רקע
יצחק לופבן
לאן אנו הולכים?
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

שוב באנו אל פרשת דרכים. שוב הגענו לנקודת־בירור שבה אנו צריכים להגיד לעצמנו מה אנו רוצים ולאן אנו הולכים. דוקא בשעה קשה זו, בשעת ההתרגשות הכללית, מתוך התמרמרות ואי־שביעות־רצון, מתוך צער ועלבון של הימים האחרונים, דוקא בשעה זו אנו מוכרחים לשוב לעצם הענינים, לשאלות המכריעות בעבודתנו הלאומית, בהווה ובעתיד.

הנה עבר יום האבל, עברו השלושים למאורעות יפו, עבר גם ה“שלישי ליוני” המקוּוה. קידשנו צום, קראנו עצרה, הוצאנו את הרליקוויה העתיקה מתוך ארון הקודש של צרות־ישראל, שמענו “דקלרציה” חדשה מפי הנציב – ושוב אין לנו מלבד מפח נפש, מלבד עלבון נוסף ותוחלת נכזבה, ושוב אין בפינו מלבד מלים, מלים שאין בהן ממש, שאינן מעלות ואינן מורידות, או אולי אינן מעלות אלא מורידות.

כולנו נהפכנו ליושבי־קרנות פוליטיים. הננו מעלים קצף ומסתערים על טחנות־רוח מתוך עיוורון דון־קישוטי, הננו בוחרים תמיד ללכת בדרך הקלה, בדרך שיוצאים בה ידי חובה בפליטת־פה במקום מעשים, בבקורת והאשמות כלפי אחרים במקום בקורת עצמית והתאמצות של פעולה. הננו לובשים כסילות ומרעישים עולמות, כביכול, אותם העולמות שאינם נרעשים ואינם מנידים עפעף לכל התרועה הגדולה שלנו.

יש לנו צורה סטריאוֹטיפּית של אֵבל ומחאה, ויש לנו פרזה סטיריאוֹטיפּית של תנחומין. כך אנו פה וכך הם שם, בגולה. אולם כל אלה הן לחישות טפלות על מכות, שאין בהן לא מזור ולא תרופה למצבנו הקשה והמסובך. כל אלה הן לכל היותר נרקוֹזה לשעה אחת, המכוונת להשתיק את הכאב באנחות או בבלבול החושים.

אנחנו שגינו באילוזיות והננו שוגים בהן עד היום. אמרנו לעבור את הפּרוֹצס הקשה הזה של התחדשות לאומית ובנין מולדת מתוך טיסה על כנפי דמיון פוליטיים. מה שעמים אחרים רוכשים להם ע“י התמדה של דורות, בעבודה רבה, בקרבנות גדולים, בעקשנות ובהתאמצות כבירה – חשבנו לרכוש לעצמנו עפ”י הדיבור של מיניסטר פלוני. והנה בא המשבר! הוא לא בא פתאום. הוא מתמיד וקיים כבר שלוש שנים ומחצה. הוא התחיל עם הדקלרציה, עם אותה שעה שבה קרה ה“נס” ההיסטורי אשר הכה אותנו בתמהון, אשר הוציא אותנו מתוך מהלך מחשבותינו הנורמלי והשכיחנו את האמת העמוקה, כי הפוליטיקה שלנו יכולה להיות רק ילידת המציאות והיכולת, ילידת המעשה הנעשה והיצירה הנוצרת. באשר פוליטיקה שאיננה נשענת על כוחות מזויינים בים וביבשה, פוליטיקה שאיננה יכולה להניף חרבות ולהסיע מחנות מוכרחה להניף כף־סיידים ולהסיע אבנים לבנין ולהתבצרות פנימית.

ומה עשינו אנחנו במשך שלוש שנים ומחצה? מה עשה עם ישראל? במה ניצלנו את ה“אפשרויות הגדולות”, במה מילאנו את ה“פּרספּקטיבות הרחבות?” מה עשינו? מה בנינו? מה יצרנו?

אנחנו טיפסנו על הקירות – ועם ישראל שר הימנונים. אנחנו נשאנו את עינינו אל החוץ – ובחוץ קרצו בעינים מאושרות כלפי שמי התכלת שלנו, כלפי הגאולה והפדות של “העם החפשי” היושב בציון. שרו לנו שירי־תפארת ושירי־תהילה. האירו את דרך־היסורים של גאולת־העם באש־בנגלית ובעשן. ומלבד הצעירים החולמים והמעיזים אשר סללו בגופם ובנפשם את הדרך לא"י, ומלבד פליטי העוני והפרעות – הרי איש לא נע ואיש לא זע; ומלבד פרוטות של צדקה קטנה או גדולה – הרי איש לא הראה את נדבת לבו ואת נדבת רוחו, ורק מעטים הם אלה אשר הוכיחו בפועל כי רוצים הם באמת בציון, בגאולה, בפדות ובכל אותם השמות הנרדפים המקשקשים בקולי קולות בתוך הלגינא הציונית.

מה עשה עם ישראל? במה נתן ביטוי לרצונו הלאומי? איפה הם רגעי ההתעוררות וההתנדבות הגדולים? היכן ההתרגשות הלאומית שאיננה יודעת חשבונות קטנים, שאת הכל היא נותנת, את נפשה ואת מאודה?

תאמרו “וואלוטה”, תאמרו רוסיה, תאמרו פורעניות ושחיטות באוקרינא, מצוקות ורדיפות בפולניה. ידענו את כל התירוצים המטהרים והמצדיקים. אבל, איפה הם האחרים, איפה הם אלה שאין אצלם שאלת וואלוטה, איה בעלי־היכולת שלנו, ה“מקשטים”, כביכול, בשמותיהם כל ועד ציוני מרכזי? האם היתה א"י רק חלום של דלים ויורדים? האם נעשתה הציונות רק למשרת־כבוד בשביל בעלי־בתים שאננים ודוקטורים משתעממים? האם נעשתה שאלת החיים והמות שלנו רק ענין לפרוגרמות, לויכוחים ריקים ולנקודות־מבט מפולפלות בשביל בחורים רודפי־אמרים?!

ומה עשינו אנחנו כאן? – בילינו את הזמן בדימונסטרציות, בחגיגות, במחאות, התמרמרנו ואכלנו זה את זה. היינו עצלים וטרחנים, עשינו את הטפל לעיקר ואת העיקר לטפל, את האמצעי למטרה – ואת המטרה עפ“י רוב שכחנו. דחינו את הכול למחר, לאחרי הנצחון, לאחרי המנדט; כלכלנו את עצמנו ב”פּרספּקטיבות", בגבולות, בפוליטיקה גבוהה – ובינתיים אף שעל אדמה לא נרכש, אף מושבה לא נבנתה, אף עמדה לא נתבצרה. ובינתיים באה ירידת־הרוח, באו האפּטיה, שויון־הנפש ודיזאורגניזציה ציבורית. וכך אנו עומדים עכשיו נבוכים ואובדי־עצה כלפי המצב החדש – ושוב אין בידינו מלבד הקלף המזויף של פּוליטיקה נבוכה, הנדון להפסד למפרע.

יש לנו הרבה מלים – ואין לנו המלה המתאימה; יש לנו מפעלים מדומים – ואין לנו מפעל ממשי וחותך. אנחנו מפגינים בלי הפסק בא"י־היכולת שלנו, בצום ובעצרה, בהתמרמרות ובמחאה. ומעל ראשנו מרחפת תוכחת־המוסר העתיקה: למי יש חפץ בצומותינו ובמחאותינו? מי ישעה אליהם ומי ומי ישימם אל לב?

הננו מרי־נפש כרגע. הננו רואים את עצמנו מרומים ע"י אוהבים. שלושים ושלושת הימים, מהאחד במאי עד השלישי ביוני, עברו עלינו כגלים זידונים של זעזועים ועלבונות קשים. הקשה בהם הוא העלבון האחרון: “נציב יהודה”, אשר מנינו מספר לעשרות דורות הנושאים אליו את עיניהם הכלות, נתן פתרון שוא לדקלרציה. גם הוא עשה זאת מתוך פוליטיקה –ופוליטיקה תמיד נותנת פתרונות שוא ותמיד מרמה. אולם אף הוא עשה זאת רק במלים, באמרי־פה. באשר פתרון־אמת או פתרון־שוא לתקות ישראל אינו יכול לתת לא נציב ולא מלך, כי אם אנחנו בעצמנו – עם ישראל.

הגענו אל פרשת־דרכים. הגענו לאותה הנקודה שאנו מוכרחים להתעכב ולחשב את דרכנו הלאה. אנחנו מוכרחים סוף סוף להסיר את הלוט מעל עינינו ולראות את האמת ואת המציאות כמו שהן. נלמד להבין את כתובת־ הפלאים שהיתה חרותה על פתחי־ההיכל של דלפי: “דע את עצמך!”. נחדל מההערכה העצמית המוגזמת האוכלת אותנו בכל פה; נחדל מהמיסטיפיקציה של הציונות, מהאמונה במשיח שיבוא בהיסח הדעת; ונחדל להאמין כי יש לנו כוח לתבוע ממי שהוא, וכי יש ערך ואזנים קשובות לתביעותינו, אם אין בהן טובת־הנאה לנתבע. ואם יש בנו אמונה בציונות, אם יש בנו שארית של אמונה ברצון העם העברי, אל נא נהפוך אותה לאמונה טפלה בכוחות־חוץ. אל נעשה את האמצעי למטרה, ואל ניתן את לבנו ואת לב העם העברי לטעות ולחשוב כי מווסטמינסטר או מהיכל הבורבונים, או מהיכלות אחרים של אדירי תבל ומשעבדי עמים תצמח לנו ישועה, כי בהם יחתך גורל עתידנו לחובה או לזכות. דקלרציות, הבטחות, מנדטים – כל אלה יש להם ערך במידה שהם עוזרים לנו, במידה שהם בעדנו ובמידה שהם באים רק כמנגינת־לוי לעצם עבודתנו, הבונה, הכובשת והיוצרת נכסי כלכלה ונכסי תרבות לאומיים בארץ. אולם הם מחוסרי כל ערך אם הם נגדנו, והם מחוסרי כל ערך בין כך וכך, אם אנחנו נחשוב אותם לקמיע מחולל־פלאות, אשר יקים לנו בלי משים את המולדת ואת העם.

מאורעות הימים האחרונים מוכרחים לתת לנו מסקנא אחת: יש עולם אחד אשר אנחנו צריכים להרעישו – וזה עולמנו אנו; יש כתובת אחת שאליה צריכות להיות מכוונות כל התביעות שלנו – זוהי הכתובת שלנו. אל נכלכל את תקות העם בהגזמות, אל נשיר לו שירים על לב רע – נישא לתוך העם את כל הגות־רוחנו הקשה ואת כל שובע־התמרורים שלנו, ונקרא באזניו בלי הרף את הקריאה המחרידה: “המולדת בסכנה!” – אולי יענה, אולי ירוכך לב האבן אשר בקרבנו.

צריך לשים קץ לכל ההומבוג הזה המתחולל סביב המלים ארץ־ישראל וציונות בגולה. צריך לטהר את האויר הציוני מפרזות ריקות ומלוֹזוּנגים עקרים. אנשי ארץ־ישראל, אנשי עבודה בארץ, שומרי הגחלת האחרונה של תקות העם, הללו צריכים לעבור מארץ לארץ, מעיר לעיר, ממושב יהודי אחד לשני עם לפיד ביד ולהכניס אור והבנה במצבנו הטראגי ובצרכינו האמתיים. פעם אחת אנחנו מוכרחים להיווכח ולדעת אם יש עם הרוצה בארץ־ישראל או ישנם אלפים אחדים של הוזים וחולמים מחוסרי יכולת?!

מה שהיה עד עכשיו, היה מחול של שלדים. מלבד העשרות והמאות הבודדות של צעירי ישראל אשר באו לחונן את אדמת א“י באמונה, שמענו רק נקישות עמומות של עצמות יבשות. בשעה שכל הדרכים נפסקו, בשעה שכל השערים נסגרו, בשעה שאפסה כל תקוה אחרת – נשארה א”י כעיר מקלט וכמשאת נפשם הרחוקה של נידחים ותועים. יבואו הנידחים והתועים האלה – אבל יחד אתם יבואו נא הרצון וההתנדבות של העם. בלי זה אין דרך – משמי־תכלת ומזיו־שמש בלבד אי אפשר לחיות ולכונן ארץ.

השעה הזאת איננה שעה של מחאות, כי־אם שעה של מפעלים. אנחנו לא נעשה ויתורים, אנחנו נגן בכל תוקף על ענינינו, נלחם נגד העוול והרפרסיות הנעשים לנו – אבל אנחנו לא נפּיל את חומות יריחו בתרועה, אם מאחורינו לא יהיה עם חמוש־יכולת ומעשה. גם אם המשבר הזה יעבור, גם אם יבוא סן־רימו חדש והבטחות חדשות, גם אם יהפכו לבם של מלכים ושרים עלינו לטובה – לא ניוושע.

בפּוֹאימה הלאומית של פּולניה, אשר לויספּיאנסקי, מסופר הסיפור הידוע על ישק השוטה אשר נתנו בידו שופר של זהב למען יתקע בו את תרועת השחרור של העם – והוא, השוטה, רדף אחרי הכובע עם נוצת־הטווס אשר שדדו הסער, והשופר אבד ממנו. נשאר לו רק החבל על צוארו. יהא השוטה הטרגי הזה גם לנו לסמל. וכשאנו עומדים מדוכאים ואכולי ספקות ויאוש, על פרשת דרכים של גורלנו הלאומי – נדע נא לבחור בדרך הנכונה, בדרך אל עצמנו.

תרפ"א


המלצות קוראים
תגיות