רקע
ברל כצנלסון
מכתב לחברי בּדגניה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

(עשׂרים וחמש שנים להיוָסדה)


רבּים ודאי המברכים אתכם היוֹם. בּכל מקוֹם אשר חזוֹן מפעלנוּ – ואיני חוֹשש לציין אוֹתוֹ בּמלים התמימוֹת בּיוֹתר: גאוּלת העם, גאוּלת האדמה וּגאוּלת העבוֹדה – אינוֹ דבר־שׂפתים בּלבד, שם יוּרגש וגם יוּבן מה לנוּ יוֹם דגניה. לא בּלבד חג משפּחתי־מקוֹמי, של בּני המקוֹם וּבוֹניו, לא בּלבד יוֹם הוּלדת אחת הפּינוֹת החמוּדוֹת של ארץ־ישׂראל היוֹצרת, לא בּלבד אבן־פּינה בּמזרחוֹ של הירדן, המבשׂרת את חידוּש הוָיתוֹ ההיסטוֹרית בּעבוֹדה וּבלשוֹן וּבתרבּוּת וּבמדיניוּת, אלא אף זוֹ: מוֹלדת הקבוּצה, עריסת הפּוֹעל העברי שפּרק מעל צוארוֹ עוֹל־בּעלים והוּא מעבּד את אדמת עמוֹ כּאדם בּן־חוֹרין, העוֹמד בּרשוּת עצמוֹ ולרשוּת עמוֹ.


ואף אני אח קרוֹב ושכן רחוֹק (אוֹ מרוּחק), שאין לבּו הוֹלך אחרי מסיבּוֹת חג, אתדפּק היום מרחוֹק על דלתכם וּברכתי אִתי. ותשׂאוּ לי אם שמחת־החג וּמוֹראי־החוֹל יעלוּ כּלוּלים בּדברַי. אין לשוֹני למוּדת־בּרכה. וּבשעה שאני מלא רחשי־תוֹדה ל“אתמוֹל” שהביא אוֹתנוּ עד הלוֹם, אינני חפשי מרגש־חרדה ל“היוֹם” הזה ולאשר הוּא מוֹביל אוֹתנוּ.

וּביוֹם חגה של דגניה יש לי צוֹרך נפשי להעלוֹת את זכרם של ראשוֹני אוּם־ג’וּני, אלה שנתגלגלה על ידיהם הזכוּת לפרוֹץ פּרץ ראשוֹן בחוֹמת המשק הפקידוּתי־האפּוֹטרוֹפּסי, אלה שהעיזוּ לקבּל על עצמם את האחריוּת השלמה לעבוֹדה ולסדריה, לאינבנטר וליבוּל. שלוֹשה גוֹרמים הצטרפוּ בּשעתם לביצוּע נסיוֹן משוּנה זה: מציאוּתוֹ של טיפּוּס “הפּוֹעל הגלילי”, אשר הספּיק לעבוֹר דרך כּמה מדוֹרוֹת של העליה השניה וּלהגיע למידה גבוֹהה של יכוֹלת עבוֹדה ושל שלימוּת נפשית וקשיוּת־רצוֹן ושרשיוּת קרקעית; מציאוּתה של הקרן הקימת, אשר התחילה להתגבּר על תוֹרת הפּסיביוּת וההמתנה והספּיקה לרכּוֹש לה חלקוֹת קרקע מוּעטוֹת, שהיוּ טעוּנוֹת שמירה ועיבּוּד; מציאוּתוֹ של רוּפּין, אדם חדש בּארץ, חפשי מסבל ירוּשה, מ“יחסים” ו“חשבּוֹנוֹת”, המתבּוֹנן על סביבוֹתיו בּלב פּתוּח וּברצוֹן־אמת ליצירה וּמוכן להוֹשיט יד לכל מעשׂה שיש בּוֹ משוּם הזרמת דם חדש בּעוֹרקי הישוּב הלאים. העתוֹנוּת הציוֹנית, זוֹ שכּוּלה תכלת וכשרוּת לאוּמית ואי־מעמדיוּת, לא ידעה בּשעתה לספּר על מעשׂה חסר־ערך זה, כּשם שלא ידעה גם אחרי כן לספּר על בּוֹאכם אתם, אנשי “הקוֹמוּנה מחדרה”, לאוּם־ג’וּני, כּשם שבּשבילה לא היוּ קיימים גם אחר כך כּמה וכמה מעשׂים של חלוּציוּת עברית צרוּפה. ואפילוּ בּארץ גוּפה, ואפילוּ בּין הפּוֹעלים לא רבּים ידעוּ על מעשׂה משוּנה זה.

עוֹדני זוֹכר כּיצד הגיעה לאזנַי, ואני אז פּועל חדש בּפתח־תקוה, השמוּעה הסתוּמה על “רפּובּליקה” זוֹ, כּך סוּפּר, של ששה בּחוּרים – את הבּחוּרה האחת עדיין לא הביאוֹ בּמנין – שהשתקעוּ דרוֹמית־מזרחית לכנרת. מבּחינת העוֹז והפּראוּת שבּדבר הזכּיר המסוּפּר את המעשׂיה מלפני כּך בּאוֹתוֹ בּחוּר שהשׂכּיר עצמוֹ למַלח בּים המלח, בּסירה שבּעליה ערבים. עוֹדני זוֹכר את הנגינה־לפגם בּפיו של אחד הפּוֹעלים המוּבהקים ובעלי־הנסיוֹן שהיה מקָרב אוֹתי וּמחנכני לראיה פּיכּחת, והוּא שכּיבּד אוֹתי בּידיעה חשאית זוֹ. פּירוּשה של אוֹתה נגינה: הרי לך עוֹד מעשׂה־הרפתקנוּת שסוֹפוֹ כּשלוֹן ודאי ושאין אַתה יוֹדע מה יש בּוֹ יוֹתר, אם מן הגַנדרנוּת של “הגליליים” הללוּ אוֹ ממעשׂי־נערוּת של אידיאליסטים־שוֹטים אשר עוֹדם מחזיקים בּשלהם בּשעה שהעוֹלם כּוּלוֹ כּבר התפּכּח. ועל כּנפי נגינת הבּיטוּל של אוֹתוֹ פּועל ותיק הגיעה אלי קרן־אוֹרה. שוּם דבר של ממש לא ידעתי, אך את האחת ידעתי: תקוּמתוֹ של הפּוֹעל העברי תבוֹא משם. מאז לא נחתי ולא שלַותי, טילטלתי עצמי ממוֹשבה למוֹשבה, עבדתי בּכמה תחנוֹת־בּינַים, עד שהגעתי לאחר כּמה חדשי נדוּדים אל הנקוּדה אשר קסמה לי מרחוֹק. ממרוֹמי דַלַיְקָה נגלתה לפני פּינת קסמים זוֹ, אשר בתוֹכה התחבּאה החוּשה של אוּם־ג’וּני.

ואכן, אוּם־ג’וּני לא הכזיבה, קסמיה לא פּגוּ מאז. וגם אנשיה לא הכזיבוּ. עד היוֹם הזה לא אֶשכּח להם חסדם שסיפּחוּ אוֹתי, פּוֹעל חדש וחלש וקדחתני, לעבוֹדתם שלא ידעתי טהוֹרה וּרצינית ממנה. היה זה הרכב מיוּחד בּמינוֹ. לא קבוּצת־רֵעים, המעריכים בּיוֹתר יחסי־אינטימיוּת וּמבקשים בּהם את סיפּוּקם, אלא חֶבר אנשים שהתחבּרוּ לצוֹרך מפעל, ורק לצוֹרך המפעל. אכן, כּאן היתה תמצית “הגליליוּת”. לא להג אידיאוֹלוֹגי, לא רוֹמַנטיקה משתעשעת, לא התחסדוּת, אף לא רכּוּת יתירה. בּמידה שאני, החדש והצעיר, יכוֹלתי לחדוֹר לעוֹלמכם, ראיתי בּגרוּת גדוֹלה נסוּכה על האנשים האלה, בּהיפך גמוּר מכּל מה שהכּרתי בּבחוּרי ישׂראל. כּאלה אינם עוֹשׂים מלאכתם רמיה. הכּל היה מרוּכּז וּמצוּמצם בּנקוּדה אחת, בד' אמוֹת של אדמה ועבוֹדה וּמשק. וּבלי כּוֹבד־ראש עשוּי, בּלי הבלטת־יתר. בּרצינוּתם לא ראיתי נוּקשוּת, וּבחוֹמר דינם לא חשתי קנטרנוּת. גם להוּמוֹר לא נשאר הרבּה פּנאי, בּין העבוֹדה הבּוֹלעת את הימים, לרבּוֹת הלילוֹת, ובין הסעוּדה החטוּפה. הדברים היו כּבוּשים.

דוֹמה, אף אחד מהם, משבעת הראשוֹנים ומן האחדים שנצטרפוּ אליהם בחדשי הקיץ, אינוֹ כּיוֹם הזה בתחוּמי התנוּעה הקיבּוּצית, אוּלם זכוּתם לא תישָכח. הם היוּ המתחילים. הם לא מצאוּ לפניהם שוּם דוגמה קיימת. אפילוּ השם “קבוּצה” טרם יהיה. פּשוּט, לא היתה דוּגמה לחוֹזה זה שבּינם וּבין המשרד הארץ־ישׂראלי, ולא ידעוּ כּיצד לחתוֹם, וחתמוּ – קבוּצת פּוֹעלים. הם לא בּיקשוּ לחַקוֹת את מי־שהוּא, הם גם לא התכּוונוּ כּלפּי מי שהוּא. הם גם לא בּיקשו חִשבוֹנוֹת רבּים. הם רק בּיקשו לקיים בּאמוּנה את מה שהם חשבוּ לתקנת העבוֹדה העברית. וּמה שעשׂוּ, מה שהתקינוּ, ומה שקבעו למעשׂה בּיחסי־עבוֹדה וּבסדרי־חיים לא עשׂוּ אלא מתוֹך עצמם. וּבעשייתם נתנוּ מַבּע לצרכים צפוּנים, חיוּניים, בּני־קיימא.

וּברכתי הנאמנה לאנשי “הקוֹמוּנה בּחדרה”, בּה היה כבר מקוּפּל העוּבּר של דגניה. שכן קרוֹב הייתי אז לכם, חבר בּסניף החדֵרָתי של “עבוֹדה” – זה הנסיוֹן הראשוֹן של קוֹמוּנה ארצית, השוֹאפת לתפקידים חלוּציים־כּיבּוּשיים, ולה בּימים ההם סניפים בּחדרה וּבסג’רה וּבאוּם־ג’וּני. המחיצה הזאת לא הפריעה אז בּעדנוּ. אני כּבר אז כּפרתי בּמַמשיוּתם של הניגוּדים האידיאוֹלוֹגיים בּין מנדל פּוֹרטוגַלי ויוֹסף זלצמן לביניכם, ולבּי הפּוֹתה לא ניבּא לי כּי עתידים לצמוֹח וּלשׂגשׂג ניגוּדים חדשים תהוֹמיים, שאין לגַשר על פּניהם, בין “קבוּצה” לבין “קיבּוּץ”. בּקוֹרת־רוּח הייתי מבקר במעוֹנכם, המַרעיף חמימוּת משפּחתית, בהירוּת עלוּמים ואף משהוּ חסד אִמהי. מתי זכה בּימים ההם מעוֹן־פּוֹעלים להרגיש על כּתליו, על השוּלחן הערוּך, מגע ידה הרך של אשה־חבֵרה? עצם “הקוֹמוּנה” (שם לוֹעזי זה מאַין בּא לכם?) על לַבנוֹניוּתה וּרעוּתה וחדוָתה כּאלוּ הרימה נס של מרד עליז וקל. הדכּאוֹן של הפּוֹעל בּמוֹשבה לא רבץ עליה. הקוֹמוּנה מרדה בּיתמוּת וּבעזוּבה וּבאפּטיה וּברישוּל וּבחוֹסר הסדר של הפּוֹעל הכּוֹשל והנדכּא בּמושבה, הפּוֹעל השקוּע בּדפיציטים, בּמחלוֹת, בּבדידוּת, בּרוָקוּת עלוּבה, בּחיים שלאחר יאוּש.

ראיתיכם אז בּראשיתכם, לא מעט תהיתי עליכם ועל הצפוּן לכם וּכבר אז אפשר היה להכּיר בּכם, תוֹך תרוּעוֹת־עלוּמים וּמוּשׂגי השעה, סימנים מיוּחדים שהבדילוּ אתכם מכּמה וכמה ניצנים קבוּצתיים אחרים בּימים ההם. לא ידעתי בּשעתוּ לקרוֹא לזה בּשם, אפשר לא אדע גם עכשיו. אך הייתי אוֹמר לעצמי: כּאן יש כּשרוֹן לחיים. איה סימנים של שיווּי־משקל נפשי. של שמירת כּוֹחוֹת, התרחקוּת מהַפקָרה עצמית, הסתלקוּת מנדוּדים, בּין שהם בּאים מתוֹך רצוֹן וּבין מחוֹסר־רצוֹן, התגבּרוּת על רוּח הנדוּדים, על רוּח הבֶּדוִיוּת, אוֹ הבּוֹהֶמיוּת האביוֹנית ששלטה אז ברבּים. אם רבּים מבּין “הבּחוּרים הטוֹבים” בּארץ, אשר גילוּ שפעת כּוֹחוֹת וּמרץ וּנכוֹנוּת לקרבּנוֹת, היו יכוֹלים לוֹמר על עצמם בּלשוֹן בּיאליק: “אף מקוֹם נאמן אין לנוּ שנקשוֹר בּו קשוֹר נפשנוּ”, הרי בּכם היה כּבר אז מבּקשת הקבע, אם כּי לא הקבע האכּרי־הבּעל־בּיתי אשר מסביב. אַתם ידעתם גם אז שאין לזלזל בּשיפּוּר החיים, וידעתם לא רק להלכה כּי אם למעשׂה. חזוּתכם הרעננה אמרה: תקווֹת לימים יבוֹאוּ, למעשׂים אשר יבוּצעוּ, אשר אינם למעלה מן הבּיצוּע, למעשׂים אשר לא ירחקוּ.

