רקע
ברל כצנלסון
אל נמתין, נעשׂה – וּנחייב את זוּלתנוּ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

(בּמוֹעצת ההסתדרוּת הנ"ל)


כּל בּר־דעת יוֹדע כּי חוֹסר־עבוֹדה אינוֹ פּוּרענוּת לפּוֹעלים בּלבד. הפּוֹעל ראשוֹן, אבל איננוּ קרבּן יחיד. הפּוֹעל הנהוּ הצרכּן הגדוֹל בּישוּב. המצוּקה התוֹקפת המוֹני פּוֹעלים גוֹרפת אתה מיד גם את בּעל־המסעדה ואת האשה הרוֹכלת בשוּק, ואת החנוָני, ואת החייט והסנדלר, ואפילוּ את בּעל־התעשׂיה והקבּלן ובּעל־הבּית. בּקרב מה שקוֹראים “מעמד בּינוֹני” ישנן שכבוֹת שהן הן קִני־הדלוּת גם בימים כּתיקוּנם, וּבימי מצוּקה הן הנפגעוֹת בּיוֹתר והן חסרוֹת־יֶשע בּיוֹתר. חסרוֹת להן גם סגוּלוֹת ההתלכּדוּת וההתגוֹננוּת בּצוותא מפּני הפּוֹרענוּת. וגם קרן־אוֹר הציבּוּריוּת חוֹדרת בּקוֹשי אל מאוּרוֹת־העוֹני הללוּ. זכוּרים לנוּ כּאן בּארץ ימי המלחמה וגוֹרלם האכזרי של בּני הישוּב הישן בּירוּשלים וּבצפת וּבטבריה, אשר מתוֹכם נפלוּ הקרבּנוֹת המרוּבּים בּיוֹתר. אם לא יבוֹאוּ מאמצי התבּצרוּת כּלכּלית של הישוּב – יהיוּ כּל מיני סוּגים אלה, עוֹלים חדשים וּבני הישוּב הישן, בּני אשכּנז ובני בּוּכרה הנפגעים לראשוֹנה, ואחריהם נידרדר כּוּלנוּ בּמוֹרד.

האוּמנם חייב הפּוֹעל לשׂאת לבדוֹ בּכל הנטל הזה? והאם יוּכל לבדוֹ לשׂאת?

שאלה זוֹ מחלחלת בּלבבוֹת, בּין שהיא נטענת בּין שהיא נשתקת. מדוּע הללוּ אשר הכּוֹח והיכוֹלת בּידם מפקיעים עצמם מאחריוּת ומחוֹבה, מאחריוּתם הם ומחוֹבתם הם? השאלה צוֹרבת. וגם מי שבּא להעמיס על עצמנוּ את מַכּסימוּם העוֹמס – אינוֹ מרגיש פּחות בּצדק הצוֹרב שבּטענה זוֹ. כּאילוּ בּתביעתנוּ הגדוֹלה מאת עצמנוּ אנוּ, למעשׂה, משחררים את האחרים, והבּא להפקיע עצמוֹ מאחריוּת וּמחוֹבה אנוּ מסייעים אוֹתוֹ. כּאילוּ אנוּ, בּקבּלנוּ עלינוּ את המעמסה, נוֹתנים לאחרים לשקוֹט בּשאנַנוּתם.

אך הדבר העיקרי העוֹמד לפנינוּ בּשעה זוֹ הוּא לא להעריך את האחרים – זאת עשינוּ ונעשׂה – אלא להכּיר את מצבנוּ. וּלשם כּך יש להגדיר את תחוּמיה של טענה זוֹ. אין השאלה יכוֹלה להיוֹת מכוּונת עכשיו אל המוֹסדוֹת הלאוּמיים ואל המכשירים הכּספּיים אשר בּידיהם. זאת הפּעם הם יוֹשבים אתנוּ על המדוּכה. זאת הפּעם חלקם רב בּתכניוֹת העבוֹדה הנתכּנוֹת. זאת הפּעם לא היה צוֹרך בּכל אוֹתן הדפיקוֹת הממוּשכוֹת בּדלת, וּבכל אוֹתן התביעוֹת וההמרצוֹת וההוֹכחות אשר עליהן היינוּ מאַבּדים את מיטב כּוֹחוֹתינו וּזמננוּ בּעוֹנוֹת המצוּקה הקוֹדמוֹת. וּלפיכך נתרבּוּ הסיכּוּיים כּי יקל לנוּ הפּעם להתגבּר על המצוּקה בּראשיתה.

נכּיר ונדע: כּיום הזה אין הפּוֹעל “לבדוֹ” כּאשר היה. הנהגת התנוּעה הציוֹנית בּתוֹך עמה היא יוֹשבת. וּמתוֹך עמה היא שוֹאבת. חדלנוּ להיוֹת מנוּהלים על ידי יוֹשבי־מרוֹמים, אשר עיקר זכוּתם בּזרוּתם ועיקר עילָאוּתם בּמרחק אשר בּינם לבין דרי־מטה, וגם כּונוֹתיהם הטוֹבוֹת התנַפּצוּ אל המחיצוֹת האטוּמוֹת שבּינם לבין מה שמחוּץ לחברתם העילָאית. הענינים החיוּניים של הישוּב נעשׂוּ לעניניה של ההנהלה. והנהלה זו יוֹדעת חוֹסר־עבוֹדה מַהוּ למעמדוֹ של הישוּב כּוּלוֹ, והתרוֹפפוּת כּלכּלית של הישוּב מַהי למעמדנוּ המדיני וּלכוֹחה של הציוֹנוּת בּעוֹלם.

הטענה מתכּוּונת איפוֹא אל שני הגוֹרמים האחרים, הנוֹהגים כּאילו אין הדבר נוֹגע להם: א. החוּגים הבּעלי־בּתים שבּישוּב, ב. הממשלה.

בּעל־הבּית היהוּדי בּארץ אין כּמוֹהוּ לגבּי קיוּם מצווֹת לאוּמיוֹת וציבּוּריוֹת. שלא כּחברוֹ בּגוֹלה שהיה תמיד נתבּע. בּעל־הבּית בּארץ, בּעצם היוֹתוֹ בּעל־בּית, כבר מילא עד גמירא את כּל חוֹבוֹתיו הציוֹניוֹת והאזרחיוֹת. והרי הוּא פּטוּר מכּל חוֹבה נוֹספת. כּזהוּ בּעל־הבּית הפּרט, מחוּץ למעטים. וכפּרט כּן איגוּדיו. יש לוֹ לבעל־הבּית אִרגוּנים עשירים ותקיפים – אִרגוּני בּעלי־בּתים בּערים, ארגוּני בּעלי פּרדסים ונחלאוֹת בּכּפרים – אוּלם לא לשם כּך הם קיימים שיטילוּ חוֹבוֹת מסוּג זה על חבריהם. ארגוּנים אלה חזקים מאד, כּשהם צריכים להישָפט עם העיריה, לזלזל בּמוֹסדוֹת הלאוּמיים, להוֹציא מן הממשלה חוֹק כּנגד משמרוֹת הפּוֹעלים היהוּדים, לתמוֹך בּאִרגוּני מפירי־שביתה, אוּלם כּוֹחם תש מיד כּשהם נתבּעים להטיל על חבריהם עוֹל מצווֹת ישוּביוֹת. לפיכך הם מסתפּקים בּעיקר בּמַתן־עצוֹת. מהם יצאה העצה הגדוֹלה בּשעת המַשבּר של תרפ“ו־תרפ”ז לשחרר את הארץ מפּועלים עברים מיוּתרים, וּמתוֹכם גם נשמעה עתה העצה הרחמנית: סיוּע! מוּבן מאליו, לא מכּיסם, חלילה. יש, בּרוּך השם, קוּפה עשירה לכלל־ישראל, וּמי שהביא את הפּועלים הללוּ לארץ־ישראל חייב לרחם עליהם ולתת להם “קִצבּה”.

וּמאידך, כּלוּם אין בּעל־הבּית נוֹתן? וכי כּל אוֹתן הקוּפּוֹת העשירוֹת של הפּועלים וּ“בתי־בּרֶנֶרים” שלהם הדוֹקרים את העינים, כּלוּם משלהם הם, מִשל הפּוֹעלים? חלילה. הכּסף – כּספּוֹ של בּעל־הבּית. אל תתמהוּ, לפיכך, אם מתוֹך מאמריהם של פּוּבּליציסטים בּוּסתנאיים יתגלה לכם יוֹם אחד שחלקם רב בּקרן חוֹסר־העבוֹדה, למשל, וּבשאר מפעלי עזרה הדדית של הפּוֹעלים. פוּבּליציסטים מפוּרסמים וּבעלי־בּתים הגוּנים, חסידי הבּנין הפּרטי, כּלוּם יעשׂוּ מעשׂה מגוּנה ויתקשטוּ בּקרבּנוֹת וּבתרוּמוֹת של אחרים, וייחסוּ לעצמם גם את תרוּמת־הרש? ואם כּכה הם מכריזים, בּלי בּוֹשת פּנים, חזקה עליהם שהם יוֹדעים עד מה הם תוֹרמים וּמנדבים וּמסייעים. וּלפיכך מתחמץ עליהם לבּם שבּכספּם הם וּברוֹחב־לבּם מוּקמים מפעלים “מעמדיים” וּ“מפלגתיים”, אשר בּמקוֹם לעזוֹר למחוּסר־העבוֹדה הם מוֹציאים את כּספּם ל“משמרוֹת”, לפי מיטב האינפוֹרמַציה האוֹבּיֶקטיבית של כּוֹתבי־היוֹשר המהוּללים.

אוּלם לא רק אִרגוּני התקיפים בּישוּב זכּאים לעמוֹד מן הצד בּשעה שהישוּב צפוּי לפּוֹרענוּיוֹת קשוֹת, אלא אף החוּגים “המתקדמים”. אין אנוּ רוֹאים אצלם שוּם התעוֹררוּת לפעוּלת התגוֹננוּת והצלה, אין אנוּ שוֹמעים מהם שוּם הצעוֹת לפעוּלה של ממש, אין אנו מכּירים אצלם שוּם סימני נטיה להטיל חוֹבוֹת על החוּגים האמידים והמבוּססים בּישוּב למען הָקֵל את מצוּקת החוּגים החלשים, וּלמען הסיר סכּנת פּוֹרענות מעל הישוּב כּוּלוֹ. תחת זאת אנוּ שוֹמעים מהם כּתגוּבה על עניני השעה הקשה, כּי יש להם עקרוֹנוֹת לאוּמיים חשוּבים הפּוֹתרים את כּל השאלוֹת, ואם נקבּל את השקפתם על “סידוּר יחסי־עבוֹדה” והקמת “מוֹעצה כּלכּלית” ניגָאל בּבַת־אחת מחרדה לגוֹרל העבוֹדה העברית וּממצוּקת חוֹסר־העבוֹדה, וכל החוּגים בּישוּב יעשׂוּ את חוֹבתם, וּבלבד שאנחנוּ לא נעכּב. וּפיהם מלא טרוּניה: מי שָׂמך? מה פרצתםּ? מדוּע נטלתם לכם את הגדוּלה ואת האיניציאַטיבה ואת המעמסה הכּבדה אשר איננה לפּי כּוֹחכם?

ואלה אשר כּל צעדיהם נמדדים בּמידוֹת הלאוּמיוּת העליוֹנה, קוֹבלים עלינוּ על אשר אנוּ, שאיננוּ אלא חלק מן הכּלל, מתנשׂאים לבוֹא בּמקוֹם הכּלל וּמבקשים רוַח והצלה בּמאמצים “מעמדיים” וּ“מפלגתיים”.

אכן, עצם הטרוּניה עלינוּ היא מעשׂה פּטריוֹטי, ואם כּזה אוֹ כּזה הוּא הקטרוּג עלינוּ, הרי תמיד יסכּון לחפּוֹת על אפס־רצוֹן ואפס־פּעוּלה והשתמטוּת מקרבּן, תכוּנוֹת טוֹבוֹת אלה בּהן נתבּרכוּ חלקים גדוֹלים ועיקריים של המעמדוֹת הבּעלי־בּתיים בּישוּב.


־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

לא מרוֹב טוֹבה ולא מגאוה וּמגוֹדל־לבב אנוּ “מתפּרצים” וּ“מתבּדלים” להעמיס עלינו את הנטל הכּבד. אנוּ אנוּסים לעשׂוֹת כּך. אנוּ חייבים לעשׂוֹת כּך, אם איננוּ רוֹצים להיות כּאחרים, אם איננוּ רוֹצים להידבק בּמכּת־האדישוּת והסתיידוּת־העוֹרקים הרוּחנית העוֹשוֹת שַמות בּחלקים הבּעלי־בּתיים של הישוּב.

למוּדי־נסיוֹן אנחנוּ, נסיוֹן ישוּבי מר. בּמַשבּר תרפ“ו־תרפ”ז בּיקשנוּ להפעיל את הישוּב למפעל ישוּבי כּללי. בּיקשנו לעוֹרר את מַצפּוּנן של השכבוֹת האמידוֹת והמבוּססוֹת בּישוּב. אוֹתה שעה ויתרנוּ על מפעל הצלה “מעמדי”, בּמסגרת כּלל־הפּוֹעלים המאוּרגן, והצענוּ לועד הלאוּמי שיֵצא אל הישוּב, ויקים מוֹסד כּללי בּידי הישוּב וברשוּתוֹ, לשם התגבּרוּת על המַשבּר בּעזרת אַשראי למוֹסדוֹת מוּניציפּליים וישוּביים. הצענוּ להקים את “אוֹצר הישוּב”. אֵילו פּגמים גילו אז חריפי־הפּוּבּליציסטיקה הבּעלי־בּתית בּהצעה מסוּכּנת זוֹ? בּרי היה להם שמתחת להצעה זוֹ הסתתרוּ תאוַת־השלטוֹן ותאוַת־“הבּצע” שלנוּ, וכי מתוֹך אֵילוּ כּונוֹת אחרוֹת אנוּ עלוּלים להציע הצעוֹת מעין אילוּ. והבּיקוֹרת “הישוּבית” הזאת השׂיגה את שלה. בּני־בּריתנוּ בּועד הלאוּמי נבהלוּ. למען הצלחת המפעל הוּצע לאנשינוּ שימסרוּ את הקמת המפעל לידי ציוֹנים כּלליים, בּעלי־בּתים שלמים וּכשרים. אנחנוּ, שויתרנוּ בּאוֹתם הימים על כּל מפעל “מתבּדל”, הסכּמנוּ גם לכך, וּבלבד שתיעשׂה איזוֹ פּעוּלה, וּבלבד שהישוּב יקים מכשיר כּספּי העוֹמד לרשוּתוֹ והעלוּל לסייע בּמשהוּ לחיסוּל המַשבּר. והיוֹדעים אתם מה גוֹרלוֹ של מוֹסד זה, אשר עלה בּמחשבה כּמכשיר כּספּי של הישוּב העוֹמד לוֹ בּשעת הדחק והעלוּל לשמש מקוֹר־כּוֹח לכנסת־ישׂראל המאוּרגנת? אוֹתם החוּגים אשר לכבוֹדם חרדוּ את כּל החרדה הגדוֹלה וטיהרוּ את המוֹסד מהשפּעה של פּוֹעלים וּממרץ וּמסירוּת של פּוֹעלים – אוֹתם החוּגים לא נעוּ ולא זעוּ. והשתתפוּתם הכּספּית בּ“אוֹצר הישוּב” היתה כּהשתתפוּתם בּקרן חוֹסר־העבוֹדה “המעמדית”. והמוֹסד נצטמק. מכּל הפּטריוֹטים, הקוֹבלים מרה על התבּדלוּתנוּ והשתלטוּתנוּ, לא קם לוֹ גוֹאל.

וּבבוֹא עכשיו שוּב שעת־נסיוֹן לישוּב האם נבזבּז שוּב את כּוֹחנוּ לבטלה, ונצא לדפּוֹק בּתריסים המוּגפים, עד שנמצא לנוּ שוֹמע מנוּמנם? האם נשב וניעָגן לכל אלה הדוֹרשים נאה מבּלי שיֵדעוּ לגַלם את דרישוֹתיהם בּמעשׂים של ממש? האם בּזה נצא ידי חוֹבה לחברינו הנמַקים ולמצווֹת הלאוּמיוֹת העילַאיוֹת שנִתן לכּוֹחוֹת המוּסריים המפעמים בציבּוּרנוּ שירָדמוּ וישכּבוּ לבטח עד בּוֹא שעת רצוֹן והסכּמה מצד כּל השׂבעים והשאננים בּישוּב, או מצד אוֹתם הבּלתי־שׂבעים והבּלתי־שאננים אשר אינם מן הישוּב, ולא שוֹרש להם ולא אחיזה בּגוֹרמי הבּנין וּבחבלי הבּנין?

מרה היא ההרגשה שבּענין שהוּא ענין הכּלל אין לך בּני־בּרית בּתוך הכּלל הזה. בּני־בּרית לא לדיבּוּרים בּעלמא, אלא למעשׂים, לקרבּנוֹת, למילוּי חוֹבוֹת. מרה היא ההרגשה שמסביבך שאננוּת וטמטוּם ועקמוּמיוּת־הנפש וציבּוּריוּת בּטלנית חדלת־מעשׂ ורוּחניוּת תלוּשה של מבַלי־עוֹלם. אין אנוּ משחררים שוּם חוּג בּישוּב ממילוּי חוֹבה. תביעתנוּ מוּפנית לכל אחד ואחד. מי שמכּיר בּערך המפעל שאנחנוּ עוֹשים ובנאמנוּת הקרבּנוֹת שאנוּ מטילים על עצמנוּ – יצטרף למפעל ולקרבּנוֹת. וּמי שמוֹצא דרכי פּעוּלה והצלה והבראה טוֹבים משלנוּ – ילך בּהם. אך בּל ישב בּחיבּוּק ידים, בּל יצדיק את נפשוֹ ואת כּיסוֹ בּאמתלאוֹת וּבטרוּניוֹת. אל יבוֹא אחר כּך בּטענוֹת של יחסני־בּני־אפרים לגדעוֹן: “מה הדבר הזה עשׂית לנוּ לבלתי קראוֹת לנוּ כּי הלכת להילחם בּמִדיָן”. אנוּ קוֹראים וקוֹראים בּלי הרף. לא נִתן לשקוֹט. וגם מאת המוֹסדוֹת הלאוּמיים נדרוֹש. אנוּ מעריכים מה שהם עשׂוּ בּאמצעיהם הם. אך נדרוֹש מהם שלא יסתפּקוּ בּכך, אלא יפעילוּ את כּל חוּגי הישוּב ויטילוּ עליהם חוֹבוֹת, ויתבּעוּ מהם לשׂאת חלקם בּאחריוּת לענינים גם בּזמן שהם נעשׂים יגעים.

נדרוֹש וּנחייב – אך לא נמתין ולא נעכּב שוּם פּעוּלה. הדרישה מאת עצמנוּ שנעשׂה מיד וּלאַלתר כּמלוֹא יכלתנוּ, מבּלי לסמוֹך על זוּלתנוּ, היא פּרי נסיוֹן מר, פּרי אכזבוֹת קשוֹת, אך אינה בּאה לשחרר את האחרים. איננוּ משחררים בּתביעתנוּ שוּם אדם בּישוּב.

הפּוֹעל יעשׂה את שלוֹ. הוּא לא ימתין עד שהמצב יהיה ללא נשׂוֹא וּללא מַלט. הוּא יעוֹרר בּקרבּוֹ את עוֹמק ההרגשה המוּסרית החיה בּוֹ ואת המידוֹת החברתיוֹת הטוֹבוֹת הגנוּזוֹת בּוֹ ויגייס את כּל כּוֹח ארגוּנוֹ ויכלתוֹ המעשׂית ויעמיס על עצמוֹ את מכּסימוּם העוֹמס אשר בּכוֹחוֹ לשׂאת. כּוֹח עשׂייתנוּ וּמסירוּתנוּ הוּא שיתבּע.


המלצות קוראים
תגיות