ישיבת הועד הפועל הציוני, העומדת להתכנס בימים הקרובים בלונדון, באה הפעם למלאות את מקומה של הועידה השנתית, ותפקידה העיקרי יהיה, מלבד סידור העניינים השוטפים, להכין את הקונגרס הי"ד, אשר יתאסף בתור יוצא מן הכלל עוד בשנה הזאת, בסוף הקיץ או בראשית הסתיו. השינוי הזה שחל בסדר האורגניזציוני הקבוע והמקובל, שימש כבר חומר לויכוח ולחילוקי דעות בעד וכנגד, ויש שרואים בו התחלה של זלזול במסורת הפּרלמנטרית של ההסתדרות הציונית, וראשית סימניה של רוח האנרכיה הצרורה בכנפיה של התקופה החדשה, תקופת “ההרחבה” המתרגשת לבוא.

החרדה הזאת על קדושות פורמליות, הבאה כהקדמה לויכוח הגדול, הפּרינציפיוני, העומד להתגלע מחדש בעקבות ההצעות המסוימות המוצעות כיום להכרעה בשאלה זו, יש לה סגולה מנוסה להטות אותנו בכל פעם הצידה ממרכז הפּרובלימה הרצינית, העומדת על פרשת הדרכים של גורל הציונות ועתידה. ויש צורך, יש צורך הכרחי דוקא עכשיו, לצאת מתוך האטמוספירה האוֹפּוֹרטוּניסטית, המלאה חשדות בהערכת השאלה הזאת, ולשוב אל האידיאה החיה אשר בה, הדבוקה במציאות ההיסטורית שלנו, שאין להתעלם ממנה כיום בשום אופן ושאין לקפוץ ממנה והלאה ולבקש מפלט בשה“י ופה”י של נפתולי ריטוֹריקה.

הגבולות שבהם עומדת כיום שאלת “ההרחבה” בציונות, נמצאים כבר מעבר לדיסקוּסיה אודות נוסחא של החלטה זו או אחרת, ומעבר להתחכמות למצוא הגדרות מפשרות; שיש בהם כדי להניח את כל הדעות וליישב את הסתירה בין הקונסרבטיזמוס, הבא מתוך עצלות־הלב והאדיקות במסורת הציונית השקטה בבטחונה, ובין הפרוצס של ההגשמה, המאיץ ומדריך את המנוחה, ותובע בכל שעה ובכל רגע לצאת מתוך מעגל הקסמים אשר מסורת זו עגתה מסביבה.

על עצם השאלה אין כבר ויכוח כיום. ההכרה שאין המצב יכול להימשך כפי שהוא נמשך עד עתה, שאי־אפשר ללכת בדרך ההתנוונות מתוך גבורה עליונה, כביכול, של “שמחים בחלקם”, וכי יש הכרח לא יגונה בהרחבת הבסיס, ביציאה מן המיצר שאנו נתונים בו, בהתאמה עצמית לתפקיד הפוליטי־ההיסטורי בבנין א“י – הכרה זו הולכת וחודרת כיום יותר ויותר לתוך כל השדרות וכל החוגים, לאור המציאות האובייקטיבית של מצב היהדות בעולם. אלה שעמדו עוד לפני שנה והכריזו מתוך שלווה ריטוֹרית כי “אפשר לחכות”, לא הרחיקו, כדרכם, לראות מעבר לד' אמות מצומצמות של איזו קוניונקטורה מרמה. הם ראו את העם עומד על יד האבוס המלא של וואלוטה וספּקוּלציה, לועס את חיי־השעה ומעלה הבל של שובע, והשיאם לבבם לנדות ליום רע ולנבאות את נבואת־השקר ע”ד תנחומים לאומיים ליהדות בגולה, המטפחת כיום על פניהם בכל מערומי כזבה. כיום נוכחו, כנראה, גם אלה שאי אפשר לחכות יותר. “המציאות החדשה”, כביטויו של שלמה שילר, שנתגלתה עכשיו בכל ארצות הגולה, סיימה בזרוע נטויה את הויכוח התפל הזה. לא אנחנו הננו דוחקים את הקץ, אלא הקץ דוחק אותנו. וזה יהיה שוב פעם עיוורון לחשוב כי לפנינו מקרה עובר, והעננים המקדירים היום את האופק יתפזרו מחר שוב. זאת היא אטרוֹפיה של החושים לבלי להרגיש בסערה המתחוללת, אשר היום או מחר תניס את היהדות מכל מרכזיה באירופה, בלי יוצא מן הכלל, אל דרך הנדידה, שאין לפניה אלא המקלט הבטוח היחידי והאחרון, – ארץ־ישראל. ואם יש עוד מי שהוא במחננו הרוצה להאפיל על המציאות הטרגית הזאת, הצועקת אלינו מארבע כנפות הגולה, בדברי תנחומין אשר ב“והיא שעמדה לנו” ובחיסון ההיסטורי שבקיום היהדות – הרי הוא מעשרה האוילים האחרונים.

בודאי שהיה טוב ורצוי אלמלי היו כוחות הגידול והצמיחה הפנימיים של הציונות חזקים במידה מספיקה והיו נאמנים לפּרוצס של ההתפתחות ההכרחי בדרך הגשמתה, מבלי שנצטרך להתדפק על דלתות נדיבים ולהיכנס במקח וממכר של אחוזים וזכויות. אולם כל הנבואות, ההשערות והמשפטים הקדומים, אשר משמיעים לנו מפה ומשם בדרך אזהרה על הסכנה הצפויה לציונות ממידת ההרחבה הזאת שהיא אומרת לאחוז בה כיום – יכולות במידה שווה להתאמת ולהתבדות. אלה שהתאספו במלון אסטור באמריקה ונענו לתביעתנו להשתתף בבנין א“י, הם סוף סוף קרוצים מאותו החומר הנאצל ממש, שממנו היו קרוצים רובם של אלה שהתאספו עם הרצל לקונגרס הציוני הראשון. בדברי הנאספים בועידת מרשל, שהשתתפו בה אנשים שהיו רחוקים עד עתה כמה וכמה תק”י פרסה מא“י והתנועה הלאומית העברית, והיו נושאים את דגלה של האסימילציה הפּרינציפּיונית ברמה – היו מומנטים של התרגשות ווידויים לאומיים, אשר לא היו דוגמתם זה זמן רב בתוך מחננו. והרי כל הציונות המערבית, כל אותם הכוחות שלא ידענום מתמול שלשום והם נתעלו פתאום למנהלי התנועה ולמכווני דרכה, היו בבחינת בני־נח בראשיתם – ו”חובבי ציון“, נושאי־המסורת של הציונות על פי הבנתם ועפ”י דרכם, התייחסו באותו אי־האמון ובאותה הבקורת־למפרע אל הופעת הציונות הפוליטית של הרצל כמו שמתייחסים אצלנו כיום אל הופעת מרשל ולשאלת הסוכנות. הארגומנטציה שלנו היום היא העתקה סטיראוֹטיפּית מהארגומנטציה של חו“צ אז – ובכל זאת עלתה המזיגה יפה והשפעת הגומלין גרמה לעלית הציונות ולא לירידתה, וגם חו”צ עצמם נצלו ע"י כך מהתנוונוּת שהיתה צפויה להם בתוך האידיליה ההוֹמוֹגנית.

הדרך, כמובן, לא היתה חלקה אז ואין לקוות שהיא תהיה חלקה עכשיו. אולם מתי זה בחרנו אנחנו בדרך החלקה דוקא ומתי זה נרתענו לאחור מפני קושי ומכשולים ומפני ההתאבקות היעודה לנו בדרכנו?

גם דרכנו בציונות כיום הזה איננה חלקה ביותר. רוחו של גיאורג הלפרין, של די לימה וחבריו ורוחה של ה“תיירות” הציונית מאמריקה ומיבשת אירופה, הכותבת תזכירים ומציעה “ריפוֹרמות”, כביכול, בדרכי הבנין – במה היא נבדלת מרוח האמריקניות שאנחנו כה מפחדים מפניה? והאם לא נשבה כבר פעם רוח של מרקנטיליות אמריקנית במחננו, קצת יותר קטנה ויותר מוגבלת, בהתאם לזמן ולתקופה; זו של וולפסון המנוח – ובכל זאת הבלגנו עליה, בהיותנו עוד פי כמה יותר חלשים ופחות בטוחים בדרכנו העצמית מכפי שהננו היום!?

“הרוח החדשה” המנשבת כיום בציונות, יונקת בלי ספק את העזתה ואת אומץ־לבה מהתחושה המוקדמת של השינויים העלולים להתהוות ושל “הזמירות החדשות” שיבואו בעקבותיהם. אבל זוהי בכל זאת טעות לחשוב שהקדחת מולידה את המחלה ולא להיפך. התורה הזאת, תורת “היסודות הבריאים” ו“המעשיות”, הנישאת על שפתי כל “בעלי־הצעה” ו“ידעונים” אקונומיסטיים, המתחדשים לבקרים, מעבטת את אורחותינו זה שתי עשרות בשנים, לכל אורך המעבר הזה הנמשך מפתח־תקוה עד ישובי העבודה בעמק־הירדן ובעמק־יזרעאל. אותם החוגים בציונות, הרואים את “הגניוּס הלאומי” של העם העברי בכשרונותיו הגדולים והמפותחים להתפרנס כעורב וככלב מפירורי ההפקר של היצירה הכלכלית אשר לאחרים – הם, כמובן, רחוקים מרעיון המהפכה וההתחדשות שבציונות, המכריחות והמחייבות את דרכנו אנו. בשבילם, כמובן, ישנה למושגים “מעשיות” ו“יסודות בריאים” דמות מסויימת, כל אחד כפי השכיחה בשדה־ הראיה שלו; האמריקנים ב“בּוֹס”יוּת המהוללה, והפולנים ביהודי הטיפוסי מנאלבקי בווארשה ומרחוב פּטרקוב בלודז. אבל לעבודה הא“י ישנו ריגוּלאטור טבעי, הנעוץ בקצהו האחד בהכרח התנאים ובקצהו השני ברצון היצירה של דור־החלוצים העובד, הלועג לכל ה”תכניות" המחוכמות הללו והעלול לכוון, מוקדם או מאוחר, את כל הדרכים אל הדרך שלנו. זה המקרב כיום את פעולת הברון רוטשילד ויק"א לאורחא דמהימנותא, לנטוש את “הקולוניה” המסחרית ולעבור לצורה קרובה למושב־עובדים, הוא יסכל כל עצת־אחיתופל, בין אם היא תבוא מעל במת הקונגרס הציוני ובין אם תבוא מאיזה “קונסול” של הסוכנות היהודית.

את המלחמה בעד הפּרינציפּים שלנו, מלחמת ההסברה מצד אחד ומלחמת ההוכחה בדרך היצירה הריאלית מצד השני, עלינו לנהל במידה שווה גם במסגרת האורגניזציונית הקיימת וגם בכל מסגרת אחרת, בין אם היא תיווצר עפ“י פוֹרמוּלה דימוקרטית, או לאו. קירבת המחשבה שישנה כיום בין תנועת העבודה הציונית ובין שאר החלקים, שאתם אנו נפגשים על הפוֹרוּם של הקונגרס, היא מדומה בעצם. הסברת־הפנים המחייכת לקראתנו פה ושם מתוך החוגים האלה, יותר מאשר היא נאמנה וילידת ההכרה וההבנה, יש בה מהדמעה־הצוחקת אשר ב”קוֹמדיה הבכיינית“. החולשה והריקניות העצמית מביאה רבים מאלה לידי התרגשות “חלוצית” ושמה בפי הגביר הציוני, שעוד טרם בא לא”י, את שירת: “כי העבודה היא כל חיינו”…

אבל אלה ששרו אתמול “יה חילילי”, כותבים היום תזכירי קיטרוג נגד ציבור הפועלים ומוכנים בכל רגע לבעוט ברבים בקדושה זו שקידשוה ברבים.

ישיבת הועד־הפועל הציוני המתכנסת כעת, אין לה יפוי־כוח לקבל החלטות בשאלת ההרחבה, ובכל זאת תעמוד, כנראה, השאלה הזאת במרכז המו“מ בישיבה זו. מצב הרוח שנוצר בציונות בדרך לפתרון האחרון של השאלה, הוא כעת פחות מתוח ופחות עצבני מכפי שהיה לפני שנה, כשכל ההצעה היתה עדיין ערטילאית, חסרת דמות ומשוללת יסודות ממשיים. ההכרה הברורה כי ה”הן" וה“לאו” אינם יותר הבעות דימונסטרטיביות בדרך הניסוח של ריזוֹלוּציה פלונית או אלמונית, כי אם יש בהם כוח־ההכרעה, החותך את גורלה של הציונות, וכי נובעות מהם מסקנות כבדות־אחריות לעתידה של תנועתנו – משליטה בהכרח דיסציפּלינה ידועה על דרכי הויכוח הזה. כל הטענות הללו, האובדות באבסטרקציה של הפילוסופיה הלאומית והנאחזות בקרנות המזבח של פּרינציפּים פורמליים, אשר עוד לפני שנה מילאו את אוצר הארגומנטציה של האופּוזיציה – רפו כיום מאד. ניכר יחס יותר רציני ופחות התפרצות היסטרית. ויש תקוה שבמצב רוח זה אפשר יהיה לדון ביתר הגיון אובייקטיבי על השאלה מאשר במצב של אקזלטציה, שנמצאו בו השוללים והמחייבים בראשית התגלע הריב.

אולם במקום הפרינציפּים הפורמליים מוכרחים כעת פּריניציפּים יסודיים, שעליהם יש צורך להלחם, ושבהם יש כדי לשמור, בתוך הצורה האורגניזציונית החדשה, על המסורת החיובית של הציונות בדרכי הבנין של א"י. התנאי העיקרי שלנו להרכבת הסוכנות איננו מצטמצם בצורת הבחירות דוקא, אלא בדרך העבודה בארץ. ועל דרך העבודה הזאת עלינו יהיה להלחם, כנראה, בשתי חזיתות, גם במחייבי ההרחבה וגם בשולליה.

תרפ"ד