רקע
יצחק לופבן
שעון של חול
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

הועידה לעניני העליה, אשר נקראה על־ידי הועד הלאומי של יהודי ארץ־ישראל, עירבבה שתי שאלות, שאין ביניהן לא קשר לגבי דרכי הבירור ולא שיתוף לגבי דרכי הפתרון, לפיכך הסתבכה ועידה זו בויכוחים מטשטשים ומסיחים את הדעת מעצם המטרה שבשבילה נועדה. היא עירבבה את שאלת העליה בשאלת הגבלות־העליה; את השאלה האקטואלית, הבוערת, שהיא כיום שאלת הציונות, ושפתרונה יכול להימצא אך ורק מבפנים, בכשרון הסידורי, באינציאטיבה ובחשיפת היכולת הלאומית שלנו לכוון את העליה הזאת ולסדרה – בשאלה המתמדת העומדת על סדר־היום זה כמה שנים, אף היא אמנם לא פחות אקטואלית ולא פחות בוערת, אבל היא שייכת לקטיגוריה אחרת לגמרי, לקטיגוריה הפוליטית, שפתרונה תלוי כולו מבחוץ, ושלגביה אין לנו אלא תביעה שבעל־פה, מחאות ואינטרבנציות.

שתי השאלות הללו אינן נפגשות בדרך אחת ואינן יכולות להיזכר בנשימה אחת. לכל אחת מהן יש קריטריון אחר של הערכה וכיוון אחר לגבי הפתרון. שאלת הגבלות־העליה, שצורותיה וצרותיה, צערה ועלבונה מצאו להם ביטוי מכאיב ופלסטי בועידה זו על־ידי מסירת עובדות מדהימות, נדונה למפרע להסתיים במחאה ובהפגנה פוליטית. לעומת זאת שאלת העליה, העובדה של עלית עשׂרות אלפים יהודים לארץ־ישראל, הנתונים להפקרות ולדמורליזציה כלכלית ותרבותית, מחוסר טיפול וכיוון, מחוסר שליטה ומשמעת לאומית וציבורית – זאת היא שאלת גורל הציונות, אשר פתרונה איננו לא בהחלטת ולא בגילוי־דעת, אלא בתכנית של פעולה מסויימת ומכוונת אל המטרה.

וצריך להודות שבנדון זה לא עמדה הועידה על גובה תפקידה. היא לא היתה, כנראה, מוכנה כראוי והועמדה מראש בגבולות של הרצאות וויכוחים חפשיים, שלא הוסיפו הרבה להארת המצב ולא עזרו לקרב את השאלה לידי פתרון.

ראש המדברים בועידה זו היתה צריכה להיות ההנהלה־הציונית. עליה היה לתת את הטון ואת הכיווּן לדרכי הבירור של השאלה החיונית ביותר לציונות כיום, ועליה היה לבוא לפני הועידה בתכנית מעובדת, לכל הפחות בתכנית סכימטית: מה היא אומרת וחושבת לעשות כדי לרכז את העליה הזאת, להשתלט עליה ולכוונה; ומה היא דורשת מאת הישוב הארצישראלי המאורגן, שיעשה הוא מצדו ושיצרף את יכולתו ואת רצונו לעזרת ההנהלה הציונית במפעליה. מעל הבמה הזאת היתה צריכה ההנהלה הציונית להרים סיסמא חדשה לציונות ולעם העברי, לתת דחיפה לדרכי עבודה חדשות ומאומצות, מתאימות אל הצרכים שגדלו, לתת דחיפה לדאגת־תקציב חדשה, להרחבת המושגים ולשינוי ערכין בהשגה. זה היה מוזר מאד, אם מנהל מחלקת העליה ומנהל מחלקת הכספים (כיום גם ממלא־מקום המנהל הפוליטי) הודיעו מעל במת הועידה, כי הם “באו רק לשמוע ולא להשמיע”. ההנהלה הציונית איננה תייר עובר־אורח בארץ־ישראל, הבא ללמוד את הענינים ועושה את אזנו כאפרכסת. היא איננה רשאית “לבוא לשמוע”, בשעה שעל הפרק עומדת אחת השאלות המכריעות, שהציונות יכולה להוושע בה וגם להיכשל בה. חובתה לכוון את המחשבה ואת המעשים, לעורר ולהעיר על האמצעים והדרכים שיש לאחוז בהם, ולתבוע מאת הציבור, מאת ההסתדרות הציונית ומאת העם העברי את העזרה החמרית והמוסרית הדרושה להגשמת תכניותיה. הנהלה ציונית בלי תכנית מסויימת ברגע זה לא תתואר והיא גם בלתי אפשרית. לא יתואר בשום אופן שההנהלה הציונית תהיה בבחינת עֵד־אילם למאורע היסטורי של זרם עליה עממית המתפרץ לארץ בשבעה דרכים, והיא תשקוד בשעה זו על העבודה הנורמלית כמלפני שנה־שנתים, כאילו שום דבר לא קרה, כאילו לא היתה חדשה בארץ. לא יתואר בשעה זו שכשרון האיניציאטיבה הציונית ישתקף וימצא את ביטויו במנוחת־הנפש הסטטיסטית של מי שהוא, המודיע בשביעת־רצון ומוכיח במספרים מחכימים שהנה הכל בסדר בממלכת דנמרק, שאין כבר ברוך השם עליה של חלוצים, שרוב העליה היא של סוחרים ושהכול על מקומו בא בשלום.

פרובלימת העליה הנוכחית היא פּרובלימת הציונות. היא הפּרובלימה הכלכלית, הפוליטית והתרבותית של בנין ארץ־ישראל. השאלה העיקרית איננה איך לקבל את פני העולים על החוף ואיך להקל עליהם את חבלי הכניסה – גם זו שאלה, אבל שאלה ממדרגה שניה ושלישית. אבל השאלה העיקרית היא הדאגה לכוח הקליטה הכלכלי של הארץ, לקרקע ולהתיישבות, לבתים ולהספקה עצמית; הדאגה להגביר את הכוח הפּרוֹדוּקטיבי בעליה זו על פני הספסרים והפּרזיטים, הדאגה להציל מעליה זו מה שאפשר להציל לשם עבודת בנין קונסטרוקטיבית ציונית, מתוך כיוון ושיטה מסויימים.

המבוכה שישנה כיום בעליה, איננה משום שיש צעקה ללחם. אדרבא, בנדון זה דוקא שלטת אופּטימיות על פני כל אורך החזית. אין צועקים היום ללחם. יש עבודה ויש פרנסה, אבל הלחם שאנו אוכלים איננו שלנו, והוא מעביר את תוספת הרכוש העברי הנכנס לארץ בעקבות העליה, רכוש גדול בערך, כמו דרך כברה, לידים זרות. כיום אין הדבר עדיין ניכר ביותר. זהו מעין שעון של חול המסנן לאט לאט גרגירים, גרגירים אולם ביום בהיר אחד יורגש החסר, יורגש כי בית־הקיבול העליון מתרוקן. הדאגה הראשונה היתה צריכה להיות להגביר את התוצרת העצמית של הישוב העברי, לשם הספקת צרכי החיים האלמנטריים לאוכלוסין המתווספים. מסביב ליפו ותל־אביב, שבהן מתרכז רוב מנין העליה החדשה, היו צריכים לעבד השנה כמה אלפים דונמים חדשים של ירקות, היו צריכים לכונן כמה משקים חדשים של חלב ועופות. יוקר צרכי החיים המאמיר באופן מבהיל, אם הוא יתמיד, והוא מוכרח להתמיד כל זמן שהתוצרת העצמית לא תוכל לספק במידה מספיקה את דרישת השוק, עלול להיהפך לגורם מעכב ומחניק את העליה יותר מכל הגורמים החיצוניים. העובדה שהשנה לא נעשתה שום פעולת התיישבות חדשה, מעמידה את הפעולה הציונית בניגוד גמור לצרכי העליה; והיא מראה על צרות־האופק ועל חוסר פרספקטיבה בעבודתנו. והוא הדין ביחס להספקת בתים לעליה. פעולת הבנין הספקולציונית הנעשית כיום באופן קדחתני יוצא מן הכלל בתל־אביב, למרות כל השפע הכלכלי שהיא משפיעה עלינו, לכאורה, איננה עשויה בשום אופן לעזור לקליטת העליה. היא מאכילה אותנו מן במדבר, אשר בזרוח השמש ונמס וגם יתליע. אם משפחת עולים תוכרח לשלם עשר לי“מ, ויותר מזה, שכר דירה לחודש – לא תוכל לחיות כאן ולהתקיים; ואם הפועל העובד בבנין יוכרח לשלם 5 לי”מ לחודש בעד חדר, הוא יצטרך לקבל 50 גרוש שכר־עבודה ליום, ואז כמובן בונה־הבית ידרוש שבע או שמונה לי“מ בעד חדר, ונגיע ע”י כך לאבסורד כלכלי כזה שאין דוגמתו בעולם. מה שנעשה כיום בתל־אביב זה איננו בנין, זוהי בורסא של הוואלוטה הארצישראלית, והיא כורתת בידיה את הענף הכלכלי הזה שחלק גדול נשען עליו.

יוקר החיים ויוקר הדירה הם הפגעים הכי קשים בדרך העליה. הם מבזבזים את הרכוש הלאומי באופן בלתי פרודוקטיבי; הם מקטינים את ערך ההתאמצות הכספית של הציונות ואת ערך היכולת הלאומית; הם יוצרים את האטמוספירה של הספסרות המכוערת הגורמת לאנרכיה כלכלית ולירידה תרבותית, והם עלולים להביא את העליה למיתת חניקה מבפנים. מאלה מתחילה פּרובלימת העליה בכל היקפה, מתחילה שאלת ריכוז האוכלוסין בעיר ובכפר, שאלת ההתיישבות החקלאית וההתיישבות העירונית, שאלת השפה והתרבות וכו' וכו'. את הדברים האלה לא תעשה ולא תפתור שום ועדה לעזרה קונסטרוקטיבית ושום מרכז־עליה ארצי. אלה הם תפקידי הציונות הכי יסודיים; הריגולציה של העליה ובנין הארץ צריכים להמצא בידיה.

לא נעלמה מאתנו אף רגע העובדה, שלהנהלה הציונית יש תקציב מוגבל ומצומצם שאינו מספיק אפילו לכלכל בו את הצרכים הנורמליים של עבודתה. לא נעלם מאתנו, ביחוד מציבור הפועלים בארץ, חלקה האיניציאטורי והמעשי החשוב של מחלקת העבודה באותם המעשים שנעשו ונעשים להכשרת הקליטה של עלית העובדים. אבל תקציב איננו גזירה של גורל, הוא איננו רשאי להיות כבלים על ידיה של האיניציאטיבה הציונית, ואיננו יכול לפטור אותה למפרע מלחשב את דרכה ומלהביע את מחשבותיה ואת רצונה לפתרון הפּרובלימות הקשות והמכאיבות האלה.

תרפ"ד


המלצות קוראים
תגיות