וכמה פּעמים שאלתי עצמי: מדוּע זכיתם אַתם למה שלא זכוּ אחרים, להיוֹת המתחילים וגם הממשיכים והמַתמידים? מכּל חברינוּ, שהיוּ ראשוֹנים וּמתחילים, מה מעטים הם שזכוּ גם להמשיך ולהתמיד. אבל רק מוּעטים שבּמוּעטים היתה להם הזכוּת המיוּחדת להמשיך וּלהתמיד לא בּארץ סתם אלא במפעל אחד וּמסוּים, לצרף קו לקו ומעשׂה למעשׂה, ולראוֹת את מעשׂי ידיהם בּמרוּכז, בּלי שיתנדף ויטוּשטש ויפוּזר לצדדין. כּמה היוּ אתנוּ אשר יצאוּ, כּדברי רחל: “עליזים, עזים לנתיבה רחוֹקה – – וּבזה אחר זה עיפוּ, כּשלוּ, כּרעוּ בּדרכים”? זכוּרים לנוּ חברים טוֹבים, מוּפלאים, עמוּקים, אמיצים, דקי־נפש ועזי־רצוֹן ולא זכוּ לארוֹג עצמם אריגה של ממש בּמסכת המעשׂה הגוֹאל. יש שנעקרוּ בּאבּם מעוֹלם החיים, ויש ש“החיים” טילטלוּ אוֹתם ועקרוּ אוֹתם מאדמת מַטעם, ויש שנפשם נקלעה בּכף־הקלע. ניצוֹצוֹת רוּחם פּזוּרים בּקרבּנוּ, ויש גם שמעשׂיהם מוּבלעים בּתוֹך המסכת. הרוֹאה יראה והזוֹכר יזכּוֹר, והם עצמם – לא ראוּ פּרי עמלם. ואתם המאוּשרים, האם לא בּכם נאמר:


שְׂדוֹת בָּר, נַחֲלַת אָבוֹת וּמֶרְחָב וּדְרוֹר –

הֲיֵש עוֹד בָּאָרֶץ מְבוֹרָךְ כָּמוֹךָ?– –


לֹא תִזְרַע אֶל קוֹצִים, לֹא תִיגַע לָרִיק,

עוֹד תִּרְאֶה עֵת יִגְמֹל עֲמָלְךָ וְרָבָה;

עוֹד יִבְעַר יִתְלַקַּח כַּלַּפִּיד הַזִּיק

צָפַנְתָּ בִּלְבָבְךָ בְּצֵאתְךָ נְדָבָה.


לא רק אָשרכם הוּא, כּי גם זכוּתכם, אַתם הראשוֹנים אשר עמדתם בפשטוּת וּבתוֹם על יסוֹד הקבע בּמפעלנוּ. עכשיו, בּעליוֹת שלאחרינוּ, נעשׂה זה לדבר מוּבן מאליו. אבל עד שהגענוּ לכך! הזוֹכרים אתם עוֹד את ימי ההתחַבטוּת הזאת, אשר נתתם את לבּכם לא רק לעשׂוֹת דברים אלא אַף לקיים את העשׂוּי, לעשׂוֹת את הקבוּצה לקבוּצה של קיימא, ואת מקוֹם ההתישבוּת למקוֹם קבע, וּנקווה לזרעכם ולזרע זרעכם. כּלוּם לא אָרבוּ לכם, כּמוֹ לכוּלנוּ, השְכוֹל והיְתוֹם? כּלוּם לא התחפּשׂ השׂטן־המסית בּכל שלל הצבעים של ענינים נַעלים למען הדיח אתכם מאדמתכם? כּלוּם לא נעזבתם מחברים דבקים וּמוּשרשים, כּלוּם לא התחוֹללוּ על ראשיכם סוּפוֹת קשוֹת, סוּפוֹת של פסיכוֹזה ורפיוֹן וּמקסמים וריגוּן, ולא נשאר בּכם בּלתי עם “שׂריד כּמעט”, אלא ששׂריד זה, מעין “לוּז שבּשדרה”, הוּא שהתמיד. וּבהתמדתכם זוֹ הצלתם לא רק את עצמכם ואת מפעלכם. הצלתם את כּולנוּ. העברתם את רוֹע הגזירה מעל המפעל הקיבּוּצי כּוּלוֹ, ואיפשרתם לכוּלנוּ, לכל בּית העבוֹדה, ימים אחרים. בּזכוּתכם וּבזכוּת כּל שאר המבוֹרכים והנאמנים וּקשי־העוֹרף אשר דעתם לא נחלשה וידיהם לא רפוּ גם בּימים של רפיוֹן וחוּלשה – יכוֹלים אנוּ עכשיו לראוֹת כּמה לבטים מאז כּמחלוֹת־ילדים אוֹ כּחבלי גידוּל וּקליטה. מה אמוּלה היתה תנוּעתנוּ כּולה, בּכל אגַפּיה, אילמלא אתם ושכּמוֹתכם ששמרתם בימים קשים על הפּקדוֹן שהוּפקד בּידיכם.

והייתי יכוֹל לסיים את בּרכתי בּשלום אילוּ היתה דעתי נתוּנה רק לראשיתנוּ בּלבד ולא להמשכנוּ, ואילוּ הייתי רוֹאה בּכם בּעלי זכוּיוֹת ואַחריוּת למַה שעבר ולא למַה שאנוּ עתידים להיוֹת. יוֹתר ממה שיש לי צוֹרך להוֹדוֹת לכם על העבר רציתי לברך אתכם לעתיד. ואין לי בּרכה אלא זוֹ, שחג חצי־יוֹבל לבּכירה שבּקבוּצוֹת ישמש לא שׂיא אחרוֹן בּשׂגשׂוּג הקבוּצה, כּי אם נקוּדת־מוצא והתגבּרוּת חדשה.

ולא הייתי נאמן לעצמי וּליחסי אליכם, אילמלא מסכתי לתוֹך דברי בּרכתי גם משהוּ מן ההרהוּרים המַטרידים אוֹתי בּיוֹתר. גם בּאוֹתם הימים, בּעוֹד היינוּ שכנים קרוֹבים, בּטרם נטרדתי מעוֹלם הקבוּצה, לא נמנעתי כּפעם בּפעם מהיוֹת לכם כּתוֹבע. הוֹקָרתי לכם וּלמפעלכם היא שחייבה אוֹתי לדרוֹש ותבּוֹע מכּם. “מי שניתן לו הרבה ממנו ידָרש”.

וגם עכשיו, בּעצם יוֹם שׂמחתנוּ אינני חפץ לכלוֹא את רוּחי ואינני נמנע מהבּיע לכם את חרדתי, ולא רק בּרמיזה.

אינני שקט למראה כּמה הוֹפעוֹת בּתוכנוּ. אני רוֹאה סכּנוֹת גדוֹלוֹת מגיחוֹת עלינוּ, ולָאו דוקא מידי “אוֹיב חיצוֹני”. ראִיית הסכּנוֹת אינה עוֹמדת בּניגוּד לראיית הגידוּל והשׂגשׂוּג של תנוּעתנו. אוּלם יש שתקוּפוֹת הגידוּל והשׂגשׂוּג הן הן שחוֹשׂפוֹת אוֹ גם יוצרוֹת קשיים חמוּרים חדשים, וּבתקוּפוֹת אלה אם אין תנוּעוֹת גדוֹלוֹת מוֹצאוֹת בּקרבּן די חוֹפש־ראִיה וכשרוֹן־מעשׂה לקוּם בפניהם, עלוּלים גלי הגיאוּת לסגת אחוֹר ולגרוֹף עמם עמל שנים רבות. אין אני מדבּר אליכם עכשיו על כּל אותם מקוֹמוֹת התוּרפּה בּציבּוּרנוּ הנראים לי. יכוֹלתי לוֹמר שבּמידת־מה אני מדבּר עליהם בּכל עת מצוֹא, אלא שיוֹדע אני כּי אין להסתפּק בּכך, ושעתידים אנוּ ליתן את הדין על שאין אנו מרַכּזים את כּל כּוֹח ראייתנוּ, למען חדוֹר מבּעד לכל מיני מסַכּים, לכל תסבּוֹכת התוֹפעוֹת השוֹנוֹת המתגלוֹת בּציבּוּרנוּ עם גלי העליה וּקליטתם. אליכם אני פּוֹנה לא בּהוֹקעת חטאי הציבּוּר הרחב, העוֹמד מחוּץ ליצירה החלוּצית, וגם לא בּחישׂוּף נגעי הכּלל כּוּלוֹ, אלא בּענין תקלה אחת, פּנימית יוֹתר, דקה יוֹתר, אפשר לומר כּמעט פּרטית, והיא שקוּלה בּעינַי נגד כּמה חטאים וּפגעים, היינוּ: השסע הפּנימי שבּמפעלנו הקבוּצתי (או הקיבּוּצי – לדידי היינוּ הך, מלבד ההבדל שבּין זכר לנקבה לא יכוֹלתי מעוֹלם לרדת לעוֹמק הבדלי התוֹכן שבּשני המוּנחים הללוּ, לא מבּחינה בּלשנית ולא מבּחינה סוֹציולוֹגית. וּלפיכך תסלחוּ לי אם לא אקפּיד על שימוּש אחד קבוּע לגבּיהם).

איני מתּכוון להרחיב בּזה את הדיבּוּר עכשיו. איני מתכּוון גם להצבּיע על הסתירה העמוּקה בּדבר, שתנוּעוֹת המעמידוֹת את כּוֹח היצירה החברתית על מַכּסימוּם של שיתוּף משקי, כּלכּלי, ישוּבי אינן מגלוֹת מידה כּל־שהיא של כּשרוֹן, ואפילוּ מידת־מה של הבנה ורצוֹן, להעריך את הכּוֹח היוֹצר והאפשרוּת הגנוּזים שבּשיתוּפן עם חברוֹתיהן הקרוֹבוֹת בּיוֹתר. וגם איני מתכּוון לפרוֹשׂ הפּעם לפניכם את הנגעים החינוּכיים והאנוֹשיים הכּרוּכים בּשסע זה, וּלהבליט באיזוֹ מידה הוּא מַנמיך את קוֹמת הקבוּצה וּמשחית את החינוּך החלוּצי בּארץ וּבגוֹלה. מאמין אני כּי רבּים מקרבּכם רוֹאים זאת וחשים כּמוֹני. וכן איני מתכּוון לתאר וּלהבליט בּאיזוֹ מידה גוֹרם שסע זה לסַלף את היחסים הפּנימיים במחננוּ וּלהמעיט את הדמוּיוֹת האישיוֹת וּלהכּהוֹת את האוֹרה הקוֹרנת מטוֹבי אנשינוּ וּממיטב מעשׂינוּ.

בּרגע זה אני מצטמצם בּנקוּדה אחת, הנוֹגעת לכלל־בּית־העבוֹדה, והיא אשר עוֹשׂה בּעינַי תקלה זוֹ שקוּלה נגד כּמה סכּנות אוֹרבוֹת: שסע זה של כּוֹחוֹתינוּ הקיבּוּציים לפלגוֹת פּלגוֹת עם יחסיהם ההדדיים, בצירוּף חוֹסר יחסים מתוּקנים בּין האגף הקיבּוצי (על פּלגוֹתיו) לבין האגף המוֹשבי של תנוּעתנוּ – סוֹפוֹ ליטוֹל מן היסוֹדוֹת החלוּציים שבּקרבּנוּ את יּכלתם ואת תקוָתם לשמש הכּוֹח המדריך והמכוון בּציבּוּר הפּוֹעלים, כּאשר היוּ מראשית היוֹת תנוּעתנוּ.

מראשית היוֹת תנוּעתנו עמד בּמרכּזה האימפוּלס החלוּצי, ובעקבוֹתיו היצירה הישוּבית. תנוּעתנוּ נתבּרכה בּכוֹחוֹֹת דרוּכים, בּלתי־שאננים, אשר פּשטוּ מעל עצמם את מחלצוֹת הבּעלי־בּתיוּת, אשר לא הסכּימוּ לראוֹת את האידיאה ואת החיים כּשתי רשוּיוֹת נפרדוֹת. מכּאן ההכרח לצקת את כּל כּוֹחוֹת הנפש והפעוּלה לתוֹך מעשׂה־ההגשמה. מכּאן אי־אפשרוּת להשתמש בּתבניוֹת־החברה המוּכנוֹת והנוֹחוֹת, מכּאן מאמצים בּלתי־פּוֹסקים לתקן, לחַדש, לשנוֹת. מכּאן הכּוֹח המדַרבּן את עצמוֹ וּמדרבּן את הכּל מסביבוֹ. כּזאת היא החטיבה החלוּצית, שגם בּעמדה בּפינוֹת הארץ הנידחוֹת ביוֹתר, היא היא המעַצבת את דמוּת תנוּעת הפּוֹעלים וּמכַוונת את דרכּה. חטיבה זוֹ לא היתה מעוֹלם מעוֹר אחד. ויצירוֹתיה לא הלכוּ בערוּץ אחד. היו בּה גוָנים וסגנוֹנוֹת, הבדלי טעם והבדלי תפיסה וניגוּדים. ורק לאחר נסיוֹנוֹת־חיים מרוּבּים וּלאחר כּמה מאמצי־יצירה הגיעה החטיבה החלוּצית שבּתנוּעה לידי הּכרת אחדוּתה הפּנימית, לידי הכּרת אחדוּת יצירתה הישוּבית, אחדוּת שאינה מבטלת ואינה מדכּאָה גוָנים וסגנוֹנוֹת, אלא מַקיפה אוֹתם וּמתעלה עליהם. אילמלא הכּרת אחדוּתה הפּנימית של החטיבה החלוּצית ואילמלא הכּרת אחדוּת אָפיה של יצירתנוּ הישוּבית – לא היינוּ יכוֹלים להגיע לידי הקמת הסתדרוּת העוֹבדים על מלוֹא תכנה ולא לידי האיחוּד הרעיוֹני והפּוֹליטי והארגוּני שהגענוּ אליו בּמהלך של כ"ה שנים.

הכּרה זוֹ היא שניצחה בּשעתה את הפּירוּדים המפלגתיים, אשר העליה השניה הביאה אִתה מן הגוֹלה. היא נטלה את טעמם, היא שינתה הערכוֹת אישיוֹת שׂוֹררוֹת וחידשה יחסי חברים בּין אנשים אשר היוּ נמנים קוֹדם על מחנוֹת “אוֹיבים”. היא הביאה לנוּ העלאת החיים והרחבת הדעת, ולוּ גם על ידי מה ששיחררה אוֹתנוּ מהרבּה קטנוּת־מוֹחין וצרוּת־לב.

ועצם ההגמוֹניה של היסוֹדוֹת החלוּציים־ישוּביים בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, הגמוֹניה זוֹ הקוֹבעת את דמוּת הסתדרוּת העוֹבדים וּמפעליה, אינה אפשרית אלא כּל עוֹד אנו מקיימים את אחדוּת היצירה הישוּבית שלנוּ ואת ליכּוּד החטיבה החלוּצית בּתוֹך מחנה העבוֹדה. נפגמה אחדוּת זוֹ – ונתערערה גם אחדוּתה הבּלתי־פוֹרמלית של תנוּעת הפּוֹעלים. כּיון שהאַוַנגַרד החלוּצי בהסתדרוּת נסדק וּמתפּצל לחלקיו, הרי הוּא מפסיד גם את הזכוּת המוּסרית וגם את היכוֹלת החברתית לקיים בּידיו את ההגמוֹניה הרוּחנית שלוֹ בּתנוּעת הפּוֹעלים. התבּדלוּתוֹ של כּל אֵבר חלוּצי־ישוּבי וּפוּלחן העצמאוּת של כּל אחד מהאברים הללוּ עוֹשׂה לאַל את התקוה האחרוֹנה שיכוֹל נוּכל להדריך את המוֹני הפּוֹעלים בּכּפר וּבעיר בּמגמה חלוּצית.

כּל גוּש ישוּבי־חלוּצי אוּלי יקיים – אמנם רק לפי שעה! – את עמדותיו, יתפּרנס מן הפּירוּרים הנוֹפלים משוּלחן העליה, ובני־מעיו ישׂישׂוּ לחשבּון כּיבּוּשיו הרבּים והעצוּמים בּארץ וּבגוֹלה, אבל המוֹני הפּוֹעלים הרי יהיוּ מוּפקרים למה שקוֹראים אצלנוּ “סטיכיה”: לנַחשוֹלי פּרוֹספּריטי וּמַשבּרים, ל“התבּססוּת” בּכל מחיר וּבכל תנאי, לחטיפת נתחי הקוֹניוּנקטוּרה על מנת להפסיד בּכל מעשׂה תרמית ספסרית וּבכל בּהלה כּלכּלית וּפוֹליטית. המוֹני הפּוֹעלים יבזבזו את כּוֹחם החברתי לריק, ישתתפוּ בּאוירת הפיליסטריוּת הארץ־ישׂראלית, שהיא בּמהוּתה אנטי־ציוֹנית (גם כּשהיא ממללת פּטריוֹטית) ואנטי־סוֹציאלית (גם בּזמן שהיא מטרטרת מַהפּכנית). פיליסטריוּת ארץ־ישׂראלית זוֹ, שבּין שהיא בּורגנית וּבין שהיא פּוֹעלית (כּבר זכינוּ גם לזוֹ!) היא תמיד פַּרַזיטית, כּי היא מתקיימת בּזכוּת היצירה הציוֹנית־הסוֹציאלסטית, שעל גוּפה היא רוֹכבת ואת פּירוֹתיה היא אוֹכלת, בּשעה שהיא מטילה בּה דוֹפי וגם רקב.

