“רוֹצה הוּא לפתוֹת את עצמוֹ ואת חבריו שלא הכּוּפתוֹת הן העיקר בּשבילוֹ אלא ההגדה – מבּלי לשכּוֹח דרך אגב להשגיח על כּך, שהכּוּפתוֹת תהיינה מטוּגנוֹת היטב בּשוּמן ומתוּבּלוֹת בּכל מיני תבלין. – – ערמוּמיוּת זוֹ אינה תמימה כּל כּך, כּפי שרגילים לחשוֹב אצלנוּ, אלא אוֹצרת בּתוֹכה צביעוּת נפשית ורוּחנית עמוּקה.”
(מדברי ר. זליגמן על איצי־מאיר).
ברחוֹבוֹת עתוֹנוּתנוּ מהלך אחד תלמיד־חכם שאין רבב על בּגדו ותכלית־שָׂנאה שׂנאה נפשו כּל קטנוּת מוֹחין, כּל חַקרנוּת בּית־מדרשית והתפּלפּלוּת נפתלת, והתחכּמוּת והתחסדוּת ועקמוּמיוּת וּבטלנוּת וטיפּשוּת. תוֹעבת נפשוֹ כּל אוֹתן “המידוֹת הגיטאיוֹת” שאנחנוּ, עלוּבי־עוֹלם, לָקינוּ בּהן. וּמיוֹם שהוֹאיל האיש לרדת אלינוּ, ילדי הגיטוֹ, ולשבת בּמחיצתנוּ, הטיל על עצמוֹ את המשׂא הכבד: לבער את הרע הזה מקרבּנוּ. אינוֹ חס על טרחוֹ ועל אוֹצר מליו ומחשבוֹתיו, וּבכל מקוֹם שהוּא מגלה את היסוֹד “הגיטוֹאי” העלוּב, בּין בּהערצתנוּ המִסכּנה לבּיאליק וּבין בּנטייתנוּ הפּוֹשעת למַרכּס, הרי הוּא מגנה אוֹתוֹ בּכל לשוֹן של גינוּי. ולא נחה דעתוֹ עד שמצא את השם הכּוֹלל, ההוֹלם ונוֹקב, השם הממַצה את תמצית כּל המידוֹת המגוּנוֹת והמוּשׂגים העקמוּמים, וּבשם המפוֹרש הזה הוא רוֹצע את אזננוּ אל הדלת ואל המזוּזה: איצי־מאיר!
וכל השוֹמע את סלסוּלי השם איצי־מאיר בּשצף וּבגינוּי ידע כּי פּיו של הד"ר רפאל זליגמן הוּא הדוֹבר, בּר־מזל זה, שמשעה שהוּבא בּבריתוֹ של אברהם אבינוּ זכה לשם אירופי כּזה, אשר לא יֵבוֹשוּ כּי ידוּבּר בּו בּשער. רפאל! הרחק כּמטחוי־קשת מאיצי־מאיר.
הנזדמן לכם פּעם לראוֹת ולשמוֹע כּיצד מחרף יהוּדי את משנהוּ בּשם הגנאי “ז’יד”, שהוא לוֹקח בּהשאָלה מן הגוֹי על כּל הצירוּפים השוֹנים המכילים את השם הזה: פּרצוּף ז’ידָאי, סנטר ז’ידאי, נימוּסים ז’ידאים, חוּצפּה ז’ידאית? כּמה תקיפוּת לוֹבש יהוּדי בּשעה שבּאה לידיו ההזדמנוּת היקרה לחרף חירוף אשר כּזה. אין זה חירוּף וגידוּף סתם, אלא פּריקת משׂא משפּיל, השתחררוּת מחברה מביישת, הזדקפוּת, הידַמוּת לבני־עליוֹן, הנאה גדוֹלה היא לאדם מישׂראל כּשניתן לוֹ למתוֹח על יהוּדי משנהוּ מה שהלא־יהוּדי, כּלומר, אוֹתוֹ עצם עילָאי ונכסף אשר אין להגיע עדיו, מוֹתח עליו. וּמי זה יחסוֹך מעצמוֹ הנאה זוֹ?
ואין צוֹרך דוקא בשם המפוֹרש, “ז’יד”. גם שם־עצם פּרטי של יהוּדי עלוּל לשמש לצוֹרך זה. מה, למשל, עשׂוּ יהוּדים נאוֹרים מן השמוֹת “המגוּחכים” יַכְנֶה אוֹ יֶנְטֶה, בּשעה שזכוּ להגיע לשמוֹת מפוֹארים כּמַניה וּפַניה? אפילוּ דמעוֹת המהגרים היהוּדים נתמַסמסוּ והיוּ לצחוֹק בּכוֹח השם המגוּחך “יַכְנֶה דְבוֹשֶה נוֹסעת לאמריקה”. וּמשׂכּילי־הרבּים שבּאמריקה לא נזקקוּ אפילוּ לשמוֹת מגוּחכים. הם מצאוּ יתד לתלוֹת עליו את הפּתיוּת והעֶדריוּת והגָלמיוּת של המוֹן־בּית־ישׂראל: “מוֹישע”. בּלי הקצף והמרירוּת של משׂכּילי פּוֹלין ורוּסיה, אלא לגלוּג מטוּב־לב של חכמים אוּניברסַליסטים לצאן־מַרעיתם. לכל אלה הוֹסיף עכשיו, דוֹקטוֹר רפאל זליגמן, כּטוּב־טעמוֹ, את השם איצי־מאיר.
וד“ר זילגמן, הוּא, כּידוּע, ההיפך מאיצי־מאיר. לא רק שמוֹ האירוֹפּי (הניתן כּל כּך יפה להיכּתב לוֹעזית) אלא גם כּל הליכותיו אוֹמרוֹת: אירוֹפּה! כּלוּם יש לך שבח גדוֹל מזה? את אירוֹפּה, כּידוּע, עשׂה אלוהים ישר. וד”ר זליגמן, היוֹדע היטב היטב את ההבדל בּין “כּל הגוֹיים” לבין איצי־מאיר, מעיד: כּל הגוֹיים אוֹכלים ושוֹתים, פּרים ורבים בּלי שוּם התחכּמוּת שהיא, וּמתוך פּשטוּת טבעית של יצרים “ראשוֹנים” שאינם זקוּקים לחיפּוּיים וּלהצטדקוּיוֹת“. לא לחינם ישב אדם שׂוֹנא בּטלנוּת רוֹב שנוֹתיו בּאירוֹפּה, אם בּזכוּת זוֹ הגיע להכּרת אָפיים ורוּחם של “כּל הגוֹיים” עד כּדי טביעת מימרה שנוּנה זוֹ. ונוֹסף לזה יש לה לאוֹתה אירוֹפּה, אשר משם בּא ד”ר זלגמן – בּניגוּד לאיצי־מאיר – גם נטיוֹת “לפיוּט, למוּסיקה, להסתכּלוּת מטפיסית ורליגיוֹזית, לאהבת הטבע וּלאהבת הבּריוֹת”. וד"ר זליגמן – שליחה של אירוֹפּה – נוֹעד מטבע ברייתוֹ להגן על אלה מפּני משב־רוּחה של האיצי־מאיריוּת.
והריני מוֹדה וּמתוַדה: אף על פּי שיוֹדע אני בּי שאיני אלא עצם מעצמם של האיצי־מאירים, חָשקה נפשי ליהנוֹת מזיוה של מחשבה אירוֹפּית, “בּלי שוּם התחכּמוּת שהיא”, בלי “ערמוּמיוּת קוּנדסית” של איצי־מאיר האוּמלל, שד“ר זליגמן מעיד עליה ש”אינה תמימה כּל כּך, כּפי שרגילים לחשוֹב אצלנוּ, אלא אוֹצרת בּתוכה צביעוּת נפשית ורוּחנית עמוּקה”. תקף עלי יצרי וירדתי לגנוֹ של ד"ר זליגמן, ואכלתי פּרי מגדיו (,פּרובּלימה פּסיכוֹלוֹגית", “הבוקר”, ח' חשון). ןאשר טעמתי – אספּרה.
ד“ר זליגמן מציאה מצא, בּיתר דיוּק – תגלית גילה: כּרוּז פּוֹגרוֹמי של פּ. ק. פּ. אוּלם תגליתוֹ היא לא בּכּרוּז עצמוֹ, אלא מסביב לוֹ. עצם הכּרוּז, תכנוֹ ומחַבּרוֹ, אינם מהוים בּשביל ד”ר זליגמן “פּרוֹבּלימה פּסיכוֹלוֹגית”. השאלה התהוֹמית הזאת, מה כּוֹחה של המַאפּליה הנפשית להשתלט על ילדי ישׂראל עד כּדי היוֹתם משרתים ונוֹשׂאי־כּלים ותוֹקעים וּמחַצצרים לפוֹרעים ולשַסאים וּלשוֹפכי דמינוּ – איננה בגדר ההתבּוננוּת הפסיכוֹלוֹגית של ההוֹגה האירוֹפּי. השרשרת ההיסטוֹרית הטבוּלה בּדמינוּ, שרשרת ההתכּחשוּת והמעילה הנמשכת מראשית חוּרבּננוּ וּמוֹסיפה בּכל דוֹר חוּליוֹת של משוּמדים ומשׂטינים מעין יהוֹשע הלוֹרקי וּפֶפֶרקוֹרן וּברַפמן ודוֹמיהם. התנַוונוּת מעין הפרַנקיזם, היֶבסקציה והפרקציה – אף היא איננה נשקפת לוֹ מתוֹך הכּרוּז הזה הקוֹרא את הפּוֹרעים להזדיינוּת. האירוֹפּי הנאוֹר די לוֹ בּפראזה “אידיאוֹלוֹגיה פּרוֹליטרית קוֹמוּניסטית” שתשמש לוֹ פּשר מספּיק לחידת־אֵימים זוֹ. "אנוּ מבינים לפסיכוֹלוֹגיה הפּתוֹלוֹגית של מחבּרי הכּרוּז הנבזים והעלוּבים כּאחד".
מה שד“ר זליגמן איננוּ מבין זהוּ יחס הישוּב. וכאן עיקר תגליתוֹ, וכאן גדוּלתה של המחשבה האַנטי־איצי־מאירית. אנחנוּ, אֶחיו ואַחיוֹתיו של איצי־מאיר, היינוּ סבוּרים שיחסנוּ לפק”פ הוּא בּרוּר למדי. כּסבוּרים היינוּ שיכוֹלנוּ אפילוּ להגיש לד“ר זליגמן גליוֹן של אגף אחד בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלי, אגף הרוֹאה עצמוֹ שׂמאלי שבּשׂמאלי, וּבוֹ מאמר בּשם “מפלגת השפלוּת והטירוּף המכוּנה פּק”פּ”. ושם נאמר: “מלחמה לנוּ, מלחמה ללא פּשרה וּללא ויתוּר כּל־שהוּא בּכנוּפית השפלים והמטוֹרפים הללוּ. נילחם בּהם גם כּיהוּדים וגם כּסוֹציאליסטים. כּיהוּדים על אשר בּשעת־חירוּם זוֹ הם נוֹתנים יד לכל אלה הקמים על ההמוֹנים היהוּדים לכלוֹתם, וכסוֹציאליסטים – על אשר יוֹם יוֹם הם מבזים, מטמאים, מחללים וּמשקצים כּל קדוֹש לנוֹ ושׂמים ללעג וּלקלס וּלשמצה את שם הסוֹציאליזם ודגלוֹ” (“דרך הפּוֹעל” מא' בּנובמבּר). וּבבערוּתנוּ האיצי־מאירית חשבנוּ שזהוּ היחס הארץ־ישׂראלי לפּק“פּ. והנה בּא ד”ר זליגמן והעמידנוּ על האמת כּמוֹת שהיא, “בּלי כּל התחכּמוּת שהיא”, ונוֹכחנוּ לראוֹת כי “יחסוֹ של הציבּוּר הארצי בּכללוֹ” לפּק“פּ הוּא יחס של נייטרליוּת ידידוּתית, ויוֹתר מזה: “של ידידוּת ואַחוה”. בּקיצוּר, ארץ־ישׂראל שוֹפעת אהבה ואחוה והוֹקרה לפּ. ק. פּ. וכיון שנגלתה התגלית, כּי “הציבּוּר הארצי בּכללוֹ” – על פּוֹעליו ועל בּעלי־בתיו ואינטליגנטיו, “מראה אוֹתוֹת ידידוּת בּיחס לפּוֹגרוֹמיסטים”, לא נשאר לה למחשבה האירוֹפּית אלא לבקש את הנימוּקים לתוֹפעה קיימת זוֹ. וּמרוֹב יוֹשר מחשבה המתעבת כּל עקמוּמיוּת וכל ערמוּמיוּת, מביא ד”ר זליגמן ששה נימוּקים מסבּירים וּמנַתח אוֹתם אחד אחד, כּיד הפּסיכוֹלוֹגיה הטוֹבה עליו. אוּלם נימוּקים אלה אין בּהם אלא משוּם הסבּרת יחסוֹ של “הציבּוּר הארצי בּכללוֹ”. להסבּרת “עמדתוֹ של “דבר” נעזר ד”ר זליגמן בּנימוּק אחר, כּאן איננוּ מסתפּק בּהסבּר של הפּסיכוֹלוֹגיה הציבּוּרית, כּאן מגלה הוּא הסבּר… פּוליטי.
את “הענין אצל בּעלי ה”דבר" מוֹצא הד“ר זליגמן “קצת יוֹתר מסוּבּך” מאשר אצל… פּק”פּ. היכא תמצי, “דבר” פּירסם כּרוּז של פּק“פּ ולא הגיב עליו בּמאמר, כי אם בּכוֹתרת בּלבד, כּלוֹמר, בּ”ניסוּח ידוּע של הכּוֹתרת אשר ממנוּ יש לראוֹת עד כּמה הם מתיחסים בּשלילה“. כּלוּם זה מעשׂה פּשוּט בּלי כּוָנה? האם את עיני האנטי־איצי־מאיריסט תנַקרוּ? לא, ממנוּ לא יעָלם דבר. והרי הדבר כּוּלוֹ מוּקשה. ממה נפשך, אילוּ היה “דבר” מתנגד כּראוּי לפּק”פּ ודאי היה מגלה זאת בּמאמר מיוּחד, ואילוּ היה “דבר” מסכּים לפּק“פּ הרי היה מוֹנע עצמוֹ מכּוֹתרת מגַנה, אלא מאי? סימן ש”דבר" הוּא גם מתנגד לפּק"פּ וגם מסכּים לה. וכאן צוֹלל אבּיר המחשבה האנטי־איצי־מאירית בּמים פּוֹליטיים אדירים וּמגלה עמוּקוֹת.
“בּתוֹר פּטריוֹטים מסוּרים, החוֹלמים את חלוֹם שיבת ציוֹן על ידי כּניסתם לארץ של קפּיטלים וקפּיטליסטים, הבּיעוּ את מחאתם בּלשוֹן הכּותרת, וּבתוֹר מַרכּסיסטים מסוּרים החוֹלמים את חלוֹם שיבת מוֹסקבה (כּלוֹמר את התשלטוּתה) על ידי נצחוֹנוֹ של האינטרנציוֹנל השלישי, השתמטוּ מלתת הערכה ראוּיה של כּל השערוּריה הזאת. בּמלים אחדוֹת: על ידי הכּותרת יצאו ידי חוֹבתם כּלפּי ההסתדרוּת הציוּנית ועל ידי השתמטוּתם יצאו ידי חוֹבתם כּלפּי ההסתדרוּת הסוֹביטית”.
והדברים בּהירים וּשׂמחים כּנתינתם, וּפשוּטים כּ“פּשטוּת הטבעית” של “כּל הגוֹיים”. וכך נחשׂפוּ צפוּנוֹתיה של אוֹתה כּת חשאית הקרוּיה בּעלי “דבר”, החוֹלמת את חלוֹם שיבת ציוֹן על ידי קפּיטלים וקפּיטליסטים ואת חלוֹם שיבת מוֹסקבה על ידי נצחוֹנוֹ של האינטרנַציוֹנל השלישי!
וכת מסתוֹרית זוֹ הרי מהלכת בּינינוּ, ואין בּני־אדם יוֹדעים להיזהר מפּניה ושוּם אדם לא היה עוֹמד על טיבה ועל מגמוֹתיה הפּוֹליטיוֹת, אילמלא ד"ר זליגמן שקם לנוּ להצילנוּ מידה.
ועדיין לא מיצינוּ את גַדלוּת־המוֹחין של הוֹגה־דעות אירוֹפּי ואת חריפוּת המיתוֹד האנטי־איצי־מאיריסטי. גם לאחר הניתוח הפּוֹליטי הנאוֹר אין הוּא נוֹתן מרגוֹע למוֹחוֹ של הקוֹרא והוּא מצווה עליו מיד לטבּוֹל בּתוֹך מעמקים פּסיכוֹלוֹגיים:
“ויש להתחשב עם מצבם המוּפרך (של בּעלי “דבר”): כּל יוֹם ויוֹם הם שוֹמעים חרפּתם מצד הקוֹמוּניסטים – – צריך היה איפוֹא (!) להראוֹת עד כּמה עוד לבּם שלם עם הקוֹמוּניסטים”.
ואין זה המצב המוּפרך האחד. יש עוֹד כּמה וכמה מצבים מוּפרכים.
גדוֹלים חקרי הפּסיכוֹלוֹגיה: הללוּ, הרוֹצים בּעליית קפּיטליסטים וּבנצחוֹנוֹ של האינטרנציוֹנל השלישי, שוֹמעים חרפּתם מצד הקוֹמוּניסטים ואינם משיבים, נעלבים ואינם עוֹלבים, והכּל משוּם שהם צריכים להראוֹת עד כּמה לבּם שלם עם הקוֹמוּניסטים, הללוּ גם “יוֹדעים הם, שכּל זה הוּא ללא הוֹעיל” – פּק“פּ לא תשיב אהבה לחיקם. ואם תמצי לוֹמר: וּבכן, למה להם כּל הפּיּוסים והשידוּלים שהם משדלים את פּק”פּ? אלא שהאנטי־איצי־מאיריזם נוֹתן גם כּאן תשוּבה מספּיקה. “האידיאל הפרוֹליטרי בּוֹער בּהם כּשלהבת־יה”. לפיכך הם מפייסים וּמשדלים את פּק"פּ, אף על פּי שהם יוֹדעים שכּל זה הוּא ללא הוֹעיל. בּעזרת אירוֹפּה הנאוֹרה ויוֹשר המחשבה האנטי־איצי־מאיריסטית נתישב הכּל על צד היוֹתר טוֹב.
הבוּ גוֹדל לד"ר זליגמן ונוֹציאה לוֹ מוֹניטין. וּלבעל “דבר־היוֹם” מוּסר השׂכּל: על כּותרוֹת אַל תסמוֹך וּבכתיבה אַל תתרפּה. הרבּץ מאמרים ואַל תחוּס עינך. כּי מצוּדה פרוּשׂה על כּל החיים, והיה אם מחר יתפּרסם כּרוּז של הועד הפּוֹעל הערבי ואַתה תחטוֹף תנוּמה, יקוּמוּ עליך זֶליגמַנים מכּל עבר ויגלוּ בּריתך עם המוּפתי. כּי לא פּסו ישרי־שׂכל וחכמי־לב מקרב עדת עתוֹנאי ישׂראל.
חשון תרצ"ו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.