רקע
יצחק לופבן
בעלת־אוב
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

באנחות העמוקות, המגיעות כפעם בפעם לאזנינו, על ה“אפוליטיות שהשתררה בעולמנו” בעוונותינו הרבים, יש מעין הטפת־מוסר, הנאמרת לכאורה עפ“י כתובת נעלמה והמכוונת בכל זאת לכתובת ידועה וברורה, שאין טעם ואין צורך להתכחש אליה. ההזדרזות להפוך כל שיח־תפל ל”עמקות" פּוליטית, וכל ויכוח בנלי אודות ענינים שאין מהם מסקנא לשום צד ואין מהם כיוון לשום דרך, ל“הבנה חודרת” ול“רצינות” כבדת־

משקל – יש בה מעין התחכמות נלעגת להשמיע: הביטו וראו, להם יש מרחב, פרספקטיבה, מעוף, ולכם מה? חוג צר ומוגבל של מעשיות וריאליות, הנכתבות עפי"ר בסמני־הבאה והאומרות ביטול והבטה מגובה בלתי משוער של חיבוק זרועות עולם…

ברם, אין ברצוני לגרוע אף טיפה מנאד האנחות האלה. בדלית ברירה היינו יכולים לקבל גם את גזר־דינה של הז’ורנליסטיקה היומית או החדשית, שפרובלימת ההגשמה של הציונות מתחלקת לשתים: מחציתה אפוליטית, שטחית, מוגבלת וצרת־אופק, כמו קרקע, עליה, התישבות, ומחציתה –

עמוקה כים ורחבה כפתחו של אולם, כמו קונסטיטוציה, אויטונומיה, “בוסתנאי” ו“קליפת האגוז” של ה“מראת־אל־שארק”. בתוך כל דברי הלהג הממלאים עתה את העתונות הציונית, בתוך כל סילוף המציאות והערכות השוא ביחס לענינינו וצרכינו החיוניים, – יש בודאי מקום גם לדיפיניציה מדויקת כזאת. ובכל זאת כדאי להתעכב קצת על הפּרובלימות הפוליטיות הבוערות, כביכול, שזכו ל“ערות” מרובה ושהתחילו מנסרות בזמן האחרון בעולם הדיבור שלנו.

יש לחשוב כי זה שאנו מתדפקים על דלתות בעלת־האוב, גם בשעה שהפלשתים אינם חונים מסביב, מעלים דמויות ומרגיזים צללים ממנוחתם כדי להפכם לפרובלימות אקטואליות – זהו סימן כי באמת סר אלהים מאתנו. ה“ערות הפוליטית” מצד אחד וה“פרינציפּיוניות הדימוקרטית” מצד שני, המבקשות להן בכל פעם איזה novum רדיקלי כדי לזעזע את הדממה הפוליטית ולעלות על הפרק שאלות שאינן מענינא ושאין להן גם צל של פתרון אפשרי כיום הזה – אינן אלא ויכוח של מבלי־עולם אשר “מעשה החשיבות” המרמה מרובה בו תמיד על האמת הפנימית. יש מירמה בכל פּוליטיקה וכל עם מרמה בה עפ“י דרכו, אולם הסכנה הכי גדולה בפוליטיקה שלנו היא, כי היא עשויה לרמות את עצמנו, להטות אותנו מן הפשט אל הדרש, אל העקמומיות שבפלפול אודות ביצה שלא נולדה. המימרות הללו, שיש צורך לקדם את פני הדברים ולדאוג ל”חיי עולם", הן מימרות־שוא ופחות מכל יש בהן הגיון פּוליטי. יש צורך קודם כל שאנחנו בעצמנו נדע מה שאנו רוצים, שתהא לנו ברורה הדרך הפוליטית שאנו אומרים לכוון בה את מעשינו. אולם הפּוליטיקה הנעשית, האקטיבית המוצאת אל הפורום הפומבי, איננה בעלת קלקולציות רחוקות ואיננה צופה לדורות רבים, היא ילידת קוניונקטורות ורוחות מנשבות – והפוליטיקאי הטוב הוא זה שיודע לכוון את הרוחות ולנצל את הקוניונקיטורות האלה לטובתו.

וכי מהו כיום הויכוח הרחב הזה והשקלא וטריא אודות קונסטיטוציה דימוקרטית בשביל א“י, אם לא סנזציה, אם לא עשית פּוליטיקה שלא בזמנה ושלא לצרכה, אם לא איזו הבעה דימונסטרטיבית והקמת שאון שהנה אנחנו עוסקים בענינים העומדים ברומו של עולם?! כשבאה ממשלת המנדט לפני שלוש שנים לזכות את א”י בחוקה פרלמנטרית, היתה זאת הפתעה בלתי נעימה ביותר בשבילנו. אבל אמרנו לעצמנו שאין טעם ואין הגיון להתנגד למתן הקונסטיטוציה הזאת, באשר התנגדות זו, אם גם היא מובנת לנו היטב, איננה עלולה להיות מובנת לאחרים ולמצוא הצדקה בעולם החיצוני, שהמושג “שלטון עצמי” הוא אצלו שם נרדף למחשבה הדימוקרטית, ואיננו מסוגל לקחת בחשבון את המומנטים הספציאליים, העושים במקרה שלנו את כל המושג הזה ואת תוכנו פלסתר. אולם, בעצם הרי היו לנו יותר סיבות מאשר לערביים לבלתי היות שבעי־רצון מ“שלטון עצמי” פיקטיבי זה; לא משום שלנו נוח יותר שלטון אויטוקרטי מאשר שלטון קונסטיטוציוני ולא משום שאנו רוצים בקיפוח זכויותיהם של אחרים, אלא משום שברור הדבר כשמש בצהרים שכל שלטון קונסטיטוציוני שישלוט כיום בא“י יהיה בו בהכרח משום קיפוח זכויותינו אנו. באשר ישנם בא”י שני צדדים המעונינים בכוח המחוקק והמוציא לפועל של הנהלת הארץ, אבל הצד האחד הנהו כבר עכשיו כוח שבמנין והצד השני הוא לע"ע רק כוח פוטנציאלי הנמצא בראשית מתן צורה. אולם בחשבון של סדר קונסטיטוציוני נכנסים רק כוחות שבמנין מציאותיים, ובמקרה שלנו הרי זאת אומרת; יתרון זכות לצד אחד ומיוריזציה אויבת כלפי הצד השני.

וצריך שיהיה ברור לנו דבר אחד: משטר קונסטיטוציוני איננו צורת־שלטון צודק ומוסרי במובן האבסולוטי – הוא צודק ומוסרי רק אז בשעה שהוא מבטיח באמת שויון ממשי ואפשרות של הגדרה עצמית מלאה, פּוליטית, כלכלית ותרבותית לכל הגורמים הלאומיים שבארץ או במדינה. אבל כשהוא נהפך למושג מיכני, הנותן כוח של השתלטות הרוב על המיעוט ושל התעללות הרוב במיעוט, הרי הוא עומד בשורה אחת עם האבסולוטיזמוס הדיספוטי אשר לשלטון היחיד, ומצוה להלחם בו.

השאלה העומדת לפנינו היא פשוטה וגלויה: מה דרוש לנו כדי לאפשר את התפתחותנו ההיסטורית החפשית בא“י? איננו רוצים בהגמוניה ובהשתררות על אחרים, אבל איננו רוצים גם שאחרים ישתררו עלינו לרע לנו ויניחו מכשולים על דרכנו. הדרך של הבנה הדדית בינינו ובין שכנינו הערבים היא במישור, בהבעת הרצון הגלויה והאמתית, ולא בנקיקי סלעים ובשיכול נוסחאות פּרלמנטריות. אין לנו כיום צורך להסתיר את הקלפים, ואין לנו צורך לערפל את היחסים בענני קטורת, העלולים רק לעורר חשד שמתחתם מסתתרת איזה מזימה. אין לנו מזימות, ואיננו רוצים לבוא בעקיפין או במחתרת. לפיכך, אפשר לנו להגיד גלוי שכל זמן אשר לא נוצרה עדיין אצל הערבים ההכרה שגורלה של א”י הוא להיות למולדת משותפת לנו והם, ושאין לעכב בעד ההכרח ההיסטורי הזה – איננו רוצים שתהיה בידם ההכרעה בשלטון הארץ. בכל אופן אין אנו יכולים לדון בשאלה זו מתוך דוקטרינות ופרינציפים פורמליים, ואי־אפשר לעשות מזה גם ענין לדימונסטרציה בעד מחשבתנו הדימוקרטית. אין לנו כל סיבה להיות שבעי רצון מההנהלה האדמיניסטרטיבית הנוכחית של א"י, ובודאי שאין אנו רואים בה אידיאל וצורת־שלטון נכספת. אולם, במידה שזאת היא צורת־מעבר נויטרלית, שאיננה קובעת מסורת וחוק, הרי עד שיווצר שיווי־משקל ידוע בכוחות שבמנין בארץ, אין בזה הגיון פוליטי, שאנחנו דוקא, במצבנו כיום, נעורר את שאלת הקונסטיטוציה, בשעה שממשלת המנדט איננה מעוררת אותה ובשעה שהערביים אינם רוצים בה

