שוב היתה לנו תקופה קצרה של משבר פוליטי – ועברה. מאורע צ’רצ’יל עבר בשלום. הדקלרציה של בלפור נתאשרה מחדש, וביתר תוקף, ע“י הדברים הברורים והמוחלטים שהשמיע צ’רצ’יל באזני המשלחת הערבית, ע”י דבריו למשלחת העברית וע"י נאומו החגיגי על הר־הצופים, במעמד קהל ירושלים מרובה האוכלוסין.

שוב קרה נס של פורים. זממת הרעה נהפכה עלינו לטובה. הדאגה המטרידה שהשתררה בישוב בימים האלה – הושחה. הרוחות הסוערות הורגעו. נוספו תעודות חדשות – וישראל ישכון לבטח.

הננו חיים בנסים. במקום שאין בטחון־עצמי – מברכין הגומל על כל רוח מצויה; במקום שאין אחיזה נאמנה – הסכנה תמיד קרובה, ומפחדים מפני קול עלה נידף. הפוליטיקה שלנו היא פוליטיקה פאטאליסטית, היא תלויה בלב מלכים ושרים ולא במניעים ריאליסטיים של כוחות־חיים ממשיים; לפיכך מרובים אצלנו הנצחונות ומרובים אצלנו הפחדים וחולשות־הדעת.

והנה ניצחנו שוב. ניצחנו בשנה שעברה¹ בסן־רימו, ניצחנו ב“אלבּרט־האל” בלונדון, וניצחנו גם הפעם על הר־הצופים בירושלים. יש לנו כבר תיקים מלאים דיקלרציות. יש לנו כבר תלי־תלים דברי סימפּטיה והבטחות. ובכל אלה אין לנו כלום. בכל אלה אנו מסתובבים במעגל־קסמים של עליות וירידות במצב הרוח – היום דכדוכה־של־נפש ומחר זחיחות־דעת רגעית, היום יאוש ומחר ברכות “מי־שברך” ותפילות לשלומה של מלכות.

זוהי יגיעה בדי ריק. אלה הם נצחונות, שבהם אובדים עמים ולא בהם נגאלים. כל פוליטיקה פאטאליסטית, היא פוליטיקה של פשיטת־רגל. אנחנו אף רגע לא חשבנו כי הצהרת בלפור היא “נייר מחוסר ערך”, אבל היא עלולה בכל זאת להיות מחוסרת־ערך אם נסמוך על נסים, אם נעשה אותה תלויה בגורמים חיצוניים, בנטיית־רוחם של אנשי־מדינה, או בחשבון ריוח־והפסד של איזו ממשלה אימפּריאליסטית. לנצח, לנצח באמת, לתת תוקף של קיום לפוליטיקה, לזכויות פוליטיות ולהבטחות פוליטיות, להשיח מלבנו את הפחד התמידי מפני שינויים ברוחות המנשבות, לתת תוקף לעמדתנו ולבטחוננו בארץ – את זה אנחנו יכולים להשיג אך ורק ע“י גילוי יכולת עצמית של מעשה, ע”י עבודת בנין והכנסת המונים לארץ, ע"י יצירת מציאות כזאת שתעמוד כמו סוללה בפני כל נסיון של פגיעה בזכויותינו על הארץ הזאת.

מאורע צ’רצ’יל וכל הכרוך בו, צריך לשמש לנו שוב אזהרה. אסור לנו להשלות את נפשנו בנצחונות פיקטיביים כאלה. אנחנו מוכרחים לשנן ולחזור ולשנן לעצמנו, כי כל זמן שאנחנו לא נהיה בארץ לכוח ממשי, כוח שבמנין ובבנין – תמיד תרחף חרב־דמוקלס זו על ראשנו, תמיד ישאר אצל מתנגדינו ריוח לפורמוּלה מסוכנת: “הפה שאסר – הפה שהתיר”. מה שאירע בעזה ובחיפה, מה שהתרחש ביפו ובירושלים נעצר לע“ע, נעצר ולא נפסק. להיפסק לגמרי ולאבד את עוקצו – זה אפשר רק אם בזמן קצר, בזמן הכי קצר, יתחילו לזרום אל הארץ מחנות עולים כבירים, ואם על כל גבעה ובכל בקעה ישמע הד העובד, המבשר חיים ובנין עבריים בארץ. רק בפני המציאות המוחשית הזאת תאלם הקטיגוריה, רק העובדה הממשית תכריע את ההתנפחות השוֹביניסטית הערבית־עירונית, המנצלת את חולשתנו ומנסה להכשיל אותנו בדרכים שונות, ורק ע”י העובדה הממשית הזאת נוכל לשמור על הכרתנו המוסרית: “דעלך סני לחברך לא תעביד”, ולא נצטרך לדרוש פוליטיקה־של־כוח מאת הממשלה ולא נחשוב אותה לצדקה.

בפוליטיקה שאין אחריה מעשה – תמיד נבוא בהתנגשות עם הערביים; בעבודה הממשית – נוכל אולי למצוא את הדרך לשלום ולהבנה הדדית. לפיכך: נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו. ובה בשעה שאנו חוגגים את הנצחונות הפיקטיביים על השנות ההבטחה בפי צ’רצ’יל, בל נשכח שלעת עתה לא אנחנו המנצחים; בל נשכח כי מבפנים אנחנו נוחלים מפלה אחרי מפלה; כי סוכתנו הרוסה ; כי, לאסוננו, לא קמה בנו הרוח ולא קם בנו הכוח להרים ברגע זה את עבודת ההצלה של העם והארץ מעל לפוליטיקה אישית ומלחמה הדדית, גם במוסד האקזקוטיבי הראשי, שעליו מוטל התפקיד ההיסטורי הכי גדול והכי אחראי ברגע הנוכחי. ואסוננו הגדול הוא, כי עם כל הדקלרציות וההבטחות הניתנות לנו מצדדים שונים, עדיין לא זכינו לדקלרציה האחת, העיקרית והמכריעה – עדיין לא זכינו ל“דקלרציה של העם”, בלשונו של א“ד גורדון. את התשובה הנאמנה על התביעה ההיסטורית הגדולה והקשה, העומדת כעת בפני העם העברי, נתנו לע”ע רק אלפים אחדים של חלוצים, אשר התפרצו לעלות לארץ – ועלייתם זו, שרבים התנגדו לה, שנלחמו בה מימין ומשמאל, נעשתה כעת לגורם מעשי ופוליטי מכריע גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים. יותר מזה לא שמענו ואיננו שומעים. שמענו רק את ההימנונים שהושרו על סן־רימו; אנו שומעים רק מפעם לפעם את קול ענות הגבורה של השופר הציוני; ואנו נשמע בודאי בקרוב שירי תהילה והתפעלות חדשים על נאומיו של צ’רצ’יל. ומצד השני אנו שומעים את זעקת היאוש של אחים מעונים, תפילת־אלם של רבבות יהודים מוכים ונרדפים, המבקשים מפלט והצלה מכליון ואבדון. אולם, היכן העם? היכן ההתאמצות הלאומית הגדולה אשר תיצור את האפשרות של עליה ועבודה בשעת רצון זו? היכן גילוי היכולת הרוחנית, אשר תרומם, תעודד ותיצור את ההתלהבות הדרושה בכדי לשבור חומת־סין זאת של אדישות וקפאון?

האומנם חציר העם?

ה“דקלרציה של העם” עדיין לא ניתנה. שארית הפליטה של היהדות האוקראינית והרוסית המוכה – היא אוננת ומשוללת עזרה; גזוזי הזקן והנרדפים בפולניה – נמקים בעוניים ומושכים בעול גורלם העלוב, מתוך מבוכה של אובדי־עצה מצד אחד ומתוך ציניזם של ספּקוּלנטים מצד השני; והשאננים באמריקה ובארצות אחרות – הללו משלמים לע"ע פרים שפתם, עושים פוליטיקה, מדברים גבוהה, יוצרים להם פּרוגרמות מדומות והורסים את ההסתדרות הציונית.

לע"ע אנחנו המנוצחים ולא המנצחים. אנחנו עמדנו בנסיון אצל צ’רצ’יל ואצל אנשי מדינה אחרים – אולם לא עמדנו עדיין בנסיון אצל עצמנו.

נסים לא קרו – ועל נסים אין לסמוך. העבודה המוטלת עלינו היא קשה מאד ואחראית מאד, ועלינו לעשותה בהתאמצות הכוחות הכי מקסימלית. ארץ אינה נקנית לא בשטר ולא בדיבור, היא נקנית באחיזה, במשיכה, בעבודה – ובעבודה ננצח.

תרפ"א