בּאין אתנוּ חטיבה חברתית מלוּכּדת, המאוּחדת בּרוּחה החלוּצי, והרוֹאה את תפקידה וּשליחוּתה לא רק בחייה החלוּציים לנפשה, אלא גם בּהדרכת זרמי העליה והעבוֹדה בּארץ לחיים שיש בּהם טעם, לחיים של יצירה וכיבּוּשים – עתידים המוֹני פּוֹעלים, מוּשרשים בּארץ ועוֹלים חדשים, להתכּחש לאוֹתה אידיאה אשר האירה את חייהם בּגולה האפלה ואשר בּכוֹחה הגיעוּ עד הלוֹם. בּאין אתנוּ כּוֹח חלוּצי מאוּחד, המסוּגל לפתוֹח דרכים להמוֹני העוֹלים וּלהשתמש בּכל ההזדמנוּיוֹת הפּתוּחוֹת – והגנוּזוֹת שהן טעוּנוֹת גילוּי – למען הבראת קליטתם וּלמען שתף אוֹתם בּיצירה הישוּבית וּבאוירה הרוּחנית של דוֹר יוֹצר וּמחַדש, – עתידים אלה להווֹת בּארץ רבדים אנטי־סוֹציאליים העוֹמדים כּצר לכל מה שבּוֹנה ומקים דוֹר חלוּצים עברי.

יוֹתר מאשר בּכל זמן אחר זקוּקה תנוּעתנוּ עכשיו, בּימי עליה המוֹנית – לקראת עליית המוֹנים, כּן ירבּוּ – לכוֹח חלוּצי מאוּחד, הנוֹטה שכמוֹ לשאת בּטוֹרח הציבּוּר וּבעוֹל התנוּעה, בּלי כּל פּניוֹת וחשבּוֹנוֹת אגוֹאיסטיים, ולוּ גם יהיוּ חשבּונוֹת אלה טבוּלים בּשמן משחת קוֹדש. ורק כּזה יהיה ראוּי לעמוֹד בּראש הציבּוּר וּלהוֹבילוֹ. מבּלעדי כּוֹח חלוּצי מאוּחד כּזה נבוֹל נבּוֹל, על כּל הישׂגינוּ המקצוֹעיים המשקיים, על קוֹאוֹפרטיבינוּ ושיכּוּנינוּ. אוּלם דוקא בּתקוּפה זוֹ הלך השסע הלוֹך והעמק, וּצמיחתנוּ אפשר מחַפּה עליו, אך אינה מכפּרת. אדרבּא, כּל מה שאנוּ הוֹלכים וּגדלים ואברינוּ מתעצמים, תקלתוֹ גדֵלה. חתך זה עוֹשׂה פּלסתר את אחדוּת תנוּעתנוּ. וחוֹששני שהוּא שיגזוֹר את גזר־דינה של תנוּעתנו בּכללה.

איני יוֹדע אם יש בּידי להביא בּלבּכם את ההכּרה הזאת שאני לא רק מכּיר אותה, אלא גם חש אוֹתה בּכל חריפוּתה. לפני חמש־עשׂרה ולפני עשׂר שנים עוֹד אפשר היה ל“וַעדת הקבוּצוֹת” לחפּש דרכים להקמת איחוּד ממשי אפקטיבי של התנוּעה הקיבּוּצית וּלשתף בּפּגישות וּבחיפּוּשׂים חברים מכּל הזרמים והסגנוֹנוֹת וּלשתף בּקוֹבץ אחד חברים מן הדגניוֹת ומבּית־אַלפא ומעֵין־חרוֹד ותל־יוֹסף וּמגן־שמוּאל וּמקרית־ענבים. וּכשהטלתם עלי אז, חברים, לערוֹך את קוֹבץ “הקבוּצה”, שיצא עם מלאוֹת ט"ו שנים לעליית אוּם־ג’וּני, ראיתי עצמי רשאי לציין בּתוֹם־לבב, כּי בּתנוּעה הקבוּצתית: “נתחדשוּ תכָנים, נתגלוּ זרמים, מגמוֹת, מרחקים, הנראים פּרקים כּתהוֹמוֹת. אוּלם דברי החברים, כּשהם מכוּנסים יחד, מעידים על אחדוּתה הפּנימית של התנוּעה הקבוּצתית”. מאז ועד עכשיו עברנוּ דרך ארוּכּה, רבּת־הישגים. אך נעשׂה גם כּל מה שאפשר כּדי להכּחיש עדוּת זוֹ.

וביוֹם חגה של דגניה, בּיוֹם חגה של התנוּעה הקיבּוּצית כּוּלה, אין לי אלא לפנוֹת אליכם וּלהבּיע לפניכם את חרדתי. איני מציע שוּם הצעוֹת. איני מנַסח שוּם ניסוּחים. אני פּוֹנה אליכם, חברי דגניה, מתוֹך הכּרת זכוּיוֹתיכם, מתוֹך אמוּנה בּעתידכם, מתוֹך בּטחוֹן כּי לא נס ליחכם, מתוֹך חרדה לגוֹרל כּולנוּ: וזאת הבּרכה וזאת התביעה, כּי תתאַזרוּ ונתאַזר, תתחזקוּ ונתחזק להקים את אחדוּת המחנה החלוּצי בּקרב פּוֹעלי ארץ־ישׂראל.


המלצות קוראים
תגיות