הגות קשה כינסה פזורי גלויות שונים, וליכדה אותם לחבורה אחת. “הפועל הצעיר” היה להם אכסניה להזדמן, ובמה להשמיע מעליה את דבריהם. הם היו מאוחדים בשאיפותיהם להשגת מטרה אחת, ושונים במזגם, הלכי רוחם, תפיסותיהם ונתיבות מחשבותיהם. ממקורות תרבות שונים שאבו, נימוקים מניעים שונים הדריכום, בסגנוני שפה שונים התנבאו. נגד עיניהם היתה אמת אחת, צרופה ומגובשה: יצירת עם עובד! אך הנתיבות המוליכות אליה היו בגדר חידה המחכה לפתרונים, ותעלומה המצריכה גלוי. אותם חיפשו, עליהם יגעו, בלי הרף העמידום על הפרק לדיון ולבירור. בשלות רוח הקשיב אחד לרעהו תוך חילופי דעות וחיפושי דרכים. במרוצת הזמן נפתרה החידה ויצאו כאילו לדרך המלך. נקבעו הלכות לדורות, עוצבו צורות התישבות והותוו תחומי חיים; בתוכם ובברם היו צפונים כוחות גידול מיוחדים: עלולים אמנם לחולל שינויים, אבל לא לפגוע בעצם השורש. לא תתכן התישבות מידות איתנה בלי אדמת הלאום ועבודה עצמית. עיקרים אלה מלוּוים גורמים סמויים מן העין, — גורמי בית וגורמי חוץ שונים: חברותיים, מדיניים וכלכליים. והם הם ששימשו בעבר, משמשים בהווה והעלולים לשמש בעתיד סלע מחלוקת; ועצם טבע הויתם מחייב עמידה רצופה במערכה; ומלחמת הדעות נטושה, ואף לפלגות במחנה אחד גדולים חקרי לב.
לא כל אנשי החבורה בתקופת העליה השניה עשו את הכתיבה אומנוּתם. מהם היו רק קובעים עתים לכתיבה בהיותם שקועים ברשויות אחרות. ואפילו הסופרים שנזדמנו באכסניה אחת היו מפולגים בספירות יצירה שונות. רק לעת מצוא התיצבו במערכה. רובם אינם אתנו. והשרידים המעטים נבלעו בעבודות בנין שונות. אך אחד מהם עשה את העמידה במערכה מלאכתו האחת והיחידה. היא היתה לו עבודת קדש ומלאכת מחשבת כאחת. עמידתו היתה קבועה, רצופה, מתמידה ומלאת השראה. על משמרת אחת עמד, מעל מצפה אחד צפה, מתוך אספקלריה אחת ראה את המתרקם ואת הבאות, והוכיח בשער ללא מורך וללא רתת. והאחד היה יצחק לופבן.
כחבריו הותיקים דבק ב"אמת האחת הצרופה", וראה בה מושכל ראשון ובנין אב לדורות. היא לא שימשה יחידים, מעמד או כתה. בה היה גלום היעוד הכולל לתקומת העם כולו ולהליכותיו מחיל אל חיל. לא היה בין הראשונים קובעי ההלכות, שלכל אחד מהם היתה גם גישה מיוחדת להערכתן; ולא בין המפלסים נתיבות אליהן להטלת מרותן על הרבים. אך דוקא משום כך מיזג בתפיסתו את הדעות השונות, הנראות לכאורה כמתרוצצות ומנוגדות, לשיטה מקובצת. הוא ראה את כל המסתעף ממנה חובת יסוד באריג היום, ובקטנות השעה, ובקלות הפעלים. בחוש דק היה מגלה כל נקודת מדוחים בין נקודות המוצא השונות ופרצות הגדרות מסביב למטרה הסופית. היא לא תראה אור עולם בלתי במעגלי צדק. האמת נראית לו במלואה ללא פגם, אחת במטרה שהציבה, ואחת בנתיבות המוליכות להגשמתה. ולכן הקפיד על הטוהר בשתיהן. כמוה צריך להיות כל קו הנמתח אליה. בעקלתונים לא הכיר ובפשרות לא הודה. אחת היתה, לו נקודת המוצא ונקודת השאיפה מיום עמדו על דעתו עד אחרון יומו. והימים לא היו ספורים. ארבעים שנה היה איש ריב ומדון, ולעתים גם לחבריו.
הוא היה פיטן לפי תכונתו ומוכיח בשער לפי אומנותו. הציונות הוציאה רבים מתחומי סביבתם הטבעית, והעמידה אותם בכוח שבירת הרצון על משמרות שהזמן גרמן. נעים הליכות ושלו רוח בשיחות, נראה כאחד השאננים בברו; אבל כולו היה לוהט וסוער בתוכו. נקי דעת ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נגרר אחרי להטי אורי הפרסומת. בלבו יקדה האמת, עצורה וכבושה, המתלקחת ומתפרצת כשהיא נעשית פלסתר. והאמת בלבד היא שהיתה לו הכוח הדוחף בכתיבתו. והיא שעמדה לו לעבור בסערה רצופה דרך חיים קשה ויגעה כהולך לתומו בנתיב מצניעי לכת וענוי הרוח. ובמתחה הגבוה ניתק פתיל חייו בלי עתו.
