רקע
ברל כצנלסון
ערעוּרים על המצב הקיים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

להזכּיר: השנה מלאוּ כ"ה שנים לקבוּצת דגניה. גם לשביתת כּנרת, ששימשה דרך אגב גוֹרם מלַכּד בּציבּוּר הפּוֹעלים. וגם לאסיפה המיסדת של פּוֹעלי הגליל בּאוּם־ג’וּני (פּסח תרע"א) שהצמיחה את ההסתדרוּת החקלאית, גרעין ראשוֹן לאיחוּד פּוֹעלי ארץ־ישׂראל. ליוֹם חגה של דגניה הוּשמעה התביעה לאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. ג' בּאי־כּוֹח הזרמים הקיבּוּציים שהביאוּ את בּרכוֹתיהם לדגניה דיבּרוּ אך טוֹב בּענין האיחוּד. בּנַענה, בּכּינוּס, דיבּרוּ “זקנים” וּצעירים רתת. ההמשך לא בּא. עוֹד לא בּא.

בּקצת מקוֹמוֹת הוֹעלה ענין האיחוּד על סדר היוֹם ונשמעוּ הרצאוֹת וּויכּוּחים. אף לי נזדמן, אגב סיבּוּבי בּמקוֹמוֹת, לשׂוֹחח עם חברים. נמלכתי והעליתי על הכּתב כּמה דברים שאמרתי בּנַענה, בּגשר, בּאַיֶלת־השחר, בּכפר־גלעדי וּברעננה. אין אלה דברי סיכּוּם, אלא אקדמוֹת לבירוּר.


 

א

לכבוֹדה של דגניה הבּכירה וּבזכוּתה של נָענה הצעירה נכנסוּ תחת פּיסת־שמים מעוּננת חברים מקיבּוּצים וּמגוּשים שוֹנים, לא לחגיגה בלבד, אלא גם לשׂיחה שיש בּה משוּם חשבּוֹן־הנפש. רשאים אנוּ לשׂמוֹח על שכּבר אין בּידינוּ להקהיל למקוֹם אחד את כּל חברי המפעלים ההתישבוּתיים שלנוּ, אנשי הקבוּצוֹת והמוֹשבים והקיבּוּצים, כּמוֹ שיכוֹלנוּ לעשׂוֹת זאת בּימים קדמוֹנים. אך אילוּ יכוֹלנוּ להתכּנס כּוּלנוּ למקוֹם אחד אפשר היינוּ זוֹכים לא רק לשעה של בּירוּרים מבהירים, אלא אף לרגע של הכרעה מטהרת.

חבל שמכּל חברי דגניה לא קם עדיין אדם אשר יספּר לנוּ את דברי ימי דגניה כּהוָיתם. החסרת תהילוֹת ותשבּחוֹת דגניה? אך מן הראוּי שנדע כּוּלנוּ כּיצד גָדלה דגניה, כּיצד צמחה דגניה. ולא רק כּיצד גדל והתפּתח המשק, לכך יש מספּרים ודיאַגרמוֹת, אלא גם כּיצד גדל הקוֹמץ האנוֹשי הזה, ולא רק בּמספּרים. כּיצד היתה הקבוּצה הקטנה למַה שהיא היוֹם. המשאלוֹת המעוּרפּלוֹת – כּיצד קרמוּ עוֹר וּבשׂר. ודרך איזה חיבּוּטים וּתנוּדוֹת הגיעוּ למה שנראה טבעי וּמוּצק וּבר־קיימא בּחברה הקבוּצתית של היוֹם. כּמה וכמה פּרטים מחיי דגניה, מאמציה וּמַשבּריה וקוֹרוֹתיה. הם קלַסיים. העברית קוֹראת לכך: ראשוֹנים. ועל אלה נאמר: מעשׂי אבוֹת סימן לבנים. בּמעשׂי ראשוֹנים מקוּפּלים רמזים וּסמלים. ואילוּ ידענוּ אוֹתם לאמיתם היינוּ לוֹמדים מהם הרבּה גם לגבּי השאלוֹת המַטרידוֹת אוֹתנוּ עכשיו, בּשלבּים החדשים של המפעל השיתוּפי.


 

ב

חבר אחד, ממברכי דגניה, אמר: “דגניה לא זזה”. אמר זאת בּזחיחוּת־הדעת. ודאי התכּוון לשבח. שמעתי והירהרתי: דגניה לא תכּיר טוֹבה על קוֹמפּלימנט שכּזה. וההיסטוֹריה של דגניה לא תוֹדה בּוֹ. דגניה “זזה”. זזה כּמה וכמה זיזוֹת, כּפעם בּפעם. ואוֹי ואבוֹי היה לדגניה – ולנוּ לכוּלנוּ – לוּלא “זזה”. בּדגניה גוּפה היוּ אנשים אשר היוּ מזיזים אוֹתה. יוֹסף בּוּסל היה מזיז מבּפנים, וא.ד. גוֹרדוֹן היה מזיז גם בּזמן שהיה בּתוֹכה וגם בּזמן שהיה מחוּצה לה. והזיזוּ לא רק אנשים מבּפנים, אלא אף כּוֹחוֹת מבּחוּץ. תנוּעת הפּוֹעלים בּכללה, המפעל הישוּבי בּצמיחתוֹ, העליה, מפלגוֹת העבוֹדה ואף קבוּצוֹת־אחיוֹת, והקיבּוּצים הארציים (גם בּשעה שעוֹררוּ התנגדוּת) – כּל אלה הרחיבוּ את אפקיה. כּל אלה הצעידוּ. וּמאוֹתה דגניה הקטנה של אז – אשר עדין פּסחה על הסעיפּים בּין “חשבוֹן פּרטי” לבּין “קוֹמוּנה”, אשר עדיין לא ידעה כּיצד משתפים את האשה בּעבוֹדה, אשר התלבּטה בּין מטבּח פּרטי לחדר־אוֹכל כּללי, וּבין טיפּוּל נבדל בּילדים ל“טיפּוּל משוּתף” – ועד דגניה של היוֹם קיימת סדרה של “זיזוֹת” גדוֹלוֹת, גדוֹלוֹת וחשוּבוֹת.

וה“זיזוֹת” של דגניה היו לא רק בּשטח ההתפּתחוּת הפּנימית של הקבוּצה. הן היוּ גם בּכמה וכמה שטחים אחרים, חשוּבים מאד. וקוֹדם כּל לגבּי תנוּעת הפּוֹעלים בּכלל. דוקא לדגניה עלוּ כּמה קנינים של ההכּרה הציבּוּרית בּקוֹשי רב, אוּלי בּיתר קוֹשי מאשר לאחרים. לא בּקפיצת־הדרך הגיעה לידי ההכּרה הבּרוּרה ששתי מפלגוֹת הפּוֹעלים חייבוֹת להתאחד. וגם בּחיים הבּין־קבוּצתיים מגיעה דגניה למה שהיא מגיעה – כּדרך שהגיעה בּדברי תנחוּם 1– לא בּדרך קצרה.

עוד לפני שנים מוּעטוֹת היתה דגניה מן המעמיקוֹת לחוּש בּחיי הקבוּצה מבּפנים, אך לא מעמיקה לראוֹת בּהערכת קשרי הקבוּצה עם חברוֹתיה, בּהערכת אפשרוּיוֹת היצירה הגנוּזוֹת בּקשרים אלה, וּבהערכה ההכרח הפּנימי שיש בּכך לקבוּצה. ורק לאחר אבידוֹת מרוּבּוֹת – לַאו דוקא בּדגניה גוּפה, אלא בּכל רוֹחב השׂדה של היצירה הקבוּצתית – הגיעה דגנה לכך שכּמה דברים שנראוּ לה קוֹדם פסוּלים בּתכלית נעשׂוּ עכשיו חשוּבים בּעיניה בּיוֹתר. מה רבּה הדרך מדגניה זוֹ שראתה את הקבוּצה – כּל קבוּצה לעצמה – כּחטיבה נפרדת ובוֹדדת השוֹמרת מכּל משמר על סוּברניוּתה מפּני חשש־התערבוּת של קבוּצוֹת־אחיוֹת, מדגניה זו­ֹ ששנים רבּוֹת היתה מקיימת את חֶבר־הקבוּצוֹת כּפדרציה רוֹפפת לשם קשרי־שׂיחה וּויכּוּחים וּללא פּעוּלה יוֹצרת וּמחייבת – ועד דגניה של עכשיו, הטוֹרחת בּמיזוּג חבר־הקבוּצוֹת עם גוֹרדוֹניה לגוּש אחיד, שוֹלט בּחיי קבוּצוֹתיו וּמכַוון את הרכּבם ואת מיזוּגם, וּמצַווה על “מילוּאים” מן הגוֹלה לארץ, וּמטיל עליהם תפקידים, כּשם שעוֹשים וּמכוונים שאר הגוּשים הקיבּוּציים. וּמאוֹתם הימים שהיו מנַפּים בּכברה כּל מוּעמד־יחיד לחברוּת בּקבוּצה לאחר שעבד בּה כּמה זמן, וכּל אישוּר יחיד היה מַסעיר את חיי הקבוּצה ואת

אסיפוֹתיה הכּלליוֹת, ועד הימים שדגניה ושכּמוֹתה מקבּלות בּבת־אחת לפי המלצת מזכּירוּת־החֶבר – קבוּצת־מילוּאים מן הגוֹלה, יֶשנה ודאי זיזה לא קטנה. זכוּת היא הזיזה ולא גנאי.

מבּחינת הזיזה אין דגניה, כּמוּבן, אלא משל. כּוּלנוּ זזנוּ, הוּזזנוּ והזזנוּ. ויש שבּאו להזיז ונמצאוּ מוּזזים.

וגם עכשיו הגענוּ לנקוּדה, שאין אנוּ רשאים להישאר בּה, מבּלי לזוּז הימנה. ואמנם, בּכינוּס־נענה בּקעוּ קוֹלוֹת, זקנים וּצעירים, הקוֹראים זה לזה: עלינו לזוּז! – לקראת איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית.


 

ג

מפּי כּמה נואמים – בּדגניה וּבנַענה – נישׂא שם האיחוּד. ורמז2 ותנחוּם הגדילוּ. רמז דרש לגרש מתוֹכנוּ את דיבּוּק ה“פּירוּדיוּת”. הוּא רוֹאה את מעשׂה־האיחוּד כּחוּט־השׂערה ואוֹמר: “פּשוּט: להתאחד”. תנחוּם השמיע זעקה גדוֹלה וּמרה על פּגימוּתה של אחדוּתנוּ. אף הוּא מבקש להכריז מן הגבעה כּי הגיע הזמן “ויקוּם הדבר!”.

אף אני לא הייתי רוֹצה למנוֹע מעצמי דברי צרי וּמַרפּא אלה, אף מה אעשׂה ואני רוֹאה את האיחוּד הזה כּהר גבוֹה ותלוּל. מכּל האיחוּדים הרבּים אשר בּיצענוּ שלבּים שלבּים – השנה, בּפסח תרצ“ו, כּבר נמנה כ”ה שנים מעת התחלנוּ בּאיחוּד: הכּינוּס של פּוֹעלי הגליל בּאוּם־ג’וּני, שהניח את היסוֹד להסתדרוּת החקלאית – נראה לי איחוּד זה, שאנו מדבּרים בּוֹ, הקשה בּיוֹתר. וּמי יוֹדע אם ציבּוּרנוּ, על גוּשיו השוֹנים, יתאזר לקראת איחוּד זה בּטרם נשתה־נמצה את קוּבּעת כּוֹס הפּירוּדיוּת עד תוּמה.


 

ד

בּשעה שבּיצענוּ את איחוּד “הפּוֹעל הצעיר” ו“אחדוּת־העבוֹדה” האמַנוּ בּתוֹם־לבנוּ כּי עשׂינוּ מעשׂה של קיימא, אשר כ"ה שנוֹת תנוּעת העבוֹדה ציפּוּ לוֹ. ידענוּ כּי עוֹד לא כּל מי שצריך היה להיוֹת אתנוּ בּא אלינוּ, ידענוּ כּי בּמחנה החלוּצי קיים עוֹד פּלג אחד – “השוֹמר הצעיר” – אשר טרם מצא את דרכּוֹ לאיחוּד. אך האמַנוּ כּי בּפנים מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל נכנסנוּ לעוֹלם שכּוּלוֹ אחדוּת חלוּצית. האמַנוּ כּי מעכשיו ניצלנוּ מחשבּוֹנוֹת של גוּפים וּמהתנַצחוּיוֹת בּגלל החשבּוֹנוֹת האלה, נפטרנוּ מעקמוּמיוּת־הפּירוּדים, וּפניוֹת צדדיוֹת לא תהיינה להן שליטה עלינוּ. מעכשיו נדוּן בּכל שאלה לגוּפה, חפשים מכּוָנוֹת זרוֹת, מחשדוֹת וּמחששוֹת. מעכשיו הננוּ מחנה אחד, אשר יתָכנוּ בּוֹ חילוּקי־דעוֹת, אך לא ניגוּדי אינטרסים והנה נתבּדתה אמוּנתנוּ. שגיאה אחת ששגינוּ חיבּלה את מעשׂינוּ.

רמז הזהיר מפּני תחבּוּלוֹת השׂטן. אצא בּעקבוֹתיו ואזכּיר את המעשׂיה בּר' יוֹסי די־לה־ריינה. הוּא רצה לגאוֹל את העוֹלם. הוּא כּבר לקח שבי את הס“ם. כּבל אוֹתוֹ בּשלשלאוֹת. הרעיב אוֹתוֹ והתיש כּוֹחוֹ. עוד מעט־קל, והעוֹלם היה נגאַל. הערים הס”ם וּביקש רחמים: קמצוּץ טבּק יִנתן לוֹ. ריחם עליו די־לה־ריינה ונתן. אך הריח הס"ם את ריח הטבּק, נתחזק וקרע את אזיקיו והחזיר את שלטוֹנוֹ בּעוֹלם. כּך אירע גם לנוּ. כּבלנוּ את השׂטן המפריד. אבל טעינוּ טעוּת קטנה: השארנוּ לוֹ סדק כּדי אחיזה, לא הבינוֹנוּ כּי אם אנוּ מסתפּקים בּאיחוּד מפלגוֹת בּלבד וּמשאירים את המפעל הקיבּוּצי בּפירוּדיו, הרינוּ נוֹתנים קטוֹרת בּאפּוֹ של השׂטן, וּמריח הפּירוּד יפריח וילך ויהרוֹס עד היסוֹד את אַחדוּת תנוּעתנוּ כּוּלה.


 

ה

למנוֹע טעוּת: הקוּבלנה על פּיצוּלוֹ של המפעל הקבוּצתי אין מַשמעה קוּבלנה על שמרצנוּ הישוּבי־חלוּצי איננוּ לוֹבש בּכּל ומכּל צורה אחת ואחידה.

אין להבּיט בּעין רעה על מציאוּתן של צוּרוֹת חברתיוֹת־משקיוֹת שוֹנוֹת בּפעוּלתנוּ ההתישבוּתית. אדרבּא, בּבוֹאנו לעצב צוּרוֹת להתישבוּת העוֹבדת לא קיבּלנוּ שוּם הלכה למשה מסינַי, ואף לא מֵהַר אחר. וגם לאחר עשׂרים וחמש שנוֹת ישוּב עוֹבד עדיין לא נחתמה משנתנוּ הישוּבית. עוֹד יש ויש לחפּשׂ וּלחדש. וגם מי שבּוֹטח בּאמיתוֹ וּבצוּרת־החברה שאָחז בּה, שהיא כּוּלה בּתכלית השלימוּת, אַל יזלזל בּצוּרת־החברה של חברוֹ, ואפילוּ הוּא דוֹחה אוֹתה להלכה. צוּרת־חברה אינה סכֵימה בּלבד. היא סוֹפגת לתוֹכה את לשד אנשיה. ורק בּכוֹח לשד זה היא מקבּלת את מלוֹא ערכּה. וּלפיכך ימצא כּל מתבּוֹנן בּעל־נפש בּכל אחת מן הצוּרוֹת הקיימוֹת אצלנוּ תכוּנת־מה, תוֹספת־מה, הטעמת־מה, גיווּן־מה, הראוּיים להיאַצר בּאוֹצרה הכּללי של התנוּעה.

הצוֹרך לגלוֹת וּלמַצוֹת את כּל כּוֹחוֹת החלוּציוּת הגנוּזים בּמחנוֹתינוּ מחייב להקשיב קשב רב לנטיוֹת המפעמוֹת בּהם, לתכנים הגלוּמים בּהם ואף לאלה שהם עוֹדם בּבחינת מבקשים את גילוּמם. ואין להכניס את צוּרוֹת חיינוּ המשקיים והחברתיים למיטה אחת. כּזאת תיהפך למיטת־סדוֹם. יתר על כּן, אין לראוֹת את מספר הצוּרוֹת שנתקבּל ונתקדש אצלנוּ כּ“תם ונשלם”. היוּ ימים וידענוּ בּתנוּעתנוּ רק את הקבוּצה והמוֹשב. והנה הקבוּצה הראשוֹנית הסתעפה לכמה בּנוֹת־מין. מי שמאזין לתסיסוֹת צעירוֹת ורכּוֹת בּתוֹך ציבּוּרנוּ יכּיר שלא מן הנמנע הוּא הדבר כּי עם צמיחת תנוּעתנוּ והסתעפוּת מפעלנוּ יפרצוּ בּקרבּנוּ גם ניוּאַנסים חברתיים־משקיים חדשים.

אין אני קוֹבל איפוֹא על עצם מציאוּתם של גירסוֹת שוֹנוֹת בּמחשבה הישוּבית שלנוּ ועל מציאוּתם של טיפוּסי־בּנין שוֹנים, משקיים וחברתיים. על מה אני קוֹבל? על החַיץ הגבוֹה שאנוּ מקימים בּין העוֹבּרים השוֹנים של חברת העבוֹדה לעתיד לבוֹא. שׂדנוּ הישוּבי זרוּע לא רק טיפּוּסי בּנין חברתי, אלא הוּא סדוּר גוּשים גוּשים. והגוּשים מוּקפים חוֹמוֹת, וּבין הגוּשים – בּקיעים עמוּקים. כּך הוּא בּין הגוּשים הקיבּוּציים לבין הגוּש המוֹשבי, וכך הוּא בּין הגוּשים הקיבּוּציים בּיניהם לבין עצמם. פּעמים לא תבחין בּהם שבּני תנוּעה אחת אלה, אחים בּאידיאָה אחת, חברים למפעל אחד, וכוּלם כּאחד משמשים מטרה אחת לחִצי כּל אוֹיב. כּאילוּ מחנוֹת־יריבים שאין אחד מהם נבנה אלא מדחיקת חברוֹ. וּדחיקה זוֹ בּוֹלעת כּוֹחוֹת מרוּבּים, כּוֹחוֹת החסרים לנוּ לבנין התא החברתי וּלבנין הכּלל ההסתדרוּתי. ועל דחיקה זוֹ מתחנכים דוֹרוֹת של עוֹלים. והיא הקוֹבעת יחסים ורמת יחסים בּציבּוּר הפּוֹעלים. יש להוֹסיף: והיא הקוֹבעת את נפש ההסתדרוּת, וּגם את נפש המפלגה המאַחדת את רוּבּם של הגוּשים.


 

ו

בּשעה זו אנוּ עוֹמדים בּפרשת בּירוּרים מסביב לאיחוּד התנוּעה הקיבּוּצית. רוֹאה אני את האיחוּד לא רק כּענין פּנימי של הקבוּצוֹת והקיבּוּצים, על גוּשיהם, אלא כּענין כּללי הנוֹגע נגיעה עמוּקה לתנוּעה כּוּלה. וּמבּחינת התנוּעה כּוּלה אין האיחוּד הזה אלא חלק מן השאלה הגדוֹלה על תיקוּן היחסים הפּנימיים בּין החטיבוֹת החלוּציוֹת העיקריוֹת שבּהסתדרוּת. אני מתכּוון בּראש וראשוֹנה למצב הבּלתי־בּריא שבּיחסים בּין הגוּשים הקיבּוּציים והגוּש המוֹשבי. אינני יכוֹל להרחיב פּה את הדיבּוּר בּנוֹשא זה, ואוֹמַר בּקצרה: רוֹאה אני מצב זה כּפוּרענוּת קשה, ועם זה כּפוּרענוּת־חינם, אשר אין לה כּל יסוֹד חיוּני בּצרכיו האמיתיים של הישוּב העוֹבד לזרמיו. ולא צד אחד מפסיד ונפסד בּגלל פּוֹרענוּת זוֹ, אלא כּל הצדדים כּוּלם: אנשי המוֹשבים ואנשי הקבוּצוֹת והקיבּוּצים, ועל הכּל – ההסתדרוּת והמפלגה המאוּחדת.

