רקע
ברל כצנלסון
דיסוֹננס
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

דוֹמה שמעוֹלם עוֹד לא שלטה הרמוֹניה ואחדוּת־הלבבוֹת על בּמוֹתינו העתוֹנאיוֹת בּמידה כּזו שנתגלתה מן הרגע שאנשים פּיקחים וּנבוֹנים חשׂפוּ את “מסתרי” הסכם החינוּך, שנחתם בּין נשׂיאוּת הועד הלאוּמי והועד הפּוֹעל של הסתדרוּת העוֹבדים. כּל המַקהלה פּצחה רינה, אף אחד לא נעדר: מן מ. ס. בּעל ה“בּוסתנאי”, ידידוֹ הגדוֹל וּמשענוֹ הנאמן של הועד הלאוּמי, ועד מ. מ. המתקדם שבּ“הארץ”; משליטי ושליט"אי “המזרחי”, שוֹמרי חוֹמת הדת, ועד א. מ. בּרכיהוּ, איש הלאוּמיוּת החילוֹנית והמוֹניסטית; הלוֹחמים על האחדוּת החינוּכית בּשלימותה ובטהרתה, כּמר רוֹקח וכמר אריאב, ועד מר פּינקס – כּולם חרדוּ ורגשוּ וחָברוּ כּאיש אחד להציל את עם ישׂראל מן “ההסכּם” המר והנמהר, העשׂוּי למוֹטט את כּל מוֹסדי אחדוּתנוּ הלאוּמית, כּידוּע. אכן, נגלתה המזימה: הפּוֹעלים, אלה אנשי־המעמד, אשר לא חלק ונחלה להם בכלל האוּמה הישׂראלית, נמלכוּ לעשׂוֹת רצוֹנם של הפּטריוֹטים הנלהבים (אשר הטיפוּ השכּם והערֵב על ההפסד הלאוּמי שבּאוֹטוֹנוֹמיה אדמיניסטרטיבית בּעניני חינוּך לזרם העוֹבדים) והסכּימוּ להחזיר בּמתנה גמוּרה וּמוּחלטת אוֹתה “אוֹטוֹנוֹמיה” מהוּללה, על יתרוֹנוֹתיה ועל קיפּוּחיה. חכמוּ אנשי־המעמד. אך גם יריביהם, אנשי האחדוּת הלאוּמית, לא פּתאים תמימים הם. לא תוֹנוּ אוֹתם: האין שמץ־דבר־בּליעל יצוּק בּהסכּם זה? וּמה יעשוּ אוֹהבי ישׂראל לאחר ההסכּם, כּשאי אפשר יהיה לשפּוֹך דמעוֹת וּלהתריע על התבּדלוּתם של הפּוֹעלים, וגם תינָטל האמתלה למחוֹק את חלקם בּתקציבי החינוּך של המוֹשבוֹת והעיריה העברית, וגם, אוֹי ואבוֹי, תגבּר יד הכנסת כּלפּי הדצנטרליזציה המקוּוה? לא לשוא איפוֹא חרדוּ כּל החרדים למיניהם, מי שחרד על העבוֹדה המעוֹרבת שלא יבוּלע לה, וּמי שחרד על הדת ועל הנאחזים בּה, ומי שחרד על “אחדוּת האוּמה”, אשר סכּנה אוֹרבת לה מהסכּם־החינוּך.

