רקע
יצחק לופבן
העליה לרגל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

העליה לרגל, שהיתה השנה יוצאת מן הכלל בגודל כמותה ובשלל צבעיה, הכניסה במקצת מצב רוח אופטימי באטמוספירה הארץ־ישראלית. דרכי־ ציון שהיו אבלות בשנה האחרונה, שהיו שרויות בעצבון של יציאה ועזיבת המערכה, צהלו שוב מבאי־מועד ומההתחלה הקטנה של עלית־עובדים מתחדשת. נדמה היה שרק עכשיו, כעבור עשר שנים מעלית־החוגגים הגדולה בערב פרוץ המלחמה, התחדשה המסורת הצעירה של חובת־ראיה זו, שיש בה בלי ספק לקרב את א"י אל הלבבות של שדרות שונות בעם.

אירע גם שבעצם הימים האלה הוטב פורתא המצב הכלכלי בארץ גופא. חוסר העבודה שהיה מעיק ומדכא בחדשים האחרונים, מצא לו פתרון חלקי. המועקה הוסרה, הנשימה שוחררה במקצת, הדאגות הקטנות “להחזקת הנשמה” מתוך התאמצות של קיום עלוב, הוסרו. כל זה הצטרף יחד והטביע את חותמו על מצב הרוחות בשבועות האחרונים שנדמו כיומא־אריכתא רב־תכונה ומלא תשואת חג.

עולי הרגל, בחלקם הגדול, לא היו הפעם מהחוגים הציוניים המאורגנים בלבד. באו יהודים סתם, ובאו גם יהודים ממחנות אחרים, מתנכרים, שעמדו כזרים וכצרים לציונות זה עשרות בשנים. הללו החלו, כנראה, לחוש אולי יותר מאשר הציונים, כי יש הכרח בדבר להתייחס ברצינות לענין זה שנחשב בעיניהם עד עתה למשחק ולאוטופיה. באשר אפסה התקוה ואזלה התשועה מההתאמצות היהודית בגולה; באשר בכל יום ובכל שעה הולך ומתברר יותר ויותר כי האוטופיסטים היו הם ולא אנו, הם שהאמינו כי אפשר לעשות את העקוב למישור, כי אפשר לקיים אוטונומיות לאומיות, שפות לאומיות, ולסלול דרך של שחרור בשעה שמסביב מתוחים כוחות של מיאוּן בעלי רבבות אטמוספירות, המכשילים כל נסיון של קליטה יהודית והעלולים להתפרץ בכל רגע כסערה משמידה. גם ההרווחה הכלכלית איננה, כנראה, מנחמת יותר. ההרגשה שכל זה תלוי בשערה, מדריכה את המנוחה, ואין יותר טעם ואין יותר תועלת להתעלם מהאמת המרה המנקרת את העינים.

ההכרה הזאת לא חדרה אמנם עדיין במידה כזו שתחולל תנועה כללית. היא מתחילה רק להבהב פה ושם כהשערה מדמדמת. מניו־יורק ועד לודז נראים בקיעים בחומת סין זו שחסמה את הדרך בפני הציונות עד היום. אלה הם בקיעים שבנפש “וכַוִין פתיחן” כלפי ירושלים. אין לחשוב שאפשר לפרוט את זה מיד למטבעות שבעין, ואין לשקול את זה במשקל של סכומים מסוימים. העובדה הזאת ששני המבצרים הללו של האסימילציה וההתנכרות היהודית, אילי הכסף מצד אחד והפּרולטריון מצד השני, הזדעזעו בבת־אחת – היא די סמפּטומטית. ואין להאמין שהתגלגלה כאן רק איזו מידת רחמנות ופילנטרופּיה, שיש כאן דאגה לאחרים, לכם ולא לו; גם אלה שהתאספו ב“מלון אסטר” בניו־יורק וגם אלה שהתאספו ב“קיפר יוניון”, למרות מה שהם מתכחשים עדיין אומרים שהדאגה לאחרים הביאתם לשם, הרי זו בכל זאת דאגה לעצמם ולבשרם: אלה ואלה מרגישים שיש הכרח לבצר איזה קו אחרון שאפשר יהיה לכוון לשם את הנסיגה לאחור בשעת הצורך – והדאגה הזאת לנסיגה־לאחור מתחילה להיות אקטואלית בכל חלקי התבל שהיהודים נחתים בהם, ובכל השדרות והמעמדות.

בין עולי הרגל נראו פרצופים שבאו הנה עמוסי סבל האכזבה הגדולה הזאת. פשיטת הרגל של האמנציפּציה היהודית בגרמניה, התפוררות האויטונומיה בליטא, מקסם־השוא של הסיימיזם בפולניה, היאוש מדעת מהאויטונומיה התרבותית האידישאית והתבדות האידיאולוגיות הפּרולטריות שאמרו לקשר את גורל השחרור של ההמונים היהודים לעגלות זרות – כל אלה הניסו הנה את שליחיהם.

ברם לא מעניין אותנו כל כך לראות בתוכנו עסקנים ציוניים כתיירים, העוברים את הארץ על “פשפש־הכביש” של פורד, ויוצאים מכאן “מומחים” וריפרנטים ב“שאלה הפלשתינאית” בועדה המתמדת של הקונגרס או בועידות הארציות. אינם מעניינים אותנו ביותר אלה הבאים בראש “שיירות”, כותבים רשמי־מסע בנסעם להכא ורשמי־מסע בשובם להתם ומוסרים “אינטרוויוּים” על ארץ־ישראל בסגנונו של הד“ר ג. ראש שיירת “הכוח” הוינאי לה”נויע פרייע פּפּרעסע“, שהנה: “בא”י קנו היהודים חלקת אדמה מאת אפנדי ערבי אחד ששמו עמק ובנו עליה ישוב הנקרא “עמק ישראל”. אינם מעניינים ביותר הציונים הללו העושים טיולים לא”י פעם בחמשים שנות חייהם ושבים שבעי־רצון מפרי עבודתם, כביכול, רושמים בפנקסי הזכרון של המלונים והפּנסיונים את קורת רוחם מ“הנקיון המופתי, האוכל הטעים והשרות המצוינה”, או גם יוצאים זועמי בקורת על יער־הרצל, על הקבוצות ועל כדומה. ולא מעניין אותנו ביותר גם מקצוע הפרנסה שב“תיירות” בשביל הישוב. לבנות על מקצוע זה את הכלכלה הלאומית שלנו, בודאי שלא נוכל ובודאי שגם לא נרצה. המסחר בקדושת המקום, בשרידי עתיקות וב“סוּבניר”, אלה הם תפקידים ליבנטיים, שיש בהם אמנם מקור הכנסה הגונה לבעלי־מלון, למורי־דרך ולסרסורים, אבל אין בהם מקור של חיים כלכליים בשביל עם. אלה הם הכמהין והפטריות של הכלכלה, שהם אולי טובים ונאים בשעה שהם תבלין לחיים אורגניים בריאים, אבל לא כשרואים בהם מקצוע וכשמדברים על “ארץ התיירות”, מביאים ראיה משווייץ ומאיטליה ומריעים על עשרות אלפים הלירות שהכניסו האורחים…

אותנו מעניינים הרעבים שבאים הנה, אלה הממששים כל קיר וכל גדר כדי להיווכח אם זאת היא באמת מציאות, אם זהו באמת החוף האחרון שאפשר לה לספינה המיטרפת לעגון בה, אלה הרוצים להכנס היום או מחר בעול החובות האזרחיות של הארץ ולקבל על עצמם את כל החומרות של המקום הזה, אלה הבאים הנה לחונן דבר־מה. כאלה בודאי לא היו המרובים בתוך המון־החוגג – אבל היו. הם לא התבלטו כל כך, האוטומובילים שלהם לא העלו ענני־אבק של כבוד ופגישות. אבל פה ושם אפשר היה לראות את מי שהוא הולך שפי, מחשב את חשבון נפשו ומנדר את נדרו בחשאי.

והיו גם פנים מוכרים משכבר הימים, שמציאותם כאן, על אדמת ארץ־ישראל, באטמוספירה חוגגת ומתרוננת, היתה מתמיהה ברגע הראשון: מנהלי “בונד” ידועים, עסקני ס. ר. ותיקים. והפעם דוקא פניהם רציניים כלפי א“י, בלי אותו לעג השאננים וארשת הביטול שהמלה “א”י” היתה נפגשת בהם תמיד בתוך החוגים הללו. ניכר היה כי יש בין האנשים האלה הנושאים בחובם טרגדיה איומה של יגיעה בדי ריק במשך עשרות בשנים. וניכר היה גם שעלייתם לארץ היא אולי הרבה יותר שורשית מאשר הם עצמם משערים; יש בה דרך תשובה חבויה עדיין בזוית של סף ההכרה, שהם משתדלים להאפיל עליה בשארית האנרציה של מלת־מרי הבאה מן השפה ולחוץ. מציאותם של הבודדים האלה בתוך להקות החוגגים היתה אולי הכי מעניינת הפעם, באשר גם אלה הם סוף סוף מהרעבים שבתוכנו, ומהם מגיע אלינו מעין הד נקישת האצבעות של חברים אסירים בקיר של בית־הכלא, המודיעה על קירבתם. ואף אחד מהם רשם בספר־האורחים של היריד־התערוכה, בכתב אמת ובלשון־עברית־אמת מלים קצרות ונאמנות, הנשמעות כעין וידוי והודאה על טעות חוזרת:

“ברוכה היד העובדת!”

והיו גם “גויים”, יהודים־גויים, שנפגשה להם א“י על דרכם, מחוץ לתכנית ומחוץ לגבולות ה”בדקר“. הם ביקשו חורבות, גירויים אוריינטליים, ומצאו דרך אגב איזה “בן־אובד”. אפשר היה לראות אותם במקומות־הכינוס השונים, בתערוכות, בחגיגות וברחוב, תמהים ומשתאים, מרוכזים בתמהונם כמתאמצים להעלות נשכחות. אפשר “ואני” עם פירוש רש”י, אפשר דמות דיוקנו של אב זקן? לנו קשה לשער את האימוֹציות הנפשיות שארץ־ישראל החדשה מעוררת אצל האנשים הללו. אלה שלא ניצבו אתנו בתחתית ההר בשעת מתן התורה הזאת, אלה שלא נשאו אתנו בכל הריב והטורח של ארבעים שנות הציונות, אלה שלא ראו את הקשרים ולא מנו אחד אחד את החוטים בתוך המטוה הזה בשעת טויתו, אפשר שהם רואים את א"י ראיה יותר נכונה מאתנו, בשעה שהם מתפעלים ומגזימים.

תרפ"ד


המלצות קוראים
תגיות