המלחמה והתַּחרוּת בּין צוּרוֹת החיים של הישוּב העוֹבד לא היתה מוּצדקת מעוֹלם. אך אפשר להבין להיאָבקוּת הרעיוֹנית של יוֹצרי הצוּרוֹת וחסידיהן בּטרם ניתנה להם ההזדמנוּת לגַלם בּעליל את תכניוֹתיהם הישוּביוֹת. אז עוֹד יכלוּ אנשים להאמין כּי בּהתנַצחוּת צפוּן הנצחוֹן. אוּלם לאחר ט"ו שנים של מעשׂה, לאחר הישׂגים גדוֹלים – ועם זה בּלתי־מספּיקים – בּכל הצוּרוֹת, וּלאחר שהנבוּאוֹת הרעוֹת של כּל צד לגבּי משנהוּ נתבּדוּ, וראשי המתנַצחים נאלצוּ להוֹדוֹת בּהישׂגיהם וּבזכוּיוֹתיהם של פּליגיהם – מה טעם לאוֹתה אוירה העוֹכרת עלינוּ את עוֹלמנוּ?

יש שיגרה “מלחמתית” שאנשים הדבוּקים בּה אינם יכוֹלים להשתחרר ממנה, בּחינת “אין חבוּש מַתּיר עצמוֹ מבית האסוּרים”. מי יתיר?


 

ז

אין חלקי עם הרוֹטנים כּי “טוֹבים היוּ הימים הראשוֹנים מן האחרוֹנים”. כּאז כּן עתה שוֹמר עלינו גוֹרלנוּ מימים “אין חפץ בּהם”. וּמי שרוֹאה וּמכּיר את הגידוּל וההתבּצרוּת וההתפּשטוּת של מפעלנו הקיבּוּצי ואת התגבּרוּתוֹ על כּמה וכמה אַבני־נגף שבּהן נוּקש בּשנוֹתיו הראשוֹנוֹת – ודאי שלא יהא נוֹטה לזלזל בּהישׂגי השנים האחרוֹנוֹת. ונהיה מחזיקים טוֹבה לכל אלה שהנחילוּ למפעלנוּ הישוּבי־חברתי את הישׂגיו הגדוֹלים. אבל ההוֹדיה בּהישׂגים אינה פּוֹטרת אוֹתנוּ מראִיית קוים נלוֹזים ואפילוּ כּשהם רקוּמים בּמסכת שחיוּבה מרוּבּה.

יצוּין לחוֹבתן של הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת שלא הבינוּ את ערך השיתוּף בין הקבוּצוֹת והסתפּקוּ בּאַחוה שאין עמה חוֹבוֹת. מעטים בּיקשוּ להרחיב את עקרוֹן העזרה ההדדית והיחסים הקבוּצתיים גם על שׂדה היחסים שבּין קבוּצה לחברתה – אוּלם הדברים היוּ מעוּרפּלים וגם מַפחידים, והנתבּעים היוּ נפחדים. כּמה קבוּצוֹת ותיקוֹת חששוּ לעצם השיתוּף הבּין־קבוּצתי וראוּ בּוֹ סכּנה למשק וּלעצמאוּת הקבוּצה. שנים רבּוֹת המשיכוּ בּמצב זה, שכּל קבוּצה היא כּוֹכב לעצמוֹ, השוֹמר על המרחק בּינוֹ לבין חבריו, וגרמוּ בּזה לעצמן וגם לרעיוֹן הקבוּצה דלדוּל וחוּלשה.

הגוּשים הקיבּוּציים בּימינוּ מוֹפת חוֹתך הם לכּוֹח הגנוּז בּשיתוּף הבּין־קבוּצתי. הם הוֹציאוּ את הקבוּצה מגַלמוּדיוּתה הנפשית וּמבּדלוּתה המעשׂית. הוּשׂג משהוּ בּשטח העזרה ההדדית והשיתוּף הישוּבי. נעשׂוּ דברים חשוּבים בּהדרכת קבוּצוֹת צעירוֹת, בּקליטת שכבוֹת־עליה חדשוֹת. אוּלם הוֹאיל ושיתוּף זה לא כָּלל את הכּל, הוֹאיל והוּקם על פּי קוים מַפרידים בּין סוּג קבוּצתי למשנהוּ, הוֹאיל וּמקימיו תלו את מַהוּת הליכּוּד ואת הכּוֹח היוֹצר שבּוֹ בּהבדלה שבּין הסוּגים – גרמוּ העווֹנוֹת שהיריעוֹת הדקוֹת המבדילוֹת בּין הטיפּוּסים הקיבּוּציים הפכוּ לקוֹרוֹת עבוֹת, ונמתחה מחיצה אטוּמה בּין חבר לבין תנוּעת כּלל־הפּוֹעלים כּפי שהיא מתגלמת בּצוּרוֹת הקוֹנקרטיוֹת של ההסתדרוּת הכּוֹללת והמפלגה המאַחדת.


 

ח

הגוּשים – פּעילוּתם מרוּבּה וּזכוּיוֹתיהם גדוֹלוֹת. אפשר הם התאים הפּעילים בּיוֹתר בּכל הציבּוּריוּת הפּוֹעלית והם גם הרוֹאים שׂכר בּעמלם יוֹתר מכּל גוּף ציבּוּרי אחר. הם מרוֹממים את החברה הקבוּצתית, מוֹציאים אוֹתה מתוֹך ד' אַמוֹתיה, מרחיבים את אפקיה, מעניקים לה תפקידים רבּי־ערך, יוֹצקים דם חם בּעו­ֹרקיה. כּמה הישׂגים בּשטח הקבוּצתי והבּין־קיבּוּצי וכמה כּיבּוּשים חלוּציים יש לזקוֹף על חשבּוֹן הגוּשים השוֹנים.


אוּלם פּעילוּתם אינה מצטמצמת בּתחוּמים המשקיים והחברתיים של קבוּצוֹתיהם וקיבּוּציהם. היקף עניניהם רחב הרבּה יוֹתר. הם מיחדים לעצמם כּמה שטחי פּעוּלה, גוּש גוּש וּנטיוֹתיו וּמגמתוֹ: בּחינוּך בּגוֹלה, בּהסתדרוּיוֹת־נוֹער, בּ“החלוּץ”, בּהעלאַת נוֹער לעבוֹדה מן הארץ וּמן הגוֹלה, ואף בּגיבּוּשים אידיאוֹלוגיים, בּמדיניוּת ובהתוָית דרכים לתנוּעה. הם מקיימים חבוּרוֹת של עסקנים. הם שוֹקדים על טיפּוּח יוֹרשים וּממשיכים. בּכל שטחי הפּעוּלה האמוּרים הם תוֹבעים תביעוֹת מאת חבריהם ונענים. כּוֹחם רב אִתּם לפסוֹק הלכוֹת וּלהטיל חוֹבוֹת על כל מי שנמצא בּתוֹכם. ועל מי שמתחנך לאוֹרם.

כּלוּם תהיה עינה של ההסתדרוּת צרה בּפעילוּתם של חלקיה? חלילה. כּל מלוֹא־ההכּרה בּזכוּיוֹתיהם של הגוּשים בּכללם ובזכוּיוֹתיו המיוּחדוֹת של כּל גוּש וגוּש לעצמוֹ. כּל מלוֹא ההוֹקרה למאמציהם וּלהישׂגיהם שיש בּהם משוּם תוֹספת ערכים וכיבּוּשים לתנוּעה כּוּלה. אוּלם כּל אלה אין בּהם כּדי לכסוֹת מעינינוּ את לוית־האוֹפי של פּעילוּת זוֹ, לוית־אוֹפי של התיחדוּת והתבּדלוּת. גוּש מסתגר מגוּש, וכל אחד מן הגוּשים מסתגר מכּלל־ההסתדרוּת.

נפגמוּ הצינוֹרוֹת המחַבּרים את פּעילוּתם של גוּשינוּ, הקיבּוּציים והמוֹשביים, לפעילוּתה של ההסתדרוּת הכּללית. זוֹ האחרוֹנה כּמעט שאינה נתפּסת לחוּשיו של חבר הגוּש אלא מבּחינה זוֹ: אם היא נענית לצרכי גוּשוֹ שלוֹ אוֹ פּוֹגעת בּהם. על פּי רוֹב היא נראית להם כּפוֹגעת. כל גוּש רוֹאה עצמוֹ “מקוּפּח”. ורינת “המקופּחים” נישׂאת בּמחנה. וּמחנכת.


 

ט

כּוֹחם של הגוּשים רב בּהפעלת היחידוֹת הדבוּקוֹת בּהן וּבחיבּוּרן אל כּלל־הגוּש. הנקוּדה הבּוֹדדת מוּצאת מפּרישתה לעצמה. היא מוַתרת בּמידה ניכּרת על “עצמאוּתה”, ויתוּרים מרצוֹן וגם ויתוּרים מתוֹך הסתגלוּת למשטר החדש. תחת זאת להוּטים הגוּשים עצמם אחרי “עצמאוּת”. עצמאוּת זוֹ יוֹתר ממה שיש בּה מהעמקת האוֹפי המקוֹרי של כּל חטיבה, מחתירה לשיפּוּרים פּנימיים, משאיפה להעלאת הרמה החברתית והטיפּוּס החלוּצי, יוֹתר משיש בּה מן ההוָיה החברתית־המקוֹרית וּמן העצמאוּת הפּנימית, התרבּוּתית, יש בּה מן העצמאוּת החיצוֹנית, “הפּוֹליטית”. יוֹתר משעיני הגוּשים נשׂוּאוֹת לכיבּוּשים פּנימיים הן נשׂוּאוֹת לכיבּוּשים חיצוֹניים.

עצמאוּת זוֹ של הגוּשים, בּשׂדוֹת פּעוּלה שהם נחלת התנוּעה כּוּלה וּבהם מקוּפּלת נשמת התנוּעה, גדֵלה והוֹלכת על חשבּוֹן הצטמקוּת השפּעתה וּמרוּתה של ההסתדרוּת כּוּלה. זוֹ מַתחילה נראית דלת־אוֹנים וּרפת־רצוֹן לעוּמת גוּשיה. אין לה להסתדרוּת מחנוֹת מרוּבּים של מתנדבים וחלוּצים מחוּץ לחטיבוֹת החלוּציוֹת־ישוּביוֹת המלוּכּדוֹת וּמחַנכוֹת בּ“מסגרוֹתיהן”. והללוּ – כל הפּתוֹס החלוּצי שלהן נתוּן לאוֹתם המעשׂים והתפקידים שהן רוֹאוֹת אוֹתם כּנחלתן שלהן.

צא ונַסה להביא לפני ציבּוּרנוּ איזה מעשׂה שיש בּוֹ משוּם חידּוש וּמאמץ נוֹסף היוֹצא מגדר השגרה ההסתדרוּתית, והטיפּוּל המַנגנוֹני, ותיוָכח כּי אין כּמעט תקוה לבצעוֹ אם אנוּ מבקשים לעשוֹתוֹ קנין כּללי, בּרשוּתה של ההסתדרוּת כּוּלה וּלצוֹרך ההסתדרוּת כּוּלה. בּמקרה זה יעמדוּ יחידים, בּני־בּלי־גוּש, משוּגעים לאוֹתוֹ דבר, ויבקשוּ לעוֹרר וּלנַעֵר את קהלנוּ, והקהל אינוֹ מתנעֵר. החשמל הנפשי אינוֹ נדלק. מה שאין כּן אם אך יוּכּר אוֹ יוּכרז אוֹתוֹ מעשׂה לנחלת אחד הגוּשים. מיד עוֹמד לימינוֹ הפּתוֹס של “קנין פּרטי”, פטריוֹטיזמוּס של בּעלי־אינטרס אוֹ בּעלי־יעוּד. וחוֹם־הנאמנוּת מתרוֹמם מיד בּזכוּת קנאַת־גוּשים. ואזי מוּבטח אתה שהדבר יקוּם. מוּבן מאֵליו, שיקוּם בּמסגרת מסוּימת, הקוֹבעת מלכתחילה את מידוֹתיו ואת אפקיו.

דוּגמה קטנה: כּמה שנים טרחוּ אצלנוּ להקים מוֹסד מישב בּרשוּתוֹ וּבכוֹחוֹ של כּלל־הפּוֹעלים. והדברים נתקלו בּניגוּדים עצוּמים להלכה מצד המתנגדים וּבהזנחה גמוּרה למעשׂה מצד המחייבים הנלהבים (בּעיוּן). ורק לאחר אָבדן זמן רב והזדמנוּיוֹת מרוּבּוֹת הוקם “נִיר”. אוּלם בּלי התנגדוּיוֹת וּבלי ויכוּחים וּבלי עין רעה של הציבּוּר הקים לעינינוּ בּזמן קצר כּל גוּש את מוֹסדוֹ הכּספּי, שהוּא לוֹ לעצמוֹ ואין ל“זרים” חלק בּוֹ.

כּלוּם יֵקל בּעינינוּ הדבר שכּל גוּש מעמיס על חבריו קרבּנוֹת נוֹספים שיהיוּ ודאי לברכה להתישבוּת העוֹבדת וּלמפעלים חלוּציים־כּיבּוּשיים? אך אי אפשר שלא נראה בּכך כּי לאחר חינוּך הסתדרוּתי של כ“ה שנים, וּלאחר כּל מה שנוֹצר והוּשׂג בּכוֹח שיתוּפנוּ הכּללי, וּלאחר שרוֹממוּת אַחדוּת כּלל־הפּוֹעלים בּגרוֹננוּ, עדיין אנוּ מאמינים בּ”איש לאוֹהליך" – ויהא זה אוֹהל קיבּוּצי אוֹ מוֹשבי – יוֹתר מאשר בּ“חזק ונתחזק” של הכּלל כּוּלוֹ. אי אפשר שלא נראה בּכך עדוּת כּי עדיין אין מבינים אצלנוּ, שכּוֹח התנוּפה בּסכוּמים מקוּבּצים הנמצאים בּידי כּלל־הפּוֹעלים הוּא גדוֹל לאין־ערוֹך מכּוֹחם של כּל הסכוּמים החלקיים הנתוּנים לרשוּתוֹ הסוּברנית של כּל אחד מגוּשינוּ. דוּגמת אוֹתוֹ סוֹחר קטן־מוֹח, המאמין בּתוֹם לבּוֹ כּי מאה אחוּזים בעסקוֹ הזעיר מהווים יוֹתר מעשׂרים אחוּז בּמפעל גדוֹל – מעדיפים חברינוּ את מאַת האחוּזים הגוּשיים שלהם על כּל העוֹשר השמוּר להם בּאוֹצר הכּלל.


 

י

האין הדבר תמוּה? מניעיה העמוּקים של תנוּעתנוּ מביאים אוֹתה לידי שיתוּפיוּת. כּל תנוּעתנוּ כּוּלה אינה קיימת אלא בּכוֹח הצטרפוּת פּרטים לידי כּלל־יוֹצר. וּבעצם מפעלנוּ השיתוּפי, ואפילוּ בּדרגוֹתיו העליוֹנוֹת, אנוּ מגלים מעוֹמק נפשנוּ ואָפיֵנוּ חוֹסר־אמוּנה בּכּלל וּבכוֹח יצירתוֹ. וּבשׂדה פּעוּלתנוּ המכוונת להקמת משטר־חיים שיתוּפי אין אנוּ מגיעים לא עד כּדי הצטרפוּת פּרטים למשפּחה (קבוּצה, מוֹשב) והמשפּחוֹת לשבט (גוּש). אבל רחוֹק מלבּנוּ דבר ההצטרפוּת לתנוּעה כּוֹללת, למעמד וּלעם. את האיחוּד הכּללי, ההסתדרוּתי, המפלגתי והלאוּמי, אָנוּ הוֹפכים בּמוֹ־רוּחנוּ לאיחוּד פוֹרמַלי, דל־תוֹכן וחסר־נשמה. גוּשינוּ משקיעים כּוֹחוֹת מרובּים, כּוֹחוֹת יקרים, בּכל מה “שקרוֹב לעצמם”, כּלוֹמר, בּכל מה שהם מגלים בּוֹ קרבת־משפּחה, בּין שיש בּוֹ טוֹבת־הנאה לשבט וּבין שיש בּוֹ שמירת־אמוּנים לרוּח השבט. וּבאוֹתה שעה הם מזניחים וּמפקירים את “הרחוֹק”, ואפילוּ בּרחוֹק הזה תלוּי גוֹרלוֹ של כּל “הקרוֹב”.

למה הדבר דוֹמה? למשפּחה בּרוּכת־בּנים שהיה לה עסק משוּתף ועליו פּרנסת כּל המשפּחה כּוּלה. משבּגרו הבּנים היה כּל אחד מהם מפַתח לעצמוֹ ענף מיוּחד של העסק, נוֹסף על העסק המשוּתף של המשפּחה כּוּלה. הבּנים היוּ חכמים וּנבוֹנים. וכל אחד מהם תפס יפה את העוּבדה, שבּעסק הכּללי אין לוֹ אלא חלק, בּשעה שהענף החדש הוּא כּוּלוֹ שלוֹ. והעסק הכּללי הרי הוא איתן, ונשען על כל הבּנים, ויש מי שנוֹשׂא בּוֹ, והחלק המוּשקע בּוֹ מוּבטח בּין כּה וכה. התחילוּ הבּנים מתמַכּרים כּל אחד לענף המיוּחד שבּרשוּתוֹ. מה היה סוֹפוֹ של אוֹתוֹ רכוּש משפּחתי משוּתף? שאלה בּחשבּוֹן לתינוֹקוֹת של בּית־רבּן וּלבוֹגרי המפעל השיתוּפי.


 

יא

הגוּשים מהווים בּשביל חבריהם לא חטיבוֹת שיתוּפיוֹת בּלבד, אלא הרבּה יוֹתר מזה, לפרקים הרבּה שוֹנה מזה. הם לחבריהם גם מוֹסד מיַשב, גם מוֹסד מחוֹקק, קוֹבע דרכים, שיטוֹת, אידיאוֹלוֹגיוֹת ויחסים. הגוּשים קוֹבעים לעצמם תפקידים ציבּוּריים, בּעלי אוֹפי תנוּעתי־כּללי, בּעלי חשיבוּת ממדרגה ראשוֹנה. לא תמיד מקיימים הגוּשים את תפקידיהם הראשוֹניים. לא תמיד הם נענים לתביעוֹת חלוּציוֹת־כּיבּוּשיוֹת, לא תמיד יש בּידיהם לפתוֹח את דלתיהם לקבוּצוֹת המבקשוֹת חסוּת – אך את השליחוּיוֹת הציבּוּריוֹת אשר קבּלוּ על עצמם הם מקיימים בּעֵרוּת וּבהתעוֹררוּת וּבדביקוּת וּבאימוּץ הכּוֹחוֹת.

