נפתח הקונגרס הציוני השלושה־עשר. נשיא הקונגרס, מר סוקולוב, דרש נוטריקון בעת קבלת הנשיאות: “הקונגרס הבר־מצוה”. מלבד זאת – הכל בסדר הרגיל: דברי תנחומין פוליטיים ודברי־שלום לערביים.
עם נאום־הפתיחה של ויצמן התגלע הויכוח הגדול סביב השאלה הכי בוערת. דמות קונקרטית עוד טרם ניתנה להצעה. ויצמן דיבר אודותיה לע"ע מנקודת מבט פּרינציפּיאלית ומנקודת ההכרח האובייקטיבי. הוא הציג לה גם ארבעה “תנאים מגינים”, שהם במידה ידועה בבחינת “פסיק רישא ולא ימות” וסיים בפאתוס: “תחי הציונות, תחי ארץ־ישראל” – והאובציות הסוערות באו מאליהן…
הידיעות הראשונות שהגיעו מפתיחת הקונגרס ומהתכונה אשר מסביבו, מאשרות את ההשערה כי “הרוב” של ויצמן, אשר הרבו כל כך להתריע עליו למפרע – לא היה אלא רוב מדומה. הרכב הצירים בקונגרס מוכיח על פרופורציה שונה לגמרי מזו שנתקבלה בועידות הארציות. יחס הכוחות הוא אחר. אלה הנוהים אחרי שיטתו של ויצמן נמצאים במיעוט, ויש מוסיפים: במיעוט קטן.
מצד זה הסכנה איננה, איפוא, כה גדולה כפי שחשבו רבים לפני כך. צריך להניח אמנם שויצמן ישתדל להשפיע בתוקף אישיותו ובתוקף “הדוד העשיר” אשר באמריקה כדי ללחוץ את הרוב – אבל אין בכוחו להכריע את הכף ואין בידו להכניע את האופּוזיציה באופן פּרלמנטרי רגיל.
ובכל זאת מוקדם יהיה, כנראה, להזדרז ולהכריז כבר עכשיו על נצחונה של האופוזיציה. אופוזיציה הנמצאת ברוב, מצבה יותר טרגי מאשר של זו הנמצאת במיעוט; וכשהאופוזיציה הזאת גם איננה מרוכזת סביב שום פּרוגרמה חיובית ואין לה לא ההכשרה הפסיכולוגית ולא הכשרון הממשי לקחת על שכמה את כל עול האחריות – הריהי תמיד יותר נוטה לויתורים מאשר המיעוט התקיף. בהרמת ידים בלבד אין מכריעים שאלות כאלה, וביחוד כשהידים המורמות היום אינן גם הידים המגשימות מחר.
וצריך להודות על האמת, שמלבד צירי אגף־העבודה (שבו מופיעה גם הפעם “ההתאחדות” כפרקציה הכי חזקה) משמאל וקבוצת די־לימה מימין, אשר גם האופּוזיציה שלה היא עקבית ומתבססת על פּרוגרמה פּוזיטיבית, טובה או רעה – מלבד אלה הרי כמעט כל הקבוצות האופוזיציוניות הן מחוסרות משקל ואינן נכנסות בחשבון ככוחות מכריעים בשאלת עתידה של הציונות. מתוך כך אפשר להבין את העובדה כי בתוך האופּוזיציה עצמה אין התלהבות גדולה ליצירת חזית מאוחדת נגד ויצמן, באשר התנגדות בלבד איננה מספיקה עדיין לשמש פּלטמורמה מאחדת, ושיתוף אחר בין החלקים השונים אין ולא יכול להיות.
במצב של איזולוציה גמורה נמצא ז’בוטינסקי. גם בחוגים הבעל־ביתיים יודעים, כנראה, עכשיו את הסוד שלא בכל מקום אשר שם הקול גבוה ורם ביותר, שם מדברת גם האמת מתוך הגרון. ואף הוא עצמו נטש ברגע האחרון את ויצמן ומכוון את כל “הארטילריה הכבדה” שלו כלפי סמואל – ומקווה לתת ע“י כך מהלכין לסנסציה. ארבעים ושנים הצירים של “ציונים כלליים” אשר התאחדו תחת הדגל המשולש גרינבוים, טיומקין וד”ר מוסינזון – אף קבוצה זו איננה פּופּולרית ואיננה נפגשת ביחס רציני ביותר גם בחוגי הציונים הכלליים הרחבים (הם מונים 171 ציר). נושאי הדגל האופּוזיציוני הזה הם אמנם אנשי צורה, אבל אין להם כל תכנית חיובית, לא פּוליטית ולא כלכלית ואף לא תרבותית. מלחמה בעד תקציב החינוך איננה עדיין תכנית, ודרשות סתם ע“ד “השארת הנפש” הציונית ודברי מליצה נדושים אינם מסוגלים כיום לכבוש לבבות ולעורר אמון ציבורי. מלבד זה, הרי הקבוצה הזאת מתרכזת סביב אישיות ידועה, אשר גם המתנגדים הכי קיצוניים לויצמן אינם מודים בה, אינם מחייבים אותה ואינם רואים בה דוקא את המוצא מן המבוכה ואת הפתרון המוצלח לשאלות המטרידות. ומה שנוגע ל”מזרחי" הרי הללו עלולים לבגוד שלוש פעמים עוד טרם שיקרא התרנגול; הם משתמשים רק בכוחם הכמותי בכדי לעמוד על המקח ולהשיג עד כמה שאפשר יותר פיצויים, קומפּנזציות, החלטה של כשרות, של שמירת השבת או איזה טובת הנאה מפלגתית אחרת – ואם, לפי הידיעות האחרונות, עמדתם האופוזיציונית התרופפה עוד לפני היפתח הקונגרס, הרי זה רק סימן שהמקח קרוב לגמר.
חזית מאוחדת לא נוצרה איפוא, ואיננה יכולה להיווצר. האופּוזיציה היא משוסעת ונפרדת מבפנים. הניגודים בין החלקים השונים הם במקרים רבים לא פחות פּרינציפּיוניים ועמוקים מאשר ההתנגדות הכללית לויצמן. אין אמון הדדי ואין אמונה כי בכל אלה צפונה היכולת הכי קטנה להצטרף למנין של כוח אשר יהיה מסוגל לשאת על שכמו את גורלה של הציונות ושל בנין א"י. לפיכך, המצב הוא כעת פי כמה יותר קשה ויותר מסובך מאשר אלמלי היה הרוב על הצד השני. אפשר שהתוצאות לא היו אחרות, אבל במקרה האחרון היה הצד השני נאלץ לבקש את הדרך להסכמה ולויתורים – ולמיעוט האופּוזיציוני היה ניתן יותר תוקף לשמור ולהגן על עמדתו.
אין לע“ע לצפות מראש באיזו דרך תבוא הליקוידיציה לשאלה המסובכה הזאת בקונגרס. בכוח הרוב בודאי לא תוכרע ואיננה רשאית להיות מוכרעת. ברגע האחרון ימצא בודאי ה”מודוס ויוונדי" שיש בו כדי לשמור על שלמות הציונות. אפשר שהצעת “ההתאחדות” בדבר יצירת מועצה בעלת יפוי־כוח ידוע סביב הסוכנות היהודית, תשמש יסוד לנקודת מוצא זו. בכל אופן אוגנדה שניה לא תחזור הפעם – ואלמלי היתה חוזרת היה זה בלי ספק האסון הכי גדול לציונות.
“שלמות התנועה” – זהו אחד היסודות העיקריים אשר יש להצילו מתוך הערבוביה הגדולה של הקונגרס הנוכחי. אלה המדברים בלב קל ע“ד פרוד, “ניתוח” וע”ד “יקוב הדין את ההר”, עושים זאת רק מתוך התלהבות עיוורת של נצחנות, ולא מתוך הערכה נכונה של המצב. סרסורי־פירוד ישנם די בתוכנו. הפרוצס של התפוררות פנימית בעם העברי בגולה ובא"י צועד בלאו הכי בצעדים ענקיים קדימה ומעמיד בסכנה את כל התאמצותנו הלאומית. בגולה הביא עוד מעט הפרוצס הזה לידי אטומיזציה גמורה. כל נסיון של פעולה מחדשת, תרבותית או ציבורית־פּוליטית נכשל ונתקל באבן־נגף ממאירה של התנכרות פנימית, של הסתלקות מהערבות ההדדית ומתקות־גאולה משותפת. ובתוך התוהו ובוהו הזה של איש לאהלו ישראל, הרי המצע היחידי היכול עוד לשמש נקודת־ריכוז עממית, כדי להציל את שארית הפליטה וכדי להתחיל ממנה, בכל פעם מחדש, את פעולת ההתחדשות הפנימית שאנו כה מרבים לדבר אודותיה – זוהי הציונות, אשר עם כל הרזון ששולח בה בשנים האחרונות, עם כל חיוורונה ואפיסת הכוחות השולטים בה כיום, היא נשארה סוף־סוף הכוח הפוטנציאלי היחידי שבו אצורה שארית האנרגיה הלאומית שלנו. גם עכשיו התנועה היא די מדולדלת וקרועת־אונים. אולם כל פירוד נוסף, כל שטן־מרקד חדש מבפנים – זהו שיתוק והרס גמור. אם על החזית הקשה כלפי ההתכחשות והאדישות הכללית, שהציונות מתאבקת עמהן באחרון כוח, תתווסף עוד חזית מלחמה פנימית על כל הויכוח הטרחני והטפל שיגרור אחריה בהכרח, הרי זה לא יוסיף עצמה לגילוי היכולת הלאומית בעם, אלא להחלשתה ולפירורה – ובמקום “הצלת הנשמה”, שמבקשי הקרבות הנלהבים דוגלים בה, תבוא שריפת הנשמה…
ומה יהיה הלאה? מה יתן הקונגרס הזה לנו? איזה פּרספּקטיבות צפויות ממנו להמשך עבודתנו לעתיד, לפתרון השאלות המעיקות של העליה, העבודה והתישבות העובדים?
נסים בודאי לא יקרו, על האופּטימיות של ויצמן ועל בשורת מיליון הפונטים שהוא בישר בישיבת הועד הפועל האחרונה אין לבנות תכניות ריאליות. אפשר נצטרך לשוב אל ה“אבוס השבור”. על יד אבוס שבור תמיד אפשר לחלום ע“ד אבוס חדש ושלם – אולם בלי אבוס לגמרי אפשר לגווע מרעב. ואנחנו, העוסקים “בפעוטות” האלה שהן סוף־סוף עיקר העיקרים, כי זוהי הדרך היחידה ליצירת העבודה הריאלית של א”י עברית – אנחנו בוודאי פחות מכולם נהיה שבעי־רצון מפתרון זה אשר יותן למצב בקונגרס הנוכחי. כי איך שיפול דבר – תשועת העבודה לא תבוא מקרלסבד גם הפעם. ואפשר שבשבילנו מתחילה מקונגרס זה התקופה הכי קשה. אפשר שלא נוכל לשאת יותר באחריות ההנהלה הציונית, לא במשטר ה“נוטבלים” של ויצמן ולא במשטר ה“נוטבלים” מסוגה של ה“דימוקרטיה” הבעל־ביתית. אז עלינו יהיה לדאוג להתלכדות הכוחות בתוך תנועת העבודה בשביל פעולה עצמית להצלת דרכנו ועניני העבודה בארץ. השעה הזאת, בכל אופן, קרובה לבוא. ואולי בועידה בשביל א"י העובדת, אשר תתכנס כתום הקונגרס, יעשה הצעד הראשון בדרך זו.
הצעת “ההתאחדות” שסיכמה את הויכוח הכללי בהערכה נכונה של מפעלי ההנהלה הציונית, הן ביחס למעשיה השליליים ומחוסרי־האחריות לפרקים, והן ביחס למפעליה החיוביים בעבודת ההתיישבות ובהשגת האישור של המנדט – נתקבלה ע"י רוב דעות של הקונגרס.
ההצעה הזאת היתה הכי הגיונית במצב שהתהווה, היא היתה חדורה הרגשת האחריות המלאה, הנובעת מתוך מציאות ציונית והמציאות הא“י גם יחד – והיא היתה הנוסחא המצילה למען לא להביא את הקונגרס לידי התפוצצות עוד טרם הגיעו לידי סיומו, מה שהיה מכניס את הציונות ואת העבודה הא”י מיד במצב קטסטרופלי שאין ממנו מוצא.
אין בהצעת “ההתאחדות” הבעת אמון מוחלט ואין היא נותנת שום אוונסים למפרע – אבל אין בה גם הבעת אי־אמון ובעיטה במעשיהם של האנשים הכי מסורים לתנועה. היא מבליטה גם את הזכויות שלה. היא רשומה בכתב האמת של עובדות ממשיות, אשר קודם כל עלינו, על ציבור הפועלים בארץ, שהציונות איננה בשבילו רק ענין לפוליטיקה קטנת־מוחין של עסקנים מתחרים, כי אם שאלת־חיים ממש – לבלי להתנכר אליהן.
לא נשיר הימנונים להנהלה בתור שכזו; הקומפלקס בודאי שלא רכש לו את אמוננו – אבל תהא נא הערכה צודקת ביחס לאותם האנשים בהנהלה, המסורים באמת, אשר חוללו ומחוללים מפעלים חיים בציונות, הנושאים על שכמם את כל מכאוביה; אלה שנתנו לנו את האפשרות לעבוד בכלל, להגדיל את רכושנו הקרקעי, לכבוש את עמק יזרעאל, להקים מוסדות כלכליים לציבור הפועלים, אלה העובדים אתנו יחד ושקיבלו כקו יסודי בכל עבודתם את הכיוון, כמעט את כל הכיוון שלנו – הללו, עם כל שגיאותיהם, אינם ראויים לקבל הבעת אי־אמון מצדנו.
כמובן, אין זה מספיק ואין זה מניח את דעתנו; כמובן, הצרכים הריאליים שלנו לא נמלאו אף במקצת מן המקצת – ואף זה לא מרצון רע, אלא מחוסר אפשרות; ומובן גם שאת אמת־המידה של בקורת לא נניח אף רגע מן היד. אולם בשעה שאנחנו מביטים מסביבנו ורואים מי הם המתנגדים, מי הם החוגגים את “אי־האמון” ומי הם הפרטנדנטים לקבל מחר את מושכות ההנהלה לידיהם, הרי אי־אפשר להיות תם כזה ולא לדעת במי לבחור ואת מי לבכר. הלא כל הכנופיה הזאת (“המזרחי”) שהרימה את ידיה נגד, והביעה “אי־אמון” – פניה היו מכוונים אלינו. הלא אי־האמון הזה הובע לציבור הפועלים ולשיטת עבודת ההתיישבות העומדת תחת השפעתו. הלא “המזרחי”, כל הספקולציה המפלגתית שלו וכל ההתלהבות הזאת לקראת קונגרס יהודי עולמי אינן אלא בכדי לחרוג מתוך הדיסציפלינה המעיקה קצת ולפרוץ דרך להפקרות, לאיחוד עם “אגודת ישראל” ולהשלטת מרותה היזואיטית על עבודתנו בארץ.
ומה עשו האחרים, אלה שהם בעצמם בעלי יכולת חומרית גדולה בפולניה ובארצות אירופה, אלה “הגבירים” הציוניים פליטי הריבולוציה הרוסית אשר “מרכזם” נדד אתם וגם כספם, איך הם עישרו את רכושם, איך הם נתנו דוגמא לעם ובמה זכו פתאום לאמון מצדנו?
אף “פועלי־ציון” ו“צ”צ" השמאליים נמנעו מהצבעה. לא היה אצלם די אומץ רוח להרים יד נגד, אבל לא הרימו יד בעד. את “הנויטרליות” הזאת צריך, בלי ספק, לזקוף על חשבון חבריהם הא“י, שבמידה שהיה בידם עיכבו בעד ההתפתלות הריבולוציונית הזאת שלא תגיע לידי הצטרפות למעשה לווככאנאליה של “המזרחי”. “אחדות העבודה” יודעת סוף סוף את מצב הדברים כמונו. היא יודעת שאין לע”ע במחנה הציוני אנשים אחרים אשר אתם יהיה לנו יותר נוח לעבוד, ושעוד טרם הגיעה השעה שתנועת העבודה בציונות תקבל על שכמה את כל האחריות בעד העבודה הציונית. ואלמלא זה שצריך לשלם מס לרדיליזם ו“לריבולוציה” של ה“המונים” אשר ל“פועלי־ציון”, בודאי שאפשר היה לחברי אחדות העבודה להתאחד בנקל עם בסיס הריזולוציה של “ההתאחדות”. סוף סוף עצם הימנעם מלהצביע נעשה בכוונה תחילה בכדי שהצעת “ההתאחדות” תתקבל ולא בכדי שתיכשל – אלא שיחד עם זה השאירו לעצמם מקום “לרחוץ בנקיון כפם” ולהגיד: אנחנו לא השתתפנו ואיננו אחראים.
מי שהתעניין בועידת “פועלי־ציון” האחרונה בברלין, יכול היה להבין בנקל כמה שעמדת אחדות העבודה בתוך “הברית העולמית” הפיקטיבית הזאת איננה תקיפה כל עיקר, למרות מה שהיא המפלגה היחידה המציאותית של הברית הזאת. ומה שנוגע לפוע“צ עצמם הרי גם להם סוף סוף קל להסתלק מהאחריות ויש להם גם העזה להכריז שאם לא כך “הם לא ישתתפו יותר בעבודה לטובת קרן־היסוד” – בשעה שבכל מקום באירופה שנשאר עוד איזה שריד אחרון לפוע”צ, התיחסו הללו כמעט ביחס של בויקוט לעבודה זו.
ה“התאחדות” איננה יכולה להרשות לעצמה את המשחק הזה של “הסתלקות מאחריות”. היא אינה יכולה להיות פּסיבית ולהמנע מהצבעה. בהיותה נאמנה להשקפותיה הריאליות על הענינים, איננה יכולה להסחב אחרי שום זרם דימגוגי ולרקוד את הריקוד הכללי של “ריבולוציוניות” דימוקרטית אשר תקפה פתאום את העסקנות הנמושה ומשוללת היכולת בתוך ההסתדרות הציונית.
שאלת הציונות כיום היא שאלת יצירת עובדות ריאליות, כפי ההגדרה של ועידת הפועל־הצעיר בנהלל; השגת אמצעים, עליה, עבודה, אדמה, התיישבות, ביסוס כלכלי וביצור תרבותי של העובדים – כל השאר הוא בבחינת כמהין ופטריות, אבל לא גופי הלכות. זוהי נקודת המוצא לאורינטציה שלנו, והיא היא המחייבת את המסקנה ההכרחית לבלי לשחק בפוליטיקה, להסתלק מעול האחריות ולנער את חצננו מפחד שמא לא נראה בעיני מי שהוא די רדיקליים וריבולוציונריים. אנחנו איננו צריכים לשלם שום מסים למי שהוא אחר מחוצה לנו. יש לנו רק חובת מס אחד קדוש לאינטרסים החיוניים של ציונות העבודה בארץ – והאינטרסים האלה דורשים כיום לא תוהו ובוהו ולא פּרינציפּים עקרים, אלא אפשרות של עבודה ושל פעולה והתאמצות לצאת מן המחנק כדי לא לשקוע באינרציה, בקטנות וכדי לא להקפא בנקודה מתה זו שהגענו אליה.
נשיא הקונגרס, מר סוקולוב, השתמש, בנאום הנעילה שלו, גם הפעם באותה פרזה עצמה שבה הוא סגר את הקונגרס הי"ב, לפני שנתיים: “זה היה קונגרס קשה – אבל קונגרס טוב”.
מרגלא בפוּמיה. אולם, אנחנו לא ידענו היכן ה“טוב” הזה צפון אז – ואיננו יודעים זאת גם כיום. בעצם הרי שום דבר לא נשתנה. כל הפולמוס הגדול שנדמה היה לכתחילה כי הנה הוא מתחולל כסערה איומה, התנדף לאט לאט כטיפות גשם קטנות. מערכות האופוזיציה שודדו לגמרי באחרונה. ה“מזרחי” הפך את עורו: ה“לאו” שלו שהוכנס לקונגרס בקולי־קולות ובהמולה רבה, הפך ל“הן” ברגע האחרון. גם קבוצת גרינבוים התנדפה ונשארו ממנה רק מתי מעט. ואוסישקין עצמו, שהורם כדגל־המלחמה אשר לאופוזיציה של הציונים הכלליים, נשאר נייטרלי לבסוף ונמנע מלהצביע בשאלת הסוכנות.
ויצמן ניצח. הוא לא ניצח בתוקף האידיאה ובכוח ההוכחה ששיטתו היא הנכונה, אלא בתוקף אישיותו שלא מצאה לה מתנגדים כערכה. בין כל עושי ה“ריבולוציה” כביכול, שרצו לחלק את המלוכה, לא נמצא אף אחד אשר יעמוד כוח מול כוח ואשר ישנס אומץ־רוח להגיד “רד” מתוך הכנה גמורה לשאת באחריות כל התוצאות, כמו שאמרנו פעם “רד” לוולפסון בשעתו וכמו שאמר ויצמן לברנדייס לפני שנתיים. כוחות חדשים לא נתגלו, פוטנציה חדשה לא חושפה. ואופּוזיציה הנשענת בעיקרה על פּרינציפּים פורמליים ובמקום פרוגרמה של מעשים היא דוגלת בסיסמאות של “אפשר לחכות” ושל “נצח־ישראל” – אופּוזיציה כזאת מיועדת למפרע לכשלון, אפילו בשעה שהיא הרוב. ויצמן ניצח, לא משום שהוא צודק, אלא משום שאמר: “אם לאו – אני נוסע” ומשום שמצא אטמוספירה כזאת שאפשר היה לו לדבר בטון כזה, מבלי לחשוש שמא יאמרו לו “סע!”.
וצריך להודות שבשבילנו לא היה ואין גם כעת לכל הפולמוס הזה שום משקל רציני. לא יחסנו לשאלת הסוכנות חשיבות מכריעה בגורל עתידה של הציונות לפני הקונגרס, ואיננו מייחסים לה חשיבות כזאת עכשיו, אחרי “הנצחון”. איננו מאמינים בברכה הצפויה ממנה ואיננו מפחדים גם מפני הקללה וסכנת־הכליה לציונות שמבשרים אחרים. גורל הציונות לא יוכרע ע"י מלחמת פּרינציפים פורמליים בגלל איזה “סוכנות” מופשטת. הוא יוכרע בכוח היצירה של נכסים לאומיים ממשיים בארץ, בתוספת אחיזה ובתוספת כוחות מוחשיים. בנדון זה הננו בהחלט תמימי דעה עם ויצמן: עוד אדמה, עוד אנשים עוד בנינים – זהו כוח־הכיבוש וכוח ההכרעה הפוליטי והכלכלי כאחד. ובנדון זה דוקא מתקבל רושם כי אמנם היה זה במידה ידועה קונגרס טוב: הושם קץ לאילוזיות הפוליטיות, לצפיה לדקלרציות ולהבל־פיהם של שרים מושלים. נקודת הכובד זזה שוב אל המהות הריאלית של שאלת הגשמת הציונות. לא קינות, בכיות ומחאות, לא העוויות גבורים נלעגות כלפי עוולות פּוליטיות שאין בידינו לשנותן – אלא תפיסה ממשית של הזכויות ויצירת המציאות העברית בארץ, זוהי שאלת השאלות!
את התוצאות הממשיות של הקונגרס הזה, אין להעריך כיום. במידת שטחי הקרקע שיתווספו, במספר הנקודות החדשות שיווצרו ובמנין האנשים העובדים שיתרבו בארץ – נמוד את תוצאותיו.
הפולמוס, בכל אופן, הסתיים. את הויכוח בשאלת סוכנות רחבה או לא רחבה לא נמשיך יותר. עלינו יהיה להלחם בכל תוקף נגד אלה אשר יחפצו להטות את שימת לבה של הציונות לפוליטיקה המטרידה והבלתי פוריה הזאת ולעשות אותה למקור של סיבוכים פנימיים. התנגדנו לדעה זו בתור דעה, בתור שיטה מצילה, אבל התנגדותנו לא עצרה כוח – עכשיו נהיה אמפיריקים ונראה מה יהיו חלומותיה. שאלת “חיים או מות” לא עשינו מזה ולא נעשה מזה גם עכשיו. “סכנת־נפשות” לאומית אין כאן בכל אופן. היו אצלנו סילוון לוי, היו גם אחרים שאפילו את שמותיהם שכחנו. הרבה מהמתנגדים היום, קיבלו את פניהם בהלל הגדול ובריצה לפני המרכבה, ונפטרנו מהם לבסוף, בשעה שעמדו על דרכנו – גם מ“מיוחסים” אחרים נפטר בשעה שיהיה צורך בדבר.
כעת עלינו לעבוד, רק לעבוד. השבת הרוח, הרמת הדגל, הצלת הנשמה – כל אלה אינם תלויים באישיות זו או אחרת.
מרימי הדגל ומחיי הרוח שלנו אלה הם העובדים אשר בעמק הירדן, בעמק יזרעאל ועל כל רמה ובכל בקעה שמשם מגיע הד היצירה העברית. התפילה לנביא שיקום – זוהי תפילת שוא. עבודתנו היא עבודת נמלים – גם בחו"ל, בעבודת ההכשרה של העם העברי וגם בארץ במקום ההגשמה הבלתי אמצעית. גרעין לגרעין, גרגיר לגרגיר – זהו כל המשקל.
תרפ"ג
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.