גם שאלת “האויטונומיה” בצרוף כל הנוסחאות הלקוחות משפּרינגר ומהפּרוגרמה ההלסינגפורסית, מתחילה לקבל צורה של “סחורת אימפּורט”, שאין לה יסוד נאמן ברצוננו הלאומי. אין אנחנו נושאים את נפשנו בא“י לזכויות של מיעוט, ואין אנו מעונינים לגמרי לקחת בהשאלה אצל יהודי ליטא ופולניה את “החרות בתוך עבדות” הנכספת, כאמת־מידה לחיינו המדיניים בא”י. גם בארצות הגולה מתחילה הסיסמא של “האויטונומיה האישית” לצלצל כשם שהתרוקן מתוכנו והפרספקטיבה שלה לבוא פעם לידי הגשמה, אפילו באופן חלקי, מוטלת בספק גדול גם אצל לוחמיה הכי אדוקים. ביחסים הלאומיים והגזעיים השוררים כיום בעולם ושבודאי לא במהרה ישתנו, אין כמעט תקוה שאינסטיטוציה כזאת תיקלט ושתהא מבורכת בכוח חיוני פנימי. אם עם קטן, דל־אונים וחסר־תרבות כמו העם הליטאי, שבעצמו זכה רק אתמול לחרות מדינית, הפך בזמן קצר מאד את הקערה האויטונומית של יהודי ליטא על פיה, הרי אין להעלות על הדעת שהעם הפולני, למשל, שכל הפוליטיקה הפנימית שלו מכוונת לביצור הסובריניות הפולנית המוחלטת ולבליעת כל היסודות הלאומיים הזרים, גם אלה השותפים בגזע והקרובים בלשון, המרוכזים ומושרשים באדמת מולדתם ההיסטורית, כמו הרוסים הלבנים והרותינים, יתן פתאם אויטונומיה ליהודים, שהם באמת תלושים ונשויי־מולדת ושבדו לעצמם סורוגט של חיים לאומיים, אף הוא תלוש וחסר שרשים נאמנים.

הציונות ידעה היטב כי זהו פתרון־שוא, ממש כמו האמנציפציה בתקופת ההשכלה – לפיכך העמידה את נקודת הכובד על המושג מולדת, על ריכוז טריטוריאלי, על ההשתרשות באדמה ועל יצירת ההנחות האלמנטריות של התחדשות לאומית בעלת זכויות מלאות. והנה עכשיו, כעבור חצי־יובל שנים אחרי הפרוגרמה הבזילאית ושבע שנים אחרי המנדט ואחרי שנשנה והוכרז באזני עמים וארצות שהיהודים נמצאים בא“י לא ע”י איזו הטית חסד אלא בכוח של זכות היסטורית – באים פתאום ומעלים גם אצלנו על הפרק שאלה של “אויטונומיה” אישית", שהיא בעצם לא הרחבת זכויות אלא הגבלת זכויות ושבשמה ובתוכנה ישנה דיגרדציה גמורה של הרעיון הפוליטי בציונות.

הכוונה ביצירת אסיפת הנבחרים והועד הלאומי היתה ארגון לאומי של היהדות הא“י, יצירת ביאת כח אויטוריטטית, סידור וחינוך דיסציפלינרי, צבורי, חינוך לחובה אזרחית והכשרה עצמית כלפי האויטונומיה הלאומית במושגה הממלכתי הרחב, שאפשר להתקרב אליה בצעדי ההתפתחות של הגשמת הציונות. אנחנו הבטנו על המוסדות הללו לע”ע כעל צורת סידור לוקלי, שיש להם בעיקר תפקידים פנימיים, הגדלים ומתרחבים בהתאם לגידולו והתרחבותו של הישוב העברי בארץ; אבל לא חפצנו, בפירוש לא חפצנו, לראות במוסדות הללו כבר עכשיו את נושאי הזכויות של א"י העברית, באשר בתור נושא הזכויות האלה אנו חושבים את העם העברי כולו.

אולם המעטת הדמות העצמית, עד כדי לראות בחוקת־קהילות, בעלת זכויות מוגבלות או מורחבות, אורח חיים פּוליטיים, נובעת באמת מהערבוביה הגדולה השלטת באורינטציה הפוליטית שלנו, המחליפה מושגים מדיניים במושגים קומונליים ועוברת מהר מאד ממחשבות ע“ד “סובריניות” למחשבות ע”ד “אויטונומיה אישית”.

אף “האויטונומיה הטריטוריאלית” איננה נקנית במתן־זכויות. אותה יש ליצור, להפכה לעובדה מציאותית. במקום שיש ריכוז טריטוריאלי היא מובנת מאליה והיא גם ישנה. תל־אביב לא היתה צריכה להלחם הרבה על האויטונומיה האדמיניסטרטיבית שלה, והיא קיבלה אותה בתור זכות. אולם כדי להרחיב את האויטונומיה הזאת עד לידי מושג מדיני, לא סגי בנקודות ישוביות נפרדות, אלא יש צורך בריכוז המוני עברי על אדמת א"י – וזאת היא באמת שאלת כל השאלות, העומדת ראשונה במשאת נפשנו המדינית, הכלכלית והתרבותית גם יחד.

תרפ"ד


המלצות קוראים
תגיות