על זאת תתפּלל תנוּעתנוּ: שחבריה יחיוּ את חיי ההסתדרוּת ואת חיי העם בעֵרוּת ובהתעוֹררוּת ויהיוּ מוּכנים בּנפשם לפעילוּת וּלמאמצים. וּביתר שׂאֵת דוֹרשת זאת התנוּעה מאת חלוּציה המעוֹרים בּקבוּצה וּבמוֹשב. מהם היא מחכּה למשמרוֹת משמרוֹת אשר עבוֹדתן בּטבע וּבמשק וּבמלאכת־כּפּים תַפרה את ציבּוּריוּתם, ועסקנוּתם לא תינזק מחמת פּרוֹפֶסיוֹנַליוּת מיַבּשת. ואמנם, לא פּעם נפתלת ההסתדרוּת, וכן המפלגה, עם החַבר ועם קבוּצתוֹ עקב התביעה שיתנדב לעבוֹדת הציבּוּר. היאָבקות אשר כּזאת זכוּרה לנוּ עוֹד מן הימים הראשוֹנים. הקבוּצה – כּל קבוּצה, “ישנה” ו“חדשה”, “קטנה” וּ“גדוֹלה” – רגילה לראוֹת בּנתינה זוֹ לציבּוּר קרבּן, ואם הציבּוּר עוֹמד בּדרישתוֹ הרי היא רוֹאה בּזה לפרקים התנקשוּת בּקיוּמה.

זכוּת היא לגוּשים שהם מעמיקים בּקרב חבריהם את הרגשת הקשרים עם החוּץ, עם הגוֹלה, עם שכבוֹת־מילוּאים, עם החלוּץ. הם מרחיבים את אָפקם של חבריהם וּמקרבים אוֹתם לראִיית אידיאוֹת כּלליוֹת וּלמילוּי תפקידים כּלליים. אלא שחינוּך זה להרגשת הכּלל וּלשירוּת ציבּוּרי יש לוֹ תחוּמים שלוֹ: העֵרוּת והנכוֹנוּת לפעוּלה עוֹלוֹת וגוֹברוֹת בּה בּמידה שעבוֹדת הכּלל נעשׂית בּאמצעוּת הגוּש שעליו נמנה החבר וּמתנהלת למעשׂה בּרשוּתוֹ של הגוּש, ויש בּה כּדי להרים את קרנוֹ אוֹ להרחיב את בּסיסוֹ. ואוֹתן הסגוּלוֹת הטוֹבוֹת – עֵרוּת וּנכוֹנוּת לפעוּלה – מצטמקוֹת וּמתנדפוֹת כּשהן נתבּעוֹת למעשׂים שאין להם זיקה ישרה לשליחוּת אשר הגוּש חפץ בּיקָרהּ.


 

יב

השליחוּיוֹת הציבּוּריוֹת השוֹנוֹת שהגוּשים הישוּביים מטילים על עצמם מכוּוָנוֹת כּוּלן בּעצם לנקוּדה אחת: חינוּך חיל־מילוּאים. קרי: עיצוּב דמוּתוֹ הרוּחנית וחייו הנפשיים של הדוֹר העוֹלה לחיים חלוּציים, בּארץ ובגוֹלה.


כּל אוֹתם שטחי הפּעוּלה אשר יש להם נגיעה לכך, נקבּע בּהם – בּהסכּם אילם – יחס מיוּחד בּין הגוּשים לבין ההסתדרוּת. והיחס הוּא קבוּע ואיתן. וגם לוֹיאלי. מעין הלוֹיאליוּת שבּיחסי חוֹכר וּמַחכּיר: הגוּשים מקבּלים מאת ההסתדרוּת זכּיוֹן על שטח פּעוּלה מסוּים. שטח זה ניתן להרחבה, הכּל לפי חריצוּתוֹ של מקבּל הזכּיוֹן. הגוּש חוֹכר את השטח, לתקוּפה בּלתי־מוּגבלת, אוּלי לצמיתוּת. וּכמשפּט כּל חוֹכר הגוּן הוּא ממלא את החוֹבוֹת אשר קיבּל על עצמוֹ לגבּי המחכּיר, אוּלם בּתוֹך שטח העיבּוּד הוּא עוֹשה כּבתוֹך שלוֹ. להסתדרוּת ישנה, כּמוּבן, זכוּת “הבּעלוּת העליוֹנה”, אוּלם מן הפּרקטיקה ההסתדרוּתית אפשר להסיק שזכוּת זוֹ היא רק לנוֹי, והיא מוּתנית בּתנאי בּלתי־כּתוּב: שלא להשתמש בּה. ואמנם, כּל עוֹד אין עניני אחד החוֹכרים מתנגשים בּעניני משנהוּ אין למחכּיר כּל יסוֹד להתערב וּלהשתמש בּזכוּיוֹתיו “העליוֹנוֹת”, ורק בּמקרה של הסגת־גבוּל אוֹ גרם־נזקים בּין חוֹכר לחוֹכר, וּכשאלה אינם מוֹצאים דרך להשתווֹת בּיניהם לבין עצמם, הרי הם פּוֹנים לאחרוֹנה, מתוֹך לוֹיאליוּת גמוּרה, אך גם בּמלוֹא תחמשתם, אל “הרָשות העליוֹנה”, אל בּעל־האחוּזה שיאמר את דברוֹ. וּבעל־אחוּזה הגוּן אף הוּא חייב, כּמוּבן, לנהוֹג בלוֹיאליוּת לגבּי חוֹכריו. בּימים כּתיקוּנם הוּא מסתפּק בּקבּלת הרֶנטה שלוֹ ואינוֹ תוֹחב את חטמוֹ לרשוּת שאינה שלוֹ.

חברַי ורבּוֹתי, אימתי הסכּימה תנוּעתנוּ לנהל כּכה את נחלת הציבּור? מי מסר לנבחרי הציבּוּר את תפקידי הנהגת ההסתדרוּת ועיצוּב עתידה – בּזכוּת החכּרה?


 

יג

מבּחינה פוֹרמלית הכּל בסדר: שוּם תפקיד לא הוּצא, חלילה, מרשוּת ההסתדרוּת ושוּם סמכוּת הסתדרוּתית לא נפגעה – רק רקמוֹת שלמוֹת הוּפקעוּ מפּיקוּחה ומהשפּעתה; שוּם חבר בּשוּם חטיבה ישוּבית לא הפקיע עצמוֹ מחוֹבת השירוּת לכלל ההסתדרוּת (על כּל פּנים לא יוֹתר מכּל פּוֹעל בּוֹדד מבוּסס) – רק הגוּשים החלוּציים, מעוֹז וּמבטח לתנוּעה כּוּלה, הפקיעוּ עצמם מנשׂיאה בּעוֹל שירוּתיה הכּלליים של התנוּעה (מחוּץ לאוֹתם הענינים שיש בּהם מקוֹם לספירוֹת השפּעה ואינטרסים ושבּהם ניתנת ההזדמנוּת להטבּיע חוֹתם על חיל־המילוּאים של התנוּעה).

אוּלם עיקר תוֹצאוֹתיה של ההוָיה הגוּשית בּתנוּעתנוּ אינוֹ – לפי שעה – בּשטח הפוֹרמלי, אלא בּשטח החוָיה והזיקה הנפשית של החבר להסתדרוּתוֹ. בּהרגשתוֹ של החבר הטיפּוּסי שבּגוּש צצה מחיצה בּינוֹ לבין הסתדרוּתוֹ וּמפלגתוֹ. נפסקה היניקה ללא חציצה, יניקה זוֹ אשר בּה, ולא בּקשרים הפוֹרמליים, כּוֹחה של ההסתדרוּת. ההסתדרוּת מגיעה אל חבר־הגוּש דרך צינוֹרוֹת הגוּש, וחייה משתקפים בּמוֹחוֹ בּמשקפי הגוּש.

ההסתדרוּת חדלה להיוֹת לחבר – גם לזה שבּא, לכאוֹרה, להמשיך את שלשלת התנוּעה – מקוֹר־יניקה, מרכּז־הדרכה, נקוּדת שיתוּף חיוּני עם שאר חבריו על זרמיהם ועל גוּשיהם. אין ההסתדרוּת מעתה בּשבילוֹ אלא מרכז אִרגוּן פוֹרמלי. השאלוֹת החיוּניוֹת של התנוּעה, השאלוֹת הקרוֹבוֹת ללבּוֹ של החבר, שבּהן הוּא רוֹאה אפשרוּת לעצמוֹ לוֹמר את דברוֹ, שאלוֹת אלה אינן נדוֹנוֹת בהסתדרוּת בּצוותא עם שאר חברים, בּני גוּשים שוֹנים העלוּלים לראוֹת את הדברים מתוֹך “גישוֹת” שוֹנוֹת. לא, השאלוֹת נדוֹנוֹת בּמקוֹמוֹת אחרים, חמימים יוֹתר, קרוֹבים יוֹתר, שעין זרה אינה שוֹלטת בּהם ו“העֶמדה” “מתגבּשת” בּלי כּל חשש של השפּעה “חיצוֹנית”. ואין תקוה לשאלה שתגיע לדיוּן הסתדרוּתי בּטרם עברה את כּל המדוֹרוֹת של הדיוּנים הגוּשיים וּבטרם “נתגבּשוּ העמדוֹת”. ומוּבן מאליו, משנתגבּשוּ העמדוֹת הרי הן ערוּכוֹת לקרב. אך גם דיוּן שכּזה מעל דוּכן כּללי איננוּ נפרץ. רובּן של השאלוֹת החיוּניוֹת בּמערכת חיינוּ החלוּציים אינן זוֹכוֹת כּלל לשמש נוֹשא לדיוּן משוּתף. שאלה שנמצא לה גוֹאל, בּקרב הגוּשים, ההסתדרוּת פּטוּרה הימנה. וחבר המשמש בּשליחוּת ההסתדרוּת – כלוֹמר, זה שנתגייס לפעוּלה הסתדרוּתית בּאחד התפקידים שגוּשוֹ מוֹצא ענין בּהם – חזקה עליו שאף הוּא לא יחטא, חלילה, להסתדרוּת ולא יתנקש בּזכוּיוֹתיה המוּסמכוֹת. ורק שקשריו עם ההסתדרוּת תוֹך כּדי עבוֹדתוֹ הנם קשרים שבּפוֹרמליוּת. ההסתדרוּת מַמציאה לוֹ “חוֹמר”, אך את הרוּח המחַיה את פּעוּלתוֹ הוּא שוֹאב מאוֹתוֹ מקוֹם המשמש לוֹ מרכּז־חיים. כּל הכּבוֹד להסתדרוּת, כּל ההוֹדיה בּסמכוּתה, כּל הנוּסחאוֹת הקבוּעוֹת לקילוּסה, אך את הפּתרוֹנים לשאלוֹת המַטרידוֹת, את העצה והתחבּוּלוֹת בּמלחמת־הקיוֹם ובהתנַצחוּת עם אחים־יריבים, ילך לבקש לא אצל ההסתדרוּת, כּי אם בּאוֹתוֹ מקוֹם המשמש לו מקוֹר השפעה רוּחנית.

כּך ינהג החבר המוּבהק, נוֹשא משך הזרע של ההסתדרוּת. והחבר הצעיר, אשר איננוּ זוֹכר ימים אחרים בּהסתדרוּת ובּמפלגה – רוֹאה בּכך את ההוָיה הטבעית. אם ותיקי התנוּעה השלימוּ, הוּא אפילוּ להשלמה אינוֹ זקוּק. הוּא כּבר מוֹצא את ההסתדרוּת כּגוּף בּלי נשמה, כּגוף שויתר על חיי־נשמה.


 

יד

ואוּלי בּאמת אין בּרירה. אוּלי אי אפשר לפתח את היצירה הישוּבית במלוֹא עצמיוּתה וּלחנך משמרוֹת חדשוֹת לחיים חלוּציים בּלי הפַּרטיקוּלריזם ההוֹלך וגוֹבר. אוּלי אי אפשר לטפּח בּקרב דוֹר מַגשימים נאמנוּת קנאית למפעלם בּלי שיראוּ בּמעשֹם שלהם, ולוּ גם הוּא מעשֹה חלקי, את חזוּת הכּל, וּבלי שיראוּ בּכל מי שגוֹרס משהוּ אחרת – סוֹטה ויריב. אוּלי תוֹבעת בּאמת היצירה החלוּצית למען הצלחתה פּיצוּל מוּחלט, ולא רק משקי וחברתי, אלא אף בּשׂדה החינוּך וכיבּוּש הגוֹלה ואִרגוּן הנוֹער ו“גיבּוּש אידיאוֹלוגיה”. אוּלי ההתנגחוּת המרירית הזאת בּין חברים למפעל אחד, אשר רק הטלת הדגש בּנקוּדוֹת שוֹנוֹת מבדילה בּיניהם, אוּלי אין לנוּ אלא לקבּל אותה כּהכרח אשר הפסדוּ יוֹצא בּשׂכרוֹ. אוּלי צריך להשלים עם התרוֹפפוּתם ודלדוּלם של חיי ההסתדרוּת, לשם אימוּץ כּוֹח היצירה הגנוּז בּהתבּדלוּת הגוּשית הזאת?

אך אם כּן הוּא, אזי נהיה ישרים עם עצמנוּ ונסיק את המסקנה האחת ההגיוֹנית. נכּיר בּמצב הזה וּנאַשר אוֹתוֹ בּגָלוּי. נכּיר כּי אין לבנוֹת תנוּעת פּוֹעלים חלוּצית בּלתי אם רשוּיוֹת רשוּיוֹת. וּבהתאם לכך נדע לקבּוֹע למוֹסדוֹת “הכּלליים” את תחוּמיהם. יתר על כּן, נשחרר את התנוּעה מאוֹתם היסוֹדוֹת העוֹמדים בּניגוּד למגמה זוֹ (כּי הלא עוֹד שׂרדוּ לנוּ מוֹסדוֹת, וגם אנשים אשר אינם משלימים עם הגוֹרל הזה, והם עוֹמדים בּמלחמתם על אחדוּת נפש התנוּעה, ולא על אחדוּת אִרגוּנית פוֹרמלית בּלבד).

ונהיה ישרים עם חברינוּ ונציל אוֹתם מהרגשת השניוּת המעיקה עליהם לפרקים. נבוֹא אליהם ונאמר: טעינוּ והטעינוּ. שנים רבּוֹת האמַנוּ בּתוֹם לבּנוּ שהקו ההיסטוֹרי של תנוּעתנוּ מוֹביל מן הפּילוּג אל האיחוּד. עכשיו נוֹכחנוּ כּי טעוּת היתה בּידינוּ. בּאוּ מעשׂינוּ וטפחוּ על פּנינוּ. נתבּדה הלָך־מחשבוֹתינוּ. נתבּרר כּי אמנם היתה תקוּפת־מה בּחיינוּ שבּה התלכּדנוּ והיינוּ לתנוּעה אחת וּמאוּחדת, וּשאיפתנוּ היתה: הסתדרוּת אחת וּמפלגה אחת, אוּלם אוֹתה תקוּפה חלפה. ועכשיו נכנסנוּ לתקוּפה של פּילוּג־אברים בגוּף הגלמי של ההסתדרוּת, וסימנך: התפּצלוּת גוּף התנוּעה לגוּשים מלוּכּדים בּהתיחדוּתם וּבבדלוּתם, התגבּשוּת של מפלגוֹת חדישוֹת על בּסיס של אחדוּת משקית־חברתית־אידיאוֹלוֹגית־שבטית. והמפלגוֹת החדשוֹת הללוּ, הדוֹחוֹת מעליהן את השם מפלגה, בּין שהן סוּברניוֹת לגמרי מבּחינה קוֹנסטיטוּציוֹנית, כּמוֹ “השוֹמר הצעיר”, וּבין שהן מהווֹת מפלגה בּתוֹך מפלגה, כּמוֹ מפלגת הקיבּוץ המאוּחד וּמפלגת חֶבר הקבוּצוֹת וּמפלגת ועד המוֹשבים והאִרגוּנים – הן הן הצוּרוֹת המוֹדרניוֹת בּשביל האנרגיה הציבּוּרית של מעמד הפּוֹעלים. הללוּ אפשר אינן יוֹדעוֹת עדיין מה וָמה יביאוּ לכלל הפּוֹעלים בּמקוֹם האחדוּת הניטלת הימנוּ: אפשר הן מפקפּקוֹת בּעצמן, בּפנַי וּבפנים, בּמציאוּתוֹ של תוֹכן רעיוֹני־מעמדי אשר יצדיק כּל־שהוּא את החתך הזה; ועדיין לא נקבּעוּ קביעוּת של קיימא ספירוֹת ההשפּעה בּיניהן, וּלפי שעה אין בּידיהן למנוֹע מאתנוּ יחסי מריבה וניצוּחים, ואוּלי גם זעזוּעים – אוּלם: להן העתיד. בּכך רוֹצה דוֹר זה של תנוּעת הפּוֹעלים. את חלוֹם האיחוּד חלמנוּ וּפוֹתר אין אוֹתוֹ.

כּזאת עלינוּ לוֹמר לעצמנוּ ולחברינוּ, אם אין אתנוּ תקנה יסוֹדית למצבנוּ הפּנימי. לא מן היוֹשר הוּא כּלפּי התנוּעה החיה, ולא מן הכּבוֹד כּלפּי עברנוּ, שבּרוֹממוּת האחדוּת על שׂפתנוּ נדַדה אֱלי חיסוּל אחדוּת תנוּעתנוּ.


 

טו

מגמת ההתפּתחוּת זוֹ העוֹשה את המערכה הישוּבית־חלוּצית שלנוּ צרוֹר מפלגוֹת משקיוֹת והמחַבּרת את איש־המשק לא רק לקבוּצתוֹ או למוֹשבוֹ אלא גם למפלגתוֹ המשקית, ראוּיה שנתבּוֹנן בּה לא רק מבּחינת ארגוּן חיי הציבּוּר, כּי אם גם מבּחינת גוֹרל היחיד. כּיצד משפּיעה מגמה זוֹ על האדם ועל יחסי אדם בּתנוּעה?

(מאמר מוּסגר: היוּ ימים והדגשת ערך האדם בּחברה בּכלל וּביצירה הסוֹציאליסטית בּפרט היה בּה כּמעט משוּם פּגיעה בּטעם הטוֹב וּמשוּם פּשיעה בּתפיסה “המדעית”. עכשיו הוּתר לנוּ הדבר, וּכבר הסתמך אחד הנוֹאמים על סטאלין שהוֹרה הלכה כּי “האדם הוּא העיקר”. אשרי מי שיש בּידוֹ לשעת הצוֹרך הסכּמה מוּכנה ממקוֹם גבוֹה. ועדיין יש בּינינוּ – לאחר נסיוֹן החיים של תנוּעתנוּ, וּבשנת הכ“ה לקבוּצה – מי שנצרך להסכּמה בּדבר ערך האדם בּסוֹציאליזם. ימָצא ודאי מי שיערער על אַסמַכתה מסטאלין ויאמר: אמנם שנינוּ כּי האוֹמר דבר בּשם אוֹמרוֹ מביא גאוּלה לעוֹלם. אך אין דבר נקרא על שם אוֹמרוֹ אלא אם כּן יש קשר־חיים עמוֹק בּין האוֹמר לבין האמוּר. והאוּמנם סטאלין הוּא האיש אשר הוֹכיח בּפעוּלוֹתיו וּבמנהגיו וּבדרכי שלטוֹנוֹ עד מה מוֹקיר הוּא חיי־אדם וחירוּת־אדם וּכבוֹד־אדם, והאוּמנם הוּא האיש המיוּעד ללמד אוֹתנוּ כּי “האדם הוּא העיקר”? האם לא ידעה תנוּעתנוּ את אהרן דויד גוֹרדוֹן ואת יוֹסף חיים בּרנר אשר לא בּהכרזה לשעה, אלא בּכל דרך חייהם וּביחסם לסוֹבב אוֹתם העידוּ נאמנה כּי העיקר הוּא האדם? האם לא שמע דוֹרנוּ את שֵמע טוֹלסטוֹי וגַנדי אשר בּכל מלחמת חייהם גילמוּ את ההכּרה שהאדם הוּא העיקר ולא הבּצע ולא המכוֹנה ואף לא המשטר המדיני? ויש לענוֹת למַקשן: היא הנוֹתנת, אם עכשיו בּא סטאלין והוּא מרים על נס את “האדם”, הרי יש בּזה משוּם הוֹדעת בּעל־נסיוֹן, כּי כּל כּוֹח המשטר והצבא והגפּא”וּ והאינדוּסטריאַליזציה והקוֹלקטיביזציה אינם מספּיקים, כּי “האדם הוּא העיקר”).


 

טז

הן בּזה היה כּוֹחה של תנוּעתנוּ וּבּזה נבדלה, גם בּנקוּדת־מוֹצאה וגם בּגוֹרל חייה, מכּמה תנוּעוֹת קרוֹבוֹת לה: שראתה את האדם כּעיקר. תנוּעתנוּ ידעה לא רק את האידיאה הציבּוּרית, את הסטרוּקטוּרה הסוּציוֹלוֹגיה ואת המַנגנוֹן האִרגוּני, כּי אם גם וּבעיקר את האדם. האמינה בּאדם, החשיבה את אָפיוֹ, את כּוֹחוֹ היוֹצר. הוֹקירה את חירוּתוֹ, את חוֹפש־מחשבתוֹ, את חיפּוּשיו וּלבטיו.

והקבוּצה גוּפה, עם כל הכּוָנוֹת הלאוּמיוֹת והסוֹציאליוֹת הגנוּזוֹת בּה, בּיקשה ליצוֹר חברת־אדם, חיי חברה הראוּיים לאדם. לא פּחוֹת מזה. בּראשית היה תפקידה החלוּצי של הקבוּצה לגבּי כּלל־הפּוֹעלים מרוּכּז כּוּלוֹ בּתוֹכה. בּעצם היוֹתה נתנה לפּוֹעל מוֹפת חיים אנוֹשיים “אחרים”: משק עבוֹדה עצמאי, אחריוּת מלאה של העוֹבד להצלחת העבוֹדה וּלפריוֹנה, אחריוּת שאיננה תלוּיה בּיחסי בּעלים וּמשגיחים, שויוֹן כּלכּלי בּחברה, רמת־חברוּת המכּירה (אוֹ לפחוֹת שוֹאפת להכּיר) בּערכּוֹ של כּל אדם בּחברה, ואוירה תרבּוּתית המצטרפת מכּל אלה.

בּיחס לגילוּיי חיי הציבּוּר – בּהסתדרוּת וּבּמפלגה – היה כּל חבר בּקבוּצה אדם שלם, עוֹלם בּפני עצמוֹ. הקבוּצה לא עלה על דעתה להוֹפיע בּתחוּמי הציבּוּר כּחטיבה רעיוֹנית או פּוֹליטית אוֹ אִרגוּנית. הקבוּצה לא התנשׂאה להיוֹת לחבריה בּמקוֹם מפלגה, בּמקוֹם הסתדרוּת. ולוּ גם “בּמקוֹם” חלקי. בּין חבר הקבוּצה לבין ההסתדרוּת אשר בּה פּעל וּלבין המפלגה אשר ממנה ינק, לא היתה הקבוּצה מהווה שמץ־מחיצה. חבר הקבוּצה הנאמן למפלגתוֹ וּלהשקפוֹתיה לא יכוֹל היה להטיל את מרוּתה של מפלגתוֹ על הקבוּצה. וּמאידך, יכוֹל היה חבר הקבוּצה להיוֹת בּר־פּלוּגתא לרוֹב חברי הקבוּצה אוֹ גם לכוּלם בּהשקפוֹתיו וּביחסיו הציבּוּריים בּלי שיחדל על ידי כּך להיוֹת מקוּבּל על חבריו כּחבר כּשר ונאמן למעשֹה־הקבוּצה וּלחיי־הקבוּצה.

הקבוּצה שדרשה כּל כּך הרבּה מן החבר בּיחסוֹ לעבוֹדה ולמשק ולחברים, לא בּיקשה מעוֹלם לטשטש את דמוּתוֹ הרוּחנית. הקבוּצה הוֹקירה את עצמאוּתוֹ הרוּחנית של החבר גם כּשהיה “יוֹצא־דוֹפן” לגבּי מוּשׂגים שהיוּ מקוּבּלים על רוֹב הקבוּצה ואפילוּ על כּוּלה. וּמעל לניגוּדי המפלגוֹת ולמחיצוֹת הציבּוּריוֹת השוֹנוֹת ידעה הקבוּצה את האחוה עם איש הקבוּצה האחרת, ידעה לגלוֹת בּוֹ את הקרבה העמוּקה והמאַחדת, ידעה להוֹקיר בּוֹ את האדם נוֹשׂא הקבוּצה. וּלפיכך מילאה הקבוּצה בּשעתה תפקיד חינוּכי גדוֹל בּהכשרת־הלבבוֹת הראשוֹנית לקראת הקמת ההסתדרוּת ולקראת האיחוּדים הראשוֹנים.


 

יז

ועכשיו? הפּילוּג הקיבּוּצי החזיר אוֹתנוּ בּנדוֹן זה כּמה מעלוֹת אחוֹרנית. הוּא זוֹרע זרוּת בּין אדם לחברוֹ בּתוֹך תחוּמי ההסתדרוּת האחת והמפעל הישוּבי האחד והשאיפה השיתוּפית האחת וגם בּתחוּמי המפלגה האחת. מכּל הפּילוּגים בּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ עוֹד לא היה פּילוּג כּזה להפרדה בּין אחים. הוּא מוֹנע אוֹתם מראוֹת זה את זה כּמוֹת שהם, בּאשר הוּא זוֹרק אוֹר גדוּש וּמוּפרז על כּל תג וכל קוֹץ המפרידים בּיניהם. כּמה מוּנחים נתחדשוּ חליפוֹת בּמִלוֹניהם של הגוּשים לשם הגדרה עצמית והגדרת היריב. וּמוּנחים אלה יוֹתר ממה שיש בּהם מן ההכּרה העצמית הנאמנה וּמן הכּרת הזוּלת הצוֹדקת וּמִבּקשת ראִיית האמת שבּהבדלים יש בּהם משוּם העלָאַת טיח נוֹסף על החַיִץ הקיים, טיח הבּא למנוֹע נשיבת־רוּח חבֵרית דרך הסדקים שבּמחיצוֹת.

למעשׂה לוֹמדים הגוּשים זה מזה, יוֹצאים זה בּעקבוֹת זה, אך אינם נוֹטים להוֹדוֹת בּכך וּלהסיק מסקנוֹת מעוּבדוֹת אלה. לא ראינוּ עדיין שגוּש אחד יבוֹא להגדיר את משנהוּ למען גלוֹת את המאוֹר שבּוֹ וּלמען למוֹד בּגָלוּי וּבמישרים – ולוּ רק משהוּ – מאָרחוֹתיו. ההערכוֹת וההגדרוֹת המרוּבּוֹת, שאם אחת מהן מתבּדה בּאה תיכף אחרת בּמקוֹמה, אינן בּאוֹת אלא כּדי לגלוֹת את התוּרפּה שבּזוּלת, וּכדי שאפשר יהיה להסיק: חברים, אשרינוּ וּמה טוֹב חלקנוּ שאין אנו כּמוֹתם.

מה איפוֹא ערכּם החינוּכי והמעשׂי של אוֹתם השיפּוּטים וההערכוֹת שאינם מבקשים כּלל להיוֹת צוֹדקים כּלפּי המוּערך, וּממילא אינם עוֹשׂים צדקה עם המעריך. כּי בּמקוֹם להרחיב את עוֹלמוֹ וּלהנחיל לוֹ חברים חדשים שיִלמד מנסיוֹנם וישתף אוֹתם בּנסיוֹנוֹ – מסייעים לוֹ אוֹתם השיפּוּטים וההערכוֹת להתבּצר בּבדילוּת שבטית וּבהתנשׂאוּת קוֹלקטיבית. תכוּנוֹת אלה ודאי שהן מצוּיוֹת בּכל חברה אנוֹשית, ועל אחת כּמה שיש להן קרקע נוֹח בּחברה המצטרפת משכבוֹת־עליה שוֹנוֹת, מבּני ארצוֹת שוֹנוֹת וּבני הסתדרוּיוֹת־גוֹלה שוֹנוֹת. אוּלם מבּחינתנוּ אנוּ, לפחוֹת מבּחינת קיבּוּץ גָלוּיוֹת וּמיזוּג צוּרוֹת־עליה, – שלא להטריד את ספר המידוֹת – אין לראוֹת בּתכוּנוֹת אלה טעם לשבח.

אני מעיז לוֹמר כּי הפּילוּג בּמערכה החלוּצית מטפּח בּנוּ נטיוֹת ויחסים שהם ההיפך הגמוּר ממה שהקבוּצה זקוּקה להם וּממה שהיא מבקשת לטפח בּחבריה. בּמקוֹם אחוה – איבה, בּמקוֹם אֵמוּן, – חשדנוּת, בּמקוֹם כּבוֹד לחבר – נַקרנוּת, בּמקוֹם סקרנוּת רוּחנית אמיצה – אטימוּת שׂכלית, בּמקוֹם שיתוּף – קנאה, בּמקוֹם סוֹלידריוּת – יחסי תגרנים־יריבים. היאָבקוּת הגוּשים הביאה לידי כּמה גילוּיים שאינם מוֹסיפים כּבוֹד לעוֹשׂיהם, ויצרה אוירה שאיננה מעוֹררת כּבוֹד לכוּלנוּ. איני מביא דוּגמאוֹת – של מעשׂי־נרגָנוּת והליכי־רכיל – מפּני הכּבוֹד. אי אפשר שלא לראוֹת שהיאָבקוּת זוֹ טוֹפחת על פּני הדיבּורים הנאים שטוּפים בּהם. גם אם היא זוֹקפת את קוֹמתוֹ של הגוּש, הרי היא כּוֹפפת את רוּחוֹ של החבר.


 

יח

יוּרשה לי לוֹמר: יוֹתר ממה שאני דוֹאג להסתדרוּת, למפלגה המאוּחדת, לאָפיים וּלכוֹשר פּעוּלתם של מוֹסדוֹתינוּ המרכּזיים, לאחדוּת הציבוּר ולכּוֹח היוֹצר של התנוּעה, הנני חרד לנפש החבר. כּל הישׂגינוּ הציבּוּריים וכל קנינינוּ המשקיים לא יִשווּ בּה. כּל מה שיצרה תנוּעתנוּ לא יצרה אלא בּכוֹחוֹ של החבר, בּכוֹח צרכיו הנפשיים, בּכוֹח עצמאוּתוֹ הרוּחנית, בּכוֹח הכרעתוֹ. תנוּעתנוּ ראתה בּכל חבר וחבר את הכּוֹח העלוּל להכריע. ואכן, הוּא היה בּא כּפעם בּפעם וּמכריע. לָאו דוקא בּימי הצבּעה הנדירים, אלא בּכל יוֹם ויוֹם מימי העשׂיה. תנוּעתנוּ ירשה בּזה את הראִיה היהוּדית הקדוּמה, שהעוֹלם כּוּלוֹ נתוּן תדיר על כּף־המאזנים, וכל אחד מאתנוּ וכל מעשׂה של כּל אחד מאתנו, יש בּו כּדי להכריע את הכּף. וכל שעה היא שעת־הכרעה.

וּלפיכך יש לחוּש לכל מה שנוֹטל מן החבר את עצמאוּתוֹ הרוּחנית, את כּוֹח השיפּוּט וההכרעה הרעיוֹנית. יש אוירת־חממה העוֹשֹה את האדם החי בּה בּעל־מוּם. אין האדם צוֹעד בּמוֹ רגליו, אלא מוּבל בּיד. אינני נוֹטה כּלל וּכלל ליחס תוֹפעה זוֹ למַהוּת הקיבּוּצית. חלילה. מילדי הזמן היא, מתוּרפּת הזמן: ויתוּר האדם מרצוֹן על עצמאוּתוֹ הרוּחנית, הסתמכוּתוֹ על כּתפי המנהיג אוֹ הקוֹלקטיב. ותוּרפּה זוֹ מתגלה בּחיים הקיבּוּציים בּדמוּת חדשה, לא שיערוּה ראשוֹנים: אין הגוּש מסתפּק בּשיתוּף כּלכּלי וחברתי. הוּא מעביר את השיתוף גם על החיים המדיניים והרעיוֹניים. וכאן שמוּר לכל גוּש וגוּש על פּי דרכּוֹ ועל פּי נטיוֹתיו כּר נרחב.


 

יט

מוּנח זה נתחדש בּבית־מדרשם של “גדוּד־העבוֹדה” ו“השוֹמר־הצעיר”: “קוֹלקטיביוּת רעיוֹנית וּפּוֹליטית”. כּלוֹמר, אין הקיבּוץ מבקש להיוֹת חטיבה משקית־כּלכּלית־חברתית בּלבד, אלא גם חטיבה פּוֹליטית ואידיאוֹלוגית. יוֹם אחד נעשׂתה צרה לוֹ לגדוּד־העבוֹדה הסתערוּתוֹ המשקית־השיתוּפית, רבּת הכּיבּוּשים, ו“השוֹמר הצעיר” לא מצא לוֹ עוֹד סיפּוּק בּהוָיה של “עדה שוֹמרית” – נקבּע הצוֹרך בּעמדה פּוֹליטית ואידיאוֹלוֹגית שתהא קנין כּללי של הקיבּוּץ וּמחייבת את חבריו (“חוֹפש הפּרט” שעליו דוּבּר בּאוֹתם הימים – כּלוֹמר: זכוּת הסטיה מדרך הרבּים בּקיבּוּץ – נסבּל כּהוֹראת־שעה לתקוּפת המעבר, בּעצם: כּאַנוֹמַליה).

זכוּרים ימי המבוּכה הגדוֹלה אשר הקיפה את קיבּוּצי העליה השלישית. בּתוֹך אוֹתה מבוּכה וּמתוֹך יצר הפּרישה החברתית מכּלל הפּוֹעלים – יֵצר אשר פּעם בּחזקה בּחוּגים מסוּימים של העליה השלישית ואשר גבר עם גְבוֹר המבוּכה – נגזר החידוּש הזה שבּא לטבּוֹע את המפעל הקיבּוּצי בּמַטבּע ההתיחדוּת הפּוֹליטית. יש לדעת כּי לא לקוֹלקטיביוּת רעיוֹנית וּפּוֹליטית בּלבד נתכּוונוּ המתכּוונים, שהיא הן יכוֹלה גם להתפּרש כּקבּלת תכנה האידיאוֹלוֹגי והפּוֹליטי של אחת המפלגוֹת הקיימוֹת, אלא דוקא לקוֹלקטיביוּת עצמאית, לא נטע־חוּץ אלא מוֹלדת־בּית, יצירת רוּחם המקוֹרית של אוֹתם הקיבּוּצים דוקא. והחלטה זוֹ על קוֹלקטיביוּת רעיוֹנית וּפּוֹליטית הוּחלטה בטרם נתגבּש בּאוֹתם הקיבּוּצים תוֹכן פּוֹליטי מסוּים. התשוּקה לעצמאוּת אידיאוֹלוֹגית וּפּוֹליטית קדמו לתוֹכן הרעיוֹני שעתיד היה למלא אוֹתוֹ קנקן עצמאי שקיבּוצים מסוּימים ישמשוּ לוֹ נוֹשׂא. דוּגמת אוֹתוֹ הקַלע, אשר לעוֹלם אינוֹ מחטיא את המטרה: תחילה הוּא יוֹרה את הכּדוּר, ואחר כּך מקיף אוֹתוֹ בּעיגוּל.

עצם המגמה לקשר את הקיבּוּץ עם “השקפת־עוֹלם”, עם תכנית פּוֹליטית מפוֹרטת, עם מַצעי־בּחירוֹת, עם עמדה מחייבת בּכל שאלוֹת השעה, כּלוֹמר, לזהוֹתוֹ עם מפלגה (ולוּ גם עם מפלגה שאין מכריזים על קיוּמה) ואפילוּ לא עם מפלגה סתם בּעלת עקרוֹנוֹת לאוּמיים וּפּוֹליטיים וסוֹציאליים, אלא עם מפלגה היוֹדעת פּתרוֹנים לכל חידוֹת־עוֹלם, והקוֹבעת עמדה מחייבת בּשאלת פּילוֹסוֹפיה ודת וזרמי־תרבּוּת וחוּקי ההיסטוֹריה האנוֹשית; עצם המגמה לעשוֹת את בּא־כּוֹח הקיבּוּץ לא לבד למיצג את עניניו המשקיים והחברתיים של הקיבּוּץ, אלא גם לבא־כוֹחם הפּוֹליטי והאידיאוֹלוֹגי של חבריו; עצם המגמה לחייב את חברי הקיבּוּץ על משמעת פּוֹליטית פּנימית (כּלוֹמר, בּתוֹך ההסתדרוּת) וחיצוֹנית (מחוּצה לה) – היה בּה משוּם שינוּי יסוֹדי ממַטבּע הקבוּצה.


 

כ

ויוֹתר משהיה בּה משוּם שינוּי בּאֳפי הקבוּצה כּתא הסתדרוּתי שהפך להיוֹת גם מעין סניף מפלגתי, היה בּה משוּם שינוּי בּמצבו של הפּרט בּקבוּצה.

מבּחינת החירוּת הנפשית יש הבדל עיקרי בּין השתייכוּתוֹ של אדם למפלגה רעיוֹנית־פּוֹליטית לבין השתייכוּתוֹ למפלגה המַצמידה את ההוָיה המשקית־חברתית לעמדה אידיאוֹלוֹגית ופּוֹליטית. כּל מפלגה תוֹבעת מאת החבר לא רק את כּוֹחוֹ החוֹשב והשוֹפט, כּי אם גם את יכלתוֹ לציית. שוּם מפלגה אינה מסתפּקת בּמחשבתוֹ העצמית של בּן־בּריתה והיא מעניקה לוֹ דפוּסים מסוּימים של תוֹרוֹת וּמחשבוֹת ויחסים. כּמה מידוֹת בּנדוֹן זה בּמפלגוֹת. מהן המפריזוֹת בּאוֹתם הדפוּסים, שיש בּהם יסוֹד הכרחי לעיצוּב פּעוּלה ציבּוּרית־תכליתית; מהן המצמצמוֹת את עניני המשמעת הציבּוּרית רק לענינים שיש בּהם הכרח־פּעוּלה; מהן המוֹקירוֹת את העצמאוּת האישית של חבריהן וּמהן המתנקשוֹת בּכּוֹח השוֹפט העצמאי של החבר. אוּלם בּדרך כּלל שמוּרה לוֹ לאדם מידה מסוּימת של חוֹפש בּיחסוֹ אל מפלגתוֹ: אין הוא מקבּל אוֹתה אוֹטוֹמַטית, ואדם הוֹגה אינוֹ מקבּל אוֹתה בּירוּשה, חפשי הוּא להצטרף אליה ושלא להצטרף, וּמשהצטרף הרי הוּא זכּאי להיאָבק בּה על השקפוֹתיו. וּמשנשתנוּ דרכי המפלגה ולבּוֹ אינוֹ שלם עם החליפוֹת והתמוּרוֹת הללוּ, אוֹ שנשתנוּ דעוֹתיו ויחסיו שלוֹ אל המפלגה ואל שיטוֹתיה, הרי הוּא חפשי לעזוֹב אוֹתה, ואף להחליף אוֹתה בּאחרת, בּלי שהדבר יערער את קיוּמוֹ. נַפתוּלים אלה בּין אדם למפלגתוֹ אינם מן הדברים הקלים למי שחי את חיי החברה בּיחסים נפשיים עמוּקים, ולא כּל אחד מוּכן לכך. יש חברים למפלגוֹת, החיים את חייהם הציבּוּריים בּפּסיביוּת רוּחנית, בּחינת מצוַת מפלגוֹת מלוּמדה, אך יש גם אפשרוּת של חיים רוּחניים אינטנסיביים ועצמאיים בּיחסי־אדם אל מפלגתוֹ. יחסים אלה יש שהם עוֹלים לוֹ לאדם בּקרבּנוֹת נפשיים עצוּמים. אדם, אשר מַצפּוּנוֹ מצווה עליו להילָחם על השקפוֹתיו בּעמדת הכּלל הסוֹבב אוֹתוֹ, די לוֹ בּנַפתוּלים ובקרבּנוֹת אלה, בּלי שיהיה גם אנוּס להיעקר ממקוֹמוֹ, מעבוֹדתוֹ וּמסביבתוֹ הקרוֹבה וּמן היצירה שהוּא שוּתף לה. מה שאין כּן כּשקשרי אידיאוֹלוֹגיה ועֶמדה פּוֹליטית מצוּמדים אל ההוָיה המשקית־קיבּוּצית, וכל הפּוֹרש מן הראשוֹנוֹת נעקר מקרקע מטעוֹ, וכל “סטיה” רעיוֹנית – ועל אחת כּמה וכמה, בּחירת דרך אחרת פּוֹליטית־ציבּוּרית – עוֹשׂה את האדם זר ו“אחר” וגוֹזרת עליו ניתוּק מן החברה, מן המשק, מן המקוֹם, מן הבּית.

יותר משקוֹבעת פּרוֹגרמה פּוֹליטית זוֹ אוֹ אחרת הנקלטת בּקבוּצה, קובעת העוּבדה שהאדם, בּעצם היוֹתוֹ חבר למפעל קיבּוּצי, מתחייב אוֹטוֹמַטית על פּרוֹגרמה אידיאוֹלוֹגית וּפּוֹליטית מסוּימת, קוֹשר לצמיתוּת את עבוֹדתוֹ בּמקוֹם ואת התישבוּתוֹ ואת חברוּתוֹ בּחברה בּאוֹתה פּרוֹגרמה, מקבּל למַפרע את השינוּיים העתידים לחוּל בּה, מוַתר על הצוֹרך למצוֹא את דרכּוֹ הרעיוֹנית בּעצמוֹ, בּכּוֹח השוֹפט שלוֹ, מוֹחל מלכתחילה על זכוּתוֹ לשוּב ולבחוֹן את המקוּבּל וּמוּסכּם וּמה שעתיד להיוֹת מקוּבּל ומוּסכּם בּאידיאוֹלוֹגיה וּבעמדוֹת הפּוֹליטיוֹת של הקיבּוּץ.


 

כא

מאז נקבּע מהלך זה הזיל הירדן הרבּה מים לים־המלח. גדוּד־העבוֹדה נפל קרבּן לאוֹתה “קוֹלקטיביוּת רעיוֹנית” שבּיקשה להשתמש בגדוּד כּמכשיר למטרוֹתיה, ועשתה שַמוֹת בּגדוּד וּבנפשוֹת חבריו. המיעוּט הנאמן, אשר התגבּר על פּיתוּיי הבּגידה, לא מצא לוֹ בּגוֹלה חיל־מילוּאים אשר יסתוֹם את הפּרצוֹת וימלא את האבידוֹת. גזירת הממשלה הסוֹביטית על היציאה מרוּסיה שללה מאת הגדוּד את חיל־המילוּאים הטבעי שלוֹ. ו“השוֹמר הצעיר” ניצל בּנס של תנוּעת הנוֹער שעמדה מאחוֹריו בּגוֹלה והוּכנסה מלכתחילה לתוֹך האפיק של “הקוֹלקטיביוּת הרעיוֹנית והפּוֹליטית”. אבידוֹתיו אך הן, בּגוֹלה וּבארץ, היוּ עצוּמוֹת, אלא שמקוֹר־העליה שלוֹ לא דלל. בּמשך הימים ריפּא את שבריו. עכשיו הוּא רשאי להתבּרך, כי החזוּת הקשה שהקוֹלקטיביוּת הרעיוֹנית עשׂוּיה לפוֹצץ את חיי הקיבּוּץ – נתבּדתה. מי שיצא – יצא, וּמי שנשאר בּפנים – נספּג. “השוֹמר הצעיר” יכוֹל להעיד כּי כּוֹחוֹ המלַכּד של הקיבּוּץ התגבּר על הנטיוֹת הרעיוֹניוֹת השוֹנוֹת, כּי המַסלוּל של חיי הקיבּוּץ משך אליו את הכּוכבים התוֹעים שבּוֹ, את המהססים והכּוֹפרים והסוֹטים מזה וּמזה והחזיר אוֹתם בּתשוּבה, וּמחשבתם נעשׂתה צייתנית.

יתר על כּן, “השוֹמר הצעיר” רשאי לציין כּנצחוֹנוֹ שהמגמה לקיים את הקבוּצה והקיבּוּץ כּקוֹלקטיב רעיוֹני וּפּוֹליטי הוֹלכת וחוֹדרת גם לשאר החטיבוֹת הקיבּוּציוֹת, בּין שהן דוֹגלוֹת בּכך בּגָלוּי, בּין שאינן מוֹדוֹת בּכך. והתגַלמוּתם של הגוּשים הישוּביים בּצוּרה זוֹ שהם לוֹבשים כּיוֹם הזה אינה, לעוּמקוֹ של דבר, אלא אישוּר קו ההתפּתחוּת שבּוֹ נקט “השוֹמר הצעיר” בּבוֹאוֹ להטיל על “העדה” השיתוּפית משמעת פּוֹליטית ואידיאוֹלוֹגית. גוּש גוּש וקוֹלקטיביזַציָתוֹ הרעיוֹנית, אם שלמה ואם חלקית.

ואם לחברי הגוּשים ניחא בּכך – למה יתעבּר על “ריב לא לוֹ” אדם העוֹמד מבּחוּץ? למה יהיה איש ריב וּמדוֹן לחלוּצי־המחנה, לנאמני־המפעל? ואכן, גם אלה שהתנגדוּ תחילה להכנסת הגוּפים הישוּביים כּ“צד” בּויכּוּחים הפּנימיים של תנוּעת הפּוֹעלים, כּמפלגה מוּל מפלגה אוֹ כמפלגה בּתוֹך מפלגה, גם אלה הסכּן הסכּינו לחזיוֹן החדש, שהוּא “כּבדרך הטבע”: זה הקיבּוּץ וזאת דרכּוֹ. והמהרהר יהרהר: מי יוֹדע, אוּלי בּאמת אי אפשר לקיים חיי־שיתוּף משקיים וחברתיים אם אין אִתם שיתוּף משמעת בּעניני דעוֹת ואמוּנוֹת והתחייבוּת למַפרע על עמדה משוּתפת בּמדיניוּת החיצוֹנית והפּנימית?


 

כב

ואף על פּי כן, ואף על פּי כן – גם אם גזירה היא לא אקבּלנה. לא אחדל לראוֹת את החזיוֹן הזה כּצופן סכּנת חוּרבּן רוּחני לקיבּוּץ וּלאיש הקיבּוּץ. ישלים חבר הקיבּוּץ עם המצב הזה כּשם שגיבּן מַשלים עם גבנוּנוֹ, ישלים הציבּוּר העוֹבד בּחוּץ מתוֹך לא־איכפּתיוּת וּמתוֹך נכוֹנוּת להרכּין ראש בּפני עוּבדוֹת – אוּלם לא ישלים אדם הרוֹאה בּמפעל הקיבּוּצי לא מעשׂה “צדדי” של אנשי־כּת, לא “אֶכּספּרימנט” הנוֹגע רק לעוֹשׂיו היוֹם, אלא קנין יקר של כּלל־התנוּעה, כּוֹח רוּחני כּבּיר העלוּל לגלוֹת דרכים לתנוּעה כּוּלה, לא ישלים, ולוּ גם יהיה יחיד נגד רבּים, מי שסבוּר בּאמת וּבתמים כּי האדם הוּא העיקר, כּי תכלית היצירה הסוֹציאליסטית, ויוֹצר החיים הקיבּוּציים הוּא האדם, ולא הרוֹבּוֹט האידיאוֹלוֹגי.

החריפים שבּאוֹיבי הסוֹציאליזם היוּ מאַיימים עלינוּ בּעבדוּת רוּחנית שהסוֹציאליזם עתיד להמיט על העוֹלם. ה ם היו מתנבּאים כי בּבקשנוּ את השויוֹן אנוּ מפסידים את החירוּת, וכי הנלחמים לשויוֹן כּלכּלי וסוֹציאלי וּמדיני סוֹפם שיהיוּ כּוֹפים על זוּלתם גם את השויוֹן בּעניני דעוֹת ואמוּנוֹת ונוֹטלים מן האדם את חירוּתוֹ הרוּחנית. התקוֹממנוּ מקרב לב נגד סילוּף ריאַקציוֹני זה של חזוֹננוּ. האַמנוּ בּכל תוּמתנוּ כּי עם השויוֹן והשיתוּף וביטוּל כּבלי הקנין הפּרטי, “ירוּם, ישׂגב אדם”. פּסלנוּ אוֹתה חירוּת־הרוּח היהירה אשר לָאו כּל אדם זוֹכה לה, אלא מעמדוֹת המיוּחסים וּבעלי הקנין בּלבד. אמרנוּ כּי בּקיימנוּ את שויוֹן הזכוּיוֹת המדיניוֹת והכּלכּליוֹת וּבפתחנוּ את האפשרוּיוֹת התרבּוּתיוֹת לכל בּאי עוֹלם הרינוּ מאַפשרים בּזה לכל שאָר־רוּח שיגדל ויתגלה בּמידת הכּוֹח הגנוּז בּוֹ, ללא פּחד הרעבה ודיכּוּי. אמרנוּ כּי בּהפקיענוּ את מכשירי היצרנוּת מרשוּת הפרט התקיף, הרינוּ מאַשרים בּזה את תוֹקף זכוּתוֹ של כּל פּרט על מכשיר־המכשירים, על מוֹח האדם, ואוֹתוֹ אנוּ משחררים מכּל שעבּוּד לשליטים, יהיוּ אשר יהיוּ, ואפילוּ שליטי החברה החדשה.

האם על שוא קראוּ מוֹרי הסוֹציאליזם ל“מלכוּת החירוּת”? אין חירוּת בּלעדי חירוּת־רוּח.

והאוּמנם תבוֹא הקבוּצה הארץ־ישׂראלית, זוֹ היצירה הנהדרת של אדם העוֹבד מישׂראל המבקש את חירוּתוֹ ואת חירוּת עמוֹ, ותשׂים לאַל את חזוֹן החירוּת? האוּמנם תקנה הקבוּצה את השיתוּף המשקי ואת הנאמנוּת למפעל וּלחיי־חברוּת בּמחיר הסתלקוּתוֹ של היחיד מזכוּתוֹ לעצמאוּת רעיוֹנית וציבּוּרית?


 

כג

שיטת “הקוֹלקטיביוּת הרעיוֹנית” המשׂתררת בּעוֹלמנוּ מחזירה אוֹתנוּ, בּשינוּי צוּרה, למשטר של פּטריאַרכט. בּמקוֹם אבי המשפחה אוֹ אבי השבט בּאה “המזכּירוּת”, גוּף קוֹלקטיבי המסַמל את אחדוּת השבט ואת שלטוֹנוֹ. וּכשם שבּמשטר הפּטריאַרכלי אי אפשר היה (לא רק אסוּר היה, אלא פּשוּט אי אפשר) לצאת מתחוּמי המקוּבּל והמוּסכּם בּמשפּחה, כּך מקבּל על עצמוֹ בּימינוּ גם חבר הקיבּוּץ המתקיים על קוֹלקטיביוּת רעיוֹנית, לבלתי היוֹת יחיד עוֹמד בּמוּבן הרוּחני בּרשוּת עצמוֹ, אלא אֵבר מן החי הקוֹלקטיבי, לא יוֹתר מאֵבר.

אדם החיצוֹני יכוֹל לראוֹת בּקבוּצה יצירת־ארעי, “פנטסיה” של גיל, פּרי חינוּך ציבּוּרי מסוּים, לכל היוֹתר: צוּרת מעבר לצוֹרך השעה. בּשביל איש הקבוּצה הרי היא צוּרת חיי־קבע. לא לשעה, אלא לדוֹרוֹת.

ומי שרוֹאה כּכה את מפעלנוּ השיתוּפי הוּא לא ידוּן מתוֹך נוֹחיוּת־השעה בּלבד. הוּא לא יסתפּק בּכך שאוֹתה עֶמדה פּוֹליטית שקבוּצה פּלוֹנית נקטה בּרגע זה כּדאית לוֹ. הוּא חייב לראוֹת את הדבר לא מבּחינת עמדתוֹ האיסטרטגית בּשעה זוֹ, אלא מבּחינת התפּתחוּתה של הקבוּצה ואויר החיים שבּה. הוּא ישאל: האוּמנם, בּאשר אני חי בּקבוּצה זוֹ ודבוּק בּחבריה וּבמפעלה, חייב אני לראוֹתה כּמרכּז המחשבה של הדוֹר ולעשוֹתה צינוֹר יחיד המקשר אוֹתי אל העוֹלם הגדוֹל וּבעיוֹתיו וחיפּוּשׂיו ולסתוֹם בּפני עצמי כּל צינוֹרוֹת מחשבה זוּלתוֹ? הוּא ישאל: האוּמנם נאמנוּתי הקיבּוּצית מחייבת אוֹתי לקבּל מראש כּל מה שתלמיד־חכם קיבּוּצי עתיד לחדש? הוּא ישאל: מה תהא האוירה הרוּחנית אשר בּה יגדלוּ ילדי הקבוּצה?

הקבוּצה מבקשת לראוֹת בּילדיה ממשיכים. אמנם כּן. וּבצדק. לא יהא כּל שׂכר לפעוּלתנוּ אם הדוֹר השני לעליה חלוּצית יתגעגע על הדגה ועל סיר־הבּשׂר ועל חיים קלים ללא עמל וּללא מאמצים. אך האם פּירוּשוֹ של ממשיכים הוּא להיוֹת מעלי־גירה לגבּי כּל מה שנתקבּל והוּסכּם אצל ההוֹרים?

האוּמנם חזרה אדיקוּת־אבוֹת על אכסניה שלה, מוֹרשה מאבוֹת לבנים, וחברי הקבוּצות לא תהיה להם “נחת” מילדיהם, אם הללוּ יעיזוּ לשנוֹת מקבּלת אבוֹתיהם? האם תבוֹא הקבוּצה לצווֹת על ילדיה לבל “יוֹסיפוּ” וּלבל “יגרעוּ”?

והלא יד ההתיחדוּת הוֹיה גם בּחינוּך ילדי הקיבּוּצים. עוֹד מעט ויהיה לנוּ לא רק גוּש גוּש ונוֹערוֹ – כּלוּם תוּכל הסתדרוּת נוֹער אחת להכיל את כּל ילדי העוֹבדים, ללא הבדלי שבטים? – אלא אף גוּש גוּש וחינוּכוֹ המיוּחד. הנה עתידים ילדי “השוֹמר הצעיר” מכּל מקוֹם שהם לקבּל את חינוּכם בּמשמר־העמק דוקא, וילדי גבעת־בּרנר אי אפשר שיתחנכוּ בּכפיפה אחת עם ילדי קבוּצת שילר (ידידוּתם של בּרנר ושילר בּחייהם אינה עוֹמדת, אפילו בּנדוֹן זה, לדוֹגלים בּשמוֹתיהם) וּכפר־בּיל"וּ. האין בּזה עוֹד צעד נוֹסף להעמקת משטר השבטים בּקרבּנוּ, וּלהצמדת כּל אדם וּבנוֹ וּבן־בּנוֹ אל נחלתוֹ ואל שבטוֹ, וסגירת שערים בּפני כּל רוּח שאיננה מוֹלדת־בּית, חלילה? ואם כּבני־תוּכּיים יהיוּ לנוּ ילדינוּ?


 

כד

ישאלוּני: וּבכן אין אתה רוֹאה צוֹרך בּבסיס רעיוֹני משוּתף לחיי קבוּצה? חלילה. בּרית־אחים לחיי־שיתוּף אי אפשר לה בּלי קרקע רעיוֹני משוּתף. אילמלא משׂא־נפש אחד חי בּלב הקבוּצה לא היה בּכוֹח חבריה לקיים את היצירה המשקית והחברתית אפילוּ לזמן מוּעט. משׂא־נפש זה, האחד לכל התנוּעה החלוּצית, מוּרכּב מיסוֹדוֹת ראשוֹניים: גאוּלת־ישֹראל, חזוֹן הסוֹציאליזם, חלוּציוּת, תקוּמת העברית, אחדוּת העוֹבדים וכיוֹצא בּהם, יסוֹדוֹת ראשוֹנים משוּתפים – לחוּד וּ“משמעת פּוֹליטית” ו“גיבּוּש אידיאוֹלוֹגי” לחוּד. כּל הנוֹטל מן הקבוּצה את יסוֹדוֹתיה הראשוֹניים ורוֹצה לקיים אוֹתה בּלעדיהם, הרי הוּא משמיט מתחתיה את קרקע צמיחתה וּמשאיר אוֹתה בּחלל ריק, וּמי שבּא להוֹסיף על היסוֹדוֹת הראשוֹניים גם חוֹבת משמעת פּוֹליטית וחוֹבת גיבּוּש אידיאוֹלוֹגי, ממלא את חללה עד אפס מקוֹם לנפש החבר, עד למחנק.

ישאלוּני: וּבכן פּוֹסל אתה כּל “חינוּך מכוּון”, בּוֹחר אתה בּחינוּך ללא אידיאה, ללא רעיוֹן מחַיה וּמכַוון? זהוּ ההיפך ממה שאני מתכּוון לוֹ. אין חפצי בּ“חינוּך” מחוּץ לזמן ולמקוֹם וּללא אידיאה שוֹלטת בּוֹ. אוּלם את המכַוון בּחינוּך, ואת המיַחד את חינוּכנוּ אנוּ מכּל “זרם” אחר, אני רוֹאה בּערכים היסוֹדיים והמשוּתפים לכוּלנוּ: רעיוֹן העבוֹדה, גאוּלת העם, שויוֹן האדם וחירוּתוֹ, אהבת היצירה ואהבת הדעת, הגשמה חלוּצית, חברוּת ועזרה הדדית ושיתוּף, מצווֹת מעשׂיוֹת, התנדבוּת. מי שכּל אלה אינם מספּיקים לוֹ, והוּא מעמיס על הילד בּבית־הספר אוֹ בּהסתדרוּיוֹת הנוֹער את כּל אוֹתם עיקרי האמוּנה וּפוּלחני־השבטים וּפרחי–היחסים החוֹצצים אצלנוּ בּין גוּש לגוּש והמבדילים בּין נוֹער לנוֹער – איננוּ עוֹסק בּחינוּך הדוֹר הבּא, אלא בּגיוּס “קנטוֹניסטים”. הוא גוֹזל מן הנוֹער בּעוֹדוֹ בּאִבּוֹ את אחת ההנאוֹת הנַעלוֹת בּיוֹתר והמחנכוֹת בּיוֹתר בּחיים: את הטעם של בּחירה ושל הכרעה. שיטה רוֹוַחת זוֹ של קטיפת־בּוֹסר, אף היא מתחלוּאי הזמן, מה עוֹד צרוּר לנוּ בּכנפיה?


 

כה

מסגוּלוֹתיה של הקבוּצה, שלא הסתפּקה מעוֹלם (כּמוֹ שהסתפּקוּ כּמה קוֹמוּנוֹת בּעוֹלם) בּמַה שהיא קיימת, היא בּאה לשרת את הכּלל וּלהשתלב בּחיי הכּלל. מראשיתה נשֹאה את נפשה לממשיכים אוּלם בּימיה הראשוֹנים לא אחזה בּשוּם אמצעי־כּיבּוּש, ואף לא בּתעמוּלה, היא דגלה בּמוֹפת שבּחיי־קבוּצה. האמן האמינה כּי ההתעלוּת הפּנימית – בּמשק, בּסדרים, בּפריוֹן־עבוֹדה, בּרמת חיים תרבּוּתיים, בּחריגה רוּחנית – היא שתגבּיר את הכּוֹח המוֹשך של החיים השיתוּפיים.

השנים האחרוֹנוֹת הביאו בּנדוֹן זה שינוּי גמוּר. והשינוּי הוּא כּללי, ללא הבדל בּין זרם לזרם. הכּל מאוּחדים בּתאוַת “הכּיבּוּש”, ואפילוּ מתוּני הקבוּצה. וּמי שנוֹהג להדגיש את תכניה החברתיים הפּנימיים, וּמי שדוֹגל בּצמיחתה האוֹרגנית וּמי שמכריז על אָפיה האינטימי – כּוּלם כּאחד יוֹצאים בּמסעי־כּיבּוּש. וּראה זה פּלא, כּל אוֹתה ההסתערוּת של התנוּעה הקיבּוּצית לאגַפּיה אין פּניה מוּעדוֹת בּלתי אם אל הנוֹער בּלבד (“נוֹער” בּלשוֹן הדיבּוּר הפּוֹליטי בּימינוּ אין פּרוּשוֹ בּחרוּת, כּי אם ילדים). כּאילוּ ויתרה התנוּעה הקיבּוּצית כּוּלה על רבבוֹת הפּוֹעלים הבּוֹגרים והמתבּגרים בּארץ, שרובּם חניכי מפלגוֹת והסתדרוּיוֹת והחלוּץ, ואין היא מיחלת אלא לנוֹער בּלבד, שרק הוּא עוֹמד פּתוח ל“כיבּוּש” על ידי התנוּעה הקיבּוּצית.

מי הם חברי הקבוּצוֹת והקיבּוּצים בּארץ? אילוּ פּניתי בּשאלה כּזאת לפני עשׂרים שנה היוּ עוֹנים לי: אלה הם פּוֹעלים ארץ־ישׂראליים, אשר עברוּ כּמה וכמה מדוֹרים של חיי הארץ, נתנסוּ בּנסיוֹנוֹתיה של פּתח־תקוה ושל זכרוֹן־יעקב ושל חדרה ושל מֶסחה ושל מתוּלה, והגיעוּ מתוֹך חייהם ונסיוֹנוֹתיהם אל רעיוֹן הקבוּצה. אם אשאל עכשיו אוֹתה שאלה, יצטרכוּ לענוֹת לי: רובּם הגדוֹל של חברי הקבוּצות והקיבּוּצים הם עוֹלי גוֹלה, אשר הגיעוּ אלינוּ מן האניה בּפּספּוֹרטים של חברי קיבּוּצים. אנשים כּנים הם ולא סוֹטים, וכל אחד מהם פּנה על פּי המען אשר ניתן לוֹ בּצאתוֹ.

כּזהוּ עכשיו מקוֹר־גידוּלוֹ של המפעל הקיבּוּצי הפּוֹרח: גיל מסוּים אשר תנוּעוֹת מסוּימוֹת ממציאוֹת כּ“חוֹמר לבנין”. כּל מי שלא הספּיק בּגיל זה להגיע עד הקיבּוּץ, מי שלא עבר דרך צינוֹרוֹת מסוּימים של הסתדרוּיות־נוֹער והחלוּץ – אין תקות הקיבּוּץ חלה עליו. כּל המוֹן בּית הפּוֹעלים, שלא מאתמוֹל ירדוּ מן האניה, אלה שמכּירים את הארץ ואת תלָאוֹתיה ואת מַשבּריה וגיאוּיוֹתיה, אלה שרכשוּ להם בּארץ נסיוֹן ויכוֹלת מקצוֹעית וּמשקית – אלה אינם מבקשים לעצמם אחיזה בּחיי הקבוּצה, ואף התנוּעה הקיבּוּצית, ללא הבדל אגף, מיאשת את לבּה מהם. הם אוּלי בּאים בּחשבוֹן כּבני־לוָיה בּשעת איזוֹ הצבּעה סוֹערת בּתנוּעת הפּוֹעלים, הם עלוּלים לשמש לפעמים חוֹמר “פּוֹליטי” לאיזה זרם קיבּוּצי – אוּלם לא חברים לבנין.


אילוּ היה כּכה המצב לפני כּעשׂרים שנה לא היה בּוֹ כּדי להתמיה. סוֹף סוֹף לא היתה אז הקבוּצה בּלתי אם נסיוֹן. נסיוֹן נוֹעז וצפוּי לכשלוֹנוֹת מרוּבּים, לא רבּים האמינוּ שהיא בּת־קיימא. קיוּמה לא היה בּטוּח, לא מחוּץ, – מצד היוֹתה תלוּיה בּחסדי המישבים – ולא מבּית – מפּאת חוֹסר היציבוּת הפּנימית של חבריה. וגם כּתוֹפעה משקית בּלבד עדיין דבק בּה ה“א השאלה. ספּחת הדפיציטים נחשבה למכּת־הקבוּצה שאין להיפּטר ממנה. אבל הלא אנו עוֹמדים לא בּשנת תרע”ו אלא בּתרצ"ו. הקבוּצה כּבר איננה “אֶכּספּרימנט”. גם מתנגדיה יוֹדעים שהיא בּת־קיימא. ורבּים מהם מוֹדים בּכמה מהישׁגיה, הטכניים והמשקיים. אימת הדפיציטים ירדה. שוּם מוּמחה מבּחוּץ לא יעיז להתנקש בּקיוּמה. לאלפי החברים החיים בּה חדלה הקבוּצה להיוֹת אוֹהל־ארעי. היא לחבריה בּית, לילדיה – מוֹלדת. מכּמה בּחינוֹת עוֹלים חיי הקבוּצה לאין ערוֹך על חיי הפּוֹעל הבּוֹדד בּעיר אוֹ בּמוֹשבה, ואף על פּי כן, כּאילוּ ניטל ממנה כּוֹחה לקחת שבי את לב הפּוֹעל החי בּשכנוּתה.

הנה נישׂאה עכשיו על פּני ציבּור הפּוֹעלים שוֹאת השפל. תיכּנסוּ לבית־בּרנר ותקראוּ מעל פּני האנשים: חסר יוֹם עבוֹדה! וּבכל מקוֹם שתעברוּ על פּני פּוֹעלים וּפקידים, ואפילוּ עסוּקים בּמלאכתם, תקראוּ את האוֹתוֹת החרוּתים: גז הבּטחוֹן בּיוֹם מחר. חבר הקבוּצה איננוּ יוֹדע את הפּחד הזה. אין שוּם אדם בּה מפחד, שמחר יהיה מוּפקר וילדוֹ נעזב וּמבקש לחם. מדוּע איפוֹא אין אנוּ רוֹאים בּכל המחנה הגדוֹל הזה אפילוּ קמצים קטנים אשר יבוֹאוּ ויגידוּ: שׂבענוּ את העיר הגדוֹלה, את סדריה ואת רוָחיה ואת קבּלניה וּבּעל־בּתיה, ואת שממת־שעשוּעיה. הבה ונקים קיבּוץ חדש, ונחיה כּאשר חיים חברי הקיבּוּצים, וחבלי־אַבטלה וּמצוּקת־רעב ושממוֹן־ריקנוּת וחרפּת־איש־לבצעוֹ לא נדע. איננוּ שוֹמעים אפילוּ על שמץ של התעוֹררוּת ציבּוּרית בּרוּח זאת.

על מה אין הקיבּוץ נעשׂה נחלת הציבּוּר, נחלת חלקים גדולים ממנוּ? שאלה גדוֹלה היא לציבּוּר שמחוּץ לקבוּצה, וּשאלה גדוֹלה היא לתנוּעה הקיבּוּצית, אשר כּוֹחה גדוֹל בּכּיבּוּש הרחוֹק, ולא בּכּיבּוּש הקרוֹב.

וּזרמים קיבּוּציים הרוֹאים את עצמם לא כּשביל צדדי אלא כּדרך עיקרית בּתנוּעת הפּוֹעלים, כּיצד יכוֹלים הם להשלים עם היאוּש מהמוֹני הפּוֹעלים המעוֹרים בּעבוֹדה וּבארץ? ואנשים המאמינים בּקיבּוּץ כּמפעל־המוֹנים וּכצוֹרך המוֹנים מדוּע ישליכוּ יהבם רק על טיפּוּס אנוֹשי מאוּמן אשר יוֹצא מתוֹך חממוֹת רוּחניוֹת המיוּחדוֹת לכך, ויוּבאוּ למקוֹם מטרתם, אם אפשר, בּקרוֹנוֹת סגוּרים?


 

כו

ושַבֵּחַ אני את תנוּעת המוֹשבים, אשר לא ראתה את הילד כּחוֹמר הכּיבּוּש שלה ולא זנחה את הפּוֹעל הבּוֹדד, בּעיר וּבכּפר, ואף בּימי הגיאוּת לא נוֹאשה ממנוּ וּפנתה אליו, וקירבה רחוֹקים, והחזירה קרוֹבים שנתרחקוּ, ורתמה על פּי דרכּה אלפי חברים בּמפעל ההתישבוּתי.

נזדמן לי כּבר לספּר כּיצד היה א.ד. גוֹרדוֹן קוֹבל על חוֹסר צמיחה חלוּצית מתוֹך קרקע הישוּב. “ראה – היה אוֹמר לי – הנה אניוֹת מביאוֹת צעירים. קצתם נשארים, רוּבּם עוֹזבים. לא זהוּ הנוֹרא. אך מדוּע אין מתוַסף אלינו שוּם אדם מתוֹך הישוּב, מבני האּכּרים? האוּמנם אין הארץ מסוּגלת לגַדל חלוּצים, ותמיד נצטרך להכניס אוֹתם מן החוּץ? האוּמנם על צחיח סלע אנו זוֹרעים?” סוֹף סוֹף זכינוּ לראוֹת בּמוֹ עינינוּ שאף ארץ־ישׂראל מצמיחה חלוּצים, הישוּבים הצעירים של נַענה ושַטה ותל־עמל מעידים כּי קללת הצחיחוּת לגבּי הזרע החלוּצי סרה מעלינוּ. אך, האם אין ציבּוּר הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלי צחיח לגבּי המפעל הקיבּוּצי?

והלא הקבוּצה כּיוֹם הזה יש לה מה להציע לפּוֹעל שמחוּץ לה. אפשר אין הקבוּצה יכוֹלה היוֹם להתחרוֹת עם הפּוֹעל “המסוּדר בּעבוֹדה משתלמת” בּטיב ה“לחם לאכוֹל וּבגד ללבּוֹש”, אך הרי היא נוֹתנת כּמה דברים ששוּם צוּרת חיים אחרים אינה נוֹתנת לפּוֹעל. כּלום אין הפּוֹעל בּימינוּ יוֹדע להעריך את ההרגשה של עוֹבד בּלתי־תלוּי בּבעלים וּבמשגיחים, את אפשרוּיוֹת היצירה שאין כּמוֹתן בחיים הפּרוֹליטריים, את השויוֹן והחברוּת, את הכּיבּוּשים החלוּציים? ההכּרה הבּטוּחה שבּכל מצב שהוּא בּקיבּוּץ, אין אני, הפּרט, “מחוּסר־עבוֹדה”, שלעת זקנה לא ישליכוּני (מי חוֹשב אצלנוּ מה יהא גוֹרלם של הפּוֹעלים המזדקנים בּעיר? והלא דוֹר שלם כּבר מתקרב לכך), שליוֹם מחלה יש דוֹאג, ושמזוֹנוֹתיו וחינוּכוֹ של הילד מוּבטחים בּכל עת וּבכל התנאים – אֵילוּ יתרוֹנוֹת של חיי הפּוֹעל השׂכיר־הבּוֹדד יִשווֹ בּכל אלה? היכן היא בּעוֹלם שיטת הבּיטוּח הסוֹציאלי הנוֹתנת את הבּטחוֹן הזה ואת ההרגשה האנוֹשית הכּרוכה בּבטחוֹן זה? מה מַאפיל על כּל זה בּעיני המוֹני פּוֹעלי ארץ־ישֹראל, שרבּים מהם הם אנשי־עבוֹדה טוֹבים וחלוּצים נאמנים?


 

כז

איני מקבּל על עצמי ליַשב בּתשוּבה אחת וכוֹללת שאלה זוֹ, שהיא בּעינַי מן השאלוֹת החמוּרוֹת, הקוֹבעוֹת את גוֹרלה של תנוּעתנוּ. למחיצה זו הקיימת בּין המפעל הקיבּוּצי לבין המוֹני פּוֹעלים – גדוֹלים חִקרי לב. וּלוַאי שכּל אחד מאתנו יפשפּש בּמעשׂיו. אוּלם מעיז אני לוֹמר כּי גם פּיצוּלה של התנוּעה בּשיסוּעיה וּבמַצוֹתיה גוֹרם לא מעט להסיר את הלבבוֹת מאחריה וּלהשפּיל את כּבוֹדה.

אסבּיר את מחשבתי בּהזכּרת נוֹשנוֹת, בּהזכּרת עווֹן: פּולמוֹס האיחוּד הגדוֹל בּין “אחדוּת־העבוֹדה” ו“הפּוֹעל הצעיר”, לקראת העליה השלישית. שני הצדדים הרגישוּ יפה את נימוּקיהם ואת חששוֹתיהם, ודאי לא פּחוֹת ממה שעלוּלים להרגיש עכשיו דוֹחקי האיחוּד הקיבּוּצי ודוֹחיו. עכשיו, כשאוֹתה מלחמה היא כּבר נחלת ההיסטוֹריה, הריני מַרשה לעצמי לוֹמר, שאינני סבוּר כי בּנימוּקיהם וּבחששוֹתיהם של מתנגדי האיחוּד לא היה כּל ממש. ואף על פּי כן, לא צדקוּ… אוּלם לא חשוּב כּלל מי צדק וּמי לא צדק. את קוּבּעת כּוֹס התּרעֵלָה שתינוּ יחד. בּאוּ גלי העליה, וחברינוּ החדשים מצאוּ אוֹתנוּ, את קוֹדמיהם, בּהתנַצחוּתנוּ: על צדקת רעיוֹנוֹתינוּ, על נפש העוֹלים החדשים, על תפקידים ועל עמדוֹת. וַנהי בּעיניהם כּחגבים. מלחמתנוּ הפּנימית רבּת־התוֹכן, שנבעה ממקוֹרוֹת טהוֹרים, מחרדה לציוֹנות וּלערכי תנוּעתנוּ, היא שנתנה להם את האפשרוּת לגמוֹל לנוּ, ממבּט ראשון, בּוּז. ובוּז ראשוֹן זה נתן את תנוּעת הפּוֹעלים לבַז, ואוּלי קבע את גוֹרלם של החדשים, הבּזים, יוֹתר משל קוֹדמיהם שהיוּ לבוּז. אני ראיתי אז את עצמי קרבּן של המצב הזה. ידעתי כּי כּוָנוֹתי טהוֹרוֹת, ידעתי כּי אין לי שוּם פּניה אלא זוֹ: לפתוֹח לפני העוֹלה החדש את שערי תנוּעת העבוֹדה, ושיראה אוֹתה כּביתוֹ שלוֹ, ויעשֹה בּה כּבתוֹך שלוֹ. אוּלם שלא בּרצוֹני וּבניגוּד לאמת הנפשית שלי, הייתי אני בּעיניו חשוּד כּ“צד” כּמתחרה, כּמבקש לשחד, כּבעל אינטרסים מפלגתיים, כּבעל תחבּוּלוֹת הבּא לכפּוֹת עליו את רצוֹנוֹ. וחוֹסר־אֵמוּן זה וחוֹסר־כּבוֹד זה מצד העוֹלה החדש למה שמצא בּארץ, והיכוֹלת שניתנה לוֹ לראוֹת לא את המאוֹר שבּדברים אלא את העכוּר שבּהם – היא שקבעה גוֹרל הרבּה דברים בּעליה השלישית וּבארץ. עוֹדני חוֹשב גם עכשיו, שגוֹרל גדוּד־העבוֹדה וגוֹרל “השוֹמר־הצעיר” היו אחרים, אילוּ היתה העליה השלישית מוֹצאת בּבוֹאָה תנוּעת פּוֹעלים אחת ומאוּחדת, ואילו יכוֹלנו, אנחנו, בּני העליה השניה, לפגוֹש כּתנוּעה אחת וּשלמה את העליה החדשה. מהרבּה קרבּנוֹת למוֹלך היינו נפטרים. מה שאֵירע לנוּ אז הוּא ללא תקנה. איחוּדן של שתי המפלגוֹת בּ־1930 – שבּא בּאיחוּר של שתים־עשׂרה שנים – הציל מה שניתן להציל. אך לא יכוֹל היה לתקן מה שהוּפסד בּאוֹתן השנים הראשוֹנוֹת.

כּך אני רוֹאה את המצב בּתנוּעה הקיבּוּצית. המאוֹר שבּמפעל הקיבּוּצי לוֹקה בּשל השיסוּע. הגוּפים הנִצים והעוֹינים זה את זה אינם יכוֹלים להפנוֹת את לבּם לא לכמה ענינים פּנימיים ולא לציבּוּר הבּוֹגר שמסביב להם, ואין לב הציבּוּר יכוֹל להיוֹת שלם אִתּם. איחוּדה של התנוּעה הקיבּוּצית יגאַל אוֹתה מכּמה יחסים עכוּרים, ויפתח צינוֹרוֹת־השפּעה שנסתמוּ.


 

כח

זכתה ההסתדרוּת וּמלאכתה, מלאכת־קוֹדש – לחנך וּלהציל את נשמוֹת ילדי ישׂראל ממ"ט שערי חוּרבּן וּשמד וּכלָיה – נעשׂתה בּעיקר על ידי חברי הקיבּוּצים והקבוּצוֹת, לגוּשיהם. אין ערוֹך לכּוֹחוֹת העצוּמים שהוּשקעוּ בּכך, אין ערוֹך למסירוּת ולהתנדבוּת ולהתלהבוּת בּעבוֹדה זוֹ, שאין כּמוֹה לחשיבוּת וּלאחריוּת בּכל עבוֹדת ההסתדרוּת. מחנוֹת השליחים־המתנדבים עשׂוּ מה שעשׂוּ בּמיטב כּוָנוֹתיהם וּכמיטב יכלתם. אוּלם שיסוּעה של התנוּעה הקיבּוּצית הוּא שעשׂה את מערכוֹת הנוֹער היהוּדי לשׂדה־קטל.

אין מבקשים בּימינוּ לקחת שבי את נפש היחיד. מאמינים יוֹתר בּכיבּוּש הגוּף הציבּוּרי עליו נמנה היחיד. מי שזוֹכה בּהסתדרוּת מסוּימת ובהנהגתה ממילא זוֹכה גם בּיחיד וּבנשמתוֹ. לפיכך פּשׂתה ההתבּצרוּת בּהסתדרוּיוֹת וּפשטה המלחמה על כּיבּוּש ההסתדרוּיוֹת. צדקה עשׂוּ הגוּשים הקיבּוּציים עם ההסתדרוּת בּהתנדבם, אוּלם הצדקה הפכה לצעקה: אוֹתה שליחוּת חינוּכית שזרמינוּ השוֹנים עוֹשׂים בּגוֹלה – שליחוּת אחת היא, שליחוּת החינוּך החלוּצי, והשוֹלח אחד הוּא – כּלל־הפּו­ֹעלים והסתדרוּתוֹ (ואין הבדל מַהוּתי בּדבר, אם השליחוּת היא מטעם ההסתדרוּת – אֶל החלוּץ, למשל – אוֹ שהיא מוּזמנת מן הגוֹלה, מטעם הסתדרוּיוֹת הנוֹער השוֹנוֹת, העוֹמדוֹת בּרשוּת עצמן וּברשוּת הנהגוֹתיהן המקננוֹת בּקיבּוּצים בּארץ. גם הללוּ דוֹגלוֹת בּשם ההסתדרוּת, ואַחריוּתן החינוּכית על ההסתדרוּת גם כּשאין עמה אחריוּת פוֹרמלית). אוּלם הפּירוּד הקיבּוּצי, הכּרוך בּריב שיטתי בּין הגוּשים, הוּא שעוֹשׂה גם את השליחוּת ההסתדרוּתית, שהיתה צריכה להיוֹת מעשׂה־מקשה, אַחדוּתית בּרצוֹנה וּבמגמתה וּמוּסכּמת בּדרכיה, לשליחוּת של גוּפים יריבים.

טרם יצאנוּ משלהי המלחמה העוֹלמית וּכבר מאַיימת עלינוּ מלחמת־עוֹלם שניה. ועוֹלמנוּ הרוּחני אף הוא טבוּע בּמטבּע צבאי. וּלפיכך גם יצר האֶכּספּנסיה בּתנוּעוֹתינוּ רוֹאה בּכּל – קלגסין. ויוֹתר ממה שהוּא מתגלה בּהיאָבקוּת רעיוֹנית, הוּא מתלבּש בּתכסיסי מלחמה וחַבּלנוּת כּלפי “האוֹיב” ובפיטוּם קסַרקטיני בּפנים, וּבמניעת התקרבוּת בּין מחנה למחנה, לרַבּוֹת גם מעֵין “תעמוּלת־זוָעה” הבּאה להגבּיר נאמנוּת וּלהבאיש את ריח “האוֹיב”.


איני מתכּוון להתעכּב בּזה על תמוּנוֹת ההצבּאה והיחסים והמדנים העוֹשׂים שַמוֹת בּתנוּעתנוּ החינוּכית־חלוּצית שבּגוֹלה ואוֹכלים את מיטב מרצה וּמביאים מַצבּיאים וּמוּצבּאים גם לידי שחיתוּת שבּנרגָנוּת. הדברים ידוּעים ורבּים הצוֹוחים על כּך, אלא שאין הצוֹוח רוֹאה את נגעי עצמוֹ.


 

כט

ראוי שנתבּוֹנן בּחזיוֹן זה, לא מצד פּגמי־הלוָאי השוֹנים, אשר להלכה כּל אחד יסכּים בּרצון לנעֵר חָצנוֹ מהם, כּי אם מבּחינת עצמוֹ:

יש עם יהוּדי בּעוֹלם, עם אחד מפוּזר בּין עמים, והוּא נתוּן לגזירוֹת ולפרעוֹת, לרציחוֹת וּלגירוּשים, לדחיקה ממחיה וּמהשׂכּלה, לאָבדן לשוֹן וּלאָבדן תרבּוּת, לשמד וּלניווּן, ונגדוֹ עוֹלם גדוֹל ועצוּם: חלקוֹ נשבּע להשמיד וּלהאביד, והשאָר – עוֹמד על דמוֹ ואָדיש, והמקצת מן המקצת מבּיע אהדה בּדברים שאינם מחייבים. וּבתוך העם הזה, המוּבל יוֹם יוֹם לגרדוֹם, יש תנוּעה ציוֹנית, שאינה מַשלימה עם הכּלָיה ועם הכּלימה, והיא היחידה בּקרב העם שמעיזה להאמין בּגאוּלה. וּכנגדה עוֹמדת – לפי מימרתוֹ המוּצלחת של בּרוּכוֹב – “קוֹנצנטרציה אַנטי־ציוֹנית” המַקיפה חלקים עצוּמים בּעם, בּהם: המתבּוֹללים, העוֹמדים על סף השמד, “אגוּדת ישׂראל” והלאוּמיים־האידישאיים, חסידי הגלוּת וּמבקשי הטריטוֹריוֹת, אֵילי־הזהב והרדיקלים, הפילַנטרוֹפּים וה“בּוּנד”, יפי־הרוּח והקוֹמוּניסטים. וּבתוֹך השאֵרית, הדוֹגלת בּשם הציוֹנוּת, אך מעטים הם המוּכנים למעשׂי בּניה והגשמה, וּבתוֹך אלה עוֹמדת לבדד תנוּעת הפּוֹעלים הציוֹנית, וּכנגדה קוֹנצנטרציה אַנטי־פּוֹעלית מגוּונת, החוֹתרת לבוֹדד את הפּוֹעל והמאַחדת את מעבידי עבוֹדה ערבית וחוֹלמי עליה מצוּמצמת וּמוַתרי מנדט עם הלוּמפּן־ציוֹנים העוֹשים להם קרנים בּשם מלכוּת ישֹראל, ועם כּל מיני לאוּמיים שלמים וּכשרים אשר מַעמדיוּתם של הפּוֹעלים דוחה אוֹתם וּלאוּמיוּתם של מחרימי הפּוֹעל העברי מזכוּת־עבוֹדה וּמזכוּת־אזרח מוֹשכת אוֹתם. וּתנוּעת הפּוֹעלים עצמה, המהווה חטיבה מיוּחדת בּעם העברי, אף היא אינה מעוֹר אחד. כּי אחדוּת־רצוֹנה ואַחדוּת־מגמתה טרם הגיעוּ להכּרת כל חבריה, וההכּרה החלוּצית של הקשר הגוֹרלי בּין מאמצי הפּוֹעל ושחרוּרוֹ וּגאוּלת העם, והנכוֹנוּת למאמצים חלוּציים עדיין אינם אלא נחלת חלק בּציבוּר הפּוֹעלים. וּבתוֹך החלק החלוּצי שהוּא הוּא הלוּז שבּשדרה של תנוּעת הפּוֹעלים, לא הכּל מאוּחדים בּתפיסה הפּוֹליטית והציבּוּרית של עניני הציוֹנוּת ועניני הפּוֹעל. ואפילוּ אוֹתוֹ חלק חלוּצי אשר עבר את כּל מדוֹרי הניגוּדים ויצא בּשלוֹם להווֹת, בּתנוּעת הפּוֹעלים את החטיבה הציוֹנית הסוֹציאליסטית, איננוּ יוֹדע, להוַתוֹ, לנהוֹג יחסי־חברים הוֹגנים, בּין צוּרוֹת־ההתישבוּת שנקטוּ חבריו. וּראֵה אַף ראֵה: אוֹתוֹ חלק בּתוֹכו, אשר הגיע, לכאוֹרה עד קצה גבוּל האיחוּד, לא רק בּהשקפוֹתיו הכּלליוֹת על גוֹרל העם ואַחדוּת תנוּעת הפּוֹעלים, אלא גם בּקבּלת יסוֹד השיתוּף בּבנין המשק והחברה וּבמאמצים חלוּציים להגשמתוֹ – אף הוּא מפוּלג לגוּשים אשר אינם יכוֹלים לדבּר זה אל זה לשלוֹם.


 

ל

אוּלי יוּרשה לאדם שאינוֹ עוֹמד בּתוֹך ריב־האחים הזה לשאוֹל: מה טיבם של הניגוּדים הללוּ העוֹמדים כּנֵד בּין קיבּוּצינוּ? אינני שוֹאל לניגוּדים פּוֹליטיים ואידיאוֹלוֹגיים בּעלי אוֹפי כּללי, ולניוּאַנסים שוֹנים בּהשקפוֹת. בּימינוּ רבּי־המבוּכה נמצאים אלה לרוֹב בּכל תנוּעה רחבה וּמאוּחדת (אם היא אינה כּפוּפה לדיקטטוּרה אידיאוֹלוֹגית) וכל עוֹד אינם פּוֹרצים את תחוּמי אוֹתוֹ המשוּתף, שהוּא הכרחי לקיוּם התנוּעה, אינם צריכים לשמש גוֹרם מפריד בּמפעל הקיבּוּצי. וּבמידה שהניגוּדים הללוּ פּוֹגעים בּעצם המוּשׂג של תנוּעה פוֹליטית ורעיוֹנית מאוּחדת וּבכמה מערכיה העיקריים (כּמוֹ בּמקרה “השוֹמר הצעיר”), אינם מיוּחדים למפעל הקיבּוּצי דוקא, וההתגבּרוּת עליהם איננה ענין לקיבּוּצים בּלבד, ואיננה בּכוֹחם של הקיבּוּצים בּלבד, אלא צוֹרך חיוּני לתנוּעה כּוּלה, המחייבת לבקש, בּלי הרף, דרכי איחוּד, רעיוֹני וּפּוֹליטי לכל מחנה העבוֹדה אשר קרקע ציוֹני וסוֹציאליסטי משוּתף לוֹ. אין שאלתי מכוּונת אלא לניגוּדים בּגוּף המפעל הקיבּוּצי והמסתעף ממנוֹ. ניגוּדים, אלה אשר מציאוּתם מקוּבּלת וּמוּסכּמת, מה הם, האם בּני־קיימא הם, קבוּעים לעד, שרשיים וגזעיים הטבוּעים בּאֳפי השבט הקיבּוּצי אוֹ בּאידיאָה־נחלתוֹ, אוֹ שמא אינם אלא תוֹפעוֹת־לוָאי,פרי מסיבּוֹת וחיפּוּשים, וחלוֹת בּהן חליפוֹת וּתמוּרוֹת, והן עלוּלוֹת להצטמצם וגם לחלוֹף. אינני בּא להכריז שאין הבדלים ואין ניגוּדי־תפיסוֹת, אוּלם אינני רוֹאה את תכנם כּדבר נתוּן וקבוּע, אלא בּר־התפּתחוּת דינַמית בּלתי־פּוֹסקת.


 

לא

אנסה לסקוֹר כּמה מהניגוּדים, שהסעירוּ בּשעתם את הרוּחוֹת, וּמהם ששימשוּ ועוֹדם משמשים סוּסי־רכיבה בּניצוּחים.

הגודל. “קבוּצה קטנה וּקבוּצה גדוֹלה”. רבּים האמינוּ בּתוֹם לבּם וטענוּ בּחוֹם לבּם, כּי קבוּצה גדוֹלה אינה אלא חוּרבּן למשק ולחברה. היוּ ימים ויוֹסף בּוּסל היה סבוּר כּי יֵקל לדגניה אם תקטין את מספּר חבריה ותעמיד אוֹתם על ט“ו משפּחוֹת. אחד מחברינוּ המוּמחים הכריז, כּפרי חקירה מדעית, שהאוֹפּטימוּם לקבוּצה הוּא כ”ה משפּחוֹת, וכל המוֹסיף גוֹרע. עכשיו, כּמדוּמה, חָרגוּ כּל “הקבוּצוֹת הקטנוֹת” מאוֹתם המספּרים, בּלי שמשקם נתנזק על ידי זה וּבלי שאֳפי החברה שוּנה על ידי כּך לרעה. מאידך גיסא, חדלוּ הקבוּצוֹת הגדוֹלוֹת להתעלם מן השאלוֹת הכּרוּכוֹת בּגוֹדל הקבוּצה וּבגידוּלה. הן מטפּלוֹת בּשאלה כּיצד לשתף את החבר בּידיעת הענינים של המשק הענֵף, כּיצד להגבּיר את הדמוֹקרטיה הקיבּוּצית, כיצד להעלוֹת את רמת החיים החברתיים. ענין הגוֹדל חדל להיוֹת סלע־מחלוֹקת בּתנוּעה. אַתה מוֹצא כּיוֹם קבוּצוֹת בּחֶבר הקבוּצוֹת שאינך יוֹדע כּיצד לכנוֹתן. מַהי דגניה ב', “קבוּצה קטנה” אוֹ “גדוֹלה”?

מלאכה ועבוֹדת־חוּץ. זכוּרים הימים שהקבוּצה, ללא הבדל “מוֹצא” פּוֹליטי, לא ראתה את תפקידה אלא בּחקלאוּת בּלבד. היה קיים פּוּלחן של חקלאוּת “צרוּפה”. הקבוּצה היתה מעסיקה בּנאים וטייחים ורצענים וּמפרזלי סוּסים מן החוּץ, וּמוֹציאה עליהם את כּספי התקציב. וראתה זאת כּדרך הטבע, לא פּגיעה בּעקרוֹן עבוֹדה עצמית ולא הפסד משקי על ידי הוֹצאַת כּספים החוּצה. ההכרזה על הכנסת מלאכה וחרוֹשת – ויוֹתר מזה: עבוֹדת־חוּץ – לתוֹך משק הקבוּצה, נתקבּלה בּשעתה כּהרס משקי. נדמה ששטף־הימים וּתנאי ההתישבוּת הוֹרידוּ את הויכּוח מעל הפּרק בּלי רחמים. עבוֹדת־חוּץ חדלה להיוֹת מוֹנוֹפּוֹלין של מַמציאיה ונעשׂתה נחלת כּל ההתישבוּת העוֹבדת, הקבוּצוֹת והמוֹשבים כּאחת. ואף המלאכה מצוּיה בּכל מיני קבוּצוֹת. ואם לאיזוֹ קבוּצה תבוֹא ההזדמנות להקים מפעל חרשתי – ודאי לא תסרב מתוֹך טעמים עקרוֹניים של משק חקלאי צרוּף.

זוֹל. היוּ ימים ובמרכּז הויכּוּח עמדה שאלת הזוֹל. איזה טיפּוּס ישוּבי מבטיח התישבוּת עממית זוֹלה יוֹתר, המוֹשב, אוֹ הקבוּצה הקטנה, אוֹ הקבוּצה הגדוֹלה? אנשי הקבוּצה הגדוֹלה טענוּ כּי הם בּחרוּ בּצוּרה זוֹ אך ורק בּגלל הזוֹל ההתישבוּתי הכּרוּך בּה. וחייב אדם לוַתר על כּל מיני נטיוֹת בּבנין המשק והחברה וּבלבד שיהיה נאמן לזוֹל שהוּא מצוָה לאוּמית עליוֹנה. מי שלא האמין בּזוֹל התיאוֹרטי הזה היה מתחייב בּנפשוֹ. על אחת כּמה וכמה מי שהעיז להניח כּי לא דוקא בּגלל הבּטחוֹן בזוֹל בּחרוּ אנשים בּדרך זוֹ, אלא בּגלל נימוּקים נפשיים וחברתיים, ממש כּמוֹ אלה שבּחרו בּצוּרה אחרת. מה חמים היו הויכּוּחים וּמה גדוֹל היה הבּטחוֹן של המתוַכּחים כּל עוֹד שאלת הזוֹל היתה בּגדר של ספּקוּלציה עיוּנית חריפה. החוֹגרים התהללוּ כּמפַתחים. עכשיו, כּשנצטבּר כּבר נסיוֹן של כּמה שנים לכל צוּרוֹת ההתישבוּת העוֹבדת, נדם הויכּוּח על הזוֹל. וטוֹב שנדם. עדיין איננוּ “מפַתחים”, אך כּבר חדלנו להיוֹת “חוֹגרים־מתהללים”.

“אוֹרגַניוּת” וּ“מיכניוּת” הוּכרזוּ בּשעתן כּשני קטבים בּבנין הקבוּצה: אלו דגלוּ בּצמיחה חברתית־אוֹרגנית, מעין גידוּלה של המשפּחה, המכניסה לתוֹכה אדם נוֹסף מתוֹך בּחירה אישית מדוּקדקת; לא המשק משמש קריטריוֹן לגידוּל הקבוּצה, ולא צרכיו כּופים עליה את התרחבוּתה, ועל אחת כּמה וכמה לא צרכים ציבּוּריים אחרים, אלא הצוֹרך הפּנימי שלה לקלוֹט חברים נוֹספים, חברים מוּתאָמים שעברוּ כּמה מדוֹרים של נסיוֹנוֹת והתאָמה אישית. ואלה דגלו בּסיסמה “קיבּוּץ פּתוּח לַכּל”, כּל אדם ראוּי וּמסוּגל להיוֹת חבר בּקיבּוּץ ואין בּוֹדקים, ואין להבחין ואין להתאים. כּשם שהיה מי שעקרוֹן הזוֹל היה לוֹ נעלה על הכּל, כּך היה מי שעקרוֹן האוֹרגניוּת היה יקר ללבּוֹ מכּל. הדרך אשר בּה התלקטוּ חברי הקוֹמוּנוֹת הראשוֹנוֹת, אחד אֶל אחד, נחשבה לדרך קלַסית, היחידה המבטיחה התלכּדוּת החברה ויחסי רעוּת ואינטימיוּת בּין חבריה. כּל דרך אחרת תוֹארה כּלקיחה “מכּל הבּא בּיד”, שאינה עלוּלה לקיים אלא מעין אַרטֶל, בּעלת משק משוּתף וחדר־אוֹכל גדוֹל. אך חיי המשק וחיי החברה כּאחד התאַכזרוּ לתפיסה הזאת. גדל היקף המשק וּממילא גדל היקף החברה, ו“האוֹרגניוּת” הנכספת לא בּאה לעזרתה. והקבוּצה, הדוֹגלת בּשם האוֹרגניוּת, הוּכּתה מכּוֹת קשוֹת: פֵּירוּדים, עזיבוֹת, דלדוּל ועגמוּמיוּת. עד שפּנתה לצירוּפים וּלמיזוּגים עם חלקי קבוּצוֹת, והדרך הוֹבילה הלאה לשיטת “מילוּאים” מן הגוֹלה, המכניסה מן החוץ ללא היכּרוּת אישית עשׂרוֹת חברים, שוֹנים בּגיל, בּמוּשׂגים, בּרמת תרבּוּת וּבהרגלי עבוֹדה, וּקרוֹבים רק קרבה ארגוּנית, קרבת “תנוּעה” מזוּוגת, קרבת רצוֹן ציבּוּרי משוּתף. אוּלם אוֹתה קרבת תנוּעה ושיתוּף רצוֹן ציבּוּרי היתה קיימת אפילוּ בּגדוּד־העבוֹדה, שדָגל בּתפיסה הפּשטנית בּיוֹתר של קבּלת חברים. וּמאידך, היסוֹד של אוֹרגניוּת, “הגרעין” החי ויוֹצר, לא היה נעדר בּשוּם מפעל קיבּוּצי רציני, הָחֵל מן ה“קרימאים” בּגדוּד־העבוֹדה, וּבדוֹמה להם כּל מיני חבוּרוֹת בּנוֹת מוֹצא אחד (עיר, ארץ) ועד החבוּרוֹת המלוּכּדוֹת של התקוּפה האחרוֹנה, הבּנוּיוֹת על שוּתפוּת “הגזע” ההסתדרוּתי (החלוּץ הצעיר, “הבּוֹנים”, “דרוֹר”, “גוֹרדוֹניה”, “השוֹמר הצעיר”, בּני קלוֹסוֹבה וכוּ'). ואלה הלא משמשים גרעינים עיקריים בּתנוּעה הקיבּוּצית כּיוֹם.

עצמאוּת וריכּוּז. מה צריכה להיוֹת הקבוּצה, עוֹלם עצמאי, עוֹלם קטן בּפני עצמוֹ, הפוֹתר על אַחריוּתוֹ את כּל שאלוֹתיו המשקיוֹת והחברתיוֹת, או “פּלוּגה” מצבא הקיבּוּץ, המתנהל על ידי המפקדה הראשית? ויכּוח זה היה בּאמת עמוֹק וחיוּני כּכל ויכּוח על מבנה החברה. הקבוּצה דגלה בּשם סוּברניוּת מוּחלטת, “עוֹלם לבדד ישכּוֹן”, והבּיטה בּעין זוֹעמת על העסקנוּת המרוּבה ועל הריכּוּז ועל סדרי השלטוֹן וּגנוֹני ה“קוֹמיסַריוּת” שבּקיבּוּצים הגדוֹלים, כּאֶלמנטים הסוֹתרים את מוּשׂג הקבוּצה. מאידך גיסא, דָגל גדוּד־העבוֹדה בּתוֹרת הריכּוּז המוּחלט, עד כּדי שיטת “הגזבּרוּת המרוּכּזת”, האחת לכל משקי הגדוּד ופלוּגוֹתיו, ששימשה עילה לפּילוּג הראשוֹן של הגדוּד, פּילוּג עין־חרוֹד ותל־יוֹסף. קיבּוּץ עין־חרוֹד הוּקם מתוֹך התנגדוּת לשיטת הריכּוּז המוּחלטת. מה אירע מאז? הקיבּוּץ המאוּחד לא ניצל מויכּוּח על מידת האוֹטוֹנוֹמיוּת של המשקים והפלוּגוֹת, והתביעה להגבּרת מידת האוֹטוֹנוֹמיוּת להלכה וּלמעשׂה נשמעת בּוֹ כּפעם בּפעם, ומאידך – חֶבר־הקבוּצוֹת, שתחילה לא היה אלא מקוֹם־פּגישה והחלפת־דעוֹת למלכוּיות שוֹנוֹת שאין אחת מהן נוֹגעת בּחברתה, למד אף הוּא לדרכי שאר הגוּפים הקיבּוּציים והקים לוֹ מַנגנוֹן, עם עסקנוּת מרַכּזת, עם מפעלי עזרה הדדית בּין־קיבּוּצית, עם “חלוּקת עליה”, עם הפנָיַת־עליה לקבוּצוֹת הקיימוֹת, עם סידוּר שליחוּיוֹת לגוֹלה, עם הטלת “מרוּת”, עם “גיוּסים”, עם “קביעת עמדה”, ועם כּל מה שמציין בּימינוּ את הגוּשים הקיבּוּציים. היכן נעלמה העצמאוּת הצרוּפה של בקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת? ועד היכן מגיעה מידת־הריכּוּז של כּלל־הקיבּוּץ לגבּי המשקים המבוּגרים שבּתוֹכוֹ?


