דברי הנציב העליון אל הערבים היו בפעם הזאת דברים נמרצים, שלא היינו רגילים לשמוע דוגמתם מפיו, באופן פומבי, במשך שנות כהונתו בארץ. האישור האחרון של המנדט הא“י, המעמיד רק עכשיו את א”י בסטטוס המיוחד שנקבע לה עפ"י המנדט, הוא אשר נתן, כנראה, לנציב את הבטחון המדיני לדבר הפעם דברים ברורים וגלויים, מבלי אותה ההשתדלות להעלים ולטשטש את הצהרת בלפור ואת הציונות כגורמים מרכזיים בהמשך הפוליטיקה של הממשלה הבריטית.

צורת המו“מ של הנציב עם הנוטבלים הערביים הסבה לנו לא פעם עלבון קשה. הוא ניסה להשביח את סערת רוחם של המקטרגים נגדנו ע”י כך שהשליך הימה צרור אחרי צרור ממשקל הזכויות שלנו. ולמרות מה שלא חשבנו כי זה נעשה מתוך שרירות לב ובכוונה רעה, הרי בכל זאת ראינו את עצמנו נפגעים באופן הכי מעליב ע"י שיכול־ידים זה, הנחשב אמנם בעולם לתבונה מדינית ולסוד קיומה של האימפּריה הבריטית.

בדברי הנציב האחרונים יש מעין פיצוי, לכה“פ לגבי אותו הרגש האלמנטרי הבוחל והמתקומם נגד הברחת־מכס חשאית של ענינינו הלאומיים. אולם תוך כדי דברי התוקף והבטחון הללו, העלה הנציב על הפרק קומפנסציה פּוליטית חדשה לערביים, אשר אף בה רואים רבים מאתנו התנקשות בזכויותנו המובטחות לנו במשפט הבינלאומי בסעיפי המנדט. הנוטבלים הערביים לא קיבלו את הקומפסציה הזאת. הם דחו את הצעת הנציב בדבר “הסוכנות הערבית” בשתי ידים. ע”י כך חדלה, אמנם, השאלה להיות בוערת ואקטואלית למעשה. אולם האפיזודה הקצרה הזאת של ההצעה ודחייתה יוצרת בכל זאת פרצדנט פּוליטי חדש בשבילנו, שכדאי לנו להתעכב עליו במקצת.

וצריך להודות כי במידה שלא היתה זאת חכמה פּוליטית מיוחדת מצד הנוטבלים הערבים לדחות את ההצעה הזאת, באותו מעמד, מבלי לראות גם צורך לעיין בה תחילה – כך לא תהיה זאת תבונה פּוליטית מצדנו להזדרז ולצעוק חמס, מבלי לבחון ולבדוק את ההצעה מבחינת הפוליטיקה הריאלית שלנו. השלילה הכפולה הזריזה הזאת, המתפרצת לעתים קרובות בבת־אחת משני הצדדים, מצדנו ומצד הערבים, וכל אחד מגלה את העוול לצדו באותו דבר עצמו – מעמידה גם אותנו לא פעם במצב משונה. ע"י כך יש ומתחת ידינו נשמטים יתרונות טכסיסיים כאלה, שהיינו יכולים לנצל אותם במידה ידועה לחיזוק עמדתנו.

אולם מלבד מומנטים טכסיסיים, הרי עצם ההצעה בדבר סוכנות ערבית פּרללית לסוכנות היהודית, המעמידה את הערבים הא“י באותו הסטטוס המדיני ביחס לשלטון א”י כמונו – אין בה בכדי ליצור אצלנו קונפליקט פנימי רציני עם מגמתנו הלאומית; ואם הסכמנו לחוקה הא"י, למרות מה שיצרה פרצדנט קשה של רוב ומיעוט – הרי אין ספק בדבר שפתרון השאלה בדרך זו של צדדים שווים, הוא בהרבה יותר מתקבל על הדעת, אם גם הפעם ישנם די נימוקים פורמליים להתנגדות.

עצם המו“מ על שטח זה מחזיר את הפוליטיקה הא”י, בכל מה שנוגע לערבים, לגבולותיה הלוקליים. לא חוסיין ולא עבדאללה ולא ברית מדינות ערביות, אלא בקשת פתרון מבפנים, בתוך גבולות המנדט הא"י, עם כל ההנחות המוקדמות אשר בו; ולבקשת פתרון כזה, במידה שאין בו המעטת הדמות שלנו, ובמידה שאין בו בכדי לעכב ולהפריע בעד עבודתנו המעשית בארץ, אנו יכולים להתייחס בחיוב.

לגבי אלה השוגים באילוזיות כי כל הפולמוס הזה של הפוליטיקה הא“י הוא רק איזה קשר גורדי שאפשר לקצץ אותו ביד חזקה ובחרב פיפיות זו של המנדט הא”י המאושר – לגבי אלה יש גם בהצעה זו פּוליטיקה של הכנעה ושל חולשה. אולם אנחנו, שכל מלחמתנו הפוליטית אינה מוסבה על פורמולות של זכויות־קדימה מופשטות, ועמדתנו לכל השאלה הזאת נקבעת בעיקר מתוך נקודת ההשקפה של יצירת תנאים אשר יתנו לנו את היכולת לבנות את מציאות חיינו הלאומיים בארץ – איננו יכולים לראות נימוקים מספיקים שגם אנו נתנגד להצעה זו, המבטלת למפרע, לכל הפחות בהנחה התיאורטית, את היחסים הפרופורציונליים במשקל הזכויות המדיניות של א"י.

שני צדדים שווים – כיום אנחנו יכולים להסכים למודוס כזה. בראשי הפרקים של הפרוגרמה הפוליטית אשר סימנו לעצמנו בקונגרס הי“ב ושהוכנסו לקונגרס זה בצורת ריזולוציה, קבענו את הקו המכוון בעבודתנו הישובית־המדינית בנוסחא של “ארץ בעלת שתי אויטונומיות”, מתוך הנחה כי זאת איננה דקלרציה כלפי חוץ בלבד, אלא שהגדרה זו מבטאת באמת את רצוננו ושאיפתנו בקביעת צורתה המדינית העתידה של א”י. איננו רוצים לשלוט על מי שהוא, אולם איננו רוצים גם שאחרים ישלטו בנו. ואלמלי היה עולה הדבר בידינו למצוא את הדרך להסכמה כזאת – היינו יכולים לחשוב את זה למוצא מוצלח מתוך הסבך הפוליטי שהציונות נתונה בו. ואם לגבי עתידות רחוקים אפשר עוד להעמיד את ההגדרה הזאת כפרובלימה – הרי כיום בודאי שאנו יכולים להסכים לה.

אולם בהצעת הנציב ישנו סעיף אחד אשר לא רק שאיננו יכולים לקבלו, אלא עלינו להלחם בכל תוקף גם נגד ההנחה התיאורטית שבו – וזהו הסעיף בנוגע לעליה. אם שתי “סוכניות” בעלות זכויות וחובות שוות, מן ההכרח שתתבטל הפּרופורציה גם בפונקציות הממשיות של הסוכניות הללו, ובשום אופן לא יתכן להכניס בהן מחומרות החוקה הא“י בדבר קונטרולה של העלייה ע”י ועדה המורכבת מרוב של מתנגדים לעליה זו. אין כאן רק קיפוח זכותנו אנו, אלא נתינת יתרון בלתי צודק לאחרים עלינו. העליה אינה בשבילנו זכות־קדימה, אלא זכות אלמנטרית – ובשעה שמדובר ע“ד העליה שלנו, אין לסבול שום קונטרולה אחרת מלבד זו שלנו בעצמנו. ואלמלי היינו מסכימים לועדת בקורת פּריטטית מב”כ שתי הסוכנויות, היה זה הויתור הכי גדול מצדנו.

דחיית ההצעה הזאת ע“י הערבים, בודאי שאיננה מוסיפה להם שנסים פּוליטיים. אפשר מאד שלמשך תקופה ידועה ישתתק הפולמוס העצבני הזה סביב שאלת המנדט. המשלחת הערבית בודאי עוד תנסה את כוחה בדרכים שונות, אולם היא סגרה לעצמה את הדלת בפני כל המשך של מו”מ פּוליטי אתה. ומה שנוגע לנו, הרי במשך השנים האחרונות נוכחנו למדי כי לא הפוליטיקה עושה ולא היא הנותנת ערבות. הפוליטיקה היא לכל היותר הרווח שבין המעשים והעובדות הריאליות – ואם אנחנו נמשיך להבליט את החולשה ואת חוסר היכולת שלנו, במידה זו שאנו מבליטים אותם כיום, בודאי שניתן יד לקטרוג.

תרפ"ד