על לוח העליות לא"י, הננו רושמים כבר כיום הזה את העליה הרביעית. ויצוין הדבר בקורת־רוח על דפי ספר־הימים שלנו, שאחרי תקופה קצרה של דלדול וירידה, אחרי דברי־לויה, שהיו רוגזים לפעמים ונוגים לפעמים, שהיינו מפטירים בהם אחרי היוצאים, העוזבים את המערכה, הננו מקבלים שוב את הבאים מחדש בחדווה אמתית ומתוך תפילה נאמנה שלא יכשלו בשליחותם אשר הטיל עליהם הגורל ההיסטורי של העם העברי.
התקופות בכלל הן קצרות מאד אצלנו ומתחלפות מהר. התמורות במצב־ הרוחות הן פתאומיות ובלתי צפויות. מבית־האֵבל אל בית־השמחה הננו מונים רק צעדים מספר. אתמול יציאה והיום כניסה, אתמול קירות אטומים וחוסר פּרספּקטיבה – והיום כאילו חלונות קרועים לרווחה ואוֹפּטימיזם לא נדע שחרו.
מה קרה בינתיים? מה גרם לחליפות הללו במידה בלתי מקוּוה? – קשה לענות בדיוק על שאלה זו. לא היו לנו הצלחות פוליטיות מרעישות במשך הזמן הקצר הזה. לא זכינו גם באיזו ירושה מן ההפקר ולא התעשרנו פתאום במובן הכלכלי. פה בארץ ניתן רק רמז קל, נפתח סדק קטן לתגבורת סגולת־הקליטה, נשתנתה במקצת מערכת העבודה, העברנו את נקודת־הכובד מאבנים ומלט צחיחים אל השדה, נוסף רק מעט כלורופיל לרקמת חיינו, נוספו מעט כוחות צמיחה – והיתה רוח אחרת מסביב.
אבל קרה עוד דבר מה. יותר מסגולת הקליטה של ארץ־ישראל גברה פעולת “הפליטה” של הגולה. נחשול משטמה ומצוקה, שעוד לא היתה דוגמתן, עוברת כיום על היהדות באירופה המרכזית והמזרחית. אין אולי פרעות מרטשות הרות ודוקרות עוללים, אין אולי מדושת־הגו כמו באוקריינא – אבל יש אבדן־תקוה לצאת פעם מבין המצרים האלה, להחלץ ביום מן הימים מן החבל המוּשׂם על הצואר. יש יאוש נורא עד לידי טירוף הנפש, עד לידי חרקירי של גזע נעלב ומעונה. היהודים שם נטשו את דברי הזכויות הנוספות והאבודות של מיעוט לאומי, ודואגים לשמור על שארית כיבושיה של האמנסיפּציה, אשר אף הם עומדים כיום בסכנה גדולה. ההצעה בדבר “חוקת היהודים” בגרמניה, אם גם אינה עלולה להתקבל כיום באופן פורמלי, למעשה היא כאילו נתקבלה כבר במובן הפסיכולוגי. 65 הסעיפים היהודיים אשר פירסמה המפלגה הסוציאלית הלאומית, אינם נכנסים יותר בגדר של המושג “אנטישמיות” ודברי־שיסוי של סטודנטים מתהוללים. אלה הם ימי הביניים סוּפּרלטיביים, עם כל כוחות ההכפלה של “התרבות” והטכניקה המודרנית. אף בפולניה לא “הנוּמרוּס קלאוזוּס” עושה וגם לא הפוליטיקה של מסים אשר למיניסטר־הכספים גראבסקי; מתוך “מלכודות” כאלה יודעים היהודים להנצל, ועל עלבונות כאלה הם רגילים כבר לוותר. אבל שם, במולדת חורגת זו, האדמה והרקיע זרועים עוקצים והם הולכים ומתקרבים זה לזו, כמו הרצפה והתקרה בחדר־ הסתרים הידוע שבאגדות שודדים – ובין שניהם עומדת היהדות להימעך, וכך גם ביתר הארצות, ברומניה ובהונגריה וכדומה.
ישנה גזירת גירוש כללית, גם בלי גושפנקא ובלי פקודה מיוחדת. היא חרותה באותיות לוהטות על יריעת השמים הזרים. והאדמה מקיאה – ואין מפלט. בפרעות אפשר להסתתר במרתפים ובפינות אפלות; פרעות עשויות לעבור; יש נספים בהן ויש ניצולים, ומחר מחרתיים הכול שב כשהיה; אולם משריפת־המשטמה הזאת אין מפלט, ושום דבר איננו מציל, גם השמד עד עשרה דורות, גם הכסף והזהב, גם התרבות ועטרת הגאון האנושי.
אכן, גם שם היתה רוח אחרת מסביב. ו“מרוח־אחרת” זו נזונה במקצת האופּטימיות שלנו. זאת היא “הירידה – צורך עליה”, ואם גם השוט הוא המעורר – ברוכה תהא לנו התעוררות זו. אפשר שהיא פחות תכזב מאשר האקזלטציה המדינית אחרי סן־רימו; אין אתה, אמנם, הזוהר של מעפילים, אבל יש אתה הזוהר של מעונים ומיואשים, אשר בשעת רצון יכול הוא לההפך למקור של אורה וברכה רבה.
ראשית העליה הרביעית מצערה היא לע“ע, אבל מאחוריה נראית שרשרת ארוכה רבת חוליות. ידיעות ממרכזי היהדות באירופה מספרות ע”ד תנועת ליקבידציה בכל השדרות והחוגים. בודאי ישנה הגזמה בידיעות הללו – אבל אין להתעלם מהסימנים המעידים כי אכן נסה המנוחה מן הלבבות. ואין לדעת מה יהיה גורלה של עליה זו, אם היא תעצור כוח והתעוררות זו תרף לזמן מה – אבל היא לא תרגיע יותר. ואין לדעת מה יהיה גורלה של עליה זו, אם היא תעצור כוח להתגבר על חבלי הקליטה של הארץ במידה שהיא מתגברת כעת על חבלי העקירה של הגולה. אין לדעת גם אם חוגי בעלי־הבתים ובעלי־היכולת העולים כיום יעמדו במבחן הלאומי, לשנות יחד עם מקום מגוריהם גם את ערכי חייהם הפּרזיטיים, הכלכליים והתרבותיים גם יחד (שבהם צפון בעצם סוד כל העלבון הגדול הזה של הגזע, המתנקם כיום באופן כה אכזרי), ויהפכו לכוחות פרודוקטיביים ויוצרים בארץ. עלינו יהיה בכל־אופן לשקוד על המצב ולדרוש התאמה עצמית, כלכלית ותרבותית, לאינטרסים הלאומיים של בנין א“י העברית. אולם שימת לבנו העיקרית צריכה להיות מופנית כיום לעלית החלוצים העובדים החדשה, העומדים אצלנו ראשונים בשורת כוחות ההגשמה של הציונות ושל חברת העבודה העברית החפשית בא”י.
כיום איננו מעלימים יותר, כי הכשלון החלקי של העליה השלישית בא במידה רבה גם באשמתנו אנו. זלזלנו בה במקצת. העמדנו את כל הטיפול בעליה זו על צורת ארגון חיצונית בלבד, ולא חינכנו אותה לתפקיד החלוצי, המתמיד, שהיא נתבעה לו בתוקף הצרכים והתנאים של עניני העבודה בארץ. ריכזנו אותה במידה מוגזמת בערים, בין החומר והלבנים והקפנו אותה במסגרת של דאגות קטנות מחוסרות פּרספּקטיבה ופתחנו לפניה, ע“י כך, את המוצא אל הים ואל ההתגדרות החלקית בתוך אינטרסי־מעמד צרים, הבאים לא פעם בהתנגשות עם התפקיד ההיסטורי שהוטל על שכמו של העובד העברי בבנין א”י. האטמוספירה של החיים התרבותיים ביהדות הגולה, במשך השנים האחרונות, לא חינכה בכל אופן בשביל א“י חומר אנושי יותר טוב מזה שבא עם העלייה השלישית. ואם לא נדע עתה לכוון את עבודתנו בכיוון הנכון, אם לא נדע ליצור אטמוספירה של עבודה מחנכת ומקרבת את העולים החדשים לאידיאלים הלאומיים והחברתיים שטופחו ע”י ציבור העובדים בא"י במשך שמונה עשרה השנים האחרונות – אפשר מאד שלא נמנע מכשלון גם הפעם הזאת.
עלינו יהיה לשמור על העליה הזאת מראשיתה, ועלינו לזכור כי מסיכום שלוש העליות הקודמות איננו מתקבל סך־הכל מנחם. ומי יכול לנבאות כמה עליות יעודות עוד בחיי עמנו? –
תרפ"ד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.