במלחמת דעותיו היו לו כלים מיוחדים משלו. סגנונו לא היה כפות לשום נוסח מקובל, ולא היה כבול בכללים מתהלכים. הוא היה בבואת מזגו הלוהט והעצור כאחד, אהבת האמת לשמה, והחרדה הגדולה למתהוה ולבאות. בכל פסוקיו שחקו צבעים וגוונים, שלובים הגות, הגיון, הומור ולעג שנון. סגנונו לא היה ציורי, כי אם מגולף. לא היה מישור וחלק; מעלות ומורדות היו בו כמכה גלים. בו רטט ריתמוס כבשירה, אם כי כתב פרוזה; ופרוזאים מאד היו נושאי מאמריו ומסותיו, — החולין שבחיים. כיסופי הגאולה והפדות הרעידו תמיד את מיתרי לבו. ובדבריו שנשא לכאורה על פגעי השעה וצרכי הרגע דבק תמיד מהנצח שבעולם, — נצח לפי מושגי אנוש. הקצב והריתמוס עוצבו בעקבות הסערה שבה היו צרורים חיי דור עולה, סולל ובונה. בכל העליות לא ידענו מרגוע. ככה יסגננו תמונות וציורים רוחות העוברות על פני קמה, סערות המעלות נחשולים. לא תמיד תמונות על פני השטח, כי אם מראות מגולפים בחלל. סגנונים מעין אלה אינם ניתנים ללימוד ולחיקוי. רק אנשי הלבב והוגי־הדעות יגיעו אליהם במעט או בהרבה, כל אחד כאשר יחננו הטבע.
הפובליציסטיקה הצרופה נאצלה מרוח הנבואה, קולטת ניצוצותיה וקורנת מאורה וחומה; בעצם היא המשכה, ופושטת ולובשת צורות עם תמורות הזמנים וחילופי הדורות. אין בכוחה להתרומם להנשגב שבנבואה ובנצח, לפי מושגי אנוש, הטבוע בה; לה חסרה האמונה כי היא מדברת מפי הגבורה הצופה מראשית אחרית ואין שגיאה לפניה. ולכן חסר גם הבטחון המוחלט בדבר הפובליציסט. האמונה והבטחון הם המעבירים את “האש העצורה בעצמות” הנביא לעצם חזונו ולסגנונו, ומלהיבה את הלבבות מדור לדור. גם הנבואה מחולקת לקטגוריות: נבואת אמת ונבואת שקר; האחת היא מתת אלהים, והשניה אומנות מלומדת. וקיימות מדרגות ברוממות החזון ובשגיבות הביטוי בין נביאי האמת. אך על כל אחד מהם נאמר: מי יעלה בהר ה׳ ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה. וגלויים ובולטים סימני ההיכר. היכולת להיות בודד ועזוב, ולבוז מתת ילוד אישה בצורות שוחד שונות. ואלה הן גם מדות פובליציסט ראוי לשמו. ובדור “כובש המדע והטכניקה”, גבר חילים יצר הרע הקדום, רבו היצרים החדשים ורבו ושגבו סרסוריהם המסיתים והמדיחים. הם נישאים על גלי האתר וכובשים פנות קבע בכל בית ומתהלכים בחוצות. יצרי השלטון, השררה, הרדיפה אחרי כבוד עשו להם כנפים רחבות ממדים עם מכשירי הפרסומת החדשים. והעמידה במסה היא מדרגה עליונה.
כל פובליציסט ראוי לשמו יודע פרק בפילוסופיה ובהיסטוריה. אבל אינו מחויב להיות חוקר ויוצר שיטות. הוא רק מעצב פילוסופית חיים עלי אדמות. ההיסטוריון חוקר ומסביר את קורות העבר. הפובליציסט, כאחד מרבי הפעלים, עושה היסטוריה. בכתביו נשמעים פעמי דורו, ריתמוס הקורות, דופק הזמן ונשמת רוחו. ספרות פובליציסטית משולה לתקליט שרישומי הדור נחרתו עליו; המראות נגולים על ברקיהם ורעמיהם, — ברקים ורעמים של קצר הימים ושבע הרוגז; גלים קצרים כחיי אנוש, אבל מצטרפים ומתלכדים בין הדור ההולך והדור הבא. בהיסטוריה מסופר על מעללי אדם בכל דור, מאבקיו בינו לבין עצמו ובינו לבין הטבע, מלחמותיו הגדולות והתרוצצויותיו הקטנות. בכתבים פובליציסטיים כאלו רואים את מראות הדור ושומעים את הקולות.
אף פובליציסט־מידות, מורה ומחנך בדורו, אינו משאיר מ"הנצח" בספריו. הוא סופר לדור או שנים. אבל גם בשיטות מדע, ה"נצח" אינו אלא יחסי. אין אמת עד בכל אחת מהן. אמת היום הוא פרי אמת מתמול שעברה וחלפה. ואמת המחר תעלה ממקורות אמת היום העלולה להתערער בתוקף גילויים חדשים דרך הסרת צעיפים מתעלומות היום. אפילו ליעודים נצחיים, לכאורה, כשויון, אחוה, חירות אורבות סכנות.
כתבים פובליציסטיים לא נועדו לקריאת שעשועים. הם דומים בבחינה מסוימת לספרי מדע. הם מיועדים לחוגים מסוימים: אוהבי עיון ולימוד, מחפשי החוטים שנטוו ונארגו במסכת דור הולך ונמתחים למסכת דור בא בהתרקמותה. כתבים נבחרים כאלה ימצאו בין המאמרים והמסות הרבים שלופבן כתב בתקופת ארבעים שנה; תחילתה וחתימתה — חילופי משמרות. בו נשתמרו כל הסגולות והכחות הנפשיים הדרושים לרוקמי המסכת החדשה ולצופים שיעמדו במערכת הבאות: עוז רוח וצלילות דעת, לב לוהט וכואב כאב הזולת, טוהר מידות ואמנות הביטוי. בלי עתו נאסף מאתנו. ניתקו הנימין, אך יוסיפו לרטוט בכתביו וישתזרו במסכת דור בא.
יצחק אלעזרי־וולקני
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות