רקע
יצחק לופבן
אחרי עשרים שנה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

על דפי יומנו רשם: “ימים של רפיון רוח. הטימפּוֹ של התנועה הולך וחלש. הסיסמאות הולכות ונפסדות. הרעיון נעשה אובּייקט לדקלמציות, והדקלמציות אף הן מתרוקנות מתוכנן”…

מה ידענו מפרשת חייו ומותו? מה ידענו משעות הבדידות כבדות־היגון, כשאפפתהו הרגשת המציאות, ועמלו נראה לו כיגיעה בדי־ריק, ואת ניצוצות נפשו ראה והנה הם ניתזים על סחבות רטובות, המעלות רק עשן ואֵד, אבל אינן משתלהבות, אינן מתלקחות ללהבה.

הדמות הקורנת משפע של אמונה, הוגה פתאום נכאים בערב־סתיו, כש“הרוח סואנת בין ספיח השדה” והוא את צעדיו לא יכפיל, איננו יכול להכפיל; כשהוא מתבונן ואין איש, רואה ואין עוזר, והוא לבדו, לבדו כבנם של יפטוֹס וקלימנה, נושא על כפות ידיו את המשא הכבד הזה בתוך הריקות חסרת־המשקל אשר מסביב.

גשרי־האנחות בדרך הייסורים של הרצל לא היו הנסיונות־שלא־הצליחו; לא האכזבות הגדולות בדרך ההגשמה; לא המכשולים הפוליטיים והכלכליים שניצבו לו לשטן; לא ההתכחשות של הכופרים, של גבירי האומה המתנכרים ואף לא לעג־השאננים הציני של קבצני־עולם הללו שעלו לגדולה – כי אם האנמיה של הרוח אשר בציונות, שהתחילה עוד בראשית מצעדיה, ותמורת־החמרים שבנפש, זו המחלה הקשה שאין לה תקנה, המהפכת את הרעיון לדקלמציה, את הגרעין לקליפה ואת פתגם־החירות הנועד לחולל דברי־ימים חדשים בחיי עם, לפאתוס חיצוני, שאין בו כלום מאימפּולסיביות נפשית נאמנה, ואין בו מאומה מחובת־הלבבות.

מתנגדיו של הרצל, אלה שהגיפו את תריסי־חלונותיהם וסגרו את הדלתות בפניו, הבינו אותו לפעמים יותר מאלה שנהו אחריו; אויביו, אלה שצעקו “צלבוהו”, חשו לפעמים יותר במפעל־האדירים אשר במשאת־נפשו, מאלה שנפנפו לעומתו בכפות־תמרים. הללו פחדו מפניו, חלו ורגזו מפני ההעזה

הריבולוציונית, הרגישו בו את רגלי המבשר ואת אימת יום־הדין – והללו כאילו ידעו בנפשם למפרע שבעצם כלום לא ישתנה לע"ע, שזהו “מפעל לדורות”, ושמחו על האילוּזיה שנוספה בשממון חייהם ועל ההזדמנות שניתנה להם לצעוק “יחי!” למלך שגזירותיו אינן גזירות, אינן חובה בכל אופן, ואין לחיל מפני מרותו.

כי מה היתה הציונות אם לא מלכות של רשות? מה דבק בה מהרצון למולדת אשר התפרץ לתוך עולמו של הרצל כנחשול ענקי, מהמחשבה ההירוֹאית שהתגלתה אצלו בשפע כוחות סוּגסטיביים, אשר לא ידעו מעצור ?

זה שצריך היה להיות תנועה, חדורה הרגשת־עולם, נישאת ע“י כוחות איתנים, חיה ומפכה, מתערה בשפעת רצונות ומאוויים, מעפילה ומתפרצת – היה להסתדרות, לעשרות אלפים נושאי אוּניפוֹרמה מדומה, קפואים וכבדי תנועה, קרחי־רוח וחסרי־דמות; זה שהיה צריך להיות חזון – היה למכונת־תעמולה, עילגת־לשון וכבדת פה, שעל פי רוב לא יצאה מן הלב וגם לא נכנסה אל הלב; זה שהיה צריך להיות תפילה – היה גמגום; זה שהיה צריך להיות מסירות־נפש – היה נדבת־פרוטות, כופר־נפש זול ומעשר מן התבן; וזה שהיה צריך להיות מולדת, יקהת־אֵם טבעית, אלמנטרית – היה לפרוגרמה, לכל היותר לברירה האחרונה, לכל היותר ל”מולדת בדרך", בשלהי דקייטא, אחת לשנתיים…

ותמורת־החמרים הזאת הולכת ונמשכת. רפיון־הרוח לא פסק מאז ועד הנה, הרעיון הנהו גם עכשיו אובייקט לדקלמציות – והרצל, הרי הוא נשען עדיין, כמאז, על גשר הרהינוס אשר בבזל והוגה בקשי־רוחו:

“אני עומד בראש צבא של שנוררים, אני הנני ראש לנערים, קבצנים ובטלנים. אלה מנצלים אותי, אחרים מקנאים בי ובוגדים בי ואחרים עוזבים את המערכה עם נשיבת־רוח אחרת. עם טובת הנאה כל־שהיא. רק מעטים הם הנלהבים באמת לשם שמים”. והוא יודע כי “מדינת־היהודים”, אשר דימה ליסדה שם, איננה עדיין מדינה, איננה מדינה אפילו בפּוֹטנציה; לכל היותר היא בבחינת מסגרת לתמונה היסטורית, המרחפת עדיין על פני התהו ובהו ומחכה למתן צורה; והוא יודע כי לעת עתה הנהו הוא לבדו בעל־החלומות, ההולך שפי בבדידות נפשו עם חזון־המראות הגדול אשר נוגה לו ועתידות.

כמה מלין אנו רחוקים היום מבזל?

וי לנו, אם כיום, אחרי עשרים וכמה שנים, אפשר בכלל להציג שאלה זו, להעלותה על דל שפתים; אם אפשר להתווכח בה, להכחישה, להצביע על כיבושיה של הציונות, כי אמנם צעדנו קדימה!

ברם, את ה“צ’רטר” קיבלנו. את “המשפט הגלוי” השגנו. עברנו את המכשול הפוליטי, שנראה היה לו להרצל הכי גדול והכי קשה. עברנו אותו כמשחל בינתא מחלבא, כמעט בהיסח־הדעת, בשעת־רצון שהרצל לא זכה לה, אבל צפה אותה באספקלריה מאירה. ובכל זאת: כמה מלין אנו רחוקין היום מבזל? – תשעים אלף יהודים בא“י ועל במת הקונגרס עוד טרם נסתיים הויכוח ע”ד סדר־היום!

מסביב לנו נכפלו הממדים, נכפלו ההשגות והמושגים, נשתנו כלי המידות; עולמות נחרבו ונבנו, שודדו אפילו מערכות הקוסמוגוניה; המטפיזיקה של המלחמה והמהפכה הרתיחה את מצולות־החיים, ממש נבקעו מעיינות תהום רבה, הכול הכול בוקע ועולה, מתפרץ ועובר על גדותיו. גם “הפּ”־“הפּ” של הנער הפוחז מבדן, נהפך למסע־צלב, המתפתל כדרקון ענקי על מסילת חיינו; גם “צרת־היהודים”, שהיתה מקודם סכום של פרעות עירוניות, של רדיפות לעתים, של אנטישמיות סלוֹנית – נהפכה לאוקיינוס גועש של משטמה, אשר אין לו סוף ואין לו מעצור, ולמצוקה איומה, מתמדת ומתגברת, המבקשת לעקור את הכול – ואנחנו לא סיימנו עדיין את תפילת־העני לקב חרובים צנום ודל, ולא הרפינו עדיין מאמת־המידה של זרת, שאחזנו בה בימי חיבת־ציון!

מסביב לנו הולך ומתערה בכל יום שפע של אנרגיה משחררת; עמים כהי־ עור, גזעים נמוכים, כושים משופעי־קדקוד וכתובי־קעקע, שדימינו כי נולדו לעבדות, להיות מרמס תחת פרסותיה של הציביליזציה המפורזלת, מתפרצים לחרות בעוז, מכרסמים בשיניהם הלבנות והחזקות כבלי־ברזל ומטילים אימתה ודאגה על כיבושיה של התרבות האירופּית־אמריקנית; ואף מסביב לנו ממש, נגד עינינו, פה בארץ ובארצות השכנות, במצרים ובעיראק, בסודן ובלבנון, עמים שהתנשאנו עליהם בגודל נפשנו ואמרנו בחפזון כי זרמת חמורים זרמתם, מפגינים רצון פּרימיטיבי לחיי חופש, לא רק במליצות־לשון־המזרח אלא בתבונה פוליטית ובמעשים שיש בהם לפעמים יותר סגנון ויותר שיקול־דעת מאשר במעשינו אנו – ואנחנו גועים עדיין על בליל זה של מושגים חיוורים בפילוסופיה הלאומית, דופקים על כיסינו המלאים זכות־אבות של מתנת־התרבות הגדולה אשר העשרנו בה את העולם, של המוֹנוֹתיאיזמוס וספר־הספרים, ובעצמנו איננו יכולים להנתק “מחנות־המכולת”, החומרית והרוחנית גם יחד, שהננו רובצים בה כמה וכמה עשרות דורות ומחכים עד “שתמלא הארץ דעה” ומשליכים את יהבנו על נצח ישראל ועל נצח ארץ־ישראל שלא ישקרו בינתיים…

את הדיאגרמות אני יודע. אני יודע את העץ הקטן בשנת תרס“ח בקצה האחד ואת העץ הגדול רב הפארות בשנת תרפ”ד בקצה השני. אני יודע את הספירות ואת הרדיוסים אשר בתוך העיגול, המציינים את מידת־הגידול וההתפתחות וההרווחה שהיתה לנו במשך הזמן. ואני יודע עוד דבר אחד: בתוך יליל־השממון ישנם גם זיקי אור, פינות־תנחומין, איים של עבודה ומסירות־נפש חלוצית; בהם הולך ודורך כוכב מיעקב; זהו אולי “בית־לחם” שלנו, שבה ניצבת עריסת־הפלאים, וממנה מתן ברית־חדשה עם החיים, עם האדמה והתרבות. ובכל זאת, האם אין אנו מגלגלים עדיין את האבן הראשונה, והאם התרחקנו באמת מתקופת ההתחלה צרת־ההיקף וסתומת הפּרספּקטיבה? התפילה לשעל אדמה נוסף, לאפשרות של עליה מצומצמת, לשבוע של עבודה, למידת־יכולת שיש בה להחזיק את נשמת עבודתנו הקטנה והפעוטה – אף זאת איננה יותר מאשר תפילה־לעני וחלום של דלים קטן־מאוויים. אבל אנה אנו באים עם התעודה ההיסטורית של בנין עם ומולדת ?

ויודע אני את אלה המדברים ע"ד “הציונות הגדולה” ומצביעים על הקבר היקר אשר בדבלינג. הן גם אלה מבקשים להם מפלט בצלו של אלון חסון זה רק בשעה של מבוכה מוסרית, כשהם באים עם נאדות נפוחים ורוצים שנאמין כי זהו יין המשומר…

פוליטיקה מכסימליסטית, דרבנות, צחצוח־חרבות של סטודנטים, אנשי כדור־רגל וחילוץ־עצמות, בלטביה ובוינה, בתור אֵפּיגוֹנים של הרצל – אלה הם באמת הקווים הקוֹמיים בגורל הטרגי שלנו. איך אומר היינה: “…אחרי שהגיבורים עוזבים את הבמה באים הלצים עם כובעי האוילים, אחרי מחזות הדמים של הריבוֹלוּציה בצרפת ואחרי מפעלי נפּוליון, באים ומדדים שוב הבּוּרבּוֹנים עם ההיתול הנוקשה על שפתותיהם…” ממש ככה: הבּוּרבּוֹנים – משחק בקיסרים!

אלמלי היה הרצל מופיע כיום בין החיים, היו בודאי אלה המתיימרים להיות היום שליחיו, מעפרים בעפר לעומתו או אולי גם שמים אותו בבור, כשם שעשה האינקביזיטור הגדול לישו בפּוּאימה קרמזוב. אלה הם הקטוליקים של הציונות, המקדשים את הכנסיה ואת הקולטוס קדושה עצמית. העיקר היא הלבונה ולא אהבת האדם ולא מלכות שמים. בהרצל החי, רב הפעלים וגדל הסרעפים אין להם חפץ, הם צריכים דוקא את הרצל המת, שאפשר למצוא בו כפרה לכל עיווּת של חיים ועצלות־הלב.

אכן “ימים של רפיון רוח” וכו' – האומנם עברו כבר עשרים וכמה שנים מיום שנחרתו הדברים האלה בחרט אנוש?

אחד מכפ“י התמוז, בבית־הקברות אשר בדבלינג. היה יום גשם ומתי מספר ציונים, שהקדימו לצאת את בתיהם טרם שהתקדרו השמים בעבים, לבשו עצבות וסרטים כחולים־לבנים ועברו בתהלוכת־חפזון על יד מצבת קברו. בשער בית־הקברות עלה בזכרוני הקטע הנעלה מ”פוֹיסט" של גיתה, כשפוֹיסט ומפיסטו עוברים על יד הצלב. פויסט שואל Mephisto, hast du Eile? Warum schlägst du vorm Kreuz die Augen nieder?

(האם אתה נחפז, מפיסטופל? למה הורדת עיניך בעברך על יד הצלב?).

והרהרתי במצוקת לב: הנה כך אנו עוברים כולנו, כל עם ישראל, אשר את חליו הוא נשא, בתהלוכת־חפזון ובעינים מורדות על יד מצבת קברו, עוברים מהר כי שם באיזה מקום כבר נפתחו שערי הבירזה וסובבים הרוכלים בשוק; ומהשמים ניתך גשם וחזון אין בעם ואין אמונה אף כגרגר של חרדל – ואיכה נרים ראש?…

תרפ"ד


המלצות קוראים
תגיות