֹתם מן החוּץ? האוּמנם על צחיח סלע אנו זוֹרעים?” סוֹף סוֹף זכינוּ לראוֹת בּמוֹ עינינוּ שאף ארץ־ישׂראל מצמיחה חלוּצים, הישוּבים הצעירים של נַענה ושַטה ותל־עמל מעידים כּי קללת הצחיחוּת לגבּי הזרע החלוּצי סרה מעלינוּ. אך, האם אין ציבּוּר הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלי צחיח לגבּי המפעל הקיבּוּצי?

והלא הקבוּצה כּיוֹם הזה יש לה מה להציע לפּוֹעל שמחוּץ לה. אפשר אין הקבוּצה יכוֹלה היוֹם להתחרוֹת עם הפּוֹעל “המסוּדר בּעבוֹדה משתלמת” בּטיב ה“לחם לאכוֹל וּבגד ללבּוֹש”, אך הרי היא נוֹתנת כּמה דברים ששוּם צוּרת חיים אחרים אינה נוֹתנת לפּוֹעל. כּלום אין הפּוֹעל בּימינוּ יוֹדע להעריך את ההרגשה של עוֹבד בּלתי־תלוּי בּבעלים וּבמשגיחים, את אפשרוּיוֹת היצירה שאין כּמוֹתן בחיים הפּרוֹליטריים, את השויוֹן והחברוּת, את הכּיבּוּשים החלוּציים? ההכּרה הבּטוּחה שבּכל מצב שהוּא בּקיבּוּץ, אין אני, הפּרט, “מחוּסר־עבוֹדה”, שלעת זקנה לא ישליכוּני (מי חוֹשב אצלנוּ מה יהא גוֹרלם של הפּוֹעלים המזדקנים בּעיר? והלא דוֹר שלם כּבר מתקרב לכך), שליוֹם מחלה יש דוֹאג, ושמזוֹנוֹתיו וחינוּכוֹ של הילד מוּבטחים בּכל עת וּבכל התנאים – אֵילוּ יתרוֹנוֹת של חיי הפּוֹעל השׂכיר־הבּוֹדד יִשווֹ בּכל אלה? היכן היא בּעוֹלם שיטת הבּיטוּח הסוֹציאלי הנוֹתנת את הבּטחוֹן הזה ואת ההרגשה האנוֹשית הכּרוכה בּבטחוֹן זה? מה מַאפיל על כּל זה בּעיני המוֹני פּוֹעלי ארץ־ישֹראל, שרבּים מהם הם אנשי־עבוֹדה טוֹבים וחלוּצים נאמנים?

כז

איני מקבּל על עצמי ליַשב בּתשוּבה אחת וכוֹללת שאלה זוֹ, שהיא בּעינַי מן השאלוֹת החמוּרוֹת, הקוֹבעוֹת את גוֹרלה של תנוּעתנוּ. למחיצה זו הקיימת בּין המפעל הקיבּוּצי לבין המוֹני פּוֹעלים – גדוֹלים חִקרי לב. וּלוַאי שכּל אחד מאתנו יפשפּש בּמעשׂיו. אוּלם מעיז אני לוֹמר כּי גם פּיצוּלה של התנוּעה בּשיסוּעיה וּבמַצוֹתיה גוֹרם לא מעט להסיר את הלבבוֹת מאחריה וּלהשפּיל את כּבוֹדה.

אסבּיר את מחשבתי בּהזכּרת נוֹשנוֹת, בּהזכּרת עווֹן: פּולמוֹס האיחוּד הגדוֹל בּין “אחדוּת־העבוֹדה” ו“הפּוֹעל הצעיר”, לקראת העליה השלישית. שני הצדדים הרגישוּ יפה את נימוּקיהם ואת חששוֹתיהם, ודאי לא פּחוֹת ממה שעלוּלים להרגיש עכשיו דוֹחקי האיחוּד הקיבּוּצי ודוֹחיו. עכשיו, כשאוֹתה מלחמה היא כּבר נחלת ההיסטוֹריה, הריני מַרשה לעצמי לוֹמר, שאינני סבוּר כי בּנימוּקיהם וּבחששוֹתיהם של מתנגדי האיחוּד לא היה כּל ממש. ואף על פּי כן, לא צדקוּ… אוּלם לא חשוּב כּלל מי צדק וּמי לא צדק. את קוּבּעת כּוֹס התּרעֵלָה שתינוּ יחד. בּאוּ גלי העליה, וחברינוּ החדשים מצאוּ אוֹתנוּ, את קוֹדמיהם, בּהתנַצחוּתנוּ: על צדקת רעיוֹנוֹתינוּ, על נפש העוֹלים החדשים, על תפקידים ועל עמדוֹת. וַנהי בּעיניהם כּחגבים. מלחמתנוּ הפּנימית רבּת־התוֹכן, שנבעה ממקוֹרוֹת טהוֹרים, מחרדה לציוֹנות וּלערכי תנוּעתנוּ, היא שנתנה להם את האפשרוּת לגמוֹל לנוּ, ממבּט ראשון, בּוּז. ובוּז ראשוֹן זה נתן את תנוּעת הפּוֹעלים לבַז, ואוּלי קבע את גוֹרלם של החדשים, הבּזים, יוֹתר משל קוֹדמיהם שהיוּ לבוּז. אני ראיתי אז את עצמי קרבּן של המצב הזה. ידעתי כּי כּוָנוֹתי טהוֹרוֹת, ידעתי כּי אין לי שוּם פּניה אלא זוֹ: לפתוֹח לפני העוֹלה החדש את שערי תנוּעת העבוֹדה, ושיראה אוֹתה כּביתוֹ שלוֹ, ויעשֹה בּה כּבתוֹך שלוֹ. אוּלם שלא בּרצוֹני וּבניגוּד לאמת הנפשית שלי, הייתי אני בּעיניו חשוּד כּ“צד” כּמתחרה, כּמבקש לשחד, כּבעל אינטרסים מפלגתיים, כּבעל תחבּוּלוֹת הבּא לכפּוֹת עליו את רצוֹנוֹ. וחוֹסר־אֵמוּן זה וחוֹסר־כּבוֹד זה מצד העוֹלה החדש למה שמצא בּארץ, והיכוֹלת שניתנה לוֹ לראוֹת לא את המאוֹר שבּדברים אלא את העכוּר שבּהם – היא שקבעה גוֹרל הרבּה דברים בּעליה השלישית וּבארץ. עוֹדני חוֹשב גם עכשיו, שגוֹרל גדוּד־העבוֹדה וגוֹרל “השוֹמר־הצעיר” היו אחרים, אילוּ היתה העליה השלישית מוֹצאת בּבוֹאָה תנוּעת פּוֹעלים אחת ומאוּחדת, ואילו יכוֹלנו, אנחנו, בּני העליה השניה, לפגוֹש כּתנוּעה אחת וּשלמה את העליה החדשה. מהרבּה קרבּנוֹת למוֹלך היינו נפטרים. מה שאֵירע לנוּ אז הוּא ללא תקנה. איחוּדן של שתי המפלגוֹת בּ־1930 – שבּא בּאיחוּר של שתים־עשׂרה שנים – הציל מה שניתן להציל. אך לא יכוֹל היה לתקן מה שהוּפסד בּאוֹתן השנים הראשוֹנוֹת.

כּך אני רוֹאה את המצב בּתנוּעה הקיבּוּצית. המאוֹר שבּמפעל הקיבּוּצי לוֹקה בּשל השיסוּע. הגוּפים הנִצים והעוֹינים זה את זה אינם יכוֹלים להפנוֹת את לבּם לא לכמה ענינים פּנימיים ולא לציבּוּר הבּוֹגר שמסביב להם, ואין לב הציבּוּר יכוֹל להיוֹת שלם אִתּם. איחוּדה של התנוּעה הקיבּוּצית יגאַל אוֹתה מכּמה יחסים עכוּרים, ויפתח צינוֹרוֹת־השפּעה שנסתמוּ.

כח

זכתה ההסתדרוּת וּמלאכתה, מלאכת־קוֹדש – לחנך וּלהציל את נשמוֹת ילדי ישׂראל ממ"ט שערי חוּרבּן וּשמד וּכלָיה – נעשׂתה בּעיקר על ידי חברי הקיבּוּצים והקבוּצוֹת, לגוּשיהם. אין ערוֹך לכּוֹחוֹת העצוּמים שהוּשקעוּ בּכך, אין ערוֹך למסירוּת ולהתנדבוּת ולהתלהבוּת בּעבוֹדה זוֹ, שאין כּמוֹה לחשיבוּת וּלאחריוּת בּכל עבוֹדת ההסתדרוּת. מחנוֹת השליחים־המתנדבים עשׂוּ מה שעשׂוּ בּמיטב כּוָנוֹתיהם וּכמיטב יכלתם. אוּלם שיסוּעה של התנוּעה הקיבּוּצית הוּא שעשׂה את מערכוֹת הנוֹער היהוּדי לשׂדה־קטל.

אין מבקשים בּימינוּ לקחת שבי את נפש היחיד. מאמינים יוֹתר בּכיבּוּש הגוּף הציבּוּרי עליו נמנה היחיד. מי שזוֹכה בּהסתדרוּת מסוּימת ובהנהגתה ממילא זוֹכה גם בּיחיד וּבנשמתוֹ. לפיכך פּשׂתה ההתבּצרוּת בּהסתדרוּיוֹת וּפשטה המלחמה על כּיבּוּש ההסתדרוּיוֹת. צדקה עשׂוּ הגוּשים הקיבּוּציים עם ההסתדרוּת בּהתנדבם, אוּלם הצדקה הפכה לצעקה: אוֹתה שליחוּת חינוּכית שזרמינוּ השוֹנים עוֹשׂים בּגוֹלה – שליחוּת אחת היא, שליחוּת החינוּך החלוּצי, והשוֹלח אחד הוּא – כּלל־הפּו­ֹעלים והסתדרוּתוֹ (ואין הבדל מַהוּתי בּדבר, אם השליחוּת היא מטעם ההסתדרוּת – אֶל החלוּץ, למשל – אוֹ שהיא מוּזמנת מן הגוֹלה, מטעם הסתדרוּיוֹת הנוֹער השוֹנוֹת, העוֹמדוֹת בּרשוּת עצמן וּברשוּת הנהגוֹתיהן המקננוֹת בּקיבּוּצים בּארץ. גם הללוּ דוֹגלוֹת בּשם ההסתדרוּת, ואַחריוּתן החינוּכית על ההסתדרוּת גם כּשאין עמה אחריוּת פוֹרמלית). אוּלם הפּירוּד הקיבּוּצי, הכּרוך בּריב שיטתי בּין הגוּשים, הוּא שעוֹשׂה גם את השליחוּת ההסתדרוּתית, שהיתה צריכה להיוֹת מעשׂה־מקשה, אַחדוּתית בּרצוֹנה וּבמגמתה וּמוּסכּמת בּדרכיה, לשליחוּת של גוּפים יריבים.

טרם יצאנוּ משלהי המלחמה העוֹלמית וּכבר מאַיימת עלינוּ מלחמת־עוֹלם שניה. ועוֹלמנוּ הרוּחני אף הוא טבוּע בּמטבּע צבאי. וּלפיכך גם יצר האֶכּספּנסיה בּתנוּעוֹתינוּ רוֹאה בּכּל – קלגסין. ויוֹתר ממה שהוּא מתגלה בּהיאָבקוּת רעיוֹנית, הוּא מתלבּש בּתכסיסי מלחמה וחַבּלנוּת כּלפי “האוֹיב” ובפיטוּם קסַרקטיני בּפנים, וּבמניעת התקרבוּת בּין מחנה למחנה, לרַבּוֹת גם מעֵין “תעמוּלת־זוָעה” הבּאה להגבּיר נאמנוּת וּלהבאיש את ריח “האוֹיב”.

איני מתכּוון להתעכּב בּזה על תמוּנוֹת ההצבּאה והיחסים והמדנים העוֹשׂים שַמוֹת בּתנוּעתנוּ החינוּכית־חלוּצית שבּגוֹלה ואוֹכלים את מיטב מרצה וּמביאים מַצבּיאים וּמוּצבּאים גם לידי שחיתוּת שבּנרגָנוּת. הדברים ידוּעים ורבּים הצוֹוחים על כּך, אלא שאין הצוֹוח רוֹאה את נגעי עצמוֹ.

כט

ראוי שנתבּוֹנן בּחזיוֹן זה, לא מצד פּגמי־הלוָאי השוֹנים, אשר להלכה כּל אחד יסכּים בּרצון לנעֵר חָצנוֹ מהם, כּי אם מבּחינת עצמוֹ:

יש עם יהוּדי בּעוֹלם, עם אחד מפוּזר בּין עמים, והוּא נתוּן לגזירוֹת ולפרעוֹת, לרציחוֹת וּלגירוּשים, לדחיקה ממחיה וּמהשׂכּלה, לאָבדן לשוֹן וּלאָבדן תרבּוּת, לשמד וּלניווּן, ונגדוֹ עוֹלם גדוֹל ועצוּם: חלקוֹ נשבּע להשמיד וּלהאביד, והשאָר – עוֹמד על דמוֹ ואָדיש, והמקצת מן המקצת מבּיע אהדה בּדברים שאינם מחייבים. וּבתוך העם הזה, המוּבל יוֹם יוֹם לגרדוֹם, יש תנוּעה ציוֹנית, שאינה מַשלימה עם הכּלָיה ועם הכּלימה, והיא היחידה בּקרב העם שמעיזה להאמין בּגאוּלה. וּכנגדה עוֹמדת – לפי מימרתוֹ המוּצלחת של בּרוּכוֹב – “קוֹנצנטרציה אַנטי־ציוֹנית” המַקיפה חלקים עצוּמים בּעם, בּהם: המתבּוֹללים, העוֹמדים על סף השמד, “אגוּדת ישׂראל” והלאוּמיים־האידישאיים, חסידי הגלוּת וּמבקשי הטריטוֹריוֹת, אֵילי־הזהב והרדיקלים, הפילַנטרוֹפּים וה“בּוּנד”, יפי־הרוּח והקוֹמוּניסטים. וּבתוֹך השאֵרית, הדוֹגלת בּשם הציוֹנוּת, אך מעטים הם המוּכנים למעשׂי בּניה והגשמה, וּבתוֹך אלה עוֹמדת לבדד תנוּעת הפּוֹעלים הציוֹנית, וּכנגדה קוֹנצנטרציה אַנטי־פּוֹעלית מגוּונת, החוֹתרת לבוֹדד את הפּוֹעל והמאַחדת את מעבידי עבוֹדה ערבית וחוֹלמי עליה מצוּמצמת וּמוַתרי מנדט עם הלוּמפּן־ציוֹנים העוֹשים להם קרנים בּשם מלכוּת ישֹראל, ועם כּל מיני לאוּמיים שלמים וּכשרים אשר מַעמדיוּתם של הפּוֹעלים דוחה אוֹתם וּלאוּמיוּתם של מחרימי הפּוֹעל העברי מזכוּת־עבוֹדה וּמזכוּת־אזרח מוֹשכת אוֹתם. וּתנוּעת הפּוֹעלים עצמה, המהווה חטיבה מיוּחדת בּעם העברי, אף היא אינה מעוֹר אחד. כּי אחדוּת־רצוֹנה ואַחדוּת־מגמתה טרם הגיעוּ להכּרת כל חבריה, וההכּרה החלוּצית של הקשר הגוֹרלי בּין מאמצי הפּוֹעל ושחרוּרוֹ וּגאוּלת העם, והנכוֹנוּת למאמצים חלוּציים עדיין אינם אלא נחלת חלק בּציבוּר הפּוֹעלים. וּבתוֹך החלק החלוּצי שהוּא הוּא הלוּז שבּשדרה של תנוּעת הפּוֹעלים, לא הכּל מאוּחדים בּתפיסה הפּוֹליטית והציבּוּרית של עניני הציוֹנוּת ועניני הפּוֹעל. ואפילוּ אוֹתוֹ חלק חלוּצי אשר עבר את כּל מדוֹרי הניגוּדים ויצא בּשלוֹם להווֹת, בּתנוּעת הפּוֹעלים את החטיבה הציוֹנית הסוֹציאליסטית, איננוּ יוֹדע, להוַתוֹ, לנהוֹג יחסי־חברים הוֹגנים, בּין צוּרוֹת־ההתישבוּת שנקטוּ חבריו. וּראֵה אַף ראֵה: אוֹתוֹ חלק בּתוֹכו, אשר הגיע, לכאוֹרה עד קצה גבוּל האיחוּד, לא רק בּהשקפוֹתיו הכּלליוֹת על גוֹרל העם ואַחדוּת תנוּעת הפּוֹעלים, אלא גם בּקבּלת יסוֹד השיתוּף בּבנין המשק והחברה וּבמאמצים חלוּציים להגשמתוֹ – אף הוּא מפוּלג לגוּשים אשר אינם יכוֹלים לדבּר זה אל זה לשלוֹם.

ל

אוּלי יוּרשה לאדם שאינוֹ עוֹמד בּתוֹך ריב־האחים הזה לשאוֹל: מה טיבם של הניגוּדים הללוּ העוֹמדים כּנֵד בּין קיבּוּצינוּ? אינני שוֹאל לניגוּדים פּוֹליטיים ואידיאוֹלוֹגיים בּעלי אוֹפי כּללי, ולניוּאַנסים שוֹנים בּהשקפוֹת. בּימינוּ רבּי־המבוּכה נמצאים אלה לרוֹב בּכל תנוּעה רחבה וּמאוּחדת (אם היא אינה כּפוּפה לדיקטטוּרה אידיאוֹלוֹגית) וכל עוֹד אינם פּוֹרצים את תחוּמי אוֹתוֹ המשוּתף, שהוּא הכרחי לקיוּם התנוּעה, אינם צריכים לשמש גוֹרם מפריד בּמפעל הקיבּוּצי. וּבמידה שהניגוּדים הללוּ פּוֹגעים בּעצם המוּשׂג של תנוּעה פוֹליטית ורעיוֹנית מאוּחדת וּבכמה מערכיה העיקריים (כּמוֹ בּמקרה “השוֹמר הצעיר”), אינם מיוּחדים למפעל הקיבּוּצי דוקא, וההתגבּרוּת עליהם איננה ענין לקיבּוּצים בּלבד, ואיננה בּכוֹחם של הקיבּוּצים בּלבד, אלא צוֹרך חיוּני לתנוּעה כּוּלה, המחייבת לבקש, בּלי הרף, דרכי איחוּד, רעיוֹני וּפּוֹליטי לכל מחנה העבוֹדה אשר קרקע ציוֹני וסוֹציאליסטי משוּתף לוֹ. אין שאלתי מכוּונת אלא לניגוּדים בּגוּף המפעל הקיבּוּצי והמסתעף ממנוֹ. ניגוּדים, אלה אשר מציאוּתם מקוּבּלת וּמוּסכּמת, מה הם, האם בּני־קיימא הם, קבוּעים לעד, שרשיים וגזעיים הטבוּעים בּאֳפי השבט הקיבּוּצי אוֹ בּאידיאָה־נחלתוֹ, אוֹ שמא אינם אלא תוֹפעוֹת־לוָאי,פרי מסיבּוֹת וחיפּוּשים, וחלוֹת בּהן חליפוֹת וּתמוּרוֹת, והן עלוּלוֹת להצטמצם וגם לחלוֹף. אינני בּא להכריז שאין הבדלים ואין ניגוּדי־תפיסוֹת, אוּלם אינני רוֹאה את תכנם כּדבר נתוּן וקבוּע, אלא בּר־התפּתחוּת דינַמית בּלתי־פּוֹסקת.

לא

אנסה לסקוֹר כּמה מהניגוּדים, שהסעירוּ בּשעתם את הרוּחוֹת, וּמהם ששימשוּ ועוֹדם משמשים סוּסי־רכיבה בּניצוּחים.

הגודל. “קבוּצה קטנה וּקבוּצה גדוֹלה”. רבּים האמינוּ בּתוֹם לבּם וטענוּ בּחוֹם לבּם, כּי קבוּצה גדוֹלה אינה אלא חוּרבּן למשק ולחברה. היוּ ימים ויוֹסף בּוּסל היה סבוּר כּי יֵקל לדגניה אם תקטין את מספּר חבריה ותעמיד אוֹתם על ט“ו משפּחוֹת. אחד מחברינוּ המוּמחים הכריז, כּפרי חקירה מדעית, שהאוֹפּטימוּם לקבוּצה הוּא כ”ה משפּחוֹת, וכל המוֹסיף גוֹרע. עכשיו, כּמדוּמה, חָרגוּ כּל “הקבוּצוֹת הקטנוֹת” מאוֹתם המספּרים, בּלי שמשקם נתנזק על ידי זה וּבלי שאֳפי החברה שוּנה על ידי כּך לרעה. מאידך גיסא, חדלוּ הקבוּצוֹת הגדוֹלוֹת להתעלם מן השאלוֹת הכּרוּכוֹת בּגוֹדל הקבוּצה וּבגידוּלה. הן מטפּלוֹת בּשאלה כּיצד לשתף את החבר בּידיעת הענינים של המשק הענֵף, כּיצד להגבּיר את הדמוֹקרטיה הקיבּוּצית, כיצד להעלוֹת את רמת החיים החברתיים. ענין הגוֹדל חדל להיוֹת סלע־מחלוֹקת בּתנוּעה. אַתה מוֹצא כּיוֹם קבוּצוֹת בּחֶבר הקבוּצוֹת שאינך יוֹדע כּיצד לכנוֹתן. מַהי דגניה ב', “קבוּצה קטנה” אוֹ “גדוֹלה”?

מלאכה ועבוֹדת־חוּץ. זכוּרים הימים שהקבוּצה, ללא הבדל “מוֹצא” פּוֹליטי, לא ראתה את תפקידה אלא בּחקלאוּת בּלבד. היה קיים פּוּלחן של חקלאוּת “צרוּפה”. הקבוּצה היתה מעסיקה בּנאים וטייחים ורצענים וּמפרזלי סוּסים מן החוּץ, וּמוֹציאה עליהם את כּספי התקציב. וראתה זאת כּדרך הטבע, לא פּגיעה בּעקרוֹן עבוֹדה עצמית ולא הפסד משקי על ידי הוֹצאַת כּספים החוּצה. ההכרזה על הכנסת מלאכה וחרוֹשת – ויוֹתר מזה: עבוֹדת־חוּץ – לתוֹך משק הקבוּצה, נתקבּלה בּשעתה כּהרס משקי. נדמה ששטף־הימים וּתנאי ההתישבוּת הוֹרידוּ את הויכּוח מעל הפּרק בּלי רחמים. עבוֹדת־חוּץ חדלה להיוֹת מוֹנוֹפּוֹלין של מַמציאיה ונעשׂתה נחלת כּל ההתישבוּת העוֹבדת, הקבוּצוֹת והמוֹשבים כּאחת. ואף המלאכה מצוּיה בּכל מיני קבוּצוֹת. ואם לאיזוֹ קבוּצה תבוֹא ההזדמנות להקים מפעל חרשתי – ודאי לא תסרב מתוֹך טעמים עקרוֹניים של משק חקלאי צרוּף.

זוֹל. היוּ ימים ובמרכּז הויכּוּח עמדה שאלת הזוֹל. איזה טיפּוּס ישוּבי מבטיח התישבוּת עממית זוֹלה יוֹתר, המוֹשב, אוֹ הקבוּצה הקטנה, אוֹ הקבוּצה הגדוֹלה? אנשי הקבוּצה הגדוֹלה טענוּ כּי הם בּחרוּ בּצוּרה זוֹ אך ורק בּגלל הזוֹל ההתישבוּתי הכּרוּך בּה. וחייב אדם לוַתר על כּל מיני נטיוֹת בּבנין המשק והחברה וּבלבד שיהיה נאמן לזוֹל שהוּא מצוָה לאוּמית עליוֹנה. מי שלא האמין בּזוֹל התיאוֹרטי הזה היה מתחייב בּנפשוֹ. על אחת כּמה וכמה מי שהעיז להניח כּי לא דוקא בּגלל הבּטחוֹן בזוֹל בּחרוּ אנשים בּדרך זוֹ, אלא בּגלל נימוּקים נפשיים וחברתיים, ממש כּמוֹ אלה שבּחרו בּצוּרה אחרת. מה חמים היו הויכּוּחים וּמה גדוֹל היה הבּטחוֹן של המתוַכּחים כּל עוֹד שאלת הזוֹל היתה בּגדר של ספּקוּלציה עיוּנית חריפה. החוֹגרים התהללוּ כּמפַתחים. עכשיו, כּשנצטבּר כּבר נסיוֹן של כּמה שנים לכל צוּרוֹת ההתישבוּת העוֹבדת, נדם הויכּוּח על הזוֹל. וטוֹב שנדם. עדיין איננוּ “מפַתחים”, אך כּבר חדלנו להיוֹת “חוֹגרים־מתהללים”.

“אוֹרגַניוּת” וּ“מיכניוּת” הוּכרזוּ בּשעתן כּשני קטבים בּבנין הקבוּצה: אלו דגלוּ בּצמיחה חברתית־אוֹרגנית, מעין גידוּלה של המשפּחה, המכניסה לתוֹכה אדם נוֹסף מתוֹך בּחירה אישית מדוּקדקת; לא המשק משמש קריטריוֹן לגידוּל הקבוּצה, ולא צרכיו כּופים עליה את התרחבוּתה, ועל אחת כּמה וכמה לא צרכים ציבּוּריים אחרים, אלא הצוֹרך הפּנימי שלה לקלוֹט חברים נוֹספים, חברים מוּתאָמים שעברוּ כּמה מדוֹרים של נסיוֹנוֹת והתאָמה אישית. ואלה דגלו בּסיסמה “קיבּוּץ פּתוּח לַכּל”, כּל אדם ראוּי וּמסוּגל להיוֹת חבר בּקיבּוּץ ואין בּוֹדקים, ואין להבחין ואין להתאים. כּשם שהיה מי שעקרוֹן הזוֹל היה לוֹ נעלה על הכּל, כּך היה מי שעקרוֹן האוֹרגניוּת היה יקר ללבּוֹ מכּל. הדרך אשר בּה התלקטוּ חברי הקוֹמוּנוֹת הראשוֹנוֹת, אחד אֶל אחד, נחשבה לדרך קלַסית, היחידה המבטיחה התלכּדוּת החברה ויחסי רעוּת ואינטימיוּת בּין חבריה. כּל דרך אחרת תוֹארה כּלקיחה “מכּל הבּא בּיד”, שאינה עלוּלה לקיים אלא מעין אַרטֶל, בּעלת משק משוּתף וחדר־אוֹכל גדוֹל. אך חיי המשק וחיי החברה כּאחד התאַכזרוּ לתפיסה הזאת. גדל היקף המשק וּממילא גדל היקף החברה, ו“האוֹרגניוּת” הנכספת לא בּאה לעזרתה. והקבוּצה, הדוֹגלת בּשם האוֹרגניוּת, הוּכּתה מכּוֹת קשוֹת: פֵּירוּדים, עזיבוֹת, דלדוּל ועגמוּמיוּת. עד שפּנתה לצירוּפים וּלמיזוּגים עם חלקי קבוּצוֹת, והדרך הוֹבילה הלאה לשיטת “מילוּאים” מן הגוֹלה, המכניסה מן החוץ ללא היכּרוּת אישית עשׂרוֹת חברים, שוֹנים בּגיל, בּמוּשׂגים, בּרמת תרבּוּת וּבהרגלי עבוֹדה, וּקרוֹבים רק קרבה ארגוּנית, קרבת “תנוּעה” מזוּוגת, קרבת רצוֹן ציבּוּרי משוּתף. אוּלם אוֹתה קרבת תנוּעה ושיתוּף רצוֹן ציבּוּרי היתה קיימת אפילוּ בּגדוּד־העבוֹדה, שדָגל בּתפיסה הפּשטנית בּיוֹתר של קבּלת חברים. וּמאידך, היסוֹד של אוֹרגניוּת, “הגרעין” החי ויוֹצר, לא היה נעדר בּשוּם מפעל קיבּוּצי רציני, הָחֵל מן ה“קרימאים” בּגדוּד־העבוֹדה, וּבדוֹמה להם כּל מיני חבוּרוֹת בּנוֹת מוֹצא אחד (עיר, ארץ) ועד החבוּרוֹת המלוּכּדוֹת של התקוּפה האחרוֹנה, הבּנוּיוֹת על שוּתפוּת “הגזע” ההסתדרוּתי (החלוּץ הצעיר, “הבּוֹנים”, “דרוֹר”, “גוֹרדוֹניה”, “השוֹמר הצעיר”, בּני קלוֹסוֹבה וכוּ'). ואלה הלא משמשים גרעינים עיקריים בּתנוּעה הקיבּוּצית כּיוֹם.

עצמאוּת וריכּוּז. מה צריכה להיוֹת הקבוּצה, עוֹלם עצמאי, עוֹלם קטן בּפני עצמוֹ, הפוֹתר על אַחריוּתוֹ את כּל שאלוֹתיו המשקיוֹת והחברתיוֹת, או “פּלוּגה” מצבא הקיבּוּץ, המתנהל על ידי המפקדה הראשית? ויכּוח זה היה בּאמת עמוֹק וחיוּני כּכל ויכּוח על מבנה החברה. הקבוּצה דגלה בּשם סוּברניוּת מוּחלטת, “עוֹלם לבדד ישכּוֹן”, והבּיטה בּעין זוֹעמת על העסקנוּת המרוּבה ועל הריכּוּז ועל סדרי השלטוֹן וּגנוֹני ה“קוֹמיסַריוּת” שבּקיבּוּצים הגדוֹלים, כּאֶלמנטים הסוֹתרים את מוּשׂג הקבוּצה. מאידך גיסא, דָגל גדוּד־העבוֹדה בּתוֹרת הריכּוּז המוּחלט, עד כּדי שיטת “הגזבּרוּת המרוּכּזת”, האחת לכל משקי הגדוּד ופלוּגוֹתיו, ששימשה עילה לפּילוּג הראשוֹן של הגדוּד, פּילוּג עין־חרוֹד ותל־יוֹסף. קיבּוּץ עין־חרוֹד הוּקם מתוֹך התנגדוּת לשיטת הריכּוּז המוּחלטת. מה אירע מאז? הקיבּוּץ המאוּחד לא ניצל מויכּוּח על מידת האוֹטוֹנוֹמיוּת של המשקים והפלוּגוֹת, והתביעה להגבּרת מידת האוֹטוֹנוֹמיוּת להלכה וּלמעשׂה נשמעת בּוֹ כּפעם בּפעם, ומאידך – חֶבר־הקבוּצוֹת, שתחילה לא היה אלא מקוֹם־פּגישה והחלפת־דעוֹת למלכוּיות שוֹנוֹת שאין אחת מהן נוֹגעת בּחברתה, למד אף הוּא לדרכי שאר הגוּפים הקיבּוּציים והקים לוֹ מַנגנוֹן, עם עסקנוּת מרַכּזת, עם מפעלי עזרה הדדית בּין־קיבּוּצית, עם “חלוּקת עליה”, עם הפנָיַת־עליה לקבוּצוֹת הקיימוֹת, עם סידוּר שליחוּיוֹת לגוֹלה, עם הטלת “מרוּת”, עם “גיוּסים”, עם “קביעת עמדה”, ועם כּל מה שמציין בּימינוּ את הגוּשים הקיבּוּציים. היכן נעלמה העצמאוּת הצרוּפה של בקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת? ועד היכן מגיעה מידת־הריכּוּז של כּלל־הקיבּוּץ לגבּי המשקים המבוּגרים שבּתוֹכוֹ?

לב

אין מגמתי לטשטש את ההבדלים הקיימים בּאמת. יש הבדלים בּסגנוֹן, בּמזג, בּטמפּוֹ, בּהרגלים, בּהרכּב אישי. את מי אין כּמוֹ אלה, בּתוֹך כּל קבוּצה פּנימה? נניח שהבדלים אלה קשים בּקבוּצה אחת, ואף על פּי כן היא חיה בּהם, מה הם כּי ימנעו הקמת תנוּעה מקוּבּצת?

יש רוֹא ים את ההבדל היסוֹדי בּיחסים לקליטת העליה. הברה נפלה בּשעתה: “קיבּוּץ פתוּח וקיבּוּץ סגוּר”. עכשיו גוֹרסים: “אַחריוּת לעליה”. אני נוֹטל לי רשוּת לוֹמר שהגירסוֹת הללוּ הן, לפחוֹת, פּשטניוֹת מדי.

אמנם נכוֹן הדבר שהקבוּצה בּדמוּתה הראשוֹנית התנגדה לקבּלת עוֹל מצווֹת היוֹצאוֹת מגדר הבּניה של המשק הקבוּצתי. היא חששה לכל מעמסה נוֹספת, שמא תסַכּן את המשק החלש גם בּלָאו הכי, והדוּגמאוֹת הראשוֹנוֹת שניתנוּ לה בּראשית העליה השלישית עלוּלוֹת היוּ להגבּיר את החששוֹת. וכן נכוֹן הדבר שהקיבּוּץ המאוּחד מתחילתוֹ ראה כּאחד מעיקרי תפקידיו את קליטת העוֹלה החדש. אוּלם גם בּנדוֹן זה לא נשארוּ הדברים על עמדם. גידוּלן של הקבוּצוֹת קשוּר למעשה בּקליטת עליה, חֶבר־הקבוּצוֹת קוֹלט עליה בּמשקיו, יוֹצר קבוּצוֹת חדשוֹת, שוֹלח שליחים לגוֹלה לשם סידוּר עליה והכנת עוֹלים.

ו“אַחריוּת לעליה” מה פּירוּשה? האוּמנם יש משק אחד אוֹ גוּש אחד הנוֹשא לבדוֹ בּאַחריוּת לעליה? האחריוּת לעליה, לאמיתּה, מתחלקת בּין גוֹרמים שוֹנים, גוֹרמים היוֹצרים עבוֹדה בּארץ, מוֹסדוֹת לאוּמיים ומפעלי ההוֹן הפּרטי, מוֹסדוֹת ההסתדרוּת והקיבּוּצים השוֹנים. כּלוּם יש משק קיבּוּצי המשוּל למַשאֵבה השוֹאֶבת עליה בּלי הפסקת נשימה? כּלוּם אין צוֹרך להקים כּפעם בּפעם כּלי־קיבּוּל חדשים לעליה, מחוֹסר יכוֹלת להפנוֹת הכּל אל הנקוּדוֹת הקיימוֹת? כּוֹחוֹ של כּל משק בּוֹדד הוּא מוּגבּל, גם לאחר כּל המאמצים והרצוֹן הטוֹב והמתיחוּת. הוה אוֹמר: בּמידה שהמפעל הקיבּוּצי נוֹשא בּאַחריוּת לעליה לא המשק הבּוֹדד הוּא הפּתוּח אלא הגוּש הקיבּוּצי. וכל גוּש קיבּוּצי נוֹשׂא על פּי דרכּוֹ בּאחריוּת לעליה הפּוֹנה אליו: יש המַפנה את רוּבּה אל הנקוּדוֹת הקיימוֹת רק במידת הצוֹרך שלהן בּ“מילוּאים” ואת השאר הוּא בּוֹנה כּגרעינים חדשים. אין כּאן ויכּוּח על החוֹבה כּלפי העליה, אלא על שיטוֹת הקליטה.

אכן, היוּ ניגוּדים, והם שפּוֹצצוּ בּשעתוֹ את המפעל הקיבּוּצי האחד בּמַהוּתוֹ וּבמגמתוֹ. אוּלם הזמן והמסיבּוֹת וּמאמצי היצירה עשׂוּ את שלהם. והניגוּדים פּחתוּ. יש שנעלמוּ כּליל ויש שניטל טעמם. לא בּדרך הויכּוּח פּחתוּ הניגוּדים, אלא בּדרך היניקה ההדדית, הקיימת למרוֹת כּל הניגוּדים ואי־הרצוֹן לקבּל השפּעה, וּבדרך “החיקוּי של התחרוּת”, בּלשוֹנוֹ של אחד־העם, וּמתוֹך לחץ צרכים חיוּניים הטבוּעים בּטבעוֹ של המפעל. ההוָיה האַחדוּתית של המפעל הקיבּוּצי גוֹברת על ההבדלים ועל הניגוּדים.

לג

התוֹכן האוֹבּיֶקטיבי שבּניגוּדים הוֹלך וּפוֹחת, אוּלם הניגוּד בּעינוֹ עוֹמד. חזיוֹן שכיח הוּא, שהשתלשלוּת הענינים מוֹחקת הבדלים, והמחיצוֹת הקיימוֹת מקיימוֹת אוֹתם. הן אינן רוֹצוֹת ליפּוֹל.

בּני־אדם נוֹטים להרכּין ראש בפני עוּבדוֹת וּלקבּל את המצוּי כּמוּשכּל. הוֹאיל וקיימים שלוֹשה גוּשים קיבּוּציים, הרינוּ רוֹאים אוֹתם כּחזיוֹנוֹת הטבע. “עוֹבדי הקיים” מאמינים בּנצח הכּתוּב: לא תוֹסיפוּ ולא תגרעוּ. אוּלם דוֹמה שהם טוֹעים. אם אנו מניחים מקוֹם לגוּשים מפוֹררים, אין להניח ששלוֹשת הדפוּסים הקיימים יספּיקוּ להם.

כּבר כּיוֹם הזה יֶשנה התחלה של גוּש רביעי – “הנוֹער הציוֹני”. אין להינבא כּיוֹם בּאיזוֹ מידה יצליח “הנוֹער הציוֹני” להתערוֹת בּמפעל הקיבּוּצי (ימים רבּים היה מפחד מפּני עזרת התנוּעה הקיבּוּצית הקיימת, וּפחדים אלה הזיקו לוֹ לא מעט. כּוּלנו מברכים אוֹתוֹ שיזכּה לגדל קיבּוּצים של קיימא). ודאי יש לוֹ הצדקה רעיוֹנית להתבּדלוּת לא פּחוֹת ממה שיש לשאר הגוּשים. אם עדיין אין לוֹ אוֹפי קיבּוּצי עצמאי הרי יש לוֹ שאיפה להוָיה אידיאוֹלוֹגית פּוֹליטית בּתחוּמי ההסתדרוּת. כּלוּם אין שאיפה זוֹ מספּיקה, בּתנאינוּ, כּדי לקיים חטיבה קיבּוּצית נפרדת?

ובשכנוּתם הגיאוֹגרפית והרוּחנית הקרוֹבה של הגוּשים קיימים גוּפים קבוּצתיים אשר אינם מוֹצאים לעצמם מקלט בּגוּשים הקיימים. אלה עלוּלים למצוֹא את מקוֹמם בּתנוּעה מאוּחדת. בּהעדרה – הרי הם עלוּלים לשמש גרעינים לגוּשים חדשים.

כבר נאמר, הגוּשים גדלים בּכוֹח העליה. והעליה אמנם חוּלקה בּחבלים, אולם מי יוֹדע דרך־הרוּח של עליוֹת בּאוֹת. יקוּמוּ איגוּדים חדשים בּגוֹלה, יציצוּ ניוּאַנסים, פּרֶטֶנסיוֹת, חידוּשים אידיאוֹלוֹגיים. מה ימנע את אנשי העליוֹת הבּאוֹת מבּנוֹת לעצמם “מגדלים” חדשים, “משלהם”?

והגוּשים הקיימים האוּמנם הם עוֹמדים ויעמדוּ בּחזקתם? האוּמנם הם מבוּטחים מרוּחוֹת־סערה וּפּילוּג? היקפם של הגוּשים גדל וגידוּל ההיקף יוֹצר בּעיוֹת וּקשיים. גדוֹל כּשרוֹנם הפּדגוֹגי והאדמיניסטרטיבי של הגוּשים לאַמן וּ“לגַבּש”, אוּלם אוֹפּטימיזם יתיר הוּא להאמין ששנים על שנים יזרמוּ פּלגי העליה הקיבּוּצית לתוֹך האפיקים הקיימים בּלי שיֵצר להם מקוֹם. מה הכּוֹח אשר יחזק את כּל אלה בּיחד, אם אין הכּרת הערך הגדוֹל של תנוּעה אחת וּמאוּחדת? אם התנוּעה הקיבּוּצית יכוֹלה לשׂאת בּקּיוּמם של שלוֹשה גוּשים, מדוּע לא תשׂא בּארבּעה וּבחמישה? היד העליה תקצר?

כּבר אמר בּרנר: “מקוֹר האיחוּד הוּא בּתקוה לספינוֹת בּאוֹת”. אדייק ואוֹסיף: גם בּחרדה לספינוֹת בּאוֹת.

לד

הפּיקחים כּוֹתבים ושוֹאלים ל“תכנית” האיחוּד. הם לא יסרבוּ, חלילה לאיחוּד, אם אך תגיש להם “תכנית”, כּלילת יוֹפי, אשר כּל מוּם לא ימָצא בּה, לפי טעמם. אך מנַין תצמח תכנית־איחוּד כּל עוֹד נוֹח לנוּ בּפירוּדינוּ? ולמה נעסיק את עצמנוּ בּבירוּרי־פּרטים של הצעוֹת־איחוּד, בירוּרים העלוּלים ליהפך לניצוּחים, כּל עוֹד לא ירגיש כּל אחד, בּמקוֹם שהוּא עוֹמד, כּי אי אפשר להמשיך “כּכה”.

האם רוֹאים טוֹבי חברינוּ, בּכל גוּש בּאשר הם, היכן אנוּ עוֹמדים וּלאן אנוּ הוֹלכים, לאיזוֹ קרן־זוית אטוּמה נכנסנוּ כּוּלנוּ על ידי פּיצוּלה של אוֹתה תנוּעה שבּאה להגשים בּחיינוּ את המידה הגדוֹלה בּיוֹתר של שיתוּף, של חברוּת, של הגשמה חלוּצית, של ליכּוּד ציבּוּרי ושל חברה מתוּקנת?

הגענוּ לכך שהמפעל הקבוּצתי, שתחילתוֹ שימשה גוֹרם מכנס וּמלַכּד, מהווה עכשיו כּוֹח מפריד וּמפוֹרר בּחיינוּ. בּן־אָשר קלע לנקוּדה ולא החטיא בּאָמרוֹ בּכּינוּס בּנענה: “כּוֹח המחריב את מקוֹר־חיינוּ”.

וכל זמן שלא נכּיר כּי כּך הוּא המצב, כי בּפירוּדינוּ אלה אנוּ מסכּנים את קיוּמה של ההסתדרוּת ונוֹטלים מן המפלגה האחת והמאַחדת את טעם קיוּמה, כּל זמן שלא נרגיש כּי כּאן מקוֹר התוּרפּה של החזית החלוּצית, כּל זמן שלא נדע בּוֹשת־פּנים על המצב הזה ונטיל את אחריוּתוֹ על זוּלתנוּ, כּל זמן שהדבר לא יצרוֹב בּלבּנו צרבת – אין הדיבּורים שלנוּ על איחוּד אלא מן השׂפה ולחוּץ. אַל נפרנס את עצמנוּ בּמליצוֹת נאוֹת שאין בּהן אלא כּדי גניבת־דעת עצמנוּ.

לה

יש נשבּעים לאיחוּד ואוֹמרים: עוֹד לא הגיעה השעה.

מתי תגיע וכיצד תגיע?

מי שאוֹמר כּכה חוֹשב בּלבּוֹ: לכשאתחזק! לכשגוּשי יתחזק!

יצר־הפּירוּד מתעטף בּתקוַת־שוא. לא זרם אחד מתחזק. הכּל מתחזקים וּמתאזרים. אַל יקוה שוּם אדם לבוֹא האיחוּד בּכוֹח ההשתלטוּת של זרם מן הזרמים. קיימא לָן: אין איחוּד פּוֹעלים בּא בּיד חזקה.

כּמה גוֹרמים שלטוֹניים בּעוֹלם יוֹדעים לאַחד עמים, מדינוֹת, ואפילוּ מעמדוֹת בּכוֹח העריצוּת והדיכּוי. תנוּעת הפּוֹעלים אין כּוֹחה לאַחד בּכפיה.

פּירוד די לוֹ בּהסתערוּת חד־פּעמית. נוּפּץ הכּלי ודי. איחוּד טעוּן התחדשוּת והתאַזרוּת יוֹם יוֹם.

הכּוח המניע והמחַיה כּל איחוּד־פּוֹעלים הוּא: חברוּת. וחברוּת אינה מוּגשת על חוּדוֹ של “קבּלוּ דעתי”. אין חברוּת של מנַצחים וּמנוּצחים.

יתר על כּן: איחוּד מחייב קרבּנוֹת. גם על קליפּוֹת לא קל לוַתר. מי שיוֹדע לדרוֹש קרבן מן הזוּלת ואינוֹ יוֹדע להביא את קרבּנוֹ – לא יאַחד.

יש הבדלים ולא בּיד יוּסרוּ. ולא בּדקדוּקי־מיקוּח. הזמן וּמאמצי היצירה יבלוּ אוֹתם. האיחוּד יגבּיר את רצוֹן היצירה ואת סמכוּת היצירה של הגוּף המאוּחד. אך הוּא גם יתן להבדלים ולבני־ההבדלים לחיוֹת זה בּצד זה בּמסגרת האחת. החי יחיה והנוֹבל יבּוֹל. “הנוֹבלוֹת ילחכו עפר ותחיינה הבּריאוֹת”, אמר בּיאליק. הערכים החיוּניים לא יאבדוּ בּאיחוּד. יקוּמוּ להם נוֹשׂאים מעֵבר למחיצוֹת הישנוֹת.

ישנם ניגוּדים, אך לא בּהם הסכּנה. מסוכּן כּשרוֹננוּ לחַדד ניגוּדים, להידבק בּניגוּדים, לקדש ניגוּדים. אנחנוּ נוֹעצים קנה של ניגוּד וּמעלים עליו שרטוֹן של אדיקוּת וטמטוּם. אַל נהיה עוֹבדי ניגוּדים.

מוּל כּל התעוֹררוּת לאיחוּד יש בּכל מקוֹם גם מתעוֹררים להציל מן הדליקה ויש שוֹמרי־חוֹמות. כּל אחד מאלה רוֹצה “לבַטח” את עצמוֹ ואת חוּגוֹ ואת ערכיו “שלוֹ”.

אין צוֹרך בּביטוּח. האיחוּד עצמוֹ הוּא הערוּבּה לנצחוֹן הטוֹב, המעוּלה, החיוּני. הקרבּן שבּאיחוּד מעלה וּמצרף. תסיסת האיחוּד שוֹפעת חיוּת וּמגלה את האוֹר הגנוּז שבּלבּוֹת המתאַחדים.

כּל איחוּד של אמת דוֹרש טמפּרטוּרה. אין איחוּד בּא מתוֹך יִשוּר כּל ההדוּרים מראש, מתוֹך פּירוּט כּל הסעיפים, מתוֹך תיגוּר ודקדוּקי־עניוּת. אין איחוּד בּא אלא מתוֹך תסיסה של המוֹני חברים, מתוֹך אמוּנה בּעצמם, בּכּוֹח השופט שלהם, מתוֹך הכּרת האחריוּת האישית של כּל אחד, מתוֹך חרדת כּל אחד לטוֹהר מחנהוּ, מתוֹך אימוּץ היצר הטוֹב, מתוֹך גילוּי הכּשרוֹן לוַתר על קליפּוֹת למען הצלת התוֹך.

ואַל תסתפּק תסיסת־האיחוּד בּביטוּל המחיצוֹת שבּין הגוּשים. יש עוֹד להסיר את המחיצוֹת האטוּמוֹת שצצוּ בּין החבר להסתדרוּת, יש להשכּין שלוֹם ורעוּת בּין הקבוּצה והמוֹשב. יש להבריא את עבוֹדתנוּ החינוּכית בּהסתדרוּיוֹת הנוֹער; יש להטיל על הגוּשים שליחוּיוֹת הסתדרוּתיוֹת, ויש לשתּף את ההסתדרוּת בּחיי כּל חטיבוֹתיה. וגם הגוּשים הישוּביים בּכלל זה.

לי נראים כּל הדברים האלה דבוּקים זה בזה. ולי נראה שאיחוּד החטיבוֹת הקיבּוּציוֹת יביא זרמי דם חיים לתנוּעה הקיבּוּצית, יפתח לפניה דרכי כּיבּוּש אשר לא ידעתם עד כּה ויעמיד לימינה כּוֹחוֹת, אשר לא מצאוּ אליה את דרכּם, בּגלל הפּירוּדים.

ואַל תדחוּ לשעה כּשרה יוֹתר. השעה הכּשרה. יש עליה בּהסתדרוּת. יש נכוֹנוּת למעשים טוֹבים בּציבוּר. יש תהיה על מה שהוּזנח. ויש הרגשת מיצר, וימים קשים, אבל גם חשוּבים, בּאים.

אַל תבוּזבּז שעת־הכּוֹשר. היא דרוּשה לנוּ, ואם נחמיצנה – מי יוֹדע מתי תחזוֹר. כּל איחוּד שהחמצנוּ שילמנוּ בּעדוֹ בּאבידוֹת גדוֹלוֹת, בּנשמוֹת פצוּעוֹת, בּכנפים קצוּצוֹת. ואנחנו הלא כּוּלנוּ דוֹגלים באיחוּד.

ואַל תדגלוּ בּמזמוֹר שיר האיחוּד לעתיד לבוֹא, אם אין אַתם מוּכנים לבצע אוֹתוֹ מיד.

אַל נשׂא את שם האיחוּד לשוא.

ניסן תרצ"ו.