והנה בּא ר' שלמה האֶלקוֹשי, סוֹפר ישיש לא סוֹציאליסט ולא אפּיקוֹרס (“הארץ”, ח' תמוּז, לשאלת השעה) והכניס יוֹתר מקוֹרטוֹב דיסוֹננס לתוֹך המקהלה המלוּכּדת. רוֹאה הוא כּי “אינם מטעימים ואינם מדגישים כל צרכּוֹ את הצד הפּרינציפּיוֹני של השאלה”, ורוֹצה הוּא “להעמיד את הנגינה בּכל תקפּה על הנקוּדה הראוּיה, לא בּשם מפלגה, לא בּשם החרדים, אלא בּשם כּלל ישׂראל לפי פּרצוּפוֹ הקבוּע ההיסטוֹרי”. וּבבוֹאוֹ להטעים וּלהדגיש וּלהחמיר נזרקוּ מפּיו כּמה דברי מינוּת: “רצוּי מאד הדבר, שבּתי־הספר להסתדרוּת העוֹבדים יחדלוּ מלהיוֹת בּמה נבדלת לעצמה ויכּנסוּ לרשת הכּללית של החינוּך. ואף כּשישארוּ הם בּצביוֹן מיוּחד של השׂמאל המעמדי, אין הם מפסידים על ידי כּך מכּל הזכוּיוֹת הציבּוּריוֹת, שכּל בּתי־הספר נהנים מהם. זוֹהי הנחה יסוֹדית, שציבּוּרנוּ חייב להוֹדוֹת בּה וּלמַלאוֹתה בּדיוּק נמרץ”.

שלא כּסוּפּרסקי וּכויינשטיין בּועד הלאוּמי, ושלא כּשליטי העיריה והמוֹשבוֹת. ור' שלמה האלקוֹשי (שאין צוֹרך לוֹמר, כּי הוּא רחוֹק מן השׂמאל וּמהשקפוֹתיו) מבהיר את השקפתוֹ: “אין איש שיהא שוֹלל מאת השׂמאל הסוֹציאליסטי שלנוּ את זכוּתוֹ לסדר לוֹ את חינוּך צאצאיו בּכיווּן מיוּחד לעמדה המעמדית שלוֹ. גם בּעבוֹדה כּעיקרוֹן של הקיוּם האנוֹשי יש מקדוּשת החיים, וּבבוֹא השׂמאל להעניק לה מעין צוּרה דתית בּסמלים וּבמוֹעדים ולנטוֹע על לבּוֹת הילדים בּשחר טל ילדוּתם חיבּה וּמסירוּת־נפש לעיקרוֹן זה, למען אשר גם בּגדלם יתיצבוּ בּמערכה להגן עליו ולהיוֹת לוֹ לצוּר משׂגב בּמלחמת־החיים – זכוּתוֹ היא ואין מי שהוּא רשאי להפריע לוֹ ולשׂים מכשוֹלים על דרכּוֹ. וּכשם שלימין ניתנה הזכוּת לסדר את החינוּך בּכיווּן של יראת־שמים ואדיקוּת דתית לכל פּרטיה ודקדוּקיה, כּך גם לשׂמאל יש זכוּת מלאה להבליט בּחינוּך אוֹתוֹ עיקרוֹן, שהוּא מרוֹם וקדוֹש לוֹ ושהוּא רוֹאה אוֹתוֹ כּאחד העמוּדים התיכוֹנים של חיי ציבּוּר”.

אלא שלוֹ, לר' שלמה האֶלקוֹשי, יש תנאים משלוֹ. וּשנַים הם התנאים:

א. תוֹרה. “בּלתה אין חינוּך ישׂראלי, אין חינוּך לדוֹר יבוֹא, שעליו להמשיך את בּנין המוֹלדת. הילד העברי, בּלמדוֹ את התוֹרה, צריך לקלוט בּנפשוֹ הרכּה, בּאביב ימי חייו, את המוּשׂג המַפרה בּכל גדלוֹ ועמקוֹ, כי תוֹרה הוּא לוֹמד, תוֹרת משה וישׂראל, מקוֹר הקדוּשה וחיי־עוֹלם של עמוֹ ולא חְרֶסטוֹמַטיה פּלוֹנית, לא קוֹבץ ספרוּתי של סוֹפר פּלוֹני, רק **תוֹרה”.**

ועוֹד דרישה לוֹ: “בּבוֹא השׂמאל שלנוּ לעשׂוֹת צירוּפים מן החוּץ לחינוּך הכּלל־ישׂראלי וּלהרכּיב להכּרה הלאוּמית־התוֹרתית שלנוּ גם את ההכּרה המעמדית – הוּא, השׂמאל, מחוּבתוֹ לא לשכּוֹח שעווֹן פּלילי הוּא מצדוֹ, אם הוּא בּא לערבּב בּתוך הכּרה זוֹ שרשים פּוֹרים ראש ולענה של שׂנאה עיורת ליתר חלקי האוּמה, שאינם שייכים למעמד מסוּים. אפשר לכוון את חינוּך הנוֹער לעקרוֹן העבוֹדה בּכל הזהרוּרים של אידיאל ציבּוּרי גדוֹל, אך בּלי לעוֹרר שׂנאה וּמַשׂטמה”.

כּבר אמרוּ: שנים שאוֹמרים דבר אחד אינם אוֹמרים אוֹתוֹ דבר. וּכששלמה האֶלקוֹשי מדבּר נגד שׂנאה וּמשׂטמה הרי זה מעוֹרר בּלבּך רוֹשם אחר לגמרי מאשר קוּבלנוֹתיהם של “אוֹהבי ישׂראל” מן ה“בּוּסתנאי” וּמ“דוֹאר היוֹם” על “השׂנאה”. ואוֹדה, גם דבריו של שלמה האֶלקוֹשי על “התוֹרה” מעוֹררים הד אחר לגמרי מאשר פּזמוֹניהם של הפּינקסים למיניהם על “הדת”.

ועל דברי תוֹם ויוֹשר יש רצוֹן לענוֹת לא בּדברי ניצוּח אלא דברים כּפשוּטם:

שתי הדרישוֹת הללוּ, המנוּסחוֹת על ידך, אם אין תוֹלים בּהם פּירושים מסַלפים, אינן לגבּי חינוּך העוֹבדים בּגדר דרישוֹת מן החוּץ, אלא הנחוֹת חינוּכיוֹת פּנימיוֹת. בּית־הספר של העוֹבדים, בּית־הספר של עין־חרוֹד ונהלל ודוֹמיו, איננוּ זרע־חוּץ שהוּטל אל אדמתנוּ בּרוּח־מזרים. מוֹלדת בּית הוּא. ילד חוּקי של התרבּוּת העברית החיה והנלחמת על נפשה וּמפלסת לה דרך. תרבּוּת זוֹ אינה מחוּץ למקוֹם ולזמן. וּבימינוּ היא מתגלה תוֹך מאמצי בּנין וּתקוּמה של עם עברי עוֹבד וּממַזגת בּתוֹכה את מיטב השאיפוֹת והקנינים הרוּחניים של האנוֹשוּת המבקשת את שחרוּרה בּסוֹציאליזם. וּבית־ספר זה – בית־ספר לעבוֹדה, לחיים חלוּציים, להגשמה ציוֹנית־סוֹציאליסטית – הנהוּ מעוֹרה בּתרבּוּת העברית וּבהוָיה הישׂראלית, הוָית הדוֹרוֹת והוָית ההוֹוה. וּממילא איננוּ טעוּן כּפיית הר כּגיגית. המחַנך שבּתנוּעת העבוֹדה לא מסר, חלילה, את התוֹרה ואת הנבוּאה ואת האגדה לידי אחרים, בּעלי פּטֶנט על התוֹרה. נכוֹן הדבר שבּית־ספר זה איננוּ יודע צביעוּת, ואיננוּ עוֹשׂה את התוֹרה קפוּאה ומאוּבּנת. אך הלא גם אתה, מר האֶלקוֹשי, אינך רוֹצה להטיל עלינוּ את תפיסת “המזרחי” וגם אתה יוֹדע ּכי “חוּט השני של גיבּוֹרי האוּמה וכוֹחה המחוֹלל נפלאוֹת אינוֹ נפסק עם הראשוֹנים, כּי הוּא הוֹלך ונמשך וּמחַיה וּמעוֹדד בּעזרתם של האחרוֹנים והבּאים אחריהם, והם הוֹלכים ואוֹרגים את מסכת הקיוּם של האוּמה לדוֹרי דוֹרוֹת”. והרי אנוּ מעיזים לראוֹת בּמעשׂי חלוּצי־דוֹרנו את טויית החוּט ההיסטוֹרי של תוֹרת משה וּנבואת ירמיה ומשנת עקיבא וגם משנתם של אחרוֹני־אחרוֹנים בּמשמע.

וכן אין כּל סתירה עקרוֹנית בּינינו בּשאלת “השׂנאה”. יפה כּיוַנת, כּי אין בּין הכּרה מעמדית ושׂנאה מעמדית ולא־כלוּם. אדרבּא, סתירה גלוּיה ביניהן. הכּרה מעמדית בּעלת שיעוּר־קוֹמה שוֹללת אוֹתה “שׂנאה מעמדית עיורת” שאַתה מדבּר עליה. ואכן חינוּך סוֹציאליסטי בּלתי־מסוּלף ודאי שהוּא מחנך “להעביר ממשלת זדוֹן מן הארץ”. אך כּלום יראה מר האֶלקוֹשי בּזה הפחת שׂנאה?

שתי “הדרישוֹת” של מר האֶלקוֹשי אינן איפוֹא בּעינַי בּגדר דרישוֹת כּלל וּכלל. ואם יש מקוֹם לראוּת בּהן דרישוֹת הרי יתכן ויתכן שיש להפנוֹתן אל כּמה וכמה מחנכים וּמוֹרים מבּתי־ספר שוֹנים. אֶכסמפּלרים מַכשילים ודאי אינם חסרים בּשוּם סוּג של בּית־ספר. מניח אני, שאילוּ היה ר' שלמה האֶלקוֹשי רוֹאה בּעיניו בּמשך שנים, כּמוֹני, מוֹרה עברי ההוֹלך יוֹם יוֹם אל בּית־הספר במוֹשבה, וּבכרמוֹ של אוֹתוֹ מוֹרה אין דריסת רגל לפּוֹעל היהוּדי, ואילוּ שמע בּמוֹ אזניו דרשוֹת של דוֹפי מאת מוֹרים “לאוּמיים” מלאוֹת איבה וּפוֹליטיקניוּת וגסוּת־רוּח, ואילוּ הגיעוּ אליו הדים כּל־שהם ממעשׂי־גבוּרה של מוֹרים “דתיים” כּלפּי תלמידיהם – מניח אני שלא היה חוֹסך מהם את תוֹכחתוֹ ואת דרישוֹתיו, אוֹתן הדרישוֹת עצמן, גם על “התוֹרה” וגם על “השׂנאה”. אלא משוּם מה בּחר לוֹ להרצוֹת את דרישוֹתיו דוקא על פּי מַען אחד ומיוּחד. ספק אם מר האֶלקוֹשי בּיקר בּאחד מבּתי־הספר לזרם העוֹבדים, אם בּעין־חרוֹד ונהלל הרחוֹקים, אוֹ גם בּשכוּנת־בּרוּכוֹב הקרוֹבה לוֹ. ספק אם שמע פּרק בּתנ"ך בּבית־ספרנוּ אוֹ “הסבּרת המתרחש” (הנדוֹנה בּרוֹתחים מצד כּל אלה החיים, כידוע, מחוּץ למתרחש ואשר לבּם מלא אהבה על גדותיו). ואף על פּי כן כּסבוּר הוּא שדוקא “אוֹתם החלקים העוֹמדים בּשוּרוֹת הראשוֹנוֹת של בּוֹני המולדת” והסוֹפגים מכּל צד לקח טוֹב של תוֹרת ישׂראל ואהבת־אדם ואחדוּת־האוּמה, שדוקא הם זקוּקים לכך שידרשוּ מהם “לחזֹור בּתשוּבה”.

תמוּז תרצ"ה.


המלצות קוראים
תגיות