 

לב

אין מגמתי לטשטש את ההבדלים הקיימים בּאמת. יש הבדלים בּסגנוֹן, בּמזג, בּטמפּוֹ, בּהרגלים, בּהרכּב אישי. את מי אין כּמוֹ אלה, בּתוֹך כּל קבוּצה פּנימה? נניח שהבדלים אלה קשים בּקבוּצה אחת, ואף על פּי כן היא חיה בּהם, מה הם כּי ימנעו הקמת תנוּעה מקוּבּצת?

יש רוֹא ים את ההבדל היסוֹדי בּיחסים לקליטת העליה. הברה נפלה בּשעתה: “קיבּוּץ פתוּח וקיבּוּץ סגוּר”. עכשיו גוֹרסים: “אַחריוּת לעליה”. אני נוֹטל לי רשוּת לוֹמר שהגירסוֹת הללוּ הן, לפחוֹת, פּשטניוֹת מדי.

אמנם נכוֹן הדבר שהקבוּצה בּדמוּתה הראשוֹנית התנגדה לקבּלת עוֹל מצווֹת היוֹצאוֹת מגדר הבּניה של המשק הקבוּצתי. היא חששה לכל מעמסה נוֹספת, שמא תסַכּן את המשק החלש גם בּלָאו הכי, והדוּגמאוֹת הראשוֹנוֹת שניתנוּ לה בּראשית העליה השלישית עלוּלוֹת היוּ להגבּיר את החששוֹת. וכן נכוֹן הדבר שהקיבּוּץ המאוּחד מתחילתוֹ ראה כּאחד מעיקרי תפקידיו את קליטת העוֹלה החדש. אוּלם גם בּנדוֹן זה לא נשארוּ הדברים על עמדם. גידוּלן של הקבוּצוֹת קשוּר למעשה בּקליטת עליה, חֶבר־הקבוּצוֹת קוֹלט עליה בּמשקיו, יוֹצר קבוּצוֹת חדשוֹת, שוֹלח שליחים לגוֹלה לשם סידוּר עליה והכנת עוֹלים.


ו“אַחריוּת לעליה” מה פּירוּשה? האוּמנם יש משק אחד אוֹ גוּש אחד הנוֹשא לבדוֹ בּאַחריוּת לעליה? האחריוּת לעליה, לאמיתּה, מתחלקת בּין גוֹרמים שוֹנים, גוֹרמים היוֹצרים עבוֹדה בּארץ, מוֹסדוֹת לאוּמיים ומפעלי ההוֹן הפּרטי, מוֹסדוֹת ההסתדרוּת והקיבּוּצים השוֹנים. כּלוּם יש משק קיבּוּצי המשוּל למַשאֵבה השוֹאֶבת עליה בּלי הפסקת נשימה? כּלוּם אין צוֹרך להקים כּפעם בּפעם כּלי־קיבּוּל חדשים לעליה, מחוֹסר יכוֹלת להפנוֹת הכּל אל הנקוּדוֹת הקיימוֹת? כּוֹחוֹ של כּל משק בּוֹדד הוּא מוּגבּל, גם לאחר כּל המאמצים והרצוֹן הטוֹב והמתיחוּת. הוה אוֹמר: בּמידה שהמפעל הקיבּוּצי נוֹשא בּאַחריוּת לעליה לא המשק הבּוֹדד הוּא הפּתוּח אלא הגוּש הקיבּוּצי. וכל גוּש קיבּוּצי נוֹשׂא על פּי דרכּוֹ בּאחריוּת לעליה הפּוֹנה אליו: יש המַפנה את רוּבּה אל הנקוּדוֹת הקיימוֹת רק במידת הצוֹרך שלהן בּ“מילוּאים” ואת השאר הוּא בּוֹנה כּגרעינים חדשים. אין כּאן ויכּוּח על החוֹבה כּלפי העליה, אלא על שיטוֹת הקליטה.

אכן, היוּ ניגוּדים, והם שפּוֹצצוּ בּשעתוֹ את המפעל הקיבּוּצי האחד בּמַהוּתוֹ וּבמגמתוֹ. אוּלם הזמן והמסיבּוֹת וּמאמצי היצירה עשׂוּ את שלהם. והניגוּדים פּחתוּ. יש שנעלמוּ כּליל ויש שניטל טעמם. לא בּדרך הויכּוּח פּחתוּ הניגוּדים, אלא בּדרך היניקה ההדדית, הקיימת למרוֹת כּל הניגוּדים ואי־הרצוֹן לקבּל השפּעה, וּבדרך “החיקוּי של התחרוּת”, בּלשוֹנוֹ של אחד־העם, וּמתוֹך לחץ צרכים חיוּניים הטבוּעים בּטבעוֹ של המפעל. ההוָיה האַחדוּתית של המפעל הקיבּוּצי גוֹברת על ההבדלים ועל הניגוּדים.


 

לג

התוֹכן האוֹבּיֶקטיבי שבּניגוּדים הוֹלך וּפוֹחת, אוּלם הניגוּד בּעינוֹ עוֹמד. חזיוֹן שכיח הוּא, שהשתלשלוּת הענינים מוֹחקת הבדלים, והמחיצוֹת הקיימוֹת מקיימוֹת אוֹתם. הן אינן רוֹצוֹת ליפּוֹל.

בּני־אדם נוֹטים להרכּין ראש בפני עוּבדוֹת וּלקבּל את המצוּי כּמוּשכּל. הוֹאיל וקיימים שלוֹשה גוּשים קיבּוּציים, הרינוּ רוֹאים אוֹתם כּחזיוֹנוֹת הטבע. “עוֹבדי הקיים” מאמינים בּנצח הכּתוּב: לא תוֹסיפוּ ולא תגרעוּ. אוּלם דוֹמה שהם טוֹעים. אם אנו מניחים מקוֹם לגוּשים מפוֹררים, אין להניח ששלוֹשת הדפוּסים הקיימים יספּיקוּ להם.

כּבר כּיוֹם הזה יֶשנה התחלה של גוּש רביעי – “הנוֹער הציוֹני”. אין להינבא כּיוֹם בּאיזוֹ מידה יצליח “הנוֹער הציוֹני” להתערוֹת בּמפעל הקיבּוּצי (ימים רבּים היה מפחד מפּני עזרת התנוּעה הקיבּוּצית הקיימת, וּפחדים אלה הזיקו לוֹ לא מעט. כּוּלנו מברכים אוֹתוֹ שיזכּה לגדל קיבּוּצים של קיימא). ודאי יש לוֹ הצדקה רעיוֹנית להתבּדלוּת לא פּחוֹת ממה שיש לשאר הגוּשים. אם עדיין אין לוֹ אוֹפי קיבּוּצי עצמאי הרי יש לוֹ שאיפה להוָיה אידיאוֹלוֹגית פּוֹליטית בּתחוּמי ההסתדרוּת. כּלוּם אין שאיפה זוֹ מספּיקה, בּתנאינוּ, כּדי לקיים חטיבה קיבּוּצית נפרדת?

ובשכנוּתם הגיאוֹגרפית והרוּחנית הקרוֹבה של הגוּשים קיימים גוּפים קבוּצתיים אשר אינם מוֹצאים לעצמם מקלט בּגוּשים הקיימים. אלה עלוּלים למצוֹא את מקוֹמם בּתנוּעה מאוּחדת. בּהעדרה – הרי הם עלוּלים לשמש גרעינים לגוּשים חדשים.


כבר נאמר, הגוּשים גדלים בּכוֹח העליה. והעליה אמנם חוּלקה בּחבלים, אולם מי יוֹדע דרך־הרוּח של עליוֹת בּאוֹת. יקוּמוּ איגוּדים חדשים בּגוֹלה, יציצוּ ניוּאַנסים, פּרֶטֶנסיוֹת, חידוּשים אידיאוֹלוֹגיים. מה ימנע את אנשי העליוֹת הבּאוֹת מבּנוֹת לעצמם “מגדלים” חדשים, “משלהם”?

והגוּשים הקיימים האוּמנם הם עוֹמדים ויעמדוּ בּחזקתם? האוּמנם הם מבוּטחים מרוּחוֹת־סערה וּפּילוּג? היקפם של הגוּשים גדל וגידוּל ההיקף יוֹצר בּעיוֹת וּקשיים. גדוֹל כּשרוֹנם הפּדגוֹגי והאדמיניסטרטיבי של הגוּשים לאַמן וּ“לגַבּש”, אוּלם אוֹפּטימיזם יתיר הוּא להאמין ששנים על שנים יזרמוּ פּלגי העליה הקיבּוּצית לתוֹך האפיקים הקיימים בּלי שיֵצר להם מקוֹם. מה הכּוֹח אשר יחזק את כּל אלה בּיחד, אם אין הכּרת הערך הגדוֹל של תנוּעה אחת וּמאוּחדת? אם התנוּעה הקיבּוּצית יכוֹלה לשׂאת בּקּיוּמם של שלוֹשה גוּשים, מדוּע לא תשׂא בּארבּעה וּבחמישה? היד העליה תקצר?

כּבר אמר בּרנר: “מקוֹר האיחוּד הוּא בּתקוה לספינוֹת בּאוֹת”. אדייק ואוֹסיף: גם בּחרדה לספינוֹת בּאוֹת.


 

לד

הפּיקחים כּוֹתבים ושוֹאלים ל“תכנית” האיחוּד. הם לא יסרבוּ, חלילה לאיחוּד, אם אך תגיש להם “תכנית”, כּלילת יוֹפי, אשר כּל מוּם לא ימָצא בּה, לפי טעמם. אך מנַין תצמח תכנית־איחוּד כּל עוֹד נוֹח לנוּ בּפירוּדינוּ? ולמה נעסיק את עצמנוּ בּבירוּרי־פּרטים של הצעוֹת־איחוּד, בירוּרים העלוּלים ליהפך לניצוּחים, כּל עוֹד לא ירגיש כּל אחד, בּמקוֹם שהוּא עוֹמד, כּי אי אפשר להמשיך “כּכה”.

האם רוֹאים טוֹבי חברינוּ, בּכל גוּש בּאשר הם, היכן אנוּ עוֹמדים וּלאן אנוּ הוֹלכים, לאיזוֹ קרן־זוית אטוּמה נכנסנוּ כּוּלנוּ על ידי פּיצוּלה של אוֹתה תנוּעה שבּאה להגשים בּחיינוּ את המידה הגדוֹלה בּיוֹתר של שיתוּף, של חברוּת, של הגשמה חלוּצית, של ליכּוּד ציבּוּרי ושל חברה מתוּקנת?

הגענוּ לכך שהמפעל הקבוּצתי, שתחילתוֹ שימשה גוֹרם מכנס וּמלַכּד, מהווה עכשיו כּוֹח מפריד וּמפוֹרר בּחיינוּ. בּן־אָשר קלע לנקוּדה ולא החטיא בּאָמרוֹ בּכּינוּס בּנענה: “כּוֹח המחריב את מקוֹר־חיינוּ”.

וכל זמן שלא נכּיר כּי כּך הוּא המצב, כי בּפירוּדינוּ אלה אנוּ מסכּנים את קיוּמה של ההסתדרוּת ונוֹטלים מן המפלגה האחת והמאַחדת את טעם קיוּמה, כּל זמן שלא נרגיש כּי כּאן מקוֹר התוּרפּה של החזית החלוּצית, כּל זמן שלא נדע בּוֹשת־פּנים על המצב הזה ונטיל את אחריוּתוֹ על זוּלתנוּ, כּל זמן שהדבר לא יצרוֹב בּלבּנו צרבת – אין הדיבּורים שלנוּ על איחוּד אלא מן השׂפה ולחוּץ. אַל נפרנס את עצמנוּ בּמליצוֹת נאוֹת שאין בּהן אלא כּדי גניבת־דעת עצמנוּ.


 

לה

יש נשבּעים לאיחוּד ואוֹמרים: עוֹד לא הגיעה השעה.

מתי תגיע וכיצד תגיע?

מי שאוֹמר כּכה חוֹשב בּלבּוֹ: לכשאתחזק! לכשגוּשי יתחזק!

יצר־הפּירוּד מתעטף בּתקוַת־שוא. לא זרם אחד מתחזק. הכּל מתחזקים וּמתאזרים. אַל יקוה שוּם אדם לבוֹא האיחוּד בּכוֹח ההשתלטוּת של זרם מן הזרמים. קיימא לָן: אין איחוּד פּוֹעלים בּא בּיד חזקה.

כּמה גוֹרמים שלטוֹניים בּעוֹלם יוֹדעים לאַחד עמים, מדינוֹת, ואפילוּ מעמדוֹת בּכוֹח העריצוּת והדיכּוי. תנוּעת הפּוֹעלים אין כּוֹחה לאַחד בּכפיה.

פּירוד די לוֹ בּהסתערוּת חד־פּעמית. נוּפּץ הכּלי ודי. איחוּד טעוּן התחדשוּת והתאַזרוּת יוֹם יוֹם.

הכּוח המניע והמחַיה כּל איחוּד־פּוֹעלים הוּא: חברוּת. וחברוּת אינה מוּגשת על חוּדוֹ של “קבּלוּ דעתי”. אין חברוּת של מנַצחים וּמנוּצחים.

יתר על כּן: איחוּד מחייב קרבּנוֹת. גם על קליפּוֹת לא קל לוַתר. מי שיוֹדע לדרוֹש קרבן מן הזוּלת ואינוֹ יוֹדע להביא את קרבּנוֹ – לא יאַחד.

יש הבדלים ולא בּיד יוּסרוּ. ולא בּדקדוּקי־מיקוּח. הזמן וּמאמצי היצירה יבלוּ אוֹתם. האיחוּד יגבּיר את רצוֹן היצירה ואת סמכוּת היצירה של הגוּף המאוּחד. אך הוּא גם יתן להבדלים ולבני־ההבדלים לחיוֹת זה בּצד זה בּמסגרת האחת. החי יחיה והנוֹבל יבּוֹל. “הנוֹבלוֹת ילחכו עפר ותחיינה הבּריאוֹת”, אמר בּיאליק. הערכים החיוּניים לא יאבדוּ בּאיחוּד. יקוּמוּ להם נוֹשׂאים מעֵבר למחיצוֹת הישנוֹת.

ישנם ניגוּדים, אך לא בּהם הסכּנה. מסוכּן כּשרוֹננוּ לחַדד ניגוּדים, להידבק בּניגוּדים, לקדש ניגוּדים. אנחנוּ נוֹעצים קנה של ניגוּד וּמעלים עליו שרטוֹן של אדיקוּת וטמטוּם. אַל נהיה עוֹבדי ניגוּדים.

מוּל כּל התעוֹררוּת לאיחוּד יש בּכל מקוֹם גם מתעוֹררים להציל מן הדליקה ויש שוֹמרי־חוֹמות. כּל אחד מאלה רוֹצה “לבַטח” את עצמוֹ ואת חוּגוֹ ואת ערכיו “שלוֹ”.

אין צוֹרך בּביטוּח. האיחוּד עצמוֹ הוּא הערוּבּה לנצחוֹן הטוֹב, המעוּלה, החיוּני. הקרבּן שבּאיחוּד מעלה וּמצרף. תסיסת האיחוּד שוֹפעת חיוּת וּמגלה את האוֹר הגנוּז שבּלבּוֹת המתאַחדים.

כּל איחוּד של אמת דוֹרש טמפּרטוּרה. אין איחוּד בּא מתוֹך יִשוּר כּל ההדוּרים מראש, מתוֹך פּירוּט כּל הסעיפים, מתוֹך תיגוּר ודקדוּקי־עניוּת. אין איחוּד בּא אלא מתוֹך תסיסה של המוֹני חברים, מתוֹך אמוּנה בּעצמם, בּכּוֹח השופט שלהם, מתוֹך הכּרת האחריוּת האישית של כּל אחד, מתוֹך חרדת כּל אחד לטוֹהר מחנהוּ, מתוֹך אימוּץ היצר הטוֹב, מתוֹך גילוּי הכּשרוֹן לוַתר על קליפּוֹת למען הצלת התוֹך.

ואַל תסתפּק תסיסת־האיחוּד בּביטוּל המחיצוֹת שבּין הגוּשים. יש עוֹד להסיר את המחיצוֹת האטוּמוֹת שצצוּ בּין החבר להסתדרוּת, יש להשכּין שלוֹם ורעוּת בּין הקבוּצה והמוֹשב. יש להבריא את עבוֹדתנוּ החינוּכית בּהסתדרוּיוֹת הנוֹער; יש להטיל על הגוּשים שליחוּיוֹת הסתדרוּתיוֹת, ויש לשתּף את ההסתדרוּת בּחיי כּל חטיבוֹתיה. וגם הגוּשים הישוּביים בּכלל זה.

לי נראים כּל הדברים האלה דבוּקים זה בזה. ולי נראה שאיחוּד החטיבוֹת הקיבּוּציוֹת יביא זרמי דם חיים לתנוּעה הקיבּוּצית, יפתח לפניה דרכי כּיבּוּש אשר לא ידעתם עד כּה ויעמיד לימינה כּוֹחוֹת, אשר לא מצאוּ אליה את דרכּם, בּגלל הפּירוּדים.

ואַל תדחוּ לשעה כּשרה יוֹתר. השעה הכּשרה. יש עליה בּהסתדרוּת. יש נכוֹנוּת למעשים טוֹבים בּציבוּר. יש תהיה על מה שהוּזנח. ויש הרגשת מיצר, וימים קשים, אבל גם חשוּבים, בּאים.

אַל תבוּזבּז שעת־הכּוֹשר. היא דרוּשה לנוּ, ואם נחמיצנה – מי יוֹדע מתי תחזוֹר. כּל איחוּד שהחמצנוּ שילמנוּ בּעדוֹ בּאבידוֹת גדוֹלוֹת, בּנשמוֹת פצוּעוֹת, בּכנפים קצוּצוֹת. ואנחנו הלא כּוּלנוּ דוֹגלים באיחוּד.

ואַל תדגלוּ בּמזמוֹר שיר האיחוּד לעתיד לבוֹא, אם אין אַתם מוּכנים לבצע אוֹתוֹ מיד.

אַל נשׂא את שם האיחוּד לשוא.

ניסן תרצ"ו.


  1. בּכינוּס נַענה. ראה “דבר”, גליוֹן 3215, י' כּסליו תרצ“ו: ”אני מרגיש כּי גם אחרי האיחוּד הגדוֹל והיקר של “אחדוּת־העבוֹדה” ו“הפּוֹעל־הצעיר” עוֹד אין לנוּ האיחוּד השלם אשר אנוּ מבקשים. יש אי־שקט בּלב, והכּאב גדוֹל מאד. – – מה מפריע להקים את האיחוּד, שהוּא קיים בּלבבוֹת – – המלה איחוּד היא לפעמים בּנַלית, אבל האיחוּד צריך לבוֹא בּפּשטוּת – וּבלב".  ↩

  2. בּכינוּס נענה: “אני רוֹאה את האיחוּד של התנוּעה הקיבּוּצית כּנכס הרבוֹלוּציוֹני הגדוֹל בּיוֹתר, אשר התנוּעה הקיבּוּצית יכוֹלה לקנוֹת לעצמה ויכוֹלה לזַכּוֹת בּוֹ אוֹתנוּ, את הציוֹנוּת ואת העם העברי, זהוּ הצעד החשוּב בּיוֹתר לעיצוּב ההסתדרוּת. האחדוּת הזאת של התנוּעה הקיבּוּצית – אין צוֹרך לקנוֹתה בּויתוּרים על איזו­ֹ שהיא חלוּציוּת, כי אם בּויתוּרים על פּירוּדיוּת”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות