רקע
ברל כצנלסון
על בּעלי־קמיעוֹת מימין
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

עכשיו כּשאין מוֹסד כּזה, שהכּל, הכּל בּלי יוֹצא מן הכּלל, יהיה להם חלק ואֵמוּן בּו, הרי ימָצאוּ רבּים שישאלוּ את עצמם, בּאיזוֹ צוּרה יוּכלוּ ליתן את עזרתם?

(מ. מדזיני בּ“הארץ”)

ד. רמז טבע בּמוֹעצת ההסתדרוּת מַטבּע: “בּעלי־קמיעוֹת”. הכּוַנה לאלה מתוֹכנו המוֹציאים את הקמיע המוּכן להם מראש על כּל צרה שלא תבוֹא. אתה טוֹען בּכיבּוּש־עבוֹדה, בּצוֹרך־עליה, בּסכּנת־אַבטלה, והם לך: בּאִרגוּן משוּתף, בּמלחמה בּמלחמה, בּמלחמה בּפאשיזם וּבאימת האינטרוֱנציה בּססס"ר.

אך יִטעה מי שיחשוֹב כּי שיטת הריפּוּי בּקמיעוֹת מצוּיה רק אצל אנ“ש. היא נפוֹצה גם אצל אחרים, וּבמידה מיוּחדת אצל כּמה מאנשי “הציוֹנוּת המתקדמת”. וּכשאתה תוֹפש אוֹתם בּדש־בּגדם ורוֹצה מהם עשׂיה פּוּרתא, לשעה, להיוֹם, הרי הם מוֹציאים את הקמיע שלהם וּמסבּירים לך את כּל החסדים השמוּרים לך למחר וּלמחרתים, אילוּ הסכּמת לקדש את הקמיע. אתה ממרר להם את החיים בּפצעים חיים וּבקוֹצר־רוּח: נדחק הפּוֹעל מן המשק החקלאי, התרוֹפפוּת כּלכּלית של הישוּב, אנקת מוּבטלים וּנטוּלי פּרנסה, והעליה מסתכּנת וּמעמדנוּ הפּוֹליטי משתפּל – והם מגישים לך בּרוֹחב־רוּח שיטת־ריפּוּי כּוֹללת: מרוּת לאוּמית עליוֹנה, סידוּר יחסי־עבוֹדה, מוֹעצה כּלכּלית. אתה להם בּ”עזרה מהירה" והם לך בּקמיעוֹת. אתה בּטרדנוּת והם בּניחוּתא. אך תשמע להם והכּל על מקוֹמוֹ יסתדר בּשלוֹם. וכך הם מצילים את נפשם, ואוּלי גם את נפשך.

וּבזכוּתו של אחד הקמיעוֹת הללוּ – הקמיע הקרוּי: “מוֹעצה כּלכּלית” – זכה גם מפעל “פּדיוֹן־עבוֹדה” של ההסתדרוּת שיוּתר נדר השתיקה הנהוּג לגבּיו בּכל שׂדה הפּובּליציסטיקה של עתוֹנוּתנוּ “הכּללית”, וּמר מדזיני יעלה אוֹתוֹ בּפי־עטוֹ (“הזנחה ותוֹצאוֹתיה”, “הארץ”, א' בּאדר).


האם אין הדבר ראוּי לציוּן מה? לפני שבוּעַיִם בּאה מוֹעצת ההסתדרוּת וגללה את תכניתה להטבת המצב. לא הלכה המוֹעצה אחרי הכרזוֹת הוֹמיוֹת, ואף לא הוֹציאה מבּית־גנזיה את התרוּפוֹת הכּוֹללוֹת השמוּרוֹת עמה, כּי אם עשׂתה מעשׂה: הקהילה את קהל חבריה והעמידה עליהם מצווֹת, מצווֹת חמוּרוֹת, ולשאר הציבּוּר אמרה המוֹעצה (אמרה בּעצם עשׂייתה): לא עת שבת בּחיבּוּק־ידים. אַל תתנוּ למפעל־החיים של כּוּלנוּ להתגלגל בּמוֹרד. הצטרפוּ בּכל צוּרה שתבחרוּ למעשׂה ההצלה. ואם אין את לבּכם להצטרף למעשׂנוּ אנוּ, ואם יש אתכם דרך־פּעוּלה אחרת, תכליתית יוֹתר – השמיעוּ ונדעה, אך אַל תשהוּ ואל תפגרוּ, קוּמוּ ועשׂוּ.

מאז ועד היוֹם עברוּ שבוּעיִם ימים. ודברי ההסתדרוּת לחבריה לא יצאוּ לריק. ויוֹם יוֹם מביאים אנשים את תרוּמוֹתיהם למלאכת הבּנין וההצלה, מי מאהבה וּמי מחוֹבה, מי בּשׂמחה של מצווה וּמי בּאנחה על קשי הקרבּן, והאנשים מגלים מוֹפת של מילוּי חוֹבה אזרחית שאין הפּרקטיקה הציוֹנית עשירה בּשכּמוֹתוֹ, ועתוֹן הפּוֹעלים מסַפּר יוֹם יוֹם על אסיפוֹת ועל ישיבוֹת, על התנַדבוּיוֹת כּספּיוֹת ועל מתנדבים לפּעוּלה, על תוֹרמים בּהמוֹן ועל מכַתתים רגליהם ממקוֹם למקוֹם כּדי להתרים.

וּראה זה פּלא: לעתוֹנוּת הציוֹנית “הכּללית” בּארץ אין הדבר הזה נוֹגע! הקוֹרא המסכּן, אשר “דבר” הוּא “לחם־חוּקוֹ”, עלוּל להאמין שעוֹלם־הישוּב אין לוֹ עכשיו אלא דאגה זוֹ ליצירת עבוֹדה ולהקלת מצוּקתם של מחוּסרי־העבוֹדה. לבּי לבּי עליך קוֹרא “דבר”, אשר מאַשריך מַתעים אוֹתך וּמַשעים אוֹתך בּמעשׂי־שוא. העתוֹנוּת הציוֹנית “הכּללית”, שחוֹתמה פּטריוֹטיוּת וּשלימוּת לאוּמית ואהבת־ישׂראל, היא וסוֹפריה וקוֹראיה אינם יוֹדעים על כּל זה מאוּמה. כּל פּוּבליציסטיה וּפיליטוֹניסטיה – על נסוֹגיה וּמתקדמיה – מאוּחדים בּשתיקה יפה וּצנוּעה1.

ויש ליַשב שתיקה כּללית זוֹ של העתוֹנוּת “הכּללית”: כּי על כּן כּללית היא ואין דרכּה להיטפּל לענין בּלתי־כּללי כּגוֹן זה. לבּה של עתוֹנוּת כּללית נתוּן לעניני כּלל־האוּמה, וּמעשׂה זה שההסתדרוּת עוֹשׂה סוֹף סוֹף איננוּ ענין של הכּלל, אלא ענין של “חלק”, ושל חלק מעמדי דוקא, וּמהוּ כּי העתוֹנוּת הכּללית תתן דעתה עליו?

כּך יאה וכך נאה, אלא שאוֹתוֹ קמיע השמוּר לוֹ למר מדזיני הוּא שגרם לוֹ שיפרוֹץ את גדר השתיקה. וכך הוּא אוֹמר: “עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת, סלילת כּבישים וּבנין בּתים בּמשקים וּבּקבוּצוֹת הם ודאי דברים חשוּבים לתקנת המצב בּעבוֹדה – פתרוֹן גמוּר לא רק למחר אלא גם למחרתים אין בּכל זה”. וּמי גבר ציוֹני ויסתפּק בּפחות מפּתרוֹן גמוּר למחרתים?

אוּלם יש חוּגים שלהם דוֹאג הפּוּבּליציסט הציוֹני לא רק למחרתים, כּי אם גם להיוֹם. הוּא יוֹדע כּי סלילת כּבישים וּבנין בּתים “אין בּזה משוּם פּתרוֹן לשאלת מחוּסר־הפּרנסה מן החוּגים האחרים שמספּרם הוֹלך וּמתרבּה”. בּרוּר לוֹ שלא בּנין בּתים וּסלילת כּבישים יביאוּ להם ישוּעה, אלא פּתיחת חנוּיוֹת וּמסעדוֹת נוֹספוֹת. והלא יש לחשוֹש שמפעל־ההסתדרוּת לא יעסוֹק בּכך. לפיכך מגלה מר מדזיני "סוֹד גלוּי, שלא רבּים מאלה העוֹמדים מחוּץ להסתדרוּת יהיוּ מוּכנים להירָתם בּפשטוּת בּעגלתה, לתרוֹם את תרוּמתם למפעל “הפּדיוֹן”.


אני מאמין שמר מדזיני צדק בּהחלט בּפּרוֹגנוֹזה שלוֹ. על כּל פּנים, רבּים מוּכנים היוּ שלא להירתם “בּעגלת־ההסתדרוּת”. וגם שמעתי שציוֹני הגוּן בּעל משׂכּוֹרת הגוּנה בּמוֹסד הגוּן, חבר למפלגתוֹ של מר מדזיני, כּבר אמר: מדוּע אתן לפי דרישת ההסתדרוּת, וּלמטרה שההסתדרוּת מַתוה וּבגוֹדל משוּנה זה שההסתדרוּת קבעה? ציוֹני כּללי אני, תאמר לי מפלגתי מה עלי לעשׂוֹת.

כּסבוּרים אתם שמר מדזיני, כּבא־כּוֹחם של אלה שאינם רוֹצים להירתם “בּפשטוּת” בּעגלת־ההסתדרוּת, יציע להם להירתם בּעגלה אחרת, למשל, “אוֹצר הישוּב”, אוֹ כּניסה כּצד שלישי לחברה המתיסדת על ידי הסוֹכנוּת וקרן חוֹסר־עבוֹדה – ואם לא לשם סלילת כּבישים וּבנין בּתים, הרי לשם עזרה למחוּסרי “פּרנסה” דוקא – חייכם שאתם טוֹעים. למה לטפּל בּקטנוֹת כּאלה בּשעה שאפשר להוֹציא את הקמיע: “אילוּ הייתה קיימת עכשיו מוֹעצה כּלכּלית מבּאי־כּוֹח כּל החוּגים הציבּוּריים והגוֹרמים הכּלכּליים, היתה יכוֹלה למלא תפקיד חשוּב מאד, אוּלי תפקיד מכריע בּענין זה. עכשיו, כּשאין מוֹסד כּזה, שהכּל, הכּל בלי יוֹצא מן הכּלל, יהיה להם חלק ואֵמוּן בּוֹ, הרי ימָצאוּ רבּים שישאלוּ את עצמם בּאיזוֹ צוּרה יוּכלוּ ליתן את עזרתם?” עצם השאלה “בּאיזוֹ צוּרה יוּכלוּ ליתן את עזרתם” נשארת בּתיקוֹ. אוּלם אין זה העיקר. העיקר קמיע קיים.


־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־


אנשי “הציוֹנוּת המתקדמת” הם, כּידוּע, בּדרך כּלל שוֹחרי־טוֹב ודוֹברי־שלוֹם לכל אדם וּלכל סיעה, אלא שכּמה מהם יש להם נטיה משוּנה, רחמנא ליצלן: לאחר הקוֹנגרסים, שבּהם הם מראשי המחוּתנים וּמזַווגי זיווּגי הקוֹאַליציוֹת, הצרוֹת והרחבוֹת, תוֹקפת אוֹתם, לא עלינוּ, חוּלשת־הדעת והם נוֹפלים לתוֹך עצבוּת וּמתחילים להרהר אחרי הזיווּג וּלגלוֹת בּוֹ כּמה פּגמים.

וגם מר מדזיני בּיגוֹנוֹ מגלה רז וּמזכּיר עווֹן: “בּחלק מסוּים של המחנה הציוֹני לא התיחסוּ לתכנית זוֹ (של המוֹעצה הכּלכּלית) בּהתלהבוּת יתירה”. התלהבוּת יתירה דוקא! למר מדזיני מוּתר להתיחס בּלי כּל התלהבוּת לתכנית של “סלילת כּבישים וּבנין בּתים” רק משוּם שאין בּה פּתרוֹן גמוּר למחרתים. ואחרים חייבים להתיחס בּהתלהבוּת יתירה דוקא לתכנית סתוּמה של מוֹסד־קמיע, שאין אדם יוֹדע מה יהיוּ הרכּבו וסַמכוּתוֹ וכוֹשר־פּעוּלתוֹ וכוֹחוֹ לגבּי “הגוֹרמים הכּלכּליים”.

וּמוּבן מאליו, שכּאן מצא בּעל־דין וּבעל־קמיע מקוֹם לגבּוֹת חוֹב. מדוּע לא הוּקמה עדיין המוֹעצה הכּלכּלית? מפּני שהפּוֹעלים בּאֶכּסקוּטיבה “לא הזדרזוּ”, והאחרים “שכחוּ”, וכוּלם יחד “הזניחוּ”. לכאוֹרה, גם ציוֹני מן השוּרה סתם ולא רק חבר פּעיל של סיעת “המתקדמים”, אשר אנשיה יוֹשבים בּאֶכּסקוּטיבה גם בּלוֹנדוֹן וגם בּירוּשלים, ואשר האיש שעמד בּראש רשימתה נבחר לנשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית, יכוֹל היה לדעת בּמה היתה נתוּנה ההנהלה הציוֹנית בּחדשים אלה: מה המצב הכּלכּלי אשר מצאוּ בּארץ חברי האֶכּסקוּטיבה בּשוּבם מלוּצרן, וּמה הדאגוֹת המדיניוֹת אשר אפפו אוֹתם, ואפילוּ אֵילוּ סבכים נתגלוּ בּשעה קשה זוֹ לארץ בּיחסים עם לא־ציוֹנים ועם אנטי־ציוֹנים בּגוֹלה. ואפשר היה, אגב, גם לדעת שבּינתים הסתדרה עבוֹדתה של “הקוֹאַליציה הרחבה”. עבוֹדה שאיננה מסתדרת בּן־לילה, וּבינתים הוּעברה מַחלקת ההסתדרוּת מלוֹנדוֹן לירוּשלים, וּבינתים ניגש ד“ר רוּפּין להקמת המכוֹן לחקר הכּלכּלה, וּבינתים עסקוּ ד”ר וייצמן וחבריו – אמנם בּהצלחה מוּעטה – בּחיפּוּשׂ דרכי שלוֹם בּישוּב, וּבינתים הלא גם בּוּצר מצב האַשראי בּארץ, ועוּבּדה תכנית לתקנת מצב העבוֹדה, והתנהל משׂא־וּמתן עם משלחת סמוּאל, והוֹפיין וקפלן יצאוּ ללוֹנדוֹן לשם הגשמת כּמה תכניוֹת. לכאוֹרה, אין דברים אלה נעלמים מעיני פּוּבּליציסט ציוֹני, אוּלם הוּא בּאחת: הבוּ לי מוֹעצה כּלכּלית, ואם אַיִן – הרי זו­ֹ “סַבּוֹטז’ה מחוּשבת”.

מבקש אני להרגיע את מר מדזיני ולוֹמר לוֹ שגם אלה שאינם מתיחסים “בּהתלהבוּת יתירה” ל“תכנית” המוֹעצה הכּלכּלית, אינם מתכּוונים לשוּם סַבּוטז’ה. ואפשר אַפתיע אוֹתוֹ אם אוֹמר לוֹ שלמוֹעצה הכּלכּלית שהוּא מציע אני מוּכן להתיחס אפילוּ בּהתלהבות יתירה. סיסמאוֹת של מוֹעצה כּלכּלית אני מכּיר עוֹד מועידת לוֹנדוֹן בּ־1920, כּשעלתה בּמחשבה מעין־דיקטטוּרה כּלכּלית מבּחוּץ, ואני מוֹדה שהתיחסתי לסיסמה זוֹ וּלכיוֹצא בּה בּלי כּל התלהבוּת. אוּלם אני מוּכן תמיד להסתכּל לא רק בּקנקן, אלא אף בּמַה שיש בּוֹ. ואם מר מדזיני יש עמוֹ תכנית של מוֹסד אשר יכניס “קצת סדר ושיטתיוּת בּתוֹהוּ ובוֹהוּ של הפּעוּלה הכּלכּלית הנעשׂית בּארץ על ידי גוֹרמים ציבּוּריים ופרטיים”, ו"שהכּל, הכּל בּלי יוֹצא מן הכּלל, יהיה להם חלק ואֵמוּן בּוֹ", לא אסרב להתיחס אליו בּהתלהבוּת יתירה.

כּיצד משׂיגים את המוֹסד המוּסמך האידיאלי הזה, “שהכּל, הכּל בּלי יוֹצא מן הכּלל יהיה להם חלק ואֵמוּן בּוֹ”, מה שלא הוּשג בּאִרגוּן כּנסת־ישׂראל, ולא הוּשׂג בּדרך ההסתדרוּת הציוֹנית, ולא הוּשׂג בּדרך הסוֹכנוּת היהוּדית? אפשר יוֹדעים זאת בּעלי־קמיעוֹת, אלא שמדרכּם של בּעלי־קמיעוֹת שהם מפרסמים את ה“מה”, ואת ה“כּיצד” הם שוֹמרים לעצמם ואינם מגלים אוֹתוֹ לבלתי־צנוּעים.

ואני אינני מפקפּק בּצדקתם של בּעלי־קמיעוֹת: אילוּ הצלחנוּ לאַרגן את כּל העוֹבדים הערביים, העירוֹניים והכּפריים, בּמשק הערבי וּבמשק העברי, ואילוּ היוּ הם תוֹבעים כּוּלם כּאיש אחד שׂכר כּשׂכרוֹ של הפּוֹעל היהוּדי, ואילוּ היוּ הם מקיימים את מצוַת הסוֹלידריוּת המעמדית כּלפּי עצמם וּכלפּי העוֹבד העברי המאוּרגן ואף כּלפּי אֶחָיו ואחיוֹתיו של העוֹבד העברי המאוּרגן הנמצאים עדיין בּגוֹלה, ואילוּ היוּ הם מתוֹך נאמנוּת זוֹ לעבוֹדה המאוּרגנת וכיבּוּשיה עוֹמדים כּחוֹמה מוּל כּל עבוֹדה בּלתי־מאוּרגנת הפּוֹרצת מחוֹרן וּמעֵבר־הירדן וּממצרים וּמסיני וּמחיג’אז – הרי שהיינו מוּבטחים בּתכלית הבּטיחוּת בּעבוֹדה עברית על טהרת האחוה הבּין־לאוּמית ולא היינוּ נזקקים כּלל וּכלל לכל התלאוֹת של כּיבּוּש־העבוֹדה. וכן אילוּ היינוּ מצליחים למנוֹע, לפחוֹת, את מלחמת איטליה־חבּש, ואילוּ היינוּ עוֹשים שלוֹם בּין ססס"ר וּבין הציוֹנוּת וּמביאים בּלב השלטוֹן הסוֹביטי את ההכּרה שהשׂפה העברית איננה שׂפת־הקוֹנטר־רבוֹלוּציה ושהציוֹנים אינם מתכּוונים לאינטרוֶנציה, ואילוּ היינו מצליחים להכּוֹת בּכל העוֹלם את הפאשיזם עד חרמה – מוּבטח לנוּ שהיינוּ מיטיבים לעשׂוֹת ונגאלים מכּמה וכמה פּוֹרענוּיוֹת.

ואוֹתוֹ דבר גם עם קמיעוֹתיהם של המתקדמים: "אילוּ היתה קיימת מוֹעצה כּלכּלית מבּאי־כּוֹח כּל החוּגים הציבּוּריים והגוֹרמים הכּלכּליים" היכוֹלה להכניס “סדר ושיטתיוּת בּתוֹהוּ ובוֹהוּ של הפעולה הכּלכּלית, – – ו”שהכּל, הכּל בּלי יוֹצא מן הכּלל יהיה להם חלק ואֵמון בּה", ודאי שהיינו מצליחים מיד למצוֹא פּתרוֹן גמוּר גם לשאלת המוּבטלים וגם לשאלת מחוּסרי־הפּרנסה. רק שאלה אחת קטנה נשארה ללא “פּתרוֹן גמוּר”: כּיצד עוֹשׂים זאת? היוֹדעים, הגידוּ: ואשר לא יגיד – ונשׂא עווֹנוֹ.

יהוּדים מספּרים: מעשׂה בּרבּה של עיירה, שהיה דוֹאג לפרנסתם של בּני־עניים. היה מחַזר בּמטפּחתו האדוּמה על פּני בּתי־המלוֹן וּמטריד לאוֹרחים הגוּנים. פּעם אחת דפק על פּתחוֹ של אוֹרח עשיר, מן “החדשים”, וּבמקוֹם תרוּמה קיבּל סטירת־לחי. אוֹמרים עליו על אוֹתוֹ רב שלא נשׂא את רגליו ויברח, אלא פּנה אל הסוֹטר ואמר: את הסטירה, ר' יהוּדי, נתת לי, וּמה תתן לעניים שלי?

את הסטירה־של־מצוה על חטאים שחטאנוּ בּקוֹנגרס וּלאחר הקוֹנגרס נתת לנוּ, מר מדזיני. אוּלם מה אתה נוֹתן למחוּסרי־העבוֹדה ולמחוּסרי־הפּרנסה?

אדר תרצ"ו.



  1. פּרט למ. כּרמוֹן בּ“דוֹאר